שלום לך דודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלום לך דודי

שלום לך דודי

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 268 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 28 דק'

אסתר אטינגר

אסתר אטינגר (נולדה ב־1941) היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות ישראלית. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בספרות עברית ובהיסטוריה של עם ישראל. במשך שנים אחדות ערכה תוכנית ביקורת ספרים ב"קול ישראל", בנוסף ערכה והגישה אנתולוגיות ספרותיות בנושאים שונים. מלבד ספרי השירה כתבה אטינגר רומן אחד, 'פלא לילה', ושני רומנים בלשיים עם הסופרת רות אלמוג, תחת שם העט "אלמוג אטינגר". בנוסף כתבה תסריט לסדרת טלוויזיה וביקורות ספרים בעיתון הארץ ובעיתונים נוספים. בשנת 2019 יצא לאור ספרה "שלום לך דודי", שנכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p8drhp3

נושאים

תקציר

בטבריה, בחורף 2006, במלון קטן על שפת הכינרת מתכנסת משפחה שהגיעה מכל קצות הארץ לסעודת שבע ברכות. את הסעודה יוזם הדוד יודא. במהלך "המשתה" נחשפים סודות משפחתיים ומחלוקות, ובראשם סיפור אהבה בלתי אפשרית, עזה וחורצת גורלות. בה בעת מתקיים בעיר "מרתון טבריה", תחרות הריצה הבינלאומית, מה הקשר בין המרוץ המטלטל את העיר המנומנמת ובין מרוץ החיים הקדחתני של הדמויות? איזה חותם או גורל יגוני עוטף אותן ומהו האירוע הנוסף והמפתיע בעל האופי הפוליטי המטלטל אותן?
טבריה הישנה־חדשה, מופיעה כעיר קדושה הבנויה על שכבות היסטוריות, מיתוסים  וסיפורים מרתקים, דמויות ומצבים, אשר פורצים באופן פנטסטי אל תוך הנובלה, ומוצאים את דרכם אל החגיגה המשפחתית.
הספר מציג דמויות בלתי נשכחות, שכולן בדרכן מבקשות גאולה.

"שוב דימה מתוך ההזיה לשמוע את ניגון הרוח, את רחש הגלים המתנפצים אל החוף בקול קינה דק ומתמשך, באיוושה המתמדת של הזיכרונות, המעשים, הקולות שהיו כאן, שקמים כעת לתחייה. אלפיים שנה נישאים על פני משק כנפיים בלתי נשמע ומרחפים אליו. ספינה עתיקת יומין חותרת במים, לצליל משוטים נחבטים והיא עוגנת בחוף עם מטענה הכבד, אבני יקר, משי ותבלינים, יין ושמן ושירים מארצות קדם. אך הכוכבים עוד רחוקים, שם למעלה, מי ישיגם? אלה העולמות האינסופיים? אבל ילדים על שפת הים…"

אסתר אטינגר, משוררת וסופרת, מבחר מקיף משיריה, "הכל יקר" הופיע ב־2018 במוסד ביאליק. ב־2005 הופיע הרומן "פלא לילה" (הקיבוץ המאוחד), ב־2007 הופיעה המונוגרפיה "זלדה: שושנה שחורה" על המשוררת זלדה (הוצאת מפה). זכתה בפרסים, ביניהם פרס עמיחי לשירה עברית ופרס נשיא המדינה לפרוזה על "פלא לילה", פעמיים בפרס ראש הממשלה ועוד.

פרק ראשון

1


אותו יום בחודש טבת תשס"ו, ראשית ינואר 2006, לא במהרה יישכח.
באותו בוקר עצמו, יום המעונן, יצא יודא את האכסניה שלו לקנות פרחים. ההכנות עוד היו באיבן, מגששות, אך תֶרֶזָה כבר תלתה על לוח המודעות פתק בעברית ובאנגלית שבישר שבשל "אירוע משפחתי" באופן חד־פעמי לא תוגש ארוחת ערב ועם האורחים הסליחה, ותרזה גיחכה לעצמה, כאילו שסעודות ערב הן מעשה שבכל יום או בכל ערב כאן. בין כה וכה רוב האורחים, אפילו בעונה הבוערת, הולכים למסעדות על הטיילת, כל מלכודות התיירים הללו, או יוצאים להפלגה על אחת מספינות השעשועים  שגם שם ישחטו אותם במחיר. והאורחים, שאליהם מופנית ההודעה הם שלושה או ארבעה צליינים שכבר הודיעו שיחזרו מאוחר.
השעה היתה מעט לפני תשע, מחטי גשם דקיק ריססו את הכביש ויודא במגפי דייגים ומעיל פלסטיק דק וכחול, "מעיל הכבאים" הנצחי שלו, כפי A שכינתה אותו בליגלוג אחותו אלישבע, פנה בהילוך גמלוני לעבר חנות הפרחים של תקווה. הוא לא היה בטוח שתקווה כבר פתחה את החנות הזעירה שלה, שחלון הראווה שלה נותן עין ניאון אחת ברחוב הראשי ועין שנייה צופה לאגם, לכן פנה וירד למעגן. פרחים, כמעט לא קנה בעצמו, פעם בשבוע היתה תקווה שולחת זר גדול לאגרטל הזכוכית שבמרכז המבואה. פרחים נקשרו במחשבתו למוסיקה, לחלומות על יופי בלתי נתפס, אך גם אל אביו שנהג, עד שיוסי נהרג, לבוא הביתה בכל יום שישי בצהריים עם זר גלדיולות קַרשי וקפוץ ניצנים שקנה בדרך, ולהטילו על השיש במטבח כמעט כאילו הוא חובט הושענא, כשאמו רוגנת לעצמה, שוב את זה, אתה יודע שאני לא אוהבת גלדיולות, כמה שנים אתה מכיר אותי ועוד לא למדת? ואביו בחיוך מתחטא אומר זה מה שהיה, גם גלדיולה זה פרח.
זה מה שהיה, אך בשעה זו היה האגם אפור ואטום, חיוור פָּנים, מקיץ משנתו, והציפורים טסו מעליו במבנה חרטומי שועט קדימה, מנקדות אותו בפירורי זוהר שניתזו מפס זהב בשוליו של ענן שחור וגדול. אבל עוד רגע התפורר המבנה השועט קדימה ואלפי נקודות צורחות שייטו בחלל, מזרות אימים, מבוהלות, פונות כולן לנקודה אחת סמוך לחוף, בה ליחכו המים סלעי בזלת גדולים וציצות שיחים ירוקות וסבוכות למראה.
ליבו של יודא ניבא לו רעות. הוא ריחרח  את האויר, אדי צחנה מילאו את אפו, ריח מוות. השחפים הם מבשרי הרע, מבשרי הטרף, כבר נכונה להם סעודת לווייתן מתמשכת לאותו יום, אך גם הם לא יינקו, חשב בכעס, שוב רצחו לנו דגים, שוב שפכו רעל המנוולים, וכשעמד על המזח כבר ראה אותם, צפים על המים, מפרפרים ודוממים, צפים ונחבטים בסלעי החוף ומעליהם המון רב של מקורי ציפורים שוקקים ונעים מעלה מטה.
 
יודא פתח את דלת החנות ופעמון נסתר השמיע צלצול תקיף. בפנים היו אור ניאון סגול, אוויר רטוב וניחוח דק, מעורב. תקווה, בפנים לבנים וחדים, לידיה כפפות בד עבות, מרטה  בזריזות את קצותיהם של גבעולי ורדים מעלים וחוחים עוקצניים.
"את כבר יודעת", ניחש יודא, "שמעון?"
"הוא חזר מוקדם. גמרו אותם", אמרה, "ושמעון גם גמור, הלך לישון. וכי מה יעשה? כבר אין כבוד, אין כלום. מאז שאלה נכנסו לפה, הלך עלינו. מזמן שהוא ילד הוא דייג, זה החיים שלו ולא היו דברים כאלה. הוא גמור. אני רואה אותו ונקרעת. ולא רק בגלל הפרנסה שהלכה. זה הכבוד של המקצוע. של הבנאדם. מה זה להרעיל דגים? ואת המים? הפקר, הכול הפקר", אמרה בייאוש.
יודא לא ענה, פניו קודרים וכהים. הוא החל לאסוף פרחים מתוך דליי האלומיניום הגדולים הניצבים על ספסלי עץ מדורגים. צרורות נוטפים של ראשי נוריות סגורים וחתומים, שושנים ארוכות גבעול שעינן שש וארגמן, כלניות סגולות וורודות ואדומות, וחרציות זהובות.
"למה מי מת?" התפלאה תקווה, מושכת ממחטת נייר מאריזתה השקופה, "חוץ מהמושטים שלנו? אתה השתגעת? אפילו ללוויה של אבא של ראש העיר לא לקחו כל כך הרבה פרחים, אתה מתחתן, אולי? באמת כבר הגיע הזמן. מה זה, יש לך איזה אירוע במלון?" הוסיפה לנחש, "ותשאיר לי משהו", ביקשה, "אתה לא צריך לקנות הכול, יודא'לה, יפה מצידך אבל אנחנו נסתדר, אם לזה התכוונת".
יודא ערם בזהירות את הפרחים על השולחן. הדליים על ספסלי העץ היו כמעט ריקים.
"יש אירוע משפחתי אצלי, לכבוד בת אחותי שהתחתנה, ואני רוצה פרחים, הרבה". והוא הוציא את ארנקו מהכיס הפנימי של מעיל הכבאים שלו. תקווה הביטה בו במבט חריף.
"נו, שיהיה במזל טוב ובקרוב אצלך. רוקנת לי את החנות, מה קפץ עליך? מה אתה רוצה, שאסגור ואלך הביתה לשמעון? יספיק לי בערב לשמוע את כל היללות והבכיות שלו. אני ממשיכה להיות כאן עד הסגירה, אפילו שבגללך אין לי סחורה".
היא פרשה כמה דפי נייר חום עבה וכרכה אותם סביב הפרחים של יודא.
"זו לא סחורה, זה פרחים", אמר יודא ושלח לעברה חיוך ביישני. הוא ערם את הצרורות על זרועו, בזהירות, כנושא תינוק. "תמסרי ד"ש לשמעון ותגידי לו שלא יסתבך ולא יתייאש. הכינרת תמיד חוזרת לעצמה, כבר אלפי שנים, את זה הוא יודע יותר טוב ממני".
כשעמד כבר מחוץ לחנות, נמלך בדעתו ופתח שוב את הדלת, נותן לקול הפעמון להיספג בחלל. "תקווה, אם את רוצה ששמעון יצא קצת בערב, תשלחי אותו אליי, אני אצטרך אותו כנראה, בעצם, לשניכם אני זקוק הערב, תבואו? אותו אני צריך לְפנים חדשות ואותך לפנים חדשות ויפות".
תקווה שלחה לעומתו חיוך רפה ומהורהר ולא אמרה דבר.
 
הוא התקדם דרך השביל העובר ליד בית הכנסת של חסידי קרלין, נמנע מהרחוב הראשי וממבטי הבריות בשל הצרור הגדול שבזרועותיו. הוא העביר את זר הפרחים מדי פעם אל מתחת לזרועו. מתבהר, חשב יודא, לוכד במבטו קרני שמש שחדרו את העננים האפורים שהחלו להתפוגג ולטשטש את קווי המתאר הגדולים שלהם, זה טוב, שרק יגיעו כולם בלי תקלות מצד מזג האוויר ושהסעודה תעלה יפה, אפילו בלי דגים, ושוב כיווץ את פניו לזכר הדגים המומתים והמהומה שוודאי תפרוץ בעיר בשל כך, אך כשהביט באגם ובקצפת הגלים הקטנים שנשלחו בזה אחר זה אל סלעי החוף, ניסה לגרש מליבו את העניין ביש הזה ולהעיר בתוכו שמחה קטנה, פשוטה, מהולה בציפייה לקראת הערב הזה, שהוא מחוללו. הוא הביט במים, שלח את מבטו למרכז האגם, בו נשקפה השמש הדהה, החורפית, כמין מטבע זהב ענקי המוטל למעמקים, מטבע זהב מתנודד כה וכה. אולי זו בארה של מרים השוכנת במעמקי הכינרת, סיפר לעצמו, יש שמועה שאיתרו את המקום שלה. לא אתפלא, חשב יודא, מתאים לטבריה להפוך אגדות ומיתוסים למציאות חיה. ושוב חלפה בו התחושה שחזרה ופקדה אותו בהזדמנויות שונות שאם יעמוד על שפת הכינרת או גם על ההר החולש עליה ישמע קול, את קולה של טבריה בוקע מן הים או מהסלעים, בניגון מיוחד של המים והרוח וזה יהיה בבחינת לדובב שפתי ישנים. הוא זה שידובב ואף ישמע ויעיר לאותו קול, צלול וצרוד, לאה ועייף אך גם קול שנזרקת בו חיות, קול עשוי גלים גלים של מיסתורין כמו האגם הזה וכמו העיר שעל שפתו, כה עתיקה, למודת פאר ואפר, קדושה  ורוח, מלחמות, פגעי טבע ואדם. את הקול הזה דימה לו יודא לשמוע והוא עדיין רפה ודל ונואש. אך כעת כשחשב על בארה של מרים ועל השמועה הנלחשת על "התגלית הארכיאולוגית המרעישה" של גילויהּ מחדש, הקול ששמע היה ספקני ולגלגני והוא אמר לעצמו שבאמת, לא יזיק לכינרת המידלדלת לקבל מים ממקור נוסף, מתוכהּ, וגם יבואו המון תיירים לראות את הנס.
אך הוא דחק את השמועה הזאת מפני המחשבות וההכנות שיש עוד לעשות. התפריט. התפריט, ואם הוא ושותפיו הטובים תרזה וארמון יספיקו הכול בזמן. תרזה כבר הכינה אתמול את גלידת הווניל הסודית והמהוללת שלה, "מדגסקר", שתצורף לאגסים החמים והסמוקים שיתגבעו ויגיחו מתוך רוטב יין מתובל וסמיך, קינוח שרק עליו כבר הסכימו, כמו שאומרת תרזה, אנחנו תמיד מתחילים מן הסוף. אך מה יהיה עוד?
ממקומו בשביל יכול היה להבחין בתכונה הקלה שעמדה בחלל האוויר, בסרטים שנקשרו בשבילים, בשלטי הבד המתנופפים, בדגלים, בבמת העץ שהוקמה ליד המלון הגדול על שפת האגם, שאליו יגיעו משעת הצהריים רצי המרתון. אחדים מהם כבר נראו על המדרגות החיצוניות של המלון, עומדים ומשוחחים בהתלהבות ליד צרורותיהם הצבעוניים. הוא הבחין באחד מהם שניתק מן החבורה, כמו פורר את לכידותה בבת אחת, יורד למטה  לפגוש אישה חבושה בכובע גדול, לבושה במעיל ירוק, ארוך, להחליף איתה דברים. האיש דיבר בתנועות ידיים גדולות, נסערות, למול האישה השותקת. יודא עצר והתבונן בהם ממרחק. השמש נגלתה עומדת בגבו ושולחת עיגול אור מתנודד, כאילו הם ניצבים על במה.

אסתר אטינגר

אסתר אטינגר (נולדה ב־1941) היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות ישראלית. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בספרות עברית ובהיסטוריה של עם ישראל. במשך שנים אחדות ערכה תוכנית ביקורת ספרים ב"קול ישראל", בנוסף ערכה והגישה אנתולוגיות ספרותיות בנושאים שונים. מלבד ספרי השירה כתבה אטינגר רומן אחד, 'פלא לילה', ושני רומנים בלשיים עם הסופרת רות אלמוג, תחת שם העט "אלמוג אטינגר". בנוסף כתבה תסריט לסדרת טלוויזיה וביקורות ספרים בעיתון הארץ ובעיתונים נוספים. בשנת 2019 יצא לאור ספרה "שלום לך דודי", שנכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p8drhp3

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 268 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 28 דק'

נושאים

שלום לך דודי אסתר אטינגר

1


אותו יום בחודש טבת תשס"ו, ראשית ינואר 2006, לא במהרה יישכח.
באותו בוקר עצמו, יום המעונן, יצא יודא את האכסניה שלו לקנות פרחים. ההכנות עוד היו באיבן, מגששות, אך תֶרֶזָה כבר תלתה על לוח המודעות פתק בעברית ובאנגלית שבישר שבשל "אירוע משפחתי" באופן חד־פעמי לא תוגש ארוחת ערב ועם האורחים הסליחה, ותרזה גיחכה לעצמה, כאילו שסעודות ערב הן מעשה שבכל יום או בכל ערב כאן. בין כה וכה רוב האורחים, אפילו בעונה הבוערת, הולכים למסעדות על הטיילת, כל מלכודות התיירים הללו, או יוצאים להפלגה על אחת מספינות השעשועים  שגם שם ישחטו אותם במחיר. והאורחים, שאליהם מופנית ההודעה הם שלושה או ארבעה צליינים שכבר הודיעו שיחזרו מאוחר.
השעה היתה מעט לפני תשע, מחטי גשם דקיק ריססו את הכביש ויודא במגפי דייגים ומעיל פלסטיק דק וכחול, "מעיל הכבאים" הנצחי שלו, כפי A שכינתה אותו בליגלוג אחותו אלישבע, פנה בהילוך גמלוני לעבר חנות הפרחים של תקווה. הוא לא היה בטוח שתקווה כבר פתחה את החנות הזעירה שלה, שחלון הראווה שלה נותן עין ניאון אחת ברחוב הראשי ועין שנייה צופה לאגם, לכן פנה וירד למעגן. פרחים, כמעט לא קנה בעצמו, פעם בשבוע היתה תקווה שולחת זר גדול לאגרטל הזכוכית שבמרכז המבואה. פרחים נקשרו במחשבתו למוסיקה, לחלומות על יופי בלתי נתפס, אך גם אל אביו שנהג, עד שיוסי נהרג, לבוא הביתה בכל יום שישי בצהריים עם זר גלדיולות קַרשי וקפוץ ניצנים שקנה בדרך, ולהטילו על השיש במטבח כמעט כאילו הוא חובט הושענא, כשאמו רוגנת לעצמה, שוב את זה, אתה יודע שאני לא אוהבת גלדיולות, כמה שנים אתה מכיר אותי ועוד לא למדת? ואביו בחיוך מתחטא אומר זה מה שהיה, גם גלדיולה זה פרח.
זה מה שהיה, אך בשעה זו היה האגם אפור ואטום, חיוור פָּנים, מקיץ משנתו, והציפורים טסו מעליו במבנה חרטומי שועט קדימה, מנקדות אותו בפירורי זוהר שניתזו מפס זהב בשוליו של ענן שחור וגדול. אבל עוד רגע התפורר המבנה השועט קדימה ואלפי נקודות צורחות שייטו בחלל, מזרות אימים, מבוהלות, פונות כולן לנקודה אחת סמוך לחוף, בה ליחכו המים סלעי בזלת גדולים וציצות שיחים ירוקות וסבוכות למראה.
ליבו של יודא ניבא לו רעות. הוא ריחרח  את האויר, אדי צחנה מילאו את אפו, ריח מוות. השחפים הם מבשרי הרע, מבשרי הטרף, כבר נכונה להם סעודת לווייתן מתמשכת לאותו יום, אך גם הם לא יינקו, חשב בכעס, שוב רצחו לנו דגים, שוב שפכו רעל המנוולים, וכשעמד על המזח כבר ראה אותם, צפים על המים, מפרפרים ודוממים, צפים ונחבטים בסלעי החוף ומעליהם המון רב של מקורי ציפורים שוקקים ונעים מעלה מטה.
 
יודא פתח את דלת החנות ופעמון נסתר השמיע צלצול תקיף. בפנים היו אור ניאון סגול, אוויר רטוב וניחוח דק, מעורב. תקווה, בפנים לבנים וחדים, לידיה כפפות בד עבות, מרטה  בזריזות את קצותיהם של גבעולי ורדים מעלים וחוחים עוקצניים.
"את כבר יודעת", ניחש יודא, "שמעון?"
"הוא חזר מוקדם. גמרו אותם", אמרה, "ושמעון גם גמור, הלך לישון. וכי מה יעשה? כבר אין כבוד, אין כלום. מאז שאלה נכנסו לפה, הלך עלינו. מזמן שהוא ילד הוא דייג, זה החיים שלו ולא היו דברים כאלה. הוא גמור. אני רואה אותו ונקרעת. ולא רק בגלל הפרנסה שהלכה. זה הכבוד של המקצוע. של הבנאדם. מה זה להרעיל דגים? ואת המים? הפקר, הכול הפקר", אמרה בייאוש.
יודא לא ענה, פניו קודרים וכהים. הוא החל לאסוף פרחים מתוך דליי האלומיניום הגדולים הניצבים על ספסלי עץ מדורגים. צרורות נוטפים של ראשי נוריות סגורים וחתומים, שושנים ארוכות גבעול שעינן שש וארגמן, כלניות סגולות וורודות ואדומות, וחרציות זהובות.
"למה מי מת?" התפלאה תקווה, מושכת ממחטת נייר מאריזתה השקופה, "חוץ מהמושטים שלנו? אתה השתגעת? אפילו ללוויה של אבא של ראש העיר לא לקחו כל כך הרבה פרחים, אתה מתחתן, אולי? באמת כבר הגיע הזמן. מה זה, יש לך איזה אירוע במלון?" הוסיפה לנחש, "ותשאיר לי משהו", ביקשה, "אתה לא צריך לקנות הכול, יודא'לה, יפה מצידך אבל אנחנו נסתדר, אם לזה התכוונת".
יודא ערם בזהירות את הפרחים על השולחן. הדליים על ספסלי העץ היו כמעט ריקים.
"יש אירוע משפחתי אצלי, לכבוד בת אחותי שהתחתנה, ואני רוצה פרחים, הרבה". והוא הוציא את ארנקו מהכיס הפנימי של מעיל הכבאים שלו. תקווה הביטה בו במבט חריף.
"נו, שיהיה במזל טוב ובקרוב אצלך. רוקנת לי את החנות, מה קפץ עליך? מה אתה רוצה, שאסגור ואלך הביתה לשמעון? יספיק לי בערב לשמוע את כל היללות והבכיות שלו. אני ממשיכה להיות כאן עד הסגירה, אפילו שבגללך אין לי סחורה".
היא פרשה כמה דפי נייר חום עבה וכרכה אותם סביב הפרחים של יודא.
"זו לא סחורה, זה פרחים", אמר יודא ושלח לעברה חיוך ביישני. הוא ערם את הצרורות על זרועו, בזהירות, כנושא תינוק. "תמסרי ד"ש לשמעון ותגידי לו שלא יסתבך ולא יתייאש. הכינרת תמיד חוזרת לעצמה, כבר אלפי שנים, את זה הוא יודע יותר טוב ממני".
כשעמד כבר מחוץ לחנות, נמלך בדעתו ופתח שוב את הדלת, נותן לקול הפעמון להיספג בחלל. "תקווה, אם את רוצה ששמעון יצא קצת בערב, תשלחי אותו אליי, אני אצטרך אותו כנראה, בעצם, לשניכם אני זקוק הערב, תבואו? אותו אני צריך לְפנים חדשות ואותך לפנים חדשות ויפות".
תקווה שלחה לעומתו חיוך רפה ומהורהר ולא אמרה דבר.
 
הוא התקדם דרך השביל העובר ליד בית הכנסת של חסידי קרלין, נמנע מהרחוב הראשי וממבטי הבריות בשל הצרור הגדול שבזרועותיו. הוא העביר את זר הפרחים מדי פעם אל מתחת לזרועו. מתבהר, חשב יודא, לוכד במבטו קרני שמש שחדרו את העננים האפורים שהחלו להתפוגג ולטשטש את קווי המתאר הגדולים שלהם, זה טוב, שרק יגיעו כולם בלי תקלות מצד מזג האוויר ושהסעודה תעלה יפה, אפילו בלי דגים, ושוב כיווץ את פניו לזכר הדגים המומתים והמהומה שוודאי תפרוץ בעיר בשל כך, אך כשהביט באגם ובקצפת הגלים הקטנים שנשלחו בזה אחר זה אל סלעי החוף, ניסה לגרש מליבו את העניין ביש הזה ולהעיר בתוכו שמחה קטנה, פשוטה, מהולה בציפייה לקראת הערב הזה, שהוא מחוללו. הוא הביט במים, שלח את מבטו למרכז האגם, בו נשקפה השמש הדהה, החורפית, כמין מטבע זהב ענקי המוטל למעמקים, מטבע זהב מתנודד כה וכה. אולי זו בארה של מרים השוכנת במעמקי הכינרת, סיפר לעצמו, יש שמועה שאיתרו את המקום שלה. לא אתפלא, חשב יודא, מתאים לטבריה להפוך אגדות ומיתוסים למציאות חיה. ושוב חלפה בו התחושה שחזרה ופקדה אותו בהזדמנויות שונות שאם יעמוד על שפת הכינרת או גם על ההר החולש עליה ישמע קול, את קולה של טבריה בוקע מן הים או מהסלעים, בניגון מיוחד של המים והרוח וזה יהיה בבחינת לדובב שפתי ישנים. הוא זה שידובב ואף ישמע ויעיר לאותו קול, צלול וצרוד, לאה ועייף אך גם קול שנזרקת בו חיות, קול עשוי גלים גלים של מיסתורין כמו האגם הזה וכמו העיר שעל שפתו, כה עתיקה, למודת פאר ואפר, קדושה  ורוח, מלחמות, פגעי טבע ואדם. את הקול הזה דימה לו יודא לשמוע והוא עדיין רפה ודל ונואש. אך כעת כשחשב על בארה של מרים ועל השמועה הנלחשת על "התגלית הארכיאולוגית המרעישה" של גילויהּ מחדש, הקול ששמע היה ספקני ולגלגני והוא אמר לעצמו שבאמת, לא יזיק לכינרת המידלדלת לקבל מים ממקור נוסף, מתוכהּ, וגם יבואו המון תיירים לראות את הנס.
אך הוא דחק את השמועה הזאת מפני המחשבות וההכנות שיש עוד לעשות. התפריט. התפריט, ואם הוא ושותפיו הטובים תרזה וארמון יספיקו הכול בזמן. תרזה כבר הכינה אתמול את גלידת הווניל הסודית והמהוללת שלה, "מדגסקר", שתצורף לאגסים החמים והסמוקים שיתגבעו ויגיחו מתוך רוטב יין מתובל וסמיך, קינוח שרק עליו כבר הסכימו, כמו שאומרת תרזה, אנחנו תמיד מתחילים מן הסוף. אך מה יהיה עוד?
ממקומו בשביל יכול היה להבחין בתכונה הקלה שעמדה בחלל האוויר, בסרטים שנקשרו בשבילים, בשלטי הבד המתנופפים, בדגלים, בבמת העץ שהוקמה ליד המלון הגדול על שפת האגם, שאליו יגיעו משעת הצהריים רצי המרתון. אחדים מהם כבר נראו על המדרגות החיצוניות של המלון, עומדים ומשוחחים בהתלהבות ליד צרורותיהם הצבעוניים. הוא הבחין באחד מהם שניתק מן החבורה, כמו פורר את לכידותה בבת אחת, יורד למטה  לפגוש אישה חבושה בכובע גדול, לבושה במעיל ירוק, ארוך, להחליף איתה דברים. האיש דיבר בתנועות ידיים גדולות, נסערות, למול האישה השותקת. יודא עצר והתבונן בהם ממרחק. השמש נגלתה עומדת בגבו ושולחת עיגול אור מתנודד, כאילו הם ניצבים על במה.