רישיון לשפוך

שמי מנדל פינקלשטיין, בן שישים ושתיים, ואת רוב חיי המקצועיים ביליתי בכך שפוטרתי תשע־עשרה פעמים — אמא שלי מעדיפה את המילה “שוחרר”, כי היא מסדרת מחדש את המציאות עד שהיא ראויה לקרובי משפחה. בין השאר שחררתי שש עיזים לתוך קבלת פנים של בר מצווה, החלפתי שישה מיכלי טונר שחור בשנים־עשר מגנטה, וגורשתי ממרכז קהילתי אחד בבייסייד כדי שאמצא את מילוי נפשי במקום אחר. ואז, בערב אחד, נדחפה מתחת לדלת דירתי מעטפה בצבע שמנת, ובפינה השמאלית העליונה היו שלוש אותיות CIA משם ואילך למדתי שני דברים: שאפשר להיכשל בכל מבחן בחוות האימונים ולסיים בהצטיינות, ושכל דבר שנופל לי מהיד חוזר אלי כעבור חצי שנה בתור שיטה. כלב תחוב בסורג ניקוז בּיטל מעקב עוין; ברך שוויתרה לי במדרגות בבאקו הצילה מקור; כפית שנפלה קיבלה קטגוריה משלה במסמכים מסווגים. אני נשבע שביום ההוא ברינגשטראסה פשוט הושטתי יד ללחם — אבל שני עורכים חרוצים במעלה הדרך הפכו את כתם היין לדוקטרינה, ומאז מלמדים קצינים צעירים שלקצין מיומן יש למעשה רישיון לשפוך. בטקס שנערך לכבודי הצלחתי, בתוך אחת־עשרה שניות, למשוך שביסה, מפה, שישה גביעים ואת שמלתה של אשת היושב־ראש, והאולם קם על רגליו. גם רושל, אשתי הראשונה, קמה — היא חזרה בדיוק כשהמוניטין שלא הרווחתי הגיע לשיאו, ונעמי, שלימדה אותי לבדוק לא את הנייר אלא את מי שנשען עליו, לא אמרה לי אף פעם “אמרתי לך”. זהו ספר על CIA מוסד גדול שאין לו משבצת למזל, ולכן הוא ממלא אותה בי. אבא שלי אמר שאלוהים משאיר אותי בחיים כי בשמיים עוד לא הפסיקו לצחוק; בדקתי את זה, והוא צדק.