מנדל של חצות

1

נשים קטנות מפוזרות על רצפת לינולאום לבנה, עסוקות בחימום האיברים לקראת השיעור. הן לבושות בפרטי לבוש שמשרטטים את צורת הגוף יותר משהם מכסים אותו. במבט אחד ניתן להחזיק את חללו של סטודיו למחול: חדר צר וארוך, חלונות עליונים אטומים, מראה שמשתרעת לאורך קיר אחד, מוטות הבר צמודים לקירות אחרים. כמה נערות אוחזות בכפות רגליהן הוורדרדות ורוכנות אל קצות אצבעותיהן בגמישות מעוררת קנאה, אחרות מהלכות אנה ואנה בצעדים מחושבים, ובריכוז עילאי משננות רצף תנועה מסובך. אחת או שתיים מקפצות לפתע, מדלגות, פונות לאחור או מסתחררות סביב עצמן תוך הנפת רגל, או מזנקות קדימה ברגל מתוחה ושבות להליכתן כאילו כלום. ראשן נישא במין הדר שמעיד על שנים ארוכות של חוגי בלט קלאסי וריקוד מודרני. הן שונות מאוד, אני מציין לעצמי, מהנערות האחרות בנות גילן שחלפו על פניי במסדרונות. אף הן מרוכזות בעצמן ובנשיותן המבצבצת שמטרידה אותן לא פחות מאת הצופה, אך נדמה — לפחות לצופה שבא מבחוץ — כי גופן הנבוך של הנערות במסדרון אינו מחזיר להן אהבה. תלמידות למופת, יש להניח.

עד כה כניסתי לא שינתה דבר, הן בשלהן, ואף שברור כי השגיחו בי ובעיניי שסוקרות אותן, הניחו לי לבהות בהן זמן מה עד שאחת מהן שאלה בקול רם:

"אתה מחפש מישהי?"

עיניי עוקבות אחר הקול ומוצאות נערה שאיבריה פרוסים על הארץ. מותר להתענג על תמונת הנוף הזאת, אני אומר לעצמי ומשהה את מבטי עליה כשהיא מתרוממת לישיבה. האסתטיקה של הגוף האנושי מרתקת בכל שלבי התפתחותה. זה כמו להתבונן בציור, ואחרי הכול, כשהן מופיעות על הבמה, הלבוש שלהן הרבה פחות צנוע, וזה בלשון המעטה, כפי שנוכחתי כשישבתי בחושך בקהל של משפחות, והסתכלתי בלית ברירה על ילדות בנות שתים עשרה מקפצות בתחתונים ומפגינות שפגאטים במופע החימום ללהקה הבוגרת.

"אני אח של אביגיל", אני מהמהם לבסוף. קולי נשבר, כי בדקה שחלפה בבהייה בנוף האימפרסיוניסטי, צירפתי אליהן תלמידה דמיונית, את בת כיתתן והרקדנית המובילה, אם להסתמך על מופע סיום כיתה יו"ד אל"ף, הנוכחת בהיעדרה, הברבור הצחור, אחותי. כמו בכוריאוגרפיה מתוזמנת הרקדניות מפנות את ראשן בנשימה עצורה, בספירה של חמש כמו שאומרים, עד לפְריז ממושך עליי. דממה. התנועה הראשונה מתחילה אצל הנערה ששאלה אם אני מחפש מישהי — פניה מתעוותים, נדרכים, ויבבה גדולה נמלטת מגרונה כשהיא מנתרת על רגליה, באורח מגושם אני חייב לציין, חוצה את החלל בצעדים מהירים כשידה האחת מחפה על עיניה כל הדרך והשנייה שלוחה לפנים, מגששת בחשכת נפשה ממש עד שהיא מגיעה קרוב מספיק כדי לתפוס אותי בבגדיי ולחבק אותי בכל הכוח. אני מבין שזו החברה הכי טובה של אחותי הקטנה, מה שזה לא אומר, הילדה שחיפשתי. נטע טננבאום. היא זכורה לי במעורפל ממופע הסיום שבו היא ואביגיל רקדו דואט מרשים. כבר אז ציינתי לעצמי שהיא מהממת. אומנם אחותי רקדנית אלגנטית יותר, תמירה וגמישת איברים, אך נטע הייתה יותר, נקרא לזה, "מעניינת" במובן הקולנועי, או הבימתי, שהרי באור הזרקורים הן כבר לא היו אחותי הקטנה וחברה, לא עוד שתי תיכוניסטיות אלא רקדניות, דיווֹת, פרסונות חסרות גיל. בעוד ידיי חובקות במאופק את המסתורין החדש הזה, אני חש שגופה עבה וחזק, כמו של מתאבקת במשקל נוצה שבכוחה לרתק אותך בין ירכיה בלפיתת חנק. ילדה ילדה אבל מחבקת כמו גבר. אני נבוך מאביגיל הדמיונית שלי: "תפסיק למזמז את חברה שלי", היא אומרת ותוקעת בי את הסייקוֹ־לוּק הידוע שלה, אבל אני מתעלם ומתמסר למתאבקת שחזה הלא נערי בכלל נלחץ אליי, ושערה, שריחו לא מוכר, סופג את דמעותיי הכבדות בבכי הראשון מאז שאימא מתה.

חיכיתי לנטע בבית קפה ממול לבית הספר. עד שסיימה ללמוד שתיתי שני אספרסו, וכשבאה הזמנתי עוד אחד בעודי מנסה להיזכר אם היא הייתה בלוויה של אימא. יש להניח שכן, אבל למרות הקפה, ואף על פי שהמפגש עימה עורר את הלב שלי בקטע מפחיד, נופלת עליי עייפות קשה ואני מתחיל לאבד ריכוז. הייתי ער רוב הלילה ואז עוד קמתי מוקדם כדי לראות טניס. ישנתי בקושי שעתיים ובסוף מארי פירק את פדרר מחמל נפשי שתיים־אפס בגמר של שנגחאי, וזה היה מבחינתי אות מבשר רעות. כשפדרר ביום לא טוב גם אני ביום לא טוב. במרכז המסחרי הקטן שבו ממוקם בית הקפה ניתן למצוא גם גלידריה, ממתקייה, פלאפל ודוכן לוטו. מדי פעם עוברות חברות של נטע ונותנות לה נשיקה על הלחי או מחליפות איתה מילה. ממני הן מתעלמות, או שהן דווקא מביטות בי כמו במצורע. הפרצוף שלי לא אמור להיות מוכר, אבי היה מי שהתראיין לערוצי החדשות בטלוויזיה, אבל נראה ששמועות רצות מהר.

יוצא בסוף שאנחנו לא יושבים הרבה זמן, נטע ואני, כי אין לה ממש מה לספר. אחותי הייתה "כרגיל" — בהתחשב בכך שמדובר במסע שואה כמובן — דמעות, בעיות עם אוכל, פריחה, אבל הכול היה "רגיל". דומה כי נטע מוטרדת שמא לא הבחינה בסימנים מקדימים כלשהם, או אף גרוע מזה, שאביגיל הסתירה ממנה דבר מה. ואולי הכול באמת היה "כרגיל", אולי יצאה מדלת המלון לנשום אוויר צח ונחטפה. הפחד על אחותי מחלחל, מכה אותי בהלם בלתי צפוי, דאגה איומה, מהולה בחרטה של עולה לגרדום ובבושה של הזנחה משפחתית מצטברת.

אני משלם את החשבון, אנחנו נעמדים ואז מתמהמהים. להתחבק עכשיו שוב לאור יום ומול כל חבריה — זה יהיה בלתי הולם להפליא. אנחנו מתפשרים על לחיצת יד רשמית שמלווה בחיוך כמוס.

"דבר איתי משם", היא לוחשת.

"או קיי".