ברגע האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברגע האחרון

ברגע האחרון

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

לאה ברק

לאה ברק, מורה ומחנכת, בת למשפחה דתית-לאומית שמוצאה בפולין, גדלה בשכונת שפירא בתל אביב של שנות הארבעים המאוחרות. למדה ספרות ותנ"ך והיא מוסמכת אוניברסיטת בר-אילן (1978). עסקה בהוראת ספרות בתיכון ובהמשך ניהלה שני בתי ספר תיכוניים של רשת אמי"ת בתל-אביב וברעננה. לאחר פרישתה החלה בכתיבת סיפורים קצרים לכתבי עת ספרותיים ובמתן הרצאות בנושאי ספרות. נשואה לעמיצור, אמא לחנה, אסתי, עודד, נתי ויעל, וסבתא ל-16 נכדים.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדה
https://tinyurl.com/2utznwdb

תקציר

תעלומה גדולה מלווה את חייהם של גיבורי הרומן: ענת – מורה לספרות בבית ספר תיכון, ושלום – שרת בית הספר. על אף הפערים הגדולים ביניהם, הקשר הנפשי מתפתח ומעמיק. תעלומה זו מלווה בתופעות תמוהות נוספות בחייה של ענת: מחלתה המסתורית של האם, מעברי דירות בהולים, ולצדם – עולמו המורכב של שלום וילדותו הלוטה בערפל השכחה.
העלילה מתפתחת לכיוונים מרתקים ולא צפויים עם הופעתן של דמויות נשכחות מן העבר, עד לסיום המפתיע החושף את קשיי העלייה והקליטה של מי שהגיעו אל המדינה בשנותיה הראשונות.
ברגע האחרון הוא ספרה השלישי של לאה ברק – בעלת תואר שני בספרות עברית, לשעבר מנהלת בית ספר תיכון. פרסמה סיפורים קצרים במוספים ספרותיים ושני רומנים: 'אחרי שהאורחים הלכו' ו'בעד החלון'.

פרק ראשון

1
 
היא חצתה את שער בית הספר. על כתפה תיק עמוס, ראשה כפוף, עיניה מושפלות. בצעדים נמרצים נכנסה אל תוך הבניין האפור בן שתי הקומות. לרגע האטה את הקצב, התלבטה אם להיכנס לחדר המורים, למזכירות, ואולי תעצור לרגע בחדרו של שלום, תניח את שאלון המבחן על השולחן, והוא ישלח אליה מבט מהיר, חיוך קל.
 
עד שעת לילה מאוחרת ישבה כפופה מעל ערימת המבחנים, הצטערה שהבטיחה להחזיר אותם בתוך שבוע. מחדר השינה שמעה את יואב קורא לה. קולו היה עייף ומאוכזב. היא לא ענתה. עדיף ככה, בלי ויכוחים. בבוקר, עם כוס הקפה בידו, שאל, עד מתי עבדת?
 
לא הסתכלתי על השעון, השיבה במהירות כשהיא דוחסת את הכריך לתיק הגדוש.
 
נדמה לה שלאחרונה הוא מביט בה במבט חדש. גם השאלות שלו, עד מתי עבדת? מה קרה לך היום? בשביל מה זה טוב, כל המבחנים האלה? מעוררות בה רגשי אשמה.
 
הוא צודק, הרהרה כשהיא פוסעת בפרוזדור האפור, צריך לדעת לשים גבולות. אלה המילים שאמר לה בשבוע שעבר כשהוא מתבונן בראשה הרכון על הספרים, בערימת המבחנים שעל השולחן, בכתפיה המכונסות. גבולות, ענתי, תשימי גבולות. לאחר רגע הוסיף בחיוך קל, לא זוכר שהמורות שלי תיקנו מחברות, לא זוכר שהיו לי כל כך הרבה מבחנים.
 
היא הרימה את ראשה מעל ערימת המבחנים, זקפה לרגע את כתפיה המכווצות, הניחה מידה את העט, שפשפה את עיניה העייפות. נוּ, באמת, איך אתה משווה? איך בכלל אפשר להשוות?
 
למה אי־אפשר?
 
נו באמת, אפשר להשוות את בית הספר שלכם לשלנו? השיבה כשעיניה נעוצות בדפים שלפניה. הוא הביט בה, מבט דאגה על פניו. את יודעת, השיב בפנים רציניות, זה לא הפריע לי ללמוד באוניברסיטה. מבטו עקב אחריה, משקפיו החדשים צנחו מעל אפו, וסימני שאלה חדשים הסתמנו בקמטים הדקים שעל מצחו.
 
אולי יואב צודק? הרהרה בדרכה לכיתה. שוב משכה את התיק המכביד ומעקם את גופה, ידעה שהיא דוחסת לתיק מה שצריך לאותו יום, וליתר ביטחון גם מה שלא צריך. אולי חסרה מורה, יבקשו ממנה להיכנס במקומה, איך תסרב? אף פעם לא סירבה, גם לא לתפקיד החדש שהמנהל הטיל עליה.
 
ואולי הצדק איתו? האם לא הגזמתי? אולי אפסיק? הפציעה במוחה שאלה שהטרידה אותה לאחרונה. הרבה אנשים עושים שינוי בחייהם. לא משנה מה למדו באוניברסיטה, לא משנה כמה כסף השקיעו בלימודים, פתאום משהו מושך אותם לכיוון חדש. אפילו עמי, חבר טוב של יואב, הם גדלו יחד באותה שכונה “מסכנה”. כן, לפי מה שהיא מבינה, זו הייתה באמת שכונה עלובה קצת, למרות שיואב מדבר עליה באהבה ובגעגועים. אותו חבר סיים לימודי רפואה, שבע שנים של לימודים מייגעים, סטאז’ והכול, ופתאום שינה את דעתו, אחרי כמה חודשים בחדר מיון, והודיע לכולם, זה לא בשבילי, הלחץ הזה, הרעש, התלונות, הגופים המכווצים בכאב, המשפחות הזועמות. היו אפילו כמה מקרים של אלימות, הוא הרים את שרוול החולצה, חשף את זרועו השרירית, והצביע על חבורות כחולות. אל תגידו לי שלא שמעתם, אל תשאלו איזה מכות הלכו שם, נמאס לי. הוא התחיל לימודי משפטים. ורותי, אשתו, לא רק שלא ניסתה לשנות את דעתו, לשכנע אותו, תמשיך, תנסה, אל תרים ידיים, להפך. בכל הזדמנות היא מנפנפת באומץ שלו. צריך אומץ, היא אומרת בגאווה, לא לכולם יש.
 
הוא באמת אמיץ, אישרה ענת, לא כמוני.
 
היא הניחה לרגע את התיק הכבד ליד המדרגות, לא זכרה אם שיעור ראשון הוא בכיתה י’ או י”א. עייפות כבדה השתלטה עליה.
 
מרחוק ראתה את שלום. לרגע הניח את המטאטא מידו, עמד במקום, ראשו כפוף, אוזניו זקורות. פעם אמר לה שהוא לא מרים עיניים, רק מקשיב, יודע הכול לפי ההליכה, יש רצים, יש הולכים לאט. כן, הוסיף, יש כאלה ויש כאלה, יש ממהרים ויש איטיים. אפילו אם השיעור התחיל, הם נעצרים מול לוח המודעות, זורקים ניירות, קליפות, ואני, מטאטא פה, מטאטא שם, מצטער על האוכל שזורקים, את מבינה דבר כזה, לזרוק אוכל? בטח שמעת על המעברות, לא שמעת? לא יכול להיות שלא שמעת, קיבלנו אוכל לפי תלושים, אולי שש ביצים לאדם, כן, שש ביצים לכל החודש, צנע, אמר מול עיניה הפעורות, היה צנע, אצלכם לא היה?
 
נזכרה במערכת השעות העמוסה, שיעור ראשון בכיתה יוד, אחריו שעתיים רצופות בי”א, שעתיים בי”ב. שוב אמרה לעצמה שצריך לחוקק חוק נגד השעות הרצופות, איך אפשר ככה? פעם ניסתה לארגן התנגדות בחדר המורים, אי־אפשר, צעקה, שעתיים רצופות! דווקא טוב, אמרו כולם, מה כבר אפשר להספיק בשעה? עד שנכנסים, עד שקוראים את השמות ביומן, מבררים למה זו נעדרה, למה זו איחרה, ובאמצע מישהי נכנסת בחוצפה, כאילו לא היה צלצול, ואם מעירים לה והיא עונה, עוברות עוד כמה דקות יקרות, ועד שפותחים את הספרים, בודקים שיעורי בית, מגיע הצלצול, זהו, נגמר.
 
ושכחתם את התפילה הארוכה, הוסיפה אחת המורות הצעירות כשהיא מחליקה בכף ידה את המטפחת שעל ראשה, ולמה צריך להתחיל את התפילה בשיר של יום, ועוד במנגינה נמרחת כזאת, “שאו שע־ערים ראשיכם, והינשאו פתחי עו־עולם…”? למה לא בלחש, בסוף התפילה?
 
מנהג כזה, מנהג קדום, אמרה אחת המורות הוותיקות.
 
כדי שנדע שזה יום ראשון, השיבה מישהי בגיחוך.
 
אולי כדי להזכיר לנו את שירת הלוויים במקדש, הרהרה ענת, אבל למה כל כך לאט, בכוונה לאט, כדי לבזבז את הזמן היקר. והיא, עם הסידור בידה, עוקבת אחרי אלה שמזמן לא מתפללות, רק עושות את עצמן, מחכה שהיום הארוך הזה יסתיים ויגיע הערב השקט, רועי ודניאל במיטות. ריח הסבון והשמפו מבשם את האוויר. היא תתעלם מערימות המבחנים והמחברות שעל השולחן, תסכים עם יואב שהיא מגזימה. כן, החליטה, הערב תהנהן בראשה, לא תתווכח איתו, והוא יחזור ויסביר לה שכל הגזמה, אפילו אם היא קשורה בדברים טובים, עבודה, קריאה, תיקון מבחנים, כל הגזמה היא סוג של… שוב יחפש את המילה המתאימה. הוא נזהר בלשונו, לא מילה פוגעת, אבל גם לא מילה ותרנית, את בעצמך מבינה שזה סוג של… סוג של מופרעוּת.
 
ידו החמה תלטף אז את שערותיה, אצבעותיו הארוכות יתאמצו להתיר את סבכי התלתלים. היא תתעלם מהדיאגנוזות הפסיכואנליטיות שלו, תניח את ראשה על כתפו החמה, תמשוך את שערותיה לכיוון הכתפיים, תרים את ראשה, תנענע אותו הנה והנה, ותחזור ותשאל, אולי אחליק?
 
שלא תעיזי! גופו מתקרב אליה, ידיו מלטפות את צווארה.
 
אתה יודע, לחשה לו פעם כמגלה סוד, כשהייתי קטנה אמא ניסתה ליישר לי, להחליק, משום מה התלתלים שלי הפריעו לה. הייתה מושכת בכוח, פעם אפילו מצאה שמפו כזה מיוחד, מרכך ומתיר קשרים. כלום לא עזר, רק עם נקודת החן השחורה הצליח לה.

לאה ברק

לאה ברק, מורה ומחנכת, בת למשפחה דתית-לאומית שמוצאה בפולין, גדלה בשכונת שפירא בתל אביב של שנות הארבעים המאוחרות. למדה ספרות ותנ"ך והיא מוסמכת אוניברסיטת בר-אילן (1978). עסקה בהוראת ספרות בתיכון ובהמשך ניהלה שני בתי ספר תיכוניים של רשת אמי"ת בתל-אביב וברעננה. לאחר פרישתה החלה בכתיבת סיפורים קצרים לכתבי עת ספרותיים ובמתן הרצאות בנושאי ספרות. נשואה לעמיצור, אמא לחנה, אסתי, עודד, נתי ויעל, וסבתא ל-16 נכדים.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדה
https://tinyurl.com/2utznwdb

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'
ברגע האחרון לאה ברק
1
 
היא חצתה את שער בית הספר. על כתפה תיק עמוס, ראשה כפוף, עיניה מושפלות. בצעדים נמרצים נכנסה אל תוך הבניין האפור בן שתי הקומות. לרגע האטה את הקצב, התלבטה אם להיכנס לחדר המורים, למזכירות, ואולי תעצור לרגע בחדרו של שלום, תניח את שאלון המבחן על השולחן, והוא ישלח אליה מבט מהיר, חיוך קל.
 
עד שעת לילה מאוחרת ישבה כפופה מעל ערימת המבחנים, הצטערה שהבטיחה להחזיר אותם בתוך שבוע. מחדר השינה שמעה את יואב קורא לה. קולו היה עייף ומאוכזב. היא לא ענתה. עדיף ככה, בלי ויכוחים. בבוקר, עם כוס הקפה בידו, שאל, עד מתי עבדת?
 
לא הסתכלתי על השעון, השיבה במהירות כשהיא דוחסת את הכריך לתיק הגדוש.
 
נדמה לה שלאחרונה הוא מביט בה במבט חדש. גם השאלות שלו, עד מתי עבדת? מה קרה לך היום? בשביל מה זה טוב, כל המבחנים האלה? מעוררות בה רגשי אשמה.
 
הוא צודק, הרהרה כשהיא פוסעת בפרוזדור האפור, צריך לדעת לשים גבולות. אלה המילים שאמר לה בשבוע שעבר כשהוא מתבונן בראשה הרכון על הספרים, בערימת המבחנים שעל השולחן, בכתפיה המכונסות. גבולות, ענתי, תשימי גבולות. לאחר רגע הוסיף בחיוך קל, לא זוכר שהמורות שלי תיקנו מחברות, לא זוכר שהיו לי כל כך הרבה מבחנים.
 
היא הרימה את ראשה מעל ערימת המבחנים, זקפה לרגע את כתפיה המכווצות, הניחה מידה את העט, שפשפה את עיניה העייפות. נוּ, באמת, איך אתה משווה? איך בכלל אפשר להשוות?
 
למה אי־אפשר?
 
נו באמת, אפשר להשוות את בית הספר שלכם לשלנו? השיבה כשעיניה נעוצות בדפים שלפניה. הוא הביט בה, מבט דאגה על פניו. את יודעת, השיב בפנים רציניות, זה לא הפריע לי ללמוד באוניברסיטה. מבטו עקב אחריה, משקפיו החדשים צנחו מעל אפו, וסימני שאלה חדשים הסתמנו בקמטים הדקים שעל מצחו.
 
אולי יואב צודק? הרהרה בדרכה לכיתה. שוב משכה את התיק המכביד ומעקם את גופה, ידעה שהיא דוחסת לתיק מה שצריך לאותו יום, וליתר ביטחון גם מה שלא צריך. אולי חסרה מורה, יבקשו ממנה להיכנס במקומה, איך תסרב? אף פעם לא סירבה, גם לא לתפקיד החדש שהמנהל הטיל עליה.
 
ואולי הצדק איתו? האם לא הגזמתי? אולי אפסיק? הפציעה במוחה שאלה שהטרידה אותה לאחרונה. הרבה אנשים עושים שינוי בחייהם. לא משנה מה למדו באוניברסיטה, לא משנה כמה כסף השקיעו בלימודים, פתאום משהו מושך אותם לכיוון חדש. אפילו עמי, חבר טוב של יואב, הם גדלו יחד באותה שכונה “מסכנה”. כן, לפי מה שהיא מבינה, זו הייתה באמת שכונה עלובה קצת, למרות שיואב מדבר עליה באהבה ובגעגועים. אותו חבר סיים לימודי רפואה, שבע שנים של לימודים מייגעים, סטאז’ והכול, ופתאום שינה את דעתו, אחרי כמה חודשים בחדר מיון, והודיע לכולם, זה לא בשבילי, הלחץ הזה, הרעש, התלונות, הגופים המכווצים בכאב, המשפחות הזועמות. היו אפילו כמה מקרים של אלימות, הוא הרים את שרוול החולצה, חשף את זרועו השרירית, והצביע על חבורות כחולות. אל תגידו לי שלא שמעתם, אל תשאלו איזה מכות הלכו שם, נמאס לי. הוא התחיל לימודי משפטים. ורותי, אשתו, לא רק שלא ניסתה לשנות את דעתו, לשכנע אותו, תמשיך, תנסה, אל תרים ידיים, להפך. בכל הזדמנות היא מנפנפת באומץ שלו. צריך אומץ, היא אומרת בגאווה, לא לכולם יש.
 
הוא באמת אמיץ, אישרה ענת, לא כמוני.
 
היא הניחה לרגע את התיק הכבד ליד המדרגות, לא זכרה אם שיעור ראשון הוא בכיתה י’ או י”א. עייפות כבדה השתלטה עליה.
 
מרחוק ראתה את שלום. לרגע הניח את המטאטא מידו, עמד במקום, ראשו כפוף, אוזניו זקורות. פעם אמר לה שהוא לא מרים עיניים, רק מקשיב, יודע הכול לפי ההליכה, יש רצים, יש הולכים לאט. כן, הוסיף, יש כאלה ויש כאלה, יש ממהרים ויש איטיים. אפילו אם השיעור התחיל, הם נעצרים מול לוח המודעות, זורקים ניירות, קליפות, ואני, מטאטא פה, מטאטא שם, מצטער על האוכל שזורקים, את מבינה דבר כזה, לזרוק אוכל? בטח שמעת על המעברות, לא שמעת? לא יכול להיות שלא שמעת, קיבלנו אוכל לפי תלושים, אולי שש ביצים לאדם, כן, שש ביצים לכל החודש, צנע, אמר מול עיניה הפעורות, היה צנע, אצלכם לא היה?
 
נזכרה במערכת השעות העמוסה, שיעור ראשון בכיתה יוד, אחריו שעתיים רצופות בי”א, שעתיים בי”ב. שוב אמרה לעצמה שצריך לחוקק חוק נגד השעות הרצופות, איך אפשר ככה? פעם ניסתה לארגן התנגדות בחדר המורים, אי־אפשר, צעקה, שעתיים רצופות! דווקא טוב, אמרו כולם, מה כבר אפשר להספיק בשעה? עד שנכנסים, עד שקוראים את השמות ביומן, מבררים למה זו נעדרה, למה זו איחרה, ובאמצע מישהי נכנסת בחוצפה, כאילו לא היה צלצול, ואם מעירים לה והיא עונה, עוברות עוד כמה דקות יקרות, ועד שפותחים את הספרים, בודקים שיעורי בית, מגיע הצלצול, זהו, נגמר.
 
ושכחתם את התפילה הארוכה, הוסיפה אחת המורות הצעירות כשהיא מחליקה בכף ידה את המטפחת שעל ראשה, ולמה צריך להתחיל את התפילה בשיר של יום, ועוד במנגינה נמרחת כזאת, “שאו שע־ערים ראשיכם, והינשאו פתחי עו־עולם…”? למה לא בלחש, בסוף התפילה?
 
מנהג כזה, מנהג קדום, אמרה אחת המורות הוותיקות.
 
כדי שנדע שזה יום ראשון, השיבה מישהי בגיחוך.
 
אולי כדי להזכיר לנו את שירת הלוויים במקדש, הרהרה ענת, אבל למה כל כך לאט, בכוונה לאט, כדי לבזבז את הזמן היקר. והיא, עם הסידור בידה, עוקבת אחרי אלה שמזמן לא מתפללות, רק עושות את עצמן, מחכה שהיום הארוך הזה יסתיים ויגיע הערב השקט, רועי ודניאל במיטות. ריח הסבון והשמפו מבשם את האוויר. היא תתעלם מערימות המבחנים והמחברות שעל השולחן, תסכים עם יואב שהיא מגזימה. כן, החליטה, הערב תהנהן בראשה, לא תתווכח איתו, והוא יחזור ויסביר לה שכל הגזמה, אפילו אם היא קשורה בדברים טובים, עבודה, קריאה, תיקון מבחנים, כל הגזמה היא סוג של… שוב יחפש את המילה המתאימה. הוא נזהר בלשונו, לא מילה פוגעת, אבל גם לא מילה ותרנית, את בעצמך מבינה שזה סוג של… סוג של מופרעוּת.
 
ידו החמה תלטף אז את שערותיה, אצבעותיו הארוכות יתאמצו להתיר את סבכי התלתלים. היא תתעלם מהדיאגנוזות הפסיכואנליטיות שלו, תניח את ראשה על כתפו החמה, תמשוך את שערותיה לכיוון הכתפיים, תרים את ראשה, תנענע אותו הנה והנה, ותחזור ותשאל, אולי אחליק?
 
שלא תעיזי! גופו מתקרב אליה, ידיו מלטפות את צווארה.
 
אתה יודע, לחשה לו פעם כמגלה סוד, כשהייתי קטנה אמא ניסתה ליישר לי, להחליק, משום מה התלתלים שלי הפריעו לה. הייתה מושכת בכוח, פעם אפילו מצאה שמפו כזה מיוחד, מרכך ומתיר קשרים. כלום לא עזר, רק עם נקודת החן השחורה הצליח לה.