אנטיתרפיות

אסטרופיזיקאי
או זה החולם על כוכבים

שוב נטמנו מלכודות הכתיבה.[1] שוב הייתי כילד המשחק במחבואים ואינו יודע מפני מה הוא חושש יותר ואל מה הוא משתוקק יותר: להישאר במחבואו, או להימצא. (ז'וֹרְז' פֶּרֶק)

נאצים ארורים. אייכמן. בורמן. ארגנטינה. ברזיל. עכשיו הכול הגיוני. הכול מתחבר. הייתי ילד רגיל. רגיל, עם כל המאפיינים של ילד יהודי שחי בגטאות מודרניים. היו לי אימא ואבא יהודים, חברים יהודים, קרובי משפחה יהודים, בית ספר יהודי, מועדון יהודי, ובאותה תקופה, חשבתי אפילו שהמופע של שוּשָה היא תכנית כשרה. הרבה רְחמים שמרו עליי. את הראשון הצלחתי לבקע (כמו כולם), בעמל רב. אני מרגיש שאחרי שיצאתי מאותו מקום חמים, לח, נוח ובטוח (אני ממשיך לחפש אותו), קיבלתי את הבעיטה בתחת הראשונה שלי. האמת היא, ששנים אחר כך, הבנתי שזאת הייתה רק טפיחה קלה על התחת בסגנון של מיכלאנג'לו, שכן למעשה הייתי יצירת מופת והיה עליי parlare.[2] אבל אימא מיד העניקה לי רוך, אהבה, הגנה והרבה חלב. אפילו לבכות לא הייתי צריך. קיבלתי הכול. אז אפילו לא סבלתי כל כך מהבעיטה הראשונה ההיא. אחרי שבוע, חתכו את העורלה שלי. ברית מילה, הברית שלי עם העם הנבחר והחסינות שלי בהקשר של לילית המרשעת. וזאת, אם אלוהים ולילית אכן קיימים. יכול להיות שמקיימים את ברית המילה כדי להבטיח שתמיד נסתובב בתחושה של אי־שלמות? כאן כבר יש חוסר שלמות פיזית, ואין כבר מה לעשות. לא שמעתי אף פעם על השתלת עורלה. ולא שמעתי אף פעם על מישהו שרצה את זה. האמת היא שזה כנראה כאב מאוד. נראה שדי נבהלתי מהקהל הרב שאכל ושתה חופשי (במקום שיש אוכל ושתייה חופשי והכאב אינו שלך, יש די והותר יהודים, בעיקר קרובי משפחה שהופיעו רק לברית המילה ולבר מצווה שלי). הם הסתכלו עליי ועל הבולבול המקורי שלי. שנינו היינו פצפונים כל כך... לפחות אחד מהם גדל (ולא הרבה). וגם טבלו את המוצץ שלי ביין כדי לרמות אותי. In vino veritas.[3] מיד אחר כך סירסו אותי פשוטו כמשמעו. הסירוס, שהיה פלגיאט שהטרים תיאוריות פרוידיאניות, היה אמִתי. כמה פסיכואנליטיקנים קיצונים רואים בטקס ברית המילה הטלת מום עצמי של העם היהודי, זה אולי אחד ההסברים לאנטישמיות. אין לי מושג, אבל יש לי הרבה חשדות. אני לא זוכר כלום. כאן אני כבר מצרף את עצמי להיסטוריה. להיסטוריה של אברהם והברית שלו עם אלוהים. לספרות היהודית של ימי הביניים, כשהמציאו את לילית ואת הדיבוקים. הסיפור האישי שלי התחיל להעתיק את הספרות. יכולתי לגלות אצלי את הסימנים הראשונים של מה מעיק על פורטנוי. מרתק. שההיסטוריה מחקה את ההיסטוריה, הרי זה מדהים כשלעצמו. שההיסטוריה מחקה את הספרות הרי זה בלתי נתפס.[4] למרות זאת, הסיפור שלי נמשך.

הרֶחֶם האחר שתמיד הגן עליי – כל יודע, כל נוכח, כל יכול – היו אימא ואבא, האנשים הכי בלתי נשכחים שהכרתי בחיי. הם היו כנראה אותו רֶחֶם העשוי מאותו חומר שממנו מייצרים את הקופסה השחורה למטוסים. הם ידעו הכול, הם יכלו הכול, הם חשבו על הכול, ואני מאמין שהם היו מסוגלים אפילו לנחש את כל המחשבות שלי, אפילו האינטימיות ביותר, גם בלי ידע בקבלה ותמרון באותיות הקדושות. האם הוריי היו חסידיו של זִינֵקָן[5] והכירו את כתב האל? האם הם היו דמויות ספרותיות? דמיון? מציאות? ריאליזם פנטסטי?

ועוד רחם הגן עליי. או שאמור היה להגן עליי. הוא היה הרבה יותר גדול, מעורר אימה, וחלקתי אותו עם הרבה אנשים אחרים: בית הספר היהודי. כל התלמידים היו יהודים, אחים זהים במידה מסוימת, שכן גידלו אותם באופן דומה. עליי הגנו תמיד בצורה מוגזמת ובתחושה שאני הנבחר והמיוחד. יכול להיות שכולנו ככה כילדים או שרק היהודונים? היחסים של סטפן דֶדַלוֹס[6] עם בית הספר שלו היו ההפך הגמור מהקשר שלי עם בית הספר שלי. אבל שנינו הפכנו לאמנים (אולי). בית הספר שלי, שהיו בו שלושים וחמישה תלמידים, היה עצום. הוא היה הרחבה של הבית שלי. המורות והמנהלים היו גרסאות של אימא. הם הגנו עלינו. בכיתה שלי היו פחות מעשרה תלמידים, ביניהם ילדה אחת. מותק של ילדה. יפהפייה. בעיניי היא הייתה יצור מוזר, שעורר בי עניין. סקרנות. אהבה לשונֶה? כי למרות הביטחון העצום והחיבה שהעניק לנו בית הספר, הייתי זקוק לעוד. מודל ההשוואות שלי היה אימהי. והוא היה עצום. לכן, בחוץ, היה לי צורך בחיפוש אחר נחמה רגשית נוספת. עוד הגנה, ביטחון, חיבה ואהבה. מצאתי אותם אצל חבריי היהודים. שהפכו לאחים שלי לכל החיים. חברים למסע ארוך ופורה.

אבל כשאתה ילד רגיל לגמרי, כולם מצפים שהעתיד שלך יהיה מבריק, פשוטו כמשמעו. המבריק מכולם. שיהיה קל, מהותי ויוצא מהכלל. בגיל צעיר מאוד נאלצתי להחליט מה אני צריך לעשות כדי להפוך בגיל שמונה־עשרה לאיש מצליח, חכם, עשיר, שכולם מכירים בהצלחתו. כן, כשילד בן ארבע או חמש, מדמיין לעצמו שהוא בן שמונה־עשרה, כלומר לראות את עצמו כמבוגר, כמי שהגשים את עצמו, מאושר, מיושב, עם משפחה, כסף, מכוניות, רכוש, תארים, פרסים, ילדים, ספרים, תרבות, זמן פנוי, נסיעות. וואו! פשוט מאוד, זה הכול. לכן, כשהייתי צעיר מאוד, קיבלתי את החלטת חיי. שכמעט לא השתנתה עם השנים. החלטה פשוטה, ישירה וקלה להשגה: אהיה אסטרופיזיקאי ומהר מאוד אזכה בפרס נובל. הגיוני שבשביל זה אין טעם ללמוד את המתמטיקה הכי מורכבת, המיושמת במדעים הפיזיים הרחוקים, המופשטים והדמיוניים ביותר. בשביל זה הייתי צריך לקבל את הפרס המוסדי. לא את פרס זַ'בּוּטִי,[7] לא את הפוליצר, ושום זבל אחר. מדובר בנובל, מתנה לאימא, לאבא ולכל אלה שתרמו כדי שאשיג את המטרה שכבר תכננתי לי. המבט עוקב אחרי הדרכים שנסללו עבורו ביצירה. תרגלתי מספר פעמים את הנאום שאשא כשאקבל את הנובל. את התודות שלי. את ההקדשה שלי. את הצניעות שלי שבזכותה הגעתי להישגים עצומים כאלה. הכול כבר היה מוכן. חסרו רק הרבה פרטים זניחים. וכך, הסיפור שלי ושל המשפחה שלי כבר ייחסו אותי לספרות ולסיפורים יהודיים רבים. הייתי צריך להיות גאון כמו אלכסנדר פורטנוי. אח שלי, כמו אחותו של פורטנוי, היה רחוק מלהיות גאון. אבל הוא היה אדם בעל מעלות רבות. אדם בעל תכונות פשוטות ורגישות רבה. וכך, החיים שלי והמשפחה שלי, למרות הייחודיות שלהם, לא היו יחידים במינם. באופן בלתי נמנע, חיים אחרים וספרות אחרת היו דומים לחיים שלי. האם זאת הסיבה שאני מדבר ומסלף כאן את חיי ואת הכתיבה שלי? האם אני מיוחד? האם כולנו נבחרים? האם אנחנו בוחרים את הנתיבים שבהם נלך? Je m'en fou.[8] אני ממשיך לחיות, לכתוב, להיזכר ולהמציא. ולהיות נורמלי.

הבחירה במקצוע לא הייתה מקרית. היא נשקלה בקור רוח, תוכננה, נלמדה והייתה מבוססת היטב (והכול בגיל חמש). כולם, בגטאות המודרניים, שמעו על הכיבושים והתגליות של היהודים. המדע, בעיקר המתמטיקה והפיזיקה, הפכו מושא לסגידה ולמיסטיקה. נוסף לכך, תיאוריות היחסות והקוונטים נחשבו כפיזיקה של יהודים, יהודים מבריקים. לכן החלטתי שאמשיך בדרכם של גאונים מבריקים אחרים שקדמו לי. שאהיה אחד מהם. החלטתי ללכת באותה דרך ושאהיה בעל אותה גאונות כמו פיזיקאי גרמני יהודי אחד: אלברט איינשטיין.

תכנית נדושה. חשבתי אפילו שהדרך שלי תהיה קלה יותר מדרכו של איינשטיין. שמעתי סיפורים על כך שעד גיל שבע, איינשטיין לא היה מסוגל לדבר, או שעד גיל שנתיים הוא פיגר מעט ביחס לילדים אחרים. למרות זאת, בחרתי ללכת בדרך קלה עוד יותר. בגלל שהייתי ילד בלי שום פיגור, דיברתי בצורה מושלמת וגם קיבלתי ציונים טובים בלימודים, הזכייה בפרס נובל תהיה מהירה יותר מכפי שכולם ציפו. איינשטיין, עם כל הקשיים שלו בילדות, הגיע לרעיון הגאוני שלו בגיל שש־עשרה. הוא זכה בפרס בגיל ארבעים ושתיים. לכן, אני צריך להיות מוכן ל־insight [9] שלי, להתגלות הגאונית שלי, למפגש שלי עם העיוור הלועס מסטיקים,[10] בגיל אחת־עשרה. עוד מגיל צעיר מאוד, רעיון הנובל הפך לחזון שמערער אותי מבחינה רגשית, כמו בחילה מתוקה. בגיל שלושים ושלוש אני צריך להיות מוכן ומזומן לקבל את הפרס שלי. אבל החיים מלאי מהמורות. נאצים ארורים. למה דווקא אִתי? למה אני? לא הייתי מוכן לאף אחת מאותן מהמורות. לא חינכו אותי למעידות, לכישלונות ולקשיים. אני לא אהיה כמו דון קישוט, שנלחם בקרבות, שממציא סיפורי גבורה אישיים. לא. אני אברח מהקרב. לא אזכה בשום כבוד ותהילה נוכח הקושי. אחר כך גיליתי שגם הסיפורים לא היו כאלה פשוטים. למעשה, איינשטיין לא סבל מכל אותן בעיות בילדותו. הדברים, גם עבור מוח יוצא דופן כשלו, לא היו פשוטים כל כך. פיזיקה ומתמטיקה היו באמת מקצועות קשים, מסובכים, מורכבים וקשים ובלתי ניתנים להמשגה. פעמים רבות הסיפורים שלנו מתעתעים מאוד, מעוצבים בידי הזמן, בידי המוח, בידי הרצון והתסכולים. אבל אני יכול לפנטז את החיים שלי באמצעות הספרות. אני יכול לספר אותם כמו דון קישוט או כמו פוֹרֶסְט גָאמְפּ. ובשעה שאני מעצב מחדש את הזיכרון שלי, אעצב מחדש את העבר שלי.

אני זוכר את היום שבו החלטתי לספר לעולם על המקצוע שלי. המקצוע שבו בחרתי. מקצוע המקצועות. זכור לי בבירור שישבנו במעגל, כל התלמידים בכיתה שלי. והדודה הייתה עוברת ושואלת מה נרצה להיות כשנהיה גדולים. צריך היה לגדול (איזו חזירות) וזה היה כרוך בהרבה דברים חדשים. כולם ענו רופא, עורך דין או שחקן כדורגל (תמימים שכמותם, הם לא ידעו שפֶּלֶה לא יהודי, ושאף יהודי לא זכה בפרס נובל לכדורגל, לכן לא הייתה סיבה להיות שחקן כדורגל. לאסטרופיזיקאים היו נשים, כסף, תהילה, מכוניות, תרבות, הכול ועוד הרבה יותר). אז ניפחתי את החזה שלי ונשמתי עמוק. בלעתי את כל הבושה שלי, את המבוכה שלי, ואמרתי בקול חזק: אני אהיה אסטרופיזיקאי. להצהיר בגיל חמש שאתה רוצה להיות אסטרופיזיקאי, כרוך, בראש ובראשונה, בהתאבדות חברתית. כל הנוכחים באותו רגע מכובד והדור היו אמורים, מתוך חובה אזרחית ומוסרית, ללגלג, להחטיף מכות ולעשות צחוק מעתידו של מי שלא בחר ברפואה, בהנדסה או במשפטים. (בגיל חמש לו הייתי בוחר, למשל, להיות אביר אציל המשוטט בדרכים, כולם היו פחות נדהמים). יש צורך בהרבה אומץ לב, וגם בטיפשות כדי לצאת בהצהרה כזאת. אחר כך, שורר מצב של ניכור בינך לאחרים ובינך לבינך, dasunheimlich.[11] הזר האידיוט. לעולם יהיה קרבן ל־bullying[12] (מונח מנומס בן זמננו ביחסי אנוש ובספרות שגילו עתיק כגיל היקום). נחזור להצהרה היוצאת דופן שלי. אפילו המורה לא הייתה מסוגלת להבין על מה בעצם דיברתי. המורות, כוהנות הידע באותה תקופה, לא הכירו את המונח. אבל ידעו טוב מאוד שזה לשון הרע. הן היו דמויות חשובות בהיסטוריה העולמית של לשון הרע. למשל, הן אמרו שיער אמזוניה הוא הריאה של העולם, שלישון עם צמח ליד המיטה זאת כמעט התאבדות (כי הוא משחרר גז פחמן דו חמצני) ושתאוריית היחסות פשוטה מאוד: הכול יחסי. וכך, התעמתתי עם לעגם של החברים ועם הבורות של המורה שלי למען המדע ופרס נובל. אני, שהרבה פעמים הייתי נבזה ושפל, שהרבה פעמים הייתי חלש, וחשדתי בלשונות רעות זרות. אני הוא זה שנבחר ללכת בדרך אצילית (כמו כולם בכיתה). ולא יכולתי להשלים עם העובדה שהם לא יודעים מה זה אסטרופיזיקאי. אף אחד לא ידע מה זה בדיוק. ואם להיות כן, גם אני לא ידעתי. אבל, למרות זאת, הכרזתי בגאווה על מקצועי העתידי.

אלא שכל ההצהרות הגדולות שלי, כל הכיבושים הגדולים, כל החלומות הגדולים, הפרסים, הרצונות, השאיפות, נובעים משתי סיבות בלבד: לרצות את אימא, ובאותה תקופה גם למצוא חן בעיני סִילבִיניָה. שנים רבות אחר כך, מטרת הכיבושים הגדולים תהיה גם למצוא חן בעיני אימא, ובאופן הגיוני, לזיין מישהי. סילביניה, הילדה היחידה בכיתה שלי. בלונדינית קטנה. חמודונת. החברה הקטנה שלי. חברה בסטייל, אף פעם לא הנחתי עליה יד. אף פעם לא הצלחתי להחליף אתה מילה. רק ידעתי שאני מאוד אוהב אותה בגלל שחסר לי אוויר, שהזעתי, ושהדופק שלי רץ כשהתיישבתי לידה. שמרתי עליה בהפסקות. כאן הייתי אביר הנלחם להגן על הדוּלְצִינֵאָה שלו בכבוד. היא וחברותיה הכינו עוגות חול יפות. יצירות אמנות ילדותיות. הערצתי את יצירותיה במסירות רבה, באהבה ובחיבה. כבר אז הייתה לי נפש נשית רגישה לאמנות, לפחות לאמנות האהבה. ולכן ניסיתי להגן על הבנות והעוגות שלהן מהגורל האכזר והנורא ביותר שכפו עליהן הבנים, הדיבוקים הילדותיים: הריסה מוחלטת של אותם מבנים קטנים בנפילות ובדחיפות. לשווא ניסיתי להגן עליהן. יישמתי את תיקון העולם שלי. אימא גידלה אותי להיות ילד כישרוני, טוב לב ונדיב. צדיק אמִתי. אני תיארתי לעצמי שגם אימא הייתה מושלמת. שהיא בתולה. והיא תיארה לעצמה שאני אלוהים. איזו מערכת יחסים נשגבת! נשגבת באותה מידה כמו הסיפור על ישו. שהיה בעצם יהודי, ועל אימא שלו אמרו שהיא הייתה בתולה. לכן הייתה לי מחויבות מוסרית, חברתית, נבואית, להיות מושלם. הרגשתי שאני המֵגן על הבנות הקטנות. או לפחות כך דמיינתי לעצמי. הן היו יפהפיות. ואני חלמתי על סילביניה. אני אפילו לא זוכר את החלומות שלי, אבל לא היה בהם שום דבר מיני. Vivre sans volupté. c'est vivre sous la terre.[13] לא תיארתי לעצמי ולא היה לי מושג שעצם העובדה שלי יש בולבול ולסילביניה אין, יכולה להסתכם בתענוג גדול. והמשכתי לאהוב. מה יכול לעשות יצור הנמצא בין יצורים אחרים, אם לא לאהוב? לאהוב ולשכוח, לאהוב, ולאהוב לא טוב, לאהוב, ולחדול מלאהוב? ולמרות שמעולם לא הצהרתי בפומבי על אהבתי, עיניי לא הסתירו זאת. אה, לו רק ניחשה, לו שמעה את המבט, לו די היה במבט אחד כדי שתדע שאוהבים אותה... כך המשכתי לאהוב את אימא ולהגן על סילביניה.

אני חושב שסילביניה מעולם לא ניחשה את המבט שלי. את העובדה שהייתי מוקסם, את אהבתי. אבל, לרוע המזל דיבוק אחר וזעיר כן ניחש. הדיבוק מסוגל לקרוא בנפשו של כל אחד. היה לו שם של נביא. אבל הוא היה נביא של היפוכים והדיבוק הזה רדף אחריי במשך שנים. במשך כל החיים. רק אחר כך הצלחתי להתל בו, ללעוג לו. עוד בימי הביניים, המיסטיקנים היהודים קבעו מספר חוקים וטקסים שנועדו להבהיל אותו. אני נאלצתי, בעמל רב, להמציא חוקים וטקסים משלי. וכך, במטרה להרוס את האהבה הגדולה של ילדותי, נביא ההיפוכים לחש באוזנה של סילביניה את כל אהבתי. הוא חשף את הרגשות הכי נאצלים שלי. הוא בטח המציא עוד הרבה דברים, שכן להמציא פיקציה זה חלק מהעניין. כאן אנחנו ממציאים המצאות וזיכרונות. וכאב מאוד להיחשף. אני מדמיין ונזכר שוב באותו רגע. זה בטח היה רגע חשוב מאוד בהתחשב במשמעותי רבת הערך מול היקום. חשוב באותה מידה כמו הלחישה של אלוהים, או של אחד ממלאכיו, באוזנם של אברהם ושרה על בואו של יצחק. אלא שכאן הצחוק היה של הדיבוק, שהיה בטוח שהוא חיסל כל סיכוי לחתונה היהודית של סילביניה ושלי. והצחוק היה גם של סילביניה, מאושר או אולי מעצבנות. העובדה היא שמאותו רגע, לא הייתי מסוגל יותר להסתכל בעיניה. נאלצתי להתכחש לאהבתי הגדולה. סילביניה שאלה אותי אם זה נכון. הכחשתי. אני מכחיש. אכחיש. האהבה שלי הייתה רק שלי. לא חלקתי אותה ולא יכולתי עדיין לחלוק אותה. הייתי צעיר מכדי לחשוף את עצמי. להתערטל. לגלות את עצמי. האהבה היא אותה התערטלות שבעיני עצמך אתה בז לה. כמו כל מכתבי האהבה. לא הייתי מוכן. אני לא מוכן. האם אהיה מוכן? ואני עוד זוכר את הפרידה שלנו. כן. ואת הריח שלה. כן. אני רוצה. סילביניה עלתה לישראל. המסיבה שלה הייתה בלי מתחים. שיחקנו תופסת בבית שלה. ואני, אסטרופיזיקאי מוצהר, שאהבתו נעשקה ממנו, אידיוט רֶחם, מתוסבך ודמות מהספרים, יצאתי לקראתה כדי לשמֵר את המגע האחרון והיחיד. מגע שאני עוד זוכר, שהיה כה יפה ומזויף.

[1] מתוך: W או זיכרון הילדות, עמ' 13, תרגום: אביבה ברק, הקיבוץ המאוחד, 1991.
[2] איטלקית: לדבר.
[3] לטינית: נכנס יין יצא סוד.
[4] ח. ל. בורחס, "נושא הבוגד והגיבור", מתוך בדיונות, תרגום: יורם ברונובסקי. הספרייה החדשה, 1998.
[5] מכשף, גיבור הנובלה של בורחס "כתב האל" מתוך קובץ האלף, תרגום: יורם ברונובסקי. זינקן, מכשף פירמידת קַהוֹלוֹם שנכלא כדי שיגלה לשוביו את לחש הקסמים שחיבר האל, לחש שבכוחו לגרש את הרעות.
[6] דמות של מורה בבית ספר פרטי בדבלין. מייצג את הדמות המקבילה לטלמכוס, בנו של אודיסאוס ביוליסס של ג'יימס ג'ויס.
[7] Prêmio Jabuti: פרס יוקרתי לספרות ברזילאית המוענק מאז 1959.
[8] צרפתית: לא אכפת לי.
[9] אנגלית: תובנה.
[10] מתוך הסיפור "אהבה" בקובץ קשרי משפחה/שעת הכוכב של קלאריס ליספקטור, תרגום: מרים טבעון, הספרייה החדשה 1999. אנה, עקרת בית האוצרת בקרבה זעם על כל העולם, חוזרת ממסע קניות ועולה על חשמלית. באחת התחנות היא מבחינה בעיוור הלועס מסטיק ונראה כמחייך. הוא זורקת לעברו מבט מלא שנאה. החשמלית נעקרת ממקומה ואנה עפה לאחור. תכולת סל הקניות שלה מתפזרת. היא פולטת צעקה וכל התסכולים פורצים החוצה.
[11] מושג מכונן במשנתו של פרויד. גרמנית: האל־ביתי.
[12] אנגלית: בריונוּת.
[13] צרפתית: "לחיות בלי תאוות בשרים זה לחיות מתחת לאדמה". מתוך סונטות להלן של Pierre de Ronsard (1585-1524), משורר צרפתי, כונה בשם "נסיך המשוררים".