המחלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 2 דק'

תקציר

זהו סיפורם של בני זוג ששלוות חייהם מופרת כשמתגלה באיחור רב שהבעל, גיבור הסיפור, חלה בסרטן. הדרמה המתחוללת בחייהם מתועדת ביומנה של האישה, שכותבת במעין ניסיון להשביע ולסלק את הרוחות הרעות שאופפות אותה.
סיפורה האנושי של האישה פורשׂ לעיני הקורא את המאבק ההרואי שלה ושל בעלה, הנע בין מודעות למצבו הקשה לבין הרצון להתעלם ממנו. היומן מתאר בצורה חושפנית וכנה את יחסיהם של בני הזוג עם ילדיהם ונכדיהם, אך יותר מכל הוא מתמקד בקשרים העמוקים שביניהם: החיים אל מול פני המוות גורמים להם להתקרב ולהתרחק זה מזו. בני הזוג מצליחים לשאוב ניחומים מאהבתם הגדולה, אך הם מודעים למגבלותיה של האהבה, ולידיעה שמול פני המחלה והמוות על כל אדם להתמודד לבדו.
חלקים נרחבים מהיומן מתארים את המחלה וגילוייה. לפנינו עוברת גלריה של רופאים: כאלה המבינים ותומכים ובצידם רופאים ערלי לב ואדישים. היומן בוחן אותם מנקודת מבט אנושית–אמפתית המבינה גם את קשייהם. 
בצד הטרגדיה המשפחתית עולה מהיומן גם דיוקנה של משפחה שמצמיחה בצל המחלה כוחות חיים חדשים, מלכדת את בני המשפחה ומחזקת את החולה במאבקו.


מהסיפור עולה ניחוח ארץ–ישראלי של טיולים, הווי החגים וימי הולדת, אך זה גם סיפור אוניברסלי על עולמנו, שניתן ליהנות מקסמו, בהפוגות שבין מאבק למאבק, ולהבין כי בסופו של דבר אנו חלק מהיקום ולחוקיו עלינו לציית. 


עידית כנפי, דוקטור לספרות עברית. לימדה במכללת לוינסקי ובמכללת סמינר הקיבוצים. לצד הוראת ספרות עמדה בראש תכנית לכתיבת סיפורי חיים.

פרק ראשון

פתיחה

סתיו, סמוך לחורף 2009, שבת בצהריים. חצי שנה מאז מותו של יעקב. אלון נכדי הבכור ואני צועדים יחדיו שמחים ועליזים לאחר ביקור במוזיאון תל־אביב. חווינו את העמידה הממושכת בתור, כדי לצפות במיצג של האמן צדוק בן דוד, ואלון התפעל ונרגש מהמראה. הוא התלהב גם מאגפים אחרים במוזיאון: מבתי הכנסת המיניאטוריים, מפסלים שהוצבו במעברים בין האולמות, וצפה במיצגים נוספים. לקינוח נהנינו שנינו מ"משקה ומאפה". ביציאה ביקרנו במשטחים בהם נערי הסביבה נוהגים להתאמן ב"סקייט בורד". הרי את זה הבטחתי לו כחלק מן הפיתוי לבקר עמי במוזיאון. והוא חווה את השטח בעיניים "מקצועיות" הבוחנות את "הפוטנציאל של האזור": "תראי איך מפה אפשר לקפוץ ולזנק, והוא שם, איך הוא לוקח את הסיבוב, איזה מקום נהדר"! וכך, כשכל אחד מאתנו מסופק בדרכו, אנחנו צועדים על שביל היוצא מעורף המוזיאון ומוביל למכונית החונה.
מולנו צועד זוג, בדרכו למוזיאון. אני מזהה מייד את ד"ר ש' בלווית רעייתו, מן הסתם. הוא מתבונן בי ובאלון ואנחנו מנענעים זה לזה לשלום. אני חשה כאילו רוח קרה נושבת מולי. ארבע שנים וארבעה חודשים ליווה ד"ר ש' את יעקב במחלתו. משך תקופה זו התייצבנו בחדרו כדי לבחון את מצבו של יעקב, לעמוד מול אפשרויות הטיפול ומגבלות הרפואה. הוא עורר בנו תקוות, או העמיד אותנו בפני עובדת הסוף המחכה בקצה הדרך. הוא עורר בנו אמון אך גם כעס. בסוף הדרך הוא צפה בהשתאות במאבקיו האחרונים של יעקב, כשהוא, הרופא, כבר היה חסר אונים. הוא הופיע ביום האחרון, במחלקה הפנימית, אבל זה היה מאוחר מדי. הם לא נפרדו זה מזה, ורק אני נותרתי באותו יום נורא, לספר לו את סיפור הימים האחרונים. ועכשיו הוא חולף על פניי, כשהוא במסלול חייו ואני במסלול חיי שלאחר מות יעקב. ואני נדבקת בשמחת החיים של נכדי המזינה אותי. זהו הנכד שיעקב היה גאה בו, ובו השקיע את מיטב שמחת הסבאות שלו. ואל סבא זה נשא אלון עיניים מעריצות מרגע שעמד על דעתו. ונכד זה הוא המשך החיים של יעקב, והוא מייצג את שמחת החיים של אלו שנשארו אתי ומלווים אותי. וד"ר ש' הולך במסלולו מבלי לעצור. בהבזק המפגש הוא כאילו מציג לי מראה של חיי עכשיו: אני חיה את מותו של יעקב אבל חיה גם את ההמשך שמתמצה בנכד זה, הבכור שבששת נכדינו.
משב הרוח הקרה שחולף על פניי צובט את לבי ומציב אותי מול סבך הרגשות שזימנו לי החיים בכל התקופה האחרונה. חייתי את מחלתו של יעקב כמי שהייתה לצדו ו"רצה לצדו", ונותרתי עם הריק שהתהווה מהעדרו.
והנה תמונת מפגש זה דווקא, מחזירה אותי אל היומן שנצמדתי אליו משך מחלתו של יעקב. הוא שימש לי מפלט, אבל גם כמאגר של כח. לא נגעתי בו במשך זמן רב כי לא עמדתי בזכר הכאב, אבל עתה נוכחתי כי, לבד מן הכאב, היה זה סיפור של מאבק. יעקב נילחם על חייו, וכולנו, כל אוהביו, נלחמנו לשמור עליו ולהדוף את הקץ. הכתוב הוא נסיון לתת משמעות למאבק זה.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 2 דק'
המחלה עידית כנפי

פתיחה

סתיו, סמוך לחורף 2009, שבת בצהריים. חצי שנה מאז מותו של יעקב. אלון נכדי הבכור ואני צועדים יחדיו שמחים ועליזים לאחר ביקור במוזיאון תל־אביב. חווינו את העמידה הממושכת בתור, כדי לצפות במיצג של האמן צדוק בן דוד, ואלון התפעל ונרגש מהמראה. הוא התלהב גם מאגפים אחרים במוזיאון: מבתי הכנסת המיניאטוריים, מפסלים שהוצבו במעברים בין האולמות, וצפה במיצגים נוספים. לקינוח נהנינו שנינו מ"משקה ומאפה". ביציאה ביקרנו במשטחים בהם נערי הסביבה נוהגים להתאמן ב"סקייט בורד". הרי את זה הבטחתי לו כחלק מן הפיתוי לבקר עמי במוזיאון. והוא חווה את השטח בעיניים "מקצועיות" הבוחנות את "הפוטנציאל של האזור": "תראי איך מפה אפשר לקפוץ ולזנק, והוא שם, איך הוא לוקח את הסיבוב, איזה מקום נהדר"! וכך, כשכל אחד מאתנו מסופק בדרכו, אנחנו צועדים על שביל היוצא מעורף המוזיאון ומוביל למכונית החונה.
מולנו צועד זוג, בדרכו למוזיאון. אני מזהה מייד את ד"ר ש' בלווית רעייתו, מן הסתם. הוא מתבונן בי ובאלון ואנחנו מנענעים זה לזה לשלום. אני חשה כאילו רוח קרה נושבת מולי. ארבע שנים וארבעה חודשים ליווה ד"ר ש' את יעקב במחלתו. משך תקופה זו התייצבנו בחדרו כדי לבחון את מצבו של יעקב, לעמוד מול אפשרויות הטיפול ומגבלות הרפואה. הוא עורר בנו תקוות, או העמיד אותנו בפני עובדת הסוף המחכה בקצה הדרך. הוא עורר בנו אמון אך גם כעס. בסוף הדרך הוא צפה בהשתאות במאבקיו האחרונים של יעקב, כשהוא, הרופא, כבר היה חסר אונים. הוא הופיע ביום האחרון, במחלקה הפנימית, אבל זה היה מאוחר מדי. הם לא נפרדו זה מזה, ורק אני נותרתי באותו יום נורא, לספר לו את סיפור הימים האחרונים. ועכשיו הוא חולף על פניי, כשהוא במסלול חייו ואני במסלול חיי שלאחר מות יעקב. ואני נדבקת בשמחת החיים של נכדי המזינה אותי. זהו הנכד שיעקב היה גאה בו, ובו השקיע את מיטב שמחת הסבאות שלו. ואל סבא זה נשא אלון עיניים מעריצות מרגע שעמד על דעתו. ונכד זה הוא המשך החיים של יעקב, והוא מייצג את שמחת החיים של אלו שנשארו אתי ומלווים אותי. וד"ר ש' הולך במסלולו מבלי לעצור. בהבזק המפגש הוא כאילו מציג לי מראה של חיי עכשיו: אני חיה את מותו של יעקב אבל חיה גם את ההמשך שמתמצה בנכד זה, הבכור שבששת נכדינו.
משב הרוח הקרה שחולף על פניי צובט את לבי ומציב אותי מול סבך הרגשות שזימנו לי החיים בכל התקופה האחרונה. חייתי את מחלתו של יעקב כמי שהייתה לצדו ו"רצה לצדו", ונותרתי עם הריק שהתהווה מהעדרו.
והנה תמונת מפגש זה דווקא, מחזירה אותי אל היומן שנצמדתי אליו משך מחלתו של יעקב. הוא שימש לי מפלט, אבל גם כמאגר של כח. לא נגעתי בו במשך זמן רב כי לא עמדתי בזכר הכאב, אבל עתה נוכחתי כי, לבד מן הכאב, היה זה סיפור של מאבק. יעקב נילחם על חייו, וכולנו, כל אוהביו, נלחמנו לשמור עליו ולהדוף את הקץ. הכתוב הוא נסיון לתת משמעות למאבק זה.