סדר צריך להיות

פרק ראשון

 

ימי ראשון

 

 

יום ראשון בבית זה מסוכן. זה תורשתי. אמא אומרת שבימי ראשון במלחמה, כשהייתה במנזר, המיסה נמשכה המון זמן. עד שלא הסתיימה לא אכלו, והיא הייתה ממש רעבה. אנט תמיד פחדה שתפשל במיסה, ועמדה רחוק ממנה. השתדלה מאוד לא לשיר חלש מדי ולא חזק מדי, אחרת אנט אחרי המיסה הייתה אומרת “גם כשאת שרה חזק, מסתכלים עלייך. את לא קולטת?” במנזר שרו הרבה, בעיקר א־קפלה, ועד היום היא אוהבת לשיר.

 

אבא דווקא אומר שבימי ראשון במלחמה, בתקופה הראשונה, כשעוד היו עם התעודות המזויפות והיו יוצאים לעזור בעבודה במשק וכל המשפחה הייתה יחד, אהב את ימי ראשון. כשהמשפחה של מרטין הלכה לכנסייה נשארו הוא והוריו לבד בבית, ותמיד ז’ורז’ נשלח לחלוב קצת את העז, ואמא שלהם הכינה יופי של דייסה לשדרג קצת את הארוחה. אחר כך כשעברו להסתתר באסם הוא לא סבל את ימי ראשון, כי הרבה פעמים נערך חיפוש והיה צריך להתאפק המון זמן. אבא שלהם אמר שגבר צריך לדעת להתאפק, צריך להיות חזק, וצריך להיות ג’נטלמן. רק ככה גבר הוא גבר, שאפשר לסמוך עליו. זה אולי מה שגרם לז’ורז’ לבעיה בכליות, ופעם אחת ברח לו והיו עלולים לגלות אותם בגלל הריח.

 

עוד בתקופה הראשונה, לא שלחו את אבא לחלוב, למרות שנראה הכי פחות יהודי, כי כבר אז חששו מהתקפי הזעם שלו. הילדים בכפר ירדו עליו שיש לו נימוסים של עירוני ואז הם היו חוטפים כאלו מכות, שלא יכלו לדמיין שהוא יהודי. הוא הראה להם מה זה. אחר כך, כשחזר להילחם בעיר והחבר’ה צחקו שיש לו נימוסים של כפרי, גם אז היה חוטף עצבים. כשהיה חוטף עצבים כולם נבהלו והבינו שלמרות שהוא אחר, לא כדאי להתעסק איתו. ככה הוא עשה סדר. בקיצור – הוא היה מאוד רגיש לעניין הזה של הנימוסים, והיה מתעצבן מהר. גם שליחויות הביאו לו עצבים, אז לא שלחו אותו לשום דבר אם לא היה הכרחי. במלחמה אבא שלו, סבא לאונרד, הפסיק לחנך אותו, כי חינוך עושה רעש.

 

את כל זה פעם ז’ורז’ סיפר לי, כששאלתי אותו למה אבא לא אוהב את ימי ראשון.

 

ימי ראשון בבוקר היו הימים היחידים שבהם השתדלתי מאוד להיות במטבח עם אמא שלי, לקלף תפוחי אדמה. היא לפעמים אמרה לאבא שלי – “אלכסנדר, אני צריכה את הילדה. תיתן לוורה כפול במקום לה, או לברנארד.” היינו שתינו במטבח. היא בדרך כלל הייתה בודקת את עובי הקליפה באצבעותיה המנוסות, ואומרת – “לקלף את יודעת. זה בערך כל מה שאת יודעת. מזל יש לך שאני צריכה אותך במטבח.” מרחוק הייתי שומעת את הקולות. חנוקים. ידעתי שוורה משתדלת לא לצעוק, כי מי שצעק קיבל כפול. הוא קילף לה את העור מהתחת. לפעמים גם נתן ברגליים. חזק. אף פעם לא בפנים. קודם ורה. אחר כך ברנארד. סדר צריך להיות.

 

אמא אמרה :”לא יכולה ורה לסתום את הפה המטונף שלה? אתן שוכחות שלעיוורים חוש שמיעה מאוד מפותח והצעקות שלה מחרישות לי את האוזניים. את לפחות חוטפת, אבל שותקת… זה למה אני מזמינה אותך לפעמים לקלף. אבא שלכם. הכל הוא עושה מאהבה ומאיכפתיות. יש אבות – לא נוגעים בילדים שלהם. ואיך הם יוצאים? מופרעים לגמרי!! תראי את האח שלך. בגלל שהוא חירש ריחם עליו עד גיל 3, ובגלל זה הוא כל כך מופרע. דגנראט.” שאלתי אותה: “אמא, למה ברנארד חירש?” היא הסתכלה אליי ואמרה בבוז: “למה? למה? לא לכל דבר יש תשובה. ולא כל דבר צריך לשאול. תתרכזי בקילוף. שלא ייצא עבה מדי. עוד מעט יבוא ז’ורז’. ישחק עם האבא הגאון שלנו שחמט, יהיה שקט. ועד אז נקלף.”

 

ידעתי שכשז’ורז’ יבוא זה ייגמר. ורה תרים את המכנסיים ואותי יחזירו לחדר. ורה תגיד לי “בגללך קיבלתי כפול – גם כי אני נותנת לך דוגמה רעה וגם כי לא היית. חכי חכי… אני אתפוס אותך ואקרע אותך”. וברנארד יתרפס ויגיד: “ביא? ביא?” והוא יתכוון להגיד… “להביא לך את הספר שלך מהסלון לפני שאבא יכעס?” גם הוא יודע שאבא אמר שאם משהו שלנו יהיה בסלון ביום ראשון הבא נחטוף ואני אחקה אותו… “ביא ? ביא?” דגנראט. אפילו אמא אמרה.

 

ז’ורז’ כבר עולה במדרגות. אני שומעת. אמא מגששת את הדרך לדלת ואבא בשירותים. כבר גמר לחנך אותנו. זו הזדמנות פז. “רוץ.” אני אומרת לברנארד, והוא מביא. כמו כלב. “דוליטל הרופא על הירח” של יו לופטינג. אני שומעת את קאפי נובחת. הוא משחק איתה על השטיח. אבא שכל יום ראשון הוא עם החליפה השחורה והעניבה, משתולל. ולרגע הוא אבא רגיל. אני מרגישה שאפשר אפילו לצחוק, והוא אומר, “מארי, תראי כמה קאפי חכמה.” ואני מאושרת. אמר לי “תראי…” לא אמר – לכי לחדר. הסלון זה למבוגרים. וליטף אותה, ואמר לאמא “אליזבת, תרגישי … תרגישי, איזו כלבה יפה.” מין תמונה מאושרת. אבא, אמא וקאפי על השטיח… ואני לידם. הכי אהובה. ואז אבא מתרומם, פותח לז’ורז’ את הדלת.

 

ז’ורז’ נכנס. אמר לאבא, “הבדיקות יצאו בסדר. התרופות עושות את שלהן. האוריאה בסדר. אתה מסדר את הכלים? פעם שעברה הקרבת הכל בשביל המלכה, אפשר לשחק גם בלי מלכה”. אבא אמר – “יש כאלו שיכולים. אני חייב מלכה. בלי מלכה אין טעם לחיים שלי. אליזבת, הכנת צ’יפס? ב־14:00 בדיוק נאכל. אם אני אתפוס מישהו עם מרפקים על השולחן, הוא יישב לאכול לבד במטבח. אתה מבין ברנארד? ילד בן 4 וחצי ועדיין לא מחונך!! נורא! עושה פיפי במיטה. דגנראט. ועכשיו תביאי לז’ורז’ קוניאק ובוטנים.” ובינתיים הוא הקפיץ חייל שתי שורות.

 

ואמא אמרה: “אלכסנדר, אל תגיד עושה פיפי. תגיד ברח לו… ככה יותר מנומס.”

 

אבא אמר – “אתה רואה ז’ורז’. גם לדבר היא מלמדת אותי… ולה אני מרשה הכל. לה ולקאפי. רק את הילדים צריך לחנך חזק. אחרת יתדרדרו. מארי – כמו זונה. רוצה ללכת עם מחשוף. בת שבע עם מחשוף!! לא מבינה שבנות צריכות צווארון. אצלם בביה”ס לא מספיק מקפידים. אתה זוכר , ז’ורז’, איך אבא שלנו אמר: אצל אישה המחשוף זה ההקדמה. מזל יש לה לאליזבת שהיא לא רואה. הייתה רואה איך כל הנשים מגישות לי את המחשופים שלהן, ואני אוהב רק את אליזבת. אבל ברגע שארצה – אחרי ההקדמה מתחיל הסיפור. מארי את בסלון? מה אמרתי לך על ילדים בסלון… חכי חכי ליום ראשון הבא… אני סופר עד ארבע. אם אני אראה אותך אחרי ארבע אז… אחת, שתיים, שלוש, ארבע… אליזבת, איפה הקוניאק? כמה פעמים צריך להגיד לה, אה?”

 

סוף סוף אמא מתיישבת ליד שני האחים שמשחקים שחמט. אבא אומר: “אליזבת, את יפה לפחות כמו אווה בביץ. ואני מרגיש כמו מרסל דושאן כשאווה בביץ משחקת שחמט נגדו בפתיחה של התערוכה שלו. “ז’ורז’ צוחק. אמא צוחקת ואומרת: “אלכסנדר, תפסיק. איזה מוח כחול יש לך! ככה זה גברים.” ואז הם משתתקים ומתרכזים.

 

אבא שלי דומה לז’ורז’, אבל הרבה יותר יפה. היופי שלו הוא בזבוז גמור על אמא, אומר ז’ורז’. הוא לא יודע שלאמא יש עיניים באוזן. כשהיא ממששת אותי היא אומרת, “יש לך אף לא יהודי, מזל שירשת מאבא שלך ולא ממני. אבל בטח את מכוערת. מהקול שלך אני מנחשת שאת מכוערת. דווקא האחות שלך פחות מכוערת. והדגנראט הקטן, דומה לאבא. מזל יש לו שלפחות ירש את הפרצוף שלו, כי במוח אין כלום”.

 

אבא פתאום נכנס לחדר שלנו. ברנארד מתכווץ כשהוא רואה אותו. יש לי הרגשה ששוב הוציא את הסוללה, כדי לא לשמוע כלום. בכוונה הוא עושה לנו. ורה מרימה את הראש מהספר. אבא היום במצב רוח מיוחד. אומר לי: “מארי, תבואי לסלון, היום אנחנו חוגגים. הצבא הישראלי תוך שישה ימים ניצח את כל הערבים. לכבוד הנצחון ז’ורז’ ילמד אותך שחמט. רבין עשה לנאצר מט בשישה מהלכים. !Vive l’Israel”…

 

אני בעננים. אין לי מושג מי זה רבין ומי זה נאצר. העיקר הוא שאבא בחר בי. ז’ורז’ בחר בי. אני לבדי בסלון עם אבא וז’ורז’. אמא מוזגת קוניאק. מגישה בוטנים ואבא אומר לי…”תאכלי… תאכלי”. ז’ורז’ מראה לי איך הסוס זז… זה הכלי הכי מיוחד. לא צפוי, נראה תמים ופתאום תוקף… ז’ורז’ שמח שאני מבינה. אבא מניד את ראשו בהערכה. פתאום הוא מתחיל לשיר שיר וז’ורז’ מצטרף: Ami, entends-tu le vol noir des corbeaux sur nos plaines?”י[2] גם אמא מצטרפת ומחייכת. גם אני מנסה להצטרף. המנגינה מוכרת לי. אבא היה שר את זה לפני השינה כשהיינו ממש קטנות. אני הבת האהובה. היום רק בוטנים ובסלון, ולא חטפתי כלום. ורה תמות מקינאה. ברנארד לא יאמין. ואולי פעם פעם אשחק אפילו שחמט עם אבא. אבא מסתכל עליי ופתאום מלטף. ביד אחת מלטף את הראש שלי, ביד שנייה את קאפי. אני שקטה. רוצה שיימשך לנצח. שלא יבוא התקף. שלא יבוא התקף. שלא יגיע עוד פעם יום ראשון בבוקר.

 

אני זוכרת שאבא חינך אותי פעם אחת ברצינות, דווקא לא ביום ראשון. זה היה עוד לפני חגיגת חג המולד, כשהייתי עוד בגן, אולי שבועיים לפני החגיגה. הוא קיבל כזה התקף עד שאמא התקשרה לז’ורז’ שיבוא להרגיע אותו. זה היה בערב, כשהם חזרו יחד ממפעל העורות, ואמא כבר צילצלה בפעמון שנבוא לאכול. ז’קלין הכינה עוף ממולא ואורז ואמא הוסיפה סלט. ישבנו בשקט ליד השולחן ואבא ואמא תכננו את החופשה באלפים. הם דיברו בשקט, ואנחנו כאילו לא היינו קיימים. התאדינו. שמעו רק את המזלגות נוגעים בצלחת בעדינות. הוא אמר: “ז’ה ז’ה גאבור שלי, אנחנו נעשה חיים משוגעים בחופשה הזו” והיא צחקה ואמרה “ז’אן גאבן שלי, אני כבר מחכה בקוצר רוח”. חשבתי שככה תמיד נראית אהבה בין בני זוג. עוד לא הבנתי שמתחת לחיוכים ולכינויי החיבה פועמים עוד מצוקות ורגשות. אכלנו בשקט.

 

אמא הוסיפה: “אולי נקפוץ לבקר את מארי במנזר? המון זמן לא היינו אצלה. אני מתגעגעת לראות את הפנים שלה. כלומר, לדבר איתה”. הרמתי את הראש ושאלתי בתימהון: “מה אמא, פעם ראית? איך נהית עיוורת?” אבא עשה תנועה קטנה על הפה, אותת לי לשתוק, אבל הסקרנות הרגה אותי, ואמרתי שוב: “אמא, את ראית?” אבא קם מהכיסא והתחיל לצעוק “איפה הנימוסים שלך, גברת צעירה? ממתי ילדים מדברים ליד שולחן האוכל? ועוד באמצע שיחה של מבוגרים? ואת מציקה ומציקה, שואלת שוב ושוב אותה שאלה, על נושא כל כך עדין! כמה פעמים הסברתי לך שחטטנות היא תכונה נוראית. אה? אין לך לב. ילדים בלי לב הם מפלצות. והם יגדלו להיות אנשים איומים. אני לא אגדל פה מפלצת. את מבינה? קומפּרי?” אמא אמרה: “די, אלכסנדר, תירגע” ונגעה לו ביד. זה, כנראה, הדליק אותו. הוא תפס אותי בבת אחת, והרים אותי מהשולחן, וסטר לי. אני באינסטינקט הגנתי על הפנים, והוא גרר אותי לחדר.

 

בחדר הוא הצליף בי ברגליים. בחגורה, הוא הכריח אותי לספור את ההצלפות. אמא, שבימי ראשון אף פעם לא התערבה, נכנסה לחדר ואמרה לו: “אלכסנדר, די. אני מבקשת. בשבילי. די.”

 

להפתעתי, הוא יצא בעקבותיה מהחדר, ושמעתי אותו ניגש לשולחן האוכל ומתחיל לזרוק דברים. ורה וברנארד נמלטו לחדר. שמעתי את אמא מחייגת לז’ורז’ ומבקשת ממנו שיבוא מהר.

 

אני נכנסתי למקלחת, ובראש עברה לי המחשבה: פעם, כשאני אהיה גדולה, אני אברר אם אמא ראתה. אני אמצא את הדרך, ולמרות שזה לא יפה לחטט, כמו שאבא אומר, אני אנסה. ובכלל, אולי פעם אני אצליח גם לשאול כל מה שאני רוצה.

 

כשיצאתי מהמקלחת שמעתי שז’ורז’ כבר הגיע. הוא ישב עם אבא בסלון ודיבר איתו בקול רגוע. אמא כנראה, גם הזעיקה את ז’קלין שתחזור בערב (בדרך כלל אחרי שהגישה את הארוחה הייתה הולכת הביתה) כי גם ז’קלין חזרה לנקות את האיזור של שולחן האוכל, ולשטוף את הרצפה. אמא אמרה לה: “אלכסנדר כעס, כי הילדים התנהגו נורא. זה למה ביקשתי שתבואי. תראי איזה בלגן הם עשו. אין להם טיפת כבוד. העוף יצא מצוין. לא יבש, והרוטב – ללקק את האצבעות.” מאוד שמחתי שלא הלשינה עליי לז’קלין, ולא סיפרה לה שהכל בגללי.

 

ז’קלין אמרה: “באמת בלגן איום ונורא. ככה זה ילדים קטנים. עדיין אין להם נימוסים כמו שצריך. לא נורא. ננקה. לכלוך אפשר לנקות וזכוכיות אפשר לאסוף. בלגן שכזה ברבע שעה אני פותרת. נעשה סדר”.

 

הבנתי שז’קלין בכלל לא כועסת. ומה שנורא ואיום אצל אבא, לא תמיד נורא ואיום אצל אחרים.

[2] שיר הפרטיזן הצרפתי – חבר, האם אתה שומע את המעוף השחור של העורבים מעל המישורים שלנו? [חזרה]