האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים

האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: שירן בק
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'

תקציר

אלבר קאמי העיד על סימון וייל שהיא "הרוח הגדולה היחידה של תקופתנו".

וייל (1943-1909) התעניינה בפילוסופיה, דתות, מתמטיקה ומיסטיקה, אך עיוניה בפסגות הרוח, בחכמת יוון והודו, לא גרעו מדאגתה לבעיות השעה. כדי להבין מקרוב את הניכור הכרוך בעבודה בעידן התעשייתי, היא עבדה במפעל כפועלת בפס ייצור בשכר על-פי תפוקה. סימון וייל הייתה בעצם פעילה חברתית, ראשונה מסוגה.

ספר זה נועד לחשוף את הגותה שהיא אקטואלית מתמיד לנוכח המשברים הפוקדים את העולם המערבי. וייל מתארת את התהליכים השוחקים את הסולידריות החברתית ומציעה תובנה מקורית של פוליטיקה מבוססת צדק. 

ספר זה כולל שבעה מאמרים: "האם אנו נאבקים למען הצדק?"; "האישי והאנושי"; "טיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם"; "הרהורים על הסיבות לחירות ולדיכוי חברתי"; "תנאי ראשון לעבודה לא-עבדותית"; "מסה על מושג הקריאה"; "הרהורים אחדים על מושג הערך", וכן פרק אחד מספרה ההשתרשות הדן ב"צורכי הנפש" של האדם.

הספר כולל גם שלוש מסות על סימון וייל, פרי עטם של עורכי הספר, פרופ' אביעד חפץ וד"ר דניס שרביט מן האוניברסיטה הפתוחה: "סימון וייל – לחיות כדי לכתוב, לכתוב כדי לחיות"; "סימון וייל – גוף ועבודה"; "השאלה היהודית של סימון וייל – בין חסד לדין".

ספרה של סימון וייל, הכובד והחסד, ראה אור בהוצאת כרמל בתשנ"ד (1994).

פרק ראשון

הקדמה לשער הראשון
 
ביוני 1940 עזבה סימון וייל את פריז בחיפזון עם הוריה ברכבת האחרונה שנסעה דרומה טרם כיבוש פריז בידי הנאצים, ובאוקטובר באותה שנה הגיעה המשפחה למרסיי. בתחילת 1941 סימון וייל מכינה שם בקשת כניסה לאנגליה כדי לשרת ב"צרפת החופשית" בראשות הגנרל דה גול, במטרה לקחת חלק ב"משימות מועילות ומסוכנות" כגון "הצעה להצנחת מתנדבים מעל מחנות ריכוז כדי לארגן שם מרד" או "פרויקט להקמת יחידת אחיות בקו החזית הראשון" שאותו התחילה לגבש עוד בפריז. תפיסתה הייתה שלזמנים חסרי תקדים נחוצים אמצעים חסרי תקדים, וכי פרויקטים נועזים ונחרצים כאלה יהיו אפקטיביים כמעוררי השראה בקרב הלוחמים בחזית, על אף (ובשל) הסיכון הרב הכרוך בהם.
 
במאי 1942 היא עוזבת את מרסיי עם הוריה לניו יורק דרך קזבלנקה. בהגיעה לניו יורק ביולי היא כותבת לחברהּ לספסל הלימודים מוריס שומאן, שכבר היה אז בלונדון וחבר ב"צרפת החופשית", ומפצירה בו להשיג עבורה אישור כניסה לאנגליה וקבלה לארגון כדי לממש את הפרויקטים שתכננה. לאחר חודשי המתנה היא מקבלת את האישור המיוחל. אולם, כשהיא מגיעה בסוף שנת 1942 ללונדון, היא מגלה לאכזבתה המרה שהממונים עליה ב"צרפת החופשית" אינם מתכוונים לממש את תוכניתה להקמת יחידת אחיות בקו החזית הראשון; כשהתוכנית מוצגת בפני דה גול, הוא מפטיר: "היא משוגעת".
 
סימון וייל מוכפפת לפרנסיס־לואי קלוזון ולאנדרה פיליפ, בצוות העובד על ניסוח הצהרת זכויות אדם חדשה לבקשתו של דה גול. סימון וייל פגשה את אנדרה פיליפ עוד בניו יורק כשנשא שם הרצאה בתחילת נובמבר באותה שנה, והכריז בה כי הכרזת זכויות האדם החדשה תהווה "הצהרת אמונה" אמיתית, שתבטא את הערכים האוניברסליים המושתתים על אופיה המקודש של אישיות האדם. היא סברה, לעומתו, שהמושגים האלה חלשים מכדי לעורר השראה; כי הקדוש בכל אדם אינו ייחודו האישי אלא דווקא ההיבטים הבלתי־אישיים שבו, הכמיהה של כל אדם לטוב, "שטוב ולא רע יאונה לו"; כי מושג הזכות נופל ונחות ממושג החובה כלפי צורכי הגוף והנפש של כל אדם באשר הוא אדם; כי רוח הצדק, זו שתעורר השראה אמיתית, היא דווקא "שיגעון האהבה" לראות בבני האדם תכליות ולעולם לא אמצעים, לבקש את הסכמתם האקטיבית לכל פעולה גם אם נרמסו ונאלמו דום בחולשתם.
 
סימון וייל משקיעה אפוא את עצמה במשך כארבעה חודשים בכתיבה אינטנסיבית ביותר של מחברות, מאמרי הכנה וטיוטות, לשם ניסוח "הצהרת אמונה" חדשה שעל בסיסה מושתתת הצהרת חובות כלפי האדם. רעיונותיה להצהרת החובות מתקבלים בקרירות בקרב הממונים עליה, אולם הם מעודדים אותה בכל זאת להרחיבם. היא עושה זאת בכתיבה רצופה של מאות עמודים כמעט ללא כל הגהה או עריכה, שיהיו ליצירתה הגדולה השנייה, השתרשות, עד שבאמצע אפריל 1943 היא מתמוטטת פיזית מחוסרת הכרה על רצפת חדרה. היא מאושפזת בבית החולים "מידלסקס" ומאובחנת כחולה בשחפת. בבית החולים היא כותבת מספר עמודים נוספים ליצירתה הבלתי גמורה וכמה מכתבים. באמצע אוגוסט היא מועברת לסנטוריום באשפורד, ומתה שם לאחר שבוע, ב־28 באוגוסט 1943.
 
בחלק זה של הקובץ הנוכחי מובאים שניים מהמאמרים המכינים מתקופה זו, "האם אנו נלחמים למען הצדק?" ו"האישי והאנושי", ולאחריהם הצהרת החובות כלפי האדם, שכתבה סימון וייל בשני חלקים. המסמך "טיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם" (שהוא כשלעצמו גרסה מתקדמת של כמה טיוטות קודמות) נפתח ב"הצהרת אמונה" שהיא הבסיס או המבוא להצהרה, וממשיך בתקציר של הצגת החובות והדרך ליישומן; המסמך "צורכי הנפש" (שהוא תחילתו של הספר השתרשות) נפתח בהקדמה (פרלוד) להצהרה, ובעקבותיה פירוט נרחב של הצגת החובות בה.
 
 
 
1
האם אנו נאבקים למען הצדק?
 
"הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול. כשצד אחד חזק והאחר חלש, החזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם."[1]
 
כך מדברים אצל תוקידידיס האתונאים שהציבו אולטימטום לעיר־מדינה הקטנה והמסכנה מילוס.
 
הם מוסיפים: "באשר לאלים, אנו מחזיקים בהשערה, שמתוך כורח טבעם הם שולטים בכל מקום שכוחם מגיע, ואנו יודעים זאת בבירור על בני האדם."[2]
 
כך ביטאו בשני משפטים את כל הפוליטיקה הריאליסטית. רק היוונים בני תקופה זו יכלו לתפוס את הרע בצלילות המופלאה הזו. הם כבר לא אהבו את הטוב, אך אבותיהם, אשר אהבוהו, הנחילו להם את אורו. הם השתמשו בו כדי להכיר את האמת על הרע. בני האדם טרם השתקעו בשקר. משום כך, לא האתונאים אלא הרומאים הם שייסדו אימפריה.
 
שני המשפטים האלו הם מאותם משפטים המזעזעים את הנשמות הטובות. אך כל עוד לא חש האדם את האמת שבהם בבשרו, בדמו ובכל נפשו, אין לו גישה אל אהבת הצדק הממשית.
 
היוונים[3] הפליאו להגדיר צדק בתור הסכמה הדדית.
 
ארוס, אומר אפלטון, "אינו גורם עוול לשום אל ולשום אדם, וגם אין אל או אדם שיגרמו עוול לארוס. שהרי לא כוח הזרוע הוא שגורם לאדם לסבול מן האהבה, אם הוא סובל ממנה, ולא הוא שמעורר את האהבה, אם היא מתעוררת, כי כוח הזרוע ואל האהבה זרים לחלוטין זה לזה. כל אחד משרת את ארוס מרצונו החופשי בכל דבר, ובמקום ששוררת בו הסכמה הדדית שכזאת תופס הכלל 'החוקים הם שליטיה של העיר'".[4]
 
מתוך כך הניגוד בין הצודק לאפשרי בדברים המובאים אצל תוקידידיס מתבהר מאוד. כאשר יש לשני הצדדים כוח שווה, מחפשים את התנאים להסכמה הדדית. כאשר אין למישהו יכולת לסרב, אין מחפשים שיטה להשגת הסכמתו. התנאים המתאימים לאילוצים האובייקטיביים הם לבדם נבדקים; אין מחפשים אלא את הסכמת החומר.
 
במילים אחרות, לפעולה האנושית אין חוק או גבול מלבד המכשולים. אין היא באה במגע עם מציאות אחרת מלבדם. החומר מציב מכשולים הנקבעים על ידי מנגנונו. האדם עשוי להציב מכשולים באמצעות יכולת סירוב שלעיתים יש לו ולעיתים אין לו. כאשר אין לו, הוא אינו מהווה מכשול ולפיכך גם לא גבול. ביחס לפעולה ולמי שמבצע אותה אין לאדם הזה קיום.
 
בכל פעם שישנה פעולה, המחשבה מכוונת אל מטרתה. לולא המכשולים הייתה המטרה מושגת מייד עם הופעתה במחשבה. לפעמים כך קורה. ילד רואה את אימו ממרחק אחרי היעדרות, והוא חבוק בזרועותיה כמעט בטרם ידע שראה אותה. אך כאשר ביצוע מיידי אינו אפשרי, המחשבה, הממוקדת תחילה במטרה, שמה לב באופן בלתי נמנע למכשולים.
 
היא שמה לב אליהם בלבד. במָקום שאין מכשולים, אין היא נעצרת. מה שאינו מהווה מכשול בדרך פעולתה – למשל, בני אדם המשוללים יכולת סירוב – שקוף למחשבה כשם שזכוכית צלולה לחלוטין היא שקופה למבט. אין הדבר תלוי בה אם תיעצר בו, כשם שאין הדבר תלוי במבט אם יראה את הזכוכית.
 
מי שאינו רואה זגוגית אינו יודע שאינו רואה אותה. מי שכן רואה אותה, בהימצאו במקום אחר, אינו יודע שהראשון אינו רואה אותה.
 
כאשר רצוננו מתממש מחוצה לנו על ידי פעולות שעושים אחרים, איננו מבזבזים את זמננו ואת כוח קשבנו כדי לבדוק אם הסכימו לכך. הדבר נכון לכולנו. הקשב, הנתון כולו להצלחת המשימה, אינו נמשך אליהם כל עוד הם כנועים.
 
הדבר הכרחי. שהרי אילולא כן לא היו הדברים נעשים, ואילולא נעשו הדברים היינו מתים.
 
אך משום כך הפעולה נגועה בחילול הקודש. שכן ההסכמה האנושית היא דבר מקודש. היא מה שהאדם מעניק לאלוהים. היא מה שאלוהים מחפש כקבצן אצל בני האדם.
 
הדבר שאלוהים מתחנן תדיר בפני כל אדם שיעניק לו הוא־הוא הדבר שבני אדם אחרים בזים לו.
 
אונס הוא קריקטורה מחרידה של אהבה שההסכמה נעדרת ממנה. אחרי אונס, דיכוי הוא האימה השנייה של הקיום האנושי. הוא קריקטורה מחרידה של ציות. ההסכמה חיונית לציות כשם שהיא חיונית לאהבה.
 
תלייניה של העיר־מדינה מילוס היו פגאנים, במובן המתועב של המילה, שלא כאבותיהם. במשפט אחד הגדירו את התפיסה הפגאנית הגדרה מלאה ומושלמת. "אנו מאמינים בנוגע לאלים שמתוך כורח טבעם הם שולטים בכל מקום שכוחם מגיע."
 
האמונה הנוצרית אינה אלא זעקתה של הקביעה ההפוכה. כך גם הדוקטרינות העתיקות של סין, של הודו, של מצרים ושל יוון.
 
מעשה הבריאה אינו מעשה של עוצמה. הוא ויתור. במעשה הבריאה נוסדה ממלכה שונה מממלכת האלוהים. מציאות העולם הזה מורכבת ממנגנון החומר ומן האוטונומיה של יצורים רציונליים. זו ממלכה שאלוהים פרש ממנה. כיוון שוויתר על היותו המלך של הממלכה הזו, אלוהים אינו יכול לבוא אליה אלא כקבצן.
 
את הסיבה לוויתור זה מבטא אפלטון כך: "הוא היה טוב."[5]
 
הדוקטרינה הנוצרית כוללת את מושג הוויתור השני. "הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד... השפיל עצמו וציית עד מוות... ואף כי היה הבן, מסבלותיו למד לציית."[6]
 
דברים אלו היו עשויים להיות תשובה לאתונאים רוצחי מילוס. הם ודאי היו מעוררים בהם צחוק. ובצדק. הם אבסורדיים. הם מטורפים.
 
אך ככל שתוכנם של דברים אלו אבסורדי ומטורף, כך באופן פרופורציונלי יהיה אבסורדי ומטורף מצד כל אדם שהוא לכפות על עצמו את ההכרח לבקש הסכמה כאשר יכולת הסירוב אינה קיימת. זהו אותו שיגעון.
 
אך אייסכילוס אמר בנוגע לפרומתאוס: "טוב לו לאדם לאהוב עד שייראה משוגע."
 
שיגעון האהבה, כשהוא אוחז באדם, משנה לחלוטין את אופני הפעולה והמחשבה. הוא דומה לשיגעון האלוהים. שיגעון האלוהים הוא הצורך בהסכמתם החופשית של בני האדם. בני האדם המשוגעים מאהבה לרעיהם סובלים בחושבם שבכל מקום בעולם משמשים בני האדם אמצעי לרצון הזולת בלי שהסכימו לכך. אין הם יכולים לשאת את הידיעה שכך הדבר לעיתים קרובות בנוגע לרצונותיהם שלהם ולרצונותיהן של הקבוצות שהם נמנים עימן. בכל פעולותיהם ומחשבותיהם הקשורות לבני אדם, יהיה אשר יהיה טיב הקשר, כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, נראה להם כמכונן על ידי הכושר להסכים לטוב הסכמה חופשית מתוך אהבה, כושר הלכוד בנפש ובגוף. לא דוקטרינות, תפיסות, נטיות, כוונות, רציות הן המשנות כך את מנגנון מחשבתו של האדם. יש צורך בשיגעון.
 
אדם חסר כסף שהרעב מכרסם בו אינו יכול לראות בלי כאב שום דבר הקשור למזון. בעיניו, עיר, כפר, רחוב, אינם אלא מסעדות וחנויות אוכל, וסביבן בתים מעורפלים. בהולכו לאורך הרחוב, אם הוא עובר על פני מסעדה, אין הוא יכול שלא לעצור רגע קט. אומנם נראה שאין כאן שום מכשול להליכה. אך בעיניו יש מכשול, בגלל הרעב. עוברי אורח אחרים, המטיילים ללא מטרה או העסוקים בענייניהם, נעים ברחובות האלו כמו ליד תפאורת תיאטרון. בעיניו כל מסעדה מחזיקה את מלוא הממשות, בשל אותו מנגנון בלתי נראה ההופך אותה למכשול.
 
אך התנאי לכך הוא שיהיה רעב. דבר מכל זה אינו מתרחש אם אין בו צורך המכרסם בגוף.
 
לאנשים המוכים בשיגעון האהבה יש צורך לראות את כושר ההסכמה החופשית פורח בכל מקום בעולם הזה, בכל צורות החיים האנושיים, אצל כל בני האדם.
 
למה זה חשוב להם? חושבים האנשים הרציונלים. אך אין זו אשמתם, האומללים. הם משוגעים. בטנם מתהפכת. הם רעבים וצמאים לצדק.
 
כשם שכל המסעדות ממשיות בעיני האביון הגווע ברעב, כך, בעיניהם, כל בני האדם ממשיים. בעיניהם בלבד. צירוף נסיבות מסוים או תכונת אישיות מסוימת הם המעוררים תמיד אצל האנשים הרגילים את התחושה שהאדם קיים ממש. אך המשוגעים האלו יכולים לכוון את קשבם אל כל אדם שהוא בכל נסיבות שהן ולקבל ממנו את הלם הממשות.
 
אך לשם כך הם צריכים להיות משוגעים, לשאת בתוכם צורך ההורס את האיזון הטבעי של הנפש כשם שהרעב הורס את תפקוד האיברים.
 
להמון בני האדם, המשוללים יכולת להעניק הסכמה או לסרב, אין בכללותו סיכוי קל שבקלים להתרומם ולהשיג את היכולת הזו ללא שיתוף פעולה כלשהו בקרב אלה הנותנים את הפקודות. אך אין שיתוף פעולה כזה אלא בקרב המשוגעים. וככל שיש יותר שיגעון למטה, כך יש סיכוי גדול יותר שמתוך הידבקות יופיע השיגעון גם למעלה.
 
במידה שיש ברגע כלשהו שיגעון אהבה בקרב בני האדם, במידה זו ולא יותר יש אפשרות לשינוי לכיוון הצדק.
 
אדם צריך להיות עיוור כדי לחשוב שצדק מנוגד לצדקה; שלכל אחד מהם תחום שונה, שיש צדקה נעלה מן הצדק או צדק פחוּת מן הצדקה.
 
כאשר שני המושגים מנוגדים זה לזה, הצדקה אינה אלא גחמה ממקור נחוּת בדרך כלל, והצדק אינו אלא אילוץ חברתי. מי שאינם יודעים זאת מעולם לא היו באחת מאותן סיטואציות שבהן אי־הצדק פורק כל עול, או היו שקועים בשקר עד שחשבו כי הם עושים צדק בנקל.
 
מעשה צודק הוא לא לגנוב סחורה. מעשה צדקה הוא לתת נדבה. אך בעל החנות יכול לשלוח אותי לכלא. הקבצן, גם אם חייו תלויים בעזרתי, לא יסגיר אותי למשטרה אם אסרב לעזור לו.
 
מחלוקות רבות בין הימין לשמאל מצטמצמות לניגוד בין ההעדפה שכל אחד יוכל לממש את גחמותיו האישיות לבין ההעדפה שהחברה תוכל להטיל מגבלות; ואולי ביתר דיוק, בין האימה מפני המגבלות שתטיל החברה לבין האימה מפני גחמות אישיות. לא הצדק ולא הצדקה נוגעים לכך.
 
מטרת הצדק היא הפעלתו הארצית של כושר ההסכמה. לשמרה באדיקות בכל מקום שהיא קיימת, לנסות ליצור את התנאים לקיומה במקום שהיא חסרה, זוהי אהבת הצדק.
 
המילה הייחודית והיפה כל כך "צדק" מכילה את מלוא המשמעות של שלוש המילים של הסיסמה הצרפתית. חירות היא האפשרות הממשית להעניק הסכמה. בני האדם אינם זקוקים לשוויון אלא בנוגע אליה. רוח האחווה היא לרצות שכל אדם ייהנה ממנה.
 
אפשרות ההסכמה עולה מתוך חיים הכוללים תנאים המאפשרים הסכמה. עוני ומחסור נפשי וגופני מונעים מן ההסכמה להתרחש בסתרי הלב.
 
הבעת ההסכמה הכרחית בעדיפות שנייה בלבד. מחשבה לא־מובעת היא מחשבה לא־מושלמת, אך אם היא ממשית, היא יכולה לפלס דרכים עקיפות אל ההבעה. הבעה ששום מחשבה אינה מתאימה לה היא שקר, ותמיד, בכל מקום, יש אפשרות לשקר.
 
כיוון שהציות הוא למעשה החוק הנצחי של החיים האנושיים, אין לקבוע הבדל אלא בין ציות בהסכמה ובין ציות שלא בהסכמה. במקום שבו יש ציות בהסכמה, יש חירות, ולא בשום מקום אחר.
 
החירות אינה יכולה להימצא בפרלמנט, בעיתונות, בשום מוסד. היא נמצאת בציות. כאשר לציות אין טעם יום־יומי וקבוע של חירות בכל מקום, אין חירות. החירות היא טעמו של הציות האמיתי.
 
צורות ההסכמה וביטוייה משתנים מאוד בהתאם למסורת ולסביבה. כך, למשל, חברה המורכבת מבני אדם חופשיים הרבה יותר מאיתנו יכולה להצטייר לנו בבורותנו כרודנית, אם היא שונה מאוד מאיתנו. איננו יודעים שמחוץ לתחום המילים יש הבדלי שפה ואפשרויות להבנה שגויה. ואנו מקיימים בורות זו בקרבנו, מפני שהיא מספקת בכולנו נטייה מבישה, בלתי מוצהרת, לכיבושים המשעבדים במסווה של שחרור. מצד שני, יש מעין מסירות הקשורה לעבדות, ואשר אינה סימן להסכמה אלא תוצאה ישירה של מערכת כפייה אכזרית; שכן בצר לו, הטבע האנושי מחפש נואשות פיצויים בכל מקום שהוא. שנאה, אדישות קודרת, התקשרות עיוורת, הכול כשר בעיניו כדי לחמוק מן המחשבה על צרתו.
 
במקום שיש חירות, יש פריחה של אושר, של יופי ושל שירה; אולי זה סימן ההיכר הוודאי היחיד שלה.
 
המחשבה הדמוקרטית כוללת טעות חמורה, והיא הבלבול בין ההסכמה לבין צורה מסוימת אחת של הסכמה שאינה הצורה היחידה, ואשר ככל צורה עלולה בנקל להיות צורה ריקה.
 
הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו הייתה חלולה, מפני שבחרנו חלק ממנהיגינו ובזנו להם, נטרנו טינה למי שלא בחרנו, וצייתנו לכולם בעל כורחנו.
 
את ההסכמה אי אפשר לא למכור ולא לקנות. לפיכך יהיו אשר יהיו המוסדות הפוליטיים, בחברה שבה הסחר בכסף שולט ברוב־רובה של הפעילות החברתית, וכמעט כל הציות נקנה ונמכר, החירות אינה אפשרית.
 
כשם שהדיכוי מקביל לאונס, כך שליטת הכסף בעבודה, המגיעה עד לדרגה שבה הכסף נעשה המניע לעבודה, מקבילה לזנות.
 
התלהבות אינה הסכמה, אלא דחף שטחי של הנפש. היחס בינה לבין הסכמה כמוהו כיחס בין התקשרות חולנית של הולל לאישה מופקרת לבין ברית הנישואים.
 
במקום שבו אין מניעים מוכרים אחרים מלבד אילוץ, כסף והתלהבות, שמקפידים לקיימה ולעוררה, אין אפשרות לחירות.
 
אך כמעט כך המצב היום, במינונים שונים, בכל מדינות הגזע הלבן ובכל המדינות שחדרה לתוכן השפעת הגזע הלבן.
 
אם אנגליה יוצאת מכלל זה במידה רבה, הרי זה מפני שעדיין יש בה מעט עבר חי ושלם. העבר הזה, הנוכח ברחבי המדינה, היה לרגע ניצוץ הישועה היחיד בשביל העולם. אך אין אוצר דומה במקום אחר.
 
לרוע המזל החירות בשבילנו אינה דבר קרוב מאוד שיש להשיג בחזרה, חפץ מוכר שנגנב במפתיע. היא דבר שיש להמציא.
 
אנו הצרפתים הבאנו לעולם לפנים את עקרונות 1789. אך טעות מצידנו להתגאות בכך. שכן לא אז ולא מאז לא ידענו לחושבם ולהוציאם לפועל. זכרם צריך ללמדנו צניעות.
 
אומנם הצניעות נראית כחילול קודש כשהדברים אמורים במולדת. אך איסור זה מעמיד מחסום בין הפטריוטיות המודרנית ובין רוח הצדק והאהבה. הרוח הצבועה מרעילה במקורו כל רגש שהצניעות מורחקת ממנו.
 
הפטריוטיזם המודרני הוא רגש שעבר בירושה מרומי הפגאנית, והגיע עד אלינו במרוצת מאות רבות של שנות נצרות בלי שהוטבל. זו הסיבה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הרוח של עקרונות 1789; אי אפשר להתאימם יחדיו לאמת, כפי שנחוץ לצרפתים.
 
כפי שהינו, הוא יכול להקשיח אנשים אחדים עד לקורבן העליון, אך הוא אינו יכול להאכיל את ההמונים המיואשים כיום. הם זקוקים למשהו שאינו קורנליאני, אלא קרוב, אנושי, חם, פשוט ובלי גאווה.
 
ראשית כול, כדי שיוכל הציות להיעשות בהסכמה, צריך משהו לאהוב, משהו שבני האדם מסכימים לציית למען אהבתו.
 
משהו לאהוב, לא מתוך שנאת הדבר המנוגד לו, אלא כשהוא לעצמו. רוח הציות בהסכמה נובעת מאהבה, לא משנאה.
 
אומנם השנאה מספקת חיקוי מבריק מאוד לעיתים, אך בכל זאת בינוני, נחות באיכותו, קצר ימים, המתכלה מהר.
 
משהו לאהוב לא בשל תהילתו, יוקרתו, זוהרו, כיבושיו, השפעתו, התרחבותו העתידית, אלא כשהוא לעצמו, בעירומו ובממשותו, כשם שאם שבנה הגיע למקום הראשון בבחינת הכניסה לבית הספר הפוליטכני, אוהבת בו דבר אחר. שאם לא כן אין הרגש עמוק דיו להיות מקור ציות קבוע.
 
צריך משהו שהאוכלוסייה תוכל לאהוב בטבעיות, מעומק הלב, מעומק עברה שלה, מתוך שאיפותיה המסורתיות, ולא באמצעות פיתוי, תעמולה, או תרומה זרה.
 
צריך אהבה הנלגמת במלוא הטבעיות עם החלב, והמניעה את בני הנוער לחתום אחת ולתמיד, בסתרי ליבם, ברית נאמנות, שחיים שלמים של ציות אינם אלא המשכה.
 
צריך שצורות החיים החברתיים יהיו מחושבות באופן כזה שיזכירו לאוכלוסייה בלא הרף, בשפה הסימבולית המובנת לה ביותר, המתאימה ביותר למנהגיה, למסורותיה, להתקשרויותיה, את אופייה המקודש של הנאמנות הזו, את ההסכמה החופשית שהיא צומחת מתוכה, את החובות החמורות הנובעות ממנה.
 
מנקודת מבט זו, הרפובליקה, זכות ההצבעה האוניברסלית והאיגודים המקצועיים העצמאיים הכרחיים לחלוטין בצרפת. אך זה בהחלט אינו מספיק, כיוון שהיחס לדברים האלו נעשה אדיש, והם לא שבו לעורר עניין אלא זמן רב לאחר שנהרסו.
 
אשר לאימפריה, אם יש אמת בטענות שלעיל, הן מחייבות בכל תוקף, פן נשקר, להציג את כל הבעיות הקשורות לקולוניות באור שונה לחלוטין מכפי שמציגים אותן היום.
 
לא נמצא חירות, שוויון ואחווה בלי חידוש צורות החיים, בלי יצירה בתחום החברה, בלי פרץ של המצאות.
 
אך נראה שאנו מותשים מכדי לעורר פרץ כזה.
 
בני האדם בכללותם הגיעו, מבחינה מוסרית, לדרגת חולי שנראה כי אין לו מזור אלא בדרך נס. בדרך נס, כלומר, אין היא בלתי אפשרית, אך היא אפשרית בתנאים מסוימים בלבד.
 
התנאים שבהם יכולה הנפש להיות פתוחה לחסד, שונים מתנאיה של פעולה מכנית. אך הם מוגדרים באופן מדויק יותר. יותר בלתי אפשרי למצוא תחבולה כלשהי, הונאה כלשהי, שיאפשרו להימנע מהם.
 
לא קל להיאבק למען הצדק. לא די לזהות את המחנה שבו אי־הצדק הוא המועט ביותר, להצטרף אליו, לאחוז בנשק ולהיחשף לאש האויב. אומנם הדבר יפה יותר משאפשר להביע במילים. אך בצד האחר עושים אותו הדבר בדיוק.
 
נוסף על כך, אדם צריך להיות חדור רוח צדק. רוח הצדק אינה אלא שיא הפריחה המושלמת של שיגעון האהבה.
 
שיגעון האהבה הופך את החמלה למניע חזק הרבה יותר מגדוּלה, תהילה ואפילו כבוד, לכל סוג של פעולה, ובפרט למאבק.
 
הוא מכריח את האדם לנטוש כל דבר למען החמלה, וכפי שאומר פאולוס על ישו, להריק את עצמו.
 
בתוך כל הסבל הנגרם שלא בצדק, הוא גורם לאדם להסכים להיות כפוף לחוק האוניברסלי החושף כל יצור בעולם הזה לאי־צדק. ההסכמה הזו מגינה על הנפש מפני הרע; היא ניחנה בסגולה ניסית, ההופכת את הרע לטוב, את אי־הצדק לצדק, בנפש שבה היא חלה; באמצעותה מתקבל הסבל בכבוד, בלי שפלות ובלי מרד, והופך לדבר אלוהי.
 
שיגעון האהבה מניע את האדם לזהות ולהוקיר, במידה שווה, בכל סביבה אנושית בלי יוצא מן הכלל, בכל מקום בעולם, את האפשרויות הארציות השבריריות של יופי, אושר ומלאוּת; לרצות לשמר את כולן באותה הקפדה אדוקה; ובמקום שהן חסרות, לרצות לשוב ולעורר ברכות את העקבות הזעירות של האפשרויות שהיו קיימות, את הזרעים הזעירים של האפשרויות היכולות להיווצר.
 
שיגעון האהבה מחדיר חמלה רכה כלפי האויב לתוך מקום בלב שהוא עמוק יותר מתרעומת ומאוֹמץ, לתוך המקום שממנו התרעומת והאומץ שואבים את כוחם.
 
שיגעון האהבה אינו מנסה לבטא את עצמו. אך הוא קורן באופן שאין לעמוד בפניו דרך ההטעמה, הנימה והסגנון, מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים, בכל הנסיבות ובלי שום יוצא מן הכלל. הוא עושה לבלתי אפשריים את המחשבות, את המילים ואת המעשים שאין הוא יכול לקרון מהם.
 
הוא באמת שיגעון. הוא דוחף את האדם לסיכונים שאינו יכול לשאת, אם כבר נתן את ליבו לכל דבר שהוא בעולם הזה, ואפילו למטרה נעלה, או לכנסייה, או למולדת.
 
הלוא התוצאה של שיגעון האהבה אצל ישו אינה, ככלות הכול, בגדר המלצה בעדו.
 
אך אל לנו לחשוש מסכנותיו. אין הוא שוכן בתוכנו. אילו שכן בתוכנו, היה הדבר מורגש. אנו אנשים רציונליים, כראוי ודאי למי שעוסקים בעניינים החשובים של העולם הזה.
 
אך אם סדר היקום הוא סדר חכם, צריכים לפעמים להיות רגעים שבהם, מנקודת המבט של התבונה הארצית, רק שיגעון האהבה לבדו הוא הגיוני. רגעים אלו אינם יכולים להיות אלא הרגעים כמו היום, כשהאנושות משתגעת מחוסר אהבה.
 
האומנם שיגעון האהבה אינו עשוי לספק היום להמונים האומללים, שגופם ונפשם רעבים, מזון קל לעיכול הרבה יותר מהשראה ממקור גבוה פחות?
 
והאומנם, כמות שהיננו, אנו במקומנו במחנה הצדק?
 
1
מסה על מושג הקריאה
 
בכוונתי לנסות להגדיר מושג שטרם נמצא לו שם נאות, ואשר השם "קריאה" אולי יאה לו. יש תעלומה בקריאה, וההתבוננות בתעלומה הזו עשויה בהחלט לסייע בידנו לא להסביר אלא להבין תעלומות אחרות בחיי בני אדם.
 
כולנו יודעים שהתחושה היא מיידית, פתאומית ולופתת אותנו במפתיע. אדם מקבל מכת אגרוף בבטן בלי שציפה לכך; הכול משתנה אצלו לפני שהוא יודע מה קרה לו. אני נוגעת בחפץ חם; אני מרגישה את ידי נרתעת לפני שאני יודעת שנכוויתי. משהו אוחז בי. כך היקום מתייחס אליי, ואני מזהה אותו לפי ההתייחסות הזו. איננו מופתעים מיכולתם של מכות, כוויות ורעשים פתאומיים לאחוז בנו, כי אנו יודעים, או חושבים שאנו יודעים, שהם באים מבחוץ, מן החומר, ושלרוח אין חלק בדבר, אלא אם כן היא סובלת מהם. המחשבות שאנו חושבים מעוררות בנו רגשות, אך אינן אוחזות בנו כך.
 
התעלומה היא שתחושות כמעט זניחות כשהן לעצמן אוחזות בנו באותו האופן בכוח משמעותן. כמה תווים שחורים על נייר לבן הם דבר שונה מאוד ממכת אגרוף בבטן, אך לפעמים השפעתם זהה. כל אדם הרגיש במידה כזאת או אחרת את השפעתן של חדשות רעות שקרא במכתב או בעיתון; הוא חש מופתע, מזועזע, כמו ממכה, בטרם הבין במה מדובר, ואחר כך עצם מראה המכתב ממשיך להכאיב. לפעמים, אחרי ששיכך הזמן במקצת את הכאב, אם האדם מעלעל בניירות ופתאום מופיע המכתב, צץ כאב חד יותר, פתאומי גם הוא וחודר כמו כאב פיזי, לופת כאילו הוא בא מבחוץ, כאילו הוא טמון בפיסת הנייר כשם שהכווייה טמונה באש. שתי נשים מקבלות מכתב המודיע לכל אחת מהן שבנה מת. הראשונה נותנת מבט חטוף אחד בנייר ומתעלפת, ועיניה, פיה, תנועותיה כבר לא יהיו כשהיו, עד יום מותה. השנייה נשארת באותו מצב, מבטה והתנהגותה אינם משתנים; היא אינה יודעת לקרוא. לא התחושה אלא המשמעות אחזה באישה הראשונה והגיעה אל הרוח באופן מיידי, פתאומי, בלי השתתפותה, כפי שתחושות אוחזות בנו. הכול מתרחש כאילו הכאב טמון במכתב ומזנק מהמכתב אל פני מי שקוראת אותו. אשר לתחושות עצמן, כגון צבע הנייר והדיו, הן אפילו אינן מופיעות. העין אינה רואה אלא את הכאב בלבד.
 
כך בכל רגע ורגע בחיינו אוחזות בנו כמו מבחוץ המשמעויות שאנו עצמנו קוראים בתופעות (apparences). לכן אפשר לדון בלי סוף בממשותו של העולם החיצוני. שכן מה שאנו מכנים העולם הוא משמעויות שאנו קוראים – לפיכך אין הוא ממשי. אך הוא אוחז בנו כמו מבחוץ – לפיכך הוא ממשי. מדוע לרצות ליישב את הסתירה הזו, והרי משימתה הנעלה ביותר של המחשבה בעולם הזה היא להגדיר את הסתירות הבלתי פתירות ולהתבונן בהן, סתירות שלדברי אפלטון מושכות אותנו כלפי מעלה? הדבר המשונה הוא שלא תחושות ומשמעויות נתונות לנו; מה שאנו קוראים – רק הוא לבדו נתון; איננו רואים את האותיות. מחקרים על עדוּת, בין השאר, הראו זאת היטב. ההגהה קשה לנו כי בקוראנו אנו רואים בדרך כלל את האותיות ששכחו הסַדָּרים וגם את אלה שקבעו; עלינו להכריח את עצמנו לקרוא משמעות אחרת, לא את משמעות המילים והמשפטים, אלא את משמעות אותיות האלפבית, בלי לשכוח לגמרי את הסוג הראשון. אשר לאפשרות לא לקרוא, אין היא קיימת; איננו יכולים להביט בטקסט מודפס בשפה שאנו יודעים ולא לקרוא כלום; לכל היותר אולי נצליח בכך אם נתאמן זמן רב.
 
מקל העיוורים, דוגמה שמביא דקארט,[50] משמש דימוי מקביל לקריאה. כל מי שכותב בעט ציפורן יכול להשתכנע שהמגע כמו מועבר אל קצה הציפורן. אם הציפורן נתקלת בבליטה כלשהי על הנייר, ההיתקלות הזו של הציפורן נתונה מייד, והתחושות באצבעות, בכף היד, שאנו קוראים אותה באמצעותן, אפילו אינן מופיעות. אך היתקלות זו של הציפורן היא רק דבר מה שאנו קוראים. השמיים, הים, השמש, הכוכבים, בני האדם, כל מה שסביבנו גם הוא דבר מה שאנו קוראים. מה שאנו מכנים אשליה חושית מתוקנת הוא למעשה קריאה מותאמת. אם בערב, בדרך נידחת, נדמה לי שאני רואה איש אורב במקום עץ, נכפית עליי נוכחות אנושית ומאיימת, וכמו בדוגמת המכתב היא מצמררת אותי עוד לפני שאני יודעת במה מדובר; אני מתקרבת ולפתע הכול אחר, כבר איני מצטמררת, אני קוראת עץ ולא אדם. אין תופעה לחוד ופרשנות לחוד; נוכחות אנושית חדרה מבעד לעיניי עד נשמתי, ועתה לפתע לפניי נוכחות של עץ. אם אני שונאת מישהו, אין הוא בצד אחד, ושנאתי בצד אחר; כשהוא בא לקראתי, המתועב בא לקראתי; לכן שחיתות נפשו ודאית בעיניי יותר מצבע שערו. כמו כן, אם הוא בלונדיני הרי הוא בלונדיני מתועב, ואם ברונט, הרי ברונט מתועב. אסתר הבאה לקראת אחשוורוש אינה באה לקראת אדם שהיא יודעת כי יש בכוחו להמיתה; היא באה לקראת הוד המלכות עצמו, לקראת האימה עצמה, והם מגיעים אל נשמתה באמצעות המבט, לכן המאמץ שבהליכה גורם לה להתעלף.[51] היא גם אומרת זאת; היא מתבוננת בפחד לא בפניו של אחשוורוש אלא בהוד המלכות הטבוע בפניו, בהוד המלכות שהיא קוראת בהן. נהוג לדבר במקרה כזה על השפעת הדמיון, אך אולי מוטב להשתמש במילה "קריאה". המילה הזו רומזת שמדובר בהשפעות שמקורן בתופעות, אלא שהתופעות האלו אינן מופיעות או מופיעות בקושי; מופיע דבר אחר, שהיחס בינו לתופעות הוא כיחס בין המשפט לאותיותיו, אך אותו דבר מופיע כמו תופעה, לפתע, בפתאומיות, מבחוץ, וכמעט אין עליו עוררין מרוב שהוא מובן מאליו.
 
אם אני רואה ספר שכריכתו שחורה, איני מטילה ספק בכך שצבעה שחור, אלא כדי להתפלסף. אם אני רואה בראש העיתון "14 ביוני", איני מטילה ספק בכך שהתאריך המצוין הוא "14 ביוני". אם אדם שאני שונאת, שאני חוששת מפניו, שאני בזה לו, שאני אוהבת, מתקרב אליי, איני מטילה ספק בכך שעומד מולי האדם המתועב, המסוכן, הבזוי, האהוב. אם מישהו יסתכל באותו עיתון באותו מקום ויצהיר לפניי ברצינות, פעם אחר פעם, שהוא אינו קורא "14 ביוני" אלא "15 ביוני", זה יבלבל אותי; אני לא אבין. אם מישהו אינו שונא, אינו חושש, אינו בז, אינו אוהב כמוני, גם זה מבלבל אותי. כיצד ייתכן שהוא רואה את האנשים האלה – ואם הם רחוקים, את הביטויים העקיפים לקיומם – ואינו קורא את המתועב, את המסוכן, את הבזוי, את האהוב? זה בלתי אפשרי; הוא לא־ישר; הוא משקר; הוא משוגע. לא מדויק לומר שאנו מאמינים בסכנה כי אנו פוחדים; נהפוך הוא, אנו פוחדים בגלל נוכחות הסכנה; הסכנה היא שמעוררת את הפחד; אך הסכנה היא דבר מה שאני קוראת. הצלילים, התופעות הנראות, נטולי סכנה כשהם לעצמם. ביחס לסכנה הם דומים לנייר ולתווים הכתובים בדיו במכתב איומים. אך כמו במקרה של מכתב איומים, הסכנה שאני קוראת תוקפת אותי מבחוץ ומעוררת בי פחד. אם אני שומעת פיצוץ, הפחד טמון ברעש ותוקף את נשמתי באמצעות השמיעה, ואיני יכולה לסרב לפחוד כשם שאיני יכולה לסרב לשמוע. כך גם בנוגע לתקתוק מכונת ירייה, אם אני מכירה את הרעש הזה; לא כן אם איני מכירה אותו. ואולם, אין כאן דבר מה מקביל לרפלקס מותנה, אלא דבר מה מקביל לקריאה, שבה שילוב חדש לגמרי של סימנים, שלא ראיתי מעולם, אוחז לפעמים בנשמתי, והמשמעות הפוצעת חודרת לתוכה, עם הלבן והשחור, באותה עוצמה שאינה בת־כיבוש.
 
כך המשמעויות, שבבחינה מופשטת עשויות להיראות כמחשבות גרידא, צצות סביבי מכל עבר, לופתות את נשמתי ומשנות אותה מרגע לרגע, כך שאיני יכולה לומר שנשמתי שייכת לי, אם לתרגם ביטוי אנגלי עממי.[52] אני מאמינה למה שאני קוראת, דעותיי הן מה שאני קוראת, אני פועלת על פי מה שאני קוראת, וכיצד אפעל אחרת? אם אני קוראת ברעש כבוד שאפשר לזכות בו, אני רצה אל הרעש הזה; אם אני קוראת סכנה ותו לא, אני רצה הרחק מהרעש הזה. בשני המקרים ההכרח לפעול כך, גם אם אני חשה חרטה, נכפה עליי באופן ודאי ומיידי, כמו הרעש, עם הרעש; אני קוראת את ההכרח ברעש. באותו אופן, אם אנשים לא־חמושים נהרגים לפעמים במהומות אזרחיות או במלחמות, הרי זה מפני שהצד השפל שבהם, הצד הדורש חיסול, חודר מבעד לעיניים אל נשמת האנשים החמושים, בד בבד עם הבגדים, עם השיער, עם הפנים; האנשים החמושים מביטים בהם, וכשם שבצבע אחד הם קוראים את השיער ובצבע אחר את הבשר, כך הם קוראים בצבעים האלו באותה ודאות את ההכרח להרוג. אם במהלך החיים הרגיל יש פשעים מעטים, הרי זה מפני שבשעה שעומד מולנו אדם, אנו קוראים בצבעים החודרים מבעד לעינינו דבר מה המחייב מידה כלשהי של כבוד. ההבדל בין שני המצבים הוא אותו הבדל הקיים אצל האיש ההולך בדרך נידחת וקורא בתופעה תחילה איש האורב לו ואחר כך עץ. תחילה כולו תגובה לנוכחות אנושית, והרעיון שרק ייתכן כי מדובר באדם הוא רעיון מופשט, חסר בסיס, הבא ממנו, ולא מבחוץ, רעיון שאינו קונה אחיזה; אחר כך מתרחש מעין קליק, ולפתע, בלי מעבר, הוא לגמרי לבדו, מוקף דברים וצמחים בלבד; הרעיון שהיה יכול להיות אדם במקום שעתה הוא רואה עץ נעשה חסר בסיס. באותו אופן, בעיתות שלום, הרעיון להמית אדם, אם הוא בא מבפנים, איננו קוראים אותו בתופעות; נהפוך הוא, אנו קוראים בתופעות את האיסור לפעול כך. אך במלחמת אזרחים, בנוגע לקטגוריה מסוימת של בני אדם, הרעיון לחוס על חיי אדם הוא הרעיון חסר הבסיס, הבא מבפנים, הרעיון שאיננו קוראים בתופעות; הוא חולף בראש, אך אינו הופך לפעולה. אין מעבר אפשרי ממצב אחד לאחר; השינוי נעשה כמו בקליק; כל אחד מהמצבים, כשהוא נוכח, מופיע בתור המצב הממשי היחיד, המצב האפשרי היחיד, והמצב האחר נראה דמיוני בעליל. אלה דוגמאות קיצוניות, אך כל חיינו עשויים מאותה רקמה, ממשמעויות הנכפות זו אחר זו, ואשר כל אחת מהן, כשהיא מופיעה ונכנסת לתוכנו באמצעות החושים, מצמצמת את כל הרעיונות העשויים להתנגד לה לכדי רוחות רפאים.
 
יש לי יכולת כלשהי להשפיע על היקום, יכולת המאפשרת לי לשנות את התופעות, אך בעקיפין, באמצעות עבודה, ולא באמצעות משאלה בלבד. אני מניחה נייר לבן על הספר השחור, ואיני רואה עוד שחור. היכולת הזו מוגבלת במגבלות כוחי הפיזי. אולי גם יש לי יכולת לשנות את המשמעויות שאני קוראת בתופעות ושנכפות עליי; אך גם היכולת הזו מוגבלת, עקיפה וכרוכה בעבודה. עבודה במובן הרגיל של המילה היא דוגמה אחת, שכן כל כלי הוא מקל עיוורים, מכשיר קריאה, וכל לימוד הוא לימוד קריאה. בתום הלימוד מופיעות לפניי משמעויות בקצה העט או מופיע משפט בתווים המודפסים. בעיני המלָח, רב החובל המנוסה, שספינתו נעשתה במובן מסוים מעין הרחבה של גופו, הספינה היא מכשיר לקריאת הסערה, והוא קורא אותה באופן שונה לגמרי מהנוסע. הנוסע קורא כאוס, סכנה בלי גבול, פחד, ואילו רב החובל קורא דרישות, סכנות מוגבלות, משאבים כדי להימלט מהסערה, חובה לנהוג באומץ לב ובכבוד.
 
פעולה על עצמי ופעולה על הזולת משנות משמעויות. איש אחד, ראש מדינה, מכריז על מלחמה, ומשמעויות חדשות עולות סביב ארבעים מיליון איש. אומנותו של ראש צבא היא לגרום לחיילי האויב לקרוא בתופעות מנוסה, וכך רעיון ההתנגדות מתרוקן מכל תוכן ומאבד כליל את יעילותו; הוא יכול לעשות כן, למשל, באמצעות תחבולות, הפתעה, שימוש בכלי נשק חדשים. מלחמה, פוליטיקה, שכנוע, אוֹמנות, הוראה – כל פעולה על הזולת משנה במהותה את מה שאנשים קוראים.
 
בין שמדובר בי ובין שמדובר בזולת, עולות שתי בעיות: בעיית הטכניקה ובעיית הערך. הטקסטים, שתופעותיהם הן התווים, לופתים את נשמתי, נוטשים אותה, מוחלפים באחרים; האם אלה עדיפים מאלה? האם אלה אמיתיים יותר מאלה? היכן אפשר למצוא נורמה? לחשוב שיש טקסט אמיתי שאיני קוראת, שלא קראתי מעולם, פירושו לחשוב שיש קורא לטקסט האמיתי הזה, כלומר אלוהים; אך מייד מופיעה סתירה, שכן איני יכולה להחיל את מושג הקריאה הזה על הישות שאני תופסת כשאני מדברת על אלוהים. ויתרה מזו, גם אילו יכולתי לעשות כן, זה לא היה מאפשר לי לדרג לפי ערכם את הטקסטים שאני עצמי קוראת.
 
אולי ראוי להרהר בבעיה בניסוחה זה. שכן בניסוחה זה היא כורכת יחד את כל בעיות הערך האפשריות עד כמה שהן מוחשיות. אדם המתפתה לגזול פיקדון, לא יימנע מכך רק מפני שקרא את ביקורת התבונה המעשית; הוא יימנע מכך, אולי אף בעל כורחו, כך ייראה לו, אם עצם מראה הפיקדון יצעק אליו שחובה להשיבו. כל אדם חָווה מצבים דומים, שבהם נראה כי היה רוצה לעשות מעשה רע, אך אינו יכול. פעמים אחרות היה רוצה לעשות מעשה טוב, אך אינו יכול. לברר אם מי שמביט בפיקדון וקורא כך, קורא טוב יותר ממי שקורא בתופעה כזאת את כל התשוקות שיוכל לספק אם יגזול את הפיקדון, לברר איזה קריטריון מאפשר להכריע בדבר, איזו טכניקה מאפשרת לעבור מקריאה אחת לאחרת, הרי זו בעיה מוחשית יותר מהשאלה אם מוטב לגזול פיקדון או להשיבו. מצד אחר, לבעיית הערך המוצגת סביב מושג הקריאה יש זיקה אל האמיתי ואל היפה וכן אל הטוב, בלי שאפשר להפריד ביניהם. אולי מתוך כך תתבהר במקצת קרבתם, שהיא בגדר תעלומה. איננו יודעים לחושבם יחד, ואי אפשר לחשוב עליהם בנפרד.

עוד על הספר

  • תרגום: שירן בק
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'
האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים סימון וייל
הקדמה לשער הראשון
 
ביוני 1940 עזבה סימון וייל את פריז בחיפזון עם הוריה ברכבת האחרונה שנסעה דרומה טרם כיבוש פריז בידי הנאצים, ובאוקטובר באותה שנה הגיעה המשפחה למרסיי. בתחילת 1941 סימון וייל מכינה שם בקשת כניסה לאנגליה כדי לשרת ב"צרפת החופשית" בראשות הגנרל דה גול, במטרה לקחת חלק ב"משימות מועילות ומסוכנות" כגון "הצעה להצנחת מתנדבים מעל מחנות ריכוז כדי לארגן שם מרד" או "פרויקט להקמת יחידת אחיות בקו החזית הראשון" שאותו התחילה לגבש עוד בפריז. תפיסתה הייתה שלזמנים חסרי תקדים נחוצים אמצעים חסרי תקדים, וכי פרויקטים נועזים ונחרצים כאלה יהיו אפקטיביים כמעוררי השראה בקרב הלוחמים בחזית, על אף (ובשל) הסיכון הרב הכרוך בהם.
 
במאי 1942 היא עוזבת את מרסיי עם הוריה לניו יורק דרך קזבלנקה. בהגיעה לניו יורק ביולי היא כותבת לחברהּ לספסל הלימודים מוריס שומאן, שכבר היה אז בלונדון וחבר ב"צרפת החופשית", ומפצירה בו להשיג עבורה אישור כניסה לאנגליה וקבלה לארגון כדי לממש את הפרויקטים שתכננה. לאחר חודשי המתנה היא מקבלת את האישור המיוחל. אולם, כשהיא מגיעה בסוף שנת 1942 ללונדון, היא מגלה לאכזבתה המרה שהממונים עליה ב"צרפת החופשית" אינם מתכוונים לממש את תוכניתה להקמת יחידת אחיות בקו החזית הראשון; כשהתוכנית מוצגת בפני דה גול, הוא מפטיר: "היא משוגעת".
 
סימון וייל מוכפפת לפרנסיס־לואי קלוזון ולאנדרה פיליפ, בצוות העובד על ניסוח הצהרת זכויות אדם חדשה לבקשתו של דה גול. סימון וייל פגשה את אנדרה פיליפ עוד בניו יורק כשנשא שם הרצאה בתחילת נובמבר באותה שנה, והכריז בה כי הכרזת זכויות האדם החדשה תהווה "הצהרת אמונה" אמיתית, שתבטא את הערכים האוניברסליים המושתתים על אופיה המקודש של אישיות האדם. היא סברה, לעומתו, שהמושגים האלה חלשים מכדי לעורר השראה; כי הקדוש בכל אדם אינו ייחודו האישי אלא דווקא ההיבטים הבלתי־אישיים שבו, הכמיהה של כל אדם לטוב, "שטוב ולא רע יאונה לו"; כי מושג הזכות נופל ונחות ממושג החובה כלפי צורכי הגוף והנפש של כל אדם באשר הוא אדם; כי רוח הצדק, זו שתעורר השראה אמיתית, היא דווקא "שיגעון האהבה" לראות בבני האדם תכליות ולעולם לא אמצעים, לבקש את הסכמתם האקטיבית לכל פעולה גם אם נרמסו ונאלמו דום בחולשתם.
 
סימון וייל משקיעה אפוא את עצמה במשך כארבעה חודשים בכתיבה אינטנסיבית ביותר של מחברות, מאמרי הכנה וטיוטות, לשם ניסוח "הצהרת אמונה" חדשה שעל בסיסה מושתתת הצהרת חובות כלפי האדם. רעיונותיה להצהרת החובות מתקבלים בקרירות בקרב הממונים עליה, אולם הם מעודדים אותה בכל זאת להרחיבם. היא עושה זאת בכתיבה רצופה של מאות עמודים כמעט ללא כל הגהה או עריכה, שיהיו ליצירתה הגדולה השנייה, השתרשות, עד שבאמצע אפריל 1943 היא מתמוטטת פיזית מחוסרת הכרה על רצפת חדרה. היא מאושפזת בבית החולים "מידלסקס" ומאובחנת כחולה בשחפת. בבית החולים היא כותבת מספר עמודים נוספים ליצירתה הבלתי גמורה וכמה מכתבים. באמצע אוגוסט היא מועברת לסנטוריום באשפורד, ומתה שם לאחר שבוע, ב־28 באוגוסט 1943.
 
בחלק זה של הקובץ הנוכחי מובאים שניים מהמאמרים המכינים מתקופה זו, "האם אנו נלחמים למען הצדק?" ו"האישי והאנושי", ולאחריהם הצהרת החובות כלפי האדם, שכתבה סימון וייל בשני חלקים. המסמך "טיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם" (שהוא כשלעצמו גרסה מתקדמת של כמה טיוטות קודמות) נפתח ב"הצהרת אמונה" שהיא הבסיס או המבוא להצהרה, וממשיך בתקציר של הצגת החובות והדרך ליישומן; המסמך "צורכי הנפש" (שהוא תחילתו של הספר השתרשות) נפתח בהקדמה (פרלוד) להצהרה, ובעקבותיה פירוט נרחב של הצגת החובות בה.
 
 
 
1
האם אנו נאבקים למען הצדק?
 
"הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול. כשצד אחד חזק והאחר חלש, החזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם."[1]
 
כך מדברים אצל תוקידידיס האתונאים שהציבו אולטימטום לעיר־מדינה הקטנה והמסכנה מילוס.
 
הם מוסיפים: "באשר לאלים, אנו מחזיקים בהשערה, שמתוך כורח טבעם הם שולטים בכל מקום שכוחם מגיע, ואנו יודעים זאת בבירור על בני האדם."[2]
 
כך ביטאו בשני משפטים את כל הפוליטיקה הריאליסטית. רק היוונים בני תקופה זו יכלו לתפוס את הרע בצלילות המופלאה הזו. הם כבר לא אהבו את הטוב, אך אבותיהם, אשר אהבוהו, הנחילו להם את אורו. הם השתמשו בו כדי להכיר את האמת על הרע. בני האדם טרם השתקעו בשקר. משום כך, לא האתונאים אלא הרומאים הם שייסדו אימפריה.
 
שני המשפטים האלו הם מאותם משפטים המזעזעים את הנשמות הטובות. אך כל עוד לא חש האדם את האמת שבהם בבשרו, בדמו ובכל נפשו, אין לו גישה אל אהבת הצדק הממשית.
 
היוונים[3] הפליאו להגדיר צדק בתור הסכמה הדדית.
 
ארוס, אומר אפלטון, "אינו גורם עוול לשום אל ולשום אדם, וגם אין אל או אדם שיגרמו עוול לארוס. שהרי לא כוח הזרוע הוא שגורם לאדם לסבול מן האהבה, אם הוא סובל ממנה, ולא הוא שמעורר את האהבה, אם היא מתעוררת, כי כוח הזרוע ואל האהבה זרים לחלוטין זה לזה. כל אחד משרת את ארוס מרצונו החופשי בכל דבר, ובמקום ששוררת בו הסכמה הדדית שכזאת תופס הכלל 'החוקים הם שליטיה של העיר'".[4]
 
מתוך כך הניגוד בין הצודק לאפשרי בדברים המובאים אצל תוקידידיס מתבהר מאוד. כאשר יש לשני הצדדים כוח שווה, מחפשים את התנאים להסכמה הדדית. כאשר אין למישהו יכולת לסרב, אין מחפשים שיטה להשגת הסכמתו. התנאים המתאימים לאילוצים האובייקטיביים הם לבדם נבדקים; אין מחפשים אלא את הסכמת החומר.
 
במילים אחרות, לפעולה האנושית אין חוק או גבול מלבד המכשולים. אין היא באה במגע עם מציאות אחרת מלבדם. החומר מציב מכשולים הנקבעים על ידי מנגנונו. האדם עשוי להציב מכשולים באמצעות יכולת סירוב שלעיתים יש לו ולעיתים אין לו. כאשר אין לו, הוא אינו מהווה מכשול ולפיכך גם לא גבול. ביחס לפעולה ולמי שמבצע אותה אין לאדם הזה קיום.
 
בכל פעם שישנה פעולה, המחשבה מכוונת אל מטרתה. לולא המכשולים הייתה המטרה מושגת מייד עם הופעתה במחשבה. לפעמים כך קורה. ילד רואה את אימו ממרחק אחרי היעדרות, והוא חבוק בזרועותיה כמעט בטרם ידע שראה אותה. אך כאשר ביצוע מיידי אינו אפשרי, המחשבה, הממוקדת תחילה במטרה, שמה לב באופן בלתי נמנע למכשולים.
 
היא שמה לב אליהם בלבד. במָקום שאין מכשולים, אין היא נעצרת. מה שאינו מהווה מכשול בדרך פעולתה – למשל, בני אדם המשוללים יכולת סירוב – שקוף למחשבה כשם שזכוכית צלולה לחלוטין היא שקופה למבט. אין הדבר תלוי בה אם תיעצר בו, כשם שאין הדבר תלוי במבט אם יראה את הזכוכית.
 
מי שאינו רואה זגוגית אינו יודע שאינו רואה אותה. מי שכן רואה אותה, בהימצאו במקום אחר, אינו יודע שהראשון אינו רואה אותה.
 
כאשר רצוננו מתממש מחוצה לנו על ידי פעולות שעושים אחרים, איננו מבזבזים את זמננו ואת כוח קשבנו כדי לבדוק אם הסכימו לכך. הדבר נכון לכולנו. הקשב, הנתון כולו להצלחת המשימה, אינו נמשך אליהם כל עוד הם כנועים.
 
הדבר הכרחי. שהרי אילולא כן לא היו הדברים נעשים, ואילולא נעשו הדברים היינו מתים.
 
אך משום כך הפעולה נגועה בחילול הקודש. שכן ההסכמה האנושית היא דבר מקודש. היא מה שהאדם מעניק לאלוהים. היא מה שאלוהים מחפש כקבצן אצל בני האדם.
 
הדבר שאלוהים מתחנן תדיר בפני כל אדם שיעניק לו הוא־הוא הדבר שבני אדם אחרים בזים לו.
 
אונס הוא קריקטורה מחרידה של אהבה שההסכמה נעדרת ממנה. אחרי אונס, דיכוי הוא האימה השנייה של הקיום האנושי. הוא קריקטורה מחרידה של ציות. ההסכמה חיונית לציות כשם שהיא חיונית לאהבה.
 
תלייניה של העיר־מדינה מילוס היו פגאנים, במובן המתועב של המילה, שלא כאבותיהם. במשפט אחד הגדירו את התפיסה הפגאנית הגדרה מלאה ומושלמת. "אנו מאמינים בנוגע לאלים שמתוך כורח טבעם הם שולטים בכל מקום שכוחם מגיע."
 
האמונה הנוצרית אינה אלא זעקתה של הקביעה ההפוכה. כך גם הדוקטרינות העתיקות של סין, של הודו, של מצרים ושל יוון.
 
מעשה הבריאה אינו מעשה של עוצמה. הוא ויתור. במעשה הבריאה נוסדה ממלכה שונה מממלכת האלוהים. מציאות העולם הזה מורכבת ממנגנון החומר ומן האוטונומיה של יצורים רציונליים. זו ממלכה שאלוהים פרש ממנה. כיוון שוויתר על היותו המלך של הממלכה הזו, אלוהים אינו יכול לבוא אליה אלא כקבצן.
 
את הסיבה לוויתור זה מבטא אפלטון כך: "הוא היה טוב."[5]
 
הדוקטרינה הנוצרית כוללת את מושג הוויתור השני. "הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד... השפיל עצמו וציית עד מוות... ואף כי היה הבן, מסבלותיו למד לציית."[6]
 
דברים אלו היו עשויים להיות תשובה לאתונאים רוצחי מילוס. הם ודאי היו מעוררים בהם צחוק. ובצדק. הם אבסורדיים. הם מטורפים.
 
אך ככל שתוכנם של דברים אלו אבסורדי ומטורף, כך באופן פרופורציונלי יהיה אבסורדי ומטורף מצד כל אדם שהוא לכפות על עצמו את ההכרח לבקש הסכמה כאשר יכולת הסירוב אינה קיימת. זהו אותו שיגעון.
 
אך אייסכילוס אמר בנוגע לפרומתאוס: "טוב לו לאדם לאהוב עד שייראה משוגע."
 
שיגעון האהבה, כשהוא אוחז באדם, משנה לחלוטין את אופני הפעולה והמחשבה. הוא דומה לשיגעון האלוהים. שיגעון האלוהים הוא הצורך בהסכמתם החופשית של בני האדם. בני האדם המשוגעים מאהבה לרעיהם סובלים בחושבם שבכל מקום בעולם משמשים בני האדם אמצעי לרצון הזולת בלי שהסכימו לכך. אין הם יכולים לשאת את הידיעה שכך הדבר לעיתים קרובות בנוגע לרצונותיהם שלהם ולרצונותיהן של הקבוצות שהם נמנים עימן. בכל פעולותיהם ומחשבותיהם הקשורות לבני אדם, יהיה אשר יהיה טיב הקשר, כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, נראה להם כמכונן על ידי הכושר להסכים לטוב הסכמה חופשית מתוך אהבה, כושר הלכוד בנפש ובגוף. לא דוקטרינות, תפיסות, נטיות, כוונות, רציות הן המשנות כך את מנגנון מחשבתו של האדם. יש צורך בשיגעון.
 
אדם חסר כסף שהרעב מכרסם בו אינו יכול לראות בלי כאב שום דבר הקשור למזון. בעיניו, עיר, כפר, רחוב, אינם אלא מסעדות וחנויות אוכל, וסביבן בתים מעורפלים. בהולכו לאורך הרחוב, אם הוא עובר על פני מסעדה, אין הוא יכול שלא לעצור רגע קט. אומנם נראה שאין כאן שום מכשול להליכה. אך בעיניו יש מכשול, בגלל הרעב. עוברי אורח אחרים, המטיילים ללא מטרה או העסוקים בענייניהם, נעים ברחובות האלו כמו ליד תפאורת תיאטרון. בעיניו כל מסעדה מחזיקה את מלוא הממשות, בשל אותו מנגנון בלתי נראה ההופך אותה למכשול.
 
אך התנאי לכך הוא שיהיה רעב. דבר מכל זה אינו מתרחש אם אין בו צורך המכרסם בגוף.
 
לאנשים המוכים בשיגעון האהבה יש צורך לראות את כושר ההסכמה החופשית פורח בכל מקום בעולם הזה, בכל צורות החיים האנושיים, אצל כל בני האדם.
 
למה זה חשוב להם? חושבים האנשים הרציונלים. אך אין זו אשמתם, האומללים. הם משוגעים. בטנם מתהפכת. הם רעבים וצמאים לצדק.
 
כשם שכל המסעדות ממשיות בעיני האביון הגווע ברעב, כך, בעיניהם, כל בני האדם ממשיים. בעיניהם בלבד. צירוף נסיבות מסוים או תכונת אישיות מסוימת הם המעוררים תמיד אצל האנשים הרגילים את התחושה שהאדם קיים ממש. אך המשוגעים האלו יכולים לכוון את קשבם אל כל אדם שהוא בכל נסיבות שהן ולקבל ממנו את הלם הממשות.
 
אך לשם כך הם צריכים להיות משוגעים, לשאת בתוכם צורך ההורס את האיזון הטבעי של הנפש כשם שהרעב הורס את תפקוד האיברים.
 
להמון בני האדם, המשוללים יכולת להעניק הסכמה או לסרב, אין בכללותו סיכוי קל שבקלים להתרומם ולהשיג את היכולת הזו ללא שיתוף פעולה כלשהו בקרב אלה הנותנים את הפקודות. אך אין שיתוף פעולה כזה אלא בקרב המשוגעים. וככל שיש יותר שיגעון למטה, כך יש סיכוי גדול יותר שמתוך הידבקות יופיע השיגעון גם למעלה.
 
במידה שיש ברגע כלשהו שיגעון אהבה בקרב בני האדם, במידה זו ולא יותר יש אפשרות לשינוי לכיוון הצדק.
 
אדם צריך להיות עיוור כדי לחשוב שצדק מנוגד לצדקה; שלכל אחד מהם תחום שונה, שיש צדקה נעלה מן הצדק או צדק פחוּת מן הצדקה.
 
כאשר שני המושגים מנוגדים זה לזה, הצדקה אינה אלא גחמה ממקור נחוּת בדרך כלל, והצדק אינו אלא אילוץ חברתי. מי שאינם יודעים זאת מעולם לא היו באחת מאותן סיטואציות שבהן אי־הצדק פורק כל עול, או היו שקועים בשקר עד שחשבו כי הם עושים צדק בנקל.
 
מעשה צודק הוא לא לגנוב סחורה. מעשה צדקה הוא לתת נדבה. אך בעל החנות יכול לשלוח אותי לכלא. הקבצן, גם אם חייו תלויים בעזרתי, לא יסגיר אותי למשטרה אם אסרב לעזור לו.
 
מחלוקות רבות בין הימין לשמאל מצטמצמות לניגוד בין ההעדפה שכל אחד יוכל לממש את גחמותיו האישיות לבין ההעדפה שהחברה תוכל להטיל מגבלות; ואולי ביתר דיוק, בין האימה מפני המגבלות שתטיל החברה לבין האימה מפני גחמות אישיות. לא הצדק ולא הצדקה נוגעים לכך.
 
מטרת הצדק היא הפעלתו הארצית של כושר ההסכמה. לשמרה באדיקות בכל מקום שהיא קיימת, לנסות ליצור את התנאים לקיומה במקום שהיא חסרה, זוהי אהבת הצדק.
 
המילה הייחודית והיפה כל כך "צדק" מכילה את מלוא המשמעות של שלוש המילים של הסיסמה הצרפתית. חירות היא האפשרות הממשית להעניק הסכמה. בני האדם אינם זקוקים לשוויון אלא בנוגע אליה. רוח האחווה היא לרצות שכל אדם ייהנה ממנה.
 
אפשרות ההסכמה עולה מתוך חיים הכוללים תנאים המאפשרים הסכמה. עוני ומחסור נפשי וגופני מונעים מן ההסכמה להתרחש בסתרי הלב.
 
הבעת ההסכמה הכרחית בעדיפות שנייה בלבד. מחשבה לא־מובעת היא מחשבה לא־מושלמת, אך אם היא ממשית, היא יכולה לפלס דרכים עקיפות אל ההבעה. הבעה ששום מחשבה אינה מתאימה לה היא שקר, ותמיד, בכל מקום, יש אפשרות לשקר.
 
כיוון שהציות הוא למעשה החוק הנצחי של החיים האנושיים, אין לקבוע הבדל אלא בין ציות בהסכמה ובין ציות שלא בהסכמה. במקום שבו יש ציות בהסכמה, יש חירות, ולא בשום מקום אחר.
 
החירות אינה יכולה להימצא בפרלמנט, בעיתונות, בשום מוסד. היא נמצאת בציות. כאשר לציות אין טעם יום־יומי וקבוע של חירות בכל מקום, אין חירות. החירות היא טעמו של הציות האמיתי.
 
צורות ההסכמה וביטוייה משתנים מאוד בהתאם למסורת ולסביבה. כך, למשל, חברה המורכבת מבני אדם חופשיים הרבה יותר מאיתנו יכולה להצטייר לנו בבורותנו כרודנית, אם היא שונה מאוד מאיתנו. איננו יודעים שמחוץ לתחום המילים יש הבדלי שפה ואפשרויות להבנה שגויה. ואנו מקיימים בורות זו בקרבנו, מפני שהיא מספקת בכולנו נטייה מבישה, בלתי מוצהרת, לכיבושים המשעבדים במסווה של שחרור. מצד שני, יש מעין מסירות הקשורה לעבדות, ואשר אינה סימן להסכמה אלא תוצאה ישירה של מערכת כפייה אכזרית; שכן בצר לו, הטבע האנושי מחפש נואשות פיצויים בכל מקום שהוא. שנאה, אדישות קודרת, התקשרות עיוורת, הכול כשר בעיניו כדי לחמוק מן המחשבה על צרתו.
 
במקום שיש חירות, יש פריחה של אושר, של יופי ושל שירה; אולי זה סימן ההיכר הוודאי היחיד שלה.
 
המחשבה הדמוקרטית כוללת טעות חמורה, והיא הבלבול בין ההסכמה לבין צורה מסוימת אחת של הסכמה שאינה הצורה היחידה, ואשר ככל צורה עלולה בנקל להיות צורה ריקה.
 
הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו הייתה חלולה, מפני שבחרנו חלק ממנהיגינו ובזנו להם, נטרנו טינה למי שלא בחרנו, וצייתנו לכולם בעל כורחנו.
 
את ההסכמה אי אפשר לא למכור ולא לקנות. לפיכך יהיו אשר יהיו המוסדות הפוליטיים, בחברה שבה הסחר בכסף שולט ברוב־רובה של הפעילות החברתית, וכמעט כל הציות נקנה ונמכר, החירות אינה אפשרית.
 
כשם שהדיכוי מקביל לאונס, כך שליטת הכסף בעבודה, המגיעה עד לדרגה שבה הכסף נעשה המניע לעבודה, מקבילה לזנות.
 
התלהבות אינה הסכמה, אלא דחף שטחי של הנפש. היחס בינה לבין הסכמה כמוהו כיחס בין התקשרות חולנית של הולל לאישה מופקרת לבין ברית הנישואים.
 
במקום שבו אין מניעים מוכרים אחרים מלבד אילוץ, כסף והתלהבות, שמקפידים לקיימה ולעוררה, אין אפשרות לחירות.
 
אך כמעט כך המצב היום, במינונים שונים, בכל מדינות הגזע הלבן ובכל המדינות שחדרה לתוכן השפעת הגזע הלבן.
 
אם אנגליה יוצאת מכלל זה במידה רבה, הרי זה מפני שעדיין יש בה מעט עבר חי ושלם. העבר הזה, הנוכח ברחבי המדינה, היה לרגע ניצוץ הישועה היחיד בשביל העולם. אך אין אוצר דומה במקום אחר.
 
לרוע המזל החירות בשבילנו אינה דבר קרוב מאוד שיש להשיג בחזרה, חפץ מוכר שנגנב במפתיע. היא דבר שיש להמציא.
 
אנו הצרפתים הבאנו לעולם לפנים את עקרונות 1789. אך טעות מצידנו להתגאות בכך. שכן לא אז ולא מאז לא ידענו לחושבם ולהוציאם לפועל. זכרם צריך ללמדנו צניעות.
 
אומנם הצניעות נראית כחילול קודש כשהדברים אמורים במולדת. אך איסור זה מעמיד מחסום בין הפטריוטיות המודרנית ובין רוח הצדק והאהבה. הרוח הצבועה מרעילה במקורו כל רגש שהצניעות מורחקת ממנו.
 
הפטריוטיזם המודרני הוא רגש שעבר בירושה מרומי הפגאנית, והגיע עד אלינו במרוצת מאות רבות של שנות נצרות בלי שהוטבל. זו הסיבה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הרוח של עקרונות 1789; אי אפשר להתאימם יחדיו לאמת, כפי שנחוץ לצרפתים.
 
כפי שהינו, הוא יכול להקשיח אנשים אחדים עד לקורבן העליון, אך הוא אינו יכול להאכיל את ההמונים המיואשים כיום. הם זקוקים למשהו שאינו קורנליאני, אלא קרוב, אנושי, חם, פשוט ובלי גאווה.
 
ראשית כול, כדי שיוכל הציות להיעשות בהסכמה, צריך משהו לאהוב, משהו שבני האדם מסכימים לציית למען אהבתו.
 
משהו לאהוב, לא מתוך שנאת הדבר המנוגד לו, אלא כשהוא לעצמו. רוח הציות בהסכמה נובעת מאהבה, לא משנאה.
 
אומנם השנאה מספקת חיקוי מבריק מאוד לעיתים, אך בכל זאת בינוני, נחות באיכותו, קצר ימים, המתכלה מהר.
 
משהו לאהוב לא בשל תהילתו, יוקרתו, זוהרו, כיבושיו, השפעתו, התרחבותו העתידית, אלא כשהוא לעצמו, בעירומו ובממשותו, כשם שאם שבנה הגיע למקום הראשון בבחינת הכניסה לבית הספר הפוליטכני, אוהבת בו דבר אחר. שאם לא כן אין הרגש עמוק דיו להיות מקור ציות קבוע.
 
צריך משהו שהאוכלוסייה תוכל לאהוב בטבעיות, מעומק הלב, מעומק עברה שלה, מתוך שאיפותיה המסורתיות, ולא באמצעות פיתוי, תעמולה, או תרומה זרה.
 
צריך אהבה הנלגמת במלוא הטבעיות עם החלב, והמניעה את בני הנוער לחתום אחת ולתמיד, בסתרי ליבם, ברית נאמנות, שחיים שלמים של ציות אינם אלא המשכה.
 
צריך שצורות החיים החברתיים יהיו מחושבות באופן כזה שיזכירו לאוכלוסייה בלא הרף, בשפה הסימבולית המובנת לה ביותר, המתאימה ביותר למנהגיה, למסורותיה, להתקשרויותיה, את אופייה המקודש של הנאמנות הזו, את ההסכמה החופשית שהיא צומחת מתוכה, את החובות החמורות הנובעות ממנה.
 
מנקודת מבט זו, הרפובליקה, זכות ההצבעה האוניברסלית והאיגודים המקצועיים העצמאיים הכרחיים לחלוטין בצרפת. אך זה בהחלט אינו מספיק, כיוון שהיחס לדברים האלו נעשה אדיש, והם לא שבו לעורר עניין אלא זמן רב לאחר שנהרסו.
 
אשר לאימפריה, אם יש אמת בטענות שלעיל, הן מחייבות בכל תוקף, פן נשקר, להציג את כל הבעיות הקשורות לקולוניות באור שונה לחלוטין מכפי שמציגים אותן היום.
 
לא נמצא חירות, שוויון ואחווה בלי חידוש צורות החיים, בלי יצירה בתחום החברה, בלי פרץ של המצאות.
 
אך נראה שאנו מותשים מכדי לעורר פרץ כזה.
 
בני האדם בכללותם הגיעו, מבחינה מוסרית, לדרגת חולי שנראה כי אין לו מזור אלא בדרך נס. בדרך נס, כלומר, אין היא בלתי אפשרית, אך היא אפשרית בתנאים מסוימים בלבד.
 
התנאים שבהם יכולה הנפש להיות פתוחה לחסד, שונים מתנאיה של פעולה מכנית. אך הם מוגדרים באופן מדויק יותר. יותר בלתי אפשרי למצוא תחבולה כלשהי, הונאה כלשהי, שיאפשרו להימנע מהם.
 
לא קל להיאבק למען הצדק. לא די לזהות את המחנה שבו אי־הצדק הוא המועט ביותר, להצטרף אליו, לאחוז בנשק ולהיחשף לאש האויב. אומנם הדבר יפה יותר משאפשר להביע במילים. אך בצד האחר עושים אותו הדבר בדיוק.
 
נוסף על כך, אדם צריך להיות חדור רוח צדק. רוח הצדק אינה אלא שיא הפריחה המושלמת של שיגעון האהבה.
 
שיגעון האהבה הופך את החמלה למניע חזק הרבה יותר מגדוּלה, תהילה ואפילו כבוד, לכל סוג של פעולה, ובפרט למאבק.
 
הוא מכריח את האדם לנטוש כל דבר למען החמלה, וכפי שאומר פאולוס על ישו, להריק את עצמו.
 
בתוך כל הסבל הנגרם שלא בצדק, הוא גורם לאדם להסכים להיות כפוף לחוק האוניברסלי החושף כל יצור בעולם הזה לאי־צדק. ההסכמה הזו מגינה על הנפש מפני הרע; היא ניחנה בסגולה ניסית, ההופכת את הרע לטוב, את אי־הצדק לצדק, בנפש שבה היא חלה; באמצעותה מתקבל הסבל בכבוד, בלי שפלות ובלי מרד, והופך לדבר אלוהי.
 
שיגעון האהבה מניע את האדם לזהות ולהוקיר, במידה שווה, בכל סביבה אנושית בלי יוצא מן הכלל, בכל מקום בעולם, את האפשרויות הארציות השבריריות של יופי, אושר ומלאוּת; לרצות לשמר את כולן באותה הקפדה אדוקה; ובמקום שהן חסרות, לרצות לשוב ולעורר ברכות את העקבות הזעירות של האפשרויות שהיו קיימות, את הזרעים הזעירים של האפשרויות היכולות להיווצר.
 
שיגעון האהבה מחדיר חמלה רכה כלפי האויב לתוך מקום בלב שהוא עמוק יותר מתרעומת ומאוֹמץ, לתוך המקום שממנו התרעומת והאומץ שואבים את כוחם.
 
שיגעון האהבה אינו מנסה לבטא את עצמו. אך הוא קורן באופן שאין לעמוד בפניו דרך ההטעמה, הנימה והסגנון, מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים, בכל הנסיבות ובלי שום יוצא מן הכלל. הוא עושה לבלתי אפשריים את המחשבות, את המילים ואת המעשים שאין הוא יכול לקרון מהם.
 
הוא באמת שיגעון. הוא דוחף את האדם לסיכונים שאינו יכול לשאת, אם כבר נתן את ליבו לכל דבר שהוא בעולם הזה, ואפילו למטרה נעלה, או לכנסייה, או למולדת.
 
הלוא התוצאה של שיגעון האהבה אצל ישו אינה, ככלות הכול, בגדר המלצה בעדו.
 
אך אל לנו לחשוש מסכנותיו. אין הוא שוכן בתוכנו. אילו שכן בתוכנו, היה הדבר מורגש. אנו אנשים רציונליים, כראוי ודאי למי שעוסקים בעניינים החשובים של העולם הזה.
 
אך אם סדר היקום הוא סדר חכם, צריכים לפעמים להיות רגעים שבהם, מנקודת המבט של התבונה הארצית, רק שיגעון האהבה לבדו הוא הגיוני. רגעים אלו אינם יכולים להיות אלא הרגעים כמו היום, כשהאנושות משתגעת מחוסר אהבה.
 
האומנם שיגעון האהבה אינו עשוי לספק היום להמונים האומללים, שגופם ונפשם רעבים, מזון קל לעיכול הרבה יותר מהשראה ממקור גבוה פחות?
 
והאומנם, כמות שהיננו, אנו במקומנו במחנה הצדק?
 
1
מסה על מושג הקריאה
 
בכוונתי לנסות להגדיר מושג שטרם נמצא לו שם נאות, ואשר השם "קריאה" אולי יאה לו. יש תעלומה בקריאה, וההתבוננות בתעלומה הזו עשויה בהחלט לסייע בידנו לא להסביר אלא להבין תעלומות אחרות בחיי בני אדם.
 
כולנו יודעים שהתחושה היא מיידית, פתאומית ולופתת אותנו במפתיע. אדם מקבל מכת אגרוף בבטן בלי שציפה לכך; הכול משתנה אצלו לפני שהוא יודע מה קרה לו. אני נוגעת בחפץ חם; אני מרגישה את ידי נרתעת לפני שאני יודעת שנכוויתי. משהו אוחז בי. כך היקום מתייחס אליי, ואני מזהה אותו לפי ההתייחסות הזו. איננו מופתעים מיכולתם של מכות, כוויות ורעשים פתאומיים לאחוז בנו, כי אנו יודעים, או חושבים שאנו יודעים, שהם באים מבחוץ, מן החומר, ושלרוח אין חלק בדבר, אלא אם כן היא סובלת מהם. המחשבות שאנו חושבים מעוררות בנו רגשות, אך אינן אוחזות בנו כך.
 
התעלומה היא שתחושות כמעט זניחות כשהן לעצמן אוחזות בנו באותו האופן בכוח משמעותן. כמה תווים שחורים על נייר לבן הם דבר שונה מאוד ממכת אגרוף בבטן, אך לפעמים השפעתם זהה. כל אדם הרגיש במידה כזאת או אחרת את השפעתן של חדשות רעות שקרא במכתב או בעיתון; הוא חש מופתע, מזועזע, כמו ממכה, בטרם הבין במה מדובר, ואחר כך עצם מראה המכתב ממשיך להכאיב. לפעמים, אחרי ששיכך הזמן במקצת את הכאב, אם האדם מעלעל בניירות ופתאום מופיע המכתב, צץ כאב חד יותר, פתאומי גם הוא וחודר כמו כאב פיזי, לופת כאילו הוא בא מבחוץ, כאילו הוא טמון בפיסת הנייר כשם שהכווייה טמונה באש. שתי נשים מקבלות מכתב המודיע לכל אחת מהן שבנה מת. הראשונה נותנת מבט חטוף אחד בנייר ומתעלפת, ועיניה, פיה, תנועותיה כבר לא יהיו כשהיו, עד יום מותה. השנייה נשארת באותו מצב, מבטה והתנהגותה אינם משתנים; היא אינה יודעת לקרוא. לא התחושה אלא המשמעות אחזה באישה הראשונה והגיעה אל הרוח באופן מיידי, פתאומי, בלי השתתפותה, כפי שתחושות אוחזות בנו. הכול מתרחש כאילו הכאב טמון במכתב ומזנק מהמכתב אל פני מי שקוראת אותו. אשר לתחושות עצמן, כגון צבע הנייר והדיו, הן אפילו אינן מופיעות. העין אינה רואה אלא את הכאב בלבד.
 
כך בכל רגע ורגע בחיינו אוחזות בנו כמו מבחוץ המשמעויות שאנו עצמנו קוראים בתופעות (apparences). לכן אפשר לדון בלי סוף בממשותו של העולם החיצוני. שכן מה שאנו מכנים העולם הוא משמעויות שאנו קוראים – לפיכך אין הוא ממשי. אך הוא אוחז בנו כמו מבחוץ – לפיכך הוא ממשי. מדוע לרצות ליישב את הסתירה הזו, והרי משימתה הנעלה ביותר של המחשבה בעולם הזה היא להגדיר את הסתירות הבלתי פתירות ולהתבונן בהן, סתירות שלדברי אפלטון מושכות אותנו כלפי מעלה? הדבר המשונה הוא שלא תחושות ומשמעויות נתונות לנו; מה שאנו קוראים – רק הוא לבדו נתון; איננו רואים את האותיות. מחקרים על עדוּת, בין השאר, הראו זאת היטב. ההגהה קשה לנו כי בקוראנו אנו רואים בדרך כלל את האותיות ששכחו הסַדָּרים וגם את אלה שקבעו; עלינו להכריח את עצמנו לקרוא משמעות אחרת, לא את משמעות המילים והמשפטים, אלא את משמעות אותיות האלפבית, בלי לשכוח לגמרי את הסוג הראשון. אשר לאפשרות לא לקרוא, אין היא קיימת; איננו יכולים להביט בטקסט מודפס בשפה שאנו יודעים ולא לקרוא כלום; לכל היותר אולי נצליח בכך אם נתאמן זמן רב.
 
מקל העיוורים, דוגמה שמביא דקארט,[50] משמש דימוי מקביל לקריאה. כל מי שכותב בעט ציפורן יכול להשתכנע שהמגע כמו מועבר אל קצה הציפורן. אם הציפורן נתקלת בבליטה כלשהי על הנייר, ההיתקלות הזו של הציפורן נתונה מייד, והתחושות באצבעות, בכף היד, שאנו קוראים אותה באמצעותן, אפילו אינן מופיעות. אך היתקלות זו של הציפורן היא רק דבר מה שאנו קוראים. השמיים, הים, השמש, הכוכבים, בני האדם, כל מה שסביבנו גם הוא דבר מה שאנו קוראים. מה שאנו מכנים אשליה חושית מתוקנת הוא למעשה קריאה מותאמת. אם בערב, בדרך נידחת, נדמה לי שאני רואה איש אורב במקום עץ, נכפית עליי נוכחות אנושית ומאיימת, וכמו בדוגמת המכתב היא מצמררת אותי עוד לפני שאני יודעת במה מדובר; אני מתקרבת ולפתע הכול אחר, כבר איני מצטמררת, אני קוראת עץ ולא אדם. אין תופעה לחוד ופרשנות לחוד; נוכחות אנושית חדרה מבעד לעיניי עד נשמתי, ועתה לפתע לפניי נוכחות של עץ. אם אני שונאת מישהו, אין הוא בצד אחד, ושנאתי בצד אחר; כשהוא בא לקראתי, המתועב בא לקראתי; לכן שחיתות נפשו ודאית בעיניי יותר מצבע שערו. כמו כן, אם הוא בלונדיני הרי הוא בלונדיני מתועב, ואם ברונט, הרי ברונט מתועב. אסתר הבאה לקראת אחשוורוש אינה באה לקראת אדם שהיא יודעת כי יש בכוחו להמיתה; היא באה לקראת הוד המלכות עצמו, לקראת האימה עצמה, והם מגיעים אל נשמתה באמצעות המבט, לכן המאמץ שבהליכה גורם לה להתעלף.[51] היא גם אומרת זאת; היא מתבוננת בפחד לא בפניו של אחשוורוש אלא בהוד המלכות הטבוע בפניו, בהוד המלכות שהיא קוראת בהן. נהוג לדבר במקרה כזה על השפעת הדמיון, אך אולי מוטב להשתמש במילה "קריאה". המילה הזו רומזת שמדובר בהשפעות שמקורן בתופעות, אלא שהתופעות האלו אינן מופיעות או מופיעות בקושי; מופיע דבר אחר, שהיחס בינו לתופעות הוא כיחס בין המשפט לאותיותיו, אך אותו דבר מופיע כמו תופעה, לפתע, בפתאומיות, מבחוץ, וכמעט אין עליו עוררין מרוב שהוא מובן מאליו.
 
אם אני רואה ספר שכריכתו שחורה, איני מטילה ספק בכך שצבעה שחור, אלא כדי להתפלסף. אם אני רואה בראש העיתון "14 ביוני", איני מטילה ספק בכך שהתאריך המצוין הוא "14 ביוני". אם אדם שאני שונאת, שאני חוששת מפניו, שאני בזה לו, שאני אוהבת, מתקרב אליי, איני מטילה ספק בכך שעומד מולי האדם המתועב, המסוכן, הבזוי, האהוב. אם מישהו יסתכל באותו עיתון באותו מקום ויצהיר לפניי ברצינות, פעם אחר פעם, שהוא אינו קורא "14 ביוני" אלא "15 ביוני", זה יבלבל אותי; אני לא אבין. אם מישהו אינו שונא, אינו חושש, אינו בז, אינו אוהב כמוני, גם זה מבלבל אותי. כיצד ייתכן שהוא רואה את האנשים האלה – ואם הם רחוקים, את הביטויים העקיפים לקיומם – ואינו קורא את המתועב, את המסוכן, את הבזוי, את האהוב? זה בלתי אפשרי; הוא לא־ישר; הוא משקר; הוא משוגע. לא מדויק לומר שאנו מאמינים בסכנה כי אנו פוחדים; נהפוך הוא, אנו פוחדים בגלל נוכחות הסכנה; הסכנה היא שמעוררת את הפחד; אך הסכנה היא דבר מה שאני קוראת. הצלילים, התופעות הנראות, נטולי סכנה כשהם לעצמם. ביחס לסכנה הם דומים לנייר ולתווים הכתובים בדיו במכתב איומים. אך כמו במקרה של מכתב איומים, הסכנה שאני קוראת תוקפת אותי מבחוץ ומעוררת בי פחד. אם אני שומעת פיצוץ, הפחד טמון ברעש ותוקף את נשמתי באמצעות השמיעה, ואיני יכולה לסרב לפחוד כשם שאיני יכולה לסרב לשמוע. כך גם בנוגע לתקתוק מכונת ירייה, אם אני מכירה את הרעש הזה; לא כן אם איני מכירה אותו. ואולם, אין כאן דבר מה מקביל לרפלקס מותנה, אלא דבר מה מקביל לקריאה, שבה שילוב חדש לגמרי של סימנים, שלא ראיתי מעולם, אוחז לפעמים בנשמתי, והמשמעות הפוצעת חודרת לתוכה, עם הלבן והשחור, באותה עוצמה שאינה בת־כיבוש.
 
כך המשמעויות, שבבחינה מופשטת עשויות להיראות כמחשבות גרידא, צצות סביבי מכל עבר, לופתות את נשמתי ומשנות אותה מרגע לרגע, כך שאיני יכולה לומר שנשמתי שייכת לי, אם לתרגם ביטוי אנגלי עממי.[52] אני מאמינה למה שאני קוראת, דעותיי הן מה שאני קוראת, אני פועלת על פי מה שאני קוראת, וכיצד אפעל אחרת? אם אני קוראת ברעש כבוד שאפשר לזכות בו, אני רצה אל הרעש הזה; אם אני קוראת סכנה ותו לא, אני רצה הרחק מהרעש הזה. בשני המקרים ההכרח לפעול כך, גם אם אני חשה חרטה, נכפה עליי באופן ודאי ומיידי, כמו הרעש, עם הרעש; אני קוראת את ההכרח ברעש. באותו אופן, אם אנשים לא־חמושים נהרגים לפעמים במהומות אזרחיות או במלחמות, הרי זה מפני שהצד השפל שבהם, הצד הדורש חיסול, חודר מבעד לעיניים אל נשמת האנשים החמושים, בד בבד עם הבגדים, עם השיער, עם הפנים; האנשים החמושים מביטים בהם, וכשם שבצבע אחד הם קוראים את השיער ובצבע אחר את הבשר, כך הם קוראים בצבעים האלו באותה ודאות את ההכרח להרוג. אם במהלך החיים הרגיל יש פשעים מעטים, הרי זה מפני שבשעה שעומד מולנו אדם, אנו קוראים בצבעים החודרים מבעד לעינינו דבר מה המחייב מידה כלשהי של כבוד. ההבדל בין שני המצבים הוא אותו הבדל הקיים אצל האיש ההולך בדרך נידחת וקורא בתופעה תחילה איש האורב לו ואחר כך עץ. תחילה כולו תגובה לנוכחות אנושית, והרעיון שרק ייתכן כי מדובר באדם הוא רעיון מופשט, חסר בסיס, הבא ממנו, ולא מבחוץ, רעיון שאינו קונה אחיזה; אחר כך מתרחש מעין קליק, ולפתע, בלי מעבר, הוא לגמרי לבדו, מוקף דברים וצמחים בלבד; הרעיון שהיה יכול להיות אדם במקום שעתה הוא רואה עץ נעשה חסר בסיס. באותו אופן, בעיתות שלום, הרעיון להמית אדם, אם הוא בא מבפנים, איננו קוראים אותו בתופעות; נהפוך הוא, אנו קוראים בתופעות את האיסור לפעול כך. אך במלחמת אזרחים, בנוגע לקטגוריה מסוימת של בני אדם, הרעיון לחוס על חיי אדם הוא הרעיון חסר הבסיס, הבא מבפנים, הרעיון שאיננו קוראים בתופעות; הוא חולף בראש, אך אינו הופך לפעולה. אין מעבר אפשרי ממצב אחד לאחר; השינוי נעשה כמו בקליק; כל אחד מהמצבים, כשהוא נוכח, מופיע בתור המצב הממשי היחיד, המצב האפשרי היחיד, והמצב האחר נראה דמיוני בעליל. אלה דוגמאות קיצוניות, אך כל חיינו עשויים מאותה רקמה, ממשמעויות הנכפות זו אחר זו, ואשר כל אחת מהן, כשהיא מופיעה ונכנסת לתוכנו באמצעות החושים, מצמצמת את כל הרעיונות העשויים להתנגד לה לכדי רוחות רפאים.
 
יש לי יכולת כלשהי להשפיע על היקום, יכולת המאפשרת לי לשנות את התופעות, אך בעקיפין, באמצעות עבודה, ולא באמצעות משאלה בלבד. אני מניחה נייר לבן על הספר השחור, ואיני רואה עוד שחור. היכולת הזו מוגבלת במגבלות כוחי הפיזי. אולי גם יש לי יכולת לשנות את המשמעויות שאני קוראת בתופעות ושנכפות עליי; אך גם היכולת הזו מוגבלת, עקיפה וכרוכה בעבודה. עבודה במובן הרגיל של המילה היא דוגמה אחת, שכן כל כלי הוא מקל עיוורים, מכשיר קריאה, וכל לימוד הוא לימוד קריאה. בתום הלימוד מופיעות לפניי משמעויות בקצה העט או מופיע משפט בתווים המודפסים. בעיני המלָח, רב החובל המנוסה, שספינתו נעשתה במובן מסוים מעין הרחבה של גופו, הספינה היא מכשיר לקריאת הסערה, והוא קורא אותה באופן שונה לגמרי מהנוסע. הנוסע קורא כאוס, סכנה בלי גבול, פחד, ואילו רב החובל קורא דרישות, סכנות מוגבלות, משאבים כדי להימלט מהסערה, חובה לנהוג באומץ לב ובכבוד.
 
פעולה על עצמי ופעולה על הזולת משנות משמעויות. איש אחד, ראש מדינה, מכריז על מלחמה, ומשמעויות חדשות עולות סביב ארבעים מיליון איש. אומנותו של ראש צבא היא לגרום לחיילי האויב לקרוא בתופעות מנוסה, וכך רעיון ההתנגדות מתרוקן מכל תוכן ומאבד כליל את יעילותו; הוא יכול לעשות כן, למשל, באמצעות תחבולות, הפתעה, שימוש בכלי נשק חדשים. מלחמה, פוליטיקה, שכנוע, אוֹמנות, הוראה – כל פעולה על הזולת משנה במהותה את מה שאנשים קוראים.
 
בין שמדובר בי ובין שמדובר בזולת, עולות שתי בעיות: בעיית הטכניקה ובעיית הערך. הטקסטים, שתופעותיהם הן התווים, לופתים את נשמתי, נוטשים אותה, מוחלפים באחרים; האם אלה עדיפים מאלה? האם אלה אמיתיים יותר מאלה? היכן אפשר למצוא נורמה? לחשוב שיש טקסט אמיתי שאיני קוראת, שלא קראתי מעולם, פירושו לחשוב שיש קורא לטקסט האמיתי הזה, כלומר אלוהים; אך מייד מופיעה סתירה, שכן איני יכולה להחיל את מושג הקריאה הזה על הישות שאני תופסת כשאני מדברת על אלוהים. ויתרה מזו, גם אילו יכולתי לעשות כן, זה לא היה מאפשר לי לדרג לפי ערכם את הטקסטים שאני עצמי קוראת.
 
אולי ראוי להרהר בבעיה בניסוחה זה. שכן בניסוחה זה היא כורכת יחד את כל בעיות הערך האפשריות עד כמה שהן מוחשיות. אדם המתפתה לגזול פיקדון, לא יימנע מכך רק מפני שקרא את ביקורת התבונה המעשית; הוא יימנע מכך, אולי אף בעל כורחו, כך ייראה לו, אם עצם מראה הפיקדון יצעק אליו שחובה להשיבו. כל אדם חָווה מצבים דומים, שבהם נראה כי היה רוצה לעשות מעשה רע, אך אינו יכול. פעמים אחרות היה רוצה לעשות מעשה טוב, אך אינו יכול. לברר אם מי שמביט בפיקדון וקורא כך, קורא טוב יותר ממי שקורא בתופעה כזאת את כל התשוקות שיוכל לספק אם יגזול את הפיקדון, לברר איזה קריטריון מאפשר להכריע בדבר, איזו טכניקה מאפשרת לעבור מקריאה אחת לאחרת, הרי זו בעיה מוחשית יותר מהשאלה אם מוטב לגזול פיקדון או להשיבו. מצד אחר, לבעיית הערך המוצגת סביב מושג הקריאה יש זיקה אל האמיתי ואל היפה וכן אל הטוב, בלי שאפשר להפריד ביניהם. אולי מתוך כך תתבהר במקצת קרבתם, שהיא בגדר תעלומה. איננו יודעים לחושבם יחד, ואי אפשר לחשוב עליהם בנפרד.