בונומו בנינקזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בונומו בנינקזה

בונומו בנינקזה

3 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: Bonomo Benincasa
  • תרגום: גבריאלה בקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 231 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 51 דק'

תקציר

בונומו בנינקזה הוא בראש ובראשונה ספר מצחיק ומהנה, כתוב בהומור משובח, חף מציניות, עשיר בהפתעות, במצבים אבסורדיים, בהמצאות מגוחכות, בטעויות, באי־הבנות בין בני אדם, בניגודים ובהיפוכי תפקידים, ומעל הכול – מעיד על שילוב גאוני בין דמיון פרוע ואירוניה דקה. זהו הומור בלתי מרושע, אוהב אדם ומודע לחולשותיו – נובע ממקום של כאב, המקום שבו החלום והמציאות נפגשים, ומשקף מנעד רחב מתוך החוויה הקיומית האנושית. 
עם צאתו של הספר לאור בשפה העברית, יש לזכור כי במקור נכתב בשעת הדמדומים של ערב חקיקת חוקי הגזע נגד היהודים באיטליה (1938), כשהאווירה בעולם המערבי הלכה ונעכרה, לא רק בתחושתם של קורבנות לעתיד, אלא בתחושתם של כל שוחרי החופש והצדק באשר הם. והיום, כשהדמוקרטיות בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל, מתנדנדות באופן מדאיג, הספר העל־זמני שלפנינו, שהסופר מציג כמראָה, אקטואלי כתמיד. (אנה פסטרנק)

אוגוסטו בקי (1970-1906), נולד באיטליה, גדל ולמד ברומא. במקצועו היה אדריכל ומהנדס.
ספרו ההומוריסטי בונומו בנינקזה (Bonomo Benincasa) יצא לאור לראשונה באיטלקית ב־1937 וזכה להצלחה מרובה. חוקי הגזע מנעו את הוצאת ספרו השני.
ב־1939 היגר עם משפחתו לארץ ישראל, השתקע באזור השרון ועסק במשך כמה שנים בחקלאות.
את הספר תרגמה והביאה לדפוס גבריאלה בקי.

פרק ראשון

פרק 1
אילו רק ניתן היה לחזות את מהלך החיים

קרוב לראש הגבעה, על שלוחה של הרי האפנינים, שוכן הכפר המכונה וילָטַסטָה בפי גאוגרפים, היסטוריונים, ובפי כל מי שמכיר היטב את איטליה. זהו השם האמיתי של הכפר ונועד לנתק את התושבים מהאשליה כאילו היו פטורים מתשלום מיסים ושאר אגרות. הכפר אכן היה נקרא פעם וילפְרַנקָה, והתושבים חיו אז בשלום ובהרמוניה עם האדונים הפאודלים, והיו פטורים מתשלום מיסים. אבל, עוד בזמנים רחוקים, הסתכסכו אדוניהם עם שכניהם, בעלי קרקעות שמצפון, וכתוצאה מכך וילפרנקה החליפה בעלים. שמה וזכויותיה נשמרו עוד תקופה ארוכה, עד ליום שבו בעיה של ליקוט זרדים יבשים ביערות גרמה לחילוקי דעות קשים בין תושבי המקום והבעלים החדשים. חילוקי הדעות הפכו למרי, להתקוממות, למהומות ולבסוף למהפכה אמיתית.

בתחילה ניצחו התושבים והקימו מועצה חופשית. אך לבסוף ניצח הכוח, והעיר חזרה להתנהל תחת עול האדונים הרעים, אשר נקמו במורדים על־ידי הטלת מיסים אכזריים וכבדים. המיסים לא הושוו לאלו ששילמו שאר הנתינים בכפרים הסמוכים, אלא הוכפלו במספר השווה למספר השנים שבהן נהנה הכפר מהפטור. תושבי האזור החלו אז לכנות את הכפר וילטסטה, במקום וילפרנקה. כעבור שנים אחדות הפך המס המוגדל להיטל קבוע ובוטלו כל ההקלות מן העבר, כולל השם הישן. השם החדש, אשר בראשיתו היה רק כינוי, הפך לשם רשמי. תלאות רבות עברו על הכפר, ורק עם כינונה של ממלכת איטליה המאוחדת במחצית המאה ה-19, בוטל המס המרושע אשר שילמו דורות על דורות של תושבים עבור העצים שקוששו אבות אבותיהם בימי הביניים. נותר השם, המציין שהכפר שווה לאחרים, ומשלם את ההיטלים בזמן.

סמוך לכפר ניצבת טחנת קמח קטנה, המשמשת את תושבי המקום לטחינת גרעיני החיטה. תעלה שנחפרה בזמנים רחוקים מובילה את המים מנהר סודצ'יו להפעלת הטחנה. התעלה חוצה אזור מישורי, שוליה חלקים, הזרימה בה איטית, שקטה ואחידה, וניכרת רק בתנועת עלי העשב במים. הילדים נוהגים לטבול במים יחד עם הברווזים, עם האווזים ועם הצפרדעים. צעירי הכפר מבלים בימי חג בפיקניקים בצילם הקריר של העצים הצומחים לגדות התעלה.

חיי זרמו בנחת כזרימת המים בתעלה שעליה נהגתי להשקיף מחלון מטבחי; חיים אחידים, שלווים, קבועים, חדגוניים, ללא סערות, ללא אירועים, ללא מפגשים חריגים, ללא שום דבר מיוחד. הכול נראה כרצף שיימשך לעד. אבל בנקודה מסוימת, כשהתעלה נראית בשיא היופי והרוגע, נוצרת בה לפתע מערבולת והמים שוצפים אל תוך פיר ונופלים אל גלגל הטחנה. מעולם לא חשבתי שגם מהלך חיי יובילני לפתע לתוככי מערבולת רוגשת. אבל החיים האנושיים מושפעים מכוחות בלתי מוכרים. קורה שהחיים ניצבים לפתע מול שינוים בלתי צפויים, והאדם הרגוע והצנוע ביותר יהפוך לפתע לגיבור של הרפתקאות מוזרות מאין כמותן.

אילו המשיכו חיי באותו מסלול חדגוני ורגיל, ואפילו מאושר, לא הייתה לי סיבה לשתף אתכם היום בסיפורי. אבל, נראה לי שיכול להיות לכם עניין בתיאור המערבולת שחוויתי, כמו מערבולת מי התעלה השוצפים בהגיעם אל גלגל הטחנה. הרשו לי להתחיל בתיאור המקורות והתוואי של תעלת חיי, הם יקלו עליכם את המעקב אחר מהלך האירועים ואת הבנתם. נולדתי בווילטסטה בדיוק לפני שישים שנה, באחורי חנות המלח והטבק שהייתה אז בבעלות אבי, פליצ'ה בנינקזה, אבי ירש אותה מסבי, שנקרא כמוני, בונומו בנינקזה.

אינני יודע דבר על סבי, מי היה, מהיכן בא, ממי קיבל את החנות. לא הכרתיו, לא זכור לי שאי פעם הוזכר בשיחה, וגם תמונה לא ראיתי. כשהגעתי לגיל שבו יכולתי להבחין בין סוגי הטבק השונים ובין מלח גס למלח דק, התחלתי לעזור לאבי בעבודתו. באותה עת, בנסיבות הקורות במשפחות רבות, נעלמה אימי מהבית. אינני יודע אם עזבה לבדה או עם מאן־דהוא. מאז איש לא דיבר איתי עליה, ולא עלה בדעתי לשאול, משום שאלו אינם נושאים שעליהם מדברים מחוץ לכותלי הבית, ובהיגיון הילדותי שלי האמנתי שזו נקודה כואבת עבור אבי.

מדי פעם היה אבי מלמד אותי את המספרים ואת אותיות האלפבית וכן את צבעי הבולים. כך, אם זיכרוני אינו בוגד בי, בסביבות גיל חמש־עשרה יכולתי כבר למכור בולים ולחשב נכון את המחירים. ושוב, אם אני זוכר נכון, קרה לי רק שלוש או ארבע פעמים שנתתי בולים בערך של חמישים סנטים במקום בולים בערך של עשרה. שילמתי על כך במכות בעורפי כמספר הסנטים החסרים. מודה אני שלא הייתי בחור מוכשר במיוחד, אבל למזלי, באותם ימים היה המסחר בבולים פשוט יותר מהיום, משום שסדרות הבולים שונו לעיתים רחוקות, והצבעים המבדילים בין ערכי הבולים השונים בלטו באופן ברור. כך היה גם עם שטרות הכסף. באשר לסוגי הטבק, לא היה מגוון גדול בטעמם של אנשי הכפר, לכן שלושה או ארבעה סוגים סיפקו את כולם. אבי לא הסכים לסחור בסוגי טבק מיובאים או מיוחדים, וסיבותיו עימו.

בהגיעי לגיל גיוס, זכיתי לפטור מלא מהשירות משום שרגליי אינן שוות באורכן. כך נשארתי בחנות עם אבי. כעבור זמן מה יצא אבי לציִד בחברת כמה מידידיו, ונעלם לתמיד. בעזרת חלק מחסכונותיו של אבי הצליח חבר, אינני יודע איך, להעביר את רישיון העסק על שמי, וזאת בתנאי שאתן לו סכום מסוים פעם בשנה. הוא היה טוב אליי המסכן, עזר לי והוציא אותי מקשיים רבים. אין פסול בכך שקיבל פיצוי מסוים. כך, מיום הולדתי ועד הזמן שבו מתחיל סיפור זה, חייתי כל יום מחיי באותה חנות, אשר באהבה גדולה הכינו אותה עבורי אבי וסבי. בעטיה של בעיית הרגליים שהזכרתי, מעולם לא הרחקתי מהמקום גם בימי חג ובימים אחרים שבהם הנסיבות מנעו את פתיחת החנות. כתוצאה מכך לא הכרתי הרבה מפני כדור הארץ.

היה זמן שבו רציתי לשאת אישה, משום שחשבתי לנכון להמשיך את מסורת העסק המשפחתי גם אחרי שאני אעבור מן העולם. אף אחת מבנות גילי בכפר לא חפצה בי. אני חושב שהשיקול של כולן היה מוטעה. עם כל הצניעות, לדעתי הגברים שהן בחרו, כולם ביחד, אינם מגיעים לקרסוליי, לא בהגינות, לא במעמד ולא בעקרונות מוסריים. אף אחת לא רצתה בי בגלל הליקוי ברגלי. הן נישאו לגברים בעלי רגליים יפות אך ראש וכיסים ריקים. נכון שנפוצו גם השמצות נגדי, אך אני מצהיר כאן קבל עם ועדה שלא היה בהן שמץ של אמת.

כדי להתגבר על הבדידות המעיקה של הרווקות, הבאתי פעם אל ביתי נער יתום ועני. קיוויתי שיחבב אותי ואת החנות, אבל הוא חיבב את הקופה וחיבב בחורה מהכפר. לאחר ששהה בביתי בגילאים שתים־עשרה עד שמונה־עשרה, קם ביום בהיר אחד וברח עם שני מושאי אהבתו. אפילו לא התלוננתי עליו במשטרה. את עונשו ראיתי בכך שהוא איבד את כל מה שהיה מקבל ממני אילו נשאר איתי. נוסף לזאת, חשבתי גם על הטיפשות שבמעשיו. מקצוע כל כך קל, מתגמל ומעניין כמו זה של סוחר טבק כפרי לא ישיג לעולם. חִשבו רק על הסיפוק המתקבל מהכרת הקשרים שיש למשפחות השונות עם העולם, מהכרת מצבן הכלכלי, ומהידיעה מה מתבשל בכל יום בסיר במטבחן. כל זאת על בסיס הבולים והמלח שהן קונות. מצריכת הטבק ניתן ללמוד על מצב הרוח ומצב הכיס של כל אחד. כל זאת עוד לפני מה שאנחנו למדים מן השטרות שעימם הם משלמים ומן הטפסים שהם קונים. בסיכום, אותו בחור היה טיפש, ואם יקרא דפים אלו ויחשוב על דבריי, הוא יודה בכך. באשר לחנות ולחסכונות, יש לי מספיק, כפי שתראו בהמשך.

מאז חייתי בחנותי, אדון לעצמי, נינוח וחסר דאגות. עסקיי פרחו עוד יותר בעקבות הצעה שקיבלתי מאדם שהגיע מהשפלה והציע לי למכור גם עיתונים. כל שהיה לי לעשות היה לערום אותם לערֵמה על הדלפק ולחכות לקונים שייקחו את העיתון תמורת מטבע של פרוטה. אהבתי את הרעיון, וכך ללא שום טרחה נוספת, פרט לכמה חישובים בסוף כל חודש, גדלו רווחיי באופן ניכר. אינני יודע מי היה אותו אדם ואף לא מאין בא, ובזמנו אפילו לא הודיתי לו. לכן, היכן שלא יהיה עכשיו, בעולם הזה או בעולם שכלו טוב, שידע כי תודתי נתונה לו לתמיד.

כך חייתי לי בשלווה וללא דאגות בכפרי היפה, מוקף בחיבה, באהדה ובגילוי לב של כולם. אהבו אותי הן משום שלעיתים הזמנתי אנשים לעשן בחינם והן משום שבימים שבהם לא נמכר כל מלאי העיתונים, הייתי קורא את העיתון וכך יכולתי לעקוב אחרי המתרחש ולהסביר לאנשים את החדשות וגם לשעשע אותם בפירושים שנתתי למכתבים למערכת ולציורי הקומיקס בעיתוני סוף השבוע. לעיתים, ביושבי בפתח החנות, נהגתי להשמיע את דעותיי על בני הכפר בניתוחים פילוסופיים ומוסריים. לא אוכל לשתף אתכם בזה עכשיו משום שיהיו אלו סוגריים ארוכים מדי, וברצוני להתמקד במטרת הסיפור. אשמור את הדברים להזדמנות אחרת בעתיד, אולי כנושא לסיפור נוסף אם יהיה לי הזמן, ואם אזהה התעניינות בסיפוריו של מוכר טבק כפרי וחסר השכלה אשר חי שישים שנה בחנות אחת.

משק הבית שלי היה פשוט מאוד. את החדרים ניקיתי בעצמי. את הארוחות הכינו וסיפקו לי החלבן והמוכר בחנות הנקניקים, ולפעמים הייתי סועד בפונדק של גאטנו. בקיצור, אני אומר לכם שחיים יותר פשוטים, יותר שלווים, יותר מאושרים וכולי וכולי לא הייתי מוצא. ואני אומר לכם שאם אתם אוהבים את ילדיכם, בעיקר אם הם בנים יחידים ורגליהם פגומות, כל מה שעליכם לעשות למענם הוא לספק להם חנות טבק שתהיה יחידה בכפר וללא מתחרים.

בכפר, בעיקר בימי היריד, ניתן היה לקנות את כל הדרוש למחיה (ודאי שמעתם על הירידים המפורסמים שהתקיימו בווילטסטה פעמיים בשנה. השתתפו בהם כל הסוחרים והלהקות המוזיקליות הידועות ביותר באזור, שלא להזכיר את הקרוסלה ועוד). כך מעולם לא חסר לי דבר, ומעולם לא הרגשתי צורך לראות מה יש מעבר לשלושת ההרים והים הסוגרים על הנוף שנשקף מראש מגדל הכפר. נכון, לעיתים מתוך עניין השקפתי על אוניות הקיטור והמפרשיות שחלפו באותו קטע קטן של ים, או על מכוניות שתעו בדרך והגיעו אל דלתי, נהגיהן מבקשים הכְוונה לדרך הנכונה. גם לגביהן היו לי ניתוחים אסתטיים ופילוסופיים. אך מעולם, ושוב, מעולם לא עלה בדעתי ללכת בעקבותיהן.

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Bonomo Benincasa
  • תרגום: גבריאלה בקי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 231 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 51 דק'
בונומו בנינקזה אוגוסטו בקי

פרק 1
אילו רק ניתן היה לחזות את מהלך החיים

קרוב לראש הגבעה, על שלוחה של הרי האפנינים, שוכן הכפר המכונה וילָטַסטָה בפי גאוגרפים, היסטוריונים, ובפי כל מי שמכיר היטב את איטליה. זהו השם האמיתי של הכפר ונועד לנתק את התושבים מהאשליה כאילו היו פטורים מתשלום מיסים ושאר אגרות. הכפר אכן היה נקרא פעם וילפְרַנקָה, והתושבים חיו אז בשלום ובהרמוניה עם האדונים הפאודלים, והיו פטורים מתשלום מיסים. אבל, עוד בזמנים רחוקים, הסתכסכו אדוניהם עם שכניהם, בעלי קרקעות שמצפון, וכתוצאה מכך וילפרנקה החליפה בעלים. שמה וזכויותיה נשמרו עוד תקופה ארוכה, עד ליום שבו בעיה של ליקוט זרדים יבשים ביערות גרמה לחילוקי דעות קשים בין תושבי המקום והבעלים החדשים. חילוקי הדעות הפכו למרי, להתקוממות, למהומות ולבסוף למהפכה אמיתית.

בתחילה ניצחו התושבים והקימו מועצה חופשית. אך לבסוף ניצח הכוח, והעיר חזרה להתנהל תחת עול האדונים הרעים, אשר נקמו במורדים על־ידי הטלת מיסים אכזריים וכבדים. המיסים לא הושוו לאלו ששילמו שאר הנתינים בכפרים הסמוכים, אלא הוכפלו במספר השווה למספר השנים שבהן נהנה הכפר מהפטור. תושבי האזור החלו אז לכנות את הכפר וילטסטה, במקום וילפרנקה. כעבור שנים אחדות הפך המס המוגדל להיטל קבוע ובוטלו כל ההקלות מן העבר, כולל השם הישן. השם החדש, אשר בראשיתו היה רק כינוי, הפך לשם רשמי. תלאות רבות עברו על הכפר, ורק עם כינונה של ממלכת איטליה המאוחדת במחצית המאה ה-19, בוטל המס המרושע אשר שילמו דורות על דורות של תושבים עבור העצים שקוששו אבות אבותיהם בימי הביניים. נותר השם, המציין שהכפר שווה לאחרים, ומשלם את ההיטלים בזמן.

סמוך לכפר ניצבת טחנת קמח קטנה, המשמשת את תושבי המקום לטחינת גרעיני החיטה. תעלה שנחפרה בזמנים רחוקים מובילה את המים מנהר סודצ'יו להפעלת הטחנה. התעלה חוצה אזור מישורי, שוליה חלקים, הזרימה בה איטית, שקטה ואחידה, וניכרת רק בתנועת עלי העשב במים. הילדים נוהגים לטבול במים יחד עם הברווזים, עם האווזים ועם הצפרדעים. צעירי הכפר מבלים בימי חג בפיקניקים בצילם הקריר של העצים הצומחים לגדות התעלה.

חיי זרמו בנחת כזרימת המים בתעלה שעליה נהגתי להשקיף מחלון מטבחי; חיים אחידים, שלווים, קבועים, חדגוניים, ללא סערות, ללא אירועים, ללא מפגשים חריגים, ללא שום דבר מיוחד. הכול נראה כרצף שיימשך לעד. אבל בנקודה מסוימת, כשהתעלה נראית בשיא היופי והרוגע, נוצרת בה לפתע מערבולת והמים שוצפים אל תוך פיר ונופלים אל גלגל הטחנה. מעולם לא חשבתי שגם מהלך חיי יובילני לפתע לתוככי מערבולת רוגשת. אבל החיים האנושיים מושפעים מכוחות בלתי מוכרים. קורה שהחיים ניצבים לפתע מול שינוים בלתי צפויים, והאדם הרגוע והצנוע ביותר יהפוך לפתע לגיבור של הרפתקאות מוזרות מאין כמותן.

אילו המשיכו חיי באותו מסלול חדגוני ורגיל, ואפילו מאושר, לא הייתה לי סיבה לשתף אתכם היום בסיפורי. אבל, נראה לי שיכול להיות לכם עניין בתיאור המערבולת שחוויתי, כמו מערבולת מי התעלה השוצפים בהגיעם אל גלגל הטחנה. הרשו לי להתחיל בתיאור המקורות והתוואי של תעלת חיי, הם יקלו עליכם את המעקב אחר מהלך האירועים ואת הבנתם. נולדתי בווילטסטה בדיוק לפני שישים שנה, באחורי חנות המלח והטבק שהייתה אז בבעלות אבי, פליצ'ה בנינקזה, אבי ירש אותה מסבי, שנקרא כמוני, בונומו בנינקזה.

אינני יודע דבר על סבי, מי היה, מהיכן בא, ממי קיבל את החנות. לא הכרתיו, לא זכור לי שאי פעם הוזכר בשיחה, וגם תמונה לא ראיתי. כשהגעתי לגיל שבו יכולתי להבחין בין סוגי הטבק השונים ובין מלח גס למלח דק, התחלתי לעזור לאבי בעבודתו. באותה עת, בנסיבות הקורות במשפחות רבות, נעלמה אימי מהבית. אינני יודע אם עזבה לבדה או עם מאן־דהוא. מאז איש לא דיבר איתי עליה, ולא עלה בדעתי לשאול, משום שאלו אינם נושאים שעליהם מדברים מחוץ לכותלי הבית, ובהיגיון הילדותי שלי האמנתי שזו נקודה כואבת עבור אבי.

מדי פעם היה אבי מלמד אותי את המספרים ואת אותיות האלפבית וכן את צבעי הבולים. כך, אם זיכרוני אינו בוגד בי, בסביבות גיל חמש־עשרה יכולתי כבר למכור בולים ולחשב נכון את המחירים. ושוב, אם אני זוכר נכון, קרה לי רק שלוש או ארבע פעמים שנתתי בולים בערך של חמישים סנטים במקום בולים בערך של עשרה. שילמתי על כך במכות בעורפי כמספר הסנטים החסרים. מודה אני שלא הייתי בחור מוכשר במיוחד, אבל למזלי, באותם ימים היה המסחר בבולים פשוט יותר מהיום, משום שסדרות הבולים שונו לעיתים רחוקות, והצבעים המבדילים בין ערכי הבולים השונים בלטו באופן ברור. כך היה גם עם שטרות הכסף. באשר לסוגי הטבק, לא היה מגוון גדול בטעמם של אנשי הכפר, לכן שלושה או ארבעה סוגים סיפקו את כולם. אבי לא הסכים לסחור בסוגי טבק מיובאים או מיוחדים, וסיבותיו עימו.

בהגיעי לגיל גיוס, זכיתי לפטור מלא מהשירות משום שרגליי אינן שוות באורכן. כך נשארתי בחנות עם אבי. כעבור זמן מה יצא אבי לציִד בחברת כמה מידידיו, ונעלם לתמיד. בעזרת חלק מחסכונותיו של אבי הצליח חבר, אינני יודע איך, להעביר את רישיון העסק על שמי, וזאת בתנאי שאתן לו סכום מסוים פעם בשנה. הוא היה טוב אליי המסכן, עזר לי והוציא אותי מקשיים רבים. אין פסול בכך שקיבל פיצוי מסוים. כך, מיום הולדתי ועד הזמן שבו מתחיל סיפור זה, חייתי כל יום מחיי באותה חנות, אשר באהבה גדולה הכינו אותה עבורי אבי וסבי. בעטיה של בעיית הרגליים שהזכרתי, מעולם לא הרחקתי מהמקום גם בימי חג ובימים אחרים שבהם הנסיבות מנעו את פתיחת החנות. כתוצאה מכך לא הכרתי הרבה מפני כדור הארץ.

היה זמן שבו רציתי לשאת אישה, משום שחשבתי לנכון להמשיך את מסורת העסק המשפחתי גם אחרי שאני אעבור מן העולם. אף אחת מבנות גילי בכפר לא חפצה בי. אני חושב שהשיקול של כולן היה מוטעה. עם כל הצניעות, לדעתי הגברים שהן בחרו, כולם ביחד, אינם מגיעים לקרסוליי, לא בהגינות, לא במעמד ולא בעקרונות מוסריים. אף אחת לא רצתה בי בגלל הליקוי ברגלי. הן נישאו לגברים בעלי רגליים יפות אך ראש וכיסים ריקים. נכון שנפוצו גם השמצות נגדי, אך אני מצהיר כאן קבל עם ועדה שלא היה בהן שמץ של אמת.

כדי להתגבר על הבדידות המעיקה של הרווקות, הבאתי פעם אל ביתי נער יתום ועני. קיוויתי שיחבב אותי ואת החנות, אבל הוא חיבב את הקופה וחיבב בחורה מהכפר. לאחר ששהה בביתי בגילאים שתים־עשרה עד שמונה־עשרה, קם ביום בהיר אחד וברח עם שני מושאי אהבתו. אפילו לא התלוננתי עליו במשטרה. את עונשו ראיתי בכך שהוא איבד את כל מה שהיה מקבל ממני אילו נשאר איתי. נוסף לזאת, חשבתי גם על הטיפשות שבמעשיו. מקצוע כל כך קל, מתגמל ומעניין כמו זה של סוחר טבק כפרי לא ישיג לעולם. חִשבו רק על הסיפוק המתקבל מהכרת הקשרים שיש למשפחות השונות עם העולם, מהכרת מצבן הכלכלי, ומהידיעה מה מתבשל בכל יום בסיר במטבחן. כל זאת על בסיס הבולים והמלח שהן קונות. מצריכת הטבק ניתן ללמוד על מצב הרוח ומצב הכיס של כל אחד. כל זאת עוד לפני מה שאנחנו למדים מן השטרות שעימם הם משלמים ומן הטפסים שהם קונים. בסיכום, אותו בחור היה טיפש, ואם יקרא דפים אלו ויחשוב על דבריי, הוא יודה בכך. באשר לחנות ולחסכונות, יש לי מספיק, כפי שתראו בהמשך.

מאז חייתי בחנותי, אדון לעצמי, נינוח וחסר דאגות. עסקיי פרחו עוד יותר בעקבות הצעה שקיבלתי מאדם שהגיע מהשפלה והציע לי למכור גם עיתונים. כל שהיה לי לעשות היה לערום אותם לערֵמה על הדלפק ולחכות לקונים שייקחו את העיתון תמורת מטבע של פרוטה. אהבתי את הרעיון, וכך ללא שום טרחה נוספת, פרט לכמה חישובים בסוף כל חודש, גדלו רווחיי באופן ניכר. אינני יודע מי היה אותו אדם ואף לא מאין בא, ובזמנו אפילו לא הודיתי לו. לכן, היכן שלא יהיה עכשיו, בעולם הזה או בעולם שכלו טוב, שידע כי תודתי נתונה לו לתמיד.

כך חייתי לי בשלווה וללא דאגות בכפרי היפה, מוקף בחיבה, באהדה ובגילוי לב של כולם. אהבו אותי הן משום שלעיתים הזמנתי אנשים לעשן בחינם והן משום שבימים שבהם לא נמכר כל מלאי העיתונים, הייתי קורא את העיתון וכך יכולתי לעקוב אחרי המתרחש ולהסביר לאנשים את החדשות וגם לשעשע אותם בפירושים שנתתי למכתבים למערכת ולציורי הקומיקס בעיתוני סוף השבוע. לעיתים, ביושבי בפתח החנות, נהגתי להשמיע את דעותיי על בני הכפר בניתוחים פילוסופיים ומוסריים. לא אוכל לשתף אתכם בזה עכשיו משום שיהיו אלו סוגריים ארוכים מדי, וברצוני להתמקד במטרת הסיפור. אשמור את הדברים להזדמנות אחרת בעתיד, אולי כנושא לסיפור נוסף אם יהיה לי הזמן, ואם אזהה התעניינות בסיפוריו של מוכר טבק כפרי וחסר השכלה אשר חי שישים שנה בחנות אחת.

משק הבית שלי היה פשוט מאוד. את החדרים ניקיתי בעצמי. את הארוחות הכינו וסיפקו לי החלבן והמוכר בחנות הנקניקים, ולפעמים הייתי סועד בפונדק של גאטנו. בקיצור, אני אומר לכם שחיים יותר פשוטים, יותר שלווים, יותר מאושרים וכולי וכולי לא הייתי מוצא. ואני אומר לכם שאם אתם אוהבים את ילדיכם, בעיקר אם הם בנים יחידים ורגליהם פגומות, כל מה שעליכם לעשות למענם הוא לספק להם חנות טבק שתהיה יחידה בכפר וללא מתחרים.

בכפר, בעיקר בימי היריד, ניתן היה לקנות את כל הדרוש למחיה (ודאי שמעתם על הירידים המפורסמים שהתקיימו בווילטסטה פעמיים בשנה. השתתפו בהם כל הסוחרים והלהקות המוזיקליות הידועות ביותר באזור, שלא להזכיר את הקרוסלה ועוד). כך מעולם לא חסר לי דבר, ומעולם לא הרגשתי צורך לראות מה יש מעבר לשלושת ההרים והים הסוגרים על הנוף שנשקף מראש מגדל הכפר. נכון, לעיתים מתוך עניין השקפתי על אוניות הקיטור והמפרשיות שחלפו באותו קטע קטן של ים, או על מכוניות שתעו בדרך והגיעו אל דלתי, נהגיהן מבקשים הכְוונה לדרך הנכונה. גם לגביהן היו לי ניתוחים אסתטיים ופילוסופיים. אך מעולם, ושוב, מעולם לא עלה בדעתי ללכת בעקבותיהן.