מסה על הסובלנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסה על הסובלנות

מסה על הסובלנות

עוד על הספר

  • תרגום: ארזה טיר-אפלרויט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'

וולטר

ווֹלטֶר (בצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (בצרפתית: François-Marie Arouet;‏ 21 בנובמבר 1694 - 30 במאי 1778), פילוסוף וסופר צרפתי.
וולטר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא הדרך להובלת השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופיים הציגו את סלידתו מהנצרות, מחוסר הסובלנות ומהרודנות.

תקציר

במסה על הסובלנות, אחד המניפסטים החשובים ביותר בתולדות המחשבה המערבית, מבטא וולטר את המיאוס ממלחמת דת ומאי־סובלנות בשם הדת. המסה נכתבה בשנת 1763, אחרי עלילת־דם שהוטחה באיש פרוטסטנטי שהוצא להורג על לא עוול בכפו. הפרשה הובילה את וולטר לעמוד בראש מאבק נגד פנטיות ונגד אי־סובלנות, ששיאו הוא מסה זו, המהווה קריאה לצדק, לחירות, לסובלנות ולאהבת אדם.

המסה מתורגמת לראשונה לעברית על־ידי ארזה טיר־אפלרויט. מצורף לה מבוא היסטורי, "מן המסה על הסובלנות אל הסובלנות כמשׂא: וולטר, הדת והדעת" מאת פרופ' דניס שרביט מהאוניברסיטה הפתוחה, הדן במסה של וולטר ובהשלכותיה בצרפת מתקופתו ועד היום. כמו כן מצורפת אחרית־דבר: "עיון ביקורתי במושג סובלנות ובמשמעויותיו" מאת פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר־אילן, המנתח את רעיון הסובלנות בהגות המערבית.

פרק ראשון

פרק ראשון
פרשת מותו של ז'אן קאלאס, בקצרה

הוצאתו להורג של ז'אן קאלאס, שנערכה בעיר טולוז (Toulouse) בהינף חרבו של הצדק, ב-9 במרס 1762, היא אחד האירועים יוצאי הדופן מכול, הראוי לשימת הלב של דורנו ושל הדורות הבאים. רבבות הנופלים בקרבות אינספור נשכחים מלבנו במהרה, לא רק מפני שגורל המלחמה הוא בלתי נמנע, אלא מפני שהיה בידי חללי המלחמות גם להביא למותם של אויביהם, והם לא הלכו לעולמם בלי להתגונן. כאשר הסיכון והתועלת משתווים בערכם, שוב אין הפתעה, והחמלה עצמה מתמעטת: ואולם, אם אב משפחה חף מפשע מוסגר לידי טעות, בשל להיטות, או קנאות מוגזמת; אם להגנתו של הנאשם עומד טוהר מידותיו בלבד; אם שופטיו, כשהם חורצים את דינו למיתה, אינם מסתכנים אלא בטעייה, ויש ביכולתם להמית באמצעות גזר דין מבלי להיענש, או אז מרים הציבור קול זעקה, כל אחד ואחד חרד לעצמו. הכול נוכחים לדעת כי חיי אדם שוב אינם בטוחים בפני כס המשפט, שהוקם כדי לשמור על חיי האזרחים, וכל הקולות חוברים יחדיו בדרישה לנקמה.

פרשייה תמוהה זו עסקה בדת, בהתאבדות, ברצח בן בידי אביו: צריך היה לדעת אם אב ואם חנקו את בנם למיתה כדי לרַצות את אלוהים, אם אח חנק את אחיו, אם רֵע חנק את רעו, ואם היה על השופטים להתחרט על שהמיתו על גלגל העינויים[34] אב חף מפשע, או על שחסו על אם, על אח, על רֵע שהיו האשמים בפשע.

ז'אן קאלאס, בן שישים ושמונה שנים, עסק במסחר בעיר טולוז למעלה מארבעים שנה, וכל מי שחלקו עמו את חייו ראו בו אב מסור. הוא היה פרוטסטנטי, כמו גם רעייתו וכל ילדיו, למעט בן אחד שהמיר את דתו ואביו העניק לו קצבה קטנה. האב נראה כה רחוק מאותה קנאות מגוחכת, המנתקת כל קשר עם החברה, עד שתמך בהמרת הדת של בנו, לואי קאלאס, ואף העסיק בביתו משרתת קתולית אדוקה, שגידלה את כל ילדיו.

אחד מבניו של ז'אן קאלאס, מרק-אנטואן שמו, היה איש משכיל, ועם זאת חסר מנוחה, חמור סבר ותוקפני. איש צעיר זה, שלא צלחה דרכו במסחר, מפני שחסרו לו הכישורים המתאימים, ולא התקבל כעורך דין, מפני שנדרשו לשם כך תעודת הכשר לקתוליוּת שלא עלה בידו להשיגה, גמר אומר בלבו לשים קץ לחייו, וגילה את כוונתו זו לאחד מחבריו: הוא שאב ביטחון בהחלטתו מקריאה בכל שנכתב אי-פעם על נושא התאבדות.

יום אחד הוא איבד את כספו במשחקי הימורים, ובחר להוציא לפועל את כוונתו בו ביום. ידיד המשפחה, וידידו שלו, איש צעיר בן תשע-עשרה ושמו לאבס, שנודע בתמימותו ובעדינות מנהגיו, בנו של עורך דין בעל שם בטולוז, שב[1] מבורדו יום אחד קודם לכן; הוא סעד במקרה, סעודת ערב, אצל משפחת קאלאס. האב, האם, מרק-אנטואן בנם הבכור, פייר בנם השני, כולם הסבו לשולחן יחדיו. בתום הארוחה עברו לשבת בסלון הקטן; מרק-אנטואן נעלם: לבסוף, כאשר ביקש לאבס הצעיר לעזוב, ירד עמו פייר קאלאס, ובהגיעם מטה, סמוך לחנות, נגלה לעיניהם מרק-אנטואן, לגופו כותונת, והוא תלוי על הדלת. בגדיו היו מקופלים כדבעי על הדלפק; כותנתו לא הייתה קמוטה; שערו סורק כהלכה: לא היו על גופו לא פצע, לא שריטה.[2]

אנו מדלגים כאן על כל הפרטים שעורכי הדין דיווחו עליהם: לא נרחיב את הדיבור על כאבם של האב ושל האם, ועל ייאושם: זעקותיהם הגיעו לאוזני השכנים. לאבס ופייר קאלאס לא ידעו את נפשם, ומיהרו להזעיק את הרופאים ואת המשטרה.

שעה שמילאו את חובתם זו, בעוד האב והאם מתייפחים בקול, התקהלו סביב הבית תושבי טולוז בהמוניהם. המון נסער זה מאמין באמונות תפלות: האחים, שאינם חולקים עם ההמון את דתו, נדמים בעיניו כמפלצות. בעיר זו, טולוז, היו מודים לאל ברוב פאר על מותו של אנרי השלישי, ונשבעים חגיגית לשסף את גרונו של הראשון שיטיף להכרה במלך אנרי הרביעי הטוב והמיטיב. עיר זו חוגגת עדיין מדי שנה בשנה, בתהלוכה ובזיקוקי די-נור, את היום שבו, לפני מאתיים שנה, טבחה בארבעת אלפים אזרחים כופרים. לשווא פסקה מועצת המדינה שש פעמים כנגד חג נורא זה, בני טולוז הוסיפו לחגוג אותו כתחרות האקדמיה לשירה.[35]

אחד הקנאים בקרב ההמון הכריז בקול כי ז'אן קאלאס תלה את בנו מרק-אנטואן. קריאה חוזרת ונשנית זו התקבלה לאלתר על דעת הכול. אחדים הוסיפו כי היה בכוונתו של המת להמיר את דתו למחרת היום; כי המשפחה ועמה לאבס הצעיר חנקו אותו בשל שנאתם לדת הקתולית: מקץ רגע אחד שוב לא פקפק בכך איש: העיר כולה הייתה משוכנעת כי על פי חוקי הדת הפרוטסטנטית, מצוּוים אב ואם לרצוח את בנם, ברגע שהוא רוצה להמיר את דתו.

משסערו הרוחות, שוב לא נרגעו. היו שהעריכו כי הפרוטסטנטים, בני חבל לאנגדוק (Languedoc), התכנסו לאסיפה יום קודם לכן, ומינו מקרבם, ברוב קולות, תליין; הבחירה נפלה על לאבס הצעיר. מקץ עשרים וארבע שעות הגיעה לאוזני האיש הצעיר הידיעה בדבר בחירתו, והוא שב מבורדו על מנת לסייע לז'אן קאלאס, לאשתו ולבנם פייר, לחנוק למיתה רֵע, בן, אח.

מר דויד, חבר מועצת העיר טולוז, נסער מן השמועות, ביקש להפגין את כוחו בביצוע מזורז, והתנהל בניגוד לחוקים ולתקנות. משפחת קאלאס, המשרתת הקתולית, ולאבס נכבלו באזיקים.

הפסיקה שפורסמה הייתה לקויה כהתנהלות עצמה. הפוסקים הרחיקו לכת. מרק-אנטואן מת כקלוויניסט, ואם אכן איבד עצמו לדעת, היה אמור להיטלטל, נגרר על גבי שבכה: תחת זאת, קברו אותו בטקס רב רושם בכנסיית סטפנוס הקדוש, חרף התנגדותו של הכומר, שמָחָה נמרצות על חילול הקודש.

בחבל לאנגדוק פועלות ארבע אגודות אחווה של בעלי תשובה: הלבנה, הכחולה, האפורה והשחורה. האחים עוטים ברדס נזירי ארוך עם מסכה מסדין – נקובה בשני חורים לראייה: הם ביקשו מן האדון הדוכס פיצג'יימס, מושל מחוז, לחבור אליהם, אך הוא סירב. האחים הלבנים ערכו למרק-אנטואן קאלאס תפילה חגיגית כמו היה קדוש מעונה. מעולם לא ערכה כנסייה טקס אשכבה לקדוש מעונה אמיתי בהדר רב יותר; אך היה זה הדר נורא ואיום. מעל אלונקת המת המפוארת נישא שלד מיטלטל בדמותו של מרק-אנטואן קאלאס, אוחז בידו האחת כף תמרים ובשנייה נוצה, לחתום בה על התכחשותו להמרת הדת, שלמעשה פסקה דין מיתה לאביו.

הנה כי כן, לא חסרה לעלוב הנפש, שאיבד עצמו לדעת, אלא הכרזתו לקדוש. כל העם ראה בו קדוש: חלקם דרשו בשמו, חלקם השתטחו על קברו, אחדים ביקשוהו לחולל נסים, ואחרים האדירו את מעלליו. נזיר אחד שלף מפי המת שיניים אחדות לשומרן כמזכרת-נצח. אישה חסודה, כבדת שמיעה, העידה כי שמעה באוזניה את צליל הפעמונים. כומר לוקה בלבו הבריא אחרי שבלע סם הקאה. פרטי הנסים הללו נרשמו כדין. ברשותו של הרשם הייתה עדות של צעיר מטולוז שנטרפה עליו דעתו מרוב תפילה במשך לילות ארוכים על קברו של הקדוש החדש, מבלי להשיג את הנס המבוקש.

שופטים אחדים נמנו עם מסדר האחווה של בעלי התשובה הלבנים. לפי שכך, נראה היה כי מותו של ז'אן קאלאס בלתי נמנע.

יותר מכול תרם להוצאתו להורג בייסורים החג המתקרב, יוצא הדופן, שנחגג בטולוז מדי שנה בשנה, לזכר הטבח בארבעת אלפי ההוגנוטים. 1762 הייתה סימנהּ של יובל המאתיים.[36] לרגל החגיגה כוסתה העיר בעיטורים לרוב. דבר זה עצמו הסעיר עוד את דמיונו הלוהט של העם: היו שאמרו כי העיטור הגדול ביותר בטקס יהיה גלגל העינויים שעליו ייקשרו בני משפחת קאלאס; אמרו עוד כי ההשגחה העליונה היא שזימנה את הקורבנות הללו להקריבם על מזבח דתנו הקדושה. כעשרים איש שמעו את הנאומים הללו ונאומים נוספים, אלימים פי כמה! ועוד בימינו אלה ובעידן שהפילוסופיה כה משגשגת! ובעת שמאה אקדמיות מפרסמות מאמרים במטרה לחזק את אמות המוסר שלנו! דומה אפוא כי הקנאות, שלאחרונה נחרדת מהצלחות התבונה, מפרכסת תחתיה ביתר חמת זעם.

שלושה-עשר שופטים התכנסו מדי יום כדי לסיים את המשפט. לא הייתה להם, לא יכולה הייתה להיות להם, שום ראיה כנגד המשפחה. אך הדת המתעתעת מילאה את מקום הראיות. שישה שופטים התעקשו בלי הרף לפסוק לז'אן קאלאס, לבנו וללאבס מיתה על גלגל העינויים, ואת אשתו של ז'אן קאלאס להעלות על המוקד. שבעת הנוספים, מתונים יותר, דרשו למצער לנהל דיון. הוויכוחים נמשכו לבלי-סוף. אחד השופטים, שהיה משוכנע בחפותם של הנאשמים, וטען כי הפשע לא היה בר-ביצוע, טען בלהט לטובתם. הוא העמיד את הדבקות במידה האנושית אל מול הדבקות בחומרת הדין. הוא היה לסנגורם הציבורי של בני קאלאס בכל הבתים בטולוז, ששם הזדעקו בלי הרף כנגד ביזוי הדת ודרשו את דמם של המסכנים. שופט אחר, נודע בתוקפנותו, נשא ברחבי העיר דברים כנגד בני קאלאס. לבסוף קמה מהומה כה רבה עד ששניהם נאלצו לפסול אחד את השני; הם פרשו לכפר.

אלא שבגין רוע מזל תמוה, השופט הנוטה לטובת בני קאלאס, הוסיף ברוב הגינותו להתעקש על פסילתו העצמית, ואילו האחר שב והצביע בעד הרשעתם של מי שלא היה אמור לשופטם: היה זה קולו שהכריע את דינם למיתה. מפני שהיו שמונה קולות כנגד חמישה, אחד מששת השופטים שהתנגדו, אחרי מחאות רבות, עבר בסופו של דבר לצד המחמיר.

דומה כי כאשר מדובר ברצח בידי אב, ובהבאת אב משפחה למיתה הנוראה מכול, מן הראוי היה שגזר הדין יינתן פה-אחד, מפני שוודאיות הראיות לפשע כה מחריד הייתה חייבת להיות חד-משמעית וברורה לכול: די היה בספק הקטן ביותר, כבמקרה כזה, על מנת להרעיד את ידו של שופט בטרם יגזור בחתימתו דין מיתה. חולשתה של תבונתנו כמו גם הליקויים בחוקינו ניכרים מדי יום ביומו; ואולם, האין עליבותם נחשפת ביתר שאת, כאשר ברוב של קול אחד בלבד דנים אזרח למיתה על גלגל העינויים? באתונה נדרש רוב של חמישים קולות כדי להרהיב ולפסוק דין מיתה. והמסקנה? אנו יודעים זאת, ואין בכך כל תועלת, שהיוונים היו נבונים ואנושיים מאיתנו.

האפשרות שז'אן קאלאס, קשיש בן ששים ושמונה שנים, שזה זמן רב סבל מרגליים נפוחות וחלשות, חנק ותלה לבדו את בנו בן העשרים ושמונה, שנודע בגופו האיתן יוצא הדופן, הייתה בלתי סבירה בתכלית. ואין כל ספק כי על מנת לבצע זאת היה עליו להסתייע באשתו, בבנו פייר קאלאס, בלאבס ובמשרתת. בערב האירוע הגורלי הם לא נפרדו זה מזה ולו לרגע. אך גם להנחה זו לא היה כל יסוד: כלום ייתכן שמשרתת קתולית קנאית תחבור להוגנוטים הרוצחים עלם צעיר, פרי חינוכה, כעונש על העדפתו את דתה-שלה? הייתכן שלאבס הגיע במיוחד מבורדו כדי לחנוק את ידידו, מבלי שידע על המרת הדת הצפויה לכאורה? הייתכן שאֵם אוהבת תשלח ידיה להלום בבנה? כיצד יכלו הם לחנוק עלם צעיר, חזק בגופו כמותם יחדיו, בלא מאבק ארוך ואלים, בלי צווחות מחרידות שהיו מזעיקות את כל השכונה, בלי מהלומות חוזרות ונשנות, בלי פציעות, בלי בגדים קרועים?

היה זה מובן מאליו כי אם אכן בוצע רצח, כי אז היו הנאשמים כולם אשמים באותה מידה, מפני שהם לא נפרדו לרגע; היה זה מובן מאליו כי הם לא היו אשמים; מובן מאליו שהאב לבדו אינו נושא באשמה. ואף על פי כן, רק על האב לבדו נגזר למות על גלגל העינויים.[3]

המניע לפסק הדין היה מופרך מעיקרו ככל השאר. השופטים, שגזרו מיתה בעינויים לז'אן קאלאס, שכנעו את האחרים כי קשיש חלש זה לא יוכל לעמוד בעינויים, וכי תחת מכות התליינים הוא יודה בפשעו שלו ושל שותפיו לפשע. הם נבוכו כאשר קשיש זה, בעודו נופח נשמתו על הגלגל, העיד את האל על חפותו, והשׁביעוֹ לסלוח לשופטיו.

הוטל עליהם לפסוק פסק דין שני מנוגד לראשון, לשחרר את האם, את בנה פייר, את לאבס הצעיר ואת המשרתת. ואולם, אחד היועצים הבהיר כי פסיקה זו סותרת את קודמתה, כי הם מרשיעים את עצמם; שכן, לפי שכל הנאשמים שהו יחדיו בעת ביצוע הרצח, לכאורה זיכויים של כל השורדים יעיד לכאורה בהכרח על חפותו של האב שהוצא להורג. הם בחרו אזי לגזור נידוי על פייר קאלאס בנו. הנידוי נדמה אף הוא חסר היגיון, תמוה ככל השאר: שכן אחת מן השתיים, או שפייר קאלאס אשם, או שהוא חף מפשע. אם אשם הוא, יש לענותו למיתה כאת אביו; אם חף מפשע הוא, הרי שאין גם לנדותו. אלא שהשופטים, מבועתים מייסורי האב, ומאדיקותו הנוגעת ללב שליוותה את מותו, סברו כי בהניחם להאמין כי הם חומלים על הבן – הם משמרים את כבודם, כמו לא הייתה בכך סטייה נוספת ממעשה-חסד: והם האמינו כי נידויו של צעיר זה, עני וחסר משענת, בלא השלכות, לא יהא בגדר עוול גדול, אחרי העוול המשווע שכבר עשו, למרבה הצער.

תחילה איימו על פייר קאלאס, שהוחזק בצינוק, כי אם לא ימיר את דתו ינהגו בו כפי שנהגו עם אביו. העלם הצעיר הצהיר על כך בשבועה.[4]

בצאתו את העיר פגש פייר קאלאס כומר מטיף, שהשפיע עליו לשוב לטולוז; הוא נכלא במנזר דומיניקני, מקום שם אילצוהו למלא את כל המצוות הקתוליות; באופן זה הושגה חלקית מטרתם, שולם מחיר דמו של אביו; ונראה היה כי נקמת הדת באה על סיפוקה.

הבנות הורחקו מאִמן ונכלאו במנזר. האם, ספוגה בדם בעלה, שחבקה את בנה המת בזרועותיה וחזתה בנידויו של בנה השני, עודה מנותקת מבנותיה, מנושלת מכל רכושה, נותרה לבדה בעולם, בלי לחם, בלי תקווה, גוועת והולכת מגודל אסונה. היו שבחנו בכובד ראש את כלל הנסיבות של אירוע נורא זה, וכה רבה הייתה תדהמתם עד כי דחקו בגברת קאלאס, שנסוגה לתוך בדידותה, להרהיב עוז ולתבוע דין צדק מלפני הכתר. באותה עת לא היה בה די כוח, היא כבתה והלכה. זאת ועוד, לפי שנולדה אנגלייה והתיישבה בפרובינציה צרפתית כבר בנעוריה, שמה של העיר פריז עורר בה יראה. בדמיונה הייתה עיר הבירה של הממלכה ברברית עוד יותר מטולוז. סוף דבר, החובה לנקום את זכר בעלה גברה על החולשה. היא הגיעה לפריז מוכנה להקריב את נפשה. היא הופתעה מקבלת הפנים, מן התמיכה והסיוע ומן הדמעות.

בפריז גוברת התבונה על הקנאות, תהא זו רבת עוצמה ככל שתהא. מחוץ לבירה, לעומת זאת, גוברת הקנאות כמעט תמיד על התבונה.

מר דה בומון, עורך-דין בעל שם בפרלמנט[37] של פריז, התגייס תחילה להגנתה, וניסח חוות דעת שחתמו עליה חמישה-עשר עורכי דין. מר לואזו, בעל רהיטוּת דומה, ערך פרוטוקול לזכותה של המשפחה. מר מארייט, פרקליט במועצת המדינה, הגיש עתירה משפטית, שהיה בה כדי לשכנע כל בר-דעת.

שלושת פרקליטי החוק וטוהר המידות הותירו בידי האלמנה, ברוב נדיבותם, את הרווחים מפרסום כתבי ההגנה הללו.[5] פריז ואירופה כולה נמלאו חמלה כלפי אישה חסרת מזל זו ותבעו שייעשה עמה צדק. הציבור כולו חרץ את משפטו זמן רב בטרם אפשר היה לחתום עליו במועצת המדינה.

החמלה הגיעה עד ללשכת השר, חרף מפלי העסקים השוטפים, שתכופות מדירים משם את החמלה, וחרף ההרגל לצפות באומללים, המקשיח את הלב עוד יותר. או אז השיבו את הבנות לחיק אִמן, והעם צפה בכל השלוש, עוטות סרטי אבל ומגִירות דמעות-שליש, המשפיעות חרטה על שופטיהן.

ואף על פי כן, נותרו עדיין למשפחה זו אויבים, שהרי בדת עסקינן. היו אחדים, המכונים בצרפת מתחסדים,[6] שהרימו קולם, טוענים כי מוטב לענות למיתה קלוויניסט זקן חף מפשע, ובלבד שלא להציג לראווה שמונה יועצי לאנגדוק (Languedoc) המודים בטעותם. אף נעשה שימוש בביטוי שלהלן: "השופטים רבים הם מבני קאלאס". ומכאן הסיקו כי יש להקריב את משפחת קאלאס על מזבח בית המשפט. לא יעלה על הדעת כי על מנת לשמר את כבודם של שופטים, כמו גם את כבוד זולתם, מוטל עליהם לתקן את שגיאותיהם. בצרפת אין מאמינים כי האפיפיור, בסיועם של הקרדינלים שלו, אינו טועה לעולם. שהרי באותו אופן אפשר להאמין כי שמונה שופטים בטולוז אינם טועים גם הם. כל שאר האנשים הנבונים, שאינם בעלי עניין, אמרו כי הפסיקה של טולוז ודאי תידחה בכל רחבי אירופה, גם אם נסיבות מיוחדות במינן ימנעו ממועצת המדינה לדחותה.

עד לכאן הגיעה הרפתקה יוצאת דופן זו, כאשר עוררה בקרב חסרי הפניות, ועם זאת הרגישים, את הרצון להציג בפני הציבור אי-אלו תהיות על הסובלנות, על ההתחשבות בזולת, על מידת הרחמים. כל אלה שהאב הוטוויל,[38] בהצהרת העובדות המליצית שלו, השגויה מעיקרה, מכנה דוגמה מפלצתית, ואילו התבונה רואה בן את עצם מהותו של הטבע.

בין ששופטי טולוז, שנסחפו בקנאותו של האספסוף, גזרו מיתה בעינויים על אב משפחה חף מפשע, דבר שאין כדוגמתו; ובין, לחלופין, שאב משפחה זה ואשתו חנקו את בנם הבכור, נעזרים בפשעם בבנם השני ובחברו, דבר העומד בניגוד לטבע; בין כך ובין כך, מעשה העוולה של הדת הקדושה מכול הוביל לפשע נורא. לפיכך, מחובתו של המין האנושי לשקול בדעתו האם אמורה הדת להשפיע חסד – או שמא לנהוג בברבריות.

הערות המחבר

[1] 12 באוקטובר 1761.

[2] לא נמצאה עליו, אחרי הבאת הגופה לבניין העירייה, אלא שריטה קטנה על קצה האף, וכתם קטן על החזה, שנגרמו בשגגה במהלך נשיאת הגופה.

[3] איני מכיר לאורך ההיסטוריה אלא שתי דוגמאות של אבות שהואשמו ברצח בניהם מטעמי דת: הראשון הוא אביה של ברברה הקדושה, שאנו מכנים בשם סנט-בארב. הוא הזמין שני חלונות עבור חדר האמבטיה. בארב, בהיעדרותו, הקימה חלון שלישי לכבוד השילוש הקדוש; היא סימנה בקצה האצבע סימן צלב על עמודי שיש, והסימן נחרת עמוק בעמודים. אביה, בחמת זעמו, רדף אחריה עם חרב בידו, אך היא נמלטה דרך הר שנפער לקראתה. האב הקיף את ההר ולכד את בתו; העמידוה במערומיה והלקוה, אך אלוהים סוכך עליה בענן לבן. לבסוף ערף אביה את ראשה מעליה. הסיפור מופיע ב"פרח הקדושים".

 הדוּגמה השנייה היא על הנסיך הרמנגילד (prince Herménégilde). הוא התקומם נגד אביו המלך, ניהל עמו קרב בשנת 584, שבו נוצח ונהרג בידי קצין. הכריזו עליו קדוש מעונה, מפני שאביו היה אריאני.

[4] נזיר דומיניקני בא לתאי ואיים עליי במיתה דומה, אם לא אמיר את דתי. אני מעיד עליי את האלוהים, 23 ביולי 1762. פייר קאלאס.

[5] חיקו אותם בערים רבות, והגברת קאלאס איבדה את פירות הנדיבות הזו.

[6] המילה הצרפתית Dévot נובעת מן המילה הלטינית devotus. ה-devoti ברומא העתיקה היו מי שהתמסרו להצלת הרפובליקה, ביניהם קורסיוס ודסיוס.

[34] הוצאה להורג על ידי קשירת הנידון על גלגל והלקאתו עד מיתה. כל הערות השוליים הן של המתרגמת. ההפניות להערות המחבר תצוינה בסוגריים מרובעים, והערות אלה תבואנה בסופו של הפרק.
[35] Les jeux floraux, האקדמיה הספרותית בטולוז, נוסדה ב-1324, ומעניקה מאז ועד היום, תחת שם זה, מדי שנה פרס לרומן או לספר השירים הטוב ביותר.
[36] הוגנוטים, פרוטסטנטים קלוויניסטים בצרפת במאה ה-16 וה-17. ביום ה-24 באוגוסט, 1572, בליל ברתולומאוס הקדוש, טבחו בהם והרגו ארבעת אלפים איש.
[37] פרלמנט – כינוי לבית המשפט העליון.
[38] קלוד פרנסואה אלכסנדר הוטוויל (Claude François Alexandre Houtteville, 1686‏-1742), איש כנסייה וסופר דת צרפתי.

וולטר

ווֹלטֶר (בצרפתית: Voltaire) הוא שם העט של פרנסואה-מארי ארואה (בצרפתית: François-Marie Arouet;‏ 21 בנובמבר 1694 - 30 במאי 1778), פילוסוף וסופר צרפתי.
וולטר היה אחד מאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות, או "הנאורות", והאמין שהספרות היא הדרך להובלת השינוי החברתי. כתביו הציניים, הסאטיריים והפילוסופיים הציגו את סלידתו מהנצרות, מחוסר הסובלנות ומהרודנות.

עוד על הספר

  • תרגום: ארזה טיר-אפלרויט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'
מסה על הסובלנות וולטר

פרק ראשון
פרשת מותו של ז'אן קאלאס, בקצרה

הוצאתו להורג של ז'אן קאלאס, שנערכה בעיר טולוז (Toulouse) בהינף חרבו של הצדק, ב-9 במרס 1762, היא אחד האירועים יוצאי הדופן מכול, הראוי לשימת הלב של דורנו ושל הדורות הבאים. רבבות הנופלים בקרבות אינספור נשכחים מלבנו במהרה, לא רק מפני שגורל המלחמה הוא בלתי נמנע, אלא מפני שהיה בידי חללי המלחמות גם להביא למותם של אויביהם, והם לא הלכו לעולמם בלי להתגונן. כאשר הסיכון והתועלת משתווים בערכם, שוב אין הפתעה, והחמלה עצמה מתמעטת: ואולם, אם אב משפחה חף מפשע מוסגר לידי טעות, בשל להיטות, או קנאות מוגזמת; אם להגנתו של הנאשם עומד טוהר מידותיו בלבד; אם שופטיו, כשהם חורצים את דינו למיתה, אינם מסתכנים אלא בטעייה, ויש ביכולתם להמית באמצעות גזר דין מבלי להיענש, או אז מרים הציבור קול זעקה, כל אחד ואחד חרד לעצמו. הכול נוכחים לדעת כי חיי אדם שוב אינם בטוחים בפני כס המשפט, שהוקם כדי לשמור על חיי האזרחים, וכל הקולות חוברים יחדיו בדרישה לנקמה.

פרשייה תמוהה זו עסקה בדת, בהתאבדות, ברצח בן בידי אביו: צריך היה לדעת אם אב ואם חנקו את בנם למיתה כדי לרַצות את אלוהים, אם אח חנק את אחיו, אם רֵע חנק את רעו, ואם היה על השופטים להתחרט על שהמיתו על גלגל העינויים[34] אב חף מפשע, או על שחסו על אם, על אח, על רֵע שהיו האשמים בפשע.

ז'אן קאלאס, בן שישים ושמונה שנים, עסק במסחר בעיר טולוז למעלה מארבעים שנה, וכל מי שחלקו עמו את חייו ראו בו אב מסור. הוא היה פרוטסטנטי, כמו גם רעייתו וכל ילדיו, למעט בן אחד שהמיר את דתו ואביו העניק לו קצבה קטנה. האב נראה כה רחוק מאותה קנאות מגוחכת, המנתקת כל קשר עם החברה, עד שתמך בהמרת הדת של בנו, לואי קאלאס, ואף העסיק בביתו משרתת קתולית אדוקה, שגידלה את כל ילדיו.

אחד מבניו של ז'אן קאלאס, מרק-אנטואן שמו, היה איש משכיל, ועם זאת חסר מנוחה, חמור סבר ותוקפני. איש צעיר זה, שלא צלחה דרכו במסחר, מפני שחסרו לו הכישורים המתאימים, ולא התקבל כעורך דין, מפני שנדרשו לשם כך תעודת הכשר לקתוליוּת שלא עלה בידו להשיגה, גמר אומר בלבו לשים קץ לחייו, וגילה את כוונתו זו לאחד מחבריו: הוא שאב ביטחון בהחלטתו מקריאה בכל שנכתב אי-פעם על נושא התאבדות.

יום אחד הוא איבד את כספו במשחקי הימורים, ובחר להוציא לפועל את כוונתו בו ביום. ידיד המשפחה, וידידו שלו, איש צעיר בן תשע-עשרה ושמו לאבס, שנודע בתמימותו ובעדינות מנהגיו, בנו של עורך דין בעל שם בטולוז, שב[1] מבורדו יום אחד קודם לכן; הוא סעד במקרה, סעודת ערב, אצל משפחת קאלאס. האב, האם, מרק-אנטואן בנם הבכור, פייר בנם השני, כולם הסבו לשולחן יחדיו. בתום הארוחה עברו לשבת בסלון הקטן; מרק-אנטואן נעלם: לבסוף, כאשר ביקש לאבס הצעיר לעזוב, ירד עמו פייר קאלאס, ובהגיעם מטה, סמוך לחנות, נגלה לעיניהם מרק-אנטואן, לגופו כותונת, והוא תלוי על הדלת. בגדיו היו מקופלים כדבעי על הדלפק; כותנתו לא הייתה קמוטה; שערו סורק כהלכה: לא היו על גופו לא פצע, לא שריטה.[2]

אנו מדלגים כאן על כל הפרטים שעורכי הדין דיווחו עליהם: לא נרחיב את הדיבור על כאבם של האב ושל האם, ועל ייאושם: זעקותיהם הגיעו לאוזני השכנים. לאבס ופייר קאלאס לא ידעו את נפשם, ומיהרו להזעיק את הרופאים ואת המשטרה.

שעה שמילאו את חובתם זו, בעוד האב והאם מתייפחים בקול, התקהלו סביב הבית תושבי טולוז בהמוניהם. המון נסער זה מאמין באמונות תפלות: האחים, שאינם חולקים עם ההמון את דתו, נדמים בעיניו כמפלצות. בעיר זו, טולוז, היו מודים לאל ברוב פאר על מותו של אנרי השלישי, ונשבעים חגיגית לשסף את גרונו של הראשון שיטיף להכרה במלך אנרי הרביעי הטוב והמיטיב. עיר זו חוגגת עדיין מדי שנה בשנה, בתהלוכה ובזיקוקי די-נור, את היום שבו, לפני מאתיים שנה, טבחה בארבעת אלפים אזרחים כופרים. לשווא פסקה מועצת המדינה שש פעמים כנגד חג נורא זה, בני טולוז הוסיפו לחגוג אותו כתחרות האקדמיה לשירה.[35]

אחד הקנאים בקרב ההמון הכריז בקול כי ז'אן קאלאס תלה את בנו מרק-אנטואן. קריאה חוזרת ונשנית זו התקבלה לאלתר על דעת הכול. אחדים הוסיפו כי היה בכוונתו של המת להמיר את דתו למחרת היום; כי המשפחה ועמה לאבס הצעיר חנקו אותו בשל שנאתם לדת הקתולית: מקץ רגע אחד שוב לא פקפק בכך איש: העיר כולה הייתה משוכנעת כי על פי חוקי הדת הפרוטסטנטית, מצוּוים אב ואם לרצוח את בנם, ברגע שהוא רוצה להמיר את דתו.

משסערו הרוחות, שוב לא נרגעו. היו שהעריכו כי הפרוטסטנטים, בני חבל לאנגדוק (Languedoc), התכנסו לאסיפה יום קודם לכן, ומינו מקרבם, ברוב קולות, תליין; הבחירה נפלה על לאבס הצעיר. מקץ עשרים וארבע שעות הגיעה לאוזני האיש הצעיר הידיעה בדבר בחירתו, והוא שב מבורדו על מנת לסייע לז'אן קאלאס, לאשתו ולבנם פייר, לחנוק למיתה רֵע, בן, אח.

מר דויד, חבר מועצת העיר טולוז, נסער מן השמועות, ביקש להפגין את כוחו בביצוע מזורז, והתנהל בניגוד לחוקים ולתקנות. משפחת קאלאס, המשרתת הקתולית, ולאבס נכבלו באזיקים.

הפסיקה שפורסמה הייתה לקויה כהתנהלות עצמה. הפוסקים הרחיקו לכת. מרק-אנטואן מת כקלוויניסט, ואם אכן איבד עצמו לדעת, היה אמור להיטלטל, נגרר על גבי שבכה: תחת זאת, קברו אותו בטקס רב רושם בכנסיית סטפנוס הקדוש, חרף התנגדותו של הכומר, שמָחָה נמרצות על חילול הקודש.

בחבל לאנגדוק פועלות ארבע אגודות אחווה של בעלי תשובה: הלבנה, הכחולה, האפורה והשחורה. האחים עוטים ברדס נזירי ארוך עם מסכה מסדין – נקובה בשני חורים לראייה: הם ביקשו מן האדון הדוכס פיצג'יימס, מושל מחוז, לחבור אליהם, אך הוא סירב. האחים הלבנים ערכו למרק-אנטואן קאלאס תפילה חגיגית כמו היה קדוש מעונה. מעולם לא ערכה כנסייה טקס אשכבה לקדוש מעונה אמיתי בהדר רב יותר; אך היה זה הדר נורא ואיום. מעל אלונקת המת המפוארת נישא שלד מיטלטל בדמותו של מרק-אנטואן קאלאס, אוחז בידו האחת כף תמרים ובשנייה נוצה, לחתום בה על התכחשותו להמרת הדת, שלמעשה פסקה דין מיתה לאביו.

הנה כי כן, לא חסרה לעלוב הנפש, שאיבד עצמו לדעת, אלא הכרזתו לקדוש. כל העם ראה בו קדוש: חלקם דרשו בשמו, חלקם השתטחו על קברו, אחדים ביקשוהו לחולל נסים, ואחרים האדירו את מעלליו. נזיר אחד שלף מפי המת שיניים אחדות לשומרן כמזכרת-נצח. אישה חסודה, כבדת שמיעה, העידה כי שמעה באוזניה את צליל הפעמונים. כומר לוקה בלבו הבריא אחרי שבלע סם הקאה. פרטי הנסים הללו נרשמו כדין. ברשותו של הרשם הייתה עדות של צעיר מטולוז שנטרפה עליו דעתו מרוב תפילה במשך לילות ארוכים על קברו של הקדוש החדש, מבלי להשיג את הנס המבוקש.

שופטים אחדים נמנו עם מסדר האחווה של בעלי התשובה הלבנים. לפי שכך, נראה היה כי מותו של ז'אן קאלאס בלתי נמנע.

יותר מכול תרם להוצאתו להורג בייסורים החג המתקרב, יוצא הדופן, שנחגג בטולוז מדי שנה בשנה, לזכר הטבח בארבעת אלפי ההוגנוטים. 1762 הייתה סימנהּ של יובל המאתיים.[36] לרגל החגיגה כוסתה העיר בעיטורים לרוב. דבר זה עצמו הסעיר עוד את דמיונו הלוהט של העם: היו שאמרו כי העיטור הגדול ביותר בטקס יהיה גלגל העינויים שעליו ייקשרו בני משפחת קאלאס; אמרו עוד כי ההשגחה העליונה היא שזימנה את הקורבנות הללו להקריבם על מזבח דתנו הקדושה. כעשרים איש שמעו את הנאומים הללו ונאומים נוספים, אלימים פי כמה! ועוד בימינו אלה ובעידן שהפילוסופיה כה משגשגת! ובעת שמאה אקדמיות מפרסמות מאמרים במטרה לחזק את אמות המוסר שלנו! דומה אפוא כי הקנאות, שלאחרונה נחרדת מהצלחות התבונה, מפרכסת תחתיה ביתר חמת זעם.

שלושה-עשר שופטים התכנסו מדי יום כדי לסיים את המשפט. לא הייתה להם, לא יכולה הייתה להיות להם, שום ראיה כנגד המשפחה. אך הדת המתעתעת מילאה את מקום הראיות. שישה שופטים התעקשו בלי הרף לפסוק לז'אן קאלאס, לבנו וללאבס מיתה על גלגל העינויים, ואת אשתו של ז'אן קאלאס להעלות על המוקד. שבעת הנוספים, מתונים יותר, דרשו למצער לנהל דיון. הוויכוחים נמשכו לבלי-סוף. אחד השופטים, שהיה משוכנע בחפותם של הנאשמים, וטען כי הפשע לא היה בר-ביצוע, טען בלהט לטובתם. הוא העמיד את הדבקות במידה האנושית אל מול הדבקות בחומרת הדין. הוא היה לסנגורם הציבורי של בני קאלאס בכל הבתים בטולוז, ששם הזדעקו בלי הרף כנגד ביזוי הדת ודרשו את דמם של המסכנים. שופט אחר, נודע בתוקפנותו, נשא ברחבי העיר דברים כנגד בני קאלאס. לבסוף קמה מהומה כה רבה עד ששניהם נאלצו לפסול אחד את השני; הם פרשו לכפר.

אלא שבגין רוע מזל תמוה, השופט הנוטה לטובת בני קאלאס, הוסיף ברוב הגינותו להתעקש על פסילתו העצמית, ואילו האחר שב והצביע בעד הרשעתם של מי שלא היה אמור לשופטם: היה זה קולו שהכריע את דינם למיתה. מפני שהיו שמונה קולות כנגד חמישה, אחד מששת השופטים שהתנגדו, אחרי מחאות רבות, עבר בסופו של דבר לצד המחמיר.

דומה כי כאשר מדובר ברצח בידי אב, ובהבאת אב משפחה למיתה הנוראה מכול, מן הראוי היה שגזר הדין יינתן פה-אחד, מפני שוודאיות הראיות לפשע כה מחריד הייתה חייבת להיות חד-משמעית וברורה לכול: די היה בספק הקטן ביותר, כבמקרה כזה, על מנת להרעיד את ידו של שופט בטרם יגזור בחתימתו דין מיתה. חולשתה של תבונתנו כמו גם הליקויים בחוקינו ניכרים מדי יום ביומו; ואולם, האין עליבותם נחשפת ביתר שאת, כאשר ברוב של קול אחד בלבד דנים אזרח למיתה על גלגל העינויים? באתונה נדרש רוב של חמישים קולות כדי להרהיב ולפסוק דין מיתה. והמסקנה? אנו יודעים זאת, ואין בכך כל תועלת, שהיוונים היו נבונים ואנושיים מאיתנו.

האפשרות שז'אן קאלאס, קשיש בן ששים ושמונה שנים, שזה זמן רב סבל מרגליים נפוחות וחלשות, חנק ותלה לבדו את בנו בן העשרים ושמונה, שנודע בגופו האיתן יוצא הדופן, הייתה בלתי סבירה בתכלית. ואין כל ספק כי על מנת לבצע זאת היה עליו להסתייע באשתו, בבנו פייר קאלאס, בלאבס ובמשרתת. בערב האירוע הגורלי הם לא נפרדו זה מזה ולו לרגע. אך גם להנחה זו לא היה כל יסוד: כלום ייתכן שמשרתת קתולית קנאית תחבור להוגנוטים הרוצחים עלם צעיר, פרי חינוכה, כעונש על העדפתו את דתה-שלה? הייתכן שלאבס הגיע במיוחד מבורדו כדי לחנוק את ידידו, מבלי שידע על המרת הדת הצפויה לכאורה? הייתכן שאֵם אוהבת תשלח ידיה להלום בבנה? כיצד יכלו הם לחנוק עלם צעיר, חזק בגופו כמותם יחדיו, בלא מאבק ארוך ואלים, בלי צווחות מחרידות שהיו מזעיקות את כל השכונה, בלי מהלומות חוזרות ונשנות, בלי פציעות, בלי בגדים קרועים?

היה זה מובן מאליו כי אם אכן בוצע רצח, כי אז היו הנאשמים כולם אשמים באותה מידה, מפני שהם לא נפרדו לרגע; היה זה מובן מאליו כי הם לא היו אשמים; מובן מאליו שהאב לבדו אינו נושא באשמה. ואף על פי כן, רק על האב לבדו נגזר למות על גלגל העינויים.[3]

המניע לפסק הדין היה מופרך מעיקרו ככל השאר. השופטים, שגזרו מיתה בעינויים לז'אן קאלאס, שכנעו את האחרים כי קשיש חלש זה לא יוכל לעמוד בעינויים, וכי תחת מכות התליינים הוא יודה בפשעו שלו ושל שותפיו לפשע. הם נבוכו כאשר קשיש זה, בעודו נופח נשמתו על הגלגל, העיד את האל על חפותו, והשׁביעוֹ לסלוח לשופטיו.

הוטל עליהם לפסוק פסק דין שני מנוגד לראשון, לשחרר את האם, את בנה פייר, את לאבס הצעיר ואת המשרתת. ואולם, אחד היועצים הבהיר כי פסיקה זו סותרת את קודמתה, כי הם מרשיעים את עצמם; שכן, לפי שכל הנאשמים שהו יחדיו בעת ביצוע הרצח, לכאורה זיכויים של כל השורדים יעיד לכאורה בהכרח על חפותו של האב שהוצא להורג. הם בחרו אזי לגזור נידוי על פייר קאלאס בנו. הנידוי נדמה אף הוא חסר היגיון, תמוה ככל השאר: שכן אחת מן השתיים, או שפייר קאלאס אשם, או שהוא חף מפשע. אם אשם הוא, יש לענותו למיתה כאת אביו; אם חף מפשע הוא, הרי שאין גם לנדותו. אלא שהשופטים, מבועתים מייסורי האב, ומאדיקותו הנוגעת ללב שליוותה את מותו, סברו כי בהניחם להאמין כי הם חומלים על הבן – הם משמרים את כבודם, כמו לא הייתה בכך סטייה נוספת ממעשה-חסד: והם האמינו כי נידויו של צעיר זה, עני וחסר משענת, בלא השלכות, לא יהא בגדר עוול גדול, אחרי העוול המשווע שכבר עשו, למרבה הצער.

תחילה איימו על פייר קאלאס, שהוחזק בצינוק, כי אם לא ימיר את דתו ינהגו בו כפי שנהגו עם אביו. העלם הצעיר הצהיר על כך בשבועה.[4]

בצאתו את העיר פגש פייר קאלאס כומר מטיף, שהשפיע עליו לשוב לטולוז; הוא נכלא במנזר דומיניקני, מקום שם אילצוהו למלא את כל המצוות הקתוליות; באופן זה הושגה חלקית מטרתם, שולם מחיר דמו של אביו; ונראה היה כי נקמת הדת באה על סיפוקה.

הבנות הורחקו מאִמן ונכלאו במנזר. האם, ספוגה בדם בעלה, שחבקה את בנה המת בזרועותיה וחזתה בנידויו של בנה השני, עודה מנותקת מבנותיה, מנושלת מכל רכושה, נותרה לבדה בעולם, בלי לחם, בלי תקווה, גוועת והולכת מגודל אסונה. היו שבחנו בכובד ראש את כלל הנסיבות של אירוע נורא זה, וכה רבה הייתה תדהמתם עד כי דחקו בגברת קאלאס, שנסוגה לתוך בדידותה, להרהיב עוז ולתבוע דין צדק מלפני הכתר. באותה עת לא היה בה די כוח, היא כבתה והלכה. זאת ועוד, לפי שנולדה אנגלייה והתיישבה בפרובינציה צרפתית כבר בנעוריה, שמה של העיר פריז עורר בה יראה. בדמיונה הייתה עיר הבירה של הממלכה ברברית עוד יותר מטולוז. סוף דבר, החובה לנקום את זכר בעלה גברה על החולשה. היא הגיעה לפריז מוכנה להקריב את נפשה. היא הופתעה מקבלת הפנים, מן התמיכה והסיוע ומן הדמעות.

בפריז גוברת התבונה על הקנאות, תהא זו רבת עוצמה ככל שתהא. מחוץ לבירה, לעומת זאת, גוברת הקנאות כמעט תמיד על התבונה.

מר דה בומון, עורך-דין בעל שם בפרלמנט[37] של פריז, התגייס תחילה להגנתה, וניסח חוות דעת שחתמו עליה חמישה-עשר עורכי דין. מר לואזו, בעל רהיטוּת דומה, ערך פרוטוקול לזכותה של המשפחה. מר מארייט, פרקליט במועצת המדינה, הגיש עתירה משפטית, שהיה בה כדי לשכנע כל בר-דעת.

שלושת פרקליטי החוק וטוהר המידות הותירו בידי האלמנה, ברוב נדיבותם, את הרווחים מפרסום כתבי ההגנה הללו.[5] פריז ואירופה כולה נמלאו חמלה כלפי אישה חסרת מזל זו ותבעו שייעשה עמה צדק. הציבור כולו חרץ את משפטו זמן רב בטרם אפשר היה לחתום עליו במועצת המדינה.

החמלה הגיעה עד ללשכת השר, חרף מפלי העסקים השוטפים, שתכופות מדירים משם את החמלה, וחרף ההרגל לצפות באומללים, המקשיח את הלב עוד יותר. או אז השיבו את הבנות לחיק אִמן, והעם צפה בכל השלוש, עוטות סרטי אבל ומגִירות דמעות-שליש, המשפיעות חרטה על שופטיהן.

ואף על פי כן, נותרו עדיין למשפחה זו אויבים, שהרי בדת עסקינן. היו אחדים, המכונים בצרפת מתחסדים,[6] שהרימו קולם, טוענים כי מוטב לענות למיתה קלוויניסט זקן חף מפשע, ובלבד שלא להציג לראווה שמונה יועצי לאנגדוק (Languedoc) המודים בטעותם. אף נעשה שימוש בביטוי שלהלן: "השופטים רבים הם מבני קאלאס". ומכאן הסיקו כי יש להקריב את משפחת קאלאס על מזבח בית המשפט. לא יעלה על הדעת כי על מנת לשמר את כבודם של שופטים, כמו גם את כבוד זולתם, מוטל עליהם לתקן את שגיאותיהם. בצרפת אין מאמינים כי האפיפיור, בסיועם של הקרדינלים שלו, אינו טועה לעולם. שהרי באותו אופן אפשר להאמין כי שמונה שופטים בטולוז אינם טועים גם הם. כל שאר האנשים הנבונים, שאינם בעלי עניין, אמרו כי הפסיקה של טולוז ודאי תידחה בכל רחבי אירופה, גם אם נסיבות מיוחדות במינן ימנעו ממועצת המדינה לדחותה.

עד לכאן הגיעה הרפתקה יוצאת דופן זו, כאשר עוררה בקרב חסרי הפניות, ועם זאת הרגישים, את הרצון להציג בפני הציבור אי-אלו תהיות על הסובלנות, על ההתחשבות בזולת, על מידת הרחמים. כל אלה שהאב הוטוויל,[38] בהצהרת העובדות המליצית שלו, השגויה מעיקרה, מכנה דוגמה מפלצתית, ואילו התבונה רואה בן את עצם מהותו של הטבע.

בין ששופטי טולוז, שנסחפו בקנאותו של האספסוף, גזרו מיתה בעינויים על אב משפחה חף מפשע, דבר שאין כדוגמתו; ובין, לחלופין, שאב משפחה זה ואשתו חנקו את בנם הבכור, נעזרים בפשעם בבנם השני ובחברו, דבר העומד בניגוד לטבע; בין כך ובין כך, מעשה העוולה של הדת הקדושה מכול הוביל לפשע נורא. לפיכך, מחובתו של המין האנושי לשקול בדעתו האם אמורה הדת להשפיע חסד – או שמא לנהוג בברבריות.

הערות המחבר

[1] 12 באוקטובר 1761.

[2] לא נמצאה עליו, אחרי הבאת הגופה לבניין העירייה, אלא שריטה קטנה על קצה האף, וכתם קטן על החזה, שנגרמו בשגגה במהלך נשיאת הגופה.

[3] איני מכיר לאורך ההיסטוריה אלא שתי דוגמאות של אבות שהואשמו ברצח בניהם מטעמי דת: הראשון הוא אביה של ברברה הקדושה, שאנו מכנים בשם סנט-בארב. הוא הזמין שני חלונות עבור חדר האמבטיה. בארב, בהיעדרותו, הקימה חלון שלישי לכבוד השילוש הקדוש; היא סימנה בקצה האצבע סימן צלב על עמודי שיש, והסימן נחרת עמוק בעמודים. אביה, בחמת זעמו, רדף אחריה עם חרב בידו, אך היא נמלטה דרך הר שנפער לקראתה. האב הקיף את ההר ולכד את בתו; העמידוה במערומיה והלקוה, אך אלוהים סוכך עליה בענן לבן. לבסוף ערף אביה את ראשה מעליה. הסיפור מופיע ב"פרח הקדושים".

 הדוּגמה השנייה היא על הנסיך הרמנגילד (prince Herménégilde). הוא התקומם נגד אביו המלך, ניהל עמו קרב בשנת 584, שבו נוצח ונהרג בידי קצין. הכריזו עליו קדוש מעונה, מפני שאביו היה אריאני.

[4] נזיר דומיניקני בא לתאי ואיים עליי במיתה דומה, אם לא אמיר את דתי. אני מעיד עליי את האלוהים, 23 ביולי 1762. פייר קאלאס.

[5] חיקו אותם בערים רבות, והגברת קאלאס איבדה את פירות הנדיבות הזו.

[6] המילה הצרפתית Dévot נובעת מן המילה הלטינית devotus. ה-devoti ברומא העתיקה היו מי שהתמסרו להצלת הרפובליקה, ביניהם קורסיוס ודסיוס.

[34] הוצאה להורג על ידי קשירת הנידון על גלגל והלקאתו עד מיתה. כל הערות השוליים הן של המתרגמת. ההפניות להערות המחבר תצוינה בסוגריים מרובעים, והערות אלה תבואנה בסופו של הפרק.
[35] Les jeux floraux, האקדמיה הספרותית בטולוז, נוסדה ב-1324, ומעניקה מאז ועד היום, תחת שם זה, מדי שנה פרס לרומן או לספר השירים הטוב ביותר.
[36] הוגנוטים, פרוטסטנטים קלוויניסטים בצרפת במאה ה-16 וה-17. ביום ה-24 באוגוסט, 1572, בליל ברתולומאוס הקדוש, טבחו בהם והרגו ארבעת אלפים איש.
[37] פרלמנט – כינוי לבית המשפט העליון.
[38] קלוד פרנסואה אלכסנדר הוטוויל (Claude François Alexandre Houtteville, 1686‏-1742), איש כנסייה וסופר דת צרפתי.