רע

1

 

 

אני נאה, חשבה מַרְטָה מַאיֵבְסְקָה בשעה שראתה את עצמה במראה. בית המרקחת שכן בחלל ישן, מלא בריהוט עץ מכוסה פוליטורה: מגירות קטנות, מגדלונים בסגנון גותי, מגולפים בעץ משוח בשכבת הגנה, ציפויי קיר דהויים מרוב זוקן, ומראות: קצת מכורסמות, קצת מצהיבות, מאחורי הזכוכית של ארונות התרופות עם מסגרות בסגנון כמו רומנסקי – בכל מקום מראות. נראה שאני נאה, הרהרה מרטה, בשעה שהתור המפותל כמו חילזון הדף אותה ממש מול הדלפק, שמאחוריו היו מראות. – זו שטות – אמרה לעצמה כמעט בלחש. – מה פתאום נאה? אני נעימה ודי. נסבלת. במראה נראתה דמות לא גבוהה, פנים צרות עם אף סולד, שׂער בלונדיני כהה, שקצותיו המפוזרים באופן אופנתי באקראיות הציצו מתחת לכומתה חמודה, שחורה. יש לי פה גדול מדי וגבות בהירות מדי. טיפשה! על מה את חושבת. באופן לא רצוני התחייכה, מציגה שיניים ישרות, לבנות, ואז פניה קיבלו איזו שמחה בהירה ונוגעת ללב, איזה חום כובש. מקורית, זו ההגדרה הנכונה, סיכמה לעצמה בסיפוק. לא נאה, שום יפהפייה, אבל בהחלט מקורית. ומיד גם הוסיפה: לא חוכמה גדולה להיות מקורית בקהל הזה, המשופּע, המשתעל, המנוזל, העטוף במטפחות ובצעיפים של לקוחות בית המרקחת...

 

התור היווה מראה מדכא. מזג האוויר הזה, חשבה מרטה בהסתייגות ברורה. מעבר לחלונות ניתך גשם מעורב בשלג, כיכר שלושת הצלבים טבלה בבוץ, באור העמום, המהבהב, של הפנסים המתנדנדים גבוה ועטופים בהינומה המזוהמת של הלחות. כל רגע מישהו רטוב, מעלה אדים של לחות וקור, נדחק לבית המרקחת החמים, הדחוס. צנצנות הפורצלן עם הקיצורים השחורים של השמות הלטיניים, לוחיות האמייל הישרות על גבי המגירות, עוררו סימפתיה ואמון. כאן ניתנה עזרה נגד רוחות ושפעת, נגד הקור החודר והלחות המרעידה. – "Herba rutae" – קראה מרטה בשקט, ושוב התחייכה. – הקסם המאגי של בית המרקחת... מילים לטיניות מסתוריות, שבסך הכול מגדירות צמח מרפא רגיל... והחלה לקרוא את הכתוביות המוצמדות בנעצים: – "צִיבַּסוֹל רק לפי מרשם רופא" – הכריזה אגודת הרוקחוּת העליונה; רוקחת עמוסת עבודה בצד השני של הדלפק חישבה במהירות עמודות של ספרות קטנות על גבי המרשמים. המחשבות של מרטה נדדו הביתה. מסכנה אמא, כל כך כאב לה בלילה... ההמתנה בתור האינסופי הייתה מייגעת. כל כך הרבה עבודה היום, ועוד הייתי רוצה להיפגש עם זֶנוֹן...

 

הרוקחת העמוסה שלפה למרטה בתנועה אוטומטית את המרשם שהחזיקה ביד.

 

– אין בִּילַמִיד. תמצית מצנון שחור הוצאה מסל התרופות – אמרה במהירות, אחר כך פתחה קלסר כלשהו וחיפשה בו דבר־מה.

 

– אז... אולי יש משהו חלופי? – מלמלה מרטה מופתעת.

 

– יש. אִיסוֹחוֹל במקום בילמיד. ומיץ ג'וּרַבִיץ או חוֹלֶסוֹל. אבל גבִרתי חייבת להביא מרשם חדש או לשלם מחיר מלא.

 

– איזה חוסר מזל! – אמרה מרטה בשקט.

 

– הרופאים האלה – התריסה איזו אישה בכובע עטוף בצעיף, מאחורי מרטה. – רושמים תרופות שאין בבתי המרקחת...

 

– גבִרתי... – החלה מרטה, אבל לא ידעה מה לומר. בראשה חלף כל התהליך מההתחלה: שחרור מהעבודה לאמה, הפניה למרפאה, המתנה במשך שעות לרופא האזורי, הפגישה שלא תתקיים עם זנון. לרכישת המוצרים בלא מרשם לבטח לא יספיק לי הכסף, חשבה. כל כך הרבה טִרחה... ומיד הוסיפה בקול רם:

 

– וכמה זה יעלה בלא מרשם, בבקשה? – הרוקחת ציינה מחיר. מאחור בתור מישהו אמר ממש בקול רם: – אי־אפשר כל כך הרבה זמן לשרת אדם אחד...

 

– בבקשה גבִרתי, אמא... – החלה מרטה.

 

מהפנים העייפות, מתחת לשׂער השיבה האסוף בקפידה, הביטו בה ביעף עיניה החודרות של הרוקחת. – זה עבור גבִרתי? – שאלה.

 

– לא – אמרה מרטה במהירות. – בשביל אמא שלי. כבד וכיס מרה.

 

הרוקחת, בתנועה החלטית של העיפרון, מחקה את שמות התרופות במרשם ורשמה שמות חדשים, ואחר כך רשמה קבלה. מרטה חייכה בהכרת תודה. משהו דמוי חיוך שחרר את הפנים המרוכזות של הרוקחת, שאמרה: – הבא בתור, בבקשה... כך כרגיל היה קורה, שחיוך של מרטה עורר חיוך גם על פני אנשים אחרים על בסיס איזשהו מנגנון קסום.

 

סגרה מאחוריה את דלת בית המרקחת ועמדה במשך רגע על המפתן. רוח, שלג, גשם, בוץ, אור לא ברור, עיסה סמיכה של ערב פברוארי, שבה אנשים ממהרים, נדחסים לחשמליות, בלי להביט על אף אחד. שורה ארוכה של דמויות כפופות דשדשה בעיסה הבוצית שעל המדרכה, בהמתנה לקו 113. מעט רחוק יותר, שורה דומה ציפתה בחוסר סבלנות לאוטובוס לְז'וֹלִיבּוֹר.

 

מרטה, בצעד מהיר, שהפך כמעט לריצה, פנתה לכיוון רחוב וייסקה.

 

 

 

מתי ואיך זה קרה, זאת לא יכלה לומר ברגע הראשון. באותה שנייה עיניה התמלאו דמעות וצער נשכני מילא את לבה. כל כך הרבה טִרחה, כל כך הרבה השתדלות, דקרו אותה סיכות מרירות של חוסר אונים. שני הבקבוקונים התגוללו שבורים על המרצפות; מאחד מהם ניגר נוזל, מהשני הלבינו גלולות מעורבות בבוץ.

 

זו הייתה התגובה הראשונה. הבאה הייתה זעם, וברגע הבא פחד.

 

– תירגעי, חמודה... כעס מזיק ליופי – מלמל נער גבוה, מתנדנד קלות. היה לו שׂער בלונדיני שמנוני, פנים מזיעות וחולצה עם צווארון פתוח. זה הוא שבתנועה פתאומית הפיל מידיה את הבקבוקונים. האם היה זה סתם מקרה, התנכלות או פשוט חוסר זהירות? והאם בכל זה אשמים מזג האוויר, הבוץ, החיפזון? דבר אחד לא היה מוטל בספק – הבחור היה שיכור לגמרי. והוא לא היה לבד. לידו התגלגל מצחוק נער נמוך, מחוטט, במעיל קיצי.

 

– אדוני השתגע!... איך אדוני הולך?... בבקשה לזוז ממני! – קראה מרטה. הגבוה ניסה לחבק אותה.

 

– בשביל מה הצעקות האלה, חברה?... נאסוף הכול, ננקה... הה, הה, הה! – געה המחוטט בצחוק, דוחס בנעלו את הגלולות לתוך העיסה השחורה והמזוהמת.

 

מהתור הסמוך לקו 116 החלו להסתובב אנשים. כמה עוברים ושבים נעמדו במרחק־מה.

 

– מה אדוני עשה לי עם התרופות?!... משטרה! – החלה מרטה לצעוק. צער, זעם ודאגה רעדו בקולה. היא הרגישה בריח הגוף הלא רחוץ והבגדים המלוכלכים של הנער הרוכן לעברה.

 

מקיוסק של רשת "Ruch", המרוחק שלושה צעדים בלבד, ניתקה איזו דמות. הוא היה בלי כובע ולבש מעילון קצר מבד גס. בקפיצה אחת הגיע לגבוה ולמרטה. סביב להם התעבה ההמון, גוש כהה, לא ברור כמו מזג האוויר.

 

– מְיֵטֶק! עוּף מפה! בשביל מה כל הרעש הזה – דחף את הגבוה הצדה, אחר כך בתנועה מהירה, חצופה, אחז במרטה בסנטר, ובברוטליות הדף את ראשה למעלה.

 

– אחותי! – סינן מבין שיניו. – אחות קטנה... תיזהרי, איך שאת הולכת... את שומעת! אל תדרסי אנשים שלווים, כי יהיה בכי!... ועכשיו...

 

– נו, כן – הוסיף הנמוך המחוטט. – פגעה בחבר כמו טורפדו ועוד יש לה טענות...

 

– בעצמי ראיתי – פלט מישהו מההמון המתקהל קרוב יותר מסביב. – הגברת רצה כמו משוגעת...

 

– ברור – הקהל התעורר. – בחור צעיר בילה קצת... צריך לפנות לו דרך...

 

– לא נכון! – רעם לפתע מהצד.

 

מהקיוסק הציצו פנים בריאות, מקושטות בשפם שיבה שופע ובכובע קסקט יפהפה עם מצחייה מבריקה.

 

– לא נכון, רבותיי! העבריין הזה אשם! ראיתי הכול היטב! הטריד, הבן כלב, הפיל לגברת הזאת! אני, אותך, פושטק, הייתי... – מהחלון הגיח אגרוף גרוּם ויבש, מאיים לכיוון הנער הגבוה.

 

– סבא'לה – אמר הנמוך, נשען במרפקיו על הקיוסק. – תסתום את הפה, טוב?

 

– מה יהיה עכשיו? – צעקה מרטה. קולה נשבר. לא יכלה להתיק את עיניה מהתרופות ההרוסות.

 

– אוֹיוֹיוֹי... שנערים כאלה! איך אפשר ככה – אמרה בביישנות אישה קטנה במטפחת.

 

– ואת, גברת, מה? – נזעק לעברה זה שבמעילון הגס, הקצר. – הביתה! לכבס תחתונים! תכף ומיד!

 

פתאום הסתובב בתנופה, שרק בחדות דרך שיניו, דחף את מרטה בכל הכוח לעבר הקיוסק, הדף את המתקהלים הראשונים בקצה וצעק: – בחורים! להתנדף!...

 

מה שהתרחש עכשיו היה בגדר חלום, וחלמו אותו כמה עשרות אנשים בשבריר של שנייה. כששפשפו את העיניים – זה כבר היה אחרי הכול. בבוץ שעל המדרכה שכב הנער במעילון הקצר, מדמם בחוזקה. הקטן המחוטט כרע על ברכיו סמוך לקיוסק, מחזיק את הראש בידיו. אחר כך התרומם באיטיות, הסתכל במבט בוהה של אדם מוכה קשות, התנודד, אזר את כל כוחותיו והחל לברוח לכיוון כנסיית אלכסנדר. השיכור נעלם היכן שהוא בלי להותיר עקבות. ההמון התאושש, התנדנד, והחלו קריאות מכל עבר: – שירות רפואי! משטרה! אדם פצוע!... מישהו עזר למרטה להתרומם. היא התנשמה בכבדות. מכיוון רחוב וייסקה רצו שני שוטרים.

 

 

 

בחדר התורנות של השירות הרפואי צלצל הטלפון. האחות התורנית הרימה את השפופרת.

 

– כן. השירות הרפואי. איזו תחנת משטרה? 13. טוב. מיד אוודא, נא להניח את השפופרת. התנתקה, הביטה על הלוח עם פירוט התחנות וחייגה את המספר. אחר כך הניחה את השפופרת והרימה את השנייה.

 

– חדר טיפולים? כאן התורנות. קוראת תחנה מספר 13. יש להם אדם פצוע. מי נוסע? דוקטור הַלְסְקִי. מצוין.

 

מקיטון הזכוכית של חדר התורנות ניתן היה לראות את האולם והפרוזדורים. האחות התורנית לחצה על כפתור הפעמון. מחדר הנהגים הגיח מישהו ודילג לחצר, שם נשמע אחרי רגע רעש של מנוע מותנע. בעומק הפרוזדור הופיעה דמות גבוהה, רזה, בחלוק לבן עד הצוואר ובמעיל זרוק על הכתפיים.

 

לידו פסעה אחות, מכורבלת במעיל עור כבש. הרופא חייך לעבר האחות התורנית.

 

– קור כלבים – אמר, והוסיף: – אחות, בבקשה לקשר אותי מהר למערכת העיתון "אקספרס הערב". – האחות התורנית חייגה את המספר והגישה לרופא את השפופרת.

 

– מערכת "אקספרס"? האם אוכל לדבר עם העורך קוֹלַנְקוֹ? תודה.

 

חיכה רגע קצר.

 

בשפופרת נשמע לבסוף קול גברי סימפתי:

 

– כאן קולנקו. שומע.

 

– דוקטור הלסקי. ערב טוב, אדוני העורך. אני מצלצל בהתאם להבטחה שנתתי. בבקשה להגיע מיד לתחנה מספר 13. רחוב וייסקה.

 

– מצוין. אז אדוני סבור ש...שוב?

 

– אינני יודע דבר בביטחון. בכל מקרה, איזו קטטת רחוב והכאה קשה או יותר גרוע. אני נוסע לשם מיד.

 

– תודה. אני מגיע בתוך עשר דקות.

 

דוקטור הלסקי הניח את השפופרת. חייך פעם נוספת לאחות התורנית. – אולי להביא לאחות משהו מהעיר? – שאל. – יש לפנינו עדיין לילה שלם... – היו לו פנים נעימות, צעירות, ועיניים רגועות.

 

– תודה – ענתה האחות התורנית. – אבל שום דבר לא נחוץ לי. בהצלחה.

 

דוקטור הלסקי הביט בשעון החשמלי הענק: השעה הייתה שבע ועשרים.

 

נכנס מהר ל"סקודה" נמוכה, אפורה, עם צלב צהוב על הדלתות. הרכב הקטן זינק לעבר מערבולת הגשם שברחוב הוֹזָ'ה, חתך את רחוב מַרְשַלְקוֹבְסְקָה. הנהג הפעיל את צופר האזעקה. הולכי הרגל החלו להיעצר ולהביט סביב.

 

 

 

אפילו האופטימיסט הגדול ביותר לא היה מסוגל להגדיר את תחנת המשטרה מספר 13 כמקום שמח. להפך, היא עשתה רושם קודר, גם בשל העובדה ששכנה בקומת הקרקע של בניין ישן, שעקבות פגיעות המלחמה עדיין ניכרים בו, ובגלל החדרים הגבוהים, החשוכים, שגם צביעה יומית לא יכלה למנוע את האווירה האפורה־מלוכלכת שנשבה מן הקירות המתקלפים.

 

דוקטור הלסקי נכנס בצעד בוטח ומיד ניגש לספסל עלוב, שעליו נחה דמות אדם, מכוסה במעיל קצר מבד גס. אותו דבר, חשב במהירות, אותו הדבר בדיוק. במיומנות הסיר צעיף מקומט ורטוב, ממחטה מטונפת ודביקה מדם, וחבישה זמנית מצמר גפן. באצבעות זריזות מישש את עצם הלסת; העצם לא נפגעה. ליד הדלת נשמע רחש. שוטר שעמד בסמוך ניסה לעצור אדון כלשהו במגבעת מוסטת לאחורי הראש. האדון הזה אמר: – עיתונות...– והציג משהו לשוטר שזז הצידה מן המעבר. דוקטור הלסקי אמר: – אחות, תכשיר אנטי־טטנוס, פדים, תחבושות... – האחות כבר החזיקה בידה מזרק מורתח. באופן מהיר וענייני ביותר הוציאה תכשירים מהתיק. כשהלסקי הרים את המזרק המלא, מבטו נפל על פניו של השוכב. בין פסי הדם המנוגב והסימנים הכחולים היו תקועות עיניים ערניות, חוקרות. הלסקי רכן מעל הכתף החשופה והרגיש ריח ברור של אלכוהול בנשימת הפצוע. הכול אותו דבר, הכול מתאים, חשב ונעץ את המחט. האחות רחצה את הלסת התחתונה במי חמצן. הלסקי חיטא את הפצע במהירות ובלי רחמים, והפצוע התכווץ מכאב וצעק: – אַוו! – האחות בזקה מנה גדושה של סוּלְפַמִידוֹן, והדם התערבב באבקה הצהובה.

 

אל הלסקי ניגשו סמל משטרה צעיר בעל פנים קשות, לא מגולחות, במעיל משטרתי אפור־כחול זרוק על הכתפיים, ועיתונאי. העיתונאי היה בעל מבנה גוף חזק, השוליים המכופפים כלפי מטה של מגבעת אופנתית תלויים לו מעל המצח. הוא אמר:

 

– ובכן מה?

 

– אותו הדבר – אמר הלסקי.

 

– מה... אותו הדבר? – שאל הסמל.

 

– מכה חזקה באופן מיוחד בלסת, הקרויה אַפֵּר־קאט בלשון האִגרוף, אֶגרוף תת־סנטרי. מחוזק בנוסף על ידי משהו מתכתי, אגרופן קטן או טבעת גדולה. כמובן, כלי דם קרועים באזור הדופק ובבית הבליעה, אזור מאוד רגיש, מלא כלי דם, ומכאן הדימום השופע מאוד. אבל שום דבר מסוכן; ביסודו של דבר, העצם שלמה ובית הבליעה לא ניזוק.

 

– ובכן, אותו הדבר? – שאל שוב העיתונאי.

 

– בלי ספק – אמר הלסקי. – ומה אדוני אומר על זה?

 

– אני לא מבין שום דבר – נעלב הסמל. – על מה אתם, רבותיי, מדברים?

 

– רגע – אמר העיתונאי, לא מתייחס לסמל. – רגע, תחשוב, אדוני...

 

– אדוני – קטע אותו הסמל. – מי אדוני בכלל?

 

– הנה התעודה שלי – מסר לו העיתונאי. – אדוני הדוקטור, אז באותו הזמן...

 

– עורך אדווין קולנקו – קרא הסמל. – מנהל האגף העירוני של "אקספרס הערב". – מתוך ההרגל המקצועי הביט בצילום, ואז הרים את המבט לעבר הדמות החיה. אותן פנים גבריות, אנרגטיות, עיניים בהירות, ואיזה צל של אירוניה סלחנית בזוויות הפה, שיכול היה לסמֵל טוב לב, קצת חוסר אונים בלתי צפוי או סקפטיות מובנית.

 

– כמובן. וזה הדבר המדהים – הדוקטור הדליק סיגריה.

 

– אז זו אותה המכה, אותו פצע? – העיתונאי הביט בפצוע. אני מכיר את הפנים האלו ממקום כלשהו, חשב.

 

– ניתן להניח מכאן, שלבחור היכרות מצוינת בתחום האִגרוף ומשהו קשה ביד. הלוא כן? – הלסקי חייך עם מעט לעג.

 

– איזה בחור? מה בחור? אז זה שהכתה כל פעם אותה יד, אדוני מקבל כוודאות? – העיתונאי חיפש בכיסים. הוציא חפיסת "מנטול", כיבד את הסמל ותקע סיגריה בפיו של הפצוע. – בטח לא יזיק לו? אלה מהסוג הבריא – אמר להלסקי. הרופא הנהן בהסכמה והצמיד גפרור. הפצוע שאף בשקיקה.

 

– כן, בהחלט – אמר הלסקי.

 

– נלך הלאה. אדוני טוען, שאת הפציעה גרם סוג של אגרופן, ואולי טבעת. מאחר שאנחנו יודעים שטבעות עונדים על יד שמאל...

 

– אז אם ניקח בחשבון את עוצמת המכה – חייך הלסקי. – נגיע למסקנה שהברנש הוא או שמאלי, או נשוי, זאת אומרת עונד טבעת על יד ימין. עורך יקר, לא זו הדרך. נדמה לי ששיטת האינדוקציה בנוסח שֶׁרלוק הולמס הבלתי נשכח לא תועיל כאן. זה עניין ורשאי, כמו שאני סבור; כאן יש לחפש הבהרות בבעיות ובמסורות של העיר שלנו, במצבי הרוח והצבעוניות שלה. בית הספר הבלשי הישן, הקלאסי, מאכזב במקרים כאלה, הולך לאיבוד בצבעוניות של המצבים בוורשה ובטמפרמנט הוורשאי המיוחד.

 

– על מה אתם, רבותיי, מדברים, שכה יהיה לי טוב? – התעצבן ברצינות הסמל. עיני הפצוע התרוצצו באי־שקט.

 

– תסלח לי מאוד, אזרח קפיטן – נשמע איזה קול. הלסקי, העיתונאי והסמל פנו לאחור. ליד המעקה החוצה את החדר לשני חלקים, עמדו שלושה גברים, ובסמוך ישבה על כיסא אישה צעירה. כמה שוטרים ניצבו לאורך הקירות. – שאזרח קפיטן יואיל לשחרר אותי – דיבר אל הסמל אחד הגברים, שמנמן, במעיל עם צווארון פרווה צר ותיק מתחת לבית השחי.

 

הסמל עבר לצד השני של המעקה ותפס עמדה רשמית. – מיד אערוך פרוטוקול – אמר והתיישב מאחורי שולחן הכתיבה. – אזרח דוקטור – פנה להלסקי. – האם הפגוע מסוגל להעיד?

 

– כמובן – אמר הלסקי.

 

– נו, תקום אדוני – הסמל תפס את הפצוע בעדינות אך בהחלטיות בכתף. – כבר אין לך שום בעיה, נכון?

 

– איזה פגוע? – מלמל בקול אדם זקן עם שפם שיבה וכובע קסקט, שעמד ליד המעקה. הפצוע התרומם, התיישב, נתמך על ידי האחות, ואז קם בחוסר ביטחון. הוא היה גבוה וחזק, לבש בלייזר זול ומקומט בצבע סגול כהה, מתחתיו אפודה ירוקה מלוכלכת, עד לצוואר, עם קצוות בולטים של צווארון חולצה מטונפת באופן מזוויע, שהייתה פעם בצבע תכלת. נראה, לכל היותר, כבן עשרים. התכופף כלפי נעל מוכתמת בבוץ, עשויה חיקוי זול של זמש, עם קישוט מוגזם בחזית, וקָשר את השרוך. מהיכן אני מכיר את הפנים האלו? חשב שוב העיתונאי, איפה הן צצו לי? יש לו עיניים יפות, ירוקות, אבל איכשהו עקומות, רעות. כמה פנים כאלו עוברים דרך תחנות רכבת פרבריות, בתי כול־בו, בתי אוכל מדרגה רביעית... – תרשו, אזרח סמל – אמר העיתונאי. – שנישאר עם הדוקטור בגביית העדויות?

 

– בבקשה – אמר הסמל, אבל לא עשה רושם שהוא מרוצה במיוחד.

 

– אני לא ראיתי דבר – אמר, אחרי מסירת השם והכתובת, השמנמן עם הצווארון, שלא הספיקה לו הפרווה. – יש לי אישה וילדים, ואני מאוד מאוד עייף. אתה יודע, אדוני האזרח הסמל, כל היום במשרד. עמדתי בתור לאוטובוס, האנשים הללו החלו לריב, ניגשתי קרוב יותר. ואז הכול איכשהו התערבל, הגשם הזה עם השלג, ישר לעיניים... וכבר האדון הזה שכב על הארץ. נדמה לי שמישהו עוד בעט בו כמה פעמים, אבל מי, אני לא יודע, לא ראיתי...

 

– אתם רשאים ללכת הביתה, אזרח – אמר הסמל, כותב במהירות. – הבא. מי הבא בתור?

 

– זה היה מדהים – החל איש צעיר במשקפיים, מתקרב למעקה. – קוראים לי מַארְצַ'ק אַנַטוֹל. אני סטודנט בפוליטכניקום, גר בּז'וֹלִיבּוֹר. עמדתי בתור לאוטובוס. ראיתי איך הגברת הזו הותקפה על ידי שלושה בריונים. נראו שיכורים, אחד מהם הוא זה, כאן, שניים ברחו. כשזה עבר לשליחת ידיים, פתאום לתוך המרכז קפץ מישהו, איזה צל, בלתי נתפס, לא מוגדר. הכול התערבל כהרף עין, ואחרי רגע הבריון הזה שכב על הרצפה, והשני כרע על האדמה, מחזיק לעצמו, הנה כך, את הראש. את המכות לא הצלחתי לראות, הכול קרה כל כך בפתאומיות. נדמה לי רק שהצל הזה, לפני שנמוג בחשכה, בעט עוד כמה פעמים בשוכב, בראש ובבטן. ואז קמה צעקה נוראה. זה הכול. מדהים, הלא כך? אבל עם כאלה אי־אפשר אחרת...

 

– תודה – אמר הסמל. – אדוני חופשי ללכת.

 

– גבִרתי – פנה האיש הצעיר למרטה. – בבקשה לרשום את שמי. אני תמיד מוכן להעיד לטובת הגברת בבית המשפט. מארצ'ק אנטול, רחוב קוֹזֶ'טוּלְסְקִי ארבע. צריך פעם אחת ולתמיד לגמור עם הבריונות הזו.

 

למעקה ניגש אדם זקן בכובע קסקט. היה זה כובע יפהפה, נקי מאוד, כחול כהה, עם מצחייה קטנה מבריקה. הכובע תאם מאוד את הפנים הסמוקות, זרועות נימי הדם הדקיקים, עם שפם שׂיבה שופע. הקשיש עמד זקוף, במקל ההליכה שהחזיק ביד, שיותר נופף בו מאשר נסמך עליו.

 

– שם ושם משפחה? – שאל הסמל.

 

– יוּלְיוּש קַלוֹדוֹנְט.[1]

 

– איך?

 

העיתונאי, הלסקי והסמל, כמו לפי פקודה, הביטו בקשיש.

 

– הרי אני אומר שוב: יוליוש קלודונט.

 

– אזרח... – פני הסמל התרככו בניסיון להיאבק בשעשוע, אבל מיד הרצינו עד התרסה. – אתה בטח לא מתלוצץ עם זה?... – עשה תנועה, כאילו צחצח לעצמו את השיניים.

 

– איך אדוני יכול, אדוני השוטר – התלונן הקשיש, בשעה שפתח את המעיל המשומש, אבל הנקי למופת. – הנה התעודה שלי.

 

הלסקי והעיתונאי לא החזיקו מעמד ורכנו מעבר למעקה. בתעודה הופיע שחור על גבי לבן: יוליוש קלודונט.

 

– מוסכם, אזרח קלודונט – אמר הסמל בוויתור. – ומה הלאה?

 

– הלאה זה שאני הייתי קורע רצועות רצועות מהבריונים האלה, הפושעים, בני העוולה! המצב הגיע לכך שאישה לא יכולה לעבור ברחוב בשבע בערב, אדוני השוטר. ואיפה? בכיכר שלושת הצלבים. אני נציג רשת "Ruch", יש לי קיוסק ליד מכון החירשים־אילמים. החלאה הזה – וקלודונט הצביע במקל ההליכה הרועד לעבר הבחור במעיל הקצר הגס, שהתיישב שוב, נשען בכבדות על הקיר ועישן שארית של סיגרית "ספורט" ישנה... – ניגש אליי בשביל סיגריות, והחבר שלו התנפל על הגברת הזו. הפיל לה את התרופות מהיד, והכול התערבב בבוץ. אני ראיתי, הכול ראיתי... זה כאן קפץ לעבר הגברת הזו והכה אותה, כן כן, הכה, דחף בכל הכוח, שקיר הקיוסק גנח. ואז...

 

– מה אז? – קרא הלסקי.

 

– אז מתוך הקהל צעד אדון ענק, יפהפה, בעצמי ראיתי, כה יעזור לי אלוהים, אדם נפלא, עם רעמה כמו לאריה... ו במחי יד הפיל את כל המחורבנים האלה ו...

 

– שאני אקבל את האריה הזה לידיים – מלמל הסמל בזעם.

 

– ומה? באמת, מה? – פלט הלסקי.

 

– את זה אני לא יודע. נעלם, כפי שהופיע. אני לא יודע לאן נעלם. אבל טוב שכך, לזבלים האלה, בריונים, כלבה האמא שלהם! – וכאן עשה תנועה עם מקל ההליכה, שסימלה את רוח הקרב הגואה בו.

 

– להירגע – אמר הסמל. – אדוני יכול כבר ללכת. מה שאדוני אומר לא מוסיף שום דבר חדש.

 

– איך זה... שום דבר חדש? ירצה אדוני לקבל לידיעתו, אדוני השוטר, שאני נשאר. הגברת הזו יכולה עוד להזדקק לי – וקלודונט קד קידה אבירית לעבר מרטה.

 

– הגברת תרשה – אמר הסמל באדיבות למרטה. זו קמה וניגשה. נראתה רע, עצובה, עייפה ועצבנית. איזו נהדרת! חשב במהירות העיתונאי והסיר את המגבעת. מסכנה, הרהר דוקטור הלסקי, חייך אל מרטה, ובלי משים פסע צעד אחד קדימה לכיוונה.

 

– בבקשה, אדוני – אמרה מרטה לסמל. – לי כל העניין נדמה כאי הבנה. אמנם, האנשים הצעירים האלה התנהגו כלפיי באגרסיביות, ממש בגסות. אבל אני לא יודעת... אולי הגשם הזה עם השלג, הסערה הזו, ייתכן שרצתי מהר מדי ודחפתי מישהו בלי כוונה. אני מוכנה להודות ולבקש סליחה, אבל לא זה העניין. רצתי הביתה לאמי החולה, נשאתי תרופות, שהשגתן עלתה לי בעמל רב. העניין הוא בכך שאיבדתי את התרופות הללו, אני באמת לא יודעת באשמתו של מי, אולי באשמתי...

 

– באשמת מי?! – רעם קלודונט. – באשמת המלוכלכים האלה, אדוני השוטר! להיטפל התחשק להם, לתפוס ב... אני אותם הייתי מושיב לשנה, כל אחד!

 

– שֵם, גבִרתי? – שאל הסמל ביובש, אבל בנימוס.

 

– מַאיֵבְסְקָה, מַרְטָה. בת 24. אני משמשת כמזכירה בהנהלת המוזיאון הלאומי.

 

– נו, כן – אמר הסמל. – אלה עבורי עניינים משניים. ביסודו של דבר, הייתה גבִרתי עדה לפציעת האדם הזה. מה גבִרתי יכולה לומר על כך?

 

– לא הרבה. למעשה, שום דבר. האדון הזה דחף אותי בחוזקה לעבר הקיוסק, איבדתי לרגע את הנשימה ואז כל זה קרה. כאשר חזרתי לעצמי כעבור שנייה, כבר היה אחרי הכול, והאדון הזה שכב על המדרכה. אולי... רק...

 

– מה בדיוק? בבקשה לומר.

 

– אינני יודעת, זה יכול היה להיות תעתוע, תוצאה של עצבים מתוחים, מזג האוויר הזה... אינני רוצה להיראות ילדותית, מגוחכת...

 

– בבקשה להגיד – אמר הלסקי ברוך. מרטה פנתה לעברו וראתה פנים צרות, נעריות, ועיני תכלת רגועות.

 

– יודע, אדוני – אמרה מרטה להלסקי. – ברגע מסוים נדמה היה לי, כאילו מתוך האפֵלה הבוצית, האפרורית הזו, מתוך הגשם, הערפל, השלג, מתוך מערבולת הדמויות האפורות, ננעצו בי איזה עיניים. עכשיו אני נזכרת בהן ביתר דיוק... היו בהירות מאוד באופן מוזר, זוהרות, כאילו רק לובן העין, בלא אישונים, ובריכוז כזה, עד כאב, נעוצות בי, מוארות באיזה כוח על־אנושי ובעוצמה... מפחיד!

 

האחות זזה באי־שקט, השוטרים התקרבו למרטה, בגבו של העיתונאי חלף רעד, קלודונט הרגיש חוסר ביטחון מוזר, הצעיר במעיל הקצר הגס קפא, עם סיגריה מורמת בחצי הדרך לעבר פיו. הסמל כחכח, ומרטה הסתירה את פניה בידיה. הלסקי ניגש למרטה ואמר:

 

– בבקשה להירגע... מה הדבר הזה? – הוסיף בחשש קל. על המצח של מרטה נראה פס דקיק של דם. בתנועה החלטית הסיר לה הלסקי את הכומתה מהראש והסיט את השׂער מהמצח. הניחוח הרענן של השׂער הזה חדר לתודעתו. יפה, חשב לעצמו, דווקא עכשיו, כל כך עייפה, עצבנית, ובכל זאת יפה...

 

– אחות – אמר. – אבקש איזה חומר חיטוי ופלסטר. גבִרתי נשרטה – אמר למרטה. – זו שטות – אמרה מרטה. – אני אפילו לא מרגישה.

 

– זה לבטח מפינת הקיוסק – קרא קלודונט. – אח, חתיכת מלוכלך!... התקרב עם מקל ההליכה אל הצעיר.

 

– האם אני יכולה כבר ללכת? – שאלה מרטה את הסמל.

 

– כמובן – ענה. – הפרוטוקול מוכן. – אם הגברת תרצה להגיש תלונה לוועדה המסדרת של המועצה העירונית, אז בבקשה לפנות אלינו.

 

מרטה, קלודונט, הלסקי והעיתונאי החלו להיערך ליציאה. הסמל אמר:

 

– אדוני הדוקטור, הייתי מבקש מאדוני להישאר עוד כמה דקות.

 

העיתונאי אמר למרטה: – האם הגברת תרשה להסיעה לביתה?

 

– תודה – ענתה מרטה. – אני גרה שלושה צעדים מכאן, ברחוב קוֹנוֹפְּנִיצְקָה.

 

– ואולי תשתה הגברת ספל קפה חם אחרי תלאות היום?

 

– שוב תודה. אני חייבת להגיע מיד הביתה. אמא שלי מחכה לי, חולה, ובוודאי כבר מודאגת.

 

הלסקי חייך. – מה יש לאמא? – שאל.

 

– כבד וכיס מרה – השיבה מרטה.

 

– בבקשה לתת לי את הכתובת. אין לי אִתי מרשמים, אבל עוד היום בערב אספק לגבִרתי כמות זהה לזו של תכשירים נגד מיחושי כבד שמכירה הרפואה המודרנית, ביחד עם הומאופתיה, הרבולוגיה ותורת הריפוי הטיבטית – אמר הלסקי.

 

מרטה התחייכה לראשונה, מה שגרם לכך שבחדר חייכו כולם. – תודה – אמרה בפשטות ומסרה את הכתובת. לבלונדינים עם גוון זהוב של שׂער ועור, כמו הדוקטור, יש יתרון על בלונדינים אדמונים, שאני נמנה עליהם. בנוסף, על פניי ניכרת בוודאי נטייה לנפיחות אלכוהולית, מה שבשום אופן אי־אפשר לומר על הפנים של הדוקטור, עינה את נפשו העיתונאי והביט במרטה במרירות. אבל מיד עם יציאתה הפסיק לחשוב עליה.

 

– נו, ועכשיו אתה, בני – אמר הסמל בקומו, מסדר את החגורה – מה תאמר?

 

הנער התקרב למעקה. לרגע הביט בסמל בקור ובזלזול, ואז אמר באיטיות, מסנן את המילים:

 

– כלום... חטפתי בפרצוף ואני הנפגע. זה יספיק.

 

הסמל הסמיק קלות. השתלט על עצמו ושאל:

 

– שם ושם משפחה?

 

– מֶכְצִ'ינְסְקִי ויֶסְלָב.

 

– כתובת?

 

– רחוב מְיֵיגַ'אנָה שתיים.

 

– אתם עובדים היכן שהוא?

 

– בסדנאות ברחוב קַרוֹלְקָה.

 

– תעודות.

 

– שכחתי בבית.

 

– תעודות. אישור עבודה – חזר הסמל באדישות. הנער החל לחטט בכיסים והוציא איזה גזיר נייר.

 

– מה אתם נותנים לי כאן! – הקול של הסמל נרעד בזעם, ופניו הסמיקו. – תעודת חיסון נגד טיפוס מלפני שנתיים? תשמעו, אם לא תציגו לי מיד משהו, אז במשך שלושה שבועות אתם לא תזוזו מכאן! עד למשפט על שוטטות...

 

הנער הניד בכתפיו והוציא ארנק ממורטט, עשוי שעוונית, שממנו שלף אישורים. הסמל הביט ואמר בחיוך רע:

 

– אח, אתה... יש לכם מזל, ש... למה שיקרתם? הרי אתם גרים בִּפְּרַאגָה, ברחוב קַאוְוצִ'ינְסְקָה?

 

– זה עכשיו – הנער חייך בעוקם. – אבל לפני כן היינו ברחוב מייג'אנה...

 

הסמל רשם משהו, אחרי רגע אמר:

 

– אם תרצו להגיש תלונה על הכאה, זה כאן, אצלנו. על ההתנהגות ברחוב וניסיון להטעות את הרשויות, נגיש אתכם לערכאות. ועכשיו להסתלק מכאן, אתה... הנפגע...

 

הנער לבש את המעילון ויצא. לשוטר העומד ליד הדלת הבריקו העיניים באיבה וידיו רעדו. – נפגע – סינן בין שיניו. – אני הייתי פוגע בך, אם לא החליפונת שלי. לי אסור...

 

הסמל פנה להלסקי ולעיתונאי: – אולי תרשו, רבותיי. – והוביל אותם לחדר קטן. נעמדו סביב שולחן כתיבה. – נו, ובכן, אדוני הדוקטור – התחיל הסמל. – על מה דיברתם, רבותיי, בצורה מסתורית כל כך?

 

הלסקי הדליק סיגריה והתעטף במעיל. – אדוני רואה, אדוני הסמל – אמר. – אני כל השבוע בתורנות, במקום חבר חולה. ואני נוסע. פעם ראשונה לרַמְבֶּרְטוֹב, לפני שלושה ימים לגְרוֹכוֹב, לפני יומיים לקולנוע "אוֹכוֹתָה", שלשום לתחנת הרכבת בּפּוֹדְקוֹבָה, אתמול לחנות הכול־בו בּסְלוֹזֶ'בִיץ. בכל פעם אני מוצא מישהו מופל במכת ברק, אַפֵּר־קאט, בלסת, עם סנטר הרוס, נבעט בלא רחמים. בכל פעם אף אחד מעדי התקרית לא מסוגל להסביר מה קרה, מתי ואיך, מי היה המבַצע. כולם מלהגים על איזה צל, מהיר כמו ברק, בלתי נתפס כמו מצמוץ עין, על הבהקת מכת אגרוף, על איזה גוף מטושטש, לא ברור, חמקמק באופן מדהים. פעם מדברים על דמות כוחנית מרשימה, פעם אחרת על מישהו לא גבוה במיוחד. שום דבר אי־אפשר להסיק מזה, לתפוס, להבין, לנחש, מי זה, או לפחות מי הוא יכול להיות. לא יודעים שום דבר, שום כלום. דבר אחד רק בטוח: בכל פעם על הארץ נותר גוף פגוע, והנפגע הזה הוא תמיד מישהו בסגנון הלקוֹח שלכם היום. ובכן, תמיד המתנפל, תמיד המתגרה, תמיד הפושטק נשאר במגרש כמו קורבן מעונה, חסר הכרה, חסר אונים. ומי יודע אם בהמשך לא יתחילו גם להישאר גופות... – הלסקי שאף בכוח מהסיגריה.

 

הסמל שפשף את המצח. – התחשבנויות? – אמר. – כך זה הכי נראה, קטטות דמים של מעמקי העיר הגדולה.

 

– האומנם? – אמר העיתונאי בסקֶפּטיוּת. – נא להבחין, אדוני הסמל, שכאן לא משחק מקרה אחד בודד, ממוקם קונקרטית, אלא סדרת מעשים הקשורים ביניהם בנסיבות ובשיטה. רוחב הסקאלה והתנאים, בהם כל זה קורה, מראים יותר... – העיתונאי היסס.

 

– מראים על מה? – אמר הסמל בחריפות.

 

– אני לא רוצה לנחש שום דבר – אמר הלסקי באיטיות. – יש ברשותנו בקושי כמה נתונים, אבחנות, הנחות, אבל לי נדמה שיש לנו עסק עם איזה מִבצע מאורגן... בעצם אינני יודע... זה, מה שאמרתי, יכול להיות לחלוטין שגוי, נובע מהחיבה שלי לאירועים מעניינים ולא יומיומיים. יודע, אדוני, פנטזיות כאלה...

 

הסמל נראה שקוע במחשבות. – והיום? מה היה היום? – אמר כאילו לעצמו.

 

– באמת, מה אנחנו כבר יודעים אחרי היום? – סינן העיתונאי. – סטודנט הפוליטכניקום דיבר על מישהו בעל קומה נמוכה; אדון קלודונט – על מישהו ענק. בנוסף, שיש לו רעמה של אריה. נו והעיניים. מאירות, בוערות, עיניים לבנות, מפחידות.

 

– עיני רוצח או קדוש, הלוא כן? ובכן, זה משהו חדש – אמר הלסקי. – עיניים, קומה, רעמת אריה, כל אלה הם אלמנטים חדשים.

 

– שום דבר חדש – חייך העיתונאי בלעג. – ביסודו של דבר, שום דבר חדש, כי איזו קומה, איזה עיניים, ובמיוחד של מי? כבר מאז שבוע, כשדוקטור הלסקי סיפר לי ליד שולחן בית קפה על האבחנות והמחשבות הראשונות שלו, אנחנו יודעים כל הזמן את אותו הדבר, כלומר כמעט כמו כלום...

 

– בסדר – אמר הסמל. – תודה לכם.

 

כשיצאו, הרים את השפופרת וחייג את המספר של המפקדה העירונית הראשית.

 

 

 

– איזה מכתב עבורך, מרטה.

 

אישה מבוגרת, רזה, ניגשה לשידה מקושטת ושלפה מתחת לאגרטל מעטפה מלבנית. מרטה הורידה את המעיל. כרגיל, התנועות הראשונות שלה בדירה היו בעלות אופי "בּעלבּתי" – כאן לתקן משהו, שם להזיז משהו, ובמקום אחר להחליף מיקום. תנועות כאלה הן לרוב תורשתיות, ומכך אפשר להסיק שהעניקה לה אותן גברת מאייבסקה, ואת התאוריה עצמה הייתה מאשרת במקרה זה התבוננות פשוטה: דירת החדר הקטנה הדהימה בניקיונה ובחן שלה. היו כאן הרבה רהיטים, דחוסים מתוך הכרח במרחב צפוף, אבל ברוב מחשבה, מקושטים בחפצים מותאמים בטוב טעם.

 

מרטה פתחה את המעטפה וקראה:

 

 

 

גברת נכבדה!

 

אני מודה באדיבות על התודות. אני סקרן מאוד לגבי הרגשתה של גבִרתי, אני רק סבור שאין היא עד כדי כך זקוקה לעזרה כדי לטלפן לשירות הרפואי. בעצמי אינני יודע אם להיעצב בשל כך, או אולי לשמוח? ועוד ברצוני לעדכן שהתגלו אמצעים מהפכניים לטיפול בתחלואי הכבד.

 

אני מצרף לחיצת יד לבבית

 

ויטולד הלסקי

 

 

 

מרטה צמצמה את עיניה. שימחו אותה הפשטות והטקט ההומוריסטי של המשפטים הללו, שממַסכים בנאיביות מכוּונת משהו, שמצא חן בעיניה. משב קליל של אי־שקט שט ליד לִבּה. היא ידעה לרגע, בביטחון מלא, שבעוד דקה תגיד מילים כלשהן, שמהן הכול יתחיל, שאיננה מסוגלת שלא להגיד את אותן מילים, שאיננה יכולה להתגונן מפניהן או לברוח, מכיוון שאיננה יודעת מה הן בדיוק. חשבה על זנון, רצתה לשאול אם לא השאיר למענה איזו פתקה. לפתע, בלי שידעה בעצמה, ובאופן לגמרי לא רצוני, אמרה:

 

– איך את מרגישה היום, אמא?

 

ומיד נשכה את שפתיה. היא הבינה. עכשיו היה זה בלתי הפיך. כמו הגורל בטרגדיות יווניות, ניסתה ללעוג למחשבותיה שלה.

 

– את יודעת שלא הכי טוב – גברת מאייבסקה הסירה את משקפיה והניחה את עבודת היד. – למשך כמה ימים היה לי שקט כלשהו אחרי התרופות הללו, והיום במשרד, שוב כאב עמום...

 

– נראה שהתגלתה תרופה חדשה למיחושי כבד – מרטה, מהורהרת, ניגשה לחלון. – אני חוששת רק, אם אין לה במקרה תופעת לוואי... נודע לי עליה רק היום...

 

– לשם מה תרופות... לאנשים בגילי צריך פשוט להחליף את הכבד לחָדָש, ואת הישן למסור לשיפוץ, כמו שאומרים הנהגים.

 

– ואם בכל זאת? משהו חדש... את יודעת, אמא, הרפואה של היום...

 

– חמודה, אני אקח כל מה שתביאי לי. אינני יודעת אם את מודעת עד כמה הכאב העמום הזה מציק. אני מוכנה לכל תופעות הלוואי, ובלבד שיעזור.

 

– אבל אני אינני מוכנה – לחשה מרטה לעצמה ופנתה לעבר אמהּ. עמדה כך, חטובה, חיננית, קטנה, על רקע הווילון. – הבעיה היא שתופעת הלוואי הזו נוגעת לא ישירות לחולה, אימא'לה... אבל אל תשימי אליי לב.

 

הערב היה קר, אבל נעים. נעים היה ללכת דרך הרחובות המוכרים, האהובים. מרטה אהבה את הווילות הפזורות באי־סדר ברחוב פְרָסְקאָטִי את הקטע הרחב של התמיכה שמעל לפארק המרכזי, את הבניין המסויד של הסנאט לשעבר, ולבסוף את הפשטות הנדיבה, העשירה, של מבנה הסֵיים[2] בינות למדשאות ולפנסים המפוארים. הכירה כאן את הפינות והסמטאות. היה כאן נקי, רגוע ושקט. פנתה מרחוב וייסקה לַמעברים של מבנה הסֵיים, עקפה את מיניסטריון המשק השיתופי וירדה ברחוב לַזֶ'נְקִי, למטה. האינטימיות המרשימה של שכונת הסֵיים החלה לשנות את אופייה. מכל כיוון השתרעו משטחים של מתקני ספורט, מופרדים בגדרות ברזל, עשויים רשת או מוטות עבים. פארק סוֹבְּיֵיסְקִי, בעומקן של רחוב מִישְלִיבְיֵיצְקָה – במות מגרשי הטניס, הכדורגל, וההאנגר הגבוה עם הבמות המקורות של אצטדיון הצבא הפולני, ובהמשך, הרכס האפל של בריכת השחייה – כל זה, שמשי וירוק בקיץ, עשה רושם מרתיע בערב חורפי. המרחבים הריקים, החשוכים, קווי המתאר הנמוגים בחשכה, הרחובות והכבישים הרחבים, השוממים, השקט של פריפריה זנוחה, מופרע מזמן לזמן על ידי רחש טְרוֹלֵייבּוּסִים[3] חולפים – כל זה לא יצר אמון. במרכז הנוף הזה ניצבו הריסות כנסייה ענקית.

 

כשחלפה על פני ההריסות חשבה מרטה כבר באופן קונקרטי לחלוטין, שממש לא נעים כאן. אלה רק עצבים, הוסיפה במחשבה, שאריות התקרית מלפני כמה ימים. במשך היום הכנסייה הזו לא עוררה בה, כמו בכל ורשאי הרגיל להריסות, שום רפלקס. עכשיו היא נראתה מאיימת. היא נעצרה למרות רצונה, מרותקת, והביטה כלפי מעלה: מהמדרגות המתרוממות לגובה חצי קומה, נמתחו אל החשכה עמודים יווניים ענקיים, תומכים בטִימְפֶּנוֹן[4] ענק, כבד. לגיבוב האימתני הזה לא הייתה שום משענת, שום גיבוי: המקדש, שפוצח על ידי פצצה כבר מלפני עשר שנים, נח בהריסותיו. שום דבר, מלבד עמודי־ענק מפוסלים וקרעי קירות. איך כל זה מחזיק מעמד, במשך כל כך הרבה שנים? מין פַּרְטֶנוֹן ורשאי, בלי המשך מאחורי חזית העמודים, היא הרהרה. לא לחינם בשנה שעברה סיימה לימודי היסטוריה של האמנות.

 

אחרי הכנסייה ניצב חניון הטרולייבוסים. הטרולייבוסים השקטים, הכהים, עמדו בשורות ישרות, כמו היפופוטמים ישֵנים. מיד אחרי החניון הבריקו אורות, ומעומקו של מגרש גדול הפציעו צלילי הוואלס של "המחליקים על הקרח", מופצים על ידי מגבר עליז, אם כי צרוד במקצת. לפני גדר גדולה, עשויה קרשים, עמדו קבוצות של נוער. מרטה נשמה לרווחה.

 

בוורשה תופסים את החיים על חם. עוצמת העיר הזאת פשוט מדהימה. במקרים מסוימים היא הורסת, באחרים מכבידה ומפֵרת סדר, ובעוד מקרים משמחת בדינמיות שלה ומאלצת אותך להאמין בעתיד. בוורשה תופסים על חם אפילו משטח החלקה, שעדיין לא התקרר מעבודות ההכנה, עדיין לא אפוי, ישר מידי הפועלים והטכנאים. אז מה אם תיחום המשטח הוא זמני, והמלתחות הן מִדִּיקט ומקרטון? יש קרח, פנסים תלויים נמוך, נשמע ואלס "המחליקים", אז יש גם נוער. המוני נוער על מחליקיים מסוגים שונים, מוברגים, מחוזקים בחגורות ומוצמדים לנעליים מיוחדות. יש שמחה, צעקות, צחוק, יש שריקות, מריבות, רדיפות, התרברבות, פלירטים, התמודדויות. נפתח משטח החלקה מלאכותי חדש – אז אנחנו כאן, המחליקים, בהמונינו. הסידורים המיוחדים עדיין לא מוכנים, עדיין מסיימים אותם, זו רק התחלת העבודות – בכל זאת לא נורא, זה בכלל לא מפריע, יסיימו את זה – ואנחנו בינתיים נחליק לנו בכיף! נגמר ואלס "המחליקים", תנו לנו עכשיו את "שושנות הדרום"! משנות דור, שני הוואלסים הללו מגדירים את משטח ההחלקה הוורשאי, הם ההמנון שלו. הישמרו לכם שלא לכלול את התקליטים האלה במשטח החלקה חדש!

 

– מאַיְיקָה! – קרא איש צעיר, עטוף במעיל, שמתחתיו נראה בגד הוקי ירוק־שחור עם סמל מועדון ההוקי הוורשאי. – מה קורה אִתך? אני ממתין לך בכיליון עיניים...

 

– מה שלומך, זֶנוֹן! – מרטה התרוממה על קצות האצבעות ונשקה לזנון על הלחי. – נערי היקר, אנשים מסוימים עובדים קשה, שלא לדבר על חובות ביתיים של בת למופת.

 

– שום עבודה לא מביישת – חייך זנון. – בואי, תתחממי מעט במלתחה שלנו. איך אמא מרגישה?

 

היה בחור נאה מאוד, זנון זה. ציוד הוקי חסר הצורה לא הצליח להסתיר את גמישות גופו, את רוחב בית החזה ואורך הרגליים. על צוואר חזק, שרירי, ניצב ראש יפהפה, כמו מפוסל, של גלדיאטור צעיר עם שׂער שחור ועיניים כהות. היה מאוד גבוה; הכומתה של מרטה בקושי הגיעה לו לכתף.

 

– מהאימון כנראה לא ייצא כלום – אמר. – בלגאן על המשטח החדש הזה... שוב הכניסו קהל. סתם התפשטנו.

 

– תחליף בגדים. נלך קצת לקפה "פּוֹד קוּראָנְטִי". מזמן לא ישבתי בבית קפה.

 

– זה שוב לא כל כך פשוט. נמצא כאן כל ההרכב הראשון והשני וגם אלה מהנהלת הנבחרת. צריך להיות איזה דיון. אני לא יכול. מאייקה, תביני, אני רוצה כבר השנה לסיים אחת ולתמיד את תעודת ההסמכה לתואר. אם היית יודעת איך הם באוניברסיטה מסתכלים על השתתפות בחיי הנבחרת. פחד אלוהים...

 

– עזוב שטויות. שכוכב כמוך יתחשב בדבר כזה – אמרה מרטה באירוניה קלה.

 

– את יודעת, כוכב, כוכב אבל במבחנים לא קשה לכבות כוכב הכי גדול – אמר זנון, אבל נראה היה שאין לו כוונה אמיתית למחות נגד הבעת ההערכה של מרטה.

 

עברו את המלתחה הכללית, מלאה ילדים ועיתונים מתגוללים, מלוכלכים מניגוב המחליקיים. זנון פתח דלתית במחיצה המחלקת את המבנה הזמני לשני חצאים. היו שם ארוניות ציוד, מכוסות אלף כתובות, חלקן מאוד לא הולמות. המרווח הצר שבין הארוניות היה מלא תלבושות צבעוניות של שחקנים, מגיני כתפיים, שריונים מעור, נעליים, מחליקיים ומקלות הוקי. באנדרלמוסיית החפצים הזו צחקו, דיברו, הבזיקו בשיניים בריאות, פנים צעירות, חצופות. מרטה לא הייתה בלתי מוכרת כאן.

 

– סֶרְווּס, מאייקה! – קרא איזה ענק צעיר בעל פנים שזופות מאוד.

 

– הלו אַנְטֶק! – פלטה מרטה. – כמה שאתה שזוף!

 

– אוּ מה? מעולה, לא? אתמול חזרתי מזַקוֹפַּנֶה. אני אומר לך, מזג אוויר אגדה, ראוי לשבח.

 

– הלו, מרטה, מה שלומך? – היא שמעה מאחור ומהצדדים. – תבואי ביום ראשון לִירוֹק על גליל ההוקי... אנחנו משחקים עם איזה סמרטוטים מקְרַאקוֹב. נעמיד להם כוסות רוח, תראי. זנון משחק כמו שטן, כשאת נמצאת.

 

– אבוא! – צחקה מרטה. – אבל הרבה זה לא יעזור לכם.

 

– את סבורה, בלונדי, שיכניסו לנו? תזרקי את המחשבות האלה, אני אומר לך, אנחנו נחסל אותם שש אפס. – זנון התיישב ושרך את הנעליים, וכשהתרומם על המחליקיים, היה פשוט ענק.

 

– מאייקה – שאל אנטק. – מה ההבדל בין Końי[5] ל־Koniakי[6]?

 

– לא יודעת.

 

– כזה כמו בין rumי[7] ל־rumakי[8]! טוב, מה? – מרטה פרצה בצחוק, וכולם צחקו. קשה היה לא לצחוק כאן; איזו תרבות של צחוק הייתה תלויה באוויר, הסמיך מעשן סיגריות. בדיחה הייתה הדת של האנשים הצעירים הללו. מעל הכול, העריכו בדיחה וצחוק, ובשביל בדיחה היו מסוגלים לעשות כל דבר, אפילו עוול, אפילו שטות. איך שזנון שייך לכאן... בגוף ובנפש, חשבה מרטה. במבטה, המסתכל על זנון המסַדר את מגיני הצד, הבהבה חיבה.

 

למלתחה נכנס גבר רחב במעיל עור כבש. – רבותיי – אמר. – יקפוץ נא מישהו למשטח הקרח, כי יש שם איזה סיפורים. שוב עושים בלגן. זנון, אתה על המחליקיים.

 

זנון התרומם, לבש את המעיל על ציוד ההוקי ואמר: – בואי, מאייקה, נצא קצת לאוויר. לא יותר מדי קר.

 

מרטה אהבה את מראה ההמון המחליק, המאיץ. רשרוש המחליקיים, זיגזגים צבעוניים, פרצופי הילדים המנוזלים ממאמץ, מכפור ומשמחה – היא יכלה להביט בזה שעות. והייתה לה הבנה די טובה בעניין. שלושת החורפים שבילתה עם זנון סיפקו לה ידע על החוקים, המלכודות והסימנים הסודיים של העולם בזעיר אנפין הזה, על מה שקורה בַּלוֹגוֹגְרִיף[9] של המשטח. היא ידעה להבחין בבקבוק של ווֹדקה מתחת לספסל ובהבזק מחליקיים בהכשלת בנות המחליקות להן בנחת, והתמצאה בטכניקת העבירה בהוקי. מיד הבחינה מה קושר דמויות שאינן קשורות ביניהן לכאורה, כשהן מתנועעות בתוך ההמון. קבוצה של כמה נערים, לכל היותר בני 16, התחברה לנחש עוצמתי, שדינמיקת התאוצה שלו דחפה הצידה מחליקים, הפילה, אספה אל תוך המסלול שלה בנות המנסות בחוסר הצלחה לסטות הצידה. בראשם נסע בחור לא גדול, אבל מוצק, בחליפת שני טורי כפתורים כהה, בעלת כתפיים מנופחות; על הצוואר היה לו צעיף לבן־מלוכלך עשוי ממֶשי זול, על הראש – כובע עגול, משובץ, כמו של רוכבי אופניים, מזדקר על פדחתו גבוה, בפסון מוגזם. נסע מהר ובביטחון, עם ידיים בכיסים, מתמרן בכישרון. כשהתקרב, נראו פנים מלאות פצעונים ואף שמן, סולד.

 

– את הכובעים האלה הם ממלאים בעיתונים – אמר זנון בחיוך בהצביעו על הכובע המשובץ. – זה יוצר פסון אהוב, ויחד עם זה מהווה הגנה מסוימת מפני מכה.

 

– בגד מתאים למסיבת יום הולדת משפחתית ביום ראשון אצל הגיס – אמרה מרטה, אבל המילים לא נתמכו בחיוך. ברגע מסוים הנחש המאיץ התכופף במה שמכונה "אקדח" וחתר במהירות גבוהה, מקופד במחליקיים מונפים קדימה, דרך המשטח, מפר את כל כללי התנועה. נשמעה צעקה, הנערים התיישרו והתפזרו, ועל הקרח שכבה ילדה קטנה, מנסה להתרומם. זנון, בתנופה אחת של רגליו הארוכות, חצה את מעקה ההפרדה, ובִשנייה הגיע אל הילדה; לקח אותה על הידיים ועצר בחדות ליד מרטה.

 

– מה קרה לך? – שאל, מושיב את הילדה על המעקה. דמעות גדולות הבריקו בעיניים החומות, כמו מטבעות של חמש אגורות. היא הראתה על שוק ימין: מכנסי כותנה קרועים וגרב פרום חשפו שריטה רצינית. – במחליקיים! כאלה בריונים! – הפה של הילדה התכווץ לפרסה כואבת.

 

מרטה הוציאה ממחטה מהכיס. – עד החתונה זה יעבור – היא אמרה בעליזות. – ואת המכנסיים תתקני מחר. בסיכומו של דבר – פנתה מרטה בפתאומיות אל זנון והשתתקה. זנון הביט על משטח הקרח, שעליו הצעירים בכובעים מצאו לעצמם משחק חדש. הם איתרו את אחד מפנסי התאורה, התלויים מעל הקרח, תפסו תנופה והשליכו אבנים כלפי מעלה. שלושה ניסיונות לא צלחו, אבל בפעם הרביעית הבחור המוצק, בחליפה הייצוגית, קלע. רעם זכוכית נשברת ופיצוץ נורה גבוהת הֶספק, צעקות בהלה של מחליקים, רסיסי זכוכית על הקרח – וירידה פתאומית בתאורה. משהו השתבש בכל מערכת התאורה, וכמה פנסים גדולים כבו. על המשטח קמה מהומה, ואבירי האופל החלו במנוסה. אז בדיוק מרטה הרגישה פעימות לב פתאומיות, מואצות. לא, זו כנראה אשליה. הרי זה בלתי אפשרי, שיהיו אלו אותן עיניים מאירות, זוהרות בבוהק משונה, לבנות בצורה מפחידה...

 

ממלתחת המועדון פרצו כמה שחקנים – והגבר הרחב במעיל עור הכבש. זנון חתר במלוא המהירות אל תוך ההמון. המוצק בחליפה נסע בחדות, אבל לא יכול היה להתחרות בשחקן ההוקי.

 

זנון התכופף בהחלקה וירטואוזית, הקיף אותו בחריקה ותפס בכתף. – עצור, חבר! – אמר בקשיחות. – מה יהיה עכשיו? – הנער הביט בפניו של זנון; הוא היה נמוך ממנו בהרבה, ולמרות מוצקותו הברורה, חלש יותר בוודאות, אבל בפנים הצעירות שלו ובעיניו הקרות, המעליבות, זנון הבחין במשהו שגרם לו לעזוב את הכתף: הייתה בעיניים האלה נכונות לכול, ללכת עד הסוף.

 

– זה מחוסר זהירות, אדוני המנהל – אמר בחיוך מזויף, שמתח לו את השפתיים העבות מאוזן לאוזן. – אני מבקש סליחה, זה באמת מחוסר זהירות...

 

גאוני, חשב זנון, איזה הומור אצל הקוזאקים האלה... זה נדמה היה לו לפתע כבדיחה מצוינת ולא היה יכול להימנע מחיוך, דבר שהנער תפס מיד. – אדוני המנהל, אני לאדון המנהל מיד אביא חמישים... בשביל המנורה הזאת, טוב? רק אאסוף מהחבר'ה, הבְּנֵי־גורל־כלב.

 

לאמיתו של דבר, החבר'ה כבר הצטופפו סביבם. זנון בקושי הביט לאחור, כאשר מצא עצמו מוקף על ידי פנים מזיעות, צעיפים מלוכלכים, שיניים מקולקלות, נשימות של ריח ווֹדקה ומבטים חדים. – אבל מיד, אתה שומע, לקופת המגרש – אמר לבסוף בקול רם והדף בחוזקה את המצטופפים.

 

– מיד, מיד – קרא המוצק בחליפה, וכל החבורה נפוצה לכל עבר.

 

זנון הגיע למרטה שלידה עמדו השחקנים. – מה קרה? – שאל אנטק.

 

– גאוני – אמר זנון. – את יודעת, מאייקה, מה הפושע הזה אמר: "זה מחוסר זהירות". כך אמר. יש להם חוצפה, מה? – אנטק וכמה אחרים פרצו בצחוק, ומרטה הרעידה.

 

– אז מה? – פלטה בפתאומיות. – מה תעשו אִתו עכשיו?

 

– שום דבר – ענה זנון בפסקנות. – מה נעשה לו? עבור המנורה לא ישלם, כי היא יקרה, המשטרה רחוקה, ואני לא אלך אִתו מכות. את לא מתמצאת בזה, מאייקה, אבל אלה שליטי רחוב צֶ'רְנְיַאקוֹבְסְקָה. המוצק עם הכובע המשובץ הוא אימת שכונת צֶ'רְנְיַאקוֹב.

 

– בנים – אמר הגבר במעיל עור הכבש. – תטענו את עצמכם על הקרח, אנחנו מפַנים את הקהל מהמשטח לפני הזמן. אני הולך להודיע ברמקול. – הקבוצה המלוכדת של שחקני הוקי נכנסה לקרח בנסיעה.

 

– תביני, מאייקה – אמר זנון בחוסר ביטחון, כאשר נשארו לבד. – אם היה לי אותו באיזה מקום ניטרלי, הייתי עושה ממנו מרמלדה, אבל כאן הם מכירים אותי. אני אחטיף לו היום באוזן, מחר בערב אצא לבד מאימון וכמה לבנים ידפקו לי, לא יודע מאיפה, מתי ואיך, בראש... אני כבר מכיר את זה.

 

למרטה נעמדה לפני העיניים דמות חטובה בחלוק רופאים לבן. מה שייך לכאן דוקטור הלסקי? חשבה מהר, מאבדת כיוון. – אני מבינה – אמרה. ברגע זה, מתוך חשכת המגרש, ננעצו במרטה לשבריר שנייה גלגלי עיניים לבנים וכבו. זה קרה כל כך פתאום וכל כך בוודאות, שמרטה נרעדה, אפופת צמרמורת. זו בוודאי רק השתקפות משטח הקרח, זהו זה, לחשה בנשמתה, יודעת היטב שלא כך.

 

בפינה הכי חשוכה של משטח הקרח, המוצק בכובע המשובץ עצר לפני אדון נמוך במכנסי גולף. כשהאדון במכנסי הגולף חלף לידו, הוא תפס אותו בפתאומיות ביד, מוציא אותו משווי משקל, ישר לפירואט מסוכן.

 

– אבא'לה – אמר המוצק. – תַלווה חמישים זלוטי.

 

– אדוני! – צעק האדון במכנסי הגולף. – תעזוב, או שאני אקרא...! – יותר הוא לא הספיק לומר. נער בסוודר, שצווארון חולצה מציץ מתוכו, שנסע במלוא המהירות, חתך אותו בתנופה. הוא הרגיש עוד כמה מכות מחליקיים בגב ומשיכה חזקה בכיס האחורי של המכנסיים. – הצילו! משטרה! – זעק.

 

– ששששקט! – סינן המוצק, ובאיטיות העביר להב מחליקיים על פניו. – חבריה! הביתה! – פלט, וכולם נפוצו לצדדים. כל העניין לקח שניות, והאדון במכנסי הגולף, לפני שניגב את הדם מהלחי, לא ידע אפילו מה בדיוק קרה.

 

עכשיו על משטח הקרח קמה מהומה נוראה, ובתוכה קול חזק ברמקול הכריז: "הקהל מתבקש לעזוב את המשטח", והגביר תוהו ובוהו מוחלט.

 

מרטה אמרה: – זנון, תחליף בגדים ותלַווה אותי הביתה, טוב?

 

– והאימון?

 

– תוותר על האימון, אני מבקשת ממך, מספיק לי עם כל המהומות האלה.

 

– טוב, מאייקה, חכי. הרי שום דבר, ביסודו של דבר, לא קרה...

 

 

 

בין בורות וחפירות עבור במות עתידיות, מאחורי משטח הקרח, עמדו שש דמויות כהות. שלטה כאן כבר אפֵלה מוחלטת, ורק כוכבים של ליל פברואר האירו. אחת הדמויות, לא גבוהה, מוצקה, מרובעת, אמרה, תוך שהיא ממוללת משהו באצבעותיה:

 

– מאה שבעים ותעודות, לַפְּצ'יוּך, קח כאן חמישים, לך לקופה, תניח, ותגיד שזה עבור המנורה. ככה צריך.

 

– לֵך לבד, קוזאק נמצא לנו. מה אתה שולח אחרים, אם אתה כזה ג'נטלמן – ענה צל גבוה, עקום.

 

– לך, חתיכת סמרטוטר, אני כבר אראה לך, טיפש בלי אחריות. אתה מעדיף שינפנפו אותך מיד, כשתבוא מחר? איפה אוספים תיישים כאלה? אתה לא קולט, שאִתם צריך להיות בטוב, חתיכת חרה? אני לבד אטפל, הכול אני צריך במקומכם.

 

הדמות המוצקה הוציאה את הכסף מתוך הארנק ושמה בכיס. את הארנק זרקה הרחק לאחור, לתוך החשכה. הוא בקושי נגע באדמה, כשהרימה אותו יד דואגת.

 

– חמישים בשבילי, היתר לחלוקה – אמר המוצק, מכניס את הידיים לכיסים. – או שיותר טוב, קח, סְטַאשֶק, תקפוץ לקנות קצת דלק. תקנה כמה מלפפונים, בנת?

 

מתי ומהיכן נופל ברק בין שש הדמויות, את זאת לא יודעת אף אחת מבין הדמויות המעורבות. מלבד זאת, ברק אף פעם איננו משהו רך, אבל מה שנחת פתאום על האדמה המאובנת, בינות לשישה אנשים חזקים, גמישים ומוכנים לכול, היה מספיק רך, כדי לא ליצור שום רעש, אבל גם מספיק קשיח כמו גרניט, כדי לבצע דבר לא רגיל – לקצור מהרגליים חמש מתוך שש הדמויות. השישית, באותה שנייה, נזרקה במכה אדירה בבטן, על גבעה של אדמה קפואה. במשך כמה רגעים התערבל מאבק משונה ואיום בחשכה ובדממה מוחלטת, כשלא ידוע מתי ומהיכן נופלות במהירות הבזק בעיטות בפה ובשיפולי הבטן, בצוואר ובלב. אנשים החלו להשתעל, להשתנק בכאב ובפחד,לחרחר. – העין שלי! הראש, הו ישו! הראש! אוּכככככך! רוצחים! אַאאאאה! – ואז, הדמות המוצקה, שנזרקה בכוח של פטיש פנאומטי, פתחה את העיניים ביבבה. מול עיניה בערו בחשכה עיניים אחרות, כל כך מפחידות בלובנן, שתחת הדמות המוצקה והמרובעת, הברכיים קפאו; על נשמתה בת ה־16, שלא ידעה עד עכשיו פחד מהו, השתלטה לפתע אימה פראית. ממשש כמו עיוור, לפנים, נופל על ארבע על הגבעה הבוצית, פוצע את הידיים ונופל על המצח, אדם שלא פחד מדבר בחייו הקצרים, לא מדם, לא מסכין, החל למעוד ולברוח באמוק מפני זוג עיניים. אימה מוזרה טלטלה את לִבּו. בריצה מתגברת הגיע לחור שחתך מתישהו במו ידיו בגדר רשת, זחל אל הצד השני ומצא עצמו בצד האחורי של חניון הטרולייבוסים. כאן הרגיש בטוח ונשם עמוקות, מחה את פיו וקירב את היד לקרן אור של פנס רחוב. – דם! – לחש לעצמו. – מה זה היה? – פתאום הרגיש שהוא לא לבד. הוא לא ראה דבר ולא שמע, אבל משהו הורה לו לברוח. כמו אות אזעקה שמקורו באינסטינקט, חדרה לתודעתו ודאות, שממש מאחוריו אורב משהו בלתי נראה, לא מוכר, שלא מאיים, לא שואל, לא דורש דבר, רק משמיד ומחסל. אבל מה משמיד, למה? בזה לא ניסה אפילו להרהר, מכיוון שנאלץ לברוח – לרוץ במלוא הכוח של רגליו המתמוטטות, לוכד בקושי נשימה שנחנקה בחזה במכה אימתנית. מתנשף בכבדות, דילג מעל אבנים וגדר, המפרידה בין החניון לרחוב. לא עלה על דעתו אפילו להתגונן, לתפוס אבן תוך כדי ריצה, לפתוח במאבק בסמטאות האלה, בַּחוֹרים, בגדרות, באשפה, שאותם הכיר כמו את כיסו. אחר כך זינק למעבר שבין המבנים והריסות הכנסייה. לא שמע, אבל הרגיש היטב את המרדף. נשימתו החורקת ומצפצפת הורתה לזנון ולמרטה, ההולכים בצִדו השני של הרחוב, לעצור. ראו כיצד דמות כהה רצה מתנודדת במעלה מדרגות הכניסה, ואחריה – משהו, כאילו צל, צורה מטושטשת, שלא ניתן היה לומר אם היא שייכת למציאות או יציר דמיון. הדמות הכהה היססה להרף עין, הלב הלם בה נואשות, כשחלפה על פני העמודים ומצאה עצמה במצב נואש. אבל לא הייתה בררה. לא נותר דבר מלבד קפיצה אובדנית לחשכה. למטה השתרע מרחב הריסות חשוך, מקופד בקיר שבור, במוטות מעוקמים של ברזל ובגושי בטון, בתחרה של קירות ממוּטטים, בקורות חלודות ובמסילות ברזל. אבל למטה גם הייתה הצלה. הדמות הכהה ידעה היטב שבינות העמודונים של הרסק, בין ערמות לבנים שבורות, מסתתרת דלת ברזל של מקלט אנטי־אווירי ישן, שמובילה למתחמים תת־קרקעיים, לא מוכרים לאף אחד, מלבד לכמה אנשים. רק שם ראה הצלה וקפץ למטה בייאוש, על הלבנים קורעות העצמות. לא הספיק להתרומם על הזרועות הרועדות, המדממות, כשהרגיש, יותר מששמע, את הצל הנוחת לידו ברכּות של חתול. בשארית כוחותיו זינק בין ההריסות, אל פתח הברזל.

 

אז בדיוק שמעו מרטה וזנון זעקה איומה, מפחידה, יללה אנושית שהקפיאה את לִבּותיהם.

 

– אאאאארררחחחח! – נשמע חרחור נורא בהריסות הכנסייה הענקית.

 

רצו לעבר מדרגות הכניסה. זנון כבר הציב רגל על המדרגה, כשמרטה לחשה באימה: – לא! אני מבקשת ממך, זנון, לא... – ברגעים דרמטיים זנון לא היה פחדן, אבל אחרי רגע, משהצעקה לא נשנתה, הרגיש אסירוּת תודה גדולה למרטה על שהיא חושבת עליו.

 

– כנראה איזה התחשבנויות פנימיות של שליטי צ'רניאקוב – אמר בחיוך.

 

כשהוריד את הרגל מהמדרגה, פגע באיזה חפץ רך. היה זה כובע משובץ, ממולא בעיתונים, שוורשה מלאה בשכמותו.

 

– תראי, לא אמרתי לך? – דיבר אל מרטה, גאה בְּדיוק החשיבה שלו.

 

מרטה הביטה בכובע בעיניים קרועות לרווחה מאימה. נדמה היה לה לפתע, בשבריר שנייה, שהבינה משהו.