פרק א
צריפי העץ רובצים על הגבעה כמו עדר בקר בארץ ענקים. טללים מנצנצים על עשבי הבר, והסלעים הלחים בוהקים.
מדאם אלואיז שואפת את האוויר הצח של הבוקר ומהדקת למותניה סינר פרחוני ובו כיס עמוק למטבעות כסף, שתפרה משאריות בדים. בלוקי הקרח הועמסו כבר על עגלתה, ורעש המנוע של הטנדר המתרחק לא הפריע לַמעבּרה להמשיך בתנומתה. היא צועדת לצד החמור, מהורהרת או אולי מנומנמת. ידה האחת בריתמת החמור והשניה בפעמון נחושת כבד.
את צלצולי הבוקר הראשונים היא מנגנת ברוך, לא להבהיל אנשים מן החלום. נעים לה בשקט הזה. היא מדמיינת שהם עדיין בבגדד. בעלה, יבואן של מכונות תפירה "זינגר", מעיין בניירות שעל שולחנו. במשרדו המואר שברחוב אל אזהר שלוש, מבעד לחלון הקמור, נישא אליו הריח הבוצי של החידקל.
"כן, אדון חאבו", "בבקשה, אדון חאבו", היו העובדים במשרדו נכנסים ויוצאים לעשות דברו.
כשהרוח נושבת, כפות הדקלים נעות ביחד עם זהרורי השמש על רקע תכלת השמיים.
בעוד חושך עזבה אותו, יושב על מיטת הקרשים בשיכול רגליים. כל מי שעובר ליד חלון הצריף יכול לראות את ראשו המוארך בוהה בחלל. זה חודשים אינו מדבר, רק נהמות יוצאות מגרונו.
כל בוקר, כשהיא עדיין בכתונת לילה, רוחצת מדאם אלואיז את בעלה, מחליפה את בגדיו ומגישה לו כוס תה מקומקום של מים שרתחו על פרימוס.
שבוע או שבועיים אחרי שהגיעו למעברה, נהפך לאדם אחר. בהתחלה לא הפסיק לדבר על חבריו הערביים שבגדו בו בגלל מלחמת העצמאות, ועל הדי. די. טי. שריססו אותו בארץ, אבל אחרי שנה של עבודה ביערות הקרן הקיימת – חלה ומאז הוא שותק.
השמש זורחת והילדים מגיעים בריצה. פניה של מדאם אלואיז זורחים גם הם. אין לה ילדים משלה, אבל כל ילדי המעברה הם ילדיה. על אף כובע הבד רחב השוליים המכסה את מרבית פניה, ניתן לראות את עיניה החומות והעגולות מתמלאות באושר. לכל ילד תרשה מדאם אלואיז ללטף את הקרח לפני שהיא נועצת בו את דקר החיתוך. כשתשמע את צהלת הרתיעה שלו מן המגע הצורב, תצחק יחד עימו ותגיש לו חתיכה קטנה שילקק.
מדאם אלואיז מצלצלת עכשיו בכל הכוח. פעמון הנחושת נראה כהמשך ידה השזופה. היא מצלצלת ברצף, לא עושה הפסקות. כאילו באה להזמין עולם ומלואו לנשף ריקודים. איש לא נשאר בלי קרח.
כבדה ולוהטת נוחתת השמש על הגבעה. חלקם חצי עירומים וחלקם בכותנות ובפיג'מות מקומטות, נמלטים האנשים מן החום של הצריף אל החום של הסלעים והקוצים היבשים.
מאחד הצריפים יוצאת לורט ביטון. רעמת שיערה השחורה מתרפקת על גבה. היא ממהרת אל פחון המקלחת, אוחזת תיק רחצה ומהדקת מגבת גדולה אל גופה. מדאם אלואיז שמעה את הנשים מרכלות עליה. הן לא מבינות מה יש בה שכל הגברים נמשכים אליה. בסך הכל היא לא בלונדינית ואין לה עיניים כחולות או ירוקות, אז יש לה גוף יפה, זה נכון, אמרו, ראינו אותו במקלחת, אז מה.
העליה נעשית תלולה יותר ויותר. זיעה ניגרת מפניה ומזרועותיה של מדאם אלואיז ושמלתה נדבקת אל ירכיה. היא מתקשה לנשום. החמור שהיה צייתן עד עתה, נעצר ליד צריף המכולת של אדון חזון ופורץ ביבבות עולות ויורדות.
אברהם חלוואצ'י, צעיר חסון, שרבים כבר אינם זוכרים את שמו, כי כולם קוראים לו אליקאנט השיכור, מגיע מתנדנד ונושף ריח חריף של יין ה"אליקאנט" שממנו בא לו שמו וממנו חייתה נפשו.
"חם היום" – הוא קורץ לה ואומר בקול מחוספס מסיגריות 'סילון' – "תסתכלי", מוסיף קללה בערבית עיראקית, "תסתכלי על איבן אל בולה הזה". שניהם עוקבים אחר לורט ואחר המציצן התורן המתגנב אחריה.
"ואללה, חם אש!" אומרת מדאם אלואיז ופורצת בצחוק. הפרחים על סינר הבד שלמותניה מתנועעים, כאילו דגדגה אותם רוח.
מצויידת בסמרטוטים לסתום חורים ובחוט תיל קטן לחזק את הסגירה הרפויה של הדלת, לורט מחישה צעדיה. היא כבר אדישה למציצנים. כמה חורים שתסתום, תמיד יישאר אחד שלא ראתה. שילכו כולם לעזאזל! מצידה שיצאו להם העיניים ויישרף להם הלב.
את פיירו הכירה ברחוב במרכז פז. היא עמדה אז עם חברותיה מול חלון ראווה של חנות תכשיטים, ליקקו צמר סוכר ורוד, דיברו וציחקקו. מן החנות הוא יצא והתעניין בתכשיטים שהצביעו עליהם. היה לו ברור שאין להן כסף אפילו לסיכת ראש מנחושת, ובכל זאת התלוצץ עימן וכל אותו הזמן נחו עיניו על לורט. יותר מאוחר סיפר לה שנמשך אל צליל קולה. הוא אפילו לא זוכר מה אמרה. אבל נעם לו כשדיברה ובמיוחד כשצחקה. נהנה לספר לה בדיחות או לעשות לה פרצופים כדי שתצחק. "הצחוק שלך", אמר לה, "מזמין לחגוג את החיים".
קצב הצעדים מאחוריה מתגבר. קוצים חודרים אל נעלי הבית שלה ודוקרים את כפות רגליה. הכאב נעים לה, אפילו המעידה שמעדה על אבן נעמה לה.
מאז שנפטר בעלה מקדישה לורט את עצמה לגידול בתה ג'וליה. היא לא חושבת עצמה יפהפייה, ובכל זאת, עובדה שגברים ממשיכים לחפש את קרבתה.
פחון המקלחת ריק. היא נכנסת וממהרת לחזק את הרכיסה הרפה של הדלת בפיסת חוט התיל.
ריחות של שאריות סבון מעורבבים בריחות חלודה מקדמים את פניה. היא מדלגת מעל חלקי לבוש שהתגוללו על הרצפה, נזהרת לא לדרוך על שלוליות ומניחה את המגבת ותיק הרחצה על הספסל. עירומה היא עוברת על פני התאים ובוחרת את התא הנקי ביותר. המים קרים. היא משתהה מעט, אחר-כך נכנסת בבת-אחת מתחת לקילוח. זרועותיה נעות על גופה ומשפשפות אותו במאמץ להתגבר על הקור. קולות מוזרים מוציא ממנה הקור. כשהיא נרגעת, היא מפתיעה את עצמה ומתחילה לשיר. מזמן לא שרה ואפילו לא זמזמה. גל חום מציף את שיפולי בטנה והיא מתביישת. שומעת צעדים מתקרבים ונקישות מוזרות בפח, חוטפת מגבת ומתכסה בה. שימותו כל המציצים. מה יש להם ממנה?
הומיה אוהבת להיות במקלחת עם לורט, לראות איך המים נופלים על גופה העטוף בקצף לבן והופכים אותו חלק כמו שיש. תמיד השאירה אחריה חתיכת סבון או שפופרת עם קצת שמפו, כנראה, מן העבודה שלה במספרה. כל הילדות רבו עליהן.
