מצוד הנכבדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מצוד הנכבדים

מצוד הנכבדים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"סיפור זה רודף אותי מאז ילדותי..." מעידה על עצמה אן סינלקייר, הסופרת ואשת הטלוויזיה הנודעת. בבואה לחקור את מעצרו של ליאונס שוורץ, סבהּ מצד אביה, והצלתו המופלאה מגירוש למחנה ריכוז, היא שופכת אור על פרק עלום בתולדות הכיבוש הנאצי, הידוע בשם: "מצוד הנכבדים". בפקודה מברלין, עוצרים הגרמנים ב־12 בדצמבר, 1941 בפריז, 743 יהודים, עורכי־דין, שופטים, סופרים ורופאים. כדי להגיע למכסה של 1,000 עצורים, מצורפים אליהם 300 יהודים ממחנה המעצר דְרַנסי. 
האסירים שוהים במחנה המעצר קומפיין־רוייאלייה שמצפון לפריז במשך שלושה חודשים, ורובם מגורשים ממנו לאושוויץ. "זהו מחנה ללא עבודת כפייה, ללא עינויים, ללא השמדה, מקום שהתליין נותר בו סמוי מן העין, הוא פשוט מניח לקרבנותיו לגסוס אט אט", כותב פרנסואה מוריאק. 
חרף הפער השורר בין האסירים היהודים ילידי צרפת, פטריוטים ומתבוללים ברובם, לבין העצורים היהודים ממזרח אירופה, האמונים על פרעות, יהפוך המחנה לתחנה האחרונה של כולם. 
היום ניצב בקומפיין־רוייאלייה אתר הנצחה.    

פרק ראשון

הסיפור הזה רודף אותי מילדותי. אם הסאגות המשפחתיות לוכדות את תשומת הלב ככל שהשנים נוקפות, אין זאת אלא ששלי ריחפה אי שם בעבר, כי כעיתונאית ותיקה גיליתי עניין רב יותר בהווה המיידי מאשר בסיפורי העבר. ובכל זאת הפרק הזה אינו נותן לי מנוח. האם בשל הפַּן הרומנטי שלא עלה בידי להבהיר, בשל השאלות שלא שאלתי, או שמא בשל הפרטים שלא ביקשתי לדעת?

בזמנו ילדים לא היה מציגים שאלות למבוגרים. חשבנו שאם לא חלקו אתנו סודות, יהא זה חצוף מצדנו לעוררם. שלא לומר שזה גם הכביד עלינו. להאזין לסיפוריהם של זקני המשפחה, סיפורים שלא נגעו ללבנו, שלא ירדנו לעומקם — הדבר הביך אותנו וגזל מאתנו שעות של משחק. ואף על פי כן, מאוחר יותר יכולתי לדרוש מידע נוסף. מדוע לא עשיתי זאת? ומדוע אבי לא סיפר לי דבר, אף על פי שכבר בצעירותי אהבתי לשמוע אותו קורא מתוך יומן המלחמה שלו, בעודו מדלג על הקטעים שאינם יאים לאוזניה של מתבגרת?

 

עד מהרה התוודעתי לעלילות משפחתי מצד אמי, משפחת רוזנברג, למנוסתם מצרפת ב-16 וב-17 ביוני 1940, להגעתם לארצות הברית, לביזת רכושם. למעשה התאוויתי לספּר את סיפור המסע הזה, האוצר בחובו את האמנות, את המלחמה, את הסיפור ההיסטורי הטראגי, את הסיפור המשפחתי ואת תעתועי הגורל.

חגתי סחור סחור סביב הסיפור השני, זה של משפחתי מצד אבי, בלי לחדור אליו פנימה. וכדרכו של עולם — כשהעֵדים נעלמים, כששוב לא נותר עוד איש לאַשֵר או לסַפֵּר, שעת החירום דוחקת, כי רסיסי הזיכרונות שהגיעו עדינו יתפוגגו בלכתנו.

 

בראשית מחקרי על לֵיאוֹנְס שוורץ, אביו של אבי, קיוויתי להתחקות אחר מעצרו, שסברתי כי משטרת צרפת היא האחראית לו, ואחר כליאתו, שלמיטב ידיעתי התרחשה בדראנסי. יתירה מזו, ביקשתי להגיה אלומת אור על האגדה המשפחתית שסיפרה על בריחה מסמרת שיער מן המחנה — הודות לתעוזתה של סבתי שהתחפשה לאחות, חטפה בערמה אמבולנס של הצלב האדום, הסתננה לתוך המחנה, הושיבה את סבי במושב האחורי, וכך הצילה אותו מן הגירוש. שיערתי שאמצא מסמכים, מכתבים ורמזים על מקום המסתור שלהם בשנים שלאחר מכן. ועוד אמרתי לעצמי, בחוסר צניעות מוחלט, שהמחקר והסתירות שיעלו ממחקרי יַפרו אותי, ומן החומרים האלה ארקום סיפור ספרותי, בדומה לסיפור על דורה ברוּדר מאת פטריק מודיאנו.

 

בתום חודשי מחקר אחדים התחוור לי שהגילויים הנדירים שליקטתי כמעט לא עלו בקנה אחד עם מה שהיה ידוע לי. ברשותה של משפחתי לא נותר שום מסמך, או כמעט שום מסמך המעיד על מעצר בידי הוורמאכט או בידי אנשיהם של בּוּסְקֶה1 ולֶגֶה;2 לא מחנה המעצר דראנסי אלא מחנה קוֹמְפּיֶין־רוֹייאַליֶיה הפחות ידוע; לא בריחה רומנטית אל מעבר לחוטי התיל, אלא בכל זאת מעשה גבורה של סבתי, שחילצה את סבי לֵיאוֹנְס מציפורני הנאצים, מבית החולים וַאל־דה־גראס, שלא לומר ממזרני הקש של המחנה.

 

נסעתי לקומפיין. שוב נוכחתי לדעת עד כמה מקומות מחוטאים מאבדים מכוחם הרגשי. תחושה זו כבר פקדה אותי בעבר, במהלך ביקור באושוויץ־בירקנאו, שהחומר הרב שקראתי עליו עורר בי רגשות עזים עשרת מונים ממה שחשתי למראה עץ הלִבנֶה השברירי, המרחבים המושלגים האינסופיים שמסילות ברזל משתרעות לאורכם וערמות האבנים, השריד היחיד שנותר מתאי הגזים שנדרשנו לדמיין. הזלתי דמעות למשמע סיפוריהם של ניצולים, החל בפרימו לוי וכלה באימרֶה קֶרטֶס או במַרסֶלין לורידן, אבל באושוויץ לא הוצפתי בַּהתרגשות שציפיתי לה.

והוא הדין בקומפיין, שלא עורר בי רגשות מיוחדים — למעט קרבתו הבל־תיאמן לפריז הודות לכביש הראשי 'לה נָסְיוֹנָל' הנושק לשולי המחנה, זה הנקרא היום אַוֶוני דה מרטיר דה לה ליבֶּרטֶה,3 בעבר היה זה הכביש המוביל מפריז לסן קנטן. הוא הזכיר לי את לה אוונידה דֶל ליבֶּרטַדוֹר4 השוקקת, החוצה את בואנוס איירס והמתמשכת לאורך חוטי התיל של מוזיאון הזיכרון אֶסְמָה (בית הספר הגבוה למכניקה של חיל הים), שבראשית שנות השמונים עינו בו הגנרלים של וִידֶלָה אלפי קורבנות בלב העיר. אני זוכרת שבמהלך הביקור באתר ההנצחה הכאוב כל כך של הארגנטינאים אמרתי בלבי שקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן היה להסוות ליד כביש סואן כל כך, ובמשך תקופה ארוכה מאין כמוה, מקום עינויי־תופת שכזה.

 

ואז שקעתי בקריאה. קראתי את כל המונוגרפיות העוסקות במחנה קומפיין־רוֹייאַליֶיה, את היומנים של אסירי המחנה ששרדו ואת הפתקאות של מי שניסו לכתוב ברכבת שהובילה אותם לעבר מותם והעיפו לאורך המסילות. מובן מאליו שעיינתי בפרקי המבוא של סֶרז' קלַרספֶלד, שזה חמש עשרה או עשרים שנה מקדיש את חייו לעבודה האדירה של פרסום הטקסטים האלה, ושבזכותו ראו אור סיפורים אלה, המסוגלים לעתים לטלטלנו טלטלה עזה.

 

מנגד מצאתי אך מעט מאוד פרטים על הקשר שקישרו ההיסטוריונים בין מה שמכונה ״מצוד הנכבדים״, שנדחק בין המצודים הראשונים של מאי ואוגוסט 1941, לבין המצוד בעל הממדים ההיסטוריים הנקרא מצוד ה'וֶלוֹדְרוֹם דְ'אִיבֶר'5 שהתחולל ביולי 1942.

עם זאת, המצוד של ה-12 בדצמבר 1941 ראוי שיזכרוהו. הוא שם לו למטרה ללכוד 743 יהודים צרפתים בני המעמד הבורגני, שהיו מעורים בחברה הצרפתית זה דורות רבים. עליהם התווספו 300 יהודים זרים משכבות חברתיות נמוכות יותר, שהועברו ממחנה המעצר דראנסי שבו היו כלואים כדי לאפשר לרשויות הכיבוש למלא את מכסת אלף העצירים שהקציבה ברלין.

בקומפיין־רוֹיַיליֶיה, הנחשב למחנה קשה במיוחד, נפגשו אפוא שני סוגי אסירים, שעד לאותה עת ניהלו אורח חיים שונה לגמרי: יהודים צרפתים מתבוללים בתכלית, ויהודים זרים שזה זמן רב היו נתונים להטרדות, לשנאה או לפוגרומים, בעלי גישה סותרת בכל הנוגע ליהדותם והבנה שונה לגבי סיבות מעצרם, אף על פי שתוך שבועות ספורים הפכו התליינים את אלה ואת אלה למִקשה אנושית סובלת אחת.

מטרתו הסופית של אותו מצוד ושל אותו מחנה הייתה כמובן הגירוש. בעיני הפקידים הגרמנים הגבוהים כמו אוטו אַבֵּץ, שגרירהּ של גרמניה בצרפת, היא בהחלט עלתה בקנה אחד עם התוכנית הכוללת של הנאצים. היטלר, שקיבל את פניו ב-3 באוגוסט 1940, קודם שיצא למילוי כהונתו בפריז, העלה בפניו את ״תוכניתו לרוקן את אירופה מכל היהודים״.

ואכן, המשלוח הראשון של יהודים שגורש אל מחוץ לצרפת יצא מן המחנה הזה. למעשה, רוב האסירים יצאו מקומפיין לאושוויץ ב-2 במרס 1942, ורובם הורעלו בתאי הגזים תוך ימים אחדים. האחרים, שהועברו לדראנסי, הלכו בהמשך אף הם בדרך דומה לעבר מחנה המוות. לאחדים האיר המזל פנים והם שרדו, חזרו, או שוחררו, בעיקר בשל סיבות רפואיות. כך אירע לסבי, לֵיאוֹנְס שוורץ, שרסיסי מידע על אודותיו נתגלו לי פה ושם. הוא הועבר לבית החולים וָל־דה־גראס וניצל בנס משילוח לאושוויץ. נפלה בחלקו הזכות למות במיטתו לאחר התעללויות הגרמנים, זמן קצר אחרי הכניעה במאי 1945 ולאחר חזרתו של בנו האהוב, אבי רוֹבֶּר, מן המזרח הקרוב, לשם נשלח מטעם כוחות צרפת החופשית שלשורותיהם התגייס.

 

חומר דל מדי אפוא מכדי לגולל סיפור משפחתי. כמו כן דחיתי על הסף את האפשרות של כתיבת רומן, ובלבד שלא לבגוד בסיפור הכואב שסיפר קומץ השורדים.

 

עם זאת הייתי רוצה שאותו מצוד יהפוך לנחלת הכלל ויחרוג מן המעגל של מי שמתמחים באותה תקופה. הוא לא יעורר את עניינם של מי שסיפורים אלה מטילים עליהם שעמום, או של מי שהשואה, שדשו בה שוב ושוב, הקהתה את חושיהם. כל מה שאני מבקשת הוא לחלוק כבוד לאנשים שידעו סבל ליד סבי, אנשים שמעולם לא הכרתי, וכך אולי לשַכֵּךְ את רגשות האשם המקננים בי על שלא ניסיתי כבר קודם לכן לפרום את חוטי הסיפור הזה.

זאת ועוד. הפרק הקשה הזה של המאה העשרים אינו נותן לי מנוח, וככל שהשנים נוקפות, כך הוא מצטייר בעיני אפל יותר.

נוכח האנטישמיות המרימה שוב את ראשה, הקיצוניות והפופוליזם הגואים באירופה ובצרפת, שכמוהם לא היה אפשר להעלות על הדעת בנעורַי, שנות הכיבוש והחור השחור של השואה הנעלים מבינתנו, הולכים וקונים בי אחיזה. הרצון להפיח שביב של רוח חיים בנעדרים הלך והשתלט עלַי. כולי תקווה שבהעלותי על הכתב את העינוי הזה, את הנוסע הסמוי בזיכרוני הפרטי ובסיפור המשפחתי, הוא יהפוך מנטל אישי לזיכרון הקולקטיבי.

 

הנה כי כן, על מקומה של הדרמה שהייתה מנת חלקו של סבי, מושא מחקרי הראשון, באה אט אט הדחיפות לחלוק עם כמה שיותר אנשים את הטרגדיה שפקדה אותו ואִתו עוד אלף צרפתים, טרגדיה שהיתה ידועה בעיקר למי שהתמחו בנושא. סיפוריהם מרטיטים. אזכורי הסיפורים המנקדים את הספר הם נפנוף אחרון לשלום לקורבנות הרדיפה הכפויה של הנאצים. מטעם זה ביקשתי לספר את סיפור המצוד ואת סיפור המחנה הזה, לזכר אלה שעברו את מסע הייסורים הזה, למען יידע העולם את מה שהתחולל בצרפת לפני יותר משבעים שנה, במרחק של פחות ממאה קילומטרים מפריז.

 

מצוד הנכבדים התחיל אפוא בליל ה-12 בדצמבר 1941, כפי שגם החלו, קרוב לוודאי, אלפי מצודים דומים בצרפת הכבושה, ומיליונים אחרים ברחבי אירופה הנאצית, בצלצול פעמון המפלח את דממת הלילה — הפעם היה זה בבית מס' 46 ברחוב טוֹקוויל היוקרתי בפריז, ברובע השבעה עשר.

 

עוד על הספר

מצוד הנכבדים אן סינקלייר

הסיפור הזה רודף אותי מילדותי. אם הסאגות המשפחתיות לוכדות את תשומת הלב ככל שהשנים נוקפות, אין זאת אלא ששלי ריחפה אי שם בעבר, כי כעיתונאית ותיקה גיליתי עניין רב יותר בהווה המיידי מאשר בסיפורי העבר. ובכל זאת הפרק הזה אינו נותן לי מנוח. האם בשל הפַּן הרומנטי שלא עלה בידי להבהיר, בשל השאלות שלא שאלתי, או שמא בשל הפרטים שלא ביקשתי לדעת?

בזמנו ילדים לא היה מציגים שאלות למבוגרים. חשבנו שאם לא חלקו אתנו סודות, יהא זה חצוף מצדנו לעוררם. שלא לומר שזה גם הכביד עלינו. להאזין לסיפוריהם של זקני המשפחה, סיפורים שלא נגעו ללבנו, שלא ירדנו לעומקם — הדבר הביך אותנו וגזל מאתנו שעות של משחק. ואף על פי כן, מאוחר יותר יכולתי לדרוש מידע נוסף. מדוע לא עשיתי זאת? ומדוע אבי לא סיפר לי דבר, אף על פי שכבר בצעירותי אהבתי לשמוע אותו קורא מתוך יומן המלחמה שלו, בעודו מדלג על הקטעים שאינם יאים לאוזניה של מתבגרת?

 

עד מהרה התוודעתי לעלילות משפחתי מצד אמי, משפחת רוזנברג, למנוסתם מצרפת ב-16 וב-17 ביוני 1940, להגעתם לארצות הברית, לביזת רכושם. למעשה התאוויתי לספּר את סיפור המסע הזה, האוצר בחובו את האמנות, את המלחמה, את הסיפור ההיסטורי הטראגי, את הסיפור המשפחתי ואת תעתועי הגורל.

חגתי סחור סחור סביב הסיפור השני, זה של משפחתי מצד אבי, בלי לחדור אליו פנימה. וכדרכו של עולם — כשהעֵדים נעלמים, כששוב לא נותר עוד איש לאַשֵר או לסַפֵּר, שעת החירום דוחקת, כי רסיסי הזיכרונות שהגיעו עדינו יתפוגגו בלכתנו.

 

בראשית מחקרי על לֵיאוֹנְס שוורץ, אביו של אבי, קיוויתי להתחקות אחר מעצרו, שסברתי כי משטרת צרפת היא האחראית לו, ואחר כליאתו, שלמיטב ידיעתי התרחשה בדראנסי. יתירה מזו, ביקשתי להגיה אלומת אור על האגדה המשפחתית שסיפרה על בריחה מסמרת שיער מן המחנה — הודות לתעוזתה של סבתי שהתחפשה לאחות, חטפה בערמה אמבולנס של הצלב האדום, הסתננה לתוך המחנה, הושיבה את סבי במושב האחורי, וכך הצילה אותו מן הגירוש. שיערתי שאמצא מסמכים, מכתבים ורמזים על מקום המסתור שלהם בשנים שלאחר מכן. ועוד אמרתי לעצמי, בחוסר צניעות מוחלט, שהמחקר והסתירות שיעלו ממחקרי יַפרו אותי, ומן החומרים האלה ארקום סיפור ספרותי, בדומה לסיפור על דורה ברוּדר מאת פטריק מודיאנו.

 

בתום חודשי מחקר אחדים התחוור לי שהגילויים הנדירים שליקטתי כמעט לא עלו בקנה אחד עם מה שהיה ידוע לי. ברשותה של משפחתי לא נותר שום מסמך, או כמעט שום מסמך המעיד על מעצר בידי הוורמאכט או בידי אנשיהם של בּוּסְקֶה1 ולֶגֶה;2 לא מחנה המעצר דראנסי אלא מחנה קוֹמְפּיֶין־רוֹייאַליֶיה הפחות ידוע; לא בריחה רומנטית אל מעבר לחוטי התיל, אלא בכל זאת מעשה גבורה של סבתי, שחילצה את סבי לֵיאוֹנְס מציפורני הנאצים, מבית החולים וַאל־דה־גראס, שלא לומר ממזרני הקש של המחנה.

 

נסעתי לקומפיין. שוב נוכחתי לדעת עד כמה מקומות מחוטאים מאבדים מכוחם הרגשי. תחושה זו כבר פקדה אותי בעבר, במהלך ביקור באושוויץ־בירקנאו, שהחומר הרב שקראתי עליו עורר בי רגשות עזים עשרת מונים ממה שחשתי למראה עץ הלִבנֶה השברירי, המרחבים המושלגים האינסופיים שמסילות ברזל משתרעות לאורכם וערמות האבנים, השריד היחיד שנותר מתאי הגזים שנדרשנו לדמיין. הזלתי דמעות למשמע סיפוריהם של ניצולים, החל בפרימו לוי וכלה באימרֶה קֶרטֶס או במַרסֶלין לורידן, אבל באושוויץ לא הוצפתי בַּהתרגשות שציפיתי לה.

והוא הדין בקומפיין, שלא עורר בי רגשות מיוחדים — למעט קרבתו הבל־תיאמן לפריז הודות לכביש הראשי 'לה נָסְיוֹנָל' הנושק לשולי המחנה, זה הנקרא היום אַוֶוני דה מרטיר דה לה ליבֶּרטֶה,3 בעבר היה זה הכביש המוביל מפריז לסן קנטן. הוא הזכיר לי את לה אוונידה דֶל ליבֶּרטַדוֹר4 השוקקת, החוצה את בואנוס איירס והמתמשכת לאורך חוטי התיל של מוזיאון הזיכרון אֶסְמָה (בית הספר הגבוה למכניקה של חיל הים), שבראשית שנות השמונים עינו בו הגנרלים של וִידֶלָה אלפי קורבנות בלב העיר. אני זוכרת שבמהלך הביקור באתר ההנצחה הכאוב כל כך של הארגנטינאים אמרתי בלבי שקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן היה להסוות ליד כביש סואן כל כך, ובמשך תקופה ארוכה מאין כמוה, מקום עינויי־תופת שכזה.

 

ואז שקעתי בקריאה. קראתי את כל המונוגרפיות העוסקות במחנה קומפיין־רוֹייאַליֶיה, את היומנים של אסירי המחנה ששרדו ואת הפתקאות של מי שניסו לכתוב ברכבת שהובילה אותם לעבר מותם והעיפו לאורך המסילות. מובן מאליו שעיינתי בפרקי המבוא של סֶרז' קלַרספֶלד, שזה חמש עשרה או עשרים שנה מקדיש את חייו לעבודה האדירה של פרסום הטקסטים האלה, ושבזכותו ראו אור סיפורים אלה, המסוגלים לעתים לטלטלנו טלטלה עזה.

 

מנגד מצאתי אך מעט מאוד פרטים על הקשר שקישרו ההיסטוריונים בין מה שמכונה ״מצוד הנכבדים״, שנדחק בין המצודים הראשונים של מאי ואוגוסט 1941, לבין המצוד בעל הממדים ההיסטוריים הנקרא מצוד ה'וֶלוֹדְרוֹם דְ'אִיבֶר'5 שהתחולל ביולי 1942.

עם זאת, המצוד של ה-12 בדצמבר 1941 ראוי שיזכרוהו. הוא שם לו למטרה ללכוד 743 יהודים צרפתים בני המעמד הבורגני, שהיו מעורים בחברה הצרפתית זה דורות רבים. עליהם התווספו 300 יהודים זרים משכבות חברתיות נמוכות יותר, שהועברו ממחנה המעצר דראנסי שבו היו כלואים כדי לאפשר לרשויות הכיבוש למלא את מכסת אלף העצירים שהקציבה ברלין.

בקומפיין־רוֹיַיליֶיה, הנחשב למחנה קשה במיוחד, נפגשו אפוא שני סוגי אסירים, שעד לאותה עת ניהלו אורח חיים שונה לגמרי: יהודים צרפתים מתבוללים בתכלית, ויהודים זרים שזה זמן רב היו נתונים להטרדות, לשנאה או לפוגרומים, בעלי גישה סותרת בכל הנוגע ליהדותם והבנה שונה לגבי סיבות מעצרם, אף על פי שתוך שבועות ספורים הפכו התליינים את אלה ואת אלה למִקשה אנושית סובלת אחת.

מטרתו הסופית של אותו מצוד ושל אותו מחנה הייתה כמובן הגירוש. בעיני הפקידים הגרמנים הגבוהים כמו אוטו אַבֵּץ, שגרירהּ של גרמניה בצרפת, היא בהחלט עלתה בקנה אחד עם התוכנית הכוללת של הנאצים. היטלר, שקיבל את פניו ב-3 באוגוסט 1940, קודם שיצא למילוי כהונתו בפריז, העלה בפניו את ״תוכניתו לרוקן את אירופה מכל היהודים״.

ואכן, המשלוח הראשון של יהודים שגורש אל מחוץ לצרפת יצא מן המחנה הזה. למעשה, רוב האסירים יצאו מקומפיין לאושוויץ ב-2 במרס 1942, ורובם הורעלו בתאי הגזים תוך ימים אחדים. האחרים, שהועברו לדראנסי, הלכו בהמשך אף הם בדרך דומה לעבר מחנה המוות. לאחדים האיר המזל פנים והם שרדו, חזרו, או שוחררו, בעיקר בשל סיבות רפואיות. כך אירע לסבי, לֵיאוֹנְס שוורץ, שרסיסי מידע על אודותיו נתגלו לי פה ושם. הוא הועבר לבית החולים וָל־דה־גראס וניצל בנס משילוח לאושוויץ. נפלה בחלקו הזכות למות במיטתו לאחר התעללויות הגרמנים, זמן קצר אחרי הכניעה במאי 1945 ולאחר חזרתו של בנו האהוב, אבי רוֹבֶּר, מן המזרח הקרוב, לשם נשלח מטעם כוחות צרפת החופשית שלשורותיהם התגייס.

 

חומר דל מדי אפוא מכדי לגולל סיפור משפחתי. כמו כן דחיתי על הסף את האפשרות של כתיבת רומן, ובלבד שלא לבגוד בסיפור הכואב שסיפר קומץ השורדים.

 

עם זאת הייתי רוצה שאותו מצוד יהפוך לנחלת הכלל ויחרוג מן המעגל של מי שמתמחים באותה תקופה. הוא לא יעורר את עניינם של מי שסיפורים אלה מטילים עליהם שעמום, או של מי שהשואה, שדשו בה שוב ושוב, הקהתה את חושיהם. כל מה שאני מבקשת הוא לחלוק כבוד לאנשים שידעו סבל ליד סבי, אנשים שמעולם לא הכרתי, וכך אולי לשַכֵּךְ את רגשות האשם המקננים בי על שלא ניסיתי כבר קודם לכן לפרום את חוטי הסיפור הזה.

זאת ועוד. הפרק הקשה הזה של המאה העשרים אינו נותן לי מנוח, וככל שהשנים נוקפות, כך הוא מצטייר בעיני אפל יותר.

נוכח האנטישמיות המרימה שוב את ראשה, הקיצוניות והפופוליזם הגואים באירופה ובצרפת, שכמוהם לא היה אפשר להעלות על הדעת בנעורַי, שנות הכיבוש והחור השחור של השואה הנעלים מבינתנו, הולכים וקונים בי אחיזה. הרצון להפיח שביב של רוח חיים בנעדרים הלך והשתלט עלַי. כולי תקווה שבהעלותי על הכתב את העינוי הזה, את הנוסע הסמוי בזיכרוני הפרטי ובסיפור המשפחתי, הוא יהפוך מנטל אישי לזיכרון הקולקטיבי.

 

הנה כי כן, על מקומה של הדרמה שהייתה מנת חלקו של סבי, מושא מחקרי הראשון, באה אט אט הדחיפות לחלוק עם כמה שיותר אנשים את הטרגדיה שפקדה אותו ואִתו עוד אלף צרפתים, טרגדיה שהיתה ידועה בעיקר למי שהתמחו בנושא. סיפוריהם מרטיטים. אזכורי הסיפורים המנקדים את הספר הם נפנוף אחרון לשלום לקורבנות הרדיפה הכפויה של הנאצים. מטעם זה ביקשתי לספר את סיפור המצוד ואת סיפור המחנה הזה, לזכר אלה שעברו את מסע הייסורים הזה, למען יידע העולם את מה שהתחולל בצרפת לפני יותר משבעים שנה, במרחק של פחות ממאה קילומטרים מפריז.

 

מצוד הנכבדים התחיל אפוא בליל ה-12 בדצמבר 1941, כפי שגם החלו, קרוב לוודאי, אלפי מצודים דומים בצרפת הכבושה, ומיליונים אחרים ברחבי אירופה הנאצית, בצלצול פעמון המפלח את דממת הלילה — הפעם היה זה בבית מס' 46 ברחוב טוֹקוויל היוקרתי בפריז, ברובע השבעה עשר.