המישורים

(1)
לפני עשרים שנה, כשהגעתי לראשונה אל המישורים, שמרתי על עיניים פקוחות. תרתי אחר כל דבר בנוף שעשוי היה לרמז על איזו משמעות מורכבת מעבר למראות הגלויים.
המסע אל המישורים היה הרבה פחות מפרך מכפי שתיארתיו לאחר מכן. ואני לא יכול אפילו לומר שברגע מסוים ידעתי שעזבתי את אוסטרליה. אבל אני זוכר בבירור כמה ימים שבהם האדמה השטוחה מסביבי הלכה ודמתה יותר ויותר למקום שרק אני יכולתי לפענח.
המישורים שחציתי באותם ימים לא היו לחלוטין זהים. לעתים השקפתי על עמק גדול ושטוח עם עצים מפוזרים, כבשים עצלות, ואולי נחל קטן במרכז. לעתים, בקצה שטח לחלוטין לא מבטיח, הדרך טפסה לעבר מה שהיה ללא ספק גבעה, שמאחוריה נשקף במרחק רק עוד מישור, ישר וצחיח ומאיים.
בעיירה הגדולה שאליה הגעתי באחר צהריים אחד, זיהיתי אופן דיבור וסגנון לבוש ששכנעו אותי כי הרחקתי די והותר. האנשים שם לא היו בדיוק אנשי־מישורים מהסוג המסוים שקיוויתי למצוא במחוזות הנידחים שבמרכז, אך שמחתי לדעת שלפניי היו מישורים נוספים שטרם חציתי.
מאוחר באותו הלילה עמדתי מול החלון שבקומה השלישית של מלון הדרכים הגדול ביותר בעיירה. מאחורי הדפוס השגרתי של פנסי הרחוב השקפתי אל הארץ החשוכה שמעבר. משב רוח הגיע בפרצים חמים מן הצפון. רכנתי לתוך זרמי האוויר שעלו מהערבות הסמוכות, שהשתרעו לאורך קילומטרים. לבשתי על פניי ארשת שתשקף מגוון רגשות עוצמתיים, ולחשתי מילים שעשויות היו להתאים לדמות בסרט ברגע שבו הבינה שמצאה את המקום אליו היא שייכת. לאחר מכן פסעתי חזרה אל החדר והתיישבתי לשולחן שהותקן במיוחד עבורי.
פרקתי את מזוודותיי כמה שעות קודם לכן. עכשיו היה שולחני עמוס לגובה בתיקיות של דפי רישומים וקופסאות של כרטיסיות ומבחר ספרים עם סימניות ממוספרות בין עמודיהם. בראש הערימה היה יומן בגודל בינוני שתויג:

הַפְּנִים
(תסריט)
מפתח עבור קטלוג
רישומי רקע
וחומר השראתי

שלפתי החוצה תיקייה עבה שתויגה מחשבות אקראיות — עדיין לא בקטלוג, וכתבתי בתוכה:
אף נפש חיה במחוז הזה לא יודעת מי אני או מה אני מתכוון לעשות כאן. משונה לחשוב שמכל עם־המישורים השקוע בשינה (בבתים מאורכים מעץ לבן עם גגות מתכת אדומים וגינות צחיחות, המאוכלסות בעיקר בעצי פלפל וקוּראג'וֹנג ושדרות של אשל) אף לא אחד ראה את נוף המישורים שאני עומד בקרוב לחשוף.
את היום שלמחרת העברתי במבוכי המסבאות והטרקלינים שבקומת הקרקע של המלון. כל הבוקר ישבתי לבדי על ספת עור גדולה ובהיתי בפסי אור השמש הבלתי נסבל שתחמו את התריסים הוונציאנים הקבועים בחלונות שהשקיפו על הרחוב הראשי. היה זה יום נטול עננים בראשית הקיץ, ושמש הבוקר הקופחת חדרה אפילו לתוך המרפסת דמוית המערה של המלון.
מדי פעם הטיתי מעט את פניי כדי לתפוס את משב האוויר הקריר מהמאוורר שמעל, הבטתי על הטל שהופיע על כוסי וחשבתי בחיוב על מזג האוויר הקיצוני שפקד לתקופות את המישורים. חופשי מגבעות ומהרים, אור השמש חלש בקיץ על מלוא שטחה של הארץ מעלות השחר ועד השקיעה. ובחורף הרוחות והגשמים, שפשטו לאורך המרחבים העצומים, בקושי דלגו על עמדות העץ האחדות שאמורות היו לשמש כמחסה עבור בני־אדם וחיות. ידעתי שהיו בעולם מישורים נרחבים שנחו במשך חודשים מתחת לשלג, אבל שמחתי שהמחוז שלי לא היה אחד מהם. העדפתי לראות כל השנה את תצורתה האמיתית של הארץ עצמה ולא את התלוליות והחללים הכוזבים של מיני יסודות אחרים. בכל מקרה, חשבתי על שלג (אשר מעולם לא ראיתי) כמשויך יתר על המידה לתרבות אירופאית או אמריקאית מכדי להתאים לאזור שלי.
אחר הצהריים הצטרפתי לאחת מהקבוצות של אנשי־מישורים שנכנסו מהרחוב הראשי והתיישבו במקומותיהם הרגילים בברים העצומים. בחרתי קבוצה שבה חשבתי שאמצא אינטלקטואלים וכמה מן הממונים על ההיסטוריה והחוכמה של המחוז. על פי לבושם והתנהלותם, ידעתי שלא היו רועי כבשים או בקר, למרות שייתכן שבילו הרבה מזמנם באוויר הפתוח. ייתכן שמעטים החלו את חייהם כַּבנים הצעירים של בעלי האדמות. (כולם על המישורים חבו את עושרם לאדמה. כל עיירה, גדולה או קטנה, זכתה ליהנות מעושרה הבלתי מוגבל של הלטיפונדיה שסביבה.) כולם לבשו את בגדי מעמד המישורים המתורבת ובעל הפנאי — מכנסיים פשוטים ואפורים, קפליהם מגוהצים למשעי, וחולצה לבנה ונקייה עם סיכות עניבה וסרטי שרוול תואמים.
הייתי להוט להתקבל אצל האנשים הללו ומוכן לכל מבחן שהם עשויים היו להעביר אותי. למרות זאת, לא ציפיתי כלל להיעזר במשהו מהדברים שקראתי בכתבים שגדשו את מדפי הספרים שלי על אודות המישורים. הציטוט מיצירות ספרותיות נגד את רוחה של האסיפה, למרות שכל אחד שם בוודאי קרא כל ספר שעלה בדעתי. אולי מכיוון שעדיין הרגישו עצמם מכותרים על ידי אוסטרליה, אנשי־המישורים העדיפו לחשוב על הקריאה שלהם כעל תרגול פרטי שתמך בהם בעיסוקיהם הפומביים, אבל לא יכול היה לפטור אותם מחובתם לטיפוח מסורת מוסכמת.
אך מה הייתה אותה מסורת? כשהאזנתי לאנשי־המישורים, הייתה לי תחושה מבלבלת שהם לא היו מעוניינים בשום אמונה משותפת להישען עליה: שכל אחד מהם חש אי נוחות אם נדמה היה לו שאחר חשב כברור ומובן משהו שהוא עצמו טען בנוגע למישורים בכללותם. נדמה היה שכל איש־מישורים בחר להיראות כתושב יחידי של אזור שרק הוא יכול היה להסביר. ואפילו כאשר דיבר אחד מהם על המישור המסוים שלו, נדמה היה שהוא בוחר את מילותיו כאילו הפשוטה שבהן לא נלקחה מתוך אוצר מילים משותף, אלא שאבה את משמעותה מהאופן הייחודי שבו נאמרה על ידי הדובר.
באותו אחר צהריים ראשון, ראיתי שמה שלעתים נחשב ליהירותם של אנשי־המישורים היה לא אחר מאשר סירובם לזהות כל מכנה משותף בינם לבין אחרים. היה זה ההפך המוחלט (כשם שאנשי־המישורים עצמם ידעו היטב) לדחף הנפוץ בקרב אוסטרלים של אותם ימים להבליט כל תכונה שנִדמו לחלוק עם תרבויות אחרות. איש־מישורים לא רק יטען לבוּרוּת בנוגע לדרכיהם של אזורים אחרים, אלא בשמחה יצטייר כלא מעודכן בנוגע אליהן. באופן מרגיז במיוחד עבור זרים, הוא יעדיף להעמיד פנים כנטול כל תרבות ייחודית, בטרם ירשה שארצו ודרכיו ייחשבו לחלק מקהילה גדולה יותר של אופנות או טעמים מדבקים.
המשכתי להסתגר במלון, אבל כמעט בכל יום שתיתי עם קבוצה חדשה. למרות כל ההערות והתרשימים והתוכניות וראשי הפרקים שהכנתי, עוד הייתי רחוק מלדעת מה הסרט שלי יציג. ציפיתי לזכּוֹת באיזו הארה פתאומית שתקנה לי דבקות במטרה ברגע שאפגוש איש־מישורים בעל ביטחון עצמי מושלם, שאותו יכול היה לרכוש רק משום שבאותו יום סיים את העמוד האחרון ברשימותיו לקראת כתיבת רומן או סרט שיתחרה בשלי.
בשלב זה כבר התחלתי לדבר בחופשיות בנוכחות אנשי־המישורים שפגשתי. כמה מהם רצו לשמוע את הסיפור שלי לפני שישתפו בשלהם. הייתי ערוך לכך. הייתי מוכן, אילו רק ידעו, לבלות חודשים של למידה שקטה בספריות ובגלריות האמנות שבעיירה, במטרה להוכיח שהייתי לא רק תייר או אורח נטה ללון. אבל לאחר כמה ימים במלון המצאתי סיפור ששירת אותי היטב.
סיפרתי לאנשי־המישורים שהייתי בעיצומו של מסע, מה שהיה קרוב לאמת. לא סיפרתי להם על הדרך שהובילה אותי לעיירה שלהם או על הכיוון שאני עשוי לקחת לכשאעזוב אותה. הם ילמדו את האמת כאשר הפְּנִים יופיע כסרט. בינתיים נתתי להם להאמין שהתחלתי את מסעי בְּפינה רחוקה של המישורים. וכפי שקיוויתי, אף אחד לא הטיל בי ספק או אפילו התיימר להכיר את המחוז שציינתי. המישורים היו כה עצומים שאיש מהם לא הופתע לשמוע על איזה אזור בגבולם שאותו לא הכיר. פרט לכך, מקומות רבים רחוק בפנים־הארץ היו מושא למחלוקת — האם היו חלק מהמישורים או לא? מעולם לא הוסכם על היקפם האמיתי של המישורים.
סיפרתי להם סיפור כמעט נטול אירועים או הצלחות. לזרים הוא היה אומר מעט מאוד, אבל אנשי־המישורים הבינו. זה היה סיפור מהסוג שמצא חן בעיני הסופרים והמחזאים והמשוררים שלהם. הקוראים והצופים בקרב אנשי־המישורים מיעטו להתרשם מהתפרצויות רגש או עימותים אלימים או אסונות פתאומיים. הם הניחו שהאמנים אשר הציגו דברים מסוג זה הולכו שולל על ידי רעשי ההמון או שפע הצורות והשכבות בנופים המצומצמים של העולם שמעֵבר למישורים. גיבוריהם של אנשי־המישורים, בחיים ובאמנות, היו כדוגמת האדם אשר היה שב כל אחר צהריים זה שלושים שנה לבית רגיל עם כרי דשא נקיים ושיחים אדישים, ויושב עד לשעות הקטנות של הלילה כדי לחשב את מסלולו של מסע שאותו עשוי היה לקיים לאורך שלושים שנה רק על מנת להגיע למקום שבו ישב — או האדם אשר לעולם לא היה לוקח אפילו את הדרך היחידה היוצאת מבית החווה המבוּדד שלו, מחשש שלא יזהה את המקום אם יראה אותו מנקודת התצפית העליונה והמרוחקת שבה השתמשו האחרים.
היו היסטוריונים אשר הציעו שהמישורים עצמם, כתופעה, היו על פי רוב הסיבה לפער התרבותי בין אנשי־המישורים לבין האוסטרלים. חקר המישורים היה האירוע המשמעותי בתולדותיהם. מה שבתחילה נראָה לחלוטין שטוח וחסר ייחוד, חשף בסופו של דבר אינספור גיווני נוף עדינים ושפע חיי טבע סמויים. בניסיונם להעריך ולתאר את תגליותיהם, היו אנשי־המישורים קפדנים בצורה יוצאת דופן, דקדקו בכל פרט וגילו נכונות לקבל בהדרגה משמעויות חדשות. הדורות הבאים הגיבו לחיים ולאמנות בדיוק כשם שאבותיהם הקדומים עמדו בפני קילומטרים של ערבות שהתפוגגו בערפל. הם ראו את העולם עצמו כעוד יחידה בסדרה אינסופית של מישורים.
אחר צהריים אחד הבחנתי במתיחות קלה במסבאה שהייתה למועדפת עליי. כמה ממכריי הנמיכו את קולם. אחרים דיברו בקולניות צורמת כמו קיוו שמישהו ישמע אותם בחדר מרוחק. הבנתי שהגיע היום לבחון את עצמי כאיש־מישורים. כמה מבעלי האדמות המכובדים הגיעו אל העיירה, ואחדים כבר נמצאו בבית המלון.
ניסיתי לא להיראות נרגש, ובחנתי את מכריי בקפידה. רובם היו להוטים גם כן להיקרא אל הטרקלין הפנימי לריאיון קצר אצל האדונים שבהם רצו כפטרונים. אך מכריי ידעו שהם עשויים למצוא את עצמם עדיין ממתינים עם השקיעה ואפילו אחרי חצות. בביקוריהם הנדירים, בעלי האחוזות התעלמו לחלוטין מהשעות המקובלות על אנשי העיירה. הם אהבו לנהל את ענייניהם העסקיים בשעות הבוקר המוקדמות, ואז להתרווח בטרקלינים האהובים עליהם לפני ארוחת הצהריים. הם נשארו שם כאוות נפשם, שתו בגרגרנות והזמינו נשנושים או ארוחות שלמות במחזוריות בלתי צפויה. רבים נשארו עד הבוקר או אפילו עד אחר הצהריים שלמחרת, כשלעולם רק אחד החברים נמנם בכיסאו בעוד האחרים שוחחו ביניהם או ראיינו את המועמדים מהעיירה.
כמנהג המקום הגשתי את שמי באמצעות אחד מאנשי העיירה שזכו להיקרא מוקדם. אחר כך למדתי כל שיכולתי על אודות האדונים בטרקלין המרוחק, ותהיתי מי מהם ייכנע ויוותר על חלק מעושרו ואולי אפילו על בִּתו בתמורה להזדמנות לראות את אחוזותיו כרקע לסרט שיחשוף את המישורים לָעולם.
שתיתי במשורה כל אחר הצהריים, ובחנתי את הופעתי בכל מראה שנקרתה בדרכי. הסיבה היחידה שמצאתי לדאגה הייתה מטפחת המשי בדוגמת פייזלי שהייתה אסופה במפתח חולצתי הלבנה. לפי כל חוק אופנה שהכרתי, מטפחת לצווארו של אדם אפיינה אותו כעשיר, מעודן, רגיש, ובעל פנאי לרוב. אבל לפתע נזכרתי שרק מעטים מאנשי־המישורים ענדו מטפחות. יכולתי רק לקוות שבעלי האדמות יראו בלבושי את אותו פרדוקס שאנשי־מישורים אניני טעם ובעלי כושר אבחנה התענגו עליו. לבשתי משהו שהיה חלק מתרבותן המתועבת של ערי הבירה — אבל רק על מנת לבדל את עצמי במקצת מחבריי המועמדים, ולטעון שדרכם של המישורים צריכה למנוע אפילו מחווה נאותה, במידה וזו איימה להפוך לאופנה ותו לא.
כשמיששתי את מטפחת הפייזלי הארגמנית מול המראה שבשירותים, נרגעתי למראה שתי הטבעות על ידי השמאלית. כל אחת מהן הייתה משובצת באבן יקרה למחצה — אחת בצבע כחול־ירוק מעורפל, והשנייה צהוב מעומעם. לא ידעתי את שמות האבנים, והטבעות עוצבו במלבורן — עיר שהעדפתי לשכוח — אבל בחרתי את הצבעים הללו בשל המשמעות המיוחדת שייחסו להם אנשי־המישורים.
ידעתי מעט על הסכסוך בין אנשי־האופקים ואנשי־הארנבת, כשם שנהגו לכנותם. קניתי את טבעותיי בידיעה שענידת הטבעת בעלת הצבע האחד או האחר כבר אינה מעידה על תמיכה באחת מן הסיעות. אבל קיוויתי לגלות שאחד מאנשי המישורים התחרט על להט הייצרים שאפיין את סכסוכי העבר. כשגיליתי שהנוהג היה לעולם לא לענוד צבע אחד לבד אלא תמיד את שניהם, בשילוב אם אפשר, ענדתי את שתי הטבעות על אצבעות נפרדות ולעולם לא הסרתי אותן שוב.
תכננתי להציג את עצמי לבעלי האדמות כאדם משולי המישורים. הם עשויים היו להגיב על כך שענדתי טבעות בשני הצבעים, ולשאול אותי אילו עקבות מהסכסוך המפורסם שרדו במולדתי הרחוקה. אילו עשו זאת, יכול הייתי לספר להם כל אחד מהסיפורים ששמעתי על אודות העקבות שהותירה היריבות הנושנה, מאחר שאז כבר ידעתי שנושאי המחלוקת המקוריים שרדו באינספור גרסאות מקובלות. כמעט כל צמד השקפות סותרות שהועלו בדיון ציבורי או פרטי ניתן היה לסווג לזו של אנשי־האופקים או אנשי־הארנבת. נדמה שכמעט כל כפילות שבה נתקל איש־מישורים נתפשה בקלות יתר אם שתי הישויות יוחסו לשני הגוונים, כחול־ירוק וזהב דהוי. וכולם על המישורים זכרו מילדות את משחקי "שעירים וזוועות" שנמשכו יום שלם — את המרדפים המטורפים הרחק אל תוך המכלאות, או את המחבואים המפוקפקים בדשא הגבוה.
אם בעלי האדמות רצו לדבר איתי באריכות על "הצבעים" — השם העכשווי לכל היריבויות הסבוכות של המאה הקודמת — לא היה דבר שימנע ממני להציע להם את פרשנותי הלא־סדורה לסכסוך המהולל. בשעות אחר הצהריים כבר הייתי פחות להוט להראות להם כמה קרוב הייתי לדרכי החשיבה שלהם. נדמה היה שלא פחות חשוב להציג להם הוכחות לתעוזת הדמיון שלי.
ואז נהדפה הדלת מן הרחוב, ומאור השמש המסנוור נכנסה קבוצה חדשה של אנשי־מישורים שסיימו את עבודת הצהריים שלהם, והתמקמו במסבאה, נכונים להמשיך במטלתם הנצחית: ליצור מימים משמימים בנוף חדגוני את מהותו של מיתוס. חשתי התרוממות רוח פתאומית לנוכח העובדה שלא ידעתי איזה פרט ניתן היה לאמת בהיסטוריה של המישורים או אפילו בהיסטוריה הפרטית שלי, ואפילו התחלתי לתהות אם בעלי האדמות היו מעדיפים שאופיע בפניהם כאדם ששגה בהבנתו את המישורים.
בעודי ממתין כל אותו היום במסבאה המועדפת עליי, התוודעתי לגחמנותם של בעלי האדמות. אחד מאנשי העיירה נכנס אליהם עם צרורות של תוכניות ודוגמיות לסדרת גיליונות בכתב־יד. הוא רצה להוציא לאור פרסום ראשון של חלק משפע היומנים ואוספי המכתבים שנשתמרו עדיין בבתים הגדולים. נדמה שכמה מבעלי האדמות גילו עניין. אך בתשובותיו לשאלותיהם נקט האיש זהירות יתר והיה נכון מדי לְרַצות. הוא הבטיח להם שהעורך שלו ידרוש בעצתם לפני שיוסיף כל חומר אשר עשוי להוביל לשערורייה. לא את זה רצו האדונים המכובדים לשמוע. הם לא חששו מנזק שעלול להיגרם להם אם השטויות המשפחתיות שלהם ייוודעו בכל רחבי המישורים. כשהמוציא־לאור רק החל לדבר, ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את כל המצבור הארכיוני של משפחתו מתפרסם שנה אחר שנה בכריכה יוקרתית שעליה יוטבע סמלו האישי. דבריו של האיש בדבר השמטות, או קיצורים, בלמו לפתע את ההתפשטות המתמדת של מסמכיהם המאוגדים לאורך שורה דמיונית של מדפים. או שכך שיער האיש עצמו לאחר מכן כששוחח איתי על כישלונו. הוא אסף בשקט את המודלים ואת דוגמאות הנייר והגופנים ועזב את החדר בשעה שבעלי האדמות ניסו לחשב, ללא שום קלות דעת, כמה תקופות חיים יחידניות עשויות להידרש על מנת לאסוף, לקרוא ולהבין, ואז להכריע, בדבר חשיבות תקופת חייו של אדם אשר התענג (כשם שכל אחד מהם וודאי עשה) על מילוי מגירות ושידות וארונות־תיוק בכל מסמך, גם הפתק המזערי והמקושקש ביותר, אשר רמז על האזור העצום והסמוי מן העין שבו העביר את רוב ימיו ולילותיו.
אבל אחד מאנשי העיירה שנכנס לטרקלין הפנימי אחרי המוציא־לאור יצא משם כשהוא לוחש כי עתידו מובטח. הוא היה בחור צעיר שתחומי העניין שלו לא הספיקו עד כה לפרנסתו. הוא למד את ההיסטוריה של הריהוט, החומרים ועיצוב הפנים של הגדולים בבתי המישורים. את רוב מחקרו ביצע במוזיאונים ובספריות, אך לאחרונה הגיע לתאוריה שאותה יכול היה לבדוק רק באמצעות ביקור באחוזה שבה נשתמרו הטעמים וההעדפות של כמה וכמה דורות תחת קורת גג אחת. להבנתי, הטענה המרכזית של התאוריה הייתה שבני הדור הראשון לבעלי האדמות על המישורים אהבו עיצובים מורכבים וחפצים מעוטרים אשר נדמו כניגוד לפשטות העירומה של הנופים הצחיחים אשר סבבו את בתיהם, בעוד שדורות מאוחרים יותר נטו לעיצוב פשוט יותר בשעה ששבילים, גדרות ומטעים החלו לעטר את המישורים שבחוץ. אבל מימוש העיקרון הונחה תמיד על ידי שני עקרונות אחרים: ראשית, שבעבר הרחוק נהגו לעצב בית בהקפדה יתרה ככל שזה היה קרוב למרכז המשוער של המישורים, או, במילים אחרות, ככל שהיה מרוחק יותר מן החופים, מקום לידתם של אנשי־המישורים הראשונים; ולעומת זאת בעבר הקרוב התהפכו היוצרות, כלומר, הבתים הקרובים יותר למרכז המשוער, אשר בעבר נחשבו כמרוחקים, נחשבו עכשיו כקרובים למקור אידילי של השפעה תרבותית ועוצבו בפחות התלהבות, בעוד שאלו הקרובים יותר לשולי המישורים צוידו בפרוטרוט, כמו כדי לפצות על איזו עגמומיות, שאליה התוודעו בעלי הבתים כמגיעה ממקור לא־רחוק, מן הארצות שמעבר למישורים.
הבחור הצעיר הסביר את התאוריה שלו לבעלי האדמות מעט אחרי חצות. הוא הציע אותה בהיסוס, והזכיר להם שניתן לאמת אותה רק לאחר חודשים של מחקר בבתים הגדולים שבכל אחד ממחוזות המישורים. אבל בעלי האדמות התענגו עליה. אחד מהם נטל את רשות הדיבור, והכריז שהתאוריה עשויה לאמת חשד שאחז בו בכל פעם שהלך לבדו בלילה דרך הגלריות הארוכות ביותר ולאורך כמה מהאולמות העצומים שבאחוזתו. בזמנים כאלו היה חש במעורפל כי עיצובם ומיקומם המדויק של כל ציור ופסל ותיבה וסידור אוספי כלי הכסף והחרסינה ואפילו של הפרפרים והקונכיות והפרחים המיובשים מתחת לזכוכיותיהם המאובקות, נקבעו על ידי כוחותיו של רגע גדול. הוא ראה את אינספור החפצים שבביתו כקומץ נקודות גלויות על איזה תרשים בלתי נראה, בעל מורכבות מדהימה. אם הייתה התרשמותו חזקה מהרגיל, היה מתבונן במוטיבים החוזרים באחד משטיחי הקיר, כמו קרא סיפור על רצף התרחשויות בימים או בשנים שקדמו לזמנו, או שהיה בוהה בסבך הזוהר של נברשת, ומנחש את נוכחותו של אור השמש בזיכרונותיהם של אנשים שאותם הוא עצמו בקושי זכר.
אותו בעל אדמות החל לתאר השפעות נוספות שאותן הרגיש מאוחר בלילה באגפים המרוחקים יותר של ביתו. הוא חש לעתים בהתמדתם העיקשת והמתמשכת של כוחות אשר כשלו — של היסטוריה שכמעט התרחשה. הוא מצא את עצמו בודק את פינות הבית בחיפוש אחר המשחקים האהובים ביותר על ילדים שלא נולדו מנישואים שמעולם לא באו לעולם.
אך מכריו השתיקו אותו. זה לא היה מה שהבחור הצעיר, היסטוריון התרבות הנבון והשנון שלהם, התכוון לומר. הם הקשיבו בשעה שדובר שני הציע להשתמש בשיטה שלפיה יוקצה ערך מספרי לכל אחד מגורמי ההשפעה שתוארו על ידי הבחור הצעיר, ואז לתקן (לפי מה שהדובר כינה "סוג כלשהו של עקומה יורדת") את הדומיננטיות של שנות פריון על פני ימי צנע, ולבסוף לפתח נוסחה אשר "תציע" (במילותיו שוב) את הסגנון היסודי ההכרחי של המישורים — חיתוך הזהב של כל הווריאציות שהתרחשו במקומות ובזמנים שונים.
בזמן שאותו איש דיבר, ביקש אחר שיביאו לו דפי תרשים וקופסה של עפרונות צבעוניים מחודדים היטב. הוא ענה לדובר האחרון שחיתוך הזהב שלו היה לא יותר מאשר ממוצע אפור, ושהערך האמיתי בתאוריה של הבחור הצעיר לא היה ביכולתה לשמש לחישוב כל סגנון מסורתי, אלא העובדה שהיא אפשרה לכל משפחה לתכנן את התרשים שלה, באופן שיראה את כל נקודות־הציון התרבותיות אשר עשו את הסגנון שלה ליחיד במינו. והוא פינה שולחן וקרא לבחור הצעיר לעזור לו עם התרשים.
השעות הבאות, כך סיפר לי לאחר מכן הבחור הצעיר, היו המתגמלות ביותר בחייו. כל בעלי האדמות פרט לאחד הזמינו אספקת נייר ועפרונות, והתיישבו בין המאפרות והכוסות והבקבוקים הריקים כדי למתוח את הקווים הצבעוניים אשר עשויים היו לחשוף הרמוניות סמויות מתחת לאנדרלמוסיה הכוזבת של מאה וחמישים שנות פזיזוּת ותמהוניוּת. הם הסכימו מהר מאוד כי על כל צבע לציין את אותו גורם תרבותי בכל אחד מתרשימיהם, והעבירו את כל הנקודות המוטלות בספק לשיפוטו של הבחור הצעיר. אבל גם כך, מגוון הדפוסים אשר הופיעו היה מרשים. לאחר זמן־מה, כמה אדונים עזבו את חישוביהם והחלו להרכיב גרסאות פשוטות, מסוגננות יותר של תרשימיהם, או לפשט סממנים בולטים לכדי מוטיבים עבור סמלים. כולם העירו כי הבחינו בשינוי הדרגתי בעוצמת הצבעים שלהם, עד שמישהו יצא אל אחד המסדרונות וחזר כדי להכריז ששחר נטול עננים עלה מעל המישורים.
האדונים הניחו את עפרונותיהם, מזגו לעצמם סבב חדש של משקאות והציעו לבחור הצעיר שכר מופרז בתמורה לשירותיו כהיסטוריון יועץ לענייני עיצוב. אך הוא בישר להם באדיבות כי בשעה שהיו שקועים בשרטוטיהם, האדון שהוציא את עצמו קודם לכן מן הכלל, מינה אותו להיות היסטוריון הבית לעיצוב ויועץ לענייני טעם במשק ביתו — עם קביעוּת לכל החיים, מלגה נדיבה באופן מגוחך וקצבה שנתית למחקר פרטי ולנסיעות.
בעל האדמות המסוים הזה לא גילה עניין מיוחד בסימון ובאפיון מקורות ההשפעה על טעמה של משפחתו בשנים קודמות. הוא זיהה לפתע את האפשרות להעסיק את הבחור הצעיר במטרה לבודד ולכמת כל רעיון מקובל וכל תאוריה מכובדת בימינו, כל מסורת וכל העדפה ששרדה מן העבר, וכל תחזית לשינויים עתידיים בנוגע לערכן של האמונות הקיימות; לתת משקל הולם לאגדות משפחתיות ולמנהגים מקומיים ולכל דבר אחר אשר הבדיל משק־בית אחד ממשנהו; להביא בחשבון מימוש מוגבל של גחמות וקפריזות בבחירותיו של הדור הנוכחי; וכך להגיע לנוסחה שתשמש אותו, בעל האדמות, ואת משפחתו, על מנת להכריע מי מבין שלל הציורים או דברי הריהוט או סידורי הצבעים או פריטי השולחן או כריכות הספרים או הגינון האומנותי או מערכות הלבוש, עשוי ככל הנראה לכונן מדד של אלגנטיות, שיחייב משפחות אחרות לכלול אותו בנוסחת האופנה הקבועה שלהן.
הבחור הצעיר סיים את סיפורו ופנה לביתו להתפכח. אכלתי ארוחת בוקר חפוזה והמשכתי לחשוב על אנשי־האופקים ואנשי־הארנבת. הצלחתו של המעצב הצעיר עודדה אותי לגלות אומץ ועזות מצח מול בעלי האדמות. כאשר הסבירות שאזומן אליהם לפני ארוחת הצהריים הייתה נמוכה, שיניתי את התנוחה של היד שלפתה את הכוס ובהיתי בשתי האבנים שעל אצבעותיי. נורת חשמל עדיין דלקה על הקיר שמאחוריי. האור נשבר דרך הבירה (הכהה ביותר מבין התשע אשר בושלו על המישורים) ויצר הילה מפוזרת שכמו ביקשה לצנן את גווניה העזים יותר של כל אבן. צבעי היסוד שלהן נותרו, אך הניגוד ביניהם הועם על ידי הזוהר שבקע מתוך הבירה.
עלה בדעתי להציג את עצמי בפני בעלי האדמות כאדם שנועד ליישב בחיי או, אפילו טוב יותר, בסרט שלי, את כל נושאי המחלוקת העולים מהיריבות הנושנה בין הכחולים־ירוקים לבין הזהובים העתיקים. כמו כדי לעודד את יוזמתי, שאגה חזקה אך לא בלתי מכבדת נשמעה בדיוק באותו רגע מחדר מרוחק שבו החלו האדונים המכובדים את היום השני לאסיפתם.