הולכת פנימה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הולכת פנימה

הולכת פנימה

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 309 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 9 דק'

מרב השרוני

מרב השרוני גרה עם משפחתה בשפלת יהודה. עובדת סוציאלית, בעבר מרצה למדעי החברה בבית ספר לסיעוד. למדה אנתרופולוגיה ועשתה שתי עבודות מחקר; "הקשר בין דת ללאום בזהות של טיבטים גולים", "התבוננות (קונטמפלאציה) במנזר של נזירות נוצריות".

תקציר

"את הרומן הנפלא של מרב השרוני, הולכת פנימה, קראתי בנשימה עמוקה, איטית ונעתקת. זהו סיפור מסע פנימי, רב ממדי, הנפרש לאורך קווי האורך והרוחב המתאבכים של הנפש. הוא מתחיל בבית הדין של מעלה, בו מבקשת גיבורת הרומן, תמר ארבל, להתחקות אחר מקור הפגיעה שחוותה בילדותה, ולהתייצב מול אביה המת (עם נוכחות מפתיעה של חנה ארנדט כנציגת התביעה); עובר דרך נופי הודו, הימלאיה, נגב, עמק הירדן, שכונת רחביה בירושלים, מסדרונות החוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון; ואף מגיע ומתעכב (במלוא כוחו של הרומן) בשהות המכוננת של תמר במנזר האם־מרי בהרי יהודה. שם, בין ערוגות הפרחים הבודדים, היא מסתגלת לנוכחותו של האל והנשגב. בתפילה, בהתבוננות, בשקט וביופי בלתי רגילים היא מתחילה להכיר ולרפא את עצמה, וזה לא מעט. הולכת פנימה הוא רומן מסע, ובכך הוא חושף אותנו לשפה נהדרת, לנופים אחרים, לתובנות ולמתח רב (הרומן עצמו מוצג כדרמה משפטית) – זהו רומן שעותק נשימה ומשיב נשימה, ומכאן יופיו הספרותי."
 
יקיר בן־משה, משורר ועורך ספרותי
 
מרב השרוני גרה עם משפחתה בשפלת יהודה. עובדת סוציאלית, בעבר מרצה למדעי החברה בבית ספר לסיעוד. למדה אנתרופולוגיה ועשתה שתי עבודות מחקר; "הקשר בין דת ללאום בזהות של טיבטים גולים", "התבוננות (קונטמפלאציה) במנזר של נזירות נוצריות".

פרק ראשון

פרק ראשון
 
דיון משפטי ראשון (2006)
 
 
הזעקה הדהדה בין כתליו של היכל המשפט. שני שופטים הניחו את הדפים שבהם קראו, והרימו את ראשיהם. הררי, אם בית־הדין־של־מעלה, פנתה אל שני השופטים ואל שתי השופטות בהרכב הבוקר: מדובר באישה כבת ארבעים בשם תמר ארבל. באמצע טיול עם כלבתה בהרי יהודה, נעצרה בקרחת יער לצד גת קדומה, ונשאה ראשה אל השמיים. זעקתה חסרת הקול היא שנשמעה היטב פה, באזור העננים הנמוכים. השופטת עפרוני קוטעת את השקט: בזמן האחרון מגיעות אלינו פניות, שמעידות על מצבי מצוקה קיצוניים, ואשר מחייבות חקירה מעמיקה. כן, נאנחת השופטת הררי. כולנו היינו רוצים שהשנה הזאת תסתיים. אני מציעה שנתחיל בבירור כללי, מה ידוע על חייה?
 
...אה, נזכרת הררי, יש עוד עניין. ארבל מבקשת את חנה ארנדט כנציגת התביעה, וזו בהחלט בחירה מקורית ומעניינת, ארנדט לא עסקה בעריכת־דין, אך כאן, בבית־הדין־של־מעלה, אין זה תנאי הכרחי. חובתנו לברר את מידת התאמתה לנושא התביעה, ואת נכונותה למלא את התפקיד.
 
אני מזכירה לכם את האחריות שמוטלת עלינו, ליצור תמונה שלמה לגבי הפונה. מבטה עובר על פניהם של ארבעת השופטים. קולה מתחזק. מתוך כלל הבקשות שמגיעות אלינו אנו מקבלים את אלה של בני אדם אשר עמדו בניסיונות קשים, שלמיטב הבנתם מיצו את האפשרויות הארציות להתקדמות והגיעו למצב שנתפס על־ידם כחסר מוצא. התפקיד שלנו הוא קודם כול לשמוע את הזעקה, את הקריאה לעזרה; לזהות מהיכן זו מגיעה, והאם אכן מדובר ב"תהליך פנימי של נשמה", ושל הפיכתו של האדם לשלם יותר. במקרה כזה מתפקידנו לסייע לו. זהו מצב שברירי במיוחד, ונדרשת מצידנו הקשבה מלאה. אני מציעה שנזמין את גב' ארבל, ונשמע אותה.
 
שעה קודם... זהו יום הולדתי הארבעים. שמונה בבוקר, אני חוזרת מטיול עם כלבתי. אחרי מקלחת קצרה אני נוסעת למנזר "האֵם מרי", כמו שאני נוהגת לעשות לפני כל אירוע משמעותי בחיי. בירידה אל דרך העפר אני פותחת חלונות, נושמת לרווחה את האוויר הרענן. הכול מוכר, ההרים המכוסים חורש סבוך, ההר הטרשי בצורת גמל, הסלע הגדול לצד הפיתול שלפני המנזר, מטע הזיתים שבקצהו עץ עתיק עם שורשים עבותים מתפתלים וצמרת מדוללת, שדרת הברושים, השער השחור. מחשבת את השנים. 13! שנים בדיוק שאני באה והולכת, באה והולכת. אני עולה במדרגות, פוסעת במסדרון הצר אל יציע הכנסייה, נושמת לתוכי את מה שנותר מהקטורת שבה עשו שימוש בתפילה, חולצת נעליים ומתיישבת על שרפרף התפילה שהבאתי מהבית. ברגע שאני עוצמת את עיניי אני חשה בשקט המוחלט, האֵם מרי הוא ביתי הפנימי. כעבור מספר רגעים, כאשר אני מגיעה אל שיא הריכוז, אני חשה בהתאיינות גופי. אור לבן ממלא את ראשי.
 
ברגע הבא אני בהיכל לא גדול, כעשרה מטרים אורכו, שישה – גובהו. חמש דמויות ישובות בחצי עיגול, על מושבים רחבים בדומה לזה שעליו גם אני יושבת. הן עוטות גלימות לבנות, תווי פניהן אינם ברורים, צבעם מעט חיוור. אחת מהן, היושבת במרכז, מקום מושבה מוגבה מעט, מתבוננת בי, ופותחת בדברים.
 
אני השופטת הררי, אם בית־הדין־של־מעלה, וזהו הרכב השופטים שנבחר לדון בעיניינך, גב' ארבל. גשי בבקשה אל דוכן העדים. רק כעת אני מתפנה להביט שמאלה, אל עבר הדוכן העשוי קרח מגולף. מלאכת אומנות, בדומה לגילופי עץ בבתי־כנסת עתיקים. קרני האור המגיעות מחלון אליפטי בתקרה יוצרות במגען עם הקרח גוונים מרהיבים של תכלת. אני עולה במדרגות, אוחזת במעקה, ומתיישבת על כיסא העשוי ענני נוצה דחוסים. השופטת הררי פונה אליי: מה מביא אותך אלינו? אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר הצלול, גומעת לאט...
 
"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" [תהלים קטו, טז], אני שומעת את סבי שר. קולו חי כל כך. עיניי פונות לקיר מימין, משוטטות על העננים הדחוסים ואז נעצרות על אחד... דוב! מתעוררת הילדה שבי, ואיתה זיכרון. תאומתי ואני שוכבות על הגב למרגלות המדשאה הגדולה באוניברסיטה, אחרי שהתגלגלנו את כל המדרון והתקפת הצחוק פסקה באחת. מבטינו בשמיים הפרושים מעל, למלוא רוחבם, כיפה שאין לה התחלה ואין לה סוף. כך עשינו גם בטיולים במדבר. תמיד נמצא הכוך או הגֵב הריק שבו התבודדנו, ואיכשהו, אני חושבת עכשיו, אף פעם לא הפריעו לנו מטיילים אחרים. היינו שתי ילדות קטנות לעצמן, שמורות באיזה אופן... מבטי ממשיך לחפש צורות בעננים שבקיר. כלב! פרצוף של אדם! עם כל גילוי ההתרגשות עולה. אחרי כמה רגעים אני מבינה, אלה העננים "שלי"! כאילו מישהו לקח ואסף ושם אותם פה בקיר... לא ייאמן. שפתיי נעות, אך מפי לא יוצא קול, כל היופי הזה סביב ודווקא עכשיו, במשפט. כחכוחה של השופטת הררי מחזיר אותי... אני מורה לעצמי: לחבר את כפות הרגליים לאדמה, לזקוף את הגב – לא מתוח ולא רפוי. הרגישי את החיבור בין הרגליים לבטן, לראש, ועכשיו דברי. ברור. אל תמהרי, שהראש לא יקדים את הלב וכל הזמן שימי לב, רגליים באדמה...
 
אני רוצה לתת עדות, אני אומרת בקול חלש, לעשות הכול, כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם באותה קלות בלתי נסבלת שמאפשר העיוורון. אני רוצה להעיד על הרוע שקיים באדם, על סביבה שמאפשרת אותו, על המצב הזה של אדם חסר ישע, ועל הניסיון לצאת מהבור שאליו נפלתי, ולהמשיך בחיים. תמיד רציתי להבין מה קרה בילדותי, מה השתבש.
 
 
 
הררי קוטעת את דבריי. מה שאת אומרת מובן, את אישה שעושה עבודה פנימית, נשמתך כבר עברה כברת דרך ארוכה, ובכל זאת, את יכולה לספר מה עורר את הזעקה ביער? חשוב שנברר איזה סוג של עזרה דרושה לך?
 
באולם משתרר שקט. אני מרימה את ראשי ומתבוננת בקירות הלבנים, עננים דחוסים. עיניי מתעכבות על האותיות המוזהבות מעל מקום מושבם של השופטים, ישיבה של מעלה, בדמיוני אני כבר לא שם. שוב בטיול הבוקר המוקדם עם לַילה, כלבתי השחורה. הולכות על דרך עפר רחבה. ברגע מסוים אני עוצרת, נושמת את האוויר הרענן אחרי הגשם שניתך במשך יומיים ללא הפסק, ופונה אל תוך היער. לילה ממהרת אחריי, תמיד שמחה לעזוב דרכים מוכרות. אני מחייכת, עיניי בקושי מצליחות לעקוב אחר תנועת הכלבה. זו חוצה את האוויר בקווים ישרים ופתאום נעצרת, זוקפת אוזניים, ערנית. גופה מתחכך בעוצמה ברגליי. רגלי נתקלת בענף. אני מועדת. לילה עוקבת אחרי קימתי. מעיניה הגדולות, החומות נשקפת דאגה מעורבת בתוכחה. לא מספיק?! את בת ארבעים! נבוכה, מושפלת מהנפילה אני עונה לה במבט, כזאת אני, אם לא אסטה מדי פעם מדרכים מסודרות, אפסיק לחיות. אנחנו ממשיכות לתוך קרחת יער קטנה. מולי משטח דריכה, אבן לבנה מכוסה אזוב ירוק, בור שהתמלא עד חציו מים, עלים דמויי לב נוטפים. קווי המתאר העציים שעליהם ברורים. עיניי נמשכות אל מקבץ רקפות לבנות. מופתעת כמו מעולם לא ראיתי את הפרח האצילי והצנוע הזה. עומדת במקום, רק עכשיו חשה בקור שמגיע מלמטה, במבט מהיר מגלה שנעליי ספוגות מים. לילה רצה שמחה. ציוץ ציפורים עדין משיב חיים. דממה עוטפת אותי. הכול נעצר בתוכי. זעקה מטפסת מרגליי לבטן, לדרכי הנשימה. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". על עיניי יורד מסך שחור. מאיפה לעזאזל הגיעו המילים? אני פונה אל השופטת הררי, קולי חלש... עשיתי כל מה שאפשר. משהו בתוכי מבקש לפרוץ החוצה אבל יש שם מחסום, ואין לי מושג מהו. מניחה שהוא קשור לפגיעה שעברתי מאבי, הנאשם במשפט הזה שאני מבקשת לקיים כאן. זה כבר קרה לי קודם אבל לא בעוצמה הזאת.
 
תודה תמר, אומרת השופטת הררי, יש עוד משהו שאת רוצה להוסיף? כן, קולי יציב, ההברות יוצאות ממקום פנימי:
 
היום ברור לי שכל מה שקרה, כל מה שעשיתי בחיים מוביל לפה, למשפט הזה בבית הדין של מעלה. הסיפור שלי, אני מבינה עכשיו, ביום הולדתי הארבעים, הוא של אישה שיכלה למות שוב ושוב ונשארה בחיים.
 
פעם כמעט נהרגתי בהודו, ופעם – במדבר יהודה, אבל יותר מכל הסכנות שפגשתי בחוץ הייתה הסכנה הגדולה ביותר – מבית. אני אישה שיכלה למות שוב ושוב ושוב, ולא מתה. זה כל הסיפור. מה שהציל אותי ממוות, אני מבינה עכשיו, אחרי כל השנים האלה, היה מעט כוח פיזי והרבה רוח. רוח זו, היא שמשכה אותי מלכתחילה אל המקומות האלה, אל רובם. הכתיבה היא הכלי שבו נעזרתי בתיקון. ללא דמות־עצמי שנשקפה אליי מהמילים, שאיתה יכולתי לחיות בשלום איזה זמן, לא היה סיכוי שאמשיך. נכון, לא פעם חשתי שהמילים הן ניסיון חסר סיכוי "לתפוס רוח" שכבר עברה. ובכל זאת, ללא סיפור הייתי מאבדת את הדרך.
 
אני מבקשת לקיים כאן בבית־הדין־של־מעלה משפט צדק. ברצוני לתבוע את אבי על מעשיו הפוגעניים כלפיי, שעליהם לא נתן את הדין במהלך חייו.
 
 
 
תודה לך, תמר, מגיע אליי כמו מרחוק קולה של השופטת הררי, אני פוקחת את עיניי לרווחה.
 
השופטת עפרוני, הכניסי בבקשה להיכל את חנה ארנדט, המועמדת לתפקיד נציגת התביעה. "אינטלקטואלית, הוגת דעות, ספריה עוסקים בתאוריה פוליטית ובהיסטוריה של רעיונות", מקריאה השופטת הררי מן הכתב, "יהודייה־גרמנייה. לפני פרוץ המלחמה ברחה לצרפת, נתפסה, נכלאה במחנה מעצר וברחה ממנו, בהמשך חיה בארצות הברית. קיבלה על עצמה את תפקיד האיתור והשימור של הכתבים היהודיים החשובים שנותרו באירופה אחרי השואה. בשנת 1961 סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן. בדו"ח שכתבה ניכרת חשיבה ייחודית, חתירה אל האמת, שלעיתים באה על חשבון הקשבה אמפטית לעדויות הניצולים".
 
אני חשה בשמחה שממלאת את ליבי על כך שאזכה לראות את האישה הזאת כאן. כעבור כמה רגעים היא נכנסת, אישה בעלת מבנה גוף בריא, פניה החיוורות מעט מעבירות רושם עז וגם נוקשות, קפדנות. היא לבושה חצאית אפורה, גרביונים בצבע חום בהיר, סריג כחול דק, ועונדת מחרוזת פנינים, לרגליה "נעלי סירה". עיניה הגדולות בוחנות אותי. מבטה ממוקד.
 
תמר, פותחת השופטת הררי, האם תוכלי לספר לנו מהי מטרת פנייתך לקיומו של משפט זה, ומה עומד מאחורי בחירתך בחנה ארנדט לתפקיד התובעת?
 
מותר לעשן? אני שואלת.
 
 
 
השופטת עפרוני היושבת מימין, בקצה הקשת של מושבי השופטים, מהנהנת. בניסיון השלישי עולה להבה מהמצית האדום. אני מרימה את ראשי, שואפת שאיפה מהסיגריה, ומפנה את מבטי אל עו"ד ארנדט:
 
מבחינתי המשפט הזה נועד קודם כול לתת לילדה שהייתי אפשרות לדבר בקולה על דברים שקרו לפני שנים, שאז לא יכלה לבטאם. והם כוללים פגיעה מינית של אבי בי, כשהייתי קטנה. חשוב לי לראות את התמונה השלמה, עד כמה שאפשר, ומכאן פנייתי אלייך. אני רוצה שמי שייצג אותי יהיה אדם פתוח שמסוגל לקלוט מסרים ונקודות מבט של אנשים שונים, ומהם להגיע לתמונה הכוללת. אדם, שנושא זכויות אדם קרוב לליבו. כלומר, הזכות של כל אחד להיות אדם, ולצמוח למה שנועד להיות.
 
 
 
אני שואפת עוד שאיפה מהסיגריה, מבטי ממוקד בה.
 
מאז שראיתי סרט שנעשה עלייך, דמותך לא עוזבת אותי. אחר־כך גם קראתי את ספרייך. את המשכת לראות, או לפחות לנסות לראות, בזמן שרבים אחרים עצרו. חתרת ללא הפסקה לעבר האמת, לראייה של התמונה הכוללת. רצית להבין את האדם שמאחורי מנגנון ההשמדה. ראית בהליך המשפטי הזדמנות להגיע להבנה רחבה ומקיפה של ההיתכנות של מעשי זוועה שכמותם את ורבים אחרים לא שיערו שיכולים להיעשות על־ידי בני אדם. ביקשת משפט צדק, שבסופו האמת תצא אל האור. באת למשפט של אייכמן כמו ציידת. ימים התבוננת בכל תזוזה בשרירי פניו בתא הזכוכית. גם כיום, אחרי כל השנים האלה, אדולף האדם מיישיר אליי את מבטו מתוך כריכת ספרך.
 
 
 
ארנדט מוציאה מתיקה חפיסת סיגריות, מניחה בפיה אחת. לרגע נדמה כי משהו מתרכך בפניה, והיא מחייכת.
 
אני מציעה לה מצית. מבטינו נפגשים. היא עונה: גם אם דבריי היו נכונים, מה זה משנה בכלל? הרי אף אחד בישראל לא היה פנוי להקשיב באמת. המשפט ההוא היה תיאטרון, סופו של המחזה נכתב עוד לפני שהתחילו הדיונים...
 
את אומרת שחוננתי בראייה חדה, אבל אני לא ראיתי את המסגרת שבה פעלתי, את האבסורד, את היוהרה, המחשבה שאני חנה אצליח לגרום לאנשים לראות את דפוסי החשיבה ותכונות האישיות שמביאים אדם מהשורה להתנהג באכזריות כזאת. גם היום אני חושבת שאייכמן עצמו היה בן אדם קטן, חסר תכונות מיוחדות או מרשימות, חסר חשיבה ביקורתית. עדותו הייתה מורכבת מאוסף של סיסמאות, ממשפטים דלים שעליהם חזר באופן מכני, מעיוותי מציאות שנראה היה שמסייעים לו בהונאה עצמית וגורמים לטשטוש מוחלט בין טוב ורע. פקיד קפדן בעל מוטיבציה לקידום ובעל יכולת ארגון, שלא ראה את הזולת מעבר לדפי הטבלאות והחשבונות אשר עליהם עבד... כשנשאל במשפט מדוע לא סירב למלא אחר ההוראות אמר ישירות, בלי לחשוב, בכנות: אף אחד לא אמר לי לפעול כך. אז, באותו רגע, הבנתי את גודל האבסורד. הרי איש כזה בשום תקופה אחרת לא היה מגיע לעמדה של השפעה, והינה בשנות השלטון הנאצי דווקא הוא, הכלום הזה, מילא תפקיד מרכזי במערכת ההשמדה. גזר הדין היה צודק, היות ומי שפעל מתוך מטרה של הכחדת עם לא יכול להיות לו מקום בין בני האדם על אותה האדמה. הנימוקים שעליהם הסתמכה התביעה היו שגויים. את העבירות שביצע יש לראות באופן שונה, שבזמנו לא הייתה לו הגדרה בחוק הפלילי, והיום מכונה: "פשע נגד האנושות". אבל זה היה קרוב מדי, הכאב היה טרי, לרבים מהעדים זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על הזוועות שעברו. העניין לא היה עשיית צדק, או רצון להבין באמת איך הדברים הנוראים האלה יכלו לקרות. דבריי על היודנראט היו מיותרים, הנושא עצמו חשוב אבל הוא לא היה רלוונטי למשפט. וגם את העניין הזה ניפחו מעבר לכל פרופורציה הגיונית, זה היה בשולי הדו"ח. מאז לא היה לי לילה אחד שלם שבו ישנתי. שילמתי מחיר כבד. אני יהודייה, ממחנה ההסגר שבו שהיתי, יצאו טרנספורטים לאושוויץ; בפריז הדירה שלי שימשה מקלט לקומוניסטים שנמלטו מהשלטון. אחרי המלחמה ובמשך עשרים שנה עסקתי בפעילות ציונית. לבוא ולהאשים אותי בשנאת ישראל... אין ספק שהייתי חוסכת לעצמי הרבה צרות אם לא הייתי לוקחת חלק במשפט של אייכמן, אבל גם היום אני יודעת שלא הייתה דרך אחרת. משהו דחף אותי להגיע לירושלים, המשפט ההוא היה חזק ממני.
 
תודה לך גב' ארנדט, נשמע קולה הסמכותי של השופטת הררי. כידוע לך, התובעת ביקשה שאת תייצגי אותה. הבקשה אושרה על־ידי הרכב שופטים זה, ובכל זאת, מחובתי לשאול אותך בטרם נתחיל את משפטה של גב' ארבל, האם את רוצה לקבל עלייך את התפקיד?
 
ארנדט מכחכחת בגרונה: השאלה במקומה. מרגע קבלת הזימון התלבטתי. במהלך חיי עסקתי בתחומים שקשורים לכלל, לחברה, וכאן מדובר בעניין פרטי. עם זאת, אני מקבלת את דבריה של התובעת, שיש במקרה פרטי זה נגיעה לאוניברסלי, במובן של זכויות אדם. אחרי השואה התחייבתי כי איאבק על זכותו של כל אדם לביטוי עצמי, גם כאשר עמדותיו שונות ורחוקות משלי... לפיכך, תשובתי היא כן. אני מקבלת על עצמי את התפקיד של נציגת התביעה. אציין כי הכרתי את סבהּ של תמר, אך לעניין זה לא היה כל משקל בהחלטתי.
 
בהיכל המשפט משתרר שקט מתוח. קולה הבטוח של הררי מהדהד ומפסיק את זרם מחשבותיי. תמר, אבקש ממך לצאת ולהמתין כמה רגעים בפרוזדור שמחוץ להיכל על מנת שנוכל לערוך התייעצות. מחוץ לאולם אני מתבוננת בקירות, עננים לבנים דחוסים, האור ניכר, אך לא ברור מקורו. אני מרכינה את ראשי. מוזר, אני חושבת, אין בי מתח, רק שקט שעוטף. השופטת עפרוני יוצאת מדלת ההיכל וניגשת אליי, פניה נעימות. היא מחייכת, ומסמנת בידה, מזמינה אותי לשוב פנימה.
 
גב' ארבל, קולה הרם של הררי נשמע היטב, הרכב בית הדין החליט לקיים משפט בעניינך. אני מבקשת שתעברו על כתב האישום. הנאשם יצטרף אלינו בהמשך הדיון. כמה רגעים אחר־כך היא מקריאה מהדף: "ד"ר ארבל נתבע על הפרת תפקידו כאב ועל פגיעה מינית מתמשכת בבתו תמר ארבל, התובעת, בין השנים 1985-1967. העבירות המיוחסות לנאשם הן התעללות מינית שכללה מעשים מגונים בקטין חסר ישע שהינו בן משפחה, וגם ניסיון לאינוס כשהנפגעת, התובעת הייתה בת 19. מעשה מגונה הינו מעשה אשר בוצע לשם גירוי, סיפוק מיני, ללא הסכמת הצד השני, כגון נגיעה באיברים אינטימיים".
 
גב' ארנדט, אני מעבירה אלייך את רשות הדיבור. אני מציעה שנתחיל את הבירור בעניינה של התובעת בלידתה, אומרת ארנדט. אני מבקשת להזמין את העד הראשון.
 
לאולם פוסע בצעד בטוח גבר גבוה בגיל העמידה, לבוש בגדים אלגנטיים, חיוכו רחב. העד מתבקש לשבת במקומו, היא מצביעה לעבר דוכן העדים. הוא עולה במדרגות, אוחז במעקה, משתהה רגע כמו בוחן את חוזקו, ואז מתיישב; מזהה? פונה אליי עו"ד ארנדט; הפנים מוכרות, אני ממלמלת.
 
 
 
בבקשה, תציג את עצמך וספר לנו מה הקשר שלך אל התובעת?
 
 
 
שלום, מחייך לעברי העד, ד"ר לנדאו, אני הייתי הרופא שיילד אותך ואת אחותך...
 
 
 
בטח, אני נזכרת בדברים ששמעתי מאימי.
 
 
 
את הלידה שלך, שלכן, אני לא שוכח. אני מודה, הייתי נגד מההתחלה. כל ההיריון הזה היה קשה מדי. בחודשים הראשונים חשבתי שיש עובר אחד, רק בשישי התגלו שניים.
 
 
 
מה הייתה תגובת האם לכך שמדובר בהיריון של תאומים? שואלת ארנדט.
 
 
 
פניו מרצינות: כאשר הראיתי לה את צילומי הרנטגן היא התעלפה. כשהתעוררה הביטה באב ואמרה, יהיו לנו שתיים! היא רצתה מאוד בת... את החודשיים הראשונים והאחרונים העבירה בשמירת היריון בתוך בית החולים. את יכולה לתאר לעצמך, פונה אליי העד, כמה היה קשה לשכנע את אימך לשכב במנוחה.
 
 
 
אני נזכרת בסיפורים ששמעתי מאימי. איך החליטה שהפעם זאת תהיה בת. אחרי שני בנים.
 
 
 
ד"ר לנדאו מכחכח בגרונו...: ואז הגיעה הלידה, הוא מחייך. לידה שאי־אפשר לשכוח. בגללך! הוצאת יד. הכנסתי אותה חזרה, ואז אחותך יצאה. עברה רבע שעה עד שיצאת את. זה נחשב להרבה? שואלת עו"ד ארנדט.
 
 
 
כן. בלידת תאומים רגילה מדובר בחמש עד עשר דקות. האם איבדה דם, והייתה גם הדאגה לך, העד מחזיר מבטו אליי, היום זה נקרא "מצוקה עוברית". החלטתי להשתמש בוואקום. יצאת בסדר גמור, הוא צוחק, רק קירחת. כנראה שהראש שלך היה צמוד לבטן של אחותך. שקלתן שני קילו וחצי כל אחת. את היית צהובה לגמרי, היה צריך להחליף לך את הדם. האחות בחדר לידה רצתה לרשום על הצמידים מספרים, אימא שלכן סירבה… לבנות שלי לא יהיו מספרים! לראשונה יקראו סמדר ולשנייה – תמר! אני זוכר ששאלתי אותה, את בטוחה? זה יכול לחכות... אבל היא ידעה. את צריכה להבין, זה קורה אחרי לידה קשה, מסוכנת, שלושתכן יכולתן... כוח כזה כמו שהיה לאימא שלך לא ראיתי, ותאמיני לי, ראיתי הרבה לידות.
 
 
 
תודה ד"ר לנדאו, אומרת ארנדט. גב' ארבל, יש לך מה להוסיף לעובדות?
 
את הסיפור של הוצאת היד בלידה ומתן השמות אני מכירה, גם את עניין הצהבת. לא ידעתי שהסכנה הייתה ממשית, שהיה צריך להחליף דם. מה שאני זוכרת מסיפורים זה שדי מוקדם בהיריון עלה אצל אימא פחד גדול. אני מפנה את ראשי אל ד"ר לנדאו. הייתה גם בדיקה שעשית במישוש. אמרת לה שאתה מזהה ארבע רגליים, ארבע ידיים וראש אחד... לאורך השנים הייתה שאלה אחת ששאלתי את אימי שוב ושוב, אם לא היה לה קשה לגדל אותנו. ועוד באותה תקופה כשהיו רק חיתולים מבד, בקבוקים מזכוכית ו... המחלה של אבא? כך קראנו למחלת הנפש שלו. אימא תמיד מיהרה לענות, לא, אתן הייתן ממש קלות! והאחים שלכן, הם היו פשוט נהדרים, כל אחד אימץ אחות. אני זוכרת את ההתמרדות בתוכי על כך, ועם זאת, בימי־ההולדת חיכיתי בקוצר רוח שתספר שוב את סיפור הלידה, כאילו שבו טמון הצופן לחיי... הוצֵאת יד, אימא חזרה וסיפרה, בדקת איך העולם בחוץ, ראית שלא משהו ואמרת לעצמך, יותר טוב בפנים.
 
את הפירוש הזה אימצתי שנים כעובדה. זאת אני שלא רציתי לצאת.
 
 
 
ארנדט נעמדת. תודה תמר, אבל הייתי רוצה שנפריד בין פרטי מציאות, עובדות, לבין סיפורים ששמעת ופרשנות אישית שלך, כדי שנקיים פה משפט צדק.
 
אֵם בית הדין השופטת הררי מודה לעד. לאחר שזה עוזב את האולם היא פונה אליי ואל ארבעת השופטים שבהרכב: מדובר כאן בלידה ייחודית. בתורה יש תיאור של לידה דומה, אני מניחה שאתם יודעים, כוונתי לסיפור תמר, כלתו של יהודה, אשר משתוקקת לילד משלה. יהודה לא ממלא את הבטחתו לתת לה את בנו השלישי. במעשה של ייאוש היא מתחפשת לזונה והולכת לשער העיר. יהודה, בלי לדעת, שוכב איתה. תמר הרה. וכאן החלק שנוגע אלייך, היא פונה אליי: בזמן הלידה ידו של זרח יוצאת ראשונה ומסומנת בסרט אדום, אך אז פרץ אחיו התאום, ונולד ראשון. מכאן שמו – פֶּרץ. הסיבה לסימון היא החשיבות שיוחסה לעניין הבכורה באותם ימים. דוד המלך נולד מצאצאיו של פרץ, לצאצאיו של זרח אין אזכור במקרא.
 
ועכשיו, פונה אליי ארנדט, בנוגע לתביעה שלך נגד אביך, האם אחותך סמדר נפגעה מינית גם היא? כן, אני מהנהנת, שתינו נפגענו. האם היא הביעה רצון להצטרף לתביעה שלך? לא. תודה.
 
עו"ד ארנדט מפנה שוב את מבטה אליי: גב' ארבל, תמר, מהם המעשים שבהם את מאשימה את אביך? איזו פגיעה מינית עברת? אם זה אפשרי מבחינתך אני רוצה לצרף את הנאשם, אביך. אני מהנהנת, 13 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
 
 
 
ארנדט מרימה את ראשה, מביטה בי ואז בשופטים: כן, השנה הרשומה בתעודת הפטירה היא 1993.
 
אל ההיכל נכנס אבא שלי בלבוש מרושל, מכנסיים קצרים בצבע חאקי, גופייה לבנה, לרגליו המרושתות ורידים בולטים סנדלים תנ"כיים. הוא מחייך חיוך רחב לעברי, ואז לעבר השופטים. אני מרכינה את ראשי. המחשבה היחידה שעולה אצלי בראש המתרוקן – יש לו רגליים. אותם חלקים שאיבד בגלל הסוכרת לקראת סוף חייו, הם שלוכדים את תשומת ליבי, והוורידים באזור ברך ימין. זה אבי, אין מקום לספק.
 
עו"ד ארנדט מציגה בפניו את הנוכחים, פונה אליי וחוזרת על השאלה: איזו פגיעה מינית עברת? אני נאנחת ועונה:
 
הזיכרון הכי ברור הוא מכיתה א', אחרי שההורים נפרדו, ואימא עזבה איתנו הילדים את הבית. סמדר ואני היינו באות לבקר אותו פעמיים בשבוע אחרי הלימודים. זה היה בסלון. אבא ישב על הכורסה, התעניין מה חדש אצלנו, ואז היה קורא לנו אליו, כל אחת בנפרד, לשבת לו על הברכיים. זה היה כמו טקס, עם סדר קבוע. ידעתי מה יקרה לפני, אחרי, והיו המבטים המוסכמים ביני לבין סמדר, שותפות ללא מילים לסוד, למשהו אסור... הוא היה נוגע מתחת לחולצה ומנשק בהתחלה בלחי ואז בפה. ניסיתי להזיז את הראש, להפנות את הלחי אבל בשלב כלשהו ויתרתי... החלק הכי מגעיל היה הלשון, הרוק שלו... מה ששמר עליי, אם אפשר לקרוא לזה שמירה, זאת הידיעה שאני לא לבד, שסמדר לידי, רואה, ושלבסוף, הסיוט הזה ייגמר, זאת אומרת, נתחלף. אני אעבור לספסל האבן, וסמדר תשב על אבא. זה דבר נורא כשאני חושבת על זה עכשיו, אבל אז לא היו מחשבות, הראש היה ריק, נותר רק רצון אחד, שזה ייגמר, שאני־אנחנו נצא מזה בשלום ונמשיך בחיים הרגילים. סמדר הייתה מנסה לעצור אותו, את זה אני זוכרת, בשיחה, בשאלות, אבל זה לא השפיע עליו.
 
בגיל מאוחר יותר, כשהייתי כבר נערה, הגעתי לבקר אותו באוניברסיטה, במעבדה. אני זוכרת ריחות חזקים, מדפים עם צנצנות וכלי מדידה מאובקים. היה ברור שהוא לא נגע בהם שנים. כל פעם שהתבקשתי למלא טופס על ההורים, הייתי נעצרת מול המילה "מקצוע", משותקת. רגע אחד של גועל והמילה "מדען" הייתה מופיעה על הנייר, כמו הבטחה. ברגעים האלה מול הדף למדתי שאני יכולה לשקר, ושזה מה שמבוגרים מצפים ממני לעשות ביחס לדברים לא נוחים בחיים. חשבתי שהוא לא יעז, אבל זה נמשך, גם שם, במעבדה. הוא היה נוגע בחזה, מנשק... חשבתי שאני יודעת את כל הפרטים, שאני מעבר לזה, עכשיו אני קולטת ששנים לא דיברתי כך, בגלוי. המחשבה על הילדה, הנערה שהייתי, על מה שעברה. היא מנותקת ממני.
 
 
 
השופטת הררי נאנחת בקול: כן, כשיש פגיעה בשלב מוקדם, זה אף פעם לא עובר, אפשר רק ללמוד לחיות עם הדברים שקרו, עם ההשלכות.
 
עו"ד ארנדט פונה כעת אל אבא. ד"ר ארבל, עולות כאן האשמות למעשים חמורים, פליליים, שלך כאב. אני מניחה שקראת את כתב האשמה. יש לך מה לומר בעניין?
 
הוא מחייך כפי שהיה עושה לרוב, כמשדר "עסקים כרגיל": אני לא מבין מה זה המעמד הזה, מה זה בית־דין־של־מעלה? ובוודאי שלא מוצא כל סיבה לקיומו של הליך משפטי לאחר שהאדם מת. אתם באמת חושבים שאישה בת ארבעים מתעוררת יום אחד ונזכרת שבגיל שש או שבע אבא שלה פגע בה? ואולי נגלה שהיא זוכרת דברים מגיל הגן... נו באמת, לכל בר דעת ברור כי מדובר בדמיון מפותח, ואולי גם בצורך בנקמה. צר לי שזה המקום שבו נמצאת בתי בחייה, אך אין לכך כל קשר אליי. זאת גם הסיבה שסירבתי לכך שייצג אותי עו"ד.
 
ד"ר ארבל, להזכירך, אתה הנאשם במשפט זה, ואין זה מתפקידך לקבוע אם יש או אין מקום לקיימו. החלטה זו התקבלה על־ידי הרכב השופטים הנוכח כאן בהיכל, לאחר בחינה קפדנית של חומרים רלוונטיים. אומנם אנחנו רק בשלב ראשוני של שמיעת עדויות, אבל אני מציעה לך לא למהר ולהסיק מסקנות. במשפט של שמיים, גילויה של האמת, חשיפתה לעיני־כול, היא העונש שמוטל על נשמה שסטתה. במשפט יהיה עליך להתייצב מול המעשים שעשית, ושמהם ניסית להתחמק לאורך כל שנות חייך. למרות השוני בין אופני השפיטה, העונש הכתוב בדין הפלילי יכול לשקף את חומרת המעשים שבהם אתה מואשם. על־פי חוק העונשין המקובל בישראל, העונש המקסימלי על "מעשה מגונה" והתעללות מינית בקטין שהוא בן משפחה, אשר בוצעו על־ידי הורה האחראי לאותו קטין, ואשר החלו בגיל מוקדם של הנפגע ונמשכו שנים, הוא עשר שנות מאסר. ישנו סייג ההתיישנות, שעל־פיו בתחום עבירות המין הנפגע יכול להתחיל בהליך משפטי גם בגיל שלושים ושמונה. גילה של התובעת, בתך, הוא ארבעים, אך בסמכותו של בית־דין־של־מעלה להחליט על הגמשתו של סייג זה. לא ייתכן שמי שעבר פגיעה מינית חמורה בתוך המשפחה יתייסר במשך שנים רבות מהשלכותיה בעוד שהפוגע ייהנה מחסינות.
 
עו"ד ארנדט פונה אליי, ממה שאת מתארת עולה כי מדובר בפגיעה מתמשכת, שחזרה על עצמה. אימא ידעה? אני נאנחת בקול.
 
אני זוכרת שבשלב כלשהו ניסיתי להגיד לה אך היא ביטלה את דבריי. גם סמדר ניסתה, אבל אימא לא הייתה פנויה לשמוע, כשכבר הסכימה לשמוע חשבה שאני מגזימה, שאולי דמיינתי, או שמה שקורה הוא לא כזה עניין רציני... זה היה עבורה יותר מדי, המחשבה שגם בנותיה נפגעו.
 
בגיל ההתבגרות, כשכבר גרנו בתל אביב, אני זוכרת שאמרנו שתינו שאנחנו לא רוצות להמשיך לנסוע אליו. אימא לא הבינה, דבקה בגרסתה שאבא אומנם פגע בה קשות אבל כלפינו היה תמיד אבא טוב, כזה שאכפת לו, שדואג, שמשלם, אף מעבר למזונות בשביל בגדים חדשים, חוגים...
 
 
 
עו"ד ארנדט פונה לאבי ואומרת: נמשיך את התחקור שלך בדיון הבא. הוא שב ומחייך.
 
אני נמנעת מלהביט בו. תמונת זיכרון מהעבר עולה, אבא לבוש בתחתונים ובגופייה בסלון הבית, סמדר או אני ממהרות לסגור את התריס שמפריד בין הסלון לגינה. הפעולה הזאת, האינסטינקטיבית, באה להסתיר את סוד המחלה, שמאחוריה נחבא סוד הפגיעה. אני פוקחת את עיניי, נושמת עמוק את האוויר הצלול, מתבוננת בצורות העננים על הקיר מימין.
 
אבקש להכניס את העד הבא, אומרת ארנדט, קולה מעט עייף. אחיה השני של התובעת, על־פי סדר הילודה במשפחתם, זאת תהיה העדות האחרונה בדיון זה.
 
הילוכו של אבנר איטי, על פניו מבט נבוך, כאשר הוא מבחין בי הוא מחייך. כף ידי הימנית נשלחת מעצמה אל מרכז עצם החזה, חשה בקצב הפעימות הגובר ואז מתמתן.
 
אני מניחה, פונה אליו ארנדט, שאתה יודע על תביעתה של תמר. האם קיבלת את כתב האישום?
 
כן, אבנר מאשר. כיצד אתה רואה ומבין את פנייתה של אחותך להליך זה? אחי זז באי־נוחות במקומו.
 
אני חושב שזאת טעות, ואמרתי זאת לתמר. לא בגלל שיש לי ביקורת על בית הדין פה, אני בטוח שאתם עושים עבודה נפלאה... אני גם מאוד מעריך את התהליך הפנימי שאחותי עוברת בכל השנים האלו, אבל אני בכנות חושב שלחזור לעבר, לכל הזיכרונות הקשים – זה לא מועיל. אבא שלנו מת לפני יותר מ־12 שנה, הוא משתהה לרגע ומביט לעברו של אבא.
 
 
 
קולו משתנה, נחלש מעט:
 
השנים האחרונות לחייו היו עלובות ובודדות... באותה תקופה, נוסף על הסכיזופרניה, הוא סבל מסוכרת. ניתן לומר שהוא היה חי־מת, אדם שכלוא בתוך גוף חולה, מנותק ממשפחתו, מילדיו. הוא קיבל את עונשו, שילם על מעשיו ה... מזוויעים, על כך כמדומני, אין עוררין. אם הוא היה עדיין בחיים, הייתי יכול לראות את ההיגיון בקיומו של עימות. אני יכול להבין את הצורך של תמר להטיח בפניו את הדברים... אך שוב, אני סבור שלא זאת הדרך, מה גם שמדובר באיש שהיה חולה. אני לא יודע מה דובר פה, מה ידוע ומה לא, בכל אופן ארבעתנו, הילדים, שילמנו, ומשלמים עדיין מחיר על מה שקרה בבית. אני בחרתי להמשיך הלאה, להוציא מתוך עצמי את הדברים הטובים, עד כמה שאפשר. אולי בגלל שתמר רגישה, ואצלה הלב מוביל, זה שונה... היא עברה הרבה משברים ונפילות. בכמה מהם תמכתי בה בעצמי. אני מאמין שהיא יכולה להצליח הרבה יותר בחיים שלה, אם רק תסתכל קדימה ולא תחטט בפצע הזה או תבוא חשבון עם המת. היא טובת לב, רגישה לעוול, ונוטה לבוא לעזרת מי שנדרשת לו עזרה. יש בה גם נשמה יתרה...
 
 
 
ארנדט מניפה את כף ידה לעברו. תודה אבנר על תשובתך, אך אני לא מוצאת בדברים אלה שלך עילה לפסילת המשפט. אין זה מתפקידנו להכריע אם בחירתו של אדם בדרך מסוימת נכונה או לא, ובוודאי שלא לערוך השוואה בינו לבין אחרים בסביבתו. מטרתנו לקבל תמונה מלאה של הדברים אשר תמר טוענת שעברה, ואז להגיע להכרעה בנוגע למידת אשמתו של הנאשם. היא עוצרת לרגע. אבנר, אתה רומז לכך שמטרתה של תמר אחותך היא בקשת נקם?
 
כן, זאת הייתה כוונתי, משיב אחי. אומנם יש לה סיבה לתבוע אותו, אבל אני לא חושב שלבוא חשבון בשלב מאוחר בחיים יכול להוביל אותה למקום טוב.
 
הדם בתוכי גועש, זעם גולמי שאין לו צורה, שאינו מחובר למילים.
 
אני תוהה איך עניין הנקם מתיישב עם מה שאמרת ביחס לליבה הטוב ולדאגתה לזולת, אבל עניין זה כרגע אינו שייך. הרכב השופטים שקל את החומרים שהובאו בפניו, וקבע פה־אחד כי יש מקום לקיום בירור משפטי בענייניה של אחותך.
 
השופטת הררי מבקשת את רשות הדיבור. בבית־הדין־של־מעלה אנחנו סבורים כי חשוב לאפשר למי שנפגע להשמיע את קולו. רצונו של אדם, שהיה נתון במצבים של חוסר אונים, להגיע לבירור האמת בעניין פגיעה שעבר על־ידי מי שהיה מופקד על שלומו, הוא ברור ומובן. חופש הביטוי במקרה זה הינו אמצעי חיוני בהשבת האוטונומיה, השליטה – ולו חלקית – על חייו. קיומו של משפט זה בא לתת לאחותך הזדמנות להשתחרר ממטען רגשי שהיא נושאת איתה שנים, לסגור מעגל, ולהשיג איזון ושקט פנימי במידת האפשר.
 
הזיכרונות מהשנים האחרונות לחייו של אבא עולים, ואיתם משתחרר המחסום על המילים. אני מרימה את ידי. כן, גב' ארבל, אומרת השופטת הררי, ברצונך להגיב? אני מהססת לרגע...
 
כן. כשיש ניצול מיני במשפחה זה לא נעצר בגוף, מן הסתם, זה מגיע לעוד תחומי חיים, וזה לא רק האדם הפוגע, זאת מערכת שלמה שמאפשרת מצבים של ניצול... אחרי שאבא חלה בסוכרת ומצבו הידרדר, הוא עבר לבית אבות. דברייך אם בית הדין, העלו בי זיכרונות מאותה תקופה. בערך כל חודש וחצי הייתי מגיעה אליו. הייתי סטודנטית. במשפחה לא הבינו למה אני ממשיכה לבוא, ואני לא סיפרתי. רציתי עימות, שיחה אחת שבה אוכל לשאול אותו ישירות את אותן השאלות שסחבתי איתי. רק שאז כבר לא היה עם מי לדבר... נוצר הרושם, מבחינת אישיותו, של אדם מבולבל, ללא יכולת ביטוי רגשי, ובעל מעט מאוד יכולת לשמור על ריכוז. אחרי רבע שעה של שיחה, הוא היה מתנתק ובוהה באוויר. אני מניחה שזאת הייתה התוצאה של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. ואני המשכתי להחזיק את השאלות הכואבות בתוכי כל השנים.
 
 
 
ארנדט מהנהנת ואז פונה שוב לאחי. אבנר ארבל, אם יעלה צורך בהמשך הדיונים לגבות ממך עדות, האם תסכים להתייצב מול הרכב בית הדין שוב?
 
אני לא יודע אם יהיה לי מה לחדש בעניין, הוא משיב, אבל אשקול ברצינות את הפנייה כשתגיע.
 
תודה. אין לי עוד שאלות. אתה רשאי לעזוב את ההיכל.
 
אחי יורד מהדוכן, מיישיר מבט נוקב אל אבא, ואז מפנה את ראשו אליי. מבטו מהורהר. לא. אבוד. קולה של השופטת הררי נשמע בהיכל. עו"ד ארנדט, אני חושבת שזה יספיק לדיון זה. אנא סכמי את עיקרי הדברים לקראת הדיון הבא.
 
שמענו את עדותה של התובעת, המצביעה על פגיעה מינית מתמשכת של אב בבנותיו הקטנות. ישנן כמה שאלות שעולות... כיצד תפסה התובעת בילדותה את מעשיו אלה, הנפשעים, של אביה? האם פריצת הגבולות מצד האב השפיעה על הקשר בין שתי הבנות? שאלה נוספת היא מה מנע ממי שהיו בקרבת הבנות לעצור את ההתעללות המינית? בדיון הבא נמשיך את הבירור בקשר לחיים בבית משפחתה הראשון של תמר, ובקשר להשלכות מחלת הנפש של האב עליהם. חשוב לי להזכיר כי הקו המנחה אותנו במשפט הוא נקודת מבטה של תמר. איך היא ראתה ותפסה את הדברים, ומה הייתה השפעתם על המשך חייה?
 
 
 
בלילה אני לא נרדמת. רואה את דמותו של ד"ר לנדאו, שומעת שוב חלקים מעדותו. כל מה שחשבתי שאני יודעת נעלם. ומה זה אומר שהיה צריך להחליף את דָמי כבר בהתחלה? אף פעם לא שמעתי על טיפול כזה שנעשה לתינוק. מה זה אומר על המשך החיים של אותה ילדה? מרגישה בתוכי את כובד המשקל של הילדה, שהיא אני, כמו בשיא תקופת ההיריון. לבסוף אני שוקעת בשינה עמוקה.
 
בבוקר מתעוררת לאט, נותנת למחשבותיי להתבהר. חושבת כמה יקר המפגש הזה עם חיי, וכמה זה לא מובן מאליו שמישהו פנוי עבורי, שומר עליי וקשוב לי. אני מרגישה שלמרות כל הדרך שכבר עשיתי ישנם בי חלקים שלא מכירה, וישנו איזשהו טשטוש של המציאות שבה אני חיה למעשה, וכמו בצלילה לעומק, יודעת שצריך להיזהר בחזרה לעבר, אבל יודעת גם שזה בסדר, כמה זמן שייקח – ייקח.

מרב השרוני

מרב השרוני גרה עם משפחתה בשפלת יהודה. עובדת סוציאלית, בעבר מרצה למדעי החברה בבית ספר לסיעוד. למדה אנתרופולוגיה ועשתה שתי עבודות מחקר; "הקשר בין דת ללאום בזהות של טיבטים גולים", "התבוננות (קונטמפלאציה) במנזר של נזירות נוצריות".

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 309 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 9 דק'
הולכת פנימה מרב השרוני
פרק ראשון
 
דיון משפטי ראשון (2006)
 
 
הזעקה הדהדה בין כתליו של היכל המשפט. שני שופטים הניחו את הדפים שבהם קראו, והרימו את ראשיהם. הררי, אם בית־הדין־של־מעלה, פנתה אל שני השופטים ואל שתי השופטות בהרכב הבוקר: מדובר באישה כבת ארבעים בשם תמר ארבל. באמצע טיול עם כלבתה בהרי יהודה, נעצרה בקרחת יער לצד גת קדומה, ונשאה ראשה אל השמיים. זעקתה חסרת הקול היא שנשמעה היטב פה, באזור העננים הנמוכים. השופטת עפרוני קוטעת את השקט: בזמן האחרון מגיעות אלינו פניות, שמעידות על מצבי מצוקה קיצוניים, ואשר מחייבות חקירה מעמיקה. כן, נאנחת השופטת הררי. כולנו היינו רוצים שהשנה הזאת תסתיים. אני מציעה שנתחיל בבירור כללי, מה ידוע על חייה?
 
...אה, נזכרת הררי, יש עוד עניין. ארבל מבקשת את חנה ארנדט כנציגת התביעה, וזו בהחלט בחירה מקורית ומעניינת, ארנדט לא עסקה בעריכת־דין, אך כאן, בבית־הדין־של־מעלה, אין זה תנאי הכרחי. חובתנו לברר את מידת התאמתה לנושא התביעה, ואת נכונותה למלא את התפקיד.
 
אני מזכירה לכם את האחריות שמוטלת עלינו, ליצור תמונה שלמה לגבי הפונה. מבטה עובר על פניהם של ארבעת השופטים. קולה מתחזק. מתוך כלל הבקשות שמגיעות אלינו אנו מקבלים את אלה של בני אדם אשר עמדו בניסיונות קשים, שלמיטב הבנתם מיצו את האפשרויות הארציות להתקדמות והגיעו למצב שנתפס על־ידם כחסר מוצא. התפקיד שלנו הוא קודם כול לשמוע את הזעקה, את הקריאה לעזרה; לזהות מהיכן זו מגיעה, והאם אכן מדובר ב"תהליך פנימי של נשמה", ושל הפיכתו של האדם לשלם יותר. במקרה כזה מתפקידנו לסייע לו. זהו מצב שברירי במיוחד, ונדרשת מצידנו הקשבה מלאה. אני מציעה שנזמין את גב' ארבל, ונשמע אותה.
 
שעה קודם... זהו יום הולדתי הארבעים. שמונה בבוקר, אני חוזרת מטיול עם כלבתי. אחרי מקלחת קצרה אני נוסעת למנזר "האֵם מרי", כמו שאני נוהגת לעשות לפני כל אירוע משמעותי בחיי. בירידה אל דרך העפר אני פותחת חלונות, נושמת לרווחה את האוויר הרענן. הכול מוכר, ההרים המכוסים חורש סבוך, ההר הטרשי בצורת גמל, הסלע הגדול לצד הפיתול שלפני המנזר, מטע הזיתים שבקצהו עץ עתיק עם שורשים עבותים מתפתלים וצמרת מדוללת, שדרת הברושים, השער השחור. מחשבת את השנים. 13! שנים בדיוק שאני באה והולכת, באה והולכת. אני עולה במדרגות, פוסעת במסדרון הצר אל יציע הכנסייה, נושמת לתוכי את מה שנותר מהקטורת שבה עשו שימוש בתפילה, חולצת נעליים ומתיישבת על שרפרף התפילה שהבאתי מהבית. ברגע שאני עוצמת את עיניי אני חשה בשקט המוחלט, האֵם מרי הוא ביתי הפנימי. כעבור מספר רגעים, כאשר אני מגיעה אל שיא הריכוז, אני חשה בהתאיינות גופי. אור לבן ממלא את ראשי.
 
ברגע הבא אני בהיכל לא גדול, כעשרה מטרים אורכו, שישה – גובהו. חמש דמויות ישובות בחצי עיגול, על מושבים רחבים בדומה לזה שעליו גם אני יושבת. הן עוטות גלימות לבנות, תווי פניהן אינם ברורים, צבעם מעט חיוור. אחת מהן, היושבת במרכז, מקום מושבה מוגבה מעט, מתבוננת בי, ופותחת בדברים.
 
אני השופטת הררי, אם בית־הדין־של־מעלה, וזהו הרכב השופטים שנבחר לדון בעיניינך, גב' ארבל. גשי בבקשה אל דוכן העדים. רק כעת אני מתפנה להביט שמאלה, אל עבר הדוכן העשוי קרח מגולף. מלאכת אומנות, בדומה לגילופי עץ בבתי־כנסת עתיקים. קרני האור המגיעות מחלון אליפטי בתקרה יוצרות במגען עם הקרח גוונים מרהיבים של תכלת. אני עולה במדרגות, אוחזת במעקה, ומתיישבת על כיסא העשוי ענני נוצה דחוסים. השופטת הררי פונה אליי: מה מביא אותך אלינו? אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר הצלול, גומעת לאט...
 
"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" [תהלים קטו, טז], אני שומעת את סבי שר. קולו חי כל כך. עיניי פונות לקיר מימין, משוטטות על העננים הדחוסים ואז נעצרות על אחד... דוב! מתעוררת הילדה שבי, ואיתה זיכרון. תאומתי ואני שוכבות על הגב למרגלות המדשאה הגדולה באוניברסיטה, אחרי שהתגלגלנו את כל המדרון והתקפת הצחוק פסקה באחת. מבטינו בשמיים הפרושים מעל, למלוא רוחבם, כיפה שאין לה התחלה ואין לה סוף. כך עשינו גם בטיולים במדבר. תמיד נמצא הכוך או הגֵב הריק שבו התבודדנו, ואיכשהו, אני חושבת עכשיו, אף פעם לא הפריעו לנו מטיילים אחרים. היינו שתי ילדות קטנות לעצמן, שמורות באיזה אופן... מבטי ממשיך לחפש צורות בעננים שבקיר. כלב! פרצוף של אדם! עם כל גילוי ההתרגשות עולה. אחרי כמה רגעים אני מבינה, אלה העננים "שלי"! כאילו מישהו לקח ואסף ושם אותם פה בקיר... לא ייאמן. שפתיי נעות, אך מפי לא יוצא קול, כל היופי הזה סביב ודווקא עכשיו, במשפט. כחכוחה של השופטת הררי מחזיר אותי... אני מורה לעצמי: לחבר את כפות הרגליים לאדמה, לזקוף את הגב – לא מתוח ולא רפוי. הרגישי את החיבור בין הרגליים לבטן, לראש, ועכשיו דברי. ברור. אל תמהרי, שהראש לא יקדים את הלב וכל הזמן שימי לב, רגליים באדמה...
 
אני רוצה לתת עדות, אני אומרת בקול חלש, לעשות הכול, כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם באותה קלות בלתי נסבלת שמאפשר העיוורון. אני רוצה להעיד על הרוע שקיים באדם, על סביבה שמאפשרת אותו, על המצב הזה של אדם חסר ישע, ועל הניסיון לצאת מהבור שאליו נפלתי, ולהמשיך בחיים. תמיד רציתי להבין מה קרה בילדותי, מה השתבש.
 
 
 
הררי קוטעת את דבריי. מה שאת אומרת מובן, את אישה שעושה עבודה פנימית, נשמתך כבר עברה כברת דרך ארוכה, ובכל זאת, את יכולה לספר מה עורר את הזעקה ביער? חשוב שנברר איזה סוג של עזרה דרושה לך?
 
באולם משתרר שקט. אני מרימה את ראשי ומתבוננת בקירות הלבנים, עננים דחוסים. עיניי מתעכבות על האותיות המוזהבות מעל מקום מושבם של השופטים, ישיבה של מעלה, בדמיוני אני כבר לא שם. שוב בטיול הבוקר המוקדם עם לַילה, כלבתי השחורה. הולכות על דרך עפר רחבה. ברגע מסוים אני עוצרת, נושמת את האוויר הרענן אחרי הגשם שניתך במשך יומיים ללא הפסק, ופונה אל תוך היער. לילה ממהרת אחריי, תמיד שמחה לעזוב דרכים מוכרות. אני מחייכת, עיניי בקושי מצליחות לעקוב אחר תנועת הכלבה. זו חוצה את האוויר בקווים ישרים ופתאום נעצרת, זוקפת אוזניים, ערנית. גופה מתחכך בעוצמה ברגליי. רגלי נתקלת בענף. אני מועדת. לילה עוקבת אחרי קימתי. מעיניה הגדולות, החומות נשקפת דאגה מעורבת בתוכחה. לא מספיק?! את בת ארבעים! נבוכה, מושפלת מהנפילה אני עונה לה במבט, כזאת אני, אם לא אסטה מדי פעם מדרכים מסודרות, אפסיק לחיות. אנחנו ממשיכות לתוך קרחת יער קטנה. מולי משטח דריכה, אבן לבנה מכוסה אזוב ירוק, בור שהתמלא עד חציו מים, עלים דמויי לב נוטפים. קווי המתאר העציים שעליהם ברורים. עיניי נמשכות אל מקבץ רקפות לבנות. מופתעת כמו מעולם לא ראיתי את הפרח האצילי והצנוע הזה. עומדת במקום, רק עכשיו חשה בקור שמגיע מלמטה, במבט מהיר מגלה שנעליי ספוגות מים. לילה רצה שמחה. ציוץ ציפורים עדין משיב חיים. דממה עוטפת אותי. הכול נעצר בתוכי. זעקה מטפסת מרגליי לבטן, לדרכי הנשימה. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". על עיניי יורד מסך שחור. מאיפה לעזאזל הגיעו המילים? אני פונה אל השופטת הררי, קולי חלש... עשיתי כל מה שאפשר. משהו בתוכי מבקש לפרוץ החוצה אבל יש שם מחסום, ואין לי מושג מהו. מניחה שהוא קשור לפגיעה שעברתי מאבי, הנאשם במשפט הזה שאני מבקשת לקיים כאן. זה כבר קרה לי קודם אבל לא בעוצמה הזאת.
 
תודה תמר, אומרת השופטת הררי, יש עוד משהו שאת רוצה להוסיף? כן, קולי יציב, ההברות יוצאות ממקום פנימי:
 
היום ברור לי שכל מה שקרה, כל מה שעשיתי בחיים מוביל לפה, למשפט הזה בבית הדין של מעלה. הסיפור שלי, אני מבינה עכשיו, ביום הולדתי הארבעים, הוא של אישה שיכלה למות שוב ושוב ונשארה בחיים.
 
פעם כמעט נהרגתי בהודו, ופעם – במדבר יהודה, אבל יותר מכל הסכנות שפגשתי בחוץ הייתה הסכנה הגדולה ביותר – מבית. אני אישה שיכלה למות שוב ושוב ושוב, ולא מתה. זה כל הסיפור. מה שהציל אותי ממוות, אני מבינה עכשיו, אחרי כל השנים האלה, היה מעט כוח פיזי והרבה רוח. רוח זו, היא שמשכה אותי מלכתחילה אל המקומות האלה, אל רובם. הכתיבה היא הכלי שבו נעזרתי בתיקון. ללא דמות־עצמי שנשקפה אליי מהמילים, שאיתה יכולתי לחיות בשלום איזה זמן, לא היה סיכוי שאמשיך. נכון, לא פעם חשתי שהמילים הן ניסיון חסר סיכוי "לתפוס רוח" שכבר עברה. ובכל זאת, ללא סיפור הייתי מאבדת את הדרך.
 
אני מבקשת לקיים כאן בבית־הדין־של־מעלה משפט צדק. ברצוני לתבוע את אבי על מעשיו הפוגעניים כלפיי, שעליהם לא נתן את הדין במהלך חייו.
 
 
 
תודה לך, תמר, מגיע אליי כמו מרחוק קולה של השופטת הררי, אני פוקחת את עיניי לרווחה.
 
השופטת עפרוני, הכניסי בבקשה להיכל את חנה ארנדט, המועמדת לתפקיד נציגת התביעה. "אינטלקטואלית, הוגת דעות, ספריה עוסקים בתאוריה פוליטית ובהיסטוריה של רעיונות", מקריאה השופטת הררי מן הכתב, "יהודייה־גרמנייה. לפני פרוץ המלחמה ברחה לצרפת, נתפסה, נכלאה במחנה מעצר וברחה ממנו, בהמשך חיה בארצות הברית. קיבלה על עצמה את תפקיד האיתור והשימור של הכתבים היהודיים החשובים שנותרו באירופה אחרי השואה. בשנת 1961 סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן. בדו"ח שכתבה ניכרת חשיבה ייחודית, חתירה אל האמת, שלעיתים באה על חשבון הקשבה אמפטית לעדויות הניצולים".
 
אני חשה בשמחה שממלאת את ליבי על כך שאזכה לראות את האישה הזאת כאן. כעבור כמה רגעים היא נכנסת, אישה בעלת מבנה גוף בריא, פניה החיוורות מעט מעבירות רושם עז וגם נוקשות, קפדנות. היא לבושה חצאית אפורה, גרביונים בצבע חום בהיר, סריג כחול דק, ועונדת מחרוזת פנינים, לרגליה "נעלי סירה". עיניה הגדולות בוחנות אותי. מבטה ממוקד.
 
תמר, פותחת השופטת הררי, האם תוכלי לספר לנו מהי מטרת פנייתך לקיומו של משפט זה, ומה עומד מאחורי בחירתך בחנה ארנדט לתפקיד התובעת?
 
מותר לעשן? אני שואלת.
 
 
 
השופטת עפרוני היושבת מימין, בקצה הקשת של מושבי השופטים, מהנהנת. בניסיון השלישי עולה להבה מהמצית האדום. אני מרימה את ראשי, שואפת שאיפה מהסיגריה, ומפנה את מבטי אל עו"ד ארנדט:
 
מבחינתי המשפט הזה נועד קודם כול לתת לילדה שהייתי אפשרות לדבר בקולה על דברים שקרו לפני שנים, שאז לא יכלה לבטאם. והם כוללים פגיעה מינית של אבי בי, כשהייתי קטנה. חשוב לי לראות את התמונה השלמה, עד כמה שאפשר, ומכאן פנייתי אלייך. אני רוצה שמי שייצג אותי יהיה אדם פתוח שמסוגל לקלוט מסרים ונקודות מבט של אנשים שונים, ומהם להגיע לתמונה הכוללת. אדם, שנושא זכויות אדם קרוב לליבו. כלומר, הזכות של כל אחד להיות אדם, ולצמוח למה שנועד להיות.
 
 
 
אני שואפת עוד שאיפה מהסיגריה, מבטי ממוקד בה.
 
מאז שראיתי סרט שנעשה עלייך, דמותך לא עוזבת אותי. אחר־כך גם קראתי את ספרייך. את המשכת לראות, או לפחות לנסות לראות, בזמן שרבים אחרים עצרו. חתרת ללא הפסקה לעבר האמת, לראייה של התמונה הכוללת. רצית להבין את האדם שמאחורי מנגנון ההשמדה. ראית בהליך המשפטי הזדמנות להגיע להבנה רחבה ומקיפה של ההיתכנות של מעשי זוועה שכמותם את ורבים אחרים לא שיערו שיכולים להיעשות על־ידי בני אדם. ביקשת משפט צדק, שבסופו האמת תצא אל האור. באת למשפט של אייכמן כמו ציידת. ימים התבוננת בכל תזוזה בשרירי פניו בתא הזכוכית. גם כיום, אחרי כל השנים האלה, אדולף האדם מיישיר אליי את מבטו מתוך כריכת ספרך.
 
 
 
ארנדט מוציאה מתיקה חפיסת סיגריות, מניחה בפיה אחת. לרגע נדמה כי משהו מתרכך בפניה, והיא מחייכת.
 
אני מציעה לה מצית. מבטינו נפגשים. היא עונה: גם אם דבריי היו נכונים, מה זה משנה בכלל? הרי אף אחד בישראל לא היה פנוי להקשיב באמת. המשפט ההוא היה תיאטרון, סופו של המחזה נכתב עוד לפני שהתחילו הדיונים...
 
את אומרת שחוננתי בראייה חדה, אבל אני לא ראיתי את המסגרת שבה פעלתי, את האבסורד, את היוהרה, המחשבה שאני חנה אצליח לגרום לאנשים לראות את דפוסי החשיבה ותכונות האישיות שמביאים אדם מהשורה להתנהג באכזריות כזאת. גם היום אני חושבת שאייכמן עצמו היה בן אדם קטן, חסר תכונות מיוחדות או מרשימות, חסר חשיבה ביקורתית. עדותו הייתה מורכבת מאוסף של סיסמאות, ממשפטים דלים שעליהם חזר באופן מכני, מעיוותי מציאות שנראה היה שמסייעים לו בהונאה עצמית וגורמים לטשטוש מוחלט בין טוב ורע. פקיד קפדן בעל מוטיבציה לקידום ובעל יכולת ארגון, שלא ראה את הזולת מעבר לדפי הטבלאות והחשבונות אשר עליהם עבד... כשנשאל במשפט מדוע לא סירב למלא אחר ההוראות אמר ישירות, בלי לחשוב, בכנות: אף אחד לא אמר לי לפעול כך. אז, באותו רגע, הבנתי את גודל האבסורד. הרי איש כזה בשום תקופה אחרת לא היה מגיע לעמדה של השפעה, והינה בשנות השלטון הנאצי דווקא הוא, הכלום הזה, מילא תפקיד מרכזי במערכת ההשמדה. גזר הדין היה צודק, היות ומי שפעל מתוך מטרה של הכחדת עם לא יכול להיות לו מקום בין בני האדם על אותה האדמה. הנימוקים שעליהם הסתמכה התביעה היו שגויים. את העבירות שביצע יש לראות באופן שונה, שבזמנו לא הייתה לו הגדרה בחוק הפלילי, והיום מכונה: "פשע נגד האנושות". אבל זה היה קרוב מדי, הכאב היה טרי, לרבים מהעדים זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על הזוועות שעברו. העניין לא היה עשיית צדק, או רצון להבין באמת איך הדברים הנוראים האלה יכלו לקרות. דבריי על היודנראט היו מיותרים, הנושא עצמו חשוב אבל הוא לא היה רלוונטי למשפט. וגם את העניין הזה ניפחו מעבר לכל פרופורציה הגיונית, זה היה בשולי הדו"ח. מאז לא היה לי לילה אחד שלם שבו ישנתי. שילמתי מחיר כבד. אני יהודייה, ממחנה ההסגר שבו שהיתי, יצאו טרנספורטים לאושוויץ; בפריז הדירה שלי שימשה מקלט לקומוניסטים שנמלטו מהשלטון. אחרי המלחמה ובמשך עשרים שנה עסקתי בפעילות ציונית. לבוא ולהאשים אותי בשנאת ישראל... אין ספק שהייתי חוסכת לעצמי הרבה צרות אם לא הייתי לוקחת חלק במשפט של אייכמן, אבל גם היום אני יודעת שלא הייתה דרך אחרת. משהו דחף אותי להגיע לירושלים, המשפט ההוא היה חזק ממני.
 
תודה לך גב' ארנדט, נשמע קולה הסמכותי של השופטת הררי. כידוע לך, התובעת ביקשה שאת תייצגי אותה. הבקשה אושרה על־ידי הרכב שופטים זה, ובכל זאת, מחובתי לשאול אותך בטרם נתחיל את משפטה של גב' ארבל, האם את רוצה לקבל עלייך את התפקיד?
 
ארנדט מכחכחת בגרונה: השאלה במקומה. מרגע קבלת הזימון התלבטתי. במהלך חיי עסקתי בתחומים שקשורים לכלל, לחברה, וכאן מדובר בעניין פרטי. עם זאת, אני מקבלת את דבריה של התובעת, שיש במקרה פרטי זה נגיעה לאוניברסלי, במובן של זכויות אדם. אחרי השואה התחייבתי כי איאבק על זכותו של כל אדם לביטוי עצמי, גם כאשר עמדותיו שונות ורחוקות משלי... לפיכך, תשובתי היא כן. אני מקבלת על עצמי את התפקיד של נציגת התביעה. אציין כי הכרתי את סבהּ של תמר, אך לעניין זה לא היה כל משקל בהחלטתי.
 
בהיכל המשפט משתרר שקט מתוח. קולה הבטוח של הררי מהדהד ומפסיק את זרם מחשבותיי. תמר, אבקש ממך לצאת ולהמתין כמה רגעים בפרוזדור שמחוץ להיכל על מנת שנוכל לערוך התייעצות. מחוץ לאולם אני מתבוננת בקירות, עננים לבנים דחוסים, האור ניכר, אך לא ברור מקורו. אני מרכינה את ראשי. מוזר, אני חושבת, אין בי מתח, רק שקט שעוטף. השופטת עפרוני יוצאת מדלת ההיכל וניגשת אליי, פניה נעימות. היא מחייכת, ומסמנת בידה, מזמינה אותי לשוב פנימה.
 
גב' ארבל, קולה הרם של הררי נשמע היטב, הרכב בית הדין החליט לקיים משפט בעניינך. אני מבקשת שתעברו על כתב האישום. הנאשם יצטרף אלינו בהמשך הדיון. כמה רגעים אחר־כך היא מקריאה מהדף: "ד"ר ארבל נתבע על הפרת תפקידו כאב ועל פגיעה מינית מתמשכת בבתו תמר ארבל, התובעת, בין השנים 1985-1967. העבירות המיוחסות לנאשם הן התעללות מינית שכללה מעשים מגונים בקטין חסר ישע שהינו בן משפחה, וגם ניסיון לאינוס כשהנפגעת, התובעת הייתה בת 19. מעשה מגונה הינו מעשה אשר בוצע לשם גירוי, סיפוק מיני, ללא הסכמת הצד השני, כגון נגיעה באיברים אינטימיים".
 
גב' ארנדט, אני מעבירה אלייך את רשות הדיבור. אני מציעה שנתחיל את הבירור בעניינה של התובעת בלידתה, אומרת ארנדט. אני מבקשת להזמין את העד הראשון.
 
לאולם פוסע בצעד בטוח גבר גבוה בגיל העמידה, לבוש בגדים אלגנטיים, חיוכו רחב. העד מתבקש לשבת במקומו, היא מצביעה לעבר דוכן העדים. הוא עולה במדרגות, אוחז במעקה, משתהה רגע כמו בוחן את חוזקו, ואז מתיישב; מזהה? פונה אליי עו"ד ארנדט; הפנים מוכרות, אני ממלמלת.
 
 
 
בבקשה, תציג את עצמך וספר לנו מה הקשר שלך אל התובעת?
 
 
 
שלום, מחייך לעברי העד, ד"ר לנדאו, אני הייתי הרופא שיילד אותך ואת אחותך...
 
 
 
בטח, אני נזכרת בדברים ששמעתי מאימי.
 
 
 
את הלידה שלך, שלכן, אני לא שוכח. אני מודה, הייתי נגד מההתחלה. כל ההיריון הזה היה קשה מדי. בחודשים הראשונים חשבתי שיש עובר אחד, רק בשישי התגלו שניים.
 
 
 
מה הייתה תגובת האם לכך שמדובר בהיריון של תאומים? שואלת ארנדט.
 
 
 
פניו מרצינות: כאשר הראיתי לה את צילומי הרנטגן היא התעלפה. כשהתעוררה הביטה באב ואמרה, יהיו לנו שתיים! היא רצתה מאוד בת... את החודשיים הראשונים והאחרונים העבירה בשמירת היריון בתוך בית החולים. את יכולה לתאר לעצמך, פונה אליי העד, כמה היה קשה לשכנע את אימך לשכב במנוחה.
 
 
 
אני נזכרת בסיפורים ששמעתי מאימי. איך החליטה שהפעם זאת תהיה בת. אחרי שני בנים.
 
 
 
ד"ר לנדאו מכחכח בגרונו...: ואז הגיעה הלידה, הוא מחייך. לידה שאי־אפשר לשכוח. בגללך! הוצאת יד. הכנסתי אותה חזרה, ואז אחותך יצאה. עברה רבע שעה עד שיצאת את. זה נחשב להרבה? שואלת עו"ד ארנדט.
 
 
 
כן. בלידת תאומים רגילה מדובר בחמש עד עשר דקות. האם איבדה דם, והייתה גם הדאגה לך, העד מחזיר מבטו אליי, היום זה נקרא "מצוקה עוברית". החלטתי להשתמש בוואקום. יצאת בסדר גמור, הוא צוחק, רק קירחת. כנראה שהראש שלך היה צמוד לבטן של אחותך. שקלתן שני קילו וחצי כל אחת. את היית צהובה לגמרי, היה צריך להחליף לך את הדם. האחות בחדר לידה רצתה לרשום על הצמידים מספרים, אימא שלכן סירבה… לבנות שלי לא יהיו מספרים! לראשונה יקראו סמדר ולשנייה – תמר! אני זוכר ששאלתי אותה, את בטוחה? זה יכול לחכות... אבל היא ידעה. את צריכה להבין, זה קורה אחרי לידה קשה, מסוכנת, שלושתכן יכולתן... כוח כזה כמו שהיה לאימא שלך לא ראיתי, ותאמיני לי, ראיתי הרבה לידות.
 
 
 
תודה ד"ר לנדאו, אומרת ארנדט. גב' ארבל, יש לך מה להוסיף לעובדות?
 
את הסיפור של הוצאת היד בלידה ומתן השמות אני מכירה, גם את עניין הצהבת. לא ידעתי שהסכנה הייתה ממשית, שהיה צריך להחליף דם. מה שאני זוכרת מסיפורים זה שדי מוקדם בהיריון עלה אצל אימא פחד גדול. אני מפנה את ראשי אל ד"ר לנדאו. הייתה גם בדיקה שעשית במישוש. אמרת לה שאתה מזהה ארבע רגליים, ארבע ידיים וראש אחד... לאורך השנים הייתה שאלה אחת ששאלתי את אימי שוב ושוב, אם לא היה לה קשה לגדל אותנו. ועוד באותה תקופה כשהיו רק חיתולים מבד, בקבוקים מזכוכית ו... המחלה של אבא? כך קראנו למחלת הנפש שלו. אימא תמיד מיהרה לענות, לא, אתן הייתן ממש קלות! והאחים שלכן, הם היו פשוט נהדרים, כל אחד אימץ אחות. אני זוכרת את ההתמרדות בתוכי על כך, ועם זאת, בימי־ההולדת חיכיתי בקוצר רוח שתספר שוב את סיפור הלידה, כאילו שבו טמון הצופן לחיי... הוצֵאת יד, אימא חזרה וסיפרה, בדקת איך העולם בחוץ, ראית שלא משהו ואמרת לעצמך, יותר טוב בפנים.
 
את הפירוש הזה אימצתי שנים כעובדה. זאת אני שלא רציתי לצאת.
 
 
 
ארנדט נעמדת. תודה תמר, אבל הייתי רוצה שנפריד בין פרטי מציאות, עובדות, לבין סיפורים ששמעת ופרשנות אישית שלך, כדי שנקיים פה משפט צדק.
 
אֵם בית הדין השופטת הררי מודה לעד. לאחר שזה עוזב את האולם היא פונה אליי ואל ארבעת השופטים שבהרכב: מדובר כאן בלידה ייחודית. בתורה יש תיאור של לידה דומה, אני מניחה שאתם יודעים, כוונתי לסיפור תמר, כלתו של יהודה, אשר משתוקקת לילד משלה. יהודה לא ממלא את הבטחתו לתת לה את בנו השלישי. במעשה של ייאוש היא מתחפשת לזונה והולכת לשער העיר. יהודה, בלי לדעת, שוכב איתה. תמר הרה. וכאן החלק שנוגע אלייך, היא פונה אליי: בזמן הלידה ידו של זרח יוצאת ראשונה ומסומנת בסרט אדום, אך אז פרץ אחיו התאום, ונולד ראשון. מכאן שמו – פֶּרץ. הסיבה לסימון היא החשיבות שיוחסה לעניין הבכורה באותם ימים. דוד המלך נולד מצאצאיו של פרץ, לצאצאיו של זרח אין אזכור במקרא.
 
ועכשיו, פונה אליי ארנדט, בנוגע לתביעה שלך נגד אביך, האם אחותך סמדר נפגעה מינית גם היא? כן, אני מהנהנת, שתינו נפגענו. האם היא הביעה רצון להצטרף לתביעה שלך? לא. תודה.
 
עו"ד ארנדט מפנה שוב את מבטה אליי: גב' ארבל, תמר, מהם המעשים שבהם את מאשימה את אביך? איזו פגיעה מינית עברת? אם זה אפשרי מבחינתך אני רוצה לצרף את הנאשם, אביך. אני מהנהנת, 13 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.
 
 
 
ארנדט מרימה את ראשה, מביטה בי ואז בשופטים: כן, השנה הרשומה בתעודת הפטירה היא 1993.
 
אל ההיכל נכנס אבא שלי בלבוש מרושל, מכנסיים קצרים בצבע חאקי, גופייה לבנה, לרגליו המרושתות ורידים בולטים סנדלים תנ"כיים. הוא מחייך חיוך רחב לעברי, ואז לעבר השופטים. אני מרכינה את ראשי. המחשבה היחידה שעולה אצלי בראש המתרוקן – יש לו רגליים. אותם חלקים שאיבד בגלל הסוכרת לקראת סוף חייו, הם שלוכדים את תשומת ליבי, והוורידים באזור ברך ימין. זה אבי, אין מקום לספק.
 
עו"ד ארנדט מציגה בפניו את הנוכחים, פונה אליי וחוזרת על השאלה: איזו פגיעה מינית עברת? אני נאנחת ועונה:
 
הזיכרון הכי ברור הוא מכיתה א', אחרי שההורים נפרדו, ואימא עזבה איתנו הילדים את הבית. סמדר ואני היינו באות לבקר אותו פעמיים בשבוע אחרי הלימודים. זה היה בסלון. אבא ישב על הכורסה, התעניין מה חדש אצלנו, ואז היה קורא לנו אליו, כל אחת בנפרד, לשבת לו על הברכיים. זה היה כמו טקס, עם סדר קבוע. ידעתי מה יקרה לפני, אחרי, והיו המבטים המוסכמים ביני לבין סמדר, שותפות ללא מילים לסוד, למשהו אסור... הוא היה נוגע מתחת לחולצה ומנשק בהתחלה בלחי ואז בפה. ניסיתי להזיז את הראש, להפנות את הלחי אבל בשלב כלשהו ויתרתי... החלק הכי מגעיל היה הלשון, הרוק שלו... מה ששמר עליי, אם אפשר לקרוא לזה שמירה, זאת הידיעה שאני לא לבד, שסמדר לידי, רואה, ושלבסוף, הסיוט הזה ייגמר, זאת אומרת, נתחלף. אני אעבור לספסל האבן, וסמדר תשב על אבא. זה דבר נורא כשאני חושבת על זה עכשיו, אבל אז לא היו מחשבות, הראש היה ריק, נותר רק רצון אחד, שזה ייגמר, שאני־אנחנו נצא מזה בשלום ונמשיך בחיים הרגילים. סמדר הייתה מנסה לעצור אותו, את זה אני זוכרת, בשיחה, בשאלות, אבל זה לא השפיע עליו.
 
בגיל מאוחר יותר, כשהייתי כבר נערה, הגעתי לבקר אותו באוניברסיטה, במעבדה. אני זוכרת ריחות חזקים, מדפים עם צנצנות וכלי מדידה מאובקים. היה ברור שהוא לא נגע בהם שנים. כל פעם שהתבקשתי למלא טופס על ההורים, הייתי נעצרת מול המילה "מקצוע", משותקת. רגע אחד של גועל והמילה "מדען" הייתה מופיעה על הנייר, כמו הבטחה. ברגעים האלה מול הדף למדתי שאני יכולה לשקר, ושזה מה שמבוגרים מצפים ממני לעשות ביחס לדברים לא נוחים בחיים. חשבתי שהוא לא יעז, אבל זה נמשך, גם שם, במעבדה. הוא היה נוגע בחזה, מנשק... חשבתי שאני יודעת את כל הפרטים, שאני מעבר לזה, עכשיו אני קולטת ששנים לא דיברתי כך, בגלוי. המחשבה על הילדה, הנערה שהייתי, על מה שעברה. היא מנותקת ממני.
 
 
 
השופטת הררי נאנחת בקול: כן, כשיש פגיעה בשלב מוקדם, זה אף פעם לא עובר, אפשר רק ללמוד לחיות עם הדברים שקרו, עם ההשלכות.
 
עו"ד ארנדט פונה כעת אל אבא. ד"ר ארבל, עולות כאן האשמות למעשים חמורים, פליליים, שלך כאב. אני מניחה שקראת את כתב האשמה. יש לך מה לומר בעניין?
 
הוא מחייך כפי שהיה עושה לרוב, כמשדר "עסקים כרגיל": אני לא מבין מה זה המעמד הזה, מה זה בית־דין־של־מעלה? ובוודאי שלא מוצא כל סיבה לקיומו של הליך משפטי לאחר שהאדם מת. אתם באמת חושבים שאישה בת ארבעים מתעוררת יום אחד ונזכרת שבגיל שש או שבע אבא שלה פגע בה? ואולי נגלה שהיא זוכרת דברים מגיל הגן... נו באמת, לכל בר דעת ברור כי מדובר בדמיון מפותח, ואולי גם בצורך בנקמה. צר לי שזה המקום שבו נמצאת בתי בחייה, אך אין לכך כל קשר אליי. זאת גם הסיבה שסירבתי לכך שייצג אותי עו"ד.
 
ד"ר ארבל, להזכירך, אתה הנאשם במשפט זה, ואין זה מתפקידך לקבוע אם יש או אין מקום לקיימו. החלטה זו התקבלה על־ידי הרכב השופטים הנוכח כאן בהיכל, לאחר בחינה קפדנית של חומרים רלוונטיים. אומנם אנחנו רק בשלב ראשוני של שמיעת עדויות, אבל אני מציעה לך לא למהר ולהסיק מסקנות. במשפט של שמיים, גילויה של האמת, חשיפתה לעיני־כול, היא העונש שמוטל על נשמה שסטתה. במשפט יהיה עליך להתייצב מול המעשים שעשית, ושמהם ניסית להתחמק לאורך כל שנות חייך. למרות השוני בין אופני השפיטה, העונש הכתוב בדין הפלילי יכול לשקף את חומרת המעשים שבהם אתה מואשם. על־פי חוק העונשין המקובל בישראל, העונש המקסימלי על "מעשה מגונה" והתעללות מינית בקטין שהוא בן משפחה, אשר בוצעו על־ידי הורה האחראי לאותו קטין, ואשר החלו בגיל מוקדם של הנפגע ונמשכו שנים, הוא עשר שנות מאסר. ישנו סייג ההתיישנות, שעל־פיו בתחום עבירות המין הנפגע יכול להתחיל בהליך משפטי גם בגיל שלושים ושמונה. גילה של התובעת, בתך, הוא ארבעים, אך בסמכותו של בית־דין־של־מעלה להחליט על הגמשתו של סייג זה. לא ייתכן שמי שעבר פגיעה מינית חמורה בתוך המשפחה יתייסר במשך שנים רבות מהשלכותיה בעוד שהפוגע ייהנה מחסינות.
 
עו"ד ארנדט פונה אליי, ממה שאת מתארת עולה כי מדובר בפגיעה מתמשכת, שחזרה על עצמה. אימא ידעה? אני נאנחת בקול.
 
אני זוכרת שבשלב כלשהו ניסיתי להגיד לה אך היא ביטלה את דבריי. גם סמדר ניסתה, אבל אימא לא הייתה פנויה לשמוע, כשכבר הסכימה לשמוע חשבה שאני מגזימה, שאולי דמיינתי, או שמה שקורה הוא לא כזה עניין רציני... זה היה עבורה יותר מדי, המחשבה שגם בנותיה נפגעו.
 
בגיל ההתבגרות, כשכבר גרנו בתל אביב, אני זוכרת שאמרנו שתינו שאנחנו לא רוצות להמשיך לנסוע אליו. אימא לא הבינה, דבקה בגרסתה שאבא אומנם פגע בה קשות אבל כלפינו היה תמיד אבא טוב, כזה שאכפת לו, שדואג, שמשלם, אף מעבר למזונות בשביל בגדים חדשים, חוגים...
 
 
 
עו"ד ארנדט פונה לאבי ואומרת: נמשיך את התחקור שלך בדיון הבא. הוא שב ומחייך.
 
אני נמנעת מלהביט בו. תמונת זיכרון מהעבר עולה, אבא לבוש בתחתונים ובגופייה בסלון הבית, סמדר או אני ממהרות לסגור את התריס שמפריד בין הסלון לגינה. הפעולה הזאת, האינסטינקטיבית, באה להסתיר את סוד המחלה, שמאחוריה נחבא סוד הפגיעה. אני פוקחת את עיניי, נושמת עמוק את האוויר הצלול, מתבוננת בצורות העננים על הקיר מימין.
 
אבקש להכניס את העד הבא, אומרת ארנדט, קולה מעט עייף. אחיה השני של התובעת, על־פי סדר הילודה במשפחתם, זאת תהיה העדות האחרונה בדיון זה.
 
הילוכו של אבנר איטי, על פניו מבט נבוך, כאשר הוא מבחין בי הוא מחייך. כף ידי הימנית נשלחת מעצמה אל מרכז עצם החזה, חשה בקצב הפעימות הגובר ואז מתמתן.
 
אני מניחה, פונה אליו ארנדט, שאתה יודע על תביעתה של תמר. האם קיבלת את כתב האישום?
 
כן, אבנר מאשר. כיצד אתה רואה ומבין את פנייתה של אחותך להליך זה? אחי זז באי־נוחות במקומו.
 
אני חושב שזאת טעות, ואמרתי זאת לתמר. לא בגלל שיש לי ביקורת על בית הדין פה, אני בטוח שאתם עושים עבודה נפלאה... אני גם מאוד מעריך את התהליך הפנימי שאחותי עוברת בכל השנים האלו, אבל אני בכנות חושב שלחזור לעבר, לכל הזיכרונות הקשים – זה לא מועיל. אבא שלנו מת לפני יותר מ־12 שנה, הוא משתהה לרגע ומביט לעברו של אבא.
 
 
 
קולו משתנה, נחלש מעט:
 
השנים האחרונות לחייו היו עלובות ובודדות... באותה תקופה, נוסף על הסכיזופרניה, הוא סבל מסוכרת. ניתן לומר שהוא היה חי־מת, אדם שכלוא בתוך גוף חולה, מנותק ממשפחתו, מילדיו. הוא קיבל את עונשו, שילם על מעשיו ה... מזוויעים, על כך כמדומני, אין עוררין. אם הוא היה עדיין בחיים, הייתי יכול לראות את ההיגיון בקיומו של עימות. אני יכול להבין את הצורך של תמר להטיח בפניו את הדברים... אך שוב, אני סבור שלא זאת הדרך, מה גם שמדובר באיש שהיה חולה. אני לא יודע מה דובר פה, מה ידוע ומה לא, בכל אופן ארבעתנו, הילדים, שילמנו, ומשלמים עדיין מחיר על מה שקרה בבית. אני בחרתי להמשיך הלאה, להוציא מתוך עצמי את הדברים הטובים, עד כמה שאפשר. אולי בגלל שתמר רגישה, ואצלה הלב מוביל, זה שונה... היא עברה הרבה משברים ונפילות. בכמה מהם תמכתי בה בעצמי. אני מאמין שהיא יכולה להצליח הרבה יותר בחיים שלה, אם רק תסתכל קדימה ולא תחטט בפצע הזה או תבוא חשבון עם המת. היא טובת לב, רגישה לעוול, ונוטה לבוא לעזרת מי שנדרשת לו עזרה. יש בה גם נשמה יתרה...
 
 
 
ארנדט מניפה את כף ידה לעברו. תודה אבנר על תשובתך, אך אני לא מוצאת בדברים אלה שלך עילה לפסילת המשפט. אין זה מתפקידנו להכריע אם בחירתו של אדם בדרך מסוימת נכונה או לא, ובוודאי שלא לערוך השוואה בינו לבין אחרים בסביבתו. מטרתנו לקבל תמונה מלאה של הדברים אשר תמר טוענת שעברה, ואז להגיע להכרעה בנוגע למידת אשמתו של הנאשם. היא עוצרת לרגע. אבנר, אתה רומז לכך שמטרתה של תמר אחותך היא בקשת נקם?
 
כן, זאת הייתה כוונתי, משיב אחי. אומנם יש לה סיבה לתבוע אותו, אבל אני לא חושב שלבוא חשבון בשלב מאוחר בחיים יכול להוביל אותה למקום טוב.
 
הדם בתוכי גועש, זעם גולמי שאין לו צורה, שאינו מחובר למילים.
 
אני תוהה איך עניין הנקם מתיישב עם מה שאמרת ביחס לליבה הטוב ולדאגתה לזולת, אבל עניין זה כרגע אינו שייך. הרכב השופטים שקל את החומרים שהובאו בפניו, וקבע פה־אחד כי יש מקום לקיום בירור משפטי בענייניה של אחותך.
 
השופטת הררי מבקשת את רשות הדיבור. בבית־הדין־של־מעלה אנחנו סבורים כי חשוב לאפשר למי שנפגע להשמיע את קולו. רצונו של אדם, שהיה נתון במצבים של חוסר אונים, להגיע לבירור האמת בעניין פגיעה שעבר על־ידי מי שהיה מופקד על שלומו, הוא ברור ומובן. חופש הביטוי במקרה זה הינו אמצעי חיוני בהשבת האוטונומיה, השליטה – ולו חלקית – על חייו. קיומו של משפט זה בא לתת לאחותך הזדמנות להשתחרר ממטען רגשי שהיא נושאת איתה שנים, לסגור מעגל, ולהשיג איזון ושקט פנימי במידת האפשר.
 
הזיכרונות מהשנים האחרונות לחייו של אבא עולים, ואיתם משתחרר המחסום על המילים. אני מרימה את ידי. כן, גב' ארבל, אומרת השופטת הררי, ברצונך להגיב? אני מהססת לרגע...
 
כן. כשיש ניצול מיני במשפחה זה לא נעצר בגוף, מן הסתם, זה מגיע לעוד תחומי חיים, וזה לא רק האדם הפוגע, זאת מערכת שלמה שמאפשרת מצבים של ניצול... אחרי שאבא חלה בסוכרת ומצבו הידרדר, הוא עבר לבית אבות. דברייך אם בית הדין, העלו בי זיכרונות מאותה תקופה. בערך כל חודש וחצי הייתי מגיעה אליו. הייתי סטודנטית. במשפחה לא הבינו למה אני ממשיכה לבוא, ואני לא סיפרתי. רציתי עימות, שיחה אחת שבה אוכל לשאול אותו ישירות את אותן השאלות שסחבתי איתי. רק שאז כבר לא היה עם מי לדבר... נוצר הרושם, מבחינת אישיותו, של אדם מבולבל, ללא יכולת ביטוי רגשי, ובעל מעט מאוד יכולת לשמור על ריכוז. אחרי רבע שעה של שיחה, הוא היה מתנתק ובוהה באוויר. אני מניחה שזאת הייתה התוצאה של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. ואני המשכתי להחזיק את השאלות הכואבות בתוכי כל השנים.
 
 
 
ארנדט מהנהנת ואז פונה שוב לאחי. אבנר ארבל, אם יעלה צורך בהמשך הדיונים לגבות ממך עדות, האם תסכים להתייצב מול הרכב בית הדין שוב?
 
אני לא יודע אם יהיה לי מה לחדש בעניין, הוא משיב, אבל אשקול ברצינות את הפנייה כשתגיע.
 
תודה. אין לי עוד שאלות. אתה רשאי לעזוב את ההיכל.
 
אחי יורד מהדוכן, מיישיר מבט נוקב אל אבא, ואז מפנה את ראשו אליי. מבטו מהורהר. לא. אבוד. קולה של השופטת הררי נשמע בהיכל. עו"ד ארנדט, אני חושבת שזה יספיק לדיון זה. אנא סכמי את עיקרי הדברים לקראת הדיון הבא.
 
שמענו את עדותה של התובעת, המצביעה על פגיעה מינית מתמשכת של אב בבנותיו הקטנות. ישנן כמה שאלות שעולות... כיצד תפסה התובעת בילדותה את מעשיו אלה, הנפשעים, של אביה? האם פריצת הגבולות מצד האב השפיעה על הקשר בין שתי הבנות? שאלה נוספת היא מה מנע ממי שהיו בקרבת הבנות לעצור את ההתעללות המינית? בדיון הבא נמשיך את הבירור בקשר לחיים בבית משפחתה הראשון של תמר, ובקשר להשלכות מחלת הנפש של האב עליהם. חשוב לי להזכיר כי הקו המנחה אותנו במשפט הוא נקודת מבטה של תמר. איך היא ראתה ותפסה את הדברים, ומה הייתה השפעתם על המשך חייה?
 
 
 
בלילה אני לא נרדמת. רואה את דמותו של ד"ר לנדאו, שומעת שוב חלקים מעדותו. כל מה שחשבתי שאני יודעת נעלם. ומה זה אומר שהיה צריך להחליף את דָמי כבר בהתחלה? אף פעם לא שמעתי על טיפול כזה שנעשה לתינוק. מה זה אומר על המשך החיים של אותה ילדה? מרגישה בתוכי את כובד המשקל של הילדה, שהיא אני, כמו בשיא תקופת ההיריון. לבסוף אני שוקעת בשינה עמוקה.
 
בבוקר מתעוררת לאט, נותנת למחשבותיי להתבהר. חושבת כמה יקר המפגש הזה עם חיי, וכמה זה לא מובן מאליו שמישהו פנוי עבורי, שומר עליי וקשוב לי. אני מרגישה שלמרות כל הדרך שכבר עשיתי ישנם בי חלקים שלא מכירה, וישנו איזשהו טשטוש של המציאות שבה אני חיה למעשה, וכמו בצלילה לעומק, יודעת שצריך להיזהר בחזרה לעבר, אבל יודעת גם שזה בסדר, כמה זמן שייקח – ייקח.