בית הנייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית הנייר
3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: ענת ערב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'

נושאים

תקציר

בלומה לנון, מרצה לספרות באוניברסיטת קיימברידג’, נדרסת למוות בעודה שקועה בספר שירים של אמילי דיקינסון.
זמן קצר לאחר מותה של בלומה מגיעה חבילה למשרדה שבחוג לספרות לטינו-אמריקאית של האוניברסיטה, ובה עותק של קו הצל לג’וזף קונרד, מכוסה בשרידי מלט ומעוטר בהקדשה אניגמטית. העותק נופל לידי מי שהיה מאהבה של בלומה וכעת מחליפה, ולוקח אותו למסע מפתיע.
 
נובלה שובת לב זו, שהיא בחלקה סיפור בלשי ובחלקה קומדיה חברתית, בוחנת את אופניה הרבים של הביבליומאניה, השיגעון לספרים, ועוסקת ביחסים הייחודיים וההדדיים שבין בניֿאדם לספרים, למן הסוגיות הגשמיות ביותר ועד למעמיקות שבהן.
 
בית הנייר זכה בפרס לוליטה רוביאל ותורגם לאנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, הולנדית ופורטוגזית.
 
קרלוס מריה דומינגס (1955), סופר, מבקר ספרותי ועיתונאי ארגנטיני, מתגורר משנת 1989 במונטווידיאו, אורוגוואי.

פרק ראשון

1
 
באביב של שנת 1998 קנתה בלומה לנון בחנות ספרים בסוהו עותק ישן של ה”שירים” של אמילי דיקינסון, ובהגיעה לשיר השני, בפינת הרחובות הראשונה, דרסה אותה מכונית.
 
ספרים משנים את גורלם של בני-אדם. יש כאלה שקראו את ה”טיגריס ממלזיה” והפכו למרצים לספרות באוניברסיטאות מרוחקות. “סידהארתה” הוביל עשרות אלפי צעירים להינדואיזם, המינגווי הפך אותם לספורטאים, דומא היפך בחייהן של אלפי נשים, ונשים לא מעטות ניצלו מהתאבדות בזכות ספרי בישול. בלומה היתה הקורבן שלהם.
 
היא לא היחידה. ליאונרד ווּד, הפרופסור הזקן ללשונות עתיקות, נותר משותק למחצה אחרי שחמישה כרכים של ה”אנציקלופדיה בריטניקה”, שניתקו ממדף בספרייתו, פגעו בראשו; חברי ריצ’רד שבר רגל כשניסה להגיע ל”אבשלום, אבשלום!” של ויליאם פוקנר, ובגלל מיקומו הלא מוצלח על המדף נפל מהסולם. חבר אחר מבואנוס-איירס חלה בשחפת במרתפים של ארכיון ציבורי, והכרתי כלב צ’יליאני אחד שמת מסיבוכים בעיכול, לאחר שטרף את דפיו של “האחים קרמאזוב” באחר-צהריים נזעם.
 
סבתי נהגה להגיד לי, בכל פעם שראתה אותי קורא במיטה: “עזוב את זה, ספרים זה מסוכן.” שנים רבות האמנתי שהיא בורה, אך הזמן הוכיח את השכל הישר של סבתי הגרמנייה.
 
הלווייתה של בלומה כינסה רבים מאושיות אוניברסיטת קיימברידג’. בטקס הקדיש לה הפרופסור רוברט לורל מלות פרידה מרהיבות, שפורסמו לאחר מכן בחוברת בשל ערכן האקדמי. הוא הדגיש את הקריירה המזהירה שלה באוניברסיטה, את ארבעים וחמש שנותיה, שנים של רגישות וחוכמה, ובחלק המרכזי של חיבורו, את תרומותיה המשמעותיות לחקר ההשפעות האנגלוסקסיות על הספרות הלטינו-אמריקאית. אבל השיא היה משפט שנוי במחלוקת: “בלומה הקדישה את חייה לספרות,” הוא אמר, “מבלי להעלות על דעתה שזאת תעביר אותה מן העולם.”
 
אלה שהאשימו אותו בקלקול החיבור בגלל “שימוש מגושם בלשון נקייה” מצאו עצמם עומדים בפני ההגנה המסורה של עוזריו של לורל. ימים ספורים לאחר מכן, בביתה של חברתי אַני, שמעתי את ג’ון בֶּרנון אומר לקבוצה של תלמידי לורל:
 
“מכונית הרגה אותה. לא השיר.”
 
“שום דבר לא קיים מחוץ לייצוג שלו,” טענו שני בחורים וצעירה יהודייה אחת, שהובילה את הדיון. “לכל אחד הזכות לבחור את הייצוג שהוא רוצה.”
 
“ולכתוב ספרות גרועה. נכון,” טען הקשיש כנגד, באותו טון פייסני מזויף, הטון שהעניק לו שם של ציניקן בקמפוס, שתסס בשל הראיונות הקרבים ובאים שבהם יתחרו ברנון ולורל על קורסי המוסמך. “מיליון פגושים מסתובבים ברחובות העיר ויכולים להוכיח לכם למה מסוגל שם-עצם מוצלח.”
 
הפולמוסים סביב המשפט המפורסם נפוצו באוניברסיטה ונערך טורניר של סטודנטים תחת הכותרת “הקשרים בין המציאות ללשון”. חישבו את צעדיה של בלומה על המדרכה בסוהו, את טורי הסונֶטות שהיתה אמורה להספיק לקרוא, את המהירות של כלי הרכב; התדיינו בקנאות על הסמיוטיקה של התעבורה בלונדון, על ההקשר התרבותי, האורבני והבלשני של השנייה שבה הספרות והעולם קרסו על גופה של בלומה היקרה.
 
אני הייתי צריך למלא את מקומה במחלקה ללשונות היספניות, ליטול לרשותי את משרדה ולקחת תחת אחריותי את הקורסים שלה, והכיוון שאליו הובילו הדיונים לא מצא חן בעיני כלל.
 
בוקר אחד קיבלתי מעטפה ממוענת לקולגה המנוחה שלי. היו עליה בולים מאורוגואי, ואילולא היתה חסרה כתובתו של המוען, הייתי חושב שמדובר באחד מאותם סופרים שמוציאים לאור את ספריהם בעצמם, ושנהגו לשלוח לה אותם בתקווה שתסקור אותם באיזה כתב-עת אקדמי. בלומה אף פעם לא היתה עושה זאת, אלא אם כן הסופר היה מפורסם דיו כדי שתוכל להפיק מזה איזה רווח. היא נהגה לבקש ממני שאביא אותם למחסני הספרייה, לא מבלי שסימנה קודם לכן על העטיפה UTC (Unlikely To Consult: יעץ לא סביר), מה שנדמה היה כחותם את גורל הספר לתמיד.
 
זה אכן היה ספר, אבל לא זה שציפיתי לו. ברגע שפתחתי את המעטפה התמלאתי חשש באופן אינסטינקטיבי. פניתי לעבר דלת המשרד, סגרתי אותה ושבתי לבחון את העותק המתפרק והישן של “קו הצל”. ידעתי על התזה על ג’וזף קונרד שבלומה היתה כותבת. אבל הדבר המפתיע היה שעל כריכת הספר היה דבוק גלד של טינופת. על שולי הדפים נראו פירורים קטנים של מלט שהתפזרו באבקה דקה על העץ המבריק של שולחן העבודה.
 
הוצאתי מטפחת ולכדתי, בתימהון, אבן קטנה. זה היה ללא ספק מלט פורטלנד, שאריות של תערובת שכנראה דבקה בספר במקשה חזקה, לפני שנעשה ניסיון מכוון להסיר אותה.
 
לא היה מכתב בתוך המעטפה, רק הספר המרופט שלא הצלחתי להביא את עצמי להרימו בידי. כשפתחתי את הכריכה באצבעותי, גיליתי הקדשה של בלומה. זה היה כתב ידה, שנכתב בדיו ירוק, צפוף ועגול, כמו כל הדברים של בלומה, ולא הייתי צריך להתאמץ כדי לפענח אותו: “לקרלוס, רומן זה שליווה אותי משדה תעופה אחד למשנהו, לזכר הימים המשוגעים של מונטריי. אני מצטערת שאני קצת מכשפה ושצפיתי זאת כבר מן ההתחלה: לעולם לא תצליח לעשות דבר שיפתיע אותי. 8 ביוני 1996.”
 
הכרתי את דירתה של בלומה, את האוכל הדיאטתי שהיא החזיקה במקרר, את ריח הסדינים שלה, את ניחוח בגדיה התחתונים. חלקתי את מיטתה עם שני סגנים של מנהלי מחלקות וסטודנט אחד שנדחף איכשהו לרשימה. וכמו כל השאר, הייתי מעודכן לגבי נסיעתה לכנס במונטריי, שם ניהלה כנראה אחד מאותם רומנים חולפים שבלומה העניקה לעצמה כדי לשמר את הבל יופיה, שהיה מאוים מעצם נטישת הנעורים, שני בעליה והחלום של מסע בקאנו בנהר מקונדו, אובססיה שקיבלה מ”מאה שנים של בדידות”. אבל למה חזר הספר לקיימברידג’ שנה אחר-כך? איפה הוא היה? ומה היתה אמורה בלומה לקרוא בשאריות המלט?
 
כבר החזקתי בידי את אותם סיפורי פיות איריים מופלאים, Irish Fairy and Folk Tales, המלוּוים בפרולוג של ויליאם באטלר ייטס ובאיורים מקוריים של ג’יימס טוֹרַנְס, את ה-Correspondance inédite du Marquis de Sade et des ses proches et de ses familiers, כבר היתה לי ההזדמנות להחזיק אינקונבולות[1] למשך דקות קצרות, לפתוח את דפיהן, לחוש את משקלן, את הזכות היחידה הזאת, אבל אף ספר לא הצליח לבלבל אותי כמו העותק הגס הזה שדפיו, מלאי לחות ומקושתים, דרשו שאקרא אותם.
 
הנחתי אותו בתוך המעטפה, הכנסתי אותו לתיקי וניקיתי את האבק מעל שולחן הכתיבה בזהירות של גנב.
 
במשך שבוע עברתי על רשומותיה של בלומה בחיפוש אחר הכתובות שנוהגים לחלק בכנסים של אנשי ביקורת וסופרים. מצאתי את הרשימה בקלסר בצבע חרדל שכותרתו “זכרונות ממונטריי”. לאף אחד משני הסופרים שהגיעו מאורוגואי לא קראו קרלוס, אבל רשמתי את כתובותיהם ואת כתובות הדואר האלקטרוני שלהם. חזרתי ואמרתי לעצמי כי אל לי להתערב בעניינים הפרטיים של בלומה, ובאותו זמן, שלספר כה ייחודי וחסר שימוש – מלבד אותו מסר של מלט שרק היא יכולה היתה לקרוא – מגיע לחזור למי ששלח אותו.
 
הצבתי את הספר על עמוד הקריאה של אחד השולחנות בחדר העבודה שלי, ואני מתוודה שבמשך כמה לילות הסתכלתי עליו בחרדה סקרנית. אולי מפני ששואב האבק של אליס לא הותיר ולו גרם אחד של אבק גם במדפים הגבוהים ביותר של ספרייתי, וגם בשטיח או על כל אחד מהשולחנות לא היה סביר למצוא גרגר, הפר העותק את האיזון בחדר כפי שהיה עושה נווד במסיבה בארמון הקיסר. המוציא לאור היה אֶמֶסֶה, בואנוס-איירס, והעותק הודפס בנובמבר 1946. במאמץ מסוים גיליתי שהוא נכלל באוסף “דלת השנהב”, שערכו בּוֹרחֶס ובּיאוֹי קַסארֶס. תחת הסיד או המלט עדיין היה ניתן להבחין בציור של סירה, ובמה שנדמה לדגים אחדים, אף על פי שבזה לא הייתי בטוח.
 
בימים הבאים הניחה אליס מטלית מתחת לעמוד הקריאה כדי למנוע מהאבק הדק ללכלך את הזכוכית, והחליפה אותה בכל בוקר באותה דיסקרטיות אילמת שקנתה את אמוני במלואו החל מיום עבודתה הראשון.
 
המֵיילים הראשונים מנוּאֶבָה לֶאוֹן לא תרמו לי דבר. הם שלחו לי את רשימת המשתתפים שכבר היתה בידי, את תוכנית הפעילויות ומפה של העיר. אבל אחד מהסופרים האורוגואים סיפר לי, שבקונגרס השתתף גם קרלוס בראואר, ביבליופיל מארצו, כמאזין, והוא ראה אותו יוצא מאחת מארוחות הערב בלוויית בלומה, שניהם לאחר שתיית כמה כוסות טקילה, ולאחר שרקדו כמה וַייֶנאטוס מדהימים. “אני מבקש ממך לנהוג באיפוק,” הוא הוסיף, “שהרי מדובר בחוסר דיסקרטיות.”
 
תיארתי לי אותה רוקדת בחצר קולוניאלית, לאור הנרות, בלילה לוהט והפכפך לחלוטין, כפי שנוטים להיות הלילות במקסיקו, בהולה להוכיח שהיא אולי גרינגה[2] אבל לא מגושמת, רצינית אבל לא מגוחכת, מסודרת וגם חושנית. אחר-כך ראיתי אותה מתנודדת ברחוב מרוצף אבנים, אוחזת בידו של הגבר שמוביל אותה – אולי מאושרת? – בעוד שצלליותיהם נעלמות בפתחי בתים חשוכים.
 
הסופר אמר לי שבראואר עבר לגור ברוֹצָ’ה, נפה של אורוגואי לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומאז לא שמע ממנו, אבל אם אתן לו כמה ימים, הוא יוכל לגלות בשבילי כיצד ליצור קשר עם אחד מחבריו.
 
חמש-עשרה שנים הן זמן רב, וזה היה זמן שהותי באנגליה. מדי שלוש שנים חזרתי לבואנוס-איירס לבקר את אמי, לחדש את הקשרים עם חברַי מהעבר ולשטוף את עצמי בשפת ריו דה לה פְּלַטָה בקרב הפאונה המגוונת של הפּוֹרטֶניוס,[3] אבל את אורוגואי, למעשה, לא הכרתי. השתמר בי זיכרון עמום של חציית הנהר בספינת קיטור ששטה בלילה למונטווידיאו, כשהייתי בן חמש, ואבי נשא אותי בזרועותיו; חבר הזמין אותי פעם לבלות כמה ימים בפוּנטָה דֶל אֶסטֶה, ואת רוצ’ה לא הכרתי. בקושי היה לי מושג קלוש על מיקומה.
 
חופי ארגנטינה שמדרום לא הותירו בי רושם של שמשות מלוכלכות של מכונית ביום גשם. אולי השמים המופרזים, סערת החול והרוח, יחד עם סיפורו של קרלוס בראואר, קישרו את חופי רוצ’ה עם השמשות ועם הבהלה הנוראית שאוחזת בי בכל פעם שמישהו מהלל את הספרייה שלי. בכל שנה אני מעניק לסטודנטים שלי לפחות חמישים ספרים, אבל עדיין איני יכול להימנע מלהוסיף איצטבה חדשה, טור כפול נוסף; הספרים מתקדמים בבית, שקטים, תמימים. אני לא מצליח לעצור בעדם.
 
פעמים רבות שאלתי את עצמי מדוע אני מחזיק בספרים שיוכלו לבוא לעזרי אולי רק בעתיד הרחוק, כותרים שאינם קשורים לאלה שעלעלתי בהם לעתים תכופות, כאלה שקראתי פעם אחת ולא אפתח את דפיהם שוב במשך שנים רבות, ואולי אף לעולם לא! אבל איך להיפטר, למשל, מ”קול קדומים”, מבלי למחוק את אחת מלבני הבניין של ילדותי, או מ”זורבה היווני”, שחתם בדמעות את נעורי, “השעה העשרים וחמש”, ועוד רבים אחרים שכבר לפני שנים הוגלו למדפים הגבוהים ביותר, ואף על פי כן הם שם, תמימים ואילמים, באותה נאמנות קדושה שאנו מייחסים לעצמנו.
 
לעתים קרובות קשה יותר להיפטר מספר מאשר להשיגו. הם דבקים בנו בברית של צורך ושִכחה, כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאתנו. ראיתי שאנשים רבים מציינים את היום, החודש והשנה שבהם קראו את הספר; הם מנהלים לוח שנה סודי. אחרים כותבים את שמם בעמוד הראשון של הספר לפני שהם משאילים אותו, רושמים ביומן את השואל ומוסיפים את התאריך. ראיתי כרכים נושאי חותמות, כמו אלה של הספריות הציבוריות, או כאלה שלתוכם הוחלק כרטיס דק של בעליהם. איש אינו רוצה לאבד את עקבותיו של ספר. היינו מעדיפים לאבד טבעת, שעון יד, את המטרייה, מאשר ספר שאת דפיו כבר לא נקרא אך הוא משמר, בצליל כותרתו, רגש ישן ואולי אף אבוד.
 
קורה שבסופו של דבר יש חשיבות לגודלה של הספרייה. מציגים אותן כמו שמציגים מוח עצום ופתוח, תחת תירוצים עלובים והצטנעויות מזויפות. הכרתי פרופסור ללשונות קלאסיות שהיה משתהה, בכוונה, בהכנת הקפה במטבחו, כדי לאפשר לאורח להתפעל מהכותרים שעל מדפיו. כאשר נוכח שהמעשה הושלם, היה נכנס לסלון, נושא מגש וחיוך של סיפוק על פניו.
 
אנו הקוראים בוחנים את הספריות של חברינו, אפילו אם רק כדי להעביר את הזמן. לפעמים כדי לגלות ספר שהיינו רוצים לקרוא אך אינו נמצא בידינו, ולעתים כדי לדעת מה בלעה החיה שניצבת מולנו. אנו משאירים עמית לעבודה ישוב בסלון, ובחזרתנו לשם אנו תמיד מוצאים אותו עומד ומרחרח בספרינו.
 
אבל מגיע רגע שבו הכרכים, בשל מספרם, חוצים איזה גבול בלתי נראה, והגאווה הישנה הופכת לנטל תובעני, כי מכאן ואילך המרחב תמיד יהווה בעיה. בזמן שהטרידה אותי המחשבה על המקום שבו אניח מדף חדש, הגיע לידי העותק של “קו הצל”, שמאותו רגע היווה אזהרה מתמדת.
 
ובכל זאת הסיחה תקופת המבחנים את דעתי מהספר. הוא נותר על עמוד הקריאה בזמן שעסקתי בקורסים שלי ובאלה של בלומה. הימים האלה נקברו תחת הרים של מונוגרפיות ועבודות. אולם כשהחלה חופשת הקיץ, החלטתי להקדים את הביקור אצל אמי, לתת לעצמי את העונג שבהחזרת העותק ולספר לאיש, שבאותו זמן לא ידעתי עליו דבר, על סופה העצוב של בלומה. אם כי לא אכחיש: גם חשקתי בסודו.

עוד על הספר

  • תרגום: ענת ערב
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'

נושאים

בית הנייר קרלוס מריה דומינגס
1
 
באביב של שנת 1998 קנתה בלומה לנון בחנות ספרים בסוהו עותק ישן של ה”שירים” של אמילי דיקינסון, ובהגיעה לשיר השני, בפינת הרחובות הראשונה, דרסה אותה מכונית.
 
ספרים משנים את גורלם של בני-אדם. יש כאלה שקראו את ה”טיגריס ממלזיה” והפכו למרצים לספרות באוניברסיטאות מרוחקות. “סידהארתה” הוביל עשרות אלפי צעירים להינדואיזם, המינגווי הפך אותם לספורטאים, דומא היפך בחייהן של אלפי נשים, ונשים לא מעטות ניצלו מהתאבדות בזכות ספרי בישול. בלומה היתה הקורבן שלהם.
 
היא לא היחידה. ליאונרד ווּד, הפרופסור הזקן ללשונות עתיקות, נותר משותק למחצה אחרי שחמישה כרכים של ה”אנציקלופדיה בריטניקה”, שניתקו ממדף בספרייתו, פגעו בראשו; חברי ריצ’רד שבר רגל כשניסה להגיע ל”אבשלום, אבשלום!” של ויליאם פוקנר, ובגלל מיקומו הלא מוצלח על המדף נפל מהסולם. חבר אחר מבואנוס-איירס חלה בשחפת במרתפים של ארכיון ציבורי, והכרתי כלב צ’יליאני אחד שמת מסיבוכים בעיכול, לאחר שטרף את דפיו של “האחים קרמאזוב” באחר-צהריים נזעם.
 
סבתי נהגה להגיד לי, בכל פעם שראתה אותי קורא במיטה: “עזוב את זה, ספרים זה מסוכן.” שנים רבות האמנתי שהיא בורה, אך הזמן הוכיח את השכל הישר של סבתי הגרמנייה.
 
הלווייתה של בלומה כינסה רבים מאושיות אוניברסיטת קיימברידג’. בטקס הקדיש לה הפרופסור רוברט לורל מלות פרידה מרהיבות, שפורסמו לאחר מכן בחוברת בשל ערכן האקדמי. הוא הדגיש את הקריירה המזהירה שלה באוניברסיטה, את ארבעים וחמש שנותיה, שנים של רגישות וחוכמה, ובחלק המרכזי של חיבורו, את תרומותיה המשמעותיות לחקר ההשפעות האנגלוסקסיות על הספרות הלטינו-אמריקאית. אבל השיא היה משפט שנוי במחלוקת: “בלומה הקדישה את חייה לספרות,” הוא אמר, “מבלי להעלות על דעתה שזאת תעביר אותה מן העולם.”
 
אלה שהאשימו אותו בקלקול החיבור בגלל “שימוש מגושם בלשון נקייה” מצאו עצמם עומדים בפני ההגנה המסורה של עוזריו של לורל. ימים ספורים לאחר מכן, בביתה של חברתי אַני, שמעתי את ג’ון בֶּרנון אומר לקבוצה של תלמידי לורל:
 
“מכונית הרגה אותה. לא השיר.”
 
“שום דבר לא קיים מחוץ לייצוג שלו,” טענו שני בחורים וצעירה יהודייה אחת, שהובילה את הדיון. “לכל אחד הזכות לבחור את הייצוג שהוא רוצה.”
 
“ולכתוב ספרות גרועה. נכון,” טען הקשיש כנגד, באותו טון פייסני מזויף, הטון שהעניק לו שם של ציניקן בקמפוס, שתסס בשל הראיונות הקרבים ובאים שבהם יתחרו ברנון ולורל על קורסי המוסמך. “מיליון פגושים מסתובבים ברחובות העיר ויכולים להוכיח לכם למה מסוגל שם-עצם מוצלח.”
 
הפולמוסים סביב המשפט המפורסם נפוצו באוניברסיטה ונערך טורניר של סטודנטים תחת הכותרת “הקשרים בין המציאות ללשון”. חישבו את צעדיה של בלומה על המדרכה בסוהו, את טורי הסונֶטות שהיתה אמורה להספיק לקרוא, את המהירות של כלי הרכב; התדיינו בקנאות על הסמיוטיקה של התעבורה בלונדון, על ההקשר התרבותי, האורבני והבלשני של השנייה שבה הספרות והעולם קרסו על גופה של בלומה היקרה.
 
אני הייתי צריך למלא את מקומה במחלקה ללשונות היספניות, ליטול לרשותי את משרדה ולקחת תחת אחריותי את הקורסים שלה, והכיוון שאליו הובילו הדיונים לא מצא חן בעיני כלל.
 
בוקר אחד קיבלתי מעטפה ממוענת לקולגה המנוחה שלי. היו עליה בולים מאורוגואי, ואילולא היתה חסרה כתובתו של המוען, הייתי חושב שמדובר באחד מאותם סופרים שמוציאים לאור את ספריהם בעצמם, ושנהגו לשלוח לה אותם בתקווה שתסקור אותם באיזה כתב-עת אקדמי. בלומה אף פעם לא היתה עושה זאת, אלא אם כן הסופר היה מפורסם דיו כדי שתוכל להפיק מזה איזה רווח. היא נהגה לבקש ממני שאביא אותם למחסני הספרייה, לא מבלי שסימנה קודם לכן על העטיפה UTC (Unlikely To Consult: יעץ לא סביר), מה שנדמה היה כחותם את גורל הספר לתמיד.
 
זה אכן היה ספר, אבל לא זה שציפיתי לו. ברגע שפתחתי את המעטפה התמלאתי חשש באופן אינסטינקטיבי. פניתי לעבר דלת המשרד, סגרתי אותה ושבתי לבחון את העותק המתפרק והישן של “קו הצל”. ידעתי על התזה על ג’וזף קונרד שבלומה היתה כותבת. אבל הדבר המפתיע היה שעל כריכת הספר היה דבוק גלד של טינופת. על שולי הדפים נראו פירורים קטנים של מלט שהתפזרו באבקה דקה על העץ המבריק של שולחן העבודה.
 
הוצאתי מטפחת ולכדתי, בתימהון, אבן קטנה. זה היה ללא ספק מלט פורטלנד, שאריות של תערובת שכנראה דבקה בספר במקשה חזקה, לפני שנעשה ניסיון מכוון להסיר אותה.
 
לא היה מכתב בתוך המעטפה, רק הספר המרופט שלא הצלחתי להביא את עצמי להרימו בידי. כשפתחתי את הכריכה באצבעותי, גיליתי הקדשה של בלומה. זה היה כתב ידה, שנכתב בדיו ירוק, צפוף ועגול, כמו כל הדברים של בלומה, ולא הייתי צריך להתאמץ כדי לפענח אותו: “לקרלוס, רומן זה שליווה אותי משדה תעופה אחד למשנהו, לזכר הימים המשוגעים של מונטריי. אני מצטערת שאני קצת מכשפה ושצפיתי זאת כבר מן ההתחלה: לעולם לא תצליח לעשות דבר שיפתיע אותי. 8 ביוני 1996.”
 
הכרתי את דירתה של בלומה, את האוכל הדיאטתי שהיא החזיקה במקרר, את ריח הסדינים שלה, את ניחוח בגדיה התחתונים. חלקתי את מיטתה עם שני סגנים של מנהלי מחלקות וסטודנט אחד שנדחף איכשהו לרשימה. וכמו כל השאר, הייתי מעודכן לגבי נסיעתה לכנס במונטריי, שם ניהלה כנראה אחד מאותם רומנים חולפים שבלומה העניקה לעצמה כדי לשמר את הבל יופיה, שהיה מאוים מעצם נטישת הנעורים, שני בעליה והחלום של מסע בקאנו בנהר מקונדו, אובססיה שקיבלה מ”מאה שנים של בדידות”. אבל למה חזר הספר לקיימברידג’ שנה אחר-כך? איפה הוא היה? ומה היתה אמורה בלומה לקרוא בשאריות המלט?
 
כבר החזקתי בידי את אותם סיפורי פיות איריים מופלאים, Irish Fairy and Folk Tales, המלוּוים בפרולוג של ויליאם באטלר ייטס ובאיורים מקוריים של ג’יימס טוֹרַנְס, את ה-Correspondance inédite du Marquis de Sade et des ses proches et de ses familiers, כבר היתה לי ההזדמנות להחזיק אינקונבולות[1] למשך דקות קצרות, לפתוח את דפיהן, לחוש את משקלן, את הזכות היחידה הזאת, אבל אף ספר לא הצליח לבלבל אותי כמו העותק הגס הזה שדפיו, מלאי לחות ומקושתים, דרשו שאקרא אותם.
 
הנחתי אותו בתוך המעטפה, הכנסתי אותו לתיקי וניקיתי את האבק מעל שולחן הכתיבה בזהירות של גנב.
 
במשך שבוע עברתי על רשומותיה של בלומה בחיפוש אחר הכתובות שנוהגים לחלק בכנסים של אנשי ביקורת וסופרים. מצאתי את הרשימה בקלסר בצבע חרדל שכותרתו “זכרונות ממונטריי”. לאף אחד משני הסופרים שהגיעו מאורוגואי לא קראו קרלוס, אבל רשמתי את כתובותיהם ואת כתובות הדואר האלקטרוני שלהם. חזרתי ואמרתי לעצמי כי אל לי להתערב בעניינים הפרטיים של בלומה, ובאותו זמן, שלספר כה ייחודי וחסר שימוש – מלבד אותו מסר של מלט שרק היא יכולה היתה לקרוא – מגיע לחזור למי ששלח אותו.
 
הצבתי את הספר על עמוד הקריאה של אחד השולחנות בחדר העבודה שלי, ואני מתוודה שבמשך כמה לילות הסתכלתי עליו בחרדה סקרנית. אולי מפני ששואב האבק של אליס לא הותיר ולו גרם אחד של אבק גם במדפים הגבוהים ביותר של ספרייתי, וגם בשטיח או על כל אחד מהשולחנות לא היה סביר למצוא גרגר, הפר העותק את האיזון בחדר כפי שהיה עושה נווד במסיבה בארמון הקיסר. המוציא לאור היה אֶמֶסֶה, בואנוס-איירס, והעותק הודפס בנובמבר 1946. במאמץ מסוים גיליתי שהוא נכלל באוסף “דלת השנהב”, שערכו בּוֹרחֶס ובּיאוֹי קַסארֶס. תחת הסיד או המלט עדיין היה ניתן להבחין בציור של סירה, ובמה שנדמה לדגים אחדים, אף על פי שבזה לא הייתי בטוח.
 
בימים הבאים הניחה אליס מטלית מתחת לעמוד הקריאה כדי למנוע מהאבק הדק ללכלך את הזכוכית, והחליפה אותה בכל בוקר באותה דיסקרטיות אילמת שקנתה את אמוני במלואו החל מיום עבודתה הראשון.
 
המֵיילים הראשונים מנוּאֶבָה לֶאוֹן לא תרמו לי דבר. הם שלחו לי את רשימת המשתתפים שכבר היתה בידי, את תוכנית הפעילויות ומפה של העיר. אבל אחד מהסופרים האורוגואים סיפר לי, שבקונגרס השתתף גם קרלוס בראואר, ביבליופיל מארצו, כמאזין, והוא ראה אותו יוצא מאחת מארוחות הערב בלוויית בלומה, שניהם לאחר שתיית כמה כוסות טקילה, ולאחר שרקדו כמה וַייֶנאטוס מדהימים. “אני מבקש ממך לנהוג באיפוק,” הוא הוסיף, “שהרי מדובר בחוסר דיסקרטיות.”
 
תיארתי לי אותה רוקדת בחצר קולוניאלית, לאור הנרות, בלילה לוהט והפכפך לחלוטין, כפי שנוטים להיות הלילות במקסיקו, בהולה להוכיח שהיא אולי גרינגה[2] אבל לא מגושמת, רצינית אבל לא מגוחכת, מסודרת וגם חושנית. אחר-כך ראיתי אותה מתנודדת ברחוב מרוצף אבנים, אוחזת בידו של הגבר שמוביל אותה – אולי מאושרת? – בעוד שצלליותיהם נעלמות בפתחי בתים חשוכים.
 
הסופר אמר לי שבראואר עבר לגור ברוֹצָ’ה, נפה של אורוגואי לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומאז לא שמע ממנו, אבל אם אתן לו כמה ימים, הוא יוכל לגלות בשבילי כיצד ליצור קשר עם אחד מחבריו.
 
חמש-עשרה שנים הן זמן רב, וזה היה זמן שהותי באנגליה. מדי שלוש שנים חזרתי לבואנוס-איירס לבקר את אמי, לחדש את הקשרים עם חברַי מהעבר ולשטוף את עצמי בשפת ריו דה לה פְּלַטָה בקרב הפאונה המגוונת של הפּוֹרטֶניוס,[3] אבל את אורוגואי, למעשה, לא הכרתי. השתמר בי זיכרון עמום של חציית הנהר בספינת קיטור ששטה בלילה למונטווידיאו, כשהייתי בן חמש, ואבי נשא אותי בזרועותיו; חבר הזמין אותי פעם לבלות כמה ימים בפוּנטָה דֶל אֶסטֶה, ואת רוצ’ה לא הכרתי. בקושי היה לי מושג קלוש על מיקומה.
 
חופי ארגנטינה שמדרום לא הותירו בי רושם של שמשות מלוכלכות של מכונית ביום גשם. אולי השמים המופרזים, סערת החול והרוח, יחד עם סיפורו של קרלוס בראואר, קישרו את חופי רוצ’ה עם השמשות ועם הבהלה הנוראית שאוחזת בי בכל פעם שמישהו מהלל את הספרייה שלי. בכל שנה אני מעניק לסטודנטים שלי לפחות חמישים ספרים, אבל עדיין איני יכול להימנע מלהוסיף איצטבה חדשה, טור כפול נוסף; הספרים מתקדמים בבית, שקטים, תמימים. אני לא מצליח לעצור בעדם.
 
פעמים רבות שאלתי את עצמי מדוע אני מחזיק בספרים שיוכלו לבוא לעזרי אולי רק בעתיד הרחוק, כותרים שאינם קשורים לאלה שעלעלתי בהם לעתים תכופות, כאלה שקראתי פעם אחת ולא אפתח את דפיהם שוב במשך שנים רבות, ואולי אף לעולם לא! אבל איך להיפטר, למשל, מ”קול קדומים”, מבלי למחוק את אחת מלבני הבניין של ילדותי, או מ”זורבה היווני”, שחתם בדמעות את נעורי, “השעה העשרים וחמש”, ועוד רבים אחרים שכבר לפני שנים הוגלו למדפים הגבוהים ביותר, ואף על פי כן הם שם, תמימים ואילמים, באותה נאמנות קדושה שאנו מייחסים לעצמנו.
 
לעתים קרובות קשה יותר להיפטר מספר מאשר להשיגו. הם דבקים בנו בברית של צורך ושִכחה, כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאתנו. ראיתי שאנשים רבים מציינים את היום, החודש והשנה שבהם קראו את הספר; הם מנהלים לוח שנה סודי. אחרים כותבים את שמם בעמוד הראשון של הספר לפני שהם משאילים אותו, רושמים ביומן את השואל ומוסיפים את התאריך. ראיתי כרכים נושאי חותמות, כמו אלה של הספריות הציבוריות, או כאלה שלתוכם הוחלק כרטיס דק של בעליהם. איש אינו רוצה לאבד את עקבותיו של ספר. היינו מעדיפים לאבד טבעת, שעון יד, את המטרייה, מאשר ספר שאת דפיו כבר לא נקרא אך הוא משמר, בצליל כותרתו, רגש ישן ואולי אף אבוד.
 
קורה שבסופו של דבר יש חשיבות לגודלה של הספרייה. מציגים אותן כמו שמציגים מוח עצום ופתוח, תחת תירוצים עלובים והצטנעויות מזויפות. הכרתי פרופסור ללשונות קלאסיות שהיה משתהה, בכוונה, בהכנת הקפה במטבחו, כדי לאפשר לאורח להתפעל מהכותרים שעל מדפיו. כאשר נוכח שהמעשה הושלם, היה נכנס לסלון, נושא מגש וחיוך של סיפוק על פניו.
 
אנו הקוראים בוחנים את הספריות של חברינו, אפילו אם רק כדי להעביר את הזמן. לפעמים כדי לגלות ספר שהיינו רוצים לקרוא אך אינו נמצא בידינו, ולעתים כדי לדעת מה בלעה החיה שניצבת מולנו. אנו משאירים עמית לעבודה ישוב בסלון, ובחזרתנו לשם אנו תמיד מוצאים אותו עומד ומרחרח בספרינו.
 
אבל מגיע רגע שבו הכרכים, בשל מספרם, חוצים איזה גבול בלתי נראה, והגאווה הישנה הופכת לנטל תובעני, כי מכאן ואילך המרחב תמיד יהווה בעיה. בזמן שהטרידה אותי המחשבה על המקום שבו אניח מדף חדש, הגיע לידי העותק של “קו הצל”, שמאותו רגע היווה אזהרה מתמדת.
 
ובכל זאת הסיחה תקופת המבחנים את דעתי מהספר. הוא נותר על עמוד הקריאה בזמן שעסקתי בקורסים שלי ובאלה של בלומה. הימים האלה נקברו תחת הרים של מונוגרפיות ועבודות. אולם כשהחלה חופשת הקיץ, החלטתי להקדים את הביקור אצל אמי, לתת לעצמי את העונג שבהחזרת העותק ולספר לאיש, שבאותו זמן לא ידעתי עליו דבר, על סופה העצוב של בלומה. אם כי לא אכחיש: גם חשקתי בסודו.