"או אני או ארנון צוקרמן, תחליט".
אלו היו דבריו של פרופ' ראובן ירון, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, בתחילת קיץ 1979, אל ראש הממשלה מנחם בגין, שבפניו הוא הציב את האולטימטום הזה.
הימים: 1977, לאחר המהפך הפוליטי הגדול ביותר שידעה ישראל. ירון היה מועמד מספר 47 ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות 1977 ומונה לתפקיד היו"רב־1978, ואני, מנכ"ל הטלוויזיה מ־1973 ועד לאותו יום, מנהל מוערך. לפתע נחשבתי לאויב השלטון. "שמאלן".
בדימוי העצמי שלי מילאתי את תפקידי נאמנה באמצעות מערכת חדשות המנסה לתת לציבור תמונה אמיתית ככל האפשר על הסובב אותו, עם תוכנית סאטירה נוקבת ומקצועית כ"ניקוי ראש", ואג'נדה הומניסטית המשדרת, בין השאר, את הדרמה הטלוויזיונית חירבת חיזעה (על פי סיפור קצר של ס. יזהר) על תהליך גירושם של תושבי כפר ערבי אל מעבר לגבול בשלהי מלחמת העצמאות, ועל הלבטים שחש אחד החיילים על מידת הצדק שבגירוש.
זה היה אני מול יו"ר הוועד המנהל, נציג המערכת הפוליטית השלטת.
יכולתי לשתף פעולה. אילו נהגתי כך ייתכן כי המשך כהונתי לקדנציה שלישית של שלוש שנים היה מתקבל במסדרונות הפוליטיים כדבר טבעי ומובן מאליו. אבל סירבתי. והמחיר לא איחר לבוא: בהצבעה שנערכה הוחלט כי כהונתי לא תוארך.
על מה אדם חושב באותם רגעים? האם הוא בוחר להיכנע לעלבון? האם הוא מדחיק ועושה רציונליזציה? ואולי בכלל רוֹוח לו? הייתי לגמרי שלם עם עצמי, ואם זה המחיר, יהי כך.
חשבתי עליה באותם רגעים, אף שכבר מזמן לא הייתה בין החיים. וחשבתי שאם מישהו דומיננטי דיו הופנם בתוכך, המילים שלו יכולות להדהד גם אחרי מותו. שני משפטים היא אמרה לי מגיל צעיר: לא תשקר ולא תגנוב.
היא הייתה סגפנית, אמא שלי, נזירית כלפי עצמה – ונדיבה לזולת. עזרה לכולם, הקשיבה וייעצה, אבל דווקא אליי מיעטה במילים (כשהייתי מנסה להתייעץ איתה הייתה לרוב אומרת: תעשה מה שאתה מבין), לבד מציווי קטגורי זה, שעליו חזרה בכל הזדמנות, משל קראה את הדבר ישר מלוחות הברית, מוודאת שחלחל היטב: אתה שומע? לא תשקר ולא תגנוב. לכאורה כה בנאלי, כה פשוט. ולך תנהל עם זה ארגוני־ענק או חיים. אהבתי אותה מאוד.
אני חושב שדבריה השפיעו לא רק על דרכי הניהול שלי, אלא גם על כל הבחירות שעשיתי בנקודות מפנה בחיי. ראשיתן, בסיסן ומהותן בציווי הקטגורי האימהי הזה. ומשום כך שני העקרונות שהצבתי לעצמי ולאורם התהלכתי הם: להיות נאמן לעצמי תוך הליכה אחרי משאלות הלב, אך בה בעת לשמור בכל מחיר על היושרה הפנימית ועל ערכי המוסר. אני מאמין שהיה לי מצפן פנימי שהוליך אותי, וכי התגובות שלי ברגעי משבר היו בדרך כלל מהירות וחדות, מעין הבחנה אינסטינקטיבית כמעט בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע.
בגיל צעיר יחסית (39) הגעתי לניהול הטלוויזיה הישראלית במדינה, שבה יש רק ערוץ אחד ומאה אחוזי רייטינג לכל תוכנית. אחריות כבדה. חוללתי, ביחד עם צוות נהדר, מהפכה תקשורתית. במהלך שש שנים השקעתי את כל שהיה בי – תוך שמירה על החוק, על ערכי הדמוקרטיה ועל היושרה המקצועית. כל זה נלקח ביום אחד בפראות אלימה ומסיבות שאינן קשורות לאיכות הניהול שלי. ועדיין, גם באותו רגע ידעתי שלו הייתי נכנע לשקר, הייתי אולי ממשיך לזכות כלפי חוץ בתהילה ובכבוד, אבל בפנים הכול היה נותר חלול, מביש ומזויף. אני סבור שדבריה של אמי אפשרו לי ללכת באומץ בדרך האמת.
אני יוצא עכשיו למסע אל כל התחנות בחיי – ואני מתכוון להביט אליהן באומץ וביושר. זכיתי לעבור במקומות רבים ושונים, לפגוש אישים מרכזיים שהשפיעו על גורל המדינה, לעמוד בצמתים שבין האישי ללאומי ולהתמודד עם קשיים לא מעטים. אני מספר זאת למען עצמי ומשפחתי אבל גם למען מי שיוכלו, אולי, להרוויח מהאינטרוספקציה הזו, ללמוד משהו מסיפור חיי.
שֵירתי בחיל הים, הייתי בתפקיד בכיר במשרד האוצר, הייתי סמנכ"ל רשות השידור, ניהלתי את הטלוויזיה בשתי קדנציות דרמטיות בראשית דרכה, בשנות ה־70 הסוערות, הקמתי חברת הפקות לטלוויזיה והפקתי, בין השאר, סדרה בת שלושה פרקים, בשיתוף הבי־בי־סי, על משה דיין ואיתו, ששודרה בכל העולם. הרציתי והייתי ראש החוג לקולנוע ולטלוויזיה ושימשתי כדיקן בית הספר לאמנויות באוניברסיטת תל־אביב. נסעתי לשנת שבתון בניו יורק שהתארכה לחמש שנים והקמתי ב־NYU את הקתדרה לשידור בינלאומי. הייתי דיקן בית הספר לתקשורת במכללה למִנהל, ובתשע השנים, עד לפרישתי בגיל 78, שימשתי כנשיא בצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב.
האם ייתכן שכל זה התחיל כשהייתי בן 12 ונשארתי כיתה?
זה קרה בשנה השביעית ללימודיי. הייתי בן 13. למדתי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה ותיעבתי כל מה שהיה קשור בבית הספר הזה ובלימודיו, עד כדי כך שפשוט ישבתי בכיתה ולא הבנתי על מה הם מדברים שם. הגדיל לעשות אחד המורים שבכל פעם שנכנס לכיתה, עוד בטרם השיעור החל, הכריז (על פי סדר השמות ביומן): "צוקרמן, צימרמן וקאופמן לצאת מן הכיתה". אני זוכר שהייתי שואל את המורה "למה?" אבל הוא מעולם לא הסביר. צימרמן, בהיותו אזרח אמריקאי, התגייס לחיל האוויר שם בעיצומה של מלחמת קוריאה וסיים בדרגת קולונל; קאופמן חי בניו יורק, היה ארכיטקט מצליח מאוד ונפטר השנה. הריאלי התנהל במתכונת פרוסית מחמירה. מנהלו ומייסדו היה ד"ר ארתור בירם, שהמודל שלו היה ה"ריאַלשׁוּלֶה" שבגרמניה; הוא עצמו עלה מגרמניה ב־1914. זההיה בית ספר פרטי שבוגריו היו אמורים להמשיך ללימודים גבוהים בטכניון. חל איסור להשתייך לתנועת נוער, למעט הצופים. משום כך רוב התלמידים היו חברים בשבט "משוטטי בכרמל" של תנועת הצופים. בית הספר ניהל סדר־יום לאומי פטריוטי: מסדר הנפת דגל בכל בוקר, ובפתיחת הלימודים בכיתה עמדו התלמידים ושרו את "אדון עולם". בלימודי תנ"ך הייתה חובת חבישת כובע. איש לא התלונן. זה נראה, משום מה, טבעי וברור. היום היו מכנים זאת "הדתה". בשיעורים היה עלינו לשבת בזקיפות ולהצביע כשהמרפק מונח על השולחן. כל תזוזה מהחוקים גררה מיד הערה. היו הערות על חריצות, על סדר וניקיון ועל משמעת. חמש הערות נחשבו כבר לנזיפה. המורים היו גברים מבוגרים חסרי חוש הומור, ששמרו על מרחק מכובד של יראה. סיסמת בית הספר הסנובי הזה הייתה מאז 1929 "והצְנע לכת". על ההמשך – "עם אלוהיך" היה ויכוח. בסוף התקבלה דעתו של ד"ר בירם לוותר את מילות ההמשך.
לא צריך להיות פדגוג גדול כדי להבין שבית ספר שאינו רלוונטי לתלמיד, שאינו מעורר את סקרנותו, שאינו יוצא מנקודות החוזק והעניין של הילד, לא יצליח להיות בית גידול לתלמיד מאוּשר וסקרן. הייתי אומלל בבית הספר הריאלי בעל הצביון האוטוריטטיבי והמקובע, שעיקר מטרתו הייתה שחבריו יהיו אזרחים משכילים אמנם, אבל גם צייתנים ובשירות המדינה. עם זאת, ממרחק הזמן אני יודע שרוב התלמידים היו דווקא מאושרים וגאים בהיותם תלמידי הריאלי – ובוודאי בוגריו.
באותם ימים הייתי מבלה שעות רבות בנמל, בצריף הפלוגה הימית של "הפועל". לבי נטה אל המרחבים, אל הים. כנראה נמשכתי כבר אז להרפתקאות ולרומנטיקה. כעבור שנתיים, על אפו וחמתו של אבי המזועזע – "לא! זה לא מקצוע ליהודים! זו סביבה של זונות ושיכורים!" – עברתי לבית הספר הימי שליד הטכניון. הייתי מרותק, הכול עניין אותי. את בית הספר הזה סיימתי בהצטיינות.
בפער הזה שבין הכישלון וההצלחה, בין שמירה על הקול האותנטי והמצפון תוך מלחמה בקולות המצמצמים, המקַבעים והמייאשים, בפער הזה אני מנהל את חיי וממנו שאבתי ועדיין אני שואב את כוחי.
רגע לפני שהשידורים מתחילים
השנה היא 1969, אני סמנכ"ל למִנהל ברשות השידור. הטלוויזיה, שעדיין אינה משדרת באופן סדיר, מסקרנת אותי. אני מתבונן ולומד את מבנה הארגון, את אופן פעולתו, את הכשלים. הטלוויזיה קיימת כבר ארבע שנים, וחמישה מנהלים התחלפו בפרק הזמן הזה. שום דבר לא מאורגן, חסרה מקצועיות. אנשים נטולי כישרון ויצירתיות מאיישים עמדות חשובות, והחלטות שגויות נערמות זו על זו. הטלוויזיה עדיין בשלבי מעבר מן השליטה הישירה של משרד ראש הממשלה לרשות האמורה להיות עצמאית. וכולם מבינים שיש בעיה.
ומהי הבעיה המרכזית בעיניי? היא קשורה לחטאי עבר, אלה שהתהוו בראשית הקמתה. המטרה הייתה להקים טלוויזיה שתפעל על פי מתכונת השידור הציבורי, כפי שהתפתח במערב אירופה (עם הדגם המועדף של הבי־בי־סי), אלא שבמקום לקחת חברת ייעוץ ולפעול להקמה במתכונת אירופאית, התקשרו המנהלים דאז בחוזה רב־שנים עם רשת סי־בי־אס האמריקאית.
היועצים האמריקאים התייחסו להקמת התחנה בישראל כמו אל תחנה מקומית בפילדלפיה או בסנט לואיס, כלומר, תחנה שתשדר מעט חדשות מקומיות ואולי כמה תוכניות קהילתיות, אבל חלק הארי של השידור, כך הוחלט, יגיע מסדרות ומסרטי טלוויזיה שיסופקו לה על ידי רשת סי־בי־אס. ואמנם, רוב התוכניות היו סדרות זרות קנויות של הרשת האמריקאית. הידועות ביניהן היו "איש החוק" עם 635 פרקים, "הוואי חמש אפס" עם 205 פרקים, "קוז'אק" עם 118 פרקים, "הכול נשאר במשפחה" עם 208 פרקים, "משימה בלתי אפשרית" עם 171 פרקים, ועוד מאות רבות של שעות של סדרות ידועות פחות. נסעתי לארצות הברית כסמנכ"ל, ולאחר משא ומתן מייגע עם הנהלת סי־בי־אס צמצמתי מאוד את ההסכם, שכלל מאות שעות שידור מיותרות וירודות, שעליו חתם בזמנו צוות ההקמה של הטלוויזיה. לימים פינו הסדרות האלה מקום להפקה מקומית ולסדרות בריטיות מעולות.
ב־1970 ערכתי, בהזמנת סי־בי־אס, סיור לימודים בתחנות הרשת ברחבי ארצות הברית. זו כמובן הייתה טלוויזיה מסחרית מקצועית מאוד, ובאותם ימים גם רווחית מאוד. שם למדתי לראשונה מה זה רייטינג ומהי חשיבותו. בעיני המנהלים שם, הרייטינג היה חזות הכול. שם גם הבנתי מדוע הקימו, בעצתם של האמריקאים, תחנה שאיננה מתאימה לִמדינה, אלא לכל היותר לתחנה מקומית אזורית.
והיה גם המאבק בין הקולנוע והטלוויזיה: כניסת הטלוויזיה לחיי היומיום איימה על תעשיית הסרטים ההוליוודית. ואמנם, הביקורים בבתי הקולנוע פחתו. להורים צעירים במיוחד היה נוח יותר לשבת בבית מול הטלוויזיה מאשר לצאת לקולנוע, לקחת בייביסיטר, לשלם על הנסיעה, על הכרטיסים, על הפופקורן והקולה. אחת הדרכים להקטין את הנזק הייתה החלטת האולפנים הגדולים בהוליווד שלא לתת זכויות הקרנה בטלוויזיה לסרטים הוליוודיים. כטלוויזיה צעירה זה הכביד עלינו. רכשנו חבילות של סרטים של בעלי זכויות באירופה כשמתוך חבילה של עשרה סרטים היו ראויים להקרנה בממוצע רק שניים. התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל נטלה חלק בחרם ולא אפשרה לנו להקרין סרטים הוליוודיים של האולפנים הגדולים.
חיפשנו מקורות אחרים. היו כאלה שהחזיקו בזכויות והיו מוכנים למכור, ביניהם מפיקים עצמאים. בקיץ 1970 נסעתי לארצות הברית לחפש סרטים. התחנה הראשונה שלי הייתה באולפני אם־גי־אם שבהוליווד. היה שם אחד ממשפחת גולדווין שירש זכויות על חבילה של שבעה מחזות זמר, ביניהם: "שבע כלות לשבעה אחים", "שיר אשיר בגשם", ו"אמריקאי בפריז". נלקחתי דרך האולפנים שנראו נטושים בשל שביתת תסריטאים, אל בית שידע ימים מפוארים יותר. את פניי קיבלה מזכירה ישישה מאופרת בכבדות כאילו יצאה להפסקה מסרט תקופתי, והכניסה אותי לחדרו של אותו גולדווין. הסברתי לו מי אני ומה אני רוצה, הוא נקב במחיר. החוורתי והסברתי שישראל היא מדינה צעירה שאין לה משאבים, בתקווה שנימוקים אלה ידברו על לבו של יהודי טוב אבל ללא הועיל. הוא לא היה מוכן לרדת אפילו בסנט מהסכום המופרך שדרש, והתעקש למכור את כל החבילה כולה ולא לאפשר לי לקנות שניים שלושה סרטים בלבד. הסכומים היו גבוהים מאוד ולא יכולתי להתחייב עליהם. התייעצתי עם המנכ"ל וגם הוא חשב כי אלה מחירים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. עזבתי את האולפנים השוממים ונסעתי לניו יורק לנסות את מזלי אצל בעלי הזכויות העצמאים.
יצרתי קשר עם בעל הזכויות של אחד המערבונים הגדולים של כל הזמנים, "בצהרי היום", של הבמאי פרד זינמן, בכיכובו של גרי קופר. הגעתי לבניין רב־קומות ישן במנהטן, בחדר צדדי קטן מלא בקופסאות פילם וערימות של ניירת, מאחורי שולחן קטן ישב בעל הזכויות. התמקחנו קצת על המחיר, ובסופו של דבר קניתי את זכויות ההקרנה לטלוויזיה הישראלית. כאשר הודענו על מועד ההקרנה בטלוויזיה, הופעלה עלינו מערכת לחצים מצד התאחדות בעלי הקולנוע שלא לשדר את הסרט. שידרנו את הסרט בזמן צפיית השיא, אחרי מהדורת החדשות. התאחדות בעלי בתי הקולנוע הבינה שהיא צריכה להגיע איתנו להסדר. ואמנם, הגענו להסדר לגבי מועדי הפקתם של הסרטים שנקרין, שעות ההקרנה וכו', ואט־אט התפוגג החרם.
בירושלים הוקמה תחנה צנועה עם אולפנים קטנים. האולפן הגדול היה בעל תקרה נמוכה במחצית ממה שהיה צריך להיות. נהגנו לומר שדמיונו של הבמאי הוא כגובה תקרת האולפן. התקציבים היו דלים וכוח אדם נטול הכשרה מקצועית. מחו"ל הובאו כמה אנשי מקצוע, רובם יהודים, שתפקדו כמנהלי מחלקות זרים, שהיה עליהם להכשיר לעצמם יורשים ואז להיעלם. אבל, למרות הרצון הטוב שהִנחה אותם, קשיי השפה והפערים התרבותיים גרמו בעיקר לחיכוכים. גיוס הישראלים שלמדו או עבדו בחו"ל בטלוויזיה התברר אף הוא כתהליך חובבני. הצוות שהוקם למד והכשיר עצמו תוך כדי עבודה במקום לעשות זאת בלימוד מקצועי מסודר. התוצאה לא איחרה לבוא: חוסר יעילות ובזבוז משאבים כבר בהתחלה.
עלתה גם השאלה – האם הטלוויזיה צריכה להיות גוף עצמאי או לחיות בכפיפה אחת עם הרדיו? סוגיה זו הביאה למחלוקת ולמאבקים. הלחצים למיזוג תחת כנפי רשות השידור הגיעו מעובדי הרדיו הוותיקים. כיסוי מלחמת ששת הימים הביא להם באותם ימים יוקרה רבה, והם ראו את המשך התפתחותם המקצועית בטלוויזיה. ההכרח לקלוט אנשי רדיו, שהממד הוויזואלי של עבודת השידור היה זר להם, לא הוסיף ליצירתיות של הטלוויזיה בראשית דרכה.
ועלו סוגיות נוספות על הפרק, כמו, למשל, המבנה הארגוני של רשות השידור, האחדה או הפרדה של הרדיו והטלוויזיה. לכך צריך להוסיף את שלל הבעיות הפוליטיות הכרוכות בשליטה בגוף חדש זה, במיוחד בתחום החדשות וענייני היום.
התבוננתי בכל אלו בצער אבל כמי שנפשו כבר קשורה ומעורבת בתחום מרתק זה, הן כמשתתף הן כעוזר מעמדת הסמנכ"ל. ולכן, כשהדבר הבא בכל זאת התרחש באותם ימים, התעוררה לרגע תקוותי: ישראל רינגל, מהבעלים של "סרטי רול", הציע להפיק סדרה לטלוויזיה המבוססת על ספרו של אהרן מגד, "חדווה ואני". התנהלו דיונים רבים אצל המנכ"ל האם הטלוויזיה בשלה להפקה של סדרת דרמה, מה גם שההשקעה הכספית הייתה גבוהה יחסית. אני תמכתי ברעיון. חשבתי שלחם חוקהּ של טלוויזיה הוא להפיק סדרות דרמטיות. בסופן של ההתלבטויות סוכם להפיק את סדרת המקור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית בשם "חדוה ושלומיק". אולי לא סדרה מושלמת אבל בכל זאת עיבוד ראשון לספר, עם תסריטאים, במאי, שחקנים מקצועים ושיר נושא אהוב ומוכר עד היום.
אלא שהתגובות ציננו את התלהבותי. מילא זו של הדה בושס – מבקרת התרבות המיתולוגית של "הארץ" באותם ימים – שקטלה את הסדרה באכזריות, אבל הייתי משוכנע שבארגון עצמו, בטלוויזיה עצמה, יבינו שזוהי רק סנונית ראשונה של סדרת מקור שאותה יש לטפח בעדינות ובלהט. סדרות טלוויזיה דרמטיות הן הרי לב לבה של הטלוויזיה.
לא שהתגובה במערכת עצמה הייתה הפוכה. שני סופרים ישבו בוועד המנהל, נתן שחם וחנוך ברטוב. שניהם מוכשרים מאוד, מוערכים מאוד, וציפיתי שיעודדו יצירה ישראלית, שיפתחו את שער הזהב לדרמה הישראלית, אבל, למרבה התדהמה, שניהם נעמדו על רגליהם האחוריות: מה פתאום שישדרו את הקשקוש הזה? הביקורת שלהם הייתה קטלנית וחד־משמעית.
האם קנאת סופרים דיברה מגרונם? איני יודע, אבל העובדות המרות מצביעות על תוצאה הרת אסון לדרמה העברית: שנים ארוכות של קיפאון יחלפו עד שמישהו יעז שוב להפיק סדרת דרמה מקורית.
חלומות פז
לקראת קיץ 1972 הרגשתי שמיציתי את תפקיד הסמנכ"ל למִנהל ולא ראיתי אופק אחר ברשות השידור. בדיוק אז קיבלתי הצעה ממשה ביתן, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר חברת הנפט "פז" דאז, להתמנות לעוזרו ולהכין אותי לתפקיד מנכ"ל החברה. על פניה ההצעה הייתה מפתה ונראתה לי ככיוון אחר, מעניין ומאתגר. לאחר שאושרה לי חופשה ללא תשלום לשנה מרשות השידור, יצאתי לדרך החדשה.
"פז" הייתה היורשת של חברת הדלק "של", חברה הולנדית־בריטית שהחלה לפעול בארץ ב־1927. ב־1957 הפסיקה החברה לפעול בארץ בלחץ החרם הערבי, נרכשה על ידי המיליונר הבריטי סֶר אייזיק וולפסון והפכה ל"פז".
באחד באוגוסט 1972 התחלתי לעבוד ב"פז". החברה התגלתה כארגון מסורתי שמרני, ובו שכבה רחבה של עובדים ותיקים. היא סבלה מבעיות ארגוניות כמו בכל מקום: מטה, סניפים, אשראי, גבייה, מעקב, דוח מכירות, שירות. ואולם, נדמה היה שהעסק עובד מעצמו. בשעה שתיים בדיוק נסגרו המשרדים, לא היו בעיות מימון, אולי אף להיפך. בנוסף, לא התקיימה כל תחרות, שכן השוק היה מחולק, מפוקח, ומובטח מראש, וההנהלה הבכירה תוגמלה בנדיבות גדולה: מכוניות־ענק אמריקאיות וחשבון הוצאות פתוח. ובתוך גן עדן של שוטים זה נמנעה ממני כניסה ממשית לעניינים. לחובר, המנכ"ל, טען כי הרעיונות שלי נועזים מדי בשבילו. "לך בזהירות, שיתרגלו אליך, בזהירות ובכפפות משי", אמר לי.
גזרתי על עצמי חודשי סבלנות ואורך רוח ונלחמתי בתסכולים ובדיכאון. נסעתי מדי יום מירושלים לתל־אביב, וספרתי זבובים. חשבתי: אולי אני טיפוס חסר סבלנות, שאף פעם לא מסתפק במה שמוכנים לתת לו? מצד שני, נראה שחיידק הטלוויזיה כבר דבק בי. השידורים הם דבר מרתק, חי, משתנה מיום ליום, ממַכֵּר. הפער היה גדול מדי. החזקתי מעמד ב"פז" כשמונה חודשים משעממים, חסרי תוחלת ומעש, בתוך כלוב של זהב. בתחילת 1973 סיימתי, על פי החלטתי, את הרומן הקצר שלי עם "פז" והשתחררתי באחת מהמועקה ומהאכזבה, ומן התסכול והעלבון שהיו מנת חלקי ימים רבים. פרשתי בלי שאדע מה אני עומד לעשות מכאן והלאה.
האם אני יכול לעשות זאת?
השנה היא 1973. מסתמן שיציעו לי את תפקיד מנהל הטלוויזיה. האם אני רוצה לקחת על עצמי אתגר כזה? האם אוכל לפעול בחופשיות על פי אמות מידה של אתיקה מקצועית החשובות בעיניי?
למזלי, לא הייתי קשור לאיש במערכת הפוליטית. לא הייתי חייב דבר לאיש – ואיש לא היה חייב לי, אבל העובדות היו מורכבות מספיק גם כך.
במדינה חד־ערוצית יש ציבור שבוי ומעורב, וכשלים מבניים רבים. היו רק שתי שעות שידור בעברית למעט חדשות, ובזמן שידור מצומצם כזה היה צורך לתת מענה לצרכים של כל גוני האוכלוסיה כפי שמחייב חוק רשות השידור. למשל שידורי דת, שידורים לנוער, שידורי ספורט וכו'; עיתונות וביקורת עוינות, הרואות בטלוויזיה תחרות קשה ואויב שצריך לצמצם את יכולותיו; כוח אדם אינדיבידואליסטי, אגוצנטרי, אגרסיבי, בצד יומרות מוגזמות ביחס לכישורים בינוניים למדי; צורך באינטגרציה מרחיקת לכת של כוח אדם ומכונות, ועמידה בלוח זמנים קפדני, בשעה שממול ניצבים ועדי עובדים היודעים לנצל כל רִיק ניהולי על מנת לקדם את ענייניהם הפרסונליים; אמצעי הפקה ותקציב דלים מאוד, שהם מתחת לכל סטנדרט מקובל בשידור ציבורי במערב; מבנה ארגוני שאינו מעניק למנהל הטלוויזיה שליטה בכלי ניהול; מאבקי כוח פנימיים, וניסיונות התערבות בכל תהליכי העבודה. לכל זה נוספת מערכת פוליטית תזזיתית ובלתי בטוחה בעצמה, המשליכה על השידור את כישלונותיה, ומוסדות ציבוריים שאינם תומכים במערכת אלא להיפך, עומדים מנגד ואף מתנגדים לעצם קיומו של גוף השידור.
האם אני מוכן להיכנס לביצה המעופשת הזאת? ואם כן, האם אני יכול לעשות זאת?
הייתי בן 39 ובמלוא כוחי, ולאוצר – משם הגעתי – לא רציתי לחזור. חיפשתי אתגרים מעניינים. חיידק השידור דבק בי, ומכל האפשרויות ברשות השידור רציתי את תפקיד מנהל הטלוויזיה, אף שידעתי כי חמישה מנהלים הוחלפו בחמש השנים הראשונות לקיומה, ומי בכלל ערב לי שאוכל להצליח בְּמקום שאחרים כשלו?
לא הייתי עיתונאי ולא אדם יוצר, ובעיקר לא הייתי בטוח שיש לי די עומק אינטלקטואלי ותרבותי כדי לנהל את ערוץ הטלוויזיה היחידי בישראל. אבל היה לי ביטחון שאני יודע מה צריך לעשות. בשלוש השנים שבהן הייתי סמנכ"ל למדתי את רשות השידור על כל גווניה הגלויים והנסתרים. הכרתי את המנגנונים המפעילים אותה, את המוסדות הציבוריים, הפוליטיים, המקצועיים, את ועדי העובדים, המערכת הכלכלית, המנהיגים הבלתי פורמלים בארגון, העיתונות הכתובה, הציוד, מבנה ההפקות, המאפיינים של קבוצות העובדים, מערכות הלחצים ועוד. ואף על פי כן, ידעתי שלפניי משימה כמעט בדיונית, במסגרת תפקיד שהוא חוד החנית של התקשורת הישראלית בהווה ובשנים הבאות.
לפני כניסתי לתפקיד שאלתי את עצמי: איזה מין מנהל אני רוצה להיות? מה צריך להיות לי חשוב יותר מכול? מהו העיקרון המרכזי שלאורו אפסע חרף הקשיים וכל ההתנגדויות?
בקיץ של 1971 השתתפתי בקורס אינטנסיבי של כשלושה חדשים בבי־בי־סי, המגדלור של השידור הציבורי. זה היה קורס בינלאומי למנהלים בכירים בשידור, אירוע מכונן עבורי שהעניק לי תובנות מרתקות אשר ליוו אותי שנים רבות. את התשובה לשאלתי קיבלתי שם, כששמעתי את המשפט שעליו חזרו מנהלי הבי־בי־סי לא פעם: "הבי־בי־סי הוא עצמאי". כך ארצה גם אני לנהוג, חשבתי. אשתדל ככל יכולתי שהטלוויזיה לא תושפע משיקולים זרים, לא תתקפל מול פוליטיקאים זועמים, לא תתחנף לאיש, לא תשרת אלא את הציבור – את כל הקשת המגוונת של הציבור, ולא רק את הקונצנזוס.
את החיזוק לכך ואת הקו המנחה שנחרט בתודעתי כבסיס ניהולי ראוי שאבתי מהרצאתו של מנכ"ל הבי־בי־סי דאז, צ'ארלס ג'י. קארן. "תמצית הניהול", הוא אמר, "היא בהנהגת בני אדם כך שיוכלו ליישם את הכישרונות שלהם בעשיית תוכניות. זה העיקר. אין זה מחובתו של המנהל לומר כי תוכנית מסוימת חייבת להיות מופקת, ואולם חובתו היא ליצור את התנאים שבהם ניתן יהיה לצפות מאנשים כי יפיקו תוכניות באופן חופשי. אין כמעט תוכנית שאין לה השלכות פוליטיות, במיוחד אלו שעוסקות בחדשות ובענייני היום. המנהל חייב לזכור כי בכך שהוא מאפשר חופש מבחינת התכנים הוא מקשה על עצמו בגיוס משאבים, אבל אסור לו לעולם לוותר על עצמאות המערכת. קיים לעתים הפיתוי להיכנע לסחיטה פוליטית. עם זאת, צריך לזכור שהציווי המוחלט הוא לעולם לא להיכנע לשום פיתוי מסוג זה, מפני שזה יהרוס את כל המטרות בעלות הערך של השידור הציבורי. ההתחייבות היא לשדר לכולם, ואין לשכוח כי 'כולם' מכיל הרבה קבוצות מיעוט מבחינה פוליטית, תרבותית וחברתית".
מנהל החדשות דאז, דזמונד טיילור, חשב כי יש יותר מדי תוכניות של חדשות וענייני היום בטלוויזיה וכי נוצרות כפילויות מיותרות. לדעתו, ראוי להפיק פחות תוכניות ולייצר יותר העמקה באלו שיופקו. הוא נתן דוגמה מעניינת על שיקול דעת בסיקור מול לחצים פוליטיים. למשל, הוא שאל את עצמו, מה היה עושה אם היה יודע על פעולה מתוכננת של הצבא הבריטי בצפון אירלנד ומפקד הצבא מבקש שלא לפרסם את הידיעה כי הדבר יסכן את כל הפעולה כמו גם חיי חיילים בריטים. הוא אמר, "אני מניח שהייתי מתייעץ עם המנכ"ל או אולי מחליט לעכב את הפרסום עד התחלת הפעולה".
דוגמאות מסוג זה הוסיפו לי תובנות מעמיקות בכל הקשור לניהול של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית, וכאשר הייתי נתקל בבעיה של יחסי שידור־ממשל, או בבעיות אתיות – הייתי חוזר ללקחים שהפקתי ממפגשים נהדרים וחד־פעמיים אלה, שחלקם נערכו "אחד על אחד".
ומי היו האנשים מעוררי ההשראה שאיתם נפגשנו להרצאות ולשיחות? ביניהם היו מנהלים ויוצרים מיתולוגים של הבי־בי־סי, אנשים כמו: סֶר יוּ גרין, מי שהיה מנכ"ל הבי־בי־סי בשנים 1969-1960 (אחיו של הסופר גרֵיהֶם גרין), שכתב לימים את הדוח הראשון על השינויים הדרושים ברשות השידור. הוא הוזמן על ידי יגאל אלון שהיה, אז שר החינוך, הממונה על רשות השידור; דיוויד אטנבורו, שהתפרסם בסרטי הטבע שלו והיה באותם ימים מנהל התוכניות של הבי־בי־סי; לורד היל, מי שהיה יו"ר רשות השידור העצמאית ב־1963, ולאחר מכן, בשנים 1972-1967, יו"ר הוועד המנהל של הבי־בי־סי; יוּ ווֹלדון, אחד היוצרים החשובים, שהיה מנהל הטלוויזיה של הבי־בי־סי בין 1975-1968; וצ'ארלס קארן, מנכ"ל הבי־בי־סי בשנים 1977-1969. כל אלו היו מאושיות השידור הבריטי בכל הזמנים.
כל זה היה טוב ויפה בתיאוריה, והנה כמה שבועות לפני פתיחת הקורס, ב־16 ביוני 1971, הוקרן בבי־בי־סי סרט דוקומנטרי בשם: "האנשים של אתמול". הסרט תיאר בצורה הומוריסטית וחריפה מה קרה לחברי ממשלת הלייבור שנה לאחר הפסדם בבחירות 1970 ולאחר שש שנות שלטון, והוא עורר סערה גדולה בבריטניה. חברי הממשלה לשעבר צוירו כחבורת בטלנים, שכל מה שמעניין אותם זה ליהנות מהחיים ולעשות לביתם. שם הסרט היה סיסמת הבחירות של הלייבור נגד השמרנים והמוזיקה הייתה של שיר בריטי מפורסם, "המפטי דמפטי". באופן חריג צפה הוועד המנהל של הבי־בי־סי בתוכנית מראש ופסל לשידור קטע שבו דובר על סכום עתק של כסף שקיבל הרולד וילסון, ראש ממשלת הלייבור לשעבר, על הוצאה לאור של זיכרונותיו. בתגובה, הורידו יוצרי הסרט את הקרדיט שלהם מהסרט. לאורך כל הקורס דנו באירוע הזה על כל צדדיו. זה היה שיעור מאלף על יחסי שידור־פוליטיקה, על התנהלות פנים־ארגונית, על ביקורת פוליטית ועל עצמאות הגוף המשדר. למדתי שגם בַּמקום העצמאי והאידאליסטי ביותר יש כשלים, וכי יש להבין את הפער בין האידאל למציאות המורכבת.
מחשבות סותרות דהרו במוחי. מצד אחד עמדו לנגד עיניי המטרות החשובות הבאות: הצורך למצות את הפוטנציאל הטמון בעצמי ובצוות הטלוויזיה על מנת לייצר איכות ללא פשרות, ולעשות את זה באופן הגון, ללא פחד וללא משוא פנים, ומן הצד האחר עמדתי מול לחצים, מניפולציות ופיתויים קשים. כיצד אתמודד? הרגשתי קצת כמו לוחם בודד הניצב מול מפלצת מרובת רגליים, שכל אחת מהן מייצגת בעיה אחרת. רגל אחת מייצגת את בעיית הכאוס השורר בארגון הטרום־מקצועי הזה, רגל אחרת את בעיית הביקורת הציבורית, רגל שלישית את בעיית המלחמה על השליטה ושמירת העצמאות מפני גורמים פוליטיים, ורגל רביעית את היחסים עם העובדים. ויש אפילו בעיה אחת, שהיא רלוונטית אליי אישית – ההיבריס המאיים על כל אחד ואחד העומד לשמש בתפקיד בכיר, שנתפס כבעל השפעה. ראשית יש לחסל את הבעיה הזו, אמרתי לעצמי. כבר ראיתי מה כוח וכבוד וכסף יכולים לעולל לאישיות. לא, תודה. ובכל זאת...
משימה בלתי אפשרית
ביום שנבחרתי ראיין אותי מוטי קירשנבאום לתוכנית "מבט לחדשות". באותה תקופה שודרה סדרת טלוויזיה אמריקאית בשם "משימה בלתי אפשרית". אמרתי שאני מאמין שאהפוך את המשימה הבלתי אפשרית לאפשרית.
רוב האנשים חוששים משינוי. הרוב, מטבעם, אוהבים להיצמד אל המוכר והידוע גם אם אינו נכון או מוצלח. בעיניי שינוי הוא מילת המפתח. הסביבה שלנו משתנה ללא הרף ובמהירויות שההיסטוריה לא ידעה כמותן, וארגונים צריכים ללא הרף להתאים את עצמם לאתגרים החדשים שמסביב. דבר אחד היה לי ברור: אם אני רוצה לחולל מהפך בארגון ולצאת לדרך חדשה, כי אז דברים מהותיים חייבים להשתנות. התכנים, כמובן, אבל לפני הכול – הצוות המוביל של מנהלי המחלקות. ידעתי שיהיה עליי לטפח את האנשים היצירתיים בטלוויזיה, ולאפשר גם ליוצרים מחוץ למערכת להשתתף בתוכניות וביצירתן. אלמנטים אלה – של תוכן וצוות – היו שזורים זה בזה.
כשקיבלתי לידי את ניהול הטלוויזיה המצב, כאמור, היה חמור. העובדים ישבו במדרגות וריכלו, בקושי עבדו, והיו משברי אמון חריפים בין ההנהלות והעובדים. החלטתי אפוא לנסות לפעול תחילה עם אלה שחשבתי שהם המוכשרים ביותר, אלה שידעתי שהם כמהים לעשייה יצירתית, אם רק יקבלו את הכלים לכך.
קראתי למוטי קירשנבאום ושאלתי אותו – "מה החלום שלך?"
קירשנבאום אמר: "סרטים תיעודיים".
"יפה מאוד", אמרתי, "אבל זה לא מעניין אותי בשלב זה. אתה תעבוד שלושה חודשים על כל סרט עבור שעת שידור אחת. לא מתאים. אני צריך תוכנית איכותית חדשנית, עם נוכחות קבועה על המסך".
"אוקיי", אמר מוטי, "אני רוצה לעשות סאטירה, אבל", הוסיף, "אני רוצה לנסוע ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך".
"מונטי פייטון" הייתה סדרת הטלוויזיה הנערצת על מוטי. הוא רצה לנסוע לאנגליה ולאמריקה, לדבר עם המפיקים ועם הכותבים וללמוד את התהליך כולו. ברשות השידור לא היה מקובל לממן נסיעות כאלה, אבל אני אמרתי לו מיד בסדר, עוד לפני שקיבלתי על כך אישור מהמנכ"ל אלמוג, שיחסיו עם מוטי היו מורכבים. פניו של מוטי הביעו תדהמה מהולה בחשדנות. הוא היה נסער משום שהייתה לו ביקורת קשה על רשות השידור ועל ההנהלה, והוא לא האמין שיקבל את מבוקשו.
כעבור שבועיים הוא נסע לאירופה ואז לאמריקה. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בלוס אנג'לס, והוא שב מיד ארצה אבל הספיק בכל זאת ללמוד משהו מעבר לים. ואכן, תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" הושפעה, בין היתר, מסדרת הטלוויזיה "מונטי פייטון", מהגרפיקה ומהפתיח ומדרך הסאטירה, הצולבת פרות קדושות.
גם עם ירון לונדון נהגתי כך. שאלתי אותו מה היה רוצה לעשות לו היה מקבל יד חופשית. הוא אמר: ראיונות באולפן של אחד על אחד. התחלנו עם "טנדו", תוכנית ראיונות עמוקה ומרתקת בזכותו של ירון, אדם אינטליגנטי, סקרן, בעל חוש הומור, שהתכונן כיאות לפני כל ריאיון. מאוחר יותר הופקה "עלי כותרת", תוכנית הלילה המאוחרת הראשונה בטלוויזיה.
לא מעט בעיות התעוררו בגלל התוכנית הזו. לונדון, לדעתי, הוא המראיין המעניין והרהוט ביותר בטלוויזיה, אבל לעתים הוא אינו יודע גבול. יום אחד, למשל, הוא הזמין את האמן הקונספטואלי אביטל גבע, בן קיבוץ עין שמר, שהביא לאולפן לשון של פרה. לונדון "ראיין" את לשון הפרה, בעוד האמן עונה לשאלותיו מאחורי הקלעים. אביטל הסביר כי מבחינתו לשונה של הפרה "המדברת" מצביעה על הפערים שבין הדיבורים למעשים. למותר לציין שקמו עלינו אחר כך לשונות רעות רבות שהתנפלו עלינו בשמחה ובששון...
בפעם אחרת ביצע דני ליטני שיר של יהונתן גפן, "ערבי נשאר ערבי", שתיאר באופן סאטירי את יחסנו המתנשא כלפי הערבים. הדבר עורר מהומה ציבורית רבה. באוקטובר 1979, חודשיים לאחר שעזבתי, ירדה התוכנית בשל חילוקי דעות בין לונדון ליוסף (טומי) לפיד.
הייתי מנהל הטלוויזיה באחת התקופות הסוערות ביותר בישראל, ממלחמת יום כיפור ב־1973 ועד להסכם השלום עם מצרים ב־1979, ובדרך – המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, במאי 1977. תקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, המשדר בשחור־לבן, ללא ערוצים מתחרים, ללא שידורי לוויין או כבלים, ללא רשתות חברתיות, אינטרנט או טלפונים סלולריים. קשה היום לתאר מציאות תקשורתית חד־ממדית שכזאת. כפועל יוצא, ניהול ערוץ טלוויזיה יחיד במדינה שבה כל אזרח הוא מנהל תוכניות, והמערכת הפוליטית מערימה קשיים ולחצים, הוא באמת משימה כמעט בלתי אפשרית.
ואז פרצה המלחמה
שבת, שש בבוקר. התאריך: 6 באוקטובר 1973. יום כיפור. רק חודשיים עברו מאז כניסתי לתפקיד, ועל קו הטלפון שלי השר ישראל גלילי: "עומדת לפרוץ מלחמה", הוא אומר, "וצריך להכין את האולפן להודעת ראש הממשלה, גולדה מאיר, החל מהשעה שתיים בצהריים".
מלחמה. מנהל טלוויזיה חדש בתפקיד. אחריות. הזעקתי לתחנה את מנהל החדשות צבי גיל, את מהנדס התחנה ליאוניד סטרשון ואת ראש שירותי ההפקה דודו הירשפלד, ומיהרתי להגיע לשם.
ניסיתי להתגבר על המתח באמצעות עשייה וחשיבה צלולה: ראשית, יש להרכיב צוותים של כתבים, צלמים ואנשי קול שיתלוו לכוחות הלוחמים בכל החזיתות וישלחו בחזרה חומרים מצולמים בכל דרך שיוכלו. 14 צוותים מצוידים נשלחו מיד לכל החזיתות.
ומה עכשיו? מה משדרים? אין עדיין כל אינפורמציה על מה שקורה, ואנחנו לנפשנו. ישבתי עם מנהל התוכניות, יצחק (צחי) שמעוני, והתחלנו לחשוב על לוח שידורים שיענה על הצרכים בשעה קשה זו.
בשמונה בערב עמד להיות משודר בשידור חי מברצלונה משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורסל – יוגוסלביה נגד ספרד. דן שילון, כתב הספורט, שאמור היה להעביר את השידור, התקשר ושאל אותי מה לעשות. "בשלב זה משדרים כרגיל", אמרתי. הוא חשב שהשתגעתי. "יש מלחמה ואתה רוצה לשדר משחק כדורסל?" הוא תמה. "כן", השבתי, "אין לנו כל אינפורמציה, ובשלב זה של חוסר ידיעה מוטב לשדר עסקים כרגיל. מובן שתהיה עדיפות לחדשות אבל כל זמן שאין, ועד שנחליט מה משדרים, ניצמד ללוח הרגיל". בדיעבד, ההחלטה התבררה כנכונה.
בשש בערב שידרנו בשידור חי את דבר ראשת הממשלה גולדה מאיר, ובתשע בערב את דברי שר הביטחון משה דיין.
בלוח השידורים היומי זכו החדשות לקדימות עליונה. בכל פעם שהצטברו חדשות פרצנו במבזקים. שידרנו כל יום בין 09:00 ל־24:00, ובבקרים שידרנו, בשיתוף עם הטלוויזיה הלימודית, מִשדרים למשפחה ולילדים. בנוסף, בכל ערב שידרנו תוכנית בידור מרכזית בשידור חי מאולפני הטלוויזיה הלימודית שברמת אביב, כאשר מיטב האמנים הגיעו להופיע בהתנדבות. הקמנו אולפן חדשות נוסף בבית סוקולוב בתל־אביב, ומשם שודרו ראיונות עם ראשי המדינה והצבא וניתנו פרשנויות על הנעשה. בשעות הערב המאוחרות יותר שידרנו סרטים וסדרות להפגת המתח ולהעברת הזמן.
היום זה אולי נראה מובן מאליו אבל לפני המלחמה היו שעות השידור מחולקות בין הטלוויזיה הלימודית, ששידרה מהבוקר ועד 17:30 אחר הצהריים, ובין הערוץ הראשון ששידרה מ־17:30 ועד 10:30 בלילה. שעות אלו כללו שידורים לילדים ולנוער, ושידורי תוכניות וחדשות בשפה הערבית. כך נותרו רק שעתיים וחצי ביום (מהשעה 20:00 ועד לתום השידורים) לכל השידורים בעברית, כולל מהדורת החדשות. עם פרוץ המלחמה התחלנו לשדר בשמונה בבוקר (כאשר הזמן של שידורי הלימודית נתון לנו לפריצוֹת של החדשות בכל עת) ועד לחצות, כל יום, כולל שבת. שינויים אלה ואחרים נותרו בעינם גם בסיומה של המלחמה, מה שאִפשר סוף־סוף את גיוונו של לוח השידורים.
הגבלת השידורים עד לשעה עשר וחצי נבעה, בין השאר, בשל התעקשות יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעם מפא"י, ישראל קרגמן, שטען כי אי־אפשר לשדר כל כך מאוחר מפני שאנשים צריכים להשכים קום לעבודה ויש לאפשר להם שעות שינה מספיקות...
בחוץ השתוללה מלחמת יום כיפור – ולנו הייתה מלחמה נוספת, פנימית. מלחמה על איכות ועל זהות, ולשינוי הפרדיגמות שבהתנהלות הארגון.
בימים רגילים, כל יציאה לשטח עם מכונית שידור נחשבת להפקה מסובכת ומסורבלת, המתפרשׂת על פני שבוע ימים. חבורה של כ־20 טכנאים ואנשי צוות נשלחה למשימות, ועד שהם הגיעו לשטח ועד שהתקפלו וארזו וחזרו, עברו יובלות. עכשיו הצרכים הכתיבו התנהלות אחרת לגמרי. הצוותים ירדו לשטח ועברו במהירות ממקום למקום. הגמישות המבצעית הפכה את פניה, והעובדים נתנו את כל מה שיש להם.
ושוב יש לזכור: הייתה זו תקופה ללא טלפונים סלולריים, שידורי הלוויין היו רק בתחילת הדרך ומאוד יקרים, ובנוסף לא היו עדיין מצלמות אלקטרוניות ניידות וקלות לשימוש ולתנועה, וכמובן, משַדרים בשחור־לבן. אכן, עולם אחר. בשטח מצלמים בפילם. חומר הגלם צריך להגיע למעבדה בירושלים, ויש לפתח אותו – בהנחה שהגיע במצב תקין – ואז לערוך אותו. קיים מרחק של שעות רבות, ולפעמים אף יום־יומיים, מרגע צילום האירוע ועד שהוא משודר בפועל. כל זה הצריך לוגיסטיקה מורכבת. הקמנו שני מוקדים, אחד בצפון והשני בדרום, שידאגו לשלוח חומרי גלם וציוד לכתבים, לקבל מהם חזרה חומר שצולם ולדאוג שיגיע לירושלים במהירות האפשרית. פשוט זה לא היה. קשה ממרחק הזמן ועם הטכנולוגיות הזמינות של היום אפילו לדמיין מצב כזה.
עם פרוץ המלחמה חזר, כאמור, מוטי קירשנבאום מהסיור הלימודי שלו בחו"ל, ועלה מיד לצפון עם אחד הצוותים. נסעתי לבסיס הקדמי שלנו שבמטולה וכפיתי עליו לחזור לירושלים, לשמש העורך הראשי של החדשות. חשבתי שזה השידור החשוב ביותר ושנדרש עבורו את האדם הטוב ביותר. ואמנם, מוטי ישב יום ולילה באולפן החדשות במשך כל ימי המלחמה. כשנכנס לאולפן הוא הזדעזע מהנוהג להוסיף לכתבות אפקטים של קולות מלחמה. "השתגעתם?" הרעים בקולו הסמכותי ובאירוניה אופיינית על העורכים, "מה זה, סרט הוליוודי או חדשות?" ומיד הורה להוריד את האפקטים המגוחכים.
מלחמת יום הכיפורים הייתה טבילת האש הרצינית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית. הרגשנו את עצמנו כאחראים לא רק למתן אינפורמציה אלא, ואולי אף יותר, כאחראים למילוי הצרכים החברתיים והפסיכולוגיים של ציבור הצופים בעורף. הפעלנו לוח שידורים לאורך כל היום עד חצות. התוכניות לפני הצהריים הופנו, בעיקר, לילדים ולבני נוער שהושבתו מלימודים, ובשעות הערב פנינו למבוגרים. החדשות היו השלד העיקרי עם מהדורות מסכמות בערב, כאשר ביניהן שודרו סרטי פעולה, תוכניות בידור בשידור חי מן האולפן ותוכניות מקוריות אחרות.
ניסינו לאתר את הפרופורציות של זמן שידור העונה לדרישות ולצורכי הציבור, וזאת במגמה לספק שלושה צרכים: מתן אינפורמציה ופירושה – משדרים העוזרים להבין מה קורה; הפחתת המתח, העברת זמן, אסקפיזם; חיזוק הסולידריות וההזדהות עם הצבא והמדינה, והגברת האינטגרציה החברתית.
יומיים אחר פרוץ המלחמה ביקשנו מצוות מחקר של המכון למחקר חברתי שימושי, בשיתוף עם המחלקה לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית, בראשות פרופ' אליהוא כץ והגב' ציונה פלד, לבצע בשבילנו כמה סקרים מהירים שיבדקו האם ההנחות שלנו לגבי צורכי ציבור הצופים אכן נכונות. שמחנו כשהסתבר כי הסקרים מאששים את הדרך המעשית שבה הלכנו.
הטלוויזיה המונופוליסטית של אותם ימים גילתה את הפוטנציאל שלה בעתות חירום ותרמה תרומה מכרעת וכמעט בלעדית לסיפוק צורכי האוכלוסייה שבעורף. מצב כזה בתולדות התקשורת בישראל הוא די נדיר. מצב שבו יש כלי תקשורת המונים בעל עוצמה שמשמש מקור להזדהות, לסולידריות, ולתחושה של גורל משותף ומאחד; מקור מידע מרכזי אחד שהכול סומכים עליו.
השעה הייתה עשר בלילה, יומיים לפני סיום קרבות מלחמת יום הכיפורים. נכנסתי לביתו התל־אביבי של חיים חפר אשר הזמין אותי בלי לומר לי מראש מדוע. דקה אחריי עמד בדלת הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), שהגיע היישר מזירת הקרבות שבסיני, מאובק, עיניו אדומות, עייף מאוד. הוא הסביר לי בשטף את מהלכי המלחמה מנקודת ראותו. רק אחרי דקות ארוכות הבנתי מה רצונו ושהוא כבר מתכונן ליום שאחרי. היה לי מאוד עצוב לראות את הגבר הגאה, הלוחם, המפקד, האדם, כשהוא במצב שבו הוא צריך להסביר את עצמו לאנשים שלעולם לא יבינו באמת מה עובר ומה עבר עליו. סיימנו את השיחה במעט יותר אופטימיות, כאשר דדו אמר שצריך לשקם את המורל של הצבא ושאל במה אוכל לעזור. הבטחתי לו שאחשוב על כך.
החלטנו להפיק תוכניות בידור בבסיסי צה"ל. אחת התוכניות הוקלטה בבסיס חיל האוויר שברמת דוד. מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, התנה את שידור התוכנית באישורו. מעולם לא הסכמתי לתנאי כזה אבל במקרה הזה, חשבתי, מה אכפת לי, בסך הכול תוכנית בידור, והסכמתי.
פלד הגיע לאולפן בירושלים והקרנתי לו את התוכנית, שהייתה בעיני כל צוות ההפקה מוצלחת מאוד. ואז, בסיום ההקרנה, הוא אמר: "אני לא מאשר את השידור". דממה נפלה באולפן, ואני שאלתי אותו, "למה?"
"זה לא חיל האוויר", השיב. לא הבנתי והמתנתי להסבר, והוא רק על משפט אחד חזר שוב ושוב: "זה לא חיל האוויר!"
אמרתי לו שהסכמתי שצריך לקבל את אישורו ושאכבד את מה שסוכם, אבל אני חייב לפחות לקבל הסבר. פלד אמר בכעס שבמלחמה חיל האוויר לא היה יכול למלא את תפקידו כי מה שדרשו ממנו היה לסייע לכוחות היבשה, וזאת במקום להשמיד בסיסי טילים, שדות תעופה ותשתיות של האויב. השתדלתי להיות מנומס אבל חשתי חסר סבלנות ושוב שאלתי מה עם התוכנית. ואז הוא אמר: "הם כולם שם עם שיער ארוך וזה לא חיל האוויר". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הסברתי לו שהתזמורת היא לא של חיל האוויר ושהנגנים, באופנה של אז, מתהלכים עם שיער ארוך, וכך גם אנשי מילואים. פלד לא השתכנע והמשיך להתעקש. בסופו של דבר, לאחר עוד שעה של דיבורים, הוא התרצה.
והרי החדשות ועיקרן תחילה
בלא כל קשר למלחמה, עיקר מעייניי היו נתונים לחדשות. זו התוכנית שנראתה לי החשובה מכול. זאת, משום שהייתה בעלת אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר, בעלת נוכחות יומית קבועה, ובעיקר משום שקבעה את סדר היום הציבורי, ודיווחה מדי ערב לציבור בנושאים המשפיעים ישירות על חייו. כאן, חשבתי, עלינו להיות הכי טובים.
כשנכנסתי לתפקיד לא היה ניהול מאורגן וסיסטמתי של מערכת החדשות. המהדורה הייתה אוסף אקראי של כתבות, לא הייתה עריכה הדוקה, נוהלי עבודת המערכת והכתבים היו לקויים במהותם, ומגישי החדשות התחלפו כל יום.
למגישי החדשות במהלך השבוע היה מעמד של סֶלֶבּ־על. היות שהייתה אז רק תחנה אחת וכולם הכירו אותם, מגישי החדשות היו נערצים ככוכבים הוליוודיים. כל זה העניק להם תחושת של זחיחות ויהירות עם אשליית חשיבות ושליטה. הם סידרו ביניהם חלוקת עבודה לפי ראות עיניהם: אני מגיש יומיים בשבוע, בלילה, ושלא תעז לגעת בי, כי אני כוכב־על. הם היו משוכנעים ששידורי החדשות הם נחלות פרטיות שלהן, ושאי־אפשר להתקיים בלעדיהם. אני חשבתי אחרת.
על סגולותיו של חיים יבין עמדתי עוד לפני מינויִי כמנהל הטלוויזיה. יבין הוא בחור הגון, מקצוען מהמדרגה הראשונה, עובד מסור, שהחדשות זרמו בדמו. במלחמת יום כיפור שימש יבין ככתב בניו יורק. כשחזר שמחתי שהסכים ליוזמתו של דן שילון להגיש את החדשות בכל יום וגם לשמש כעורך. זה היה חידוש ענק: דמות אחת מופיעה על המסך מדי יום, כמו באנגליה וכמו בארצות הברית, דמות שהציבור מקפיד לצפות בה ומזדהה איתה.
דן שילון נתמנה למנהל מחלקת החדשות. שילון היה אחראי, עד למינויו זה, על שידורי הספורט. ספגתי ביקורת קשה על המהלך: איך אתה לוקח מישהו מהספורט ומעביר אותו לחדשות? התנפלו עליי. אלא שאני ידעתי שספורט, ואת זאת אולי לא הבינו, הנו בית הספר להפקה הכי גדול שיש. להפיק משדרי ספורט, לעמוד במגרש עם מצלמות רבות ולהחליט מה מצולם, מה משודר, ואף לקריין זאת – זה לא עניין של מה־בכך. נוסף לכל אלה, היה שילון כתב חדשות מעולה. הוא ארגן וניהל את החדשות ביד רמה ומקצועית, ועשה את מלאכתו לעילא ולעילא. המבנה המערכתי, דרכי העבודה והסטנדרטים המקצועיים שהטמיע נשמרו ושמרו על מערכת החדשות שנים אחרי שסיים את תפקידו. זה היה המינוי הטוב ביותר שעשיתי, ודן היה מנהל החדשות הטוב ביותר שהיה בטלוויזיה. יש לו חושים מחודדים ביותר לחדשות, הוא אדם כריזמטי, שיודע לקבל החלטות.
אנשי העריכה וההפקה, הכתבים, העורך ומגיש החדשות הקבוע והמקצועי – כולם התגייסו להרים את מהדורת החדשות, שהפכה להיות מקצועית ואיכותית, בדיוק כפי שנדרש ומצופה מתחנה לאומית. כאשר דב יודקובסקי, העורך של "ידיעות אחרונות", אמר לי שהוא לא סוגר את העיתון עד שהוא צופה ב"מבט לחדשות" שלנו, ידעתי שאנחנו בכיוון הנכון.
בארגונים רבים מנהלים בוחרים לצוות הכפופים להם אנשים שדומים להם או בכאלה שהם "פחותים" מהם. אני בחרתי באלה שהבחנתי שיש להם ברק בעיניים, שהם מוכשרים, יצירתיים, שאינם קונפורמיסטים. אמנם, אלה הם בדרך כלל אנשים שלא קל לעבוד איתם אבל בהחלט אפשר לנצח איתם. עם זאת, מעולם לא חיפשתי קרדיט לעצמי, לא התראיינתי בתקשורת, לא אמרתי עשיתי כך וכך. שמחתי מאוד כשהצלחתי להרכיב צוות כה איכותי. זה היה הסיפוק הגדול שלי.
אבל היו גם ועדי העובדים, עם חברי ועד מיליטנטים שיודעים כי בכוחם להשבית את השידורים של תחנה מונופוליסטית אחת...
המשחק שמאחורי המשחק
השנה היא 1977. משחק חוץ בכדורגל, שישראל השתתפה בו, היה אמור להתקיים בשלוש לפנות בוקר לפי שעון ישראל. חשבתי: מה זה השטויות האלו? נפתח שידור באמצע הלילה בשביל משחק כדורגל?
המדינה הייתה כמרקחה. איגוד הכדורגל, שר החינוך ואחרים החלו להפעיל עליי לחצים מטורפים. אתה מוכרח לשדר. דרשו, ביקשו, איימו.
מה פתאום, אמרתי, מי יצפה בכלל בשידור בשלוש בלילה? נראה לי מוגזם להחזיק צוות ואולפנים בשביל משחק כדורגל שמתנהל באמצע הלילה. לא הבנתי אז שאוהדי הכדורגל הם אנשים פנאטים, קבוצת לחץ אגרסיבית, שיעשו הכול כדי לצפות במה שחשוב להם. הלחצים גברו. אפילו זכיתי לקבל איומים על חיי. התעקשתי.
בשלב מסוים אמרתי לעצמי: טוב, אם המדינה כזו מטורפת וכולם רוצים משחק כדורגל, אז שיקבלו. הודעתי שנשדר את המשחק. בערב השידור, באחת־עשרה בלילה, הטלפון צלצל בביתי. יש בעיה, נאמר לי, הטכנאים לא מוכנים לשדר. מה זאת אומרת? אמרתי שמשדרים את המשחק, אז מה הבעיה? תהיתי.
הטכנאים פתחו בעיצומים, השיבו לי.
בתוך כמה דקות התחוור לי שהטכנאים החליטו לנצל את הלחץ הציבורי לשידור על מנת להיטיב את תנאי ההעסקה שלהם. זה העמיד אותי במצב מסובך ולא נעים. מצד אחד, כל הערב קיבלתי טלפונים משרים בממשלה, שעוד לא ממש האמינו לי שאני עומד לשדר את המשחק, ומהצד האחר הטכנאים עומדים לשבות. האם יאמינו לי שאיני עומד מאחורי השביתה הזו?
מיהרתי לתחנה וישבתי שעות עם הטכנאים, וממש עד דקות לפני השידור. הם מקופחים, טענו, מגיע להם כך וכך וכך. "יפה מאוד", אמרתי, "אני מוכן לשמוע כל מה שיש לכם לומר, אבל לא בדרך המניפולטיבית והסחטנית הזו. תשדרו הלילה את המשחק ומחר בבוקר נדבר על התנאים שלכם".
שעת השידור התקרבה והשיחה לא התקדמה לשום מקום. בשלב מסוים הרגשתי כאילו אני מגן על השידור בגופי. עלה בי תסכול נורא והרמתי את קולי. אני אולי נראה אדם שקט ורגוע, אבל אני גם יודע לצעוק כך שכולם משתתקים. אז צעקתי, ולא ויתרתי להם בשום אופן. רבע שעה לפני השידור הם התרצו.
אבל בסיכומו של דבר זה היה עבורי ערב משפיל ומייאש. נשבעתי לעצמי שיותר זה לא יקרה לי. לא רוצים לשדר, שלא ישדרו. אין כל ספק שלתרומתם של ועדי העובדים לדרדורה של הטלוויזיה לתהום שמור מקום של כבוד.
סוף לדברור
על מנת להבין את ההקשר התרבותי והפוליטי שבו פעלנו אז – בשונה ממערכת השידור הגלובלית של היום – ואת המורכבות המקצועית והעיתונאית של יחסי שלטון־מדיה במדינה שיש בה רק ערוץ טלוויזיה אחד, כדאי לחזור לכמה צמתים דרמטיים בשידור הציבורי. אחד מהם התרחש בסיומה של מלחמת יום כיפור.
בשעה שנבחרתי למנהל החדש של הטלוויזיה הישראלית, היה כאמור ערוץ טלוויזיה מונופוליסטי, עם קהל צופים שבוי, בלי שלט ביד, שהתרכז כולו סביב מדורת השבט של "מבט לחדשות". בימים רגילים היה הרייטינג הממוצע 70% ובימים מיוחדים הגיע ל־90%. הייתה לנו תחושה חזקה של אחריות שבאה עם שליחות עיתונאית. האמנו בזכות הציבור לדעת ובחובה שלנו להביא לציבור את כל המידע על פי קריטריונים עיתונאיים מקצועיים, גם אם אמת זו או אחרת לא הייתה נוחה לשלטון. סעיף 4 של חוק רשות השידור קובע: "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה".
סעיף זה היה כמצפן שלנו. התקיימנו מתוך מאבק בלתי פוסק לשמירת עצמאותה המערכתית של הטלוויזיה. האמנו שצריך לתת לצופים תמונה נאמנה ככל הניתן של העולם, כי זו חובתנו המקצועית והמוסרית. אגב, סביב הסעיף הזה היה ויכוח בכנסת. בנוסח המקורי נאמר: של כל ההשקפות והדעות. המילה "כל" הורדה מהנוסח הסופי כדי, אולי, שתהיה אפשרות להגביל משהו. אני לא ראיתי בכך מגבלה. לשדר את לב הקונצנזוס זה קל והסכנות מצומצמות. חשבתי שמחובתנו למתוח את הנושאים מהמרכז לקצוות ככל שניתן. בלי זה אי־אפשר היה לשדר ולדווח לציבור על קבוצות חוץ־פרלמנטריות באותה תקופה, כמו "גוש אמונים", "התנועה לארץ־ישראל השלמה", "שלום עכשיו" או "הפנתרים השחורים", וגם לא על הנעשה בשטחים, קילומטרים ספורים מאיתנו. היציאה מן המרכז הבטוח ניכרה גם בתוכניות בידור ותרבות. ראינו כחובה ללכת לפני המחנה – ולא להזדנב מאחריו.
ממשלות ישראל לדורותיהן מעולם לא הבינו כיצד ייתכן שהטלוויזיה הממלכתית אינה נשמעת להוראותיהן ואינה כפופה לרצונן. באחד הדיונים בממשלה על רשות השידור אמרה ראש הממשלה, גולדה מאיר: "מה עושים אנשי הטלוויזיה? הם מעלים אנשים המתאימים לדעותיהם. מצד שני, עושים את התוכנית כאילו שמה שמעניין את הציבור הוא בהתאם להשקפות הפוליטיות שלהם". ראש הממשלה, מנחם בגין, אמר: "נתקבצה שם קבוצה השונאת את העם מבחינה פיזיולוגית אם לא זואולוגית. ממש שנאה כבושה, שמנסה לעשות הכול כדי שהממשלה הזאת לא תיבחר מחדש על ידי השתקת הקול או התמונה".
אני מזכיר את כל הפרטים הללו כרקע להחלטות שקיבלנו באותם ימים טעונים. עם זאת, שנה שנתיים לאחר סיום המלחמה, ושעת החסד הציבורית שהייתה לטלוויזיה נעלמה כלא הייתה. הטלוויזיה התחילה לשדר תוכניות כמו "ניקוי ראש", ותוכניות אחרות שעסקו בבעיות האמיתיות והכואבות שהתגלו בעקבות המלחמה. דיברו אז על "גבולות ביטחון", על האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, על ה"קונספציה" השגויה, על המפקדים הזחוחים, על תנועות המחאה, על נושאים חברתיים.
הוזמן סקר על ידי מרכז ההסברה הממשלתי ובו נשאלו המרואיינים האם אין הם סבורים כי הטלוויזיה מבליטה יתר על המידה את התופעות השליליות שבחיי המדינה. 51% השיבו כי אמנם כך הם סבורים. מהעיתונות הכתובה, ובעיקר מן המערכת הפוליטית, שמענו הערות כמו: "אנחנו עַם במצור והטלוויזיה צריכה לדאוג למורל הציבור ולטובת המדינה", או "ראו איך הבי־בי־סי נהג בזמן מלחמת העולם השנייה". חבר כנסת אחד אף הרחיק לכת ואמר, "בתוכניות מסוימות מובלטים אישים העוינים את ישראל ואף כאלה המשועבדים לגורמים זרים. מושמעת תעמולה אנטי ישראלית ואנטי ממלכתית". אפילו נושא חדשותי ממדרגה ראשונה, כמו הופעתו, ב־13 בנובמבר 1974, של ערפאת בעצרת האו"ם, גרמה לוויכוחים ולגינויים על עצם הבאת האירוע העובדתי למסך הטלוויזיה.
על היחסים המורכבים בין רשות השידור הממלכתית לצה"ל ניתן ללמוד מסיקור סופהּ של מלחמת יום כיפור. עוד לפני המלחמה היה לרשות השידור הסכם עם צה"ל שקבע את דרכי הסיקור של רשות השידור בנושאים הקשורים לצבא. ההסכם, בקצרה, אמר שהטלוויזיה תוכל לסקר את הנעשה בצה"ל באופן חופשי בתנאי שתהיה לדובר צה"ל הסמכות לאסור פרסום, לשנות הדגשים, להוציא קטעים וכו'. זאת, בנוסף להחלטות הצנזורה הצבאית החלה על כל כלי התקשורת בישראל, במסגרת הסכם בין צה"ל לבין העיתונות, בנושאים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. מעולם לא אהבנו ברשות השידור את ההסדר הזה שנקרא "דִברור", שנתן סמכות לדובר צה"ל לפסול קטעים אשר, לדעתו, פגעו במורל הצבאי או הלאומי. מעבר למגבלות הצנזורה, סוכם על הסדרים בעת המלחמה. היתרון הברור בהסדרים אלה היה מתן תנועה חופשית של צוותי טלוויזיה בכל החזיתות, בצמוד לכוחות הלוחמים. מובן כי בתקופת מלחמה התקיים תיאום הדוק עם גורמי צה"ל בקשר למסירת אינפורמציה חדשותית לציבור, וזאת כחלק מן המאמץ הלאומי הכולל. למשל, תיאמנו עם הדובר את עיתוי ההודעות על הנופלים ומספר הנופלים, לא הראינו בתקופת הקרבות תמונות של הרוגים או פצועים, לא שידרנו תמונות וקולות מחדרי המלחמה וכדומה.
בסוף ינואר 1974 נחתם בקילומטר ה־101 הסכם הפרדת הכוחות בחזית המצרית, וכוחות צה"ל החלו לסגת מעמדותיהם מן העבר המערבי של תעלת סואץ ולהיערך בקווים החדשים שעליהם הוסכם. הדברים הללו פורסמו בעיתונות בליווי תמונות המתארות את תחילת התהליך. גם אנחנו בטלוויזיה הכנו כתבה מצולמת, המתארת את תחילת הפינוי. להפתעתנו, הודיע לנו דובר צה"ל כי הוא מתנגד לשידור הכתבה. ביקשנו לדעת מהם הנימוקים לכך. התשובה שקיבלנו הייתה "זאת ההוראה". הסיבה הייתה, ככל הנראה, רצונו של שר הביטחון, משה דיין, למנוע שידור תמונות של נסיגת כוחות צה"ל מאזור התעלה, שלאחר כל האבדות המלחמה ייראו על ידי הציבור כסמל לכישלון. לכן גם ביקשו לקרוא לתהליך "הפרדת כוחות" – ולא נסיגה. אנחנו חשבנו כי אין כל הצדקה מקצועית, עניינית או לאומית שלא לשדר את הכתבה, בנושא שכיכב בעמודים הראשונים בכל העיתונים ובליווי תמונות. החלטתי אפוא לשדר את הכתבה עוד באותו ערב במהדורת החדשות המרכזית. מיד לאחר שידור הכתבה התקשר אליי שר הביטחון והודיע לי כי מאחר שהפרנו את ההסכם עם צה"ל, הוא דורש ממני להוציא את כל צוותי הטלוויזיה הפרוסים ביחידות צה"ל. ניסיתי להתווכח, לעכב את ההחלטה עד שניפגש. דיין סירב. אמרתי לו: אתה אחראי על הצבא ואעשה מה שאתה מבקש.
בשיחת בירור שערכתי איתו למחרת, העמיד שר הביטחון את הדברים כך: "או שניתֵן לכם זכות תנועה חופשית, אבל תהיה לנו זכות וטו על השידור, או שננהג בכם כמו בכל שאר רשתות התקשורת הזרה, כלומר ללא כל עדיפות, ואז תהיו כפופים לכל ההיתרים הדרושים לכניסה לסיקור צה"ל".
לא אהבנו את הסכם הדִברור מפני שחשבנו שהפירוש שהצבא נותן לביטחון בנושאים הקשורים למורל הלאומי או הצבאי נמצא בשטח אפור, וכי הצבא פשוט מנסה למנוע שידורים שאינם נוחים לו. אלא שכדי להבטיח שלא ישודרו עניינים העלולים לפגוע בביטחון המדינה מספיקה הצנזורה הצבאית, ואין צורך שהצבא יתערב בהכרעות ערכיות. חלק מן ההפתעה הציבורית הגדולה של פרוץ מלחמת יום כיפור נבע משיתוף פעולה משתק בין מפקדי הצבא והתקשורת. ולכן הסכמתי מיד שמעמדנו יהיה זהה לזה של הרשתות הזרות, וכך בא לקצו, לשמחתי, הסכם "הדברור".
נאלצתי לקבל החלטות ניהוליות רבות במהלך שש שנות ניהול הטלוויזיה הישראלית. חלקן תחת לחץ כבד ובזמן אמת, חלקן הרות גורל ביחס לתקדימים הנוגעים לאוטונומיות של הארגון. בעשור הראשון לקיומה, קבעה הטלוויזיה, לטוב ולרע, את מערכת היחסים העתידית בינה לבין המערכות הפוליטיות. היא קבעה קווים אדומים שהפכו לנורמות מקובלות, באשר למידת עצמאותה כגוף משדר, ובדבר מחויבויותיה החברתיות והתרבותיות; נורמות שחוזקו לא אחת בפסקי דין של בית המשפט העליון.
האחריות הייתה גדולה והמורכבות בלתי נתפסת. ונשאלת השאלה איך משלבים דיווחים על המציאות תוך התחשבות בגורמים פסיכולוגיים, סוציולוגיים והומניסטיים כבדי משקל?
1974, טרור בבית שאן – לא מה לשדר, אלא מה לא לשדר
ב־19 בנובמבר 1974 בשעה 05:00 חדרה חוליית מחבלים לעיירה בית שאן. החוליה נכנסה לאחד הבתים, פרצה לדירה בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות, הרגה בדרכה ובדירה עצמה ארבעה בני אדם. ככל הנראה, התכוונו חברי החוליה לפיגוע מיקוח, אבל רוב התושבים הצליחו לחמוק דרך יציאות שונות של הבניין ולא נפגעו. כשעה וחצי מאוחר יותר הגיעה למקום יחידה צבאית למלחמה בטרור, ובשעה 08:00 לערך פרצה לבניין. לאחר קרב קצר הרגה היחידה את המחבלים שהיו בדירה, ומיד לאחר הפעולה עזב הצבא את המקום.
ארבע גופות נותרו בזירת האירוע. בשעה עשר התאספו כאלף מתושבי בית שאן מסביב לבית המותקף. ההמון הזועם קרא קריאות גנאי, נופף בסכינים ודרש לקבל את גופות המחבלים. מול ההמון עמדו כמה עשרות שוטרים מקומיים אשר ניסו למנוע את הכניסה לבית. כמה אנשים הצליחו לחדור לבניין, תפסו גופות, חבטו בהן, ואחר כך השליכו אותן מהקומה העליונה אל ההמון הנסער. אלה הבעירו בינתיים אש וזרקו את הגופות אל המדורה בקריאות נקם. ניסיון של רכב כיבוי אש לפזר את ההמונים כשל. בשעה מאוחרת יותר התברר כי אחת הגופות הייתה של אחד מדיירי הבית. היא לא זוהתה על ידי התושבים.
ההתחבטות שעמדה בפניי באותם רגעים נראית אולי היום קצת מוזרה – מה לשדר? האם, שאלתי את עצמי נכון וראוי לשדר את הפורנוגרפיה האיומה הזו, כשם שעשו אגב התחנות הזרות, או רק לתאר את הנעשה במילים? הסיקור של הרשתות הזרות כלל את ההמון החג מסביב למדורות עם סכינים שלופות וקריאות לנקמה, תמרות העשן העולות מהן ושריפת הגופות על ידי ההמון.
האינטואיציה שלי אמרה לי שאין לשדר ויזואלית את הקניבליזם הזה. מנהל החדשות והכתב הסכימו לדעתי, והחלטתי שרק נתאר מילולית את מה שאירע. האירוע ששודר על ידי הטלוויזיה הישראלית לא כלל אפוא את סצנת שריפת הגופות על ידי ההמון.
יש לציין כי באותה תקופה, טרום עידן הטלוויזיה הגלובלית, הסיקור המקומי היה שונה מסיקור כתבי החוץ. בעוד כתב החוץ צריך לשלוח למערכת בלונדון, בפריז או בטוקיו, דקה או שתיים של שידור ללא הפגנת שום מעורבות רגשית או אחרת, הרי שהכתב המקומי מחויב לסביבתו החברתית ולרגישות להקשרים המקומיים. כמה שבועות לאחר מכן, בתוכנית שתיארה איך רואים אותנו בעולם, שודר האירוע במלואו.
שנה לאחר מכן, בהרצאה בסימפוזיון בינלאומי שהתקיים בירושלים באוקטובר 1975 ואשר דן באספקטים הצבאיים של הקונפליקט הישראלי־ערבי, הצגתי את המקרה והסברתי את השיקולים שלנו לגבי הצגת או מניעת תמונות זוועה אלה מן הצופים בישראל.
ברקע היו פעולות חבלה בקריית שמונה, במעלות, במלון "סבוי" בתל־אביב, בכיכר ציון בירושלים, אירועים שמדינת ישראל התמודדה איתם כל הזמן – וכך כמובן גם הסיקור הטלוויזיוני. מול הנימוקים של אמינות השידור והחובה להציג לציבור הצופים את המציאות, עמדו גם נימוקים אחרים: אין צורך להביא לבתים תמונות זוועה, מצב הרוח הציבורי נמוך גם כך, ואין להנמיכו עוד יותר. עם זאת, בסיכום הדברים גם אמרתי שאינני בטוח שהשיקולים העיתונאיים המקצועיים שלי היו נכונים. חשוב גם להדגיש כי במקרה זה לא הופעל עלינו כל לחץ פוליטי וכי הצנזורה הצבאית התירה את החומר לשידור.
כתב ה"ניו יורק טיימס" מתח בקורת על ההחלטה: "אני מבין שהיו לך ספקות מנקודת־מבט עיתונאית. אני מניח כי רוב העיתונאים הנמצאים כאן יהיו שותפים לספקות אבל יחשבו שההחלטה הייתה שגויה. ומה שיותר מדאיג אותי הוא הקריטריון שדיברת עליו – המורל הציבורי. נראה לי שתפקיד המדיה בשעה כזאת הוא להראות מה באמת קרה – לטוב או לרע. זו אשליה לחשוב שריכוך החדשות יסייע להגן על שלום הציבור. האם תסכים איתי לפחות שיש אולי שני צדדים לעניין זה שקרוי 'מורל הציבור?'"
התאומים
לעומת טלוויזיה צעירה במדינת־"משפחה" דמוקרטית קטנה, הנמצאת במצבי משבר תמידיים, מעניין לבחון בהקשרים של פחד, מוות, אש, היסטריה המונית ותקשורת, מה קרה 27 שנים מאוחר יותר עם המדיה המפותחת בעולם, זו של ארצות הברית של אמריקה.
התקפת הטרור הנוראה על ארצות הברית ב־11 בספטמבר 2001 היא דוגמה מרתקת להתנהלות המדיה בעתות משבר. הייתי בניו יורק ימים ספורים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, וענני העשן וריח אבק השריפה היו עדיין פרוסים על פני דרומה של מנהטן. גל הפטריוטיות שעבר על ארצות הברית לאחר הפיגוע לא פסח גם על המדיה, שבדיווחיה הסתמכה על מקורות רשמיים: הנשיא, שר החוץ, שר ההגנה, ראש המטות המשולבים, ראשי השירותים, ראש עיריית ניו יורק וכדומה. אלה מצדם הקפידו לקיים לעתים מזומנות מסיבות עיתונאים. הכתבים עצמם כמעט שנעלמו מהשטח. בימים הראשונים לאחר הפיגוע הייתה מבוכה רבה. הייתה אי בהירות בעניין תנועות הנשיא. הבית הלבן ביקש שלא לפרסם כל מידע על תנועותיו, והבקשה כובדה על ידי כל רשתות השידור. המדיה נמנעה מלהיכנס לאתר האסון, וחדלה לפרסם את תמונות האנשים שקפצו מן המגדלים, או תמונות של הרוגים, פצועים ובתי חולים. כמו כן הפסיקו להראות את צילומי המגדלים בקריסתם. האם נכנעו גופי השידור ללחצים של הבית הלבן או שהחליטו על שיתוף פעולה מתוך להט פטריוטי? לפחות במקרה אחד הדברים די ברורים: המדיה הסכימה לבקשת הבית הלבן שלא להעביר בשידור חי דברים של בִּן לאדֶן וחבורתו, וזאת מחשש להעברת מסרים סמויים.
מנהל החדשות של הסי־בי־אס, בהצדקה להיענות הרשתות לפניית הבית הלבן, אמר: "זה מצב חדש, תנאים חדשים, מלחמה אחרת, ואנחנו צריכים למצוא דרכים חדשות למלא את המחויבות הציבורית שלנו".
הגישה התקשורתית הבריטית הייתה שונה מזו האמריקאית. הבריטים, למשל, לא הסכימו שלא לשדר דברים שבן לאדן העביר באמצעות רשת אַל גַ'זירָה. הם לא קיבלו את ההערכה האמריקאית כי ייתכן שבן לאדן מעביר בכך מסרים סמויים.
ברשתות השידור האמריקאיות לא שאלו את השאלות המתבקשות: איפה היו האפ־בי־אי והסי־אי־איי? מדוע שונאים כל כך את האמריקאים? האם למלחמה הזאת יש בכלל תכלית, ואיך מתמודדים עם מערכת טרור מפוזרת ובלתי צפויה?
מנהל באן־בי־סי, במזכר שהופץ לאנשי החדשות, הסביר: "עכשיו אנחנו בזמנים שבהם אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד בכל הקשור לסיקור. אנא הקפידו שהשידורים לא יעבירו אינפורמציה היכולה לשרת את אלה הרוצים לפגוע באזרחינו, בממשל או בצבא שלנו. הבה נהיה זהירים בדיווחינו בכל הקשור בתנועותיו של הנשיא, בסידורי ביטחון, בתוכניות צבאיות, בתנועות הצבא וכדומה. קשה לכתוב על כך נהלים מפורטים", מוסיף המנהל, "ולכן צריך להסתמך על ה'קומון־סנס', וכאשר יש ספק – מוטב לנטות לצד הזהירות".
מנהל אחר אמר: "אנחנו תמיד שואלים את השאלה – מה אנחנו משיגים על ידי הפרסום? בדרך כלל התשובה היא כי אם הסיפור מעניין, זו סיבה מספקת לפרסום. ובכן, בימים אלה זו אינה סיבה מספקת".
מרחק רב במקום ובזמן מתקיים בין האירועים בישראל לאלה שבארצות הברית, אבל ביחסים בין התקשורת והשלטון במצבי משבר, ובמיוחד בימי מלחמה וטרור, קיים בהחלט דמיון מעניין. כל משבר לאומי, במיוחד מצב מלחמה, מציגים מבחן חשוב ליחסי מדיה־ממשל. מבחינת המדיה, השאלות הן: כיצד לקבל את ההחלטות הנכונות ולשמור על איזון בין זכות הציבור לדעת לבין השמירה על הביטחון הלאומי? כמה לדווח ועל מה לדווח? או נכון יותר, על מה לא לדווח? במילים אחרות, כמה פחות דמוקרטיה וזכויות הפרט מול כמה יותר ביטחון לאומי? אל מול אויב חיצוני משותף, בעת מלחמה, טרור או אסון, קיימת בדרך כלל התגייסות חברתית מלאה. החשש הראשוני לעצם הקיום משכיח לרגע חילוקי דעות ואינטרסים פרטיקולריים, ואת מקומם תופס גל של פטריוטיות וסולידריות חברתית. אין בשלבים הראשונים ביקורת על השלטון, והמדיה משתפת פעולה מרצון, מה גם שהיא איננה רוצה להרגיז את השלטון – ובוודאי לא את קהל הצופים שלה. לפטריוטיזם יש לעתים גם סמלים. כך, למשל, באירוע של 11 בספטמבר החלו הפוליטיקאים והשדרים האמריקאים לענוד בדש בגדם סיכה עם הדגל האמריקאי. המדיה מרבה לספר בנסיבות כאלה על מעשי גבורה והצלה, ועל סיפורי הקרבה של היחיד למען החברה. בימים הראשונים מתקיימת צנזורה עצמית של התקשורת, בעיקר בנושאים שהיא מאמינה שעלולים לפגוע במורל הלאומי. באותה עת מנצל השלטון את המצב כדי להגן על עצמו מפני שידורים שאינם נוחים לו, ודואג לספק למדיה אינפורמציה מסוננת. בטלוויזיה מסחרית, במצבים מסוימים, מפסיקים לזמן־מה את השידורים הרגילים ואת הפרסומות לטובת החדשות. בארצות הברית אין מי שיפצה את הרשתות המסחריות על אובדן הכנסות מפרסומת. לכן הרשתות רוצות לחזור מהר ככל האפשר לשגרת לוח התוכניות באשר הן מחויבות למפרסמים בחוזים ארוכי טווח. המפרסמים מאוד לא אוהבים למכור אופנה, תמרוקים או בירה על רקע תמונות של אסון, וגם את הציבור זה מרגיז, לכן הרשתות נמנעות מלשדר גופות של הרוגים, פצועים או של בתי חולים. יש לנו כאן אפוא שילוב אינטרסים של המדיה עם השלטון, הראשונים מטעמים כלכליים – והשני מטעמים פוליטיים.
ואולם, בעולם גלובלי, בסופו של דבר, מה שהציבור לא ילמד מכלי התקשורת במדינה שלו, הוא ילמד מרשתות גלובליות ומארצות אחרות. זאת, אף שגם כאן יש קשיים, מאחר שרוב הרשתות הגלובליות המשמעותיות הם בבעלות אמריקאית. במלחמת המפרץ הראשונה היה מי שהציע בצה"ל לסגור את שידורי הכבלים כדי שהציבור לא יראה בסי־אן־אן תמונות שיפגעו במורל האוכלוסייה. מובן שאפשר היה לצפות בשידורים מירדן למשל, שהיו אמורים להיות עוינים הרבה יותר באותה עת. מאבק הכוחות בין התקשורת, השלטון וגורמים כלכליים במדינות דמוקרטיות יימשך במצבי משבר גם בעתיד. בסוג זה של מאבק, הלימוד מן הטעויות כביכול הוא בדרך כלל – לפחות במקרה האמריקאי – לרעת הציבור.
אז, בשנות ה־70, הייתה לנו תחושה חזקה של אחריות ושליחות ציבורית. פעמים רבות שאלנו את עצמנו "מי שַׂמכם?" היינו קבוצה הומוגנית למדי של אנשים צעירים, אשכנזים, ילידי הארץ, רובם גברים, אולי קצת זחוחים מתוקף מעמדנו כמובילים ערוץ טלוויזיה יחיד מונופוליסטי, ממלכתי אבל לא ממשלתי, הנאבק בכל כוחו על שמירת עצמאותו המערכתית מול כוחות פוליטיים המאיימים עליו כל בוקר מחדש. אף שלא הופעל עלינו כל לחץ חיצוני, הייתה מבחינתי להחלטה שלא לשדר את שריפת הגופות היבט מוסרי־אסתטי. היום השיקולים האלה נראים מגוחכים משהו.
"רבותיי, מהפך"
החלטנו לסקר הפעם בדרך אחרת את תוצאות הבחירות, כמקובל באנגליה ובארצות הברית. כלומר, באמצעות קלפיות מדגם שינבאו את התוצאות כדי שאפשר יהיה לשדר את התוצאות הצפויות כבר בעשר בלילה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה שתוצאות הבחירות שודרו באופן כזה. מי יכול היה לשער שזו תהיה גם הפעם הראשונה, שבה יעלה הליכוד לשלטון לאחר עשרות שנים של הגמוניה של מפלגות הפועלים – ומפא"י בראשן. אלה היו הבחירות המשפיעות ביותר בתולדות המדינה, ולא היה לנו מושג מה עומד להתרחש.
על הפקת קלפיות המדגם והשידור היה מופקד אלכס גלעדי, אשר מונה על ידי למפיק האירועים המיוחדים. כך היה גלעדי אחראי על הפקת ביקור סאדאת, על האירוויזיון, וכמובן על אירועי הספורט הגדולים. התוכן הופקד בידי דן שילון, מנהל החדשות.
התוצאות החלו להגיע. המנתח שלהן ובונה המדגם היה הסטטיסטיקאי חנוך סמית, שהחל להסתובב באולפנים בעצבנות. "משהו לא בסדר עם המדגם", אמר בבהלה. השעה הייתה תשע בערב בערך. עליתי לחדרי, שם נפגשתי עם דן שילון.
דן הציג בפני את תוצאות המדגם, ולפיהן הליכוד מנצח בבחירות בהפרש גדול. למותר לציין שנדהמתי ואמרתי לו שזה נראה לי סתם "קשקוש". הוא שאל אותי אם לשדר או לא ואמרתי לו שאני מציע לא לשדר, אלא לחכות לבוקר לתוצאות האמת. הוא שאל: "זו החלטה או המלצה?" השבתי: "זו המלצה אבל אם תחליט אחרת ובסוף תיפול, אתן לך את כל הגיבוי". ירדתי מיד לאולפן. בדקתי עם חנוך סמית את התוצאות. הן נראו מובהקות – ובפער ממשי. מאחר שבמשך כל היום הסתובבתי בין קלפיות המדגם יחד עם אלכס גלעדי, מפיק המשדר, והתרשמנו שאנשים שמים פעמיים בדיוק את אותו הפתק, פעם בקלפיות האמת ופעם בקלפיות המדגם, נראה היה לי – ככל שיכולתי לשפוט – שהתוצאות אמינות והחלטתי לצאת לשידור עם התוצאות בשעה עשר, כמתוכנן.
ההחלטה לצאת עם התוצאות הייתה החלטה מיוחדת במינה. אם נשדר ויסתבר שטעינו – זו תהיה קטסטרופה; ואם לא נשדר ותוצאות המדגם יסתברו כנכונות – זו תהיה קטסטרופה אחרת. עם כל הפקפוקים והספקות, האמנתי במערכת שהקמנו ובאנשים המופקדים עליה. והנה כי כן, תוצאות המדגם היו כמעט מדויקות אל מול תוצאות האמת. זה היה דבר ה"מהפך" המפורסם של חיים יבין, ששינה את פני המדינה.
ניקוי ראש (1976-1974)
תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", בהפקתו של מוטי קירשנבאום, הייתה אחד המשדרים הפופולריים ביותר בתולדות הטלוויזיה. אחת לשבועיים, בימי חמישי בערב, נצמד רוב הציבור למקלט הטלוויזיה. אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית היו מארגנים את סדר יומם כך שיוכלו לצפות בתוכנית. התנועה ברחובות הייתה דלה, והמסעדות ובתי הקולנוע נותרו ריקים למחצה. התוכנית עוררה מחלוקות עזות, והסאטירה ששודרה בה גררה אחריה דיונים סוערים בכנסת ובממשלה. היו כאלה שטענו כי התוכנית תרמה למהפך הפוליטי ולעליית הליכוד לשלטון, במאי 1977. שמעון פרס טען זאת ישירות בפניי.
לא התערבתי בזמן ההקלטות עצמן, אבל כשסיימו לצלם ולערוך, מוטי ואני היינו יושבים לבד, צופים בחומר ומתווכחים. רק לעתים נדירות ביטלנו קטע לפני השידור. זכור לי במיוחד ביטול קטע על גולדה, שהיה מוגזם ופוגעני בעיניי. ההפקה הייתה יקרה מאוד ביחס לאמצעים שעמדו לרשותנו. העמדתי לרשות צוות התוכנית את האולפן, והעובדים האחרים התלוננו שזה לא הוגן. "אין בעיה", אמרתי לכולם, "תביאו גם אתם הפקות איכותיות כאלו, ותקבלו כל מה שתרצו". לדאבוני, הם לא הביאו.
אחרי השידור הראשון הציבור היה נבוך. בעיני חלק מהצופים הדברים מצאו חן מאוד והם צחקו בכל לבם, ואצל חלק אחר נוצרו בלבול ואי הבנה. מה זה הקשקוש הזה? הם שאלו. ואמנם, מכיוון שהתוכנית הציגה סגנון חדשני, לא הכול הבינו מה זה בדיוק "הדבר" הזה. זה סיפור? זה סרט? אבל בהמשך הרוב כבר נכבשו בקסם.
הפוליטיקאים הגיחו בזעם מיד לאחר השידור השלישי, כשהבינו את פוטנציאל ההשפעה ההרסני של התוכנית עליהם ועל תדמיתם. הממסד הפוליטי מימין ומשמאל לא אהב את התוכנית. אחרי כל שידור של "ניקוי ראש", נזרקו בישיבת הממשלה השבועית שאלות נוקבות לאוויר: מה הם עושים? איך מעיזים? זו הייתה התוכנית הראשונה בטלוויזיה שהתייחסה למערכת הפוליטית ולפועלים בתוכה ללא כפפות של משי וללא משוא פנים. אבל, ובשונה מהיום, אף שר לא העלה בדעתו להצר את צעדינו. אולי מפני שהופגנה כאן רמה מקצועית מרשימה, שלא היו רגילים אליה בארץ. והציבור הצביע בשלט. התכנים היו לעתים אכזריים ובוטים, אבל הכול נעשה באופן מוקפד ומאוד אינטליגנטי.
אפילו בגין, שהתוכנית הרגיזה אותו לפעמים, הבין שאין כל אפשרות להתערב. וגם אם היו מחאות – חלקן בשל אי הבנה – התוכנית הייתה אהובה מאוד על הציבור, שהתלהב מן ההומור החריף, מהתעוזה, מן המקצועיות ומהחידוש הרב שהיה בה, במדיום שבעצמו היה חדש יחסית.
באחת התוכניות הוצגה דמותו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כעשויה מקרטון והמשתתפים קורעים את הבובה לקרעים. כוונת התוכנית הייתה אמנם למתוח ביקורת על אלה התוקפים את רבין בצורה ברוטלית, אבל רוב הציבור ראה בכך גסות והסתה נגד ראש הממשלה. למרות כל חילוקי הדעות, זכה מפיק התוכנית מוטי קירשנבאום – לימים מנכ"ל רשות השידור – בפרס ישראל על "יצירתו הטלוויזיונית המקורית, למן סרטיו התיעודיים ועד לסדרה 'ניקוי ראש', סדרה המשתפת את הצופה בראייה ביקורתית ובמבט רענן על הנעשה סביבו. וזאת בתוכנית ברמה בינלאומית ומתוך שימוש מקורי במדיום". כדברי חבר השופטים.
חירבת חזעה (1978)
בעוד "ניקוי ראש" מסמלת פריצת דרך טלוויזיונית ומעוררת מחלוקת, נכון לטלוויזיה ניסיון נוסף: שידור של תוכנית אחת שהעמיד למבחן – אולי יותר מכל אירוע אחר באותם ימים – את שאלת עצמאותה של רשות השידור. במסגרת שידורי מחלקת הדרמה של הטלוויזיה, הוחלט להפיק תוכנית דרמה על פי סיפור קצר של ס. יזהר, המתאר את כיבושו של כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות ואת גירוש תושביו אל מעבר לגבול, דבר המעורר ויכוח בין אחד החיילים לחבריו על צדקתו ועל מוסריותו של המעשה.
עצם הידיעה על הפקת הסרט "חירבת חיזעה" עוררה סערה במערכת הפוליטית. שאילתות הועלו במליאת הכנסת והובע בהן החשש כי ייגרם נזק תעמולתי קשה למדינת ישראל. מועד השידור נקבע ל־16 בינואר 1978, ומכאן החלה להתחולל דרמה גם מאחורי הקלעים.
יומן שידורים
תחילת ינואר
ג'ודי לוץ, מנהלת המחלקה הדוקומנטרית, מעלה ספק אם זה הזמן המתאים לשידור הסרט, כאשר יום לפני השידור מיועדת להתכנס ועדת המשך המשא ומתן עם מצרים בהשתתפות שני שרי החוץ. התייעצתי עם מוטי. לו זה לא מפריע אבל הוא איננו חד־משמעי. חיים שור – עורך "על המשמר", חבר קיבוץ שובל וחבר הוועד המנהל – בעד דחייה. אני עצמי נוטה לדחות אבל יודע שאין זה הצעד. התייעצתי עם המנכ"ל יצחק לבני. הלה חושב שהעיתוי גרוע מאוד ומציע להביא את הנושא לדיון בוועד המנהל. אמרתי לו שהתייעצות כזאת פירושה היא אי הקרנתה של התוכנית גם בעתיד, וכי מוטב שההחלטה תהיה שלנו. הוא קיבל את דעתי. בקרוב עומד להתמנות ועד מנהל חדש, ואני מבין שעליי למצוא מועד מתאים לשידור עד אז. אינני שלם עם דחייה, אבל כאשר עומדים על הפרק דיונים מכריעים בעניין "ערביי ארץ־ישראל" – כמו שבגין מכנה אותם – אולי יהיה זה מעט מוזר שערוץ הטלוויזיה הממלכתי ייצא עם סרט כזה.
ידעתי שאנחנו מחזיקים חומר נפץ ביד. עם זאת, חשבתי שכוחו של הסיפור הוא במוסריותו, העומדת בתוקפהּ עד היום. ואולי היום יותר מכל יום אחר על החברה הישראלית להתעמת עם השידור. אינני יכול לראות בכך אלא כוח ועוצמה אדירה; היכולת להתמודד עם בעיות מוסריות מכאיבות דווקא בשעות קשות. אלא שהתגובה הציבורית הייתה מחרידה ומאיימת. הגדיל לעשות טומי לפיד – לימים מנכ"ל רשות השידור – ב"מעריב". למחרת ההקרנה הוא כתב, בין היתר: "אילו בראש ההסברה של פת"ח ניצב גאון, הוא לא יכול היה להצליח יותר. אילו את התעמולה הערבית ניהל גבלס, הוא לא יכול היה להמציא דבר כזה. אילו בטלוויזיה שלנו ישב גיס חמישי, הוא לא היה יכול לעשות שירות טוב יותר לאויבי המדינה".
12 בפברואר 1978
לאחר דחיות רבות ודיונים סוערים, אישרה מליאת רשות השידור, הגוף העליון שסמכותו לאשר תכנים על פי החוק, את התוכנית לשידור.
שעתיים לפני מועד השידור
שני חברי הוועד המנהל מגישים ערר – על פי סעיף 21 לחוק רשות השידור – לשר הממונה, זבולון המר, על החלטה שהתקבלה בניגוד לדעתם. השר רשאי לעכב את ביצוע ההחלטה ולהעבירה להחלטת הממשלה או להחזירה למליאת הרשות. המר מחליט, מסיבות השמורות איתו, שלא לערב את הממשלה בענייני הרשות (מזל גדול כי זה כנראה לא היה עובר) ומעביר את ההחלטה למליאה.
בשעה הייעודה לשידור
העובדים, בניגוד לדעתי, מחשיכים במחאה את המסך.
למחרת
מליאת רשות השידור מתכנסת ומאשרת ברוב של 18 מול 4 את השידור.
ב־13.2.78 שודרה הדרמה "חירבת חזעה"
החשבון, כמובן, לא איחר לבוא. כאשר הגיע הזמן למנות מליאה חדשה לרשות השידור, דאג שר החינוך והתרבות, זבולון המר, שהיה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, לכך שבמליאה יהיה רוב לכאלה הקרובים לו בהשקפותיו לגבי יישובהּ של ארץ־ישראל, גם אם נמנו על מפלגות האופוזיציה. זה היה הצעד הראשון שיישם את כוונת הממשלה, לאחר המהפך הפוליטי בבחירות 1977, להשליט סדר חדש ברשות השידור בכלל, ובטלוויזיה בפרט.
באחד מהדיונים עם ועדת החינוך של הכנסת אמר ח"כ צעיר ושחצן, שאינני זוכר את שמו, "זה סתם תשדיר שירות של הפת"ח". אלה היו אז ביטויים חדשים. הבנתי היכן אנחנו נמצאים, ושקיימת סכנה אמיתית מצד אלה שאין להם ספקות שהם יודעים הכול יותר טוב מכולם – בערכים, בתרבות, וגם בפוליטיקה. ללא ספק, זו הייתה אבן דרך לקראת סיומה של תקופה.
בכ"ט בנובמבר 1978 שידרה הטלוויזיה הירדנית את הסרט. הוועד המנהל רתח, שכן לאחר השידור אצלנו הוחלט שלא למכור את הסרט ולא למסור אותו לאף גורם בעולם. ואז קיבלתי טלפון נזעם. "מסרת לירדנים את הסרט", הוטחה בי ההאשמה האווילית והמרושעת. לא, אמרתי בשלווה, הירדנים פשוט הקליטו אותו מהאוויר.
במלאות 40 שנה לשידור "חירבת חזעה" פנה אליי כתב מהערוץ השני בבקשה שאתראיין לכתבה שהוא מכין בנושא ליומן השבוע. התראיינו, רם לוי במאי ואנוכי. מה שהכי הרשים את הכתב הייתה העובדה שהעובדים החשיכו את המסך בזמן השידור המיועד, ועוד יותר הפליא אותו שאני התנגדתי לצעד הזה וניסיתי לשכנע את הוועד שלא לנקוט בו. חיכיתי בסבלנות ליום השידור ביומן השבוע, ומדי שבוע סיפקו לנו תירוץ אחר מדוע השידור מתעכב. היה לי ברור שהם פשוט לא רוצים להסתבך עם השלטון. הם, כמובן, לא שידרו את הכתבה עד היום.
היום, עשרות שנים מאוחר יותר, עם ההתפתחות הגדולה בתחום התקשורת ולאחר שנשחטו כל כך הרבה פרות קדושות, ייתכן שכל האירועים האלה נראים נאיביים משהו. אלא שבקונטקסט של אותם ימים, לפני מלחמת לבנון, כאשר פגישה עם אנשי אש"ף נחשבה לעבירה פלילית, לפני הסכם השלום עם מצרים, לפני האינתיפאדה, לפני הסכמי אוסלו ולפני רצח רבין, כאשר המדינה כולה צופה בערוץ טלוויזיה אחד ללא כל אלטרנטיבה, היו לשידורי הטלוויזיה משמעות אחרת לגמרי בעיני הציבור, ובעיקר בעיני הפוליטיקאים. בעיקרו של דבר, התכנים ולוח השידורים בטלוויזיה היו פרי האמונה שעצמאות רשות השידור וקיום הנורמות העיתונאיות המקצועיות הם חובתנו כמופקדים על השידור הציבורי, אחרת יתמוטט הכול.
לאורך השנים אמרתי למנהלים ובעיקר לאנשי החדשות: לעולם אל תוותרו על מה שאתם חושבים שנכון להביא לשידור. אם מקנן בכם בספק, התייעצו עם הממונים עליכם. את הפוליטיקאים הלוחצים עליכם תשלחו אליי. אם תתחילו לוותר בדברים קטנים שלכאורה לא כדאי לריב עליהם, תיצרו סחף שלא תהיה לכם שליטה עליו, ואז תגיעו למצב שבו תסתכלו בראי ותשאלו את עצמכם – איך בכלל הגענו לזה? לכן אין לוותר גם בדברים הקטנים. אנחנו רואים היום כיצד תהליכים פוליטיים שוחקים את הנורמות, את מה שפעם נחשב מעשה שלא ייעשה, לקונצנזוס כביכול. איך הם מכרסמים את אושיות הדמוקרטיה. זה מתחיל במינוי לא ראוי – ומסתיים בחוקי חסינות, במצלמות בקלפיות ובחוק הלאום. פעם היו החשודים בשחיתות מתאבדים (לוינסון, עופר). היום הם נאחזים בשלטון בכל מחיר.
ביקור סאדאת 1977
בעולם של לוויינים החוצים יבשות וגבולות, ישנו תפקיד מעניין לרשתות החדשות הגלובליות. לעתים, מחליפות הרשתות הללו, ובעיקר סי־אן־אן, את המשא ומתן הדיפלומטי השקט בין מדינות, ואנו עדים לתופעה חדשה, הנקראת דיפלומטיה מרחוק באמצעות טלוויזיה. הדיפלומטיה, באמצעות המדיה, היא מורכבת למדי מעצם היותה פומבית וחשופה לכול. עליה לעשות שני דברים בה בעת: לנהל מעין משא ומתן אבל גם לענות על צרכים מקומיים ולגייס את תמיכת דעת הקהל העולמית.
בספרו האוטוביוגרפי "חיי כתב" מתאר ווֹלטר קרונקייט, שדר סי־בי־אס, שהפך לאגדה בתולדות השידור האמריקאי, את האירועים שהביאו, בסופו של דבר, לבואו של הנשיא אנואר סאדאת לירושלים. הסיפור הוא דוגמה לעשיית חדשות המפַתחות חיים משל עצמן.
ביום שישי, 11 בנובמבר 1977, לאחר מהדורת החדשות של הערב, הגיעו דרך סוכנויות הידיעות דיווחים על שמועות שסאדאת עומד לבקר בירושלים. מקור הידיעה: קבוצת חברי פרלמנט קנדים שביקרה במצרים בדרכה לישראל ושמעה הכרזה של סאדאת בפרלמנט המצרי, על כך שהוא מתכוון להגיע לירושלים. סוף השבוע עבר ולא יצאה כל הכחשה לשמועות הללו. ביום שני החליט קרונקייט לבדוק את העניין בריאיון לווייני עם סאדאת עצמו.
הוא שאל אותו האם יש לו תוכניות כלשהן לצאת לירושלים. סאדאת השיב כי הוא מאוד רוצה. "ומהם התנאים שלך?" שאל קרונקייט. סאדאת דקלם את התנאים הרגילים, הכוללים נסיגות של ישראל וכדומה. "ואלה הם באמת התנאים שלך לצאת לישראל?" שאל קרונקייט בשנית, ואז סאדאת השיב, "לא, לא ווֹלטר, אלה הם התנאים שלי לשלום. התנאי היחידי שלי הוא שאני רוצה לדון בכל המצב עם 120 חברי הכנסת הישראלים ולהציג בפניהם תמונה מלאה ומפורטת מנקודת המבט שלנו".
קרונקיייט הבין שיש כאן סיפור הרבה יותר גדול ושאל את סאדאת מה דרוש כדי שייצא לדרך.
סאדאת השיב: "הזמנה!"
"וכמה מהר תוכל להגיע?"
"מהר ככל שניתן", השיב סאדאת.
"האם זה יכול להיות בתוך שבוע?"
"כן", השיב הנשיא המצרי.
קרונקייט מיהר להשיג את בגין במלון הילטון תל־אביב, שם עמד ראש הממשלה לנאום באותו ערב. הוא סיפר לו על הצהרתו של סאדאת, ובגין היה מוכן להתראיין באמצעות הלוויין. בגין אמר לכתב האמריקאי: "תגיד לו (לסאדאת) שיש לו הזמנה". קרונקייט השיב שסאדאת מוכן לבוא בתוך שבוע, ובגין אמר: "אלה חדשות טובות מאוד. אני מוכן לפגוש אותו בכל עת, בכל יום שהוא רוצה לבוא. אפגוש אותו בשדה התעופה, אסע יחד איתו לירושלים, ואציג אותו בפני הכנסת. הוא ינאם בפני הפרלמנט שלנו. עכשיו", הוסיף בגין, "העניין מוטל על כתפו של הנשיא המצרי".
השאר, כידוע, היסטוריה. חמישה ימים לאחר מכן המריא סאדאת לישראל.
מבקריו של קרונקייט טענו שהוא עבר את גבולות העיתונאות בכך שניסה להתערב במשא ומתן המצרי־ישראלי להסדר. קרונקייט טען להגנתו שכוונת יוזמתו העיתונאית הייתה להפריך את הספקולציה בדבר הביקור. זה הסיפור מנקודת ראותו של קרונקייט, אבל אנחנו יודעים שזה לא כל הסיפור ושקדמו לו שיחות הכנה של משה דיין עם נציג מצרי במרוקו ועוד. עם זאת, כסיפור של גישור־תיווך באמצעות המדיה זה בהחלט סיפור טוב, וחבל לקלקל אותו עם יותר מדי עובדות.
במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, נחת סאדאת בשדה התעופה בן־גוריון. החלטתי שהטלוויזיה הישראלית תעביר את הביקור כולו בשידור חי בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה המצרית, וכך הפך האירוע כולו למה שחוקרי התקשורת מגדירים "אירוע מדיה". אחד המאפיינים של אירוע מדיה, על פי הפרופסורים לתקשורת אליהוא כץ ודניאל דיין, הוא מן היתר שהציבור מקבל לעזוב את עיסוקיו הרגילים ולצפות בטלוויזיה. ואמנם, בנחיתתו של סאדאת בנמל התעופה בן־גוריון צפו כמעט כל תושבי ישראל. זה היה אחד הרגעים הטלוויזיוניים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי. השידור החי נמשך 48 שעות בכל אתרי הביקור: הנאום בכנסת, הפגישה עם גולדה מאיר, הביקור ביד ושם, התפילה במסגד אל־אקצה, ועד לנחיתתו בחזרה של סאדאת בנמל התעופה של קהיר, שהועברה לישראל על ידי הטלוויזיה המצרית. כהוקרה על שידור התפילה מאל־אקצה, שלח לי סאדאת מאפרת כסף עם חתימתו חרוטה במרכזה.
הביקור הסתיים ביום שני בערב, ואנחנו, כאמור, סיקרנו את האירוע עד לנחיתת מטוסו של סאדאת בקהיר. מחיאות כפיים ספונטניות באולפן ודמעות ליוו את הנחיתה. הרגשנו שאנחנו מסקרים היסטוריה בהתהוותה. נציין כאן עוד כי אלכס גלעדי התכונן לביקור סאדאת בגין שמועות בנושא שהתרוצצו בין אנשי תקשורת בארץ ובעולם. הוא הכין תיק הפקה מפורט, וההפקה, בניצוחו ובעזרת צוות מקצועי מיומן, הייתה הצלחה רבתי.
ידידי ג'רמי אייזקס, היוזם, המקים והמנהל של ערוץ ארבע הבריטי, התקשר מלונדון לומר שנקבל קרדיט בינלאומי מאוד חיובי מבחינה מקצועית טלוויזיונית על כיסוי ביקורו של הנשיא המצרי.
למרות הביקורת בעיתונות על סיקור הנחיתה וההגעה לירושלים במוצאי שבת, נראה לי כי ההצלחה, בתנאי הציוד וכוח האדם המוגבלים שעמדו לרשותנו, הייתה בלתי רגילה. השידור החי שלנו הועבר בכל העולם וקיבלנו עשרות ברכות מאנשי מקצוע בעולם, בעיקר מאירופה. המבצע תפס אותנו בדיוק בתקופה של חילופים אישיים דרמטיים במחלקת החדשות. חיים יבין מונה למנהל החדשות ויעקב אחימאיר לעורך "מבט". הכול היה בתהליכי שינוי, אבל העניינים הפנימיים לא השפיעו על איכות השידור.
עכשיו, כאשר סאדאת חזר לקהיר, התחילה העיתונות הכתובה לשלוח כתבים עם דרכונים זרים למצרים כדי לדווח משם על משמעויות הביקור. ניסינו במשך כמה ימים להשיג ויזות כניסה למצרים לאחד הכתבים שלנו, ללא הצלחה. ישבנו עד שעה מאוחרת ביום שישי אחר הצהריים ולא הצלחנו למצוא פתרון. היו שהציעו לצאת לדרך ללא ויזה. פסלתי זאת מיד. לא ייתכן שהערוץ הממלכתי של ישראל ינהג כך. בשבת בבוקר העיר אותי צלצול טלפון. על הקו היה אלכס גלעדי. הוא אמר: אהוד יערי ואני נמצאים בשדה התעופה באתונה בדרכנו לקהיר, ואנחנו מבקשים את ברכתך. הגבתי בחומרה, אמרתי להם שאין להם אפילו חצי ברכת דרך. העניין חמור ואין להם אישור ממני. הם אמרו שהם עושים את זה באופן פרטי ועל חשבונם. הוספתי ואמרתי שהתנגדותי היא לא לצורכי כיסוי. על כך ענה אהוד, "אני יודע, אני מכיר אותך". בכל זאת השניים נסעו והגיעו לקהיר במוצאי שבת של חנוכה, בסביבות השעה שבע בערב. דיברתי איתם ואמרתי להם כי למרות הדבר החמור שעשו, שעליו גם ייתנו את הדין בשובם, בינתיים הם עובדי רשות השידור לכל דבר ועניין, ומבחינתי הם יקבלו את כל הסיוע שיצטרכו לו.
בצהריים זומנתי, יחד עם המנכ"ל והיו"ר, לשר הממונה זבולון המר. הוא הציע בנימה מתרה שנעכב את הדיווח ליומיים־שלושה. אמרתי לו שזה אנטי שידור ואנטי עיתונות, ושאפשר להחזיר אותם אם הממשלה רוצה בכך, מהלך שאינני ממליץ עליו. ואולם, אם הם נשארים שם חובה עלינו להעניק להם את כל הסיוע הנדרש ולשדר את הדיווחים שלהם. הוועד המנהל אימץ את הצעת השר – בניגוד לעמדתי – והכתבה לא שודרה. ביקשתי שיכנסו שוב את הוועד המנהל. לא ייתכן, טענתי, שהמערכת הפוליטית תכתיב לוועד המנהל כיצד לנהוג בשידור, היו"ר סירב.
עובדי החדשות רצו להשבית את החדשות, אבל לאחר שיחה איתם הם הסכימו להמתין עוד יום. התברר לי שדיין התרעם על כך מאוד בישיבת הממשלה, וטען שהמצרים לא מאמינים שכתבים של הטלוויזיה הישראלית מגיעים ללא ידיעת הממשלה וכי זה מפריע לתהליך השלום. זו הייתה שטות כמובן. אינני יודע מה הרתיח אותו באמת.
בינתיים הכתבה, שכללה הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת של קהיר, וריאיון עם גדול סופרי מצרים נג'יב מחפוז, איננה משודרת. מתברר גם שאהוד יערי זייף את חתימתו של חיים יבין למשרד הפנים על מנת שינפיק להם ביום שישי, כאשר המשרד סגור, דרכונים בני תוקף. זה היה דבר חמור ביותר והתלבטתי אם להחזיר אותם מיד לארץ. החלטתי להתאפק, להנמיך את גובה הלהבות ולעשות את כל הבירורים רק כאשר הם יחזרו. בסופו של דבר שודרה הכתבה, שהועברה לישראל בסיועה של הטלוויזיה המצרית. כאשר חזרו השניים, טופל כל העניין בדרך משמעתית עם עונש סמלי. ה"רווח" שלנו, בסופו של דבר, היה ששידרנו מקהיר ובכך מיסדנו שיתוף פעולה עם הטלוויזיה המצרית.
בפגישה עם ראש הממשלה מנחם בגין בלשכתו ב־25.4.78, הוא סיפר על עמדת מצרים במשא ומתן נכון לאותו זמן. לדבריו, מצרים חזרה על שתי תביעות. האחת, על ישראל להתחייב לנסיגה כוללת ולהסכים להגדרה עצמית לפלסטינים. סאדאת הציב זאת כתנאי להמשך ניהול המשא ומתן גם על כל הבעיות האחרות. לדברי בגין, ישראל לא הסכימה לתנאי והודיעה זאת למצרים ולארצות הברית. האם נקרע החוט הדק המקשר בין המדינות? בגין האמין שלא. "אנחנו מעוניינים בהמשך, וגם סאדאת לא רוצה להגיע למצב שבו תיכשל יוזמת השלום שלו", הטעים ראש הממשלה.
הסכם השלום עם מצרים נחתם ב־26.3.79 על מדשאת הבית הלבן על ידי הנשיא קרטר, הנשיא סאדאת וראש הממשלה בגין.
תהליכי שינוי
לכבוד יום העצמאות תשל"ז (1976) היה אמור הרמטכ"ל מוטה גור להתראיין בטלוויזיה. כל ריאיון עם איש צבא צריך היה לעבור אישור של הצנזורה. נוסף לכך, היה הסכם של רשות השידור עם צה"ל כי ראיונות כאלה צריכים לעבור גם את אישורו של דובר צה"ל. ואולם, כאן מדובר היה בראש הצבא, שבוודאי אינו זקוק לאישורו של הדובר.
דן שילון, מנהל החדשות באותם ימים, אמר לרמטכ"ל כי מבחינתו לאחר אישור הצנזורה זה מספיק, אבל גור השיב כי הריאיון צריך לעבור גם את אישורו של שר הביטחון, שמעון פרס. שילון, מהיר בתגובותיו, לא הסכים להתערבות פוליטית, והרמטכ"ל, עם האיפור על פניו ועוד לפני שהריאיון הוקלט, עזב בזעם את בניין הטלוויזיה.
התקרית הפכה למחרת היום לאירוע תקשורתי־פוליטי. היו שטענו שלא ייתכן שהטלוויזיה תפגע כך ברמטכ"ל ובמיוחד בריאיון ליום העצמאות, והיו שחשבו שטוב עשתה הטלוויזיה ששמרה על אי תלות פוליטית בהחלטות שמתקבלות במערכת. דיונים בנושא התקיימו בכנסת, אולם נקבעה ואוששה שוב הנורמה שלא תהיה התערבות פוליטית בחדשות.
בשנות ה־70 רווחה הסיסמה "המאפיה השמאלנית השתלטה על רשות השידור". אחרי המהפך של 1977 אף נשמעו איומים כלפי רשות השידור בסגנון: "תצטרכו להסתגל לסגנון חדש", "נחסל את המאפיה השמאלנית", "ננקה את האורוות" וכדומה. ואמנם, הממשלה מינתה לרשות השידור מנהלים מטעמה, שנשלחו "לנקות את האורוות מן המאפיה השמאלנית". מה שקרה בפועל הוא שהם הצליחו לחסל או לפחות לעכב את ההתפתחות היצירתית של הטלוויזיה למשך שנים רבות.
אין ממשל במדינה דמוקרטית הרווה נחת מן התקשורת. התקשורת במדינה דמוקרטית, בין יתר תפקידיה, הוא לבקר את השלטון. לעולם אין התקשורת יכולה לספק את השלטון – וּודאי שלא את כל השרים וחברי הכנסת והפקידים. תמיד ישנם פוליטיקאים תקשורתיים יותר ותקשורתיים פחות. ישנם כאלה שחשים מקופחים. ומאחר שהתקשורת, ובמיוחד הטלוויזיה, היא לפוליטיקאים כאוויר לנשימה – בבחינת אם לא הופעת שם אינך קיים – הרי שהם מנסים לחנך ולהכפיף את הטלוויזיה לצורכיהם. וכך יוצא שהטלוויזיה מותקפת מימין ומשמאל, והחשש הוא שתתכרסם הלגיטימיות שלה בעיני הציבור.
אנחנו לא חשבנו במושגים של ימין ושמאל. ממשלות המערך או ממשלות הליכוד היו, מבחינת התייחסותנו לחדשות ולתכנים, היינו־הך. התוכניות הביקורתיות ביותר היו אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר הממשלה היא בראשות גולדה מאיר. מטבע הדברים, אנשים יוצרים, כמו גם עיתונאים, הם אנשים רגישים יותר, ספקנים יותר וחדורי אמונה בשליחותם המקצועית. כן, רובם גם ליברלים יותר בדרך חשיבתם, וככאלה הם רגישים יותר לזכויות הפרט, לזכויות המיעוט, לעוולות חברתיות, לשלטון החוק, ואז לפתע הם הופכים ל"מאפיה שמאלנית".
שנות ה־70 בטלוויזיה הישראלית היו אולי שנות התמימות, שנים שעיצבו את הנורמות של הטלוויזיה בניסיונה לפעול על פי הכללים שהיו נהוגים במתוקנות שבמדינות הדמוקרטיה המערבית. ללא שנים קשות אלה, שבהן התנהל מאבק על דמותה ועל עצמאותה של הטלוויזיה, היא בוודאי לא הייתה יכולה למלא את תפקידיה בעתיד. תוכניות התחקירים כמו אלו של אילנה דיין ורביב דרוקר מתאפשרות כיום רק הודות לאותה מלחמה בלתי מתפשרת על עצמאותה של הטלוויזיה.
גדול הלוחצים בתקופתי היה שמעון פרס. יום אחד נקראתי אליו למשרד הביטחון. הוא הכניס אותי לאיזה חדר צדדי שהיה בו מסך טלוויזיה, ובזה אחר זה הקרין לי את כל הקטעים ששודרו בחדשות בשבועיים האחרונים על אירועי השטחים. "אתה רואה?" אמר בכעס, "תראה איזה אימפקט יש לזה, מה אתם עושים? זה דבר נורא!"
אמרתי לו שני דברים: האחד, שאני לא יכול שלא לשדר דברים שמתרחשים עשרה קילומטרים מהבית. שאם יש הפגנות ואם זורקים אבנים ונהרגים אנשים, חובה עלינו לשקף את זה לציבור. והדבר השני, "אני מזמין אותך לבוא אלינו מחר, גם אני רוצה להראות לך משהו", אמרתי לפרס.
למחרת, כשהוא הגיע, הקרנתי לו מקבץ שערכתי מן השידורים של אותם אירועים כפי שסוקרו על ידי הרשתות הזרות, שכמובן לא עברו כל צנזורה. פרס היה המום. הוא לא ידע את נפשו, מלמל דברים סתומים, ומאז נשתתקה ביקורתו...
ב־1974 היה פרס לתקופה קצרה שר המידע (ההסברה). הוא הגיע לביקור בטלוויזיה ואמר לי: "בוא נתחיל לתאם". אמרתי לו: "לתאם מה?" הוא הבין שזה לא ילך, ואז החל לרמוז בדרך עוקפת, "אתה צריך ציוד, נכון? אני אדאג לך למיליונים שאתה צריך – ואנחנו נתאם בינינו". אמרתי לו שאין לנו שום תיאום עם הממשלה, אבל אנחנו נשמח לקיים דיאלוג. בסופו של דבר, לא היה לא תיאום ולא דיאלוג.
אבל לא הכול היה מייאש ומדכא. לפעמים התרחשו גם דברים מוזרים ואף משעשעים בקרב הפוליטיקאים שהגיעו לשוחח איתי. בוקר אחד הופיע במשרדי חבר כנסת ידוע מהליברלים. "תשמע", אמר, "יש לך בתחנה מחתרת טרוצקיסטית, יום אחד אתה תקום ולא תדע איפה אתה חי. הם ישתלטו על השידורים וישדרו מה שהם רוצים. ראית מה היה בספרד, איך השתלטו על תחנת טלוויזיה? זה מה שיקרה גם לך. תשים לב, כל מה שאני אומר זה רק תשים לב..."
והיה חבר כנסת מעתלית, שהיה בעל השפעה בוועדת הכספים של הכנסת, והוא עיכב את אישור העלאת האגרה של הטלוויזיה מפני שלא שודרו מספיק מערבונים לטעמו. הוא רצה שנשדר כל שבוע מערבון. הבטחנו לו שנשתדל.
המאבקים הללו של שנות ה־70 – שידורים בשבת, "חירבת חיזעה", "ניקוי ראש", הריאיון של מוטה גור ועוד – סללו את הדרך לגיבושם של נורמות בתחום השידורים שאִפשרו זרימה חופשית וללא משוא פנים של מידע, השקפות ודעות של כל הקשת הפוליטית, החברתית והתרבותית. היום מאבקים כאלה אינם מתקבלים על הדעת ברשות השידור החדשה. התלות של "כאן" במערכת הפוליטית מאז הקמתה היא מוחלטת. תלות זו, כמובן, משפיעה על התכנים לא רק בחדשות ובענייני היום, אלא גם על לוח התוכניות כולו.
בתוכנית הבידור המרכזית של יום העצמאות אי־שם בשנות האלפיים, זכינו לראות ולשמוע את ראש הממשלה, אריאל שרון. ניתנה לו במה של קרוב לשעה בזמן צפיית השיא, שבה היה יכול להסביר בניחותא, ערב המשאל בליכוד, את תוכנית ההתנתקות שלו מול מראיינים בדרנים, שאפילו הקדישו לו שיר ניצחון. אחריו הופיע גם שר הביטחון, ולבסוף גם הרמטכ"ל. כל זה, כמובן, במסגרת של מראיינים בדרנים נוחים, שהיוו רקע רך ונעים למסרים שראש הממשלה ושר הביטחון רצו להעביר לציבור. העירוב של חדשות ובידור בתוכניות הוא עניין חמור במיוחד. אם הערוצים המסחריים עושים זאת, זה רע, אבל אם ברשות השידור אין הפרדה חד־משמעית בין חדשות לבידור, זה כבר עניין משחית. הדבר המדאיג הוא שאין אפילו מישהו שרואה בזה כיום טעם לפגם.
ב־1978 מונה ראובן ירון, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מועמד מספר 47 ברשימת מועמדי הליכוד בבחירות לכנסת ב־1977, ליו"ר רשות השידור. הוא החליף את ולטר איתן. באפריל 1979 התמנה יוסף לפיד למנכ"ל הרשות (יאיר לפיד, המרבה להזכיר את אביו בהקשרים שונים, אמר שהוא בא מבית ימני וכי המינוי של אביו למנכ"ל רשות השידור היה מינוי ישיר של בגין). הוא החליף את יצחק לבני.
יצחק לבני הלך לעולמו ב־12 בפברואר 2017. זה נחת עליי בפתאומיות וגרם לי עצב רב. לבני היה עורך "במחנה" ומפקד גלי צה"ל. תחת ידיו הפכה גלי צה"ל מתחנת רדיו איזוטרית לתחנה המואזנת ביותר בישראל, עם גישת שידור פלורליסטית ותרבותית, ועם שעות שידור מסביב לשעון; מקום שבו צמחו עיתונאים המאיישים כיום תפקידים מרכזיים בתחנות הרדיו והטלוויזיה. ברוב שנותיי כמנהל הטלוויזיה הוא היה המנכ"ל. היו בינינו חילוקי דעות על מדיניות השידורים ועל לוח התוכניות, שהפכו למאבקי כוח ושליטה מיותרים.
כמה חודשים לפני מותו פגשתי אותו בפתיחת תערוכה במוזיאון תל־אביב. שיבחתי אותו מאוד על הקטעים מתוך ספרו "חומר החיים" שפרסם והפצרתי בו שיסיים את עבודת הענק ששקד עליה במשך 30 שנה. הוא אמר משהו כמו – "לאט, לאט, יש זמן". אמרתי לו שאני לא בטוח בכך. אני מבוגר ממנו בארבעה חודשים בלבד. לאחר זמן־מה נפגשנו שוב באקראי ואמרתי לו שממרחק הזמן נראה לי שהגזמתי במאבקים בינינו ושאפשר היה גם אחרת. נראה היה לי שהתרגש מאוד מדבריי.
לִבְני, אינטלקטואל ואיש־ספר, השאיר את חותמו על עולם התקשורת בישראל.
מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנו חושבים על העולם הממשי, קבע ויטגנשטיין, ומרגע שחל איסור על שימוש במילים מסוימות, ברור כי מדובר גם בשינוי תודעתי. ב־"1984" של אורוול מוּצָאוֹת עוד ועוד מילים מהשפה, וזאת במטרה לצמצם את יכולת החשיבה והטלת הספק של ההמון.
ב־17.5.77 התקיימו בחירות והליכוד עלה לשלטון. השפה הייתה הדבר הראשון שהשלטון דרש לשנות. ההוראות הוטלו בזו אחר זו: אסור יותר לומר השטחים, או השטחים המוחזקים, או הגדה המערבית. יש לומר רק יהודה ושומרון; לא מתנחלים אלא מתיישבים וכדומה. השיח השתנה, וזה אכן הייתה סימן מדאיג שביטא שינויים מהותיים יותר. למשל, חשדות בלתי פוסקים מצד השלטון (בין היתר, שבוודאי אנחנו אלה שהעבירו לירדן את הסרט על חירבת חיזעה). וגם, למשל, תוכנית שתמכתי בה ושנפסלה לשידור.
הרעיון שהתלהבתי ממנו הגיע ממכון מחקר בסן דייגו, קליפורניה, בראשותו של פרופ' קארל רוג'רס, אחד מחוקרי הפסיכולוגיה החשובים בעולם. את שנותיו האחרונות הקדיש לניסיונות יישום של התיאוריות שלו בפתרון בעיות וסכסוכים באזורים של דיכוי פוליטי וקונפליקטים לאומיים־חברתיים באמצעות הטלוויזיה. הניסיון הראשון החל בצפון אירלנד במפגשים בין פרוטסטנטים לקתולים, המשיך בדרום אפריקה בין שחורים ללבנים, וגם בברזיל ובארצות הברית עצמה. גם אנחנו, בישראל, קיבלנו הצעה דומה: לקחת שתי קבוצות – פלסטינים ויהודים, שידברו כל יום שלוש שעות במשך שבועיים בשידור חי. הקבוצות גם ימשיכו לדבר אחרי שעות האולפן. ההבטחה שעמדה מאחורי כל זה: בסוף התהליך תהיה בין הצדדים הסכמה גבוהה הרבה יותר מאשר לפני כן והאנטגוניזם והעוינות שאיתם התהליך יתחיל ייעלמו ויפנו את מקומם לרגשות חיבה. הצוות האמריקאי שנשלח לארץ היה מורכב מפסיכולוגים חברתיים ידועי־שם ממכון המחקר של רוג'רס, שערכו מחקרים רבים בנושא. התחילו ראיונות וגיבוש קבוצות, ואני פניתי לאישור הוועד המנהל.
לדאבוני הרב, הפרויקט התבטל. לא אישרו לי לערוך את הניסוי הטלוויזיוני המרתק הזה. הסיבה: חברי הוועד המנהל הביעו חשד בגוף העומד מאחרי הפרויקט. אולי זה הסי־אי־איי, טענו, ואולי גורמים עוינים. בנוסף, אמרו, את רוב הציבור זה לא מעניין, וזה יכול בנקל להפוך למשדר פרו־פלסטיני. אֵלו היו ההתבטאויות בוועד המנהל. לא עלה בדעתם שאולי זה מכון מחקר אמריקאי מכובד ביותר ושוחר טוב.
השנה האחרונה שלי בטלוויזיה הייתה הקשה מכולן: דן שילון היה שליחנו בניו יורק, מוטי קירשנבאום היה נוכח רק לפרקים, והצוות המעולה שהשלים איש את רעהו התפרק. מעת לעת ערכתי רשימות על ההתרחשויות בתקופה הזו:
23.5.79
המאבק התחיל מוקדם יותר ממה שציפיתי. ברור לי שמול טומי לפיד, שליח השלטון, שמונה למנכ"ל רשות השידור, המלחמה תהיה קשה. הוא הגיע כדי לנקות עבורם את ה"אורוות" מ"המאפיה השמאלנית". הוא פיקח, ערמומי, מנסה למשוך אליו בחלקת לשון ובסיפורי חצאי אמיתות. הוא לא יוכל להכיל אותי. אני יותר מדי עצמאי בשבילו והוא יודע שלא אתן לו להתערב ולצנזר תכנים, במיוחד בחדשות. הוא אומר, למי שמקשיב לו, שהוא לא יכול לעבוד איתי. לדבריו, אני לא מדווח, ולא ברור לי מה פירוש לדווח במושגים שלו. הוא בא לעשות את דבר השלטון בגיבוי השלטון, כך קל להיות "חזק".
האמת היא שאני רוצה לסיים את התפקיד ממילא, אבל אינני מתכוון לוותר להם. עומד כאן למבחן דבר יקר ששקדנו עליו בשש השנים האחרונות, לקיים טלוויזיה בלתי תלויה, עצמאית, הפועלת מתוך אחריות ממלכתית, ועל פי ערכים מקצועיים ובסטנדרטים גבוהים, המנסה לשקף נאמנה את הדיון הציבורי על כל גווניו, ובעיקר בצורה הוגנת. כל זה עומד להיעלם.
שש שנים שאני עומד בראש הטלוויזיה הן למעלה ממחצית חייה. אולי באמת צריך לתת לאחרים שינסו, אולי הם יעשו אחרת והכול יהיה טוב יותר. אלא שבנקודת הזמן הזאת זהו מאבק על דמותנו, על הדמוקרטיה הצעירה והשברירית שלנו, על העתיד שלנו ושל ילדינו, ואולי אני טועה.
16.6.79
בגין ואריק אמרו אמת: "הקרב על ארץ־ישראל התחיל", והוא כולל גם אותי. במעריב של שבת, 15.6.79, אומר שרון: "בנושא ההתנחלויות חברו נגדנו האמריקאים, הערבים, והגרועים שבשמאלני ישראל, ואליהם מסתפחים אנשים טובים ותמימים, שנפשותיהם הורעלו מן הארס הנוטף מן הטלוויזיה".
אני מחליט שאני לא מוותר להם. אני התמים, המאמין, החולם, הנלחם על דמות החברה, על רמת המוסר הציבורי, על השלום, על הצדק, על השוויון, אני אחראי להרעלת אנשים טובים ותמימים? כן, אנחנו נותנים אפשרות לוויכוח הציבורי להתנהל בחופשיות ובהגינות תוך שיקוף הספקטרום הפוליטי על כל גווניו, אחרת לשם מה אנחנו קיימים? הם רק רוצים שלא נטריד אותם עם מה שהם קוראים לו יהודה ושומרון, לא עם אלוני מורה ולא עם קריית ארבע. הם רוצים לספח את כל ארץ־ישראל בשקט, תוך דיכוי והפקעת אדמות פלסטיניות. זה נראה כהולך לקראת מסלול התנגשות. בסוף תפרוץ כאן מלחמת אחים. מילולית, היא כבר קיימת. אני מרגיש את עצמי מופקד על אחד המבצרים האחרונים של הדמוקרטיה שלנו. אם המבצר הזה ייכבש, ויש לכך את כל הסיכויים, ייעלם כלי הביטוי החשוב, העצמאי באמת, היחיד כמעט, במדינה.
ואז החל המאבק הפוליטי לקראת החלטת הוועד המנהל לאשר לי קדנציה נוספת. ההפתעה הגדולה בשבילי הייתה כמות המעורבות הפוליטית שהתנהלה בקשר לסילוקי מן התפקיד. הייתי אז עדיין נאיבי. לא מאמין שהימין באמת חושב שאנחנו אויבי המדינה.
חברי הוועד המנהל: פרופ' ראובן ירון, מנהל בית הספרים הלאומי ומועמד הליכוד לבחירות לכנסת 1977; עו"ד אהרן פאפו מהקצה הימני של המפה הפוליטית; עו"ד מיכה ינון, עסקן של המפד"ל; צבי זינדר, מנהל קול ישראל לשעבר, נציג המפלגה החדשה ד"ש; עו"ד אריאל וינשטיין, נציג המפלגה הליברלית; דני בלוך, נציג המערך, עיתונאי "דבר"; ניסים אלמוג, נציג המערך ועסקן מפלגתי. היה ברור שירון ("או אני או הוא"), פאפו ("תפטר את יבין ואתמוך בך") וינון, נציגו של המר, יצביעו נגד. דני בלוך וניסים אלמוג בעד, והמפתח הוא אפוא בידי זינדר וּוינשטיין.
בדוח שהגיש סֶר יוּ גרין, מי שהיה מנכ"ל הבי־בי־סי בשנות ה־60 ולאחר מכן חבר הוועד המנהל שלו, לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, שהיה גם השר הממונה על רשות השידור, נאמר, בין השאר: "בעשר שנותיי כמנכ"ל ובשתי שנותיי כחבר הוועד המנהל שלו, לא שמעתי אף פעם מישהו מחברי הוועד טוען טענה או מביע דעה מנקודת מבטה של מפלגה שהוא עשוי להשתייך אליה. חברי הוועד המנהל שם ראו את עצמם כנציגי הציבור כולו ולא כנציגי חלקים או מפלגות שבו. נראה שיש בגישה זו יתרונות רבים מבחינת האינטרס הציבורי, של הפעלת מערכת שידור המצווה על אובייקטיביות פוליטית. בתרבות פוליטית שונה מתקיימים כללי משחק שונים".
15.7.79
התקיימה פגישה בין בגין ראש הממשלה, יגאל ידין מנהיג ד"ש, וזבולון המר שר החינוך והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. ידין הודיע שיקיים התייעצות עם חבריו למפלגה על הצבעתם בוועד המנהל. בישיבת הוועד המנהל הוחלט לדחות את מועד הישיבה לדיון בהארכת כהונתי ל־23.7 ב־11:00, ואם יהיה צורך ימשיכו ב־16:00. בכירי ד"ש התכנסו היום אבל לא קיבלו החלטה. למחרת, ב־08:30, מתכנסים השרים הליברלים אבל הם דחו את ההחלטה לאחר הצהריים. יש סיכוי שיחליטו נגדי. קבעתי פגישה נוספת עם אריאל וינשטיין, נציג הליברלים, לאחר הצהריים. להפתעתי, הוא זימן לפגישה את לפיד. שוב הסברתי מדוע אני לא מוכן להצעתם להאריך את המינוי לשנה. לפיד אמר שהוא מסכים איתי, אבל חבל, ושיש כוחות עליונים וכו'. בישיבת הליברלים אחר הצהריים לא הוחלט, וזאת לאחר שאריאל איים בהתפטרות, ואריה דולצ'ין – מבכירי המפלגה הליברלית – היה בעדי.
דן מרגלית שידר אצלנו תוכנית ראיונות. הוא הגיע אליי לספר לי מה קורה בעניינִי בחלונות הפוליטיים, ובה בעת שאל אותי איך המצב כפי שאני רואה אותו. הוא שיחק אותה כידיד שרוצה לעזור. בוקר אחד נכנס אליי הכתב הפרלמנטרי שלנו וסיפר לי שדן מרגלית עושה לובי אצל חברי הכנסת תוך כדי השמצות עליי על מנת לקבל את התפקיד שלי. נודע לי גם שהוא המועמד של שר החינוך המר לתפקיד. קראתי לו לשיחה וביקשתי הסבר. הוא החוויר, גמגם, ולבסוף אמר שממילא אין לי סיכוי, אז למה בעצם שהוא לא יחליף אותי. סילקתי אותו מחדרי. הוא לא החליף אותי. לאחר זמן הוא ביקש לעשות סולחה, הזמין אותי לצהריים. נפגשתי איתו.
23.7.79
בבוקר הבניין שומם. כולם יצאו להפגנה מול חדר הישיבות של הוועד המנהל. בעוד עשר דקות, ב־11:00 בדיוק, צריכה להתחיל הישיבה. אין כמובן כל סיכוי שמשהו ישתנה. אני מנסה לכתוב משהו, שתהיה הודעה שלי לעיתונות. כתבתי כבר שתי טיוטות והן לא טובות בעיניי. מרחוק נראה שיש הרבה אנשים, שלטים וכתובות. יש כנראה רבים המודאגים מעתיד הטלוויזיה. לקראת הצהריים מזמנים אותי לישיבת הוועד המנהל. עלתה שם הצעה להאריך לי את המינוי בשנה, אבל לפני שידונו הם רוצים לדעת את עמדתי. הסברתי להם את עמדתי ותמהתי כיצד מציעים לי הצעה שאין החלטה לגביה. סירבתי כמובן.
בחוץ עמדו עשרות רבות של עובדים עם שלטים ועם שירה. הדיונים נמשכו שבע שעות, והוחלט, ברוב של ארבעה נגד שניים ואחד נמנע, שלא להאריך את כהונתי. כאמור, אנשי המפתח היו נציג הליברלים, אריאל וינשטיין, שנמנע, וצבי זינדר, נציג ד"ש, שהצביע נגד. נציגי הקואליציה הצביעו נגד. אריאל, שידע שלא משנה איך יצביע התוצאה תהיה שלילית מבחינתו, נמנע, וכך בנה לעצמו מפלט בין מצפונו המקצועי לבין חובתו למפלגה. זינדר "הליברל", נציגו של ידין "הליברל", הצביע נגד.
הודעתי מיד כי בנסיבות האלה לא אוכל לקבל על עצמי אחריות לשידורים וכי אני מגיש את התפטרותי מרשות השידור. לפיד הודיע שהוא ימלא את מקומי.
הייתה לי הקלה מסוימת. במצב העניינים הנוכחי ממילא לא היה לזה טעם רב. אני לא כועס, לא נרגז, אין לי טענות לאיש. אני בעיקר עצוב על הכיוון שאליו הולכת המדינה.
בהודעה לעיתונות כתבתי, בין השאר: "אף ממשלה איננה מרוצה מכלֵי תקשורת בלתי תלויים. מבחינה זו, ממשלת הליכוד כממשלת המערך רוצה בכלי תקשורת שבו יישמע קולה. קל לעשות שימוש אופורטוניסטי בטלוויזיה. אילו נהגתי כך, ייתכן כי המשך כהונתי היה מתקבל במסדרונות הפוליטיים כדבר טבעי ומובן מאליו. החלטת הוועד המנהל מהיום מסמנת מגמה ברורה לצמצום עצמאותה של רשות השידור בכיוון להפיכתה לכלי שהשלטון יהיה מרוצה ממנו.
החלטת הוועד המנהל מהיום, אם כי בפועל מדברת בי, איננה לכאורה נוגעת בי אישית. אם לא יעמוד הציבור על המשמר, אם לא ישכיל לתבוע בתוקף את זכותו היסודית לתקשורת ציבורית אמינה ועצמאית, לזרימה חופשית של דעות ורעיונות, הוא עלול לצרף את עצמו במו ידיו אל חבורה גדולה של מדינות, שאזרחיהן מקבלים אך ורק אינפורמציה מטעם".
העובדים תלו שלט גדול לרוחב בניין הטלוויזיה: פה נקבר חופש העיתונות. ב"מבט לחדשות" בערב חתם חיים יבין את הכתבה על ישיבת ההדחה במילים "ארנון צוקרמן, המנהל שהיה, יום עצוב לטלוויזיה הישראלית".
אחת התגובות המעניינות שקיבלתי לאחר החלטת הוועד המנהל הייתה ממי שהיה יו"ר רשות השידור בתקופתי, ולטר איתן. ולטר נולד במינכן ב־1910 בשם ולטר אטינגהאוזן והיה המנכ"ל הראשון של משרד החוץ למעלה מעשר שנים תחת משה שרת ואחר כך גולדה מאיר. בהיותו בן ארבע עבר עם הוריו לאנגליה, למד מדעי הרוח באוקספורד, והיה שותף במאמץ לפיצוח צופן אניגמה המפורסם. ב־1946 עלה לארץ. הוא היה איש הקשר לוועדת החקירה של האו"מ שהביאה להחלטה על החלוקה, ועמד בראש משלחת ישראל להסכמי שביתת הנשק ברודוס ב־1949. בין 1970-1969 שימש שגריר ישראל בפריז. חיבבתי את ולטר, אדם שידע לחיות את החיים הטובים, ולכאורה נדמה היה שכל צרות העולם מגיעות רק עד לבד החיצוני של כותנתו, מה שכמובן היה רק כלפי חוץ. והנה כך הוא כותב במכתב אישי לכתובתי הפרטיתב־27.7.79:
לארנון שלום,
אני יושב כאן מנותק לגמרי מן העולם (בחופשה במיקונוס, יוון) אבל שמעתי את אשר קרה איתך ונדהמתי, ממש נדהמתי. זה זמן רב לא שמעתי על דבר כה מגעיל מכל הבחינות. אינני יכול להשתחרר מהרגשת בושה. אינני יודע פרטים רבים, אבל מה ששמעתי משגרירנו באתונה הספיק לי (אין לי כאן עיתונים מהארץ). מאז שנודע לי העניין קשה לי לחשוב על דבר אחר. נורא שאין לנציגי ציבור אומץ לב אזרחי ונוראה הפוליטיזציה של רשות השידור. זה עושה צחוק מהחוק. מבחינת הזמן והמקום, אני אמנם רחוק מהנעשה ברשות, אבל אני סובל ממש כשאני רואה עד היכן הגיעו העניינים. אין לי ספק כי אתה אישית תצא מהפרשה האיומה הזו מחוזק מבחינות רבות ולא תחסר לך הפרנסה אך אין זה העיקר, כפי שתסכים איתי. הייתי מסוגל לכתוב רבבות מילים על החרפה הזו אבל אסתפק בשורות אלה פן אחלה מהעניין. אל תשיב (אין לך אפילו לאן!) אך בשובי נתראה ואקווה כי בינתיים יקרו לוועד המנהל הזה דברים אשר יזעזעו אותו.
שלך כתמיד
ו.א.
מדהימים אותי במיוחד חוסר היושר והצביעות המאפיינים את האנשים. אם תחשוב כי אני נאיבי, לא אכפת לי!
כשקיבלתי לידי את ניהול הטלוויזיה הבנתי שיש שלוש קטגוריות מרכזיות שאתה רוצה, ששתיים מהם יהיו לצדך; מבין הציבור, עובדי הטלוויזיה והפוליטיקאים, שני הראשונים הם במעלת החשיבות העליונה. הפוליטיקאים הרבה פחות!
"עצמאות רשתות השידור בבריטניה נעוצה בהתאפקות שהתאפקו ממשלות בזו אחר זו, ואפשר שיימצא מי שיאשים אותן בשל כך במורך לב. החירויות הללו תלויות גם ברגישותם של אנשי השידור לטעמו של הציבור ולרגשותיו, ובחוש האחריות שלהם. במהלך השנים הכירו אנשי השידור בכך שזכותם לחלוש על צינור תקשורת אדיר מטילה עליהם חובות ומגבלות, שאינן חלות על עיתונאים ועל מו"לים הפועלים בתוך מציאות של שוק חופשי".
דברים אלה אמר ביולי 1971 שר הדואר והתקשורת השמרני של בריטניה, סֶר כריסטופר צ'אטווי.
בעיקרון זה אולי נכון, אבל קודם כול שתתאפק הממשלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
