פרובוקציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: יעקב גרינולד
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 54 דק'

תקציר

סטניסלב לֶם (1921–2006) היה סופר פולני ממוצא יהודי. לֶם מוכר בעולם בעיקר בשל תרומתו הספרותית הגדולה והעמוקה בתחום המדע הבדיוני. יצירתו הספרותית מצטיינת במקוריות, בדמיון ובהשראה, כשם שהיא מלאה בהומור ובמחשבה מבריקה. ככזאת, היא עוררה עניין רב בעולם. בניגוד למגמה הרווחת בסוגה ספרותית זו, לֶם הדגיש את חוסר יכולתנו ליצור תקשורת עם העולם שמעבר לנו; האדם חי ללא יכולת לחרוג ממנו.

לם כתב גם מסות הגותיות המתמודדות עם שאלות ההווה והעבר הקרוב של ארצו (השואה). המסה פרובוקציה, כאן בתרגומו של יעקב גרינולד, היא אחת משיאי יצירתו ההגותית, שבה מתגלה לֶם כאינטלקטואל מעמיק. התרגום של פרובוקציה מלווה בשתי מסות: האחת, פתיחה מאת פיני איפרגן, המציג לפני הקוראים את לֶם ככותב ספרות מדע בדיוני ומסות הגותיות ותוהה על הקשרים האפשריים בין פרובוקציה ליצירותיו הספרותיות. השנייה, אחרית דבר מאת אבי שגיא, המצביעה על תרומתו המיוחדת של לֶם להבנת הרוע האנושי, כמרכיב ראשוני ויסודי בהוויית האדם. בפרובוקציה מוצגת הטענה כי האדם הוא בעל תשוקה לרוע, הנעטפת בשפה מזויפת של טוּב וצדק. לשם הגדרת הרוע לֶם הציע את המונח רב החשיבות “אנתרופולוגיה של הרוע”. פרובוקציה היא כתב אשמה המוטחת במין האנושי ובתרבותו, היא התראה מפני הסכנות שבחובו וקוראת לערנוּת מתמדת. רק מוּדעוּת זו עשויה למנוע את התפרצותו של הרוע.

פרק ראשון

מבוא
סטניסלב לם: כמה הרהורים על היחס בין החיים לכתיבה
פיני איפרגן

במסה שהתפרסמה בינואר 1984 במגזין ״ניו־יורקר״ ושהוגדרה על ידי מחברה, סטניסלב לם, כמסה אוטוביוגרפית קובע מחברה שניתן לתאר הן את כתיבתו הן את חייו ככאלו שהתנהלו לאורם של שני עקרונות שנראים כמנוגדים זה לזה – מקריות וסדר. עקרונות אלו הוא מתאר יפה בפסקה הפותחת את מאמרו:

האם ייתכן שכל הגורמים שהיו אחראים לבואי לעולם ואיפשרו לי (גם אם פעמים רבות איֵם המוות) [...] לשרוד ללא פגע כדי להפוך בסופו של דבר לסופר – ועוד אחד כזה שחותר שוב ושוב לפשר בין מרכיבים סותרים של ראליזם ודמיון – הם רק תוצר של רצפים ארוכים של אקראיות? או האם היה סוג של קביעה מראש, לא בצורת מוירה על־טבעית ועדיין לא כגורל בהיותי בעריסה אלא בצורה מתהווה שהונחה בתוכי? כלומר, האם הייתה סוג של קביעה מראש בתורשה הגנטית שלי, ההולמת אגנוסטיקן ואמפיריציסט?

הטון הפילוסופי המובהק של הפסקה שבה מהרהר המחבר בין האפשרות של אקראיות גמורה שהובילה להפיכתו לאדם וליוצר שהוא ובין האפשרות שמדובר בהיקבעות של ייעוד וגורל הכרחי שבהם יש לתלות את הפיכתו למי שהוא, יכול להטעות ולהוביל את הקורא לחשוב שמדובר בניסיון לתת צורה קונקרטית לשאלה הפילוסופית הנצחית בדבר גורל או אקראיות. אך הקריאה במסה האוטוביוגרפית תגלה שהטון הפילוסופי הזה נועד בראש ובראשונה לספק מסגרת לאִרגון של סיפור חייו. תוכנו אמור, אולי, לספק לקורא המסה את העוגן הביוגרפי דרכו יוכל להבין את מפעלו היצירתי והספרותי של לם. ואומנם לם לא פותח את האוטוביוגרפיה ברגע הולדתו אלא חוזר צעד אחורה ומתחיל את הסיפור  בגורל הייחודי שפקד את אביו ושעמד כולו בסימנה של אקראיות פרועה. ב־1915, מספר לם, אביו, סמואל לם, היה רופא בצבא האוסטרו־הונגרי. הוא נלקח בשבי על ידי הצבא הרוסי ממנו שב ללמברג (פולין) עיר הולדתו רק לאחר חמש שנים. במהלך תקופת השבי אביו היה כמה פעמים כפסע מן ההוצאה להורג, כך הוא סיפר לבנו מאוחר יותר. באחת הפעמים הללו, שהתרחשה בעיר קטנה באוקראינה, כבר עמד לפני כיתת יורים בשל עצם היותו קצין וניצל ברגע האחרון בהתערבות של סַפָּר יהודי שהכיר את הקצינים הרוסים ודאג לשחרורו. מדוע הספר התערב לטובתו? לֶם לא עונה על כך בחיבורו ונדמה כי מה שחשוב לו בעצם הסיפור הזה הוא להדגיש עד כמה עצם הולדתו הייתה פרי של אקראיות גמורה. עובדה אקראית זאת היא שקבעה, אולי, את העיסוק המתמשך של סטניסלב לם בשאלה העקרונית הזאת בחיבוריו השונים מאוחר יותר.

ואומנם את הסיפור הזה, כמובן עם שינויים אסתטיים נדרשים, שילב מאוחר יותר לם בכמה מסיפוריו שעסקו בשאלת הפטליזם והאקראיות; נדמה שחשוב היה לו לקשור זאת דווקא לאירוע הביוגרפי של אביו כדי לטעון שהפיכתו לסופר הוא פרי של אקראיות אך בו בזמן מדובר בייעוד שנקבע עבורו דווקא בתיווך האקראיות – בה ניצלו חיי אביו מולידו. המוטיב הזה של אקראיות וסדר, גורליות ומקריות, מקבל ביטוי נוסף בביוגרפיה של לם אך עתה מדובר כבר בתקופה שלאחר לידתו ב־1921 בעיר לבוב שבפולין. אביו, שהיה לרופא מכובד בעירו יכול היה להבטיח למשפחתו חיים סבירים לפני מלחמת העולם השנייה, ולו עצמו לא חסר דבר למרות שפולין באותה תקופה הייתה ענייה למדי. אביו דאג למטפלת צרפתיה, ״לאין סוף צעצועים״ ובעיקר לחיים בטוחים. למרות התנאים החומריים, כילד, הוא נטה לבדידות ולבריחה לעולמות של דמיון שאותם הוא לא יצר בדרך ישירה אלא בדרך עקיפה של משחק. וכן ביצירתם של מסמכים שהיו חלק מבנייתם של אותם עולמות שכללו בין היתר דרכונים, דיפלומות, אבל גם זהויות בדויות של אנשים בעלי עוצמה ושררה באותם עולמות דמיוניים. העובדה שהוא לא רק דמיין את העולמות הללו אלא יצר דברים ממשיים, כגון מסמכים מזויפים, מעוררת מבחינתו את השאלה – האם הצורך הזה נבע מתחושה ממשית של חוסר ביטחון בעולם הממשי שלו? ולשם כך הוא נדרש ליצירתם של דברים ממשיים שאולי יסייעו לו בעתיד? שיסייעו לו במקרה וחייו ייקלעו למצב שבו הם יהיו מאוימים כמו אלו של אביו? לם לא עונה לשאלה הישירה הזאת אך נדמה שמה שהוא מבקש לעשות בעצם העלאתם של הרשמים והזיכרונות הללו מילדותו הוא האופן שבו התֶּמה העיקרית של עבודתו כסופר מדע בדיוני איננה בבדיון הגמור אלא באופן שבו הרגישות הספרותית שלו, הנעה בין מציאות לבדיון, עוצבה על ידי המציאות הממשית שאותה חווה דרך סיפור חייו של אביו ובעיקר דרך התנאים בהם עוצבה ילדותו. נדמה שלֶם מבקש להחליש במידת מה את הרעיון של היוצר הספונטני, זה שדמיונו היוצר הוא המקור העיקרי להבנת יצירתו, וככזה הוא נותר לעיתים סתום ובלתי ניתן לתיאור ובדיוק ככזה הינו המקור העיקרי ליצירה. במסה הביוגרפית מבקש לם להתוות כיוון אחר שבו מה שנדמה כהסבר אקראי, לכאורה, ליצירתו, בין אם זה הקשר ההיסטורי או הפסיכולוגי, יתברר שקבע כיסוד שעיצב יצירה זאת.  מתח זה מודגם שוב באמצעות סיפור הישרדותם את המשטר הנאצי לאחר כיבוש פולין וגילוי העובדה שללֶם היו למעשה שורשים יהודיים, דבר שהוביל לאפשרות שהם יישלחו לגטו היהודי ומשם אל מחנות ההשמדה; ומה שהציל אותם מגורל זה היו המסמכים שהוא יצר כחלק מאותם משחקי דמיון בהם בנה לעצמו בבדידותו מציאות חלופית. כאן שוב לם משחק בעניין באופן עמום. הוא לא אומר בדיוק אלו מסמכים סייעו להם להימלט מהגורל שנפל בחלקם של היהודים אבל הוא משאיר פתח להבנה שבעצם העיסוק המדומיין שלו בעולמות אחרים הוא ״חזה״ את האפשרות הממשית העשויה להתרחש, מציאות שתדרוש את קיומם של מסמכים אלו שבהם יוכלו להסתייע. נדמה שלם מנסה להסביר לקוראיו שהתֶּמה הנוגעת ליחס בין מציאות לדמיון ושעומדת בבסיס כתיבתו מהדהדת התנסות אישית, שגם אם לא נעשתה בכוונת מכוון הרי שבדיעבד הוא מבקש להבין אותה כאפשרות שבה היחס בין המציאות לממשות איננו חד וברור כפי שנדמה לנו לעיתים.

עוד מקטע אוטוביוגרפי שיש בו כדי להצביע על הכיוון שבו מבקש לם להשתמש בביוגרפיה שלו כאמצעי להבין את יצירתו עולה מהתיאור הבא. הוא מתאר מה הוא קרא כילד, שהיה "תולעת ספרים" שקרא הכול, כיצד הקריאה השפיעה על כתיבתו וכיצד הדבר למעשה שולב בה. כך כותב לם:

היו אלה ספרי האנטומיה והטקסטים הרפואיים של אבי, בהם עיינתי כשעוד בקושי ידעתי לקרוא, והבנתי עוד פחות כיוון שספריו המקצועיים היו בגרמנית או בצרפתית. רק הסיפורת בספרייתו הייתה בפולנית [...] הציד בספריית אבי היה כמובן אסור עלי בתכלית האיסור, ומשך אותי בדיוק בגלל שהיה אסור ומסתורי. זו הייתה עצם גולגולת – עצם הרקה – שהוסרה בעת חירור, אולי שריד מזמן לימודי הרפואה של אבי. החזקתי את העצם הזו בידי כמה פעמים, ללא רגשות מיוחדים. ידעתי מה זה, אבל לא פחדתי. רק תהיתי עליה בדרך מסויימת. סביבתה – שורות הכרכים הכבדים של ספרי הרפואה – נראתה לי די טבעית כיוון שילד, החסר אמת מידה כלשהי, אינו מסוגל להבחין בין ה בָּנָלִי או השגרתי ליוצא הדופן. אותה עצם – או מקבילתה הבדיונית – נמצאת ברומן אחר שלי, זכרונות שנמצאו בתוך אמבטיה. בספר הזה, העצם הפכה לגולגולת שלמה שבותרה למשעי מגופה ונשמרה במחלקה ע"י רופא – אחת מהתחנות הרבות באודיסיאת הגבור דרך מבוכיו של בניין. גולגולת שלמה כזו הייתה אצל דודי, אחי אמי, שגם הוא היה רופא. הוא נרצח יומיים אחרי שהוורמכט נכנס ללבוב. באותה עת, נרצחו כמה פולנים לא יהודים – רובם פרופסורים באוניברסיטה – ותדאוש בוי־זלנסקי, אחד הסופרים הפולנים הנודעים ביותר. הם נלקחו מדירותיהם בלילה ונורו.

הציטטה משלבת באופן מרשים את הסקרנות של הילד, אבל כזאת שאינה פרי תהייה עצמית אלא כזאת שהיא פרי עם מגע במציאות קונקרטית, זאת של ספריית האב. רק כאשר מתחקים אחריה אפשר לעקוב אחר מה שהוא ביקש לעשות בספריו כיוון שאותם מאורעות, וחשוב ללם להדגיש, מצאו את דרכם לספריו. יותר מכך, העובדה שהוא לא מסתפק רק בסיפור של אביו אלא מספר על גורלו הטרגי של הדוד, שבבעלותו הייתה אותה גולגולת, יש בה לומר משהו על ספריו שאינם יצירות בדיוניות שנועדו לשעשע את הקורא אלא שיש להם עוגן בביקורת מוסרית. ביקורת שגם אם איננה ישירה אלא מתווכת דרך הסיפור הביוגרפי יש בה כדי לומר משהו על היחס שבין הספרות שלם כתב לבין החיים שמתוכם היא צמחה.

ואומנם כאשר מסתכלים בערך סטניסלב לם באנציקלופדיה של המדע הבדיוני הרי שאחד מהמאפיינים המוצעים שם כמאפיינים את כתיבתו, מעבר לעובדה שהוא אולי סופר המדע הבדיוני החשוב ביותר שכתב מחוץ לעולם דוברי האנגלית, היא העובדה שהוא כתב מדע בדיוני שהונע מאג׳נדה אחרת מזו שהניעה את רוב הכותבים בשפה האנגלית. במרכזה של האג׳נדה הזאת עמד הניסיון להימנע מהמלכודת של ״בידור גרידא״ ולהציע פירוש והבנה טובה יותר של האנושי. בתיאורו יש הימנעות מפנייה לסנטימנטליות או להתמקדות בהרפתקאותיו של גיבורי ספריו.  

נקודה זאת היא מרכזית כיוון שבמסה הביוגרפית לם חוזר שוב ושוב לאופן שבו החומרים, שהפכו אחר כך לתוכן ספריו, עלו ברובם מהתנסות חיים לא פשוטה ומורכבת שבה הוא בעיקר למד לשרוד ברמה האינסטינקטיבית והפרקטית. להתנסות הזאת בזמן מלחמת העולם השנייה ישנה חשיבות לסופר שהוא עתיד היה להעשות. כאמור, למרות שחשוב ללם לספר את ההקשר והרקע הקונקרטיים שהביאו אותו להיות הסופר שהוא ושהביאו אותו להיות הסופר העוסק בתֶמות המסוימות בהן הוא עוסק בספריו בו בזמן הוא מבקש להיות ספקני לגבי היכולת לצמצמם את יצירתו לאותו הקשר חיים. ללם חשוב, אולי משום היותו סופר מדע בדיוני, לא לצמצם את עצמו לממד הביוגרפי או ההיסטורי ולשמור על הזיקה להקשר הממשי החשוב הזה לעצם הבנת עבודתו כסופר. כסופר של מדע בדיוני שיצירתו משוקעת בחיים עצמם או לפחות עולה מהם. מצב זה שבו, מצד אחד מבקש לם לסלק את העמימות ממה שיכול להיראות כיצירה המושתתת על הדמיון היוצר ומצד שני להדגיש את מקומה בהקשר חיים קונקרטי שבהם שזורים מצבים של סכנה וצורך בהישרדות, נקרא כניסיון להעניק לעבודתו ממד אֶתי־פוליטי הנוגע בענייניהם של בני אדם; אבל בו בזמן גם לסגת ממנו על מנת שעבודתו לא תהפוך למנשר אידאולוגי אלא תוכל להיות מוערכת על פי איכותה האסתטית. נדמה שזו הסיבה שבמסה האוטוביוגרפית הוא מבקש תמיד לנוע מקוטב המציאות הקונקרטית, שבו היו ארוגים חייו, לקוטב שבו עבודתו היא פרי של דמיונו היוצר. המעניין, ועליו מתעקש לם, הוא אי־הרצון להכריע בין שתי האופציות הללו.

דוגמה נפלאה לצורך של לם לעגן את ספרות המדע הבדיוני שלו במציאות שבה הוא התנסה במעברים חדים בין מערכות חברתיות ופוליטיות מנוגדות, מפולין הענייה הפרה־קפיטליסטית אל תחת השלטון הנאצי מ־1939 ותחת השלטון הקומוניסטי לאחר מלחמת העולם ה־2. מעברים אלו יצרו קושי רב לפעול באורח ממשי בעולם החיים. ייתכן שהקושי לפעול הוביל אותו לפנות אל הבדיון המדעי הוא האופן בו הוא תיאר את השפעת הרומן של סול בֶּלו ״כוכב הלכת של מר סאמלר״. ספר זה, כותב לם, היה כל כך טוב ולכן הוא קרא אותו מספר פעמים בהתפעמות. אבל למרות זאת הוא חש שהספר מחמיץ משהו בהוויית החיים בפולין בשנים הנוראות של הכיבוש הנאצי וזאת לא בגלל היעדר כישרון או היעדר מחקר מדוקדק אלא בגלל הקושי לתאר דבר שלא ניתן לתיאור – אבל שאפשר, עבורו כמי שהיה שם, לחוש אותו. ההערצה לחיבור של בלו מבטיחה מבחינתו שהבעיה איננה נעוצה בכישרון אלא בקושי לתפוס ובעיקר לתאר את האווירה שבה התרחשה הטרגדיה האנושית הרדיקלית שמתנגדת ולא מאפשרת תיאור מלא שלה. הטענה הזו עצמה איננה חדשה אלא החידוש במקרה של לם הוא במסקנה המעניינת שהוא מבקש לגזור ממנה וקשורה, אולי, לבחירתו בסוגה זו של המדע הבדיוני. כך הוא כותב:

חוסר התוחלת הבלתי נתפס של חיי אדם שרצח המוני שולט בהם לא ניתן לבטוי בטכניקות ספרותיות בהן יחידים או קבוצות קטנות הם לב הנרטיב. זה בלתי אפשרי. כמובן, אינני יודע האם סוג זה של ליקוי נרטיבי הוא הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב מדע בדיוני. אך אני מניח – וזו אמירה קצת נועזת – שהתחלתי לכתוב מדע בדיוני כי הוא עוסק בבני אדם כמין (או בעצם, בכל המינים האפשריים של ייצורים אינטליגנטיים אשר אחד מהם הוא במקרה המין האנושי). לכל הפחות, עליו לעסוק במין בכללותו ולא רק ביחידים מסויימים, בין קדושים ובין מפלצות.    

זהו אולי המפתח החשוב להבנת האופי הפילוסופי והאוניברסלי של כתיבתו של לם, שכאמור להבין אותו כפרי של דמיון יוצר תהיה טעות. יש להבינה כנובעת מרצון לומר משהו אוניברסלי על המצב האנושי. אולם לא כפי העולה מתיאור סיטואציה אנושית היסטורית מסוימת אלא מפעולה המעתיקה זאת אל אזור אחר שבו ניתן לחשוב על המין האנושי ללא אותה מגבלה שהמציאות ההיסטורית כופה על אותו תיאור. אפשר לראות שוב את המתח היסודי – חשוב ללם לתאר את יצירתו כעולה מההקשר האנושי אבל בו בזמן חייבת לחרוג ממנו וזאת על מנת לשוב ולדבר עליו. הפנייה אל ההקשר הביוגרפי מספקת ללם את ההזדמנות לעגן את מפעלו הספרותי האסתטי בהקשר האנושי ממנו היא צמחה למרות שהיא מחויבת בו בזמן גם לחרוג ממנה.  

נקודה זאת שבה מסביר לם, בהסתייגות אופיינית, מדוע פנה למדע בדיוני לא תלויה רק באכזבה מקריאה בספרו של סול בלו אלא היא עולה גם מהעובדה שניסיונותיו הראשונים של לם עצמו היו של כתיבה של רומנים ראליסטים שהיה בהם ניסיון מודע להתמודדות עם מוראות המלחמה כפי שהוא חווה אותם. ההסבר שמספק לם לאכזבתו מהרומן של סול בלו יכול לשמש כהסבר לחוסר ההסתפקות שחווה מהרומנים הראליסטים הראשונים, שעקב כך פנה לכתיבת מדע בדיוני שהפכה אותו לסופר נודע. הדבר חשוב כי הוא מספק תיאור ברור למניע לפנות למדע בדיוני כעולה מאי־יכולת לתפוס את המצב האנושי – דבר שמבחינתו של לם יש לו השלכות לאפשרות הנורמטיבית לתיקונו. כלומר, עבור לם המוטיבציה מלכתחילה היא להתמודד עם יכולתו ההרסנית של האדם ובו בזמן לנסות ולספק תיאור אלטרנטיבי שלו, תיאור אוטופי, שיכול להיות בסיס להיחלצות ממנו. הפנייה למדע בדיוני מבחינת לם לא רק משחררת אותו מאי־יכולת לתאר את המצב האנושי אלא בעיקר מאפשרת לו לחשוב על אופק של פעולה אנושית שבה הוא משתחרר מאותו מצב, ופונה לאפשרות לחשוב על אופק אוטופי שבו הוא מתגבר על הכוח ההרסני הטמון בו. כוח שאותו הוא הוציא לפועל בעברו במחצית הראשונה של המאה עשרים.  

לקראת סופה של המסה האוטוביוגרפית, שבה לם כאמור פורשׂ את הסיבות הקונקרטיות שבגינן החל לכתוב ושבגינן החליט לפנות לכתיבה של מדע בדיוני, הוא שב למסר הכפול ולעמימות המהותית שאותה הוא מבקש להעביר לקורא כמסר ולפיו הוא גאה מאוד על מפעלו ובו בזמן גם חסר סיפוק ממנו. האם הכפילות והעמימות המתמדת הנלווית אליה היא מעין מסר לקורא שלא ינסה להבין או לצמצם את היצירה לא ליוצרה ולהקשר חייו אבל גם לא רק לכושר האנושי ליצירתיות? או שמא מבקש לם מקוראיו להבין את היצירה המדע בדיונית כסוג של התמודדות עם מה שלא ניתן לתיאור במונחים אחרים? ואולי הקריאה הביוגרפית הזאת נועדה יותר מכל לבקש מהקורא לראות ביצירה של לם היענות לאתגר המוסרי החשוב ביותר של המאה עשרים והוא ההתמודדות עם הרוע האנושי? ללם חשוב להשאיר שאלות אלו פתוחות למרות שחשוב לו לעגן אותן לא בהקשר תיאורטי מופשט אלא בניסיון חיים; דבר שאמור להוביל את הקורא לקחת ברצינות לא רק את השאלות שהוא מעלה אלא בעיקר את הצורך בהצטיידות במצפן מוסרי כאשר פונים לקריאה בעבודותיו. במובן זה אני לחלוטין מסכים עם הקביעה לפיה לם הוא מחבר ייחודי בנוף של הכתיבה בסוגת המדע הבדיוני. ייחודיות שללא ההקשר הביוגרפי או האוטו־ביוגרפי לא הייתה נחשפת בפנינו.  

עוד על הספר

  • תרגום: יעקב גרינולד
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 54 דק'
פרובוקציה סטניסלב לם

מבוא
סטניסלב לם: כמה הרהורים על היחס בין החיים לכתיבה
פיני איפרגן

במסה שהתפרסמה בינואר 1984 במגזין ״ניו־יורקר״ ושהוגדרה על ידי מחברה, סטניסלב לם, כמסה אוטוביוגרפית קובע מחברה שניתן לתאר הן את כתיבתו הן את חייו ככאלו שהתנהלו לאורם של שני עקרונות שנראים כמנוגדים זה לזה – מקריות וסדר. עקרונות אלו הוא מתאר יפה בפסקה הפותחת את מאמרו:

האם ייתכן שכל הגורמים שהיו אחראים לבואי לעולם ואיפשרו לי (גם אם פעמים רבות איֵם המוות) [...] לשרוד ללא פגע כדי להפוך בסופו של דבר לסופר – ועוד אחד כזה שחותר שוב ושוב לפשר בין מרכיבים סותרים של ראליזם ודמיון – הם רק תוצר של רצפים ארוכים של אקראיות? או האם היה סוג של קביעה מראש, לא בצורת מוירה על־טבעית ועדיין לא כגורל בהיותי בעריסה אלא בצורה מתהווה שהונחה בתוכי? כלומר, האם הייתה סוג של קביעה מראש בתורשה הגנטית שלי, ההולמת אגנוסטיקן ואמפיריציסט?

הטון הפילוסופי המובהק של הפסקה שבה מהרהר המחבר בין האפשרות של אקראיות גמורה שהובילה להפיכתו לאדם וליוצר שהוא ובין האפשרות שמדובר בהיקבעות של ייעוד וגורל הכרחי שבהם יש לתלות את הפיכתו למי שהוא, יכול להטעות ולהוביל את הקורא לחשוב שמדובר בניסיון לתת צורה קונקרטית לשאלה הפילוסופית הנצחית בדבר גורל או אקראיות. אך הקריאה במסה האוטוביוגרפית תגלה שהטון הפילוסופי הזה נועד בראש ובראשונה לספק מסגרת לאִרגון של סיפור חייו. תוכנו אמור, אולי, לספק לקורא המסה את העוגן הביוגרפי דרכו יוכל להבין את מפעלו היצירתי והספרותי של לם. ואומנם לם לא פותח את האוטוביוגרפיה ברגע הולדתו אלא חוזר צעד אחורה ומתחיל את הסיפור  בגורל הייחודי שפקד את אביו ושעמד כולו בסימנה של אקראיות פרועה. ב־1915, מספר לם, אביו, סמואל לם, היה רופא בצבא האוסטרו־הונגרי. הוא נלקח בשבי על ידי הצבא הרוסי ממנו שב ללמברג (פולין) עיר הולדתו רק לאחר חמש שנים. במהלך תקופת השבי אביו היה כמה פעמים כפסע מן ההוצאה להורג, כך הוא סיפר לבנו מאוחר יותר. באחת הפעמים הללו, שהתרחשה בעיר קטנה באוקראינה, כבר עמד לפני כיתת יורים בשל עצם היותו קצין וניצל ברגע האחרון בהתערבות של סַפָּר יהודי שהכיר את הקצינים הרוסים ודאג לשחרורו. מדוע הספר התערב לטובתו? לֶם לא עונה על כך בחיבורו ונדמה כי מה שחשוב לו בעצם הסיפור הזה הוא להדגיש עד כמה עצם הולדתו הייתה פרי של אקראיות גמורה. עובדה אקראית זאת היא שקבעה, אולי, את העיסוק המתמשך של סטניסלב לם בשאלה העקרונית הזאת בחיבוריו השונים מאוחר יותר.

ואומנם את הסיפור הזה, כמובן עם שינויים אסתטיים נדרשים, שילב מאוחר יותר לם בכמה מסיפוריו שעסקו בשאלת הפטליזם והאקראיות; נדמה שחשוב היה לו לקשור זאת דווקא לאירוע הביוגרפי של אביו כדי לטעון שהפיכתו לסופר הוא פרי של אקראיות אך בו בזמן מדובר בייעוד שנקבע עבורו דווקא בתיווך האקראיות – בה ניצלו חיי אביו מולידו. המוטיב הזה של אקראיות וסדר, גורליות ומקריות, מקבל ביטוי נוסף בביוגרפיה של לם אך עתה מדובר כבר בתקופה שלאחר לידתו ב־1921 בעיר לבוב שבפולין. אביו, שהיה לרופא מכובד בעירו יכול היה להבטיח למשפחתו חיים סבירים לפני מלחמת העולם השנייה, ולו עצמו לא חסר דבר למרות שפולין באותה תקופה הייתה ענייה למדי. אביו דאג למטפלת צרפתיה, ״לאין סוף צעצועים״ ובעיקר לחיים בטוחים. למרות התנאים החומריים, כילד, הוא נטה לבדידות ולבריחה לעולמות של דמיון שאותם הוא לא יצר בדרך ישירה אלא בדרך עקיפה של משחק. וכן ביצירתם של מסמכים שהיו חלק מבנייתם של אותם עולמות שכללו בין היתר דרכונים, דיפלומות, אבל גם זהויות בדויות של אנשים בעלי עוצמה ושררה באותם עולמות דמיוניים. העובדה שהוא לא רק דמיין את העולמות הללו אלא יצר דברים ממשיים, כגון מסמכים מזויפים, מעוררת מבחינתו את השאלה – האם הצורך הזה נבע מתחושה ממשית של חוסר ביטחון בעולם הממשי שלו? ולשם כך הוא נדרש ליצירתם של דברים ממשיים שאולי יסייעו לו בעתיד? שיסייעו לו במקרה וחייו ייקלעו למצב שבו הם יהיו מאוימים כמו אלו של אביו? לם לא עונה לשאלה הישירה הזאת אך נדמה שמה שהוא מבקש לעשות בעצם העלאתם של הרשמים והזיכרונות הללו מילדותו הוא האופן שבו התֶּמה העיקרית של עבודתו כסופר מדע בדיוני איננה בבדיון הגמור אלא באופן שבו הרגישות הספרותית שלו, הנעה בין מציאות לבדיון, עוצבה על ידי המציאות הממשית שאותה חווה דרך סיפור חייו של אביו ובעיקר דרך התנאים בהם עוצבה ילדותו. נדמה שלֶם מבקש להחליש במידת מה את הרעיון של היוצר הספונטני, זה שדמיונו היוצר הוא המקור העיקרי להבנת יצירתו, וככזה הוא נותר לעיתים סתום ובלתי ניתן לתיאור ובדיוק ככזה הינו המקור העיקרי ליצירה. במסה הביוגרפית מבקש לם להתוות כיוון אחר שבו מה שנדמה כהסבר אקראי, לכאורה, ליצירתו, בין אם זה הקשר ההיסטורי או הפסיכולוגי, יתברר שקבע כיסוד שעיצב יצירה זאת.  מתח זה מודגם שוב באמצעות סיפור הישרדותם את המשטר הנאצי לאחר כיבוש פולין וגילוי העובדה שללֶם היו למעשה שורשים יהודיים, דבר שהוביל לאפשרות שהם יישלחו לגטו היהודי ומשם אל מחנות ההשמדה; ומה שהציל אותם מגורל זה היו המסמכים שהוא יצר כחלק מאותם משחקי דמיון בהם בנה לעצמו בבדידותו מציאות חלופית. כאן שוב לם משחק בעניין באופן עמום. הוא לא אומר בדיוק אלו מסמכים סייעו להם להימלט מהגורל שנפל בחלקם של היהודים אבל הוא משאיר פתח להבנה שבעצם העיסוק המדומיין שלו בעולמות אחרים הוא ״חזה״ את האפשרות הממשית העשויה להתרחש, מציאות שתדרוש את קיומם של מסמכים אלו שבהם יוכלו להסתייע. נדמה שלם מנסה להסביר לקוראיו שהתֶּמה הנוגעת ליחס בין מציאות לדמיון ושעומדת בבסיס כתיבתו מהדהדת התנסות אישית, שגם אם לא נעשתה בכוונת מכוון הרי שבדיעבד הוא מבקש להבין אותה כאפשרות שבה היחס בין המציאות לממשות איננו חד וברור כפי שנדמה לנו לעיתים.

עוד מקטע אוטוביוגרפי שיש בו כדי להצביע על הכיוון שבו מבקש לם להשתמש בביוגרפיה שלו כאמצעי להבין את יצירתו עולה מהתיאור הבא. הוא מתאר מה הוא קרא כילד, שהיה "תולעת ספרים" שקרא הכול, כיצד הקריאה השפיעה על כתיבתו וכיצד הדבר למעשה שולב בה. כך כותב לם:

היו אלה ספרי האנטומיה והטקסטים הרפואיים של אבי, בהם עיינתי כשעוד בקושי ידעתי לקרוא, והבנתי עוד פחות כיוון שספריו המקצועיים היו בגרמנית או בצרפתית. רק הסיפורת בספרייתו הייתה בפולנית [...] הציד בספריית אבי היה כמובן אסור עלי בתכלית האיסור, ומשך אותי בדיוק בגלל שהיה אסור ומסתורי. זו הייתה עצם גולגולת – עצם הרקה – שהוסרה בעת חירור, אולי שריד מזמן לימודי הרפואה של אבי. החזקתי את העצם הזו בידי כמה פעמים, ללא רגשות מיוחדים. ידעתי מה זה, אבל לא פחדתי. רק תהיתי עליה בדרך מסויימת. סביבתה – שורות הכרכים הכבדים של ספרי הרפואה – נראתה לי די טבעית כיוון שילד, החסר אמת מידה כלשהי, אינו מסוגל להבחין בין ה בָּנָלִי או השגרתי ליוצא הדופן. אותה עצם – או מקבילתה הבדיונית – נמצאת ברומן אחר שלי, זכרונות שנמצאו בתוך אמבטיה. בספר הזה, העצם הפכה לגולגולת שלמה שבותרה למשעי מגופה ונשמרה במחלקה ע"י רופא – אחת מהתחנות הרבות באודיסיאת הגבור דרך מבוכיו של בניין. גולגולת שלמה כזו הייתה אצל דודי, אחי אמי, שגם הוא היה רופא. הוא נרצח יומיים אחרי שהוורמכט נכנס ללבוב. באותה עת, נרצחו כמה פולנים לא יהודים – רובם פרופסורים באוניברסיטה – ותדאוש בוי־זלנסקי, אחד הסופרים הפולנים הנודעים ביותר. הם נלקחו מדירותיהם בלילה ונורו.

הציטטה משלבת באופן מרשים את הסקרנות של הילד, אבל כזאת שאינה פרי תהייה עצמית אלא כזאת שהיא פרי עם מגע במציאות קונקרטית, זאת של ספריית האב. רק כאשר מתחקים אחריה אפשר לעקוב אחר מה שהוא ביקש לעשות בספריו כיוון שאותם מאורעות, וחשוב ללם להדגיש, מצאו את דרכם לספריו. יותר מכך, העובדה שהוא לא מסתפק רק בסיפור של אביו אלא מספר על גורלו הטרגי של הדוד, שבבעלותו הייתה אותה גולגולת, יש בה לומר משהו על ספריו שאינם יצירות בדיוניות שנועדו לשעשע את הקורא אלא שיש להם עוגן בביקורת מוסרית. ביקורת שגם אם איננה ישירה אלא מתווכת דרך הסיפור הביוגרפי יש בה כדי לומר משהו על היחס שבין הספרות שלם כתב לבין החיים שמתוכם היא צמחה.

ואומנם כאשר מסתכלים בערך סטניסלב לם באנציקלופדיה של המדע הבדיוני הרי שאחד מהמאפיינים המוצעים שם כמאפיינים את כתיבתו, מעבר לעובדה שהוא אולי סופר המדע הבדיוני החשוב ביותר שכתב מחוץ לעולם דוברי האנגלית, היא העובדה שהוא כתב מדע בדיוני שהונע מאג׳נדה אחרת מזו שהניעה את רוב הכותבים בשפה האנגלית. במרכזה של האג׳נדה הזאת עמד הניסיון להימנע מהמלכודת של ״בידור גרידא״ ולהציע פירוש והבנה טובה יותר של האנושי. בתיאורו יש הימנעות מפנייה לסנטימנטליות או להתמקדות בהרפתקאותיו של גיבורי ספריו.  

נקודה זאת היא מרכזית כיוון שבמסה הביוגרפית לם חוזר שוב ושוב לאופן שבו החומרים, שהפכו אחר כך לתוכן ספריו, עלו ברובם מהתנסות חיים לא פשוטה ומורכבת שבה הוא בעיקר למד לשרוד ברמה האינסטינקטיבית והפרקטית. להתנסות הזאת בזמן מלחמת העולם השנייה ישנה חשיבות לסופר שהוא עתיד היה להעשות. כאמור, למרות שחשוב ללם לספר את ההקשר והרקע הקונקרטיים שהביאו אותו להיות הסופר שהוא ושהביאו אותו להיות הסופר העוסק בתֶמות המסוימות בהן הוא עוסק בספריו בו בזמן הוא מבקש להיות ספקני לגבי היכולת לצמצמם את יצירתו לאותו הקשר חיים. ללם חשוב, אולי משום היותו סופר מדע בדיוני, לא לצמצם את עצמו לממד הביוגרפי או ההיסטורי ולשמור על הזיקה להקשר הממשי החשוב הזה לעצם הבנת עבודתו כסופר. כסופר של מדע בדיוני שיצירתו משוקעת בחיים עצמם או לפחות עולה מהם. מצב זה שבו, מצד אחד מבקש לם לסלק את העמימות ממה שיכול להיראות כיצירה המושתתת על הדמיון היוצר ומצד שני להדגיש את מקומה בהקשר חיים קונקרטי שבהם שזורים מצבים של סכנה וצורך בהישרדות, נקרא כניסיון להעניק לעבודתו ממד אֶתי־פוליטי הנוגע בענייניהם של בני אדם; אבל בו בזמן גם לסגת ממנו על מנת שעבודתו לא תהפוך למנשר אידאולוגי אלא תוכל להיות מוערכת על פי איכותה האסתטית. נדמה שזו הסיבה שבמסה האוטוביוגרפית הוא מבקש תמיד לנוע מקוטב המציאות הקונקרטית, שבו היו ארוגים חייו, לקוטב שבו עבודתו היא פרי של דמיונו היוצר. המעניין, ועליו מתעקש לם, הוא אי־הרצון להכריע בין שתי האופציות הללו.

דוגמה נפלאה לצורך של לם לעגן את ספרות המדע הבדיוני שלו במציאות שבה הוא התנסה במעברים חדים בין מערכות חברתיות ופוליטיות מנוגדות, מפולין הענייה הפרה־קפיטליסטית אל תחת השלטון הנאצי מ־1939 ותחת השלטון הקומוניסטי לאחר מלחמת העולם ה־2. מעברים אלו יצרו קושי רב לפעול באורח ממשי בעולם החיים. ייתכן שהקושי לפעול הוביל אותו לפנות אל הבדיון המדעי הוא האופן בו הוא תיאר את השפעת הרומן של סול בֶּלו ״כוכב הלכת של מר סאמלר״. ספר זה, כותב לם, היה כל כך טוב ולכן הוא קרא אותו מספר פעמים בהתפעמות. אבל למרות זאת הוא חש שהספר מחמיץ משהו בהוויית החיים בפולין בשנים הנוראות של הכיבוש הנאצי וזאת לא בגלל היעדר כישרון או היעדר מחקר מדוקדק אלא בגלל הקושי לתאר דבר שלא ניתן לתיאור – אבל שאפשר, עבורו כמי שהיה שם, לחוש אותו. ההערצה לחיבור של בלו מבטיחה מבחינתו שהבעיה איננה נעוצה בכישרון אלא בקושי לתפוס ובעיקר לתאר את האווירה שבה התרחשה הטרגדיה האנושית הרדיקלית שמתנגדת ולא מאפשרת תיאור מלא שלה. הטענה הזו עצמה איננה חדשה אלא החידוש במקרה של לם הוא במסקנה המעניינת שהוא מבקש לגזור ממנה וקשורה, אולי, לבחירתו בסוגה זו של המדע הבדיוני. כך הוא כותב:

חוסר התוחלת הבלתי נתפס של חיי אדם שרצח המוני שולט בהם לא ניתן לבטוי בטכניקות ספרותיות בהן יחידים או קבוצות קטנות הם לב הנרטיב. זה בלתי אפשרי. כמובן, אינני יודע האם סוג זה של ליקוי נרטיבי הוא הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב מדע בדיוני. אך אני מניח – וזו אמירה קצת נועזת – שהתחלתי לכתוב מדע בדיוני כי הוא עוסק בבני אדם כמין (או בעצם, בכל המינים האפשריים של ייצורים אינטליגנטיים אשר אחד מהם הוא במקרה המין האנושי). לכל הפחות, עליו לעסוק במין בכללותו ולא רק ביחידים מסויימים, בין קדושים ובין מפלצות.    

זהו אולי המפתח החשוב להבנת האופי הפילוסופי והאוניברסלי של כתיבתו של לם, שכאמור להבין אותו כפרי של דמיון יוצר תהיה טעות. יש להבינה כנובעת מרצון לומר משהו אוניברסלי על המצב האנושי. אולם לא כפי העולה מתיאור סיטואציה אנושית היסטורית מסוימת אלא מפעולה המעתיקה זאת אל אזור אחר שבו ניתן לחשוב על המין האנושי ללא אותה מגבלה שהמציאות ההיסטורית כופה על אותו תיאור. אפשר לראות שוב את המתח היסודי – חשוב ללם לתאר את יצירתו כעולה מההקשר האנושי אבל בו בזמן חייבת לחרוג ממנו וזאת על מנת לשוב ולדבר עליו. הפנייה אל ההקשר הביוגרפי מספקת ללם את ההזדמנות לעגן את מפעלו הספרותי האסתטי בהקשר האנושי ממנו היא צמחה למרות שהיא מחויבת בו בזמן גם לחרוג ממנה.  

נקודה זאת שבה מסביר לם, בהסתייגות אופיינית, מדוע פנה למדע בדיוני לא תלויה רק באכזבה מקריאה בספרו של סול בלו אלא היא עולה גם מהעובדה שניסיונותיו הראשונים של לם עצמו היו של כתיבה של רומנים ראליסטים שהיה בהם ניסיון מודע להתמודדות עם מוראות המלחמה כפי שהוא חווה אותם. ההסבר שמספק לם לאכזבתו מהרומן של סול בלו יכול לשמש כהסבר לחוסר ההסתפקות שחווה מהרומנים הראליסטים הראשונים, שעקב כך פנה לכתיבת מדע בדיוני שהפכה אותו לסופר נודע. הדבר חשוב כי הוא מספק תיאור ברור למניע לפנות למדע בדיוני כעולה מאי־יכולת לתפוס את המצב האנושי – דבר שמבחינתו של לם יש לו השלכות לאפשרות הנורמטיבית לתיקונו. כלומר, עבור לם המוטיבציה מלכתחילה היא להתמודד עם יכולתו ההרסנית של האדם ובו בזמן לנסות ולספק תיאור אלטרנטיבי שלו, תיאור אוטופי, שיכול להיות בסיס להיחלצות ממנו. הפנייה למדע בדיוני מבחינת לם לא רק משחררת אותו מאי־יכולת לתאר את המצב האנושי אלא בעיקר מאפשרת לו לחשוב על אופק של פעולה אנושית שבה הוא משתחרר מאותו מצב, ופונה לאפשרות לחשוב על אופק אוטופי שבו הוא מתגבר על הכוח ההרסני הטמון בו. כוח שאותו הוא הוציא לפועל בעברו במחצית הראשונה של המאה עשרים.  

לקראת סופה של המסה האוטוביוגרפית, שבה לם כאמור פורשׂ את הסיבות הקונקרטיות שבגינן החל לכתוב ושבגינן החליט לפנות לכתיבה של מדע בדיוני, הוא שב למסר הכפול ולעמימות המהותית שאותה הוא מבקש להעביר לקורא כמסר ולפיו הוא גאה מאוד על מפעלו ובו בזמן גם חסר סיפוק ממנו. האם הכפילות והעמימות המתמדת הנלווית אליה היא מעין מסר לקורא שלא ינסה להבין או לצמצם את היצירה לא ליוצרה ולהקשר חייו אבל גם לא רק לכושר האנושי ליצירתיות? או שמא מבקש לם מקוראיו להבין את היצירה המדע בדיונית כסוג של התמודדות עם מה שלא ניתן לתיאור במונחים אחרים? ואולי הקריאה הביוגרפית הזאת נועדה יותר מכל לבקש מהקורא לראות ביצירה של לם היענות לאתגר המוסרי החשוב ביותר של המאה עשרים והוא ההתמודדות עם הרוע האנושי? ללם חשוב להשאיר שאלות אלו פתוחות למרות שחשוב לו לעגן אותן לא בהקשר תיאורטי מופשט אלא בניסיון חיים; דבר שאמור להוביל את הקורא לקחת ברצינות לא רק את השאלות שהוא מעלה אלא בעיקר את הצורך בהצטיידות במצפן מוסרי כאשר פונים לקריאה בעבודותיו. במובן זה אני לחלוטין מסכים עם הקביעה לפיה לם הוא מחבר ייחודי בנוף של הכתיבה בסוגת המדע הבדיוני. ייחודיות שללא ההקשר הביוגרפי או האוטו־ביוגרפי לא הייתה נחשפת בפנינו.