דם חכם

פרק א

הֵיזְל מוֹטֶס ישב על מושב הפלוסין הירוק בתא הרכבת כשגופו נטוי לפנים, והביט פעם לכיוון החלון, כאילו שקל אם לקפוץ החוצה מבעדו, ופעם לאורך המעבר, לעבר קצה הקרון. הרכבת דהרה בינות לצמרות עצים שמדי פעם נתדלדלו, ומבעדם נראתה השמש עומדת, אדומה מאוד, מעל קצה היער הרחוק. קרוב יותר נפרשֹו שדות חרושים, התפתלו והחווירו באופק, והחזירים המעטים שנברו בין התלמים נראו כאבנים מנומרות גדולות. מיסיס וּאלי בִּי הִיצְ'קוֹק, שישבה מול מוטס בתא, אמרה שהיא חושבת שהשעה הזאת של לפנות־ערב היא השעה הכי יפה של היום, ושאלה אותו אם גם הוא לא חשב ככה. היא הייתה אישה שמנה, עם צווארון וחפתי־שרוולים ורודים ורגליים דמויות אגס, שהשתלשלו אלכסונית מהמושב ולא הגיעו לרִצפה. הוא העיף בה מבט חטוף, ובלי לענות רכן קדימה ושוב שלח מבט לאורך המעבר. היא הסתובבה לראות מה יש שם מאחור, אבל כל מה שראתה היה ילד קטן מציץ אל אחד התאים, וקצת מאחוריו, בסוף הקרון, את הכרטיסן פותח את הארון שבו אוחסנו הסדינים.

שוב פנתה אליו ואמרה: "אתה בטח נוסע הביתה." הוא לא נראה בעיניה הרבה מעל עשרים, אבל על ברכיו היה מונח כובע שחור, נוקשה ורחב תיתורה, כזה שכומר כפרי זקן היה עשוי לחבוש לראשו. החליפה שלו הייתה בצבע כחול מסנוור, ותג המחיר עוד היה מהודק בסיכה לשרוול.

הוא לא ענה לה ולא הסיר את עיניו מהדבר שעליו הסתכל. לרגליו היה מונח קיטבג צבאי, והיא החליטה שהוא היה בצבא ושוחרר, ועכשיו הוא נוסע הביתה. היא רצתה להתקרב עוד כדי לראות כמה עלתה לו החליפה, אבל במקום זאת מצאה את עצמה פוזלת לעבר עיניו, כמעט כמנסה לצלול לתוכן. הן היו בגון קליפת אגוז, ושקועות עמוק בארובותיהן. מִתאר הגולגולת הצטייר בבירור מתחת לעור.

היא חשה כעוסה, הכריחה את עצמה לסלק ממנו את מבטה ופזלה אל תג המחיר. החליפה עלתה לו 11.98$. היא סברה שהמחיר ממַקֵּם אותו ושבה להתבונן בו בהרגשה שעכשיו היא מחוסנת יותר מפני מראהו. היו לו שני קמטים אנכיים משני צִדֵי פיו, ואף דמוי מקור של חנקן; שֵֹערו נראה כמשוטח לעד מתחת לכובע הכבד, אבל העיניים הן שהכי ריתקו אותה. ארובותיהן היו כל כך עמוקות עד שנראו, בעיניה, כמעט כמו מעברים שמובילים לאן שהוא, והיא התכופפה עוד, עד חצי הרווח שבין שתי שורות המושבים, וניסתה לראות אל תוכן. הוא פנה פתאום להביט בחלון, ואז כמעט באותה מהירות נפנה שוב להביט למקום שבו היו עיניו תקועות קודם.

הוא הסתכל בכרטיסן. כבר כשעלה לרכבת ראה אותו עומד בין שני קרונות – איש עב־גוף בעל ראש קירח, עגול וצהוב. הייז נעצר אז, ועיניו של הכרטיסן נפנו אליו, מכוונות אותו לקרון שאליו היה אמור להיכנס. כשלא זז ממקומו אמר האיש בכעס: "שמאלה, שמאלה," והייז התקדם.

"טוב," אמרה מיסיס היצ'קוק, "אין כמו הבית."

הוא העיף בה מבט וראה את בשר פניה הסמוקות מתחת לכיפת־השֹער שגונהּ שוּעלי. היא עלתה שתי תחנות קודם. עד לאותו רגע לא ראה אותה מימיו. "אני צריך ללכת לדבר עם הכרטיסן," אמר. קם והלך לכיוון קצה הקרון, שם נראה האיש מתחיל להציע דרגש־שינה. הוא נעמד לידו, נסמך אל מִסעד הצד של אחד המושבים, אבל הכרטיסן לא הסתכל עליו. מתאמץ היה למשוך החוצה את אחת מדופנות התא.

"כמה זמן לוקח להציע דרגש?"

"שבע דקות," אמר הכרטיסן מבלי להביט בו.

הייז התיישב על משענת המושב. הוא אמר, "אני מאִיסְטְרוֹד."

"זה לא על הקו הזה," אמר האיש. "אתה לא על הרכבת הנכונה."

"נוסע לעיר," אמר הייז. "אמרתי שגדלתי באיסטרוד."

האיש לא אמר מילה.

"איסטרוד," אמר הייז כשהוא מרים את קולו.

הכרטיסן משך בתנופה את הצלון. "אתה רוצה להציע את הדרגש שלך עכשיו, או בשביל מה אתה עומד פה?" שאל.

"איסטרוד," אמר הייז. "על יד מֶלזי".

הכרטיסן פרשֹ את צִדו האחד של המושב. "אני משיקגו," אמר. הוא משך חזק בצד השני. כשהתכופף, נראו על עורפו שלושה קפלים.

"ממש." אמר הייז בלגלוג.

"הרגליים שְ'ךָ באמצע המעבר. אנשים יצטרכו לעבור," אמר הכרטיסן, ונפנה לעבור על פניו באי־סבלנות.

הייז קם ונשאר לעמוד במשך כמה שניות. הוא נראה כאחוז בחבל התקוע באמצע גבו והמחובר לתקרת הרכבת. הוא ראה את האיש עושה את דרכו בהחלקה מבוקרת ומיומנת־להפליא במורד הקרון, עד שנעלם בקצהו. הוא זיהה אותו כבן למשפחת פּארוּם, כושי מאיסטרוד. הוא שב לתאו, התכרבל במושבו ושם רגל על צינור שמתחת לחלון. איסטרוד מילאה את ראשו, ואז יצאה משם למלא את המרחב שממסילת הרכבת עד קצה השדות הריקים והמחשיכים. הוא ראה בדמיונו את שני הבתים ואת עפר־הדרך החלוד־אדמדם, ואת קומץ צריפי הכושים והאסם היחיד והדוכן עם הפרסומת המתקלפת האדומה־לבנה לטבק־הרחה "סי.סי.סי" על הדופן החיצונית.

"אתה נוסע הביתה?" שאלה מיסיס היצ'קוק.

הוא הביט בה בחמיצות ולפת את שולי כובעו השחור.

"לא, אנִי לֹא," אמר בקול של איש־טֶנֶסי, חד ודק ומאנפף.

מיסיס היצ'קוק אמרה שגם היא לא. היא אמרה לו שקראו לה מיס וֶזֶרמן לפני שהתחתנה ושהיא נוסעת לפלורידה לבקר את בתה הנשואה, שרה־לוסיל. היא אמרה שתמיד נדמה שאי אפשר למצוא את הזמן לנסוע כל כך רחוק. איך שהדברים מתגלגלים, כל פעם משהו אחר, הזמן רץ כל כך מהר שאת כבר לא יודעת אם את צעירה או זקנה.

הוא חשב שהוא יכול להגיד לה שהיא זקנה, אם תשאל אותו. אחרי זמן מה הפסיק להקשיב לה. הכרטיסן שוב חלף על פניהם בדרכו חזרה, ולא הסתכל עליו. מיסיס היצ'קוק איבדה את חוט־המחשבה. "אתה אולי נוסע לבקר מישהו?" שאלה.

"נוסע לטוֹקִנְגְהֶם," אמר והתחפר עמוק יותר במושבו והביט לחלון. "אני לא מכיר שם אף אחד, אבל הולך לעשות כמה דברים."

"אנִי הולך לעשות כמה דברים שלא עשיתי קודם," אמר והציץ בה באלכסון, וזוויות פיו התרוממו מעט.

היא אמרה שהיא מכירה איש ששמו אלברט סְפַּרְקְס מטוקינגהם. אמרה שהוא הגיס של גיסתה ושהוא...

"אני לא מטוקינגהם," אמר. "אמרתי שאני נוסע לשם, זה הכול." מיסיס היצ'קוק התחילה שוב לדבר, אבל הוא קטע אותה ואמר, "הכרטיסן הזה גדל באותו מקום שאני, אבל הוא אומר שהוא משיקגו."

מיסיס היצ'קוק אמרה שהיא מכירה איש שחי בשיקגו...

"מה זה משנה אם נוסעים לפה או נוסעים לשם," אמר. "זה מה שאני אומר."

מיסיס היצ'קוק אמרה כן, איך שהזמן עף. היא אמרה שלא ראתה את הילדים של אחותה חמש שנים ואינה יודעת אם הייתה מכירה אותם אילו ראתה אותם. הם שלושה, רוֹי, בּוּבּר, וג'ון וֶסֶלי. ג'ון וסלי בן שש וכתב לה מכתב, סבתָבּובה יקרה. הם קוראים לה סבתבובה ולבעלה סבָּבּוב...

"את בטח חושבת שכבר נושעת," אמר.

ידה של מיסיס היצ'קוק מרטה בצווארונה.

"את בטח חושבת שכבר נושעת," אמר שוב.

פניה האדימו. כעבור שנייה אמרה כן, החיים הם השראה, ואחר כך אמרה שהיא רעבה ושאלה אותו אם לא ירצה ללכת לקרון־המסעדה. הוא חבש לראשו את כובעו השחור מטיל המורא ויצא בעקבותיה.

קרון המסעדה היה מלא, ואנשים חיכו בתור להיכנס. הוא ומיסיס היצ'קוק עמדו בתור חצי שעה, מטלטלים מצד לצד במעבר הצר, וכל כמה רגעים משתטחים כנגד הדופן לפנות מקום לאנשים הספורים שיצאו. מיסיס היצ'קוק דיברה עם האישה שעמדה לצִדהּ. הייזל מוטס הסתכל על הקיר. מיסיס היצ'קוק סיפרה לאישה על הבעל של אחותה שעובד במחלקת המים של העירייה בטוּלָפוֹלְז, אלבמה, והגברת סיפרה על בן־דוד שיש לו סרטן בגרון. בסוף הגיעו כמעט עד פתח הקרון ויכלו להסתכל פנימה. היה שם רב־מלצרים שכיוון בידו את האנשים למקומות הישיבה וחילק תפריטים. הוא היה איש לבן בעל שׁער שחור ושמנוני, וגם חליפתו שחורה ושמנונית. הוא נע כמו עורב, מנתר משולחן לשולחן. סימן לעוד שני אנשים, והתור זז כך שהייז ומיסיס היצ'קוק והגברת שאִתה דיברה התכוננו להיות הבאים בתור. באותו רגע יצאו עוד שניים. המלצר הראשי סימן בידו, ומיסיס היצ'קוק והאישה נכנסו ואחריהן הייז. האיש עצר אותו ואמר, "רק שניים," והדף אותו אחורה אל הפתח.

פניו של הייז האדימו מאוד. הוא ניסה להיכנס מאחורי האיש הבא בתור, ואחר כך ניסה לחצות את התור כדי לחזור לקרון שלו, אבל ליד הפתח הצטופפו יותר מדי אנשים. הוא נאלץ לעמוד כמו גולם בעוד כולם מסתכלים עליו. זמן מה לא יצא איש. בסופו של דבר קמה אישה בקצה הרחוק של הקרון, והמלצר סימן לו ביד. הייז היסס וראה את היד מתרוממת שוב. הוא הִטלטל לאורך המעבר, בדרך נפל על שני שולחנות וטבל את ידו בקפה של מישהו. המלצר הושיב אותו עם שלוש נשים צעירות־יחסית שהיו לבושות כמו תוכיים.

אצבעותיהן נחו על השולחן, ציפורניים אדומות מכודנות בקצותיהן. הוא התיישב וניגב את ידו במפת השולחן. לא הסיר את כובעו. הנשים סיימו לאכול וכבר עישנו סיגריות. כשהתיישב, הפסיקו לדבר. הוא הצביע על הדבר הראשון בתפריט, ורב־המלצרים, שניצב מעליו, אמר, "תרשום את זה, בחורצ'יק," וקרץ לאחת מהנשים; היא השמיעה נחרה. הוא רשם, ורב המלצרים הסתלק עם ההזמנה. ישב, עגמומי ומתוח, והביט נכחו בצווארה של האישה היושבת בצד השני של השולחן. מדי פעם חלפה ידה האוחזת בסיגריה על פני הנקודה על צווארה; הנקודה הייתה נעלמת לו, ואז הייתה היד שבה באותה הדרך ויורדת לנוח על השולחן; חלפה רק שנייה וענן עשן ננשף לו בפרצוף. אחרי הנשיפה השלישית או הרביעית הסתכל עליה. הייתה לה הבעה מתגרה של פרגית־קרב, ועיניה הקטנות היו קבועות ישר עליו.

"אם את כבר נושעת," אמר, "אני הייתי מוותר על הכבוד." ואחר כך הִפנה את ראשו לחלון. הוא ראה את צלליתו החיוורת, שהחלל האפל והריק שבחוץ נשקף מתוכה. קרון־מטען רועם חלף על פניהם בדהרה, משסע את החלל הריק לשניים, ואחת מהנשים צחקה.

"את חושבת שאני מאמין בישו?" אמר כשהוא מקרב אליה את פניו ומדבר כמעט כאילו קצרה נשימתו, "טוב, אני לא הייתי מאמין אפילו אם הוא היה קיים. אפילו אם הוא היה נוסע ברכבת הזאת."

"מי ביקש ממך?" שאלה בארסיות, במִבטא מזרחי.

הוא הרפה.

המלצר הביא את המנה. הוא אכל באיטיות, בהתחלה, אבל אחרי כן, תחת מבטיהן של הנשים, ששקדו לעקוב אחרי השרירים שבלטו על לסתותיו כשלעס – ביתר מהירות. הוא אכל משהו שהיה מנומר בביצים וכבדים. כשגמר את הדבר הזה שתה את הקפה והוציא את כספו. רב־המלצרים ראה אותו אך לא בא לסכם את החשבון. כל פעם שעבר על יד השולחן, קרץ לנשים ונעץ מבט בהייז. מיסיס היצ'קוק והגברת סיימו זה־מכבר והלכו לדרכן. בסוף בא האיש והגיש לו את החשבון. הייז דחף לו את הכסף, ואחר כך הדף אותו מעליו בדרכו החוצה מהקרון.

שעה קלה השתהה בין שני קרונות, שם חש מעין מַשב אוויר רענן, וגִלגל לעצמו סיגריה. אז עבר הכרטיסן בין שני הקרונות. "היי אתה, פּארום," קרא.

האיש לא נעצר.

הייז נכנס אחריו לקרון. כל הדרגשים כבר היו מוצעים. האיש מהתחנה במֶלזי מכר לו דרגש כי אמר שבקרונות הישיבה יצטרך לשבת זקוף כל הלילה; הוא מכר לו את אחד מהדרגשים העליונים. הייז ניגש לשם והוריד את הקיטבג ונכנס לשירותי הגברים והכין עצמו ללילה. הוא הרגיש מלא מדי ורצה להיכנס מהר לדרגש שלו ולשכב. חשב שישכב לו ויציץ בחלון ויראה את הארץ חולפת מחוץ לרכבת בלילה. שלט הזכיר לאנשים לקרוא לכרטיסן לבוא לפתוח את הדרגשים העליונים. הוא תקע את הקיטבג שלו במעמקי הדרגש והלך לחפש אותו. לא מצא אותו בקצה האחד של הקרון, ופנה לשוב כלעומת שבא. בפינה נתקל במשהו ורוד ומסורבל שנשנק ומִלמל, "שלומיאל!" זאת הייתה מיסיס היצ'קוק בחלוק ורוד, שֹערה מגולגל בפקעות סביב ראשה. היא הביטה בו בעיניים עוינות, כמעט עצומות. הפקעות מִסגרו את פניה כמו פטריות־עובש כהות. היא ניסתה לעבור אותו והוא ניסה לתת לה לעבור, אבל הם זזו שניהם כל פעם לאותו צד. פניה הסגילו־משהו, חוץ מסימנים לבנים קטנים שלא התלהטו. היא משכה את עצמה לאחור והתייצבה על רגליה ואמרה, "מה יש לך?" הוא נחפז לעבור על פניה, והסתער לעבר המעבר, נתקל בכרטיסן, וההוא נפל.

"אתה צריך לפתוח לי את הדרגש, פּארום," אמר.

האיש קם על רגליו והחליק לדרכו, ורק אחרי רגע החליק אליו בחזרה בפנים אטומות, ואִתו הסולם. הייז עמד והביט בו כשהעמיד את הסולם; אחר כך התחיל לטפס. בחצי־הגובה הסתובב ואמר, "אני זוכר אותך. אבא שלך היה כושי בשם קֶש פּארום. ואתה לא יכול לחזור לשם, בכלל, ואף אחד אחר לא, אפילו אם היו רוצים."

"אני משיקגו," אמר הכרטיסן ברוגז, "השם שלי לא פּארום."

"קש מת," אמר הייז. "הוא חטף את הכולרה מחזיר." פניו של האיש נפלו והוא אמר, "אבא שלי היה עובד־רכבת."

הייז צחק. הכרטיסן סילק את הסולם בסיבוב מהיר ופתאומי של הזרוע שהטיל את הצעיר הנאחז בשמיכה לעמקי הדרגש. רגעים אחדים שכב על בִטנו ולא זז. כעבור זמן מה הסתובב ומצא את המנורה והסתכל סביבו. חלון לא היה. הוא היה סגור בתוך הדבר הזה, חוץ מסדק צר מעל לווילון. תקרת הדרגש הייתה נמוכה ומקושתת. הוא נשכב, ושם לב שהתקרה המקושתת איננה לגמרי סגורה; היא נראתה כמו בתהליך של היסגרות. זמן מה שכב ולא זז. משהו דמוי ספוג בטעם ביצה עמד בגרונו; הוא לא רצה להסתובב מפחד שהדבר יזוז. הוא רצה לכבות את האור. הושיט יד בלי להסתובב לצד השני וגישש אחר הכפתור וכיבה, והחושך ירד עליו, ושוב החוויר קצת עם האור שחִלחל פנימה מכיוון המעבר דרך טֶפַח הרווח שלא היה סגור. הוא רצה חושך מוחלט, לא מדולל. שמע את צעדיו של הכרטיסן קרבים, שוקעים רכות בשטיח, מתרחקים, מתחככים בווילונות הירוקים ומתפוגגים בקצה האחר עד היאלמם. ואז, כעבור זמן, כשכבר כמעט נרדם, חשב שהוא שומע אותם חוזרים. הווילונות שלו זעו והצעדים התפוגגו.

מתוך שינה למחצה חשב לעצמו שהמקום שבו הוא שוכב הוא כמו ארון מתים. לראשונה בחייו ראה ארון מתים עם מישהו בתוכו כשצפה בארון המתים של הסבא שלו. השעינו את המִכסה בעזרת זרד מערמת עצי־הבערה, באותו לילה שבו השאירו את הארון בבית עם הזקן בִּפנים, והייז הסתכל מרחוק וחשב: הוא לא ייתן להם לסגור את זה עליו; ברגע האחרון המרפק שלו יידחף לחריץ. סבו היה מטיף אזורי, זקן נושכני שסבב על פני שלושה מחוזות כשג'יזס מתחבא לו בראש כמו עוקץ של צירעה. כשבאו בסוף לקבור אותו, הורידו עליו את מִכסה־הארון והוא לא הזיז אצבע.

היו להייז שני אחים צעירים ממנו: האחד מת בינקותו והונח בארון קטן. השני נפל לרגלי המכסחה כשהיה בן שבע. הארון שלו היה כחצי מגודלו של ארון רגיל, וכשסגרו אותו הייז רץ ופתח אותו. הם אמרו שזה משום שנשבר לו הלב מן הפרדה מאחיו, אבל זה לא היה בגלל זה; זה היה משום שחשב, מה אם הוא עצמו היה שוכב בארון והיו סוגרים אותו עליו.

כעת ישן וחלם שהוא נמצא שוב בהלוויה של אביו. הוא ראה אותו קמור נשען על ידיו וברכיו בארון שלו, וכך נישא לבית־הקברות. "אם אני יחזיק את התחת באוויר," שמע את הזקן אומר, "אף אחד לא יוכל לסגור עליי שום כלום," אבל כשהורידו אותו לקבר, שִחררו את הארון בחבטה לקרקעית והוא השתטח כמו כולם. הרכבת טִלטלה וחצי־ניערה אותו שוב משנתו והוא חשב, היו שם משהו כמו עשרים וחמישה אנשים אז באיסטרוד, שלושה מהם של מוטס. עכשיו אין יותר מוטסים, אין יותר אֶשְפילדים, אין יותר בְּלֵזֶנְגֵיימְסים, פִּיזים, גֶ'קסוֹנים... או פּארומים – אפילו בשביל כושים זה כבר לא מקום מספיק טוב. כשחלף על פני הסיבוב, ראה בחשכה את החנות החסומה בקרשים ואת האסם הנוטה על צִדו ואת הבית היותר־קטן שחציו כבר "סולק" על ידי מישהו, והבחין שמרפסת־העמודים חסרה והמבואה נטולת רִצפה.

לא כך היו פני הדברים כשהיה בן שמונה־עשרה ועזב את המקום. אז היו שם עשרה אנשים, והוא לא שם לב שהמקום הצטמק מאז הימים של אבא שלו. הוא עזב כשהיה בן שמונה־עשרה, כי הצבא קרא לו. בהתחלה חשב שיִירה לעצמו ברגל ולא יילך. הוא התכוון להיות מטיף כמו סבא שלו, ומטיף תמיד יכול להסתדר בלי כף רגל. הכוח של מטיף הוא בצוואר שלו, בלשונו ובזרועו. סבו סבב בין שלושה מחוזות במכונית פורד. כל שבת רביעית נחת באיסטרוד כאילו הגיע ממש ברגע האחרון להציל את כולם מהגיהינום, ועוד לפני שפתח את דלת המכונית כבר התחיל לצעוק. אנשים נאספו סביב הפורד שלו משום שהוא נראה כמי שמבקש לאתגר אותם. היה מטפס על מִכסה המנוע ומטיף משם, ולפעמים היה עולה על גג המכונית ומוריד עליהם צעקות משם. הם היו כמו אבנים! היה צועק. אבל ג'יזס מת כדי שהם ייוושעו! לג'יזס היה כזה רעב לנשמות, שהוא מת, מוות אחד בעד כולם, אבל הוא היה מוכן למות את כל המיתות של כל הנשמות בעד נשמה אחת! האם הם מבינים את זה? האם הם מבינים שבעד כל לב של אבן הוא היה מוכן למות עשר מיליון מיתות, לתת שימתחו לו את הידיים והרגליים על הצלב ויתקעו בהן מסמרים עשר מיליון פעמים בעד איש אחד מהם? (הזקן היה מצביע אז על נכדו, הייז. זלזול מיוחד היה שמור אצלו עבורו, כי פניו שלו השתכפלו בדיוק כמעט מושלם בפניו של הילד, ונראו כלועגות לו.) האם הם יודעים שאפילו בשביל הילד הזה שעומד שם, הילד המרושע והחוטא והלא־אִכפתי הזה שעומד שם עם הידיים המלוכלכות שלו, קופץ ומרפה את אגרופיו לצִדֵי גופו, ג'יזס היה מת עשר מיליון מיתות לפני שהיה נותן לנשמה שלו ללכת לאיבוד? הוא ירדוף אחריו על פני מימי־החטא! האם יש להם ספק שג'יזס היה מסוגל ללכת על מימי־החטא? הילד הזה נושע וג'יזס לא מתכוון לעזוב אותו לעולם. ג'יזס לא ייתן לו אף פעם לשכוח שהוא נושע. מה החוטא חושב שיש לו להרוויח? בסוף ג'יזס יתפוס אותו!

הנער לא נזקק למילים האלה. זה מכבר הייתה נטועה בקרבו ידיעה עמוקה, שחורה ובלי־מילים, שהדרך לחמוק מישו היא להימנע מלחטוא. עד הגיעו לגיל שתים־עשרה כבר ידע שהוא הולך להיות מטיף. מאוחר יותר ראה את ישו נע מעץ לעץ בירכתי מוחו, דמות פרועה ובלוּאה שמסמנת לו לשוב על עקבותיו ולהיעלם אִתו לתוך החושך, מקום בו לא ימצא מִדרך בטוח לכף רגלו, מקום בו יהיה עלול למצוא את עצמו הולך על המים מבלי דעת, ואז פתאום כן יידע, ויטבע. המקום שבו רצה להישאר היה איסטרוד, בשתי עיניים פקוחות, הידיים מטפלות תמיד בחפצים המוכרים, הרגליים על השביל הידוע, והלשון לא מקשקשת יותר מדי. כשהיה בן שמונה־עשרה והצבא קרא לו, ראה את המלחמה כמין הונאה שנועדה לפתותו לסטות מדרך הישר, והיה יורה לעצמו ברגל לולא סמך על עצמו שיחזור אחרי כמה חודשים כשעודו מחזיק בתומתו. היה לו ביטחון חזק ביכולת־ההתנגדות שלו לרוע; זה היה משהו שהוא ירש מסבא שלו, כמו את פניו. הוא חשב שאם הממשלה לא תגמור את ענייניה אִתו אחרי ארבעה חודשים, יעזוב בין כך־וכך. הוא חשב, אז כשהיה בן שמונה עשרה, שייתן להם בדיוק ארבעה חודשים מזמנו; הוא נעדר ארבע שנים; לא חזר, אפילו לא לביקור.

החפצים היחידים שלקח אִתו לצבא מאיסטרוד, היו בִּיבְּלייה[1] שחורה וזוג משקפיים במסגרת של כסף, שהיו של אִמו. הוא הלך לבית־ספר כפרי שבו למד קרוא וכתוב, אבל עדיף שלא. הביבלייה הייתה הספר היחיד שקרא. הוא לא הִרבה לקרוא בו, אבל כשעשה זאת הרכיב על עיניו את המשקפיים של אִמו. המשקפיים עייפו לו את העיניים כך שאחרי זמן קצר, היה תמיד מוכרח להפסיק. לכל מי מחבריו לצבא שינסה לפתות אותו לחטוא התכוון להגיד שהוא מאיסטרוד, טנסי, ומתכוון לחזור לשם ולהישאר שם, שהוא הולך להיות מבשר הבשורה ואין לו שום כוונה שהממשלה או כל מקום מעבר לים שאליו יישלח על ידה יגזרו עליו גיהינום.
אחרי שבועות אחדים במחנה, אחרי שרכש כמה חברים – הם לא היו באמת חברים, אבל הוא נאלץ לחיות אִתם – נקרתה לו ההזדמנות אשר ציפה לה; ההזמנה. הוא הוציא מכיסו את המשקפיים של אִמו והרכיבם על אפו. אחר כך אמר לחבריו שלא יילך אִתם, לא בעד מיליון דולר ולא בעבור מזרן נוצות. אמר שהוא מאיסטרוד, טנסי, והוא לא מתכוון להרשות שנשמתו תירש גיהינום באשמת הממשלה או שום מקום מעבר לים שהיא... אבל קולו נשבר והוא לא סיים את דבריו. הוא רק בהה בהם, מנסה להקשיח את פניו מול פניהם. ידידיו אמרו לו שאף אחד לא מעוניין בנשמה המחורבנת שלו חוץ מכומר, והוא הצליח איכשהו לענות ששום כומר שמקבל הוראות משום אפיפיור לא הולך לטפל בנשמה שלו. הם אמרו לו שאין לו בכלל נשמה ויצאו לבית הזונות שלהם.

לקח לו זמן עד שהאמין להם, כי רצה להאמין להם. רק רצה להאמין להם ולהיפטר מזה אחת ולתמיד, ודימה למצוא כאן את הרגע המתאים להיפטר מזה ללא שחיתות, להתפקר לַלא־כלום במקום לרוע. הצבא שלח אותו לקצה השני של העולם ושכח ממנו. הוא נפצע והם נזכרו רק שלקח להם המון זמן להוציא את הרסיס מחזהו – הם אמרו שהוציאו, אבל מעולם לא הראו לו אותו, והוא הרגיש אותו בִּפנים, עדיין, חלוד, מרעיל אותו – ואז שלחו אותו לעוד מִדבר, ושוב שכחו ממנו. היה לו כל הזמן שבעולם לבחון את נשמתו ולהיווכח שהיא איננה שם. כשהשתכנע מעל לכל ספק, הבין שאת הדבר הזה ידע מאז ומתמיד. האומללות שלו הייתה רק געגועים הביתה; לא היה לה שום קשר לישו. כשהצבא שִחרר אותו בסוף, נעם לו לחשוב שהוא עדיין עומד בתומתו, לא הושחת. רצה רק לשוב לאיסטרוד, טנסי. הביבלייה השחורה ומשקפי אִמו עוד נחו בתחתית הקיטבג. כבר לא קרא שום ספר, אבל שמר את הביבלייה כי הייתה מהבית. הוא שמר גם את המשקפיים למקרה שראייתו תיחלש בעתיד.

כשהצבא שִחרר אותו, לפני יומיים, בעיר רחוקה בכשלוש מאות מייל מהמקום שבו רצה להיות, הלך מיד לתחנת־הרכבת שם וקנה כרטיס למלזי, שהייתה תחנת־הרכבת הקרובה ביותר לאיסטרוד. ואז, כשהתברר לו שהוא צריך לחכות ארבע שעות לרכבת הבאה, נכנס לכול־בו[2] אפלולי על יד התחנה. זאת הייתה חנות צרה ומדיפת ריח קרטונים, שנעשתה יותר אפלולית ככל שנכנסת לעומקה. הוא נכנס לירכתיה ומכרו לו חליפה כחולה וכובע כהה. הוא ביקש שישימו לו את חליפתו הצבאית בשקית נייר שאותה דחס למְכל אשפה בפינת הרחוב. ברגע שיצא אל האור, החליפה החדשה קיבלה צבע כחול מסנוור ושולי הכובע כאילו התקשחו בזעם.
הוא הגיע למלזי בחמש אחר הצהריים ותפס טרמפ במשאית נושאת זרעוני־כותנה שהסיעה אותו יותר מחצי הדרך לאיסטרוד. את שאר הדרך עשה ברגל והגיע לשם בתשע בלילה, כשרק החשיך. הבית היה חשוך כמו לילה ופתוח ללילה, ולמרות שראה שהגדר שמסביבו קרסה בחלקה, ושעשבים שוטים צומחים מתוך רִצפת המרפסת הקדמית, לא מיד קלט שאין הוא אלא קליפה ריקה, ששום דבר אין כאן, רק שלד של בית. הוא גִלגל מעטפה וקירב אליה גפרור בוער ועבר בכל החדרים הריקים, בקומה העליונה ובקומת־הקרקע. כשהמעטפה נשרפה כליל, הדליק אחרת ועבר שוב בכולם. באותו לילה ישן על הרִצפה במטבח, וקרש נפל לו על הראש מהגג וגרם לחתך בפניו.

שום דבר לא נותר בבית חוץ מארון התלייה והמגרות במטבח. אִמו ישנה תמיד במטבח, ושם החזיקה את הארון שלה מעץ האגוז. שלושים דולר נתנה עבורו, ולא קנתה לעצמה שום דבר גדול מאז. האלמונים שהפקיעו לעצמם את כל השאר, את זה השאירו. הוא פתח את כל המגרות. היו שם שני בדלי חבל לקשירת חבילות במגירה העליונה, והשאר היו ריקות. מוזר שאף אחד לא טרח לגנוב רהיט שכזה. לקח את פיסת החבל וקשרהּ מסביב לרגליים והעבירהּ מתחת לקרשי הרִצפה והשאיר פתק בכל אחת מהמגרות: הארון הזה שייך להייזל מוטס. אל תגנוב אותו או שאני ימצא אותך ויהרוג אותך.

ישן לא ישן הרהר בארון והחליט שאִמו תרגיש יותר רגועה בקברה בידיעה שיש מישהו ששומר על הרכוש שלה. אם היא תבוא לחפש בשעה משעות הלילה, היא תראה. הוא תהה אם היא מהלכת בלילה, או בכלל באה לשם. היא תבוא עם ההבעה חסרת־המנוח והבוחנת על פניה; אותו המבט שראה דרך החרך בארון־המתים שלה. הוא ראה את פניה דרך החרך כשהתחילו לסגור עליה את המִכסה. בן שש־עשרה היה אז. הוא ראה את הצל שירד על פניה וכיסה אותם ומשך את זוויות פיה כלפי מטה, כאילו במותה אינה מרוצה יותר משהייתה בחייה, כאילו חישבה לזנק ממקומה ולהעיף מעליה את המִכסה ולעוף החוצה, למצוא לעצמה קצת נחת; אבל הם סגרו את זה. אולי התכוונה לעוף משם, אולי התכוונה לזנק. הוא ראה אותה בשנתו, איומה, דומה לעטלף ענקי, מבקשת להימלט מן הסגירה, להתעופף ולצאת משם, אבל החשכה ירדה עליה, סוגרת מכל עבר כל הזמן. מבִּפנים ראה את את הארון ההולך ונסגר, קרב ויורד יותר ויותר, מנתק אותה מהאור והחדר. הוא פקח את עיניו וראה את זה נסגר והוא זינק לעבר החרך ושלשל מבעדו את ראשו וכתפיו, ונשאר תלוי, מסוחרר, כשאורה העמום של הרכבת מאיר אט אט את השטיח שמתחתיו. הוא נשאר שם תלוי מעל הקצה העליון של וילון דרגש־השינה וראה את הכרטיסן בעברו הרחוק של הקרון, צורה לבנה בחושך, סתם עומדת ועוקבת אחריו בעיניה ולא זזה.

"אני חולה!" קרא. "אני לא יכול להיות סגור בתוך הדבר הזה. תוציא אותי!"

האיש עמד והביט בו ולא זז.

"ג'יזס," אמר הייז, "ג'יזס."

הכרטיסן לא זז. "ג'יזס כבר מזמן לא פה," אמר בקול חמוץ ומנצח.

[1] הביבלייה, Bible, כתבי־הקודש, כוללת את התנ"ך והברית החדשה. 
[2] Dry Goods Store, עד מחצית המאה העשרים היו החנויות הללו פזורות בכל רחבי ארצות הברית. הן שימשו היטב אזורים מרוחקים מהמרכזים העירוניים. מכרו בהן בדים, בגדים – כל מה שלא נמכר בחנויות המזון או חומרי הבניין. עם השתנות צביונן של החנויות האלו, המונח הארכאי נזנח במידה רבה.