ירושלים דלוס אנג'לס

פרולוג

על רחובות הוליווד צונח הלילה ומקפל בתוכו את הנלוז והנעלה שברגשותינו. העיר מחליפה את כיעורה המדהים והסימטרי, עטופה במחלצות של חלום על נעורים של מנתחי פלסטיק מתעתעים, על שדיים של סיליקון ואלכוהול צעיר כסם. הלילה קסום. ואולי באותו הזמן, כמרים ארמנים וכוהני דת במחלצות מהודרות חוצים את סמטאות האבן הירושלמיות, חולמים לוס אנג'לס, וגברת צ'רץ', עורכת ומתרגמת בשירות הסינוד הקדוש, המבקרת בלוס אנג'לס, מגלה להפתעתה קשר עם נהג מונית ארמני.

עבודה, חלום והזיות של עולמות רחוקים חברו למרקם העדין של ירושלים דלוס אנג'לס.

לוס אנג'לס, 29 בספטמבר, 2006 – ירושלים דלוס אנג'לס

מות השכן

איך נוכל למדוד את המתיקות המופלגת והפחד שצנף את ריאותיו עם מגע העשן שנשאב בלחץ מפומית הסיגריה, מהפילטר, שבחלקו היה צהוב מניקוטין שהצטבר ספוג בליחת הרוק, כשסימן האפר התגלגל לו, עומד־לא־עומד בקצה הסיגריה, והמחשבות היו מתגלגלות בעדנה במוחו. עלו בזיכרונו ריח אזוביון בסדינים של מיטת ילדותו הרחוקה למורדות הר הכרמל, והפה, כן הפה – שער הניצחון לשדה המפלה של עגבות אישה, ופלחי לימון טבולים במי קוניאק מתאבנים לרצועות בשר כבש. כן, הפה, היודע את החטא העמוק, המערבב את מתיקות פטמתה של אישה עם חלומות ושקרים שמסתופפים בין המיות השפתיים; הפה, הכלי היחיד בכל המכלול העצום של יצירת האל הנהדר, שהשקר והאמת חבוקים בו במילותיו, כמו תצרופות של זהב וכספת חמקנית.

בבוקר התעוררנו בעצלות־מה, שפופים, מהלכים בחשש. קיוויתי שיהיה זה יום דרמטי, שבו מרכבות אש או לפחות רעידת אדמה יזעזעו את ביתי. אהבה עצומה, חלום מתמשך התגלגל לו, משתין בעצלנות – קשת רפופה למול האסלה. רעשי עגלה מכניים נשמעו מעבר לחלון השירותים, האסלה נשענת על אדן החלון. הצצה מהירה הפנתה את מבטי אל גבר לבוש במדי העירייה, על גבו התנוסס שלט: חוקר מקרי המוות של לוס אנג'לס, והוא גרר עגלה עם אלונקה שעליה הייתה מונחת גופתו של שכני. לרגע הגיחה עוד דמות, לבושה במדי השריף המקומי, והמנוע של משאית הקברן היה מהמה בקול מונוטוני. אורות מהבהבים האירו את מטרת הפגישה של השריף המקומי עם הקברן העירוני, שעל מעילו הקצר התנוסס הכיתוב המודפס: לוס אנג'לס, המעבדה המשפטית. סקרנותי העלתה בי חשש־מה, אך עד מהרה נעלמה המשאית על יושביה. שעת הבוקר המוקדמת נפרצה תדירות על ידי זרקור הביטחון, שחצה את הסמטה והבליח מן הערפל הכבד של הבוקר, המגיח מהאוקיינוס השוכן בקרבת ביתי.

מבעד לחלון חדר השירותים לא ראיתי את שכני, והרי זה חדש. בכל יום, בשעה חמש וחצי בבוקר, הוא עומד מול מכוניתו הישנה ומקפל בקפידה את כיסוייה. הייתה זאת מכונית שברולט בציר 71', בצבע כחול מתפוגג, שימיו כימי המֶלח שהצטבר ממימי האוקיינוס השכן. דגים גדולי ממדים, לווייתנים שחצו את הים הגדול עשרות מיליוני שנים, הטביעו את רישומם על מעטפת הברזנט שהגנה על רכבו, מרכבת־אלים שמלבד צבעה הדהוי, שמורה הייתה ללא דופי, והוא בכל בוקר היה משתמש בחולצות פלנל משובצות ומעסה את גופה של המכונית ואת הפגוש העשוי נירוסטה מבריקה. ברוב מיומנות, בסדר מופתי ובהינף יד היה מפר את הסדר הקוסמי של הטל, שחָבַר אל מכוניתו ועטף אותה יחד עם כל רחובנו, שהיה במרחק פסיעות אחדות מהאוקיינוס הגדול. שכני כבר לא עמד ותיקן וסידר, רק אני עמדתי מעבר לחלוני מתבונן דרך הרשת הדקיקה שהפרידה בינינו וחילקה את עולמנו, מתבונן כעֵד אחרון על חיים ארוכים וחסרי משמעות.

זה היה הבוקר האחרון של השנה שעמדה בְּסוֹפָהּ, ובפח הזבל שמחוץ לביתי בסמטה, מצאתי את מכנסיו, את כלי המטבח הפשוטים שלו משנות החמישים של המאה הקודמת, ואז אמריקה הייתה מלאת מרץ לאחר המלחמה הגדולה, אמריקה תעשייתית וחסרת טעם, תועלתנית ויעילה. הכלים היו מצופים באמייל כחול ודהוי, מוכים ופגועים בגילם המופלג. גופו של שכני היה מכוסה במעטפת פלסטיק שחור מעוטרת בכותר: "חוקר מקרי המוות של לוס אנג'לס". פח הזבל הגדול חשף את חייו וחפציו, מחבתות, סירים ולחם לבן טרי, שמונח היה בשלמותו בתחתית הפח כחיה פצועה וזבת דם. והרי זה לא ייתכן ששכני עצמו יזרוק לחם טרי בשלמותו. עכשיו היה הלחם עֵד אחרון לחייו, למותו ולהעדפותיו.

מנקודת התצפית של חלוני סקרתי בדייקנות את פחי הזבל הפרוצים למחצה, וכמו צַפָּר מיומן סקרתי את החפצים שעמדו דוממים ועצובים, ושיחקו בדרמה האחרונה בחייו. אני בטוח בכך שעכשיו, ממש ברגעים אלה, שבהם אני מתבונן באישה שמנקה את ביתו, הוא – איש ישר ותמים, שהלך בכל יום ראשון לכנסייה שבקצה הרחוב מול האוקיינוס הגדול – הוא כועס על כך שלאחר מותו, ממש שעות בודדות לאחר שקברן העירייה בא לאסוף את גופתו, משליכים את מעט החפצים שלו, כולל מכנסי ג'ינס ונעליים מצוחצחות למשעי, והלוא רק זה עתה הוא עזב את מעונו! בדמיוני עמד לו צ'כוב והתבונן, כשהוא מתעד את שכני, וגוגול עשה בו מטעמים. איך נצטדק על כך שבעולמנו המַעבר מהחיים לבית הקברות עומד רק על טופס אחד במשרד המחוזי לסטטיסטיקה ותעודת פטירה?!

שכני, שאת שמו לא ידעתי (חיִינו כמעט במחיצה משותפת כתשע־עשרה שנים תמימות), היה ונעלם, כמילים אלה שנמחקות בגומיית המחק של העיפרון, שבו אני מתאר את המעברים החדים ממחוזות ילדותי בארץ־ישראל לחיי בלוס אנג'לס. ארץ־ישראל של הנרי בייקר טריסטרם, "מסע בארץ־ישראל", ספר מלא אהבה ויראה על חלום שעטף את ילדותו והבעיר את מוחו הקודח באור סגלגל על חייו של המשיח, שבעקבותיו הוא פסע ב־1864-1863 כאילו כדי להבין את מקומו של האל על אדמתנו, על הצומח והחי שלה, ההרים והגבעות, חלוקי האבן בנחל הירדן, החולה והים במורדות הגליל – כולם היו עבורו סימנים, ובהם הוא חיבק אותי באותה לוגיקה שמימית, המחברת את חיינו בדרמה של חוזי־הרוח, החיים במדבר יהודה וחולמים על ממלכת האלוהים והשמש הצורבת ומי הלענה, המתובלים במסעות ההיסטוריה. על ה"מסע בארץ־ישראל: לחקר חיי הארץ וטבעה, יומן 1864-1863" אתן לטריסטרם לסַפר, והוא הדין ב"החי והצומח של ארץ־ישראל".