נקודת ההיעלמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקודת ההיעלמות

נקודת ההיעלמות

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: רמי סערי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 111 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 51 דק'

נושאים

תקציר

החיים מפגישים בין אישה צרפתייה המחפשת בהלסינקי את בעלה שנעלם, לבין פסיכיאטר פיני צעיר התוהה מה בדיוק מקומו ביחסיו עם סובביו ואיזו משמעות יש בעולמו ליצירה האומנותית בכלל ולכתיבה הספרותית בפרט. הפגישה בין השניים מובילה את הפסיכיאטר למסע של התחקות אחר קורותיה של רָאִיּהָ סִיֶּקִּינֶן (1953-2004) סופרת פורייה, מוכשרת ויפת תואר ששתיים מיצירותיה ראו אור בישראל. סִיֶּקִּינֶן מתה במפתיע, ותעלומה אשר טרם פוענחה סופית נלוותה לחייה ונקשרה למותה. הספר המרתק נקודת ההיעלמות אינו רק מחווה ייחודית ליצירתה רבת החשיבוּת של סִיֶּקִּינֶן, אלא בראש ובראשונה רומן פסיכולוגי מרחיב אופקים המכיל יסודות אחדים מספרות המתח המקורית שנפוצה בכל ארצות סקנדינביה, ונעשתה פופולרית מאוד במיוחד בשני העשורים האחרונים.

פרק ראשון

אישה ברחוב
 
דבר-מה באישה משך את תשומת ליבי כבר ממרחק. אולי היה זה אופן הליכתה, חידתי במקצת, מתנודד, כאילו על כל צעד ושעל נאלצה לשוב ולהחליט לאן פניה מועדות. וייתכן כי הרושם לא נבע אלא מנעליה שלא התאימו כלל ועיקר למזג האוויר של אוקטובר, מעקביה הגבוהים אשר חרקו כל אימת שביקשה לפסוח על פני השלוליות בעודה מתקדמת לאורך שדרת בּוּלֵוַרְדִי הלומת הרוחות. היה זה לאחר ימים רבים שירד בהם גשם ללא הפוגה.
 
בבוקרו של היום ההוא יצאתי מן המרפאה שברחוב אַלְבֶּרְטִינְקָאטוּ, וכאשר חלפנו זה על פני זה, אחזה הרוח את מטרייתה של האישה במשב פתאומי עז. הרוח חטפה מידהּ את המטרייה, העיפה אותה באוויר, נשאה אותה אל-על, ונראה היה כאילו זרם האוויר המסולסל משתלט עליה.
 
עצרתי והתבוננתי במטרייה המסתחררת באוויר, תהיתי עד לאיזה גובה היא עוד תוכל להיתמר, כעת כבר נראתה מיטלטלת במרומי הגגות. האישה עצרה, משתאה נעצה גם היא את עיניה במטרייה ופרצה בצחוק. חייה החדשים והחופשיים של המטרייה נראו כה בלתי מתקבלים על הדעת, שגם אני צחקקתי.
 
צפיתי בהתרוממות המטרייה, בהתרוממות הנועזת האחרונה, היא דמתה לשִׂיאָם של חיים קצרים, ליפעתם הבלתי-צפויה. וכאשר הרוח שככה בבת אחת, עצרה המטרייה באוויר, שינתה קמעה את כיוונה וריחפה אז באיטיות עד שצנחה ברחוב. פסעתי פסיעות אחדות לעבר המטרייה כמי שעושה את מה שמוטל עליו לעשות, ואולם איחרתי את המועד. אוטובוס שבא רועם וחלף על פני מרצפות הרחוב, מחץ את המטרייה מתחתיו. שמעתי רק את קרקושה העמום של המתכת, וכאשר פניתי לאחור, עמדה האישה מולי.
 
ניצבנו שם רגע, ונראה כאילו האישה אינה שמה לב אליי. היא הייתה צנומה, גילה בין ארבעים לחמישים, תיק השתלשל מידהּ. המתכת המעוקמת התגוללה ברחוב, קול האוטובוס הלך והתרחק, שׂערותיה הרטובות של האישה נדבקו למצחה. אמרתי לה שצר לי על המטרייה, זה כנראה הסוף שלה.
 
העפתי באישה מבט והתקשיתי ולו רק לדמיין שזה עתה עוד צחקה. כל זה נמחה ונמחק בינתיים. סליחה, אמרה האישה כהרף עין באנגלית, לא קרה שום דבר, הוסיפה, לא תהיה לה שום בעיה להשיג מטרייה חדשה. אחר כך נרעדה מקור, בשלולית השתקפו השמיים, ואני שאלתי אותה אם הכול בסדר, כי היא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, וניכר בעליל כי בקצב הזה היא במהרה תחלה. אולם בקרבת מקום עמד בית קפה, ובתי הקפה ממילא מלאים מטריות שבעליהן שכחו אותן, אולי מתחשק לה לשתות כוס קפה?
 
האישה הנהנה, ואני הולכתי אותה לבית הקפה אֶקְבֵּרִי, לתוך האולם המואר והחמים, אל שולחן שעמד בקרבת החלון. האישה לא הסירה את מעילה, אף על פי שהיה רטוב כל כולו. הצווארון התחכך בעורה, ויציבתה הזכירה לי איזשהו אירוע קודם, יום אחר, זיכרון אפוף באפלולית. עכשיו שבה האישה והתחייכה, בכף ידה הייתה מונחת אבן קטנה, והיא מיששה אותה אט אט שוב ושוב, מאין צצה לה זו פתאום?
 
תודה, אמרה האישה, לדבריה אני נוהג בה בחביבות, היא הגיעה להלסינקי רק יום קודם לכן. למען האמת, כנראה תעתה קצת בדרכה, אף על פי שלמעשה לא הספיקה ללכת הרבה. ועם זאת, המשיכה האישה, נראה שהיום שום דבר אינו מסתדר לה. אני מצידי אמרתי שיש גם ימים כאלה.
 
בינתיים הלך הגשם והתחזק, והמים זרמו אדוות אדוות לאורך הזגוגית. הרחוב התקדר, בית הקפה כמעט התרוקן, העוגיות הוסיפו להמתין בחלון הראווה. אולם כעבור שעה קלה היו הבריות אמורות להתחיל להגיע לארוחה, והאולם היה עתיד להתמלא ברחש הצוהריים, בריחם החריף של המעילים הרטובים. הזמנתי קפה, ביקשתי מהמלצר את מדריך הטלפון ודפדפתי עד אשר מצאתי את הדף ובו המפה. הצבעתי על נקודה במרכז העיר, הינה פה בשדרת בּוּלֵוַרְדִי, אצבעי השאירה סימן רטוב על הנייר. כאן, אמרתי, אנחנו כאן, ולאן היא רוצה להגיע? מטבע הדברים, הוספתי, אוכל להנחות אותה ליעדה.
 
האישה הביטה במפה בפיזור דעת, עצבנית, כאילו כלל וכלל לא רצתה לדעת איפה בדיוק היא נמצאת. לבסוף אמרה שהיא מתגוררת במלון ששמו טוֹרְנִי, תהתה שמא מוטב שתחזור לשם עכשיו. אמרתי לה שטוֹרְנִי ממש קרוב, במרחק רחובות ספורים מאיתנו, לפיכך לא הרחיקה לכת כאשר תעתה בדרך. האישה שתקה, ומכיוון שחששתי שמא מצב רוחה שוב עלול להשתנות, התחלתי לספר לה על המרפסת המקורה שיש על גג המלון ועל הנוף היפה הנראה משם, נופה של העיר כולה ובכללו הים, אולי כבר ביקרה שם?
 
האישה הנידה את ראשה ואמרה שלא, זה בוודאי מה שהיא צריכה לעשות. מאז ומתמיד אהבה את הים, אבל מי אינו אוהב את הים? זרזיף של מים זלג במורד מצחה, וניעור בי הרצון למחות אותו, להצמיד את שרוולי היבש למצחה. שאלתי אותה מדוע באה להלסינקי, שמא היא בחופשה? האישה היססה רגע, ולאחר מכן אמרה כי באה לחפש את בעלה, פּוֹל. ליתר דיוק, הוסיפה, עברו כבר שנים אחדות מאז התגרשו.
 
כאשר שאלתי אותה אם אינה יודעת איפה האיש, שבה האישה והנידה את ראשה. לא, היא אינה בטוחה. אחר כך החלה לחטט בתיקה, שמטה מידהּ את קופסת הפודרה שלה, התכופפה להרים אותה מהרצפה, לחצה על מכסה הקופסה כדי לפתוח אותה, העיפה מבט במראֵה פניה שהשתקפו במראָה הקטנה והתחייכה. אני בטח נראית נורא, אמרה, סגרה את הקופסה ושוב החלה לחטט בתיקה. לבסוף מצאה את הגלויה שחיפשה, כל ארבע פינותיה היו מקומטות. דומה שזמן רב נתלוותה אליה הגלויה לכל מקום.
 
היא הושיטה לי את הגלויה ושאלה אותי אם אני יודע צרפתית, ואני מצידי השבתי שאני יודע כמה מילים, בעבר ידעתי הרבה יותר, אלא שכיום סביר להניח שאתקשה מאוד לדבר בשפה זו. הפכתי את הגלויה בידי. מצידה האחר היה נוף של שוּק בקיץ, עננים לבנים, דוגיות אחדות הצפות להן במימי הנמל. במקום שנועד לפרטי הנמען  היה כתוב: Magda Roux, 26, Rue Durantin, 75018 Paris, France. ניסיתי להתמודד עם כתב היד, ונראה כי בגלויה אין אלא ברכת שלום קצרצרה מבעלה לשעבר של האישה וכתובתו: אכסניית לַהְיָה, רחוב טַרְקְּאַמְפּוּיַנְקָאטוּ 2. הגלויה נכתבה באפריל, שישה חודשים לפני פגישתנו. על החתום – פּוֹל.
 
הבטתי בגלויה ונזכרתי איך שנים אחדות קודם לכן אשתי לעתיד ואני נסענו לצרפת וביקרנו בין השאר בעיר מוֹנְפְּלִיֵּה שנמצאת בה הפקולטה לרפואה הישנה ביותר באירופה ובתוכה מוזיאון לאנטומיה שאין שני לו. נזכרתי שסיפרתי לשומר המוזיאון שאני סטודנט לרפואה, והאיש הוביל אותנו אז לאולם יפה ובו ארונות זכוכית ומדפים מעץ כהה מבריק.
 
לוֹטָה ישבה בירכתי האולם וחיכתה, אבל אני התמסרתי כליל לסיור במוזיאון ולבחינת מוצגיו שהיו מעל ומעבר לכל מה שיכולתי בכלל להעלות על הדעת. עובָּרים בעלי שני ראשים צפו באור הירקרק שהפיצו בקבוקי זכוכית כמחכים לחיים אשר לא יִזכוּ לחיות, ושלדים מעוותים, אחדים מהם שלדי ילדים, נראו מתכופפים על מסדם. יציקות גבס תיארו את סממניהן של מחלות טרופיות על עור האדם והדגימו, כדרישות שלום ממסעות הקרב של נפוליאון, השלכות נודעות לשמצה של הרפתקות מין למיניהן. המכשירים המצוחצחים שבתצוגה נראו בארונות הזכוכית כממתינים לשימוש הבא בהם, אף על פי שאחדים מהצבתות, מהאזמלים, מהמסורים ומהמזרקים דמו למכשירי עינויים מוצלחים שהאינקוויזיציה המציאה, ולאו דווקא לכלים שבאמצעותם יצליחו להביא מזור לבני האדם.
 
צץ אז בזיכרוני איך הסתובבתי באולם, מתפעל למחצה ומזועזע למחצה, והתדהמה הולכת וגוברת בקרבי, וכיצד דמיינתי את אורם הצהבהב של המרתפים, גופות אשר נותחו בסתר, את ארשת פניו של האָנָטוֹמִיסְט, את התרגשותו ואת הרטט שאחז בו כאשר האיברים המוזרים נחשפו בפעם הראשונה לעין אנוש; מה חש כששב למרתף גם בלילות שלאחר מכן, מתגרה בגזר דין מוות אפשרי המרחף על ראשו, וכיצד במרוצת החודשים והשנים שלאחר מכן הלכו ונחשפו עוד ועוד חלקים קטנים יותר ויותר, עצבים, ורידים, ואף על פי כן הרבה כל כך עדיין נשאר חסוי; תמיד נותר מסתור כלשהו שהעין טרם הגיעה אליו.
 
ובשעה מאוחרת יותר, ברכבת, בעת הנסיעה לכיוון האוקיינוס האטלנטי. לא עוד חושך ואבק, אלא אור ושקשוק המסילות. הים הפתוח נגלה לפני סָן מָלוֹ, מרחב האוקיינוס, חדרנו שהיה מצטנן עם רדת ערב. התהלכנו על החוף, באותה שעה נסוגו המים בשפל, אצבעות רגלינו שקעו להן בחול, ובחלל האוויר עמד ריח אצות. בוא נקנה לנו כאן בית ונישאר לגור פה, אמרה לוֹטָה, אבל כבר אז ידענו שבכל זאת לא נישאר שם, אלא נחזור כלעומת שבאנו, שהרי החלומות מעצם טבעם נמוגים ברגע שמביעים אותם בקול. ואולם, לפני השׁיבה בא תורה של פריז, ובא גם תור תחנות הרכבות שגגותיהן גגות זכוכית, רחוב דִירַנְטָן. כאילו גם בצלילו מסתתר דבר-מה מוכּר.
 
האישה, מַגְדָה רוּ, תחבה את הגלויה בחזרה לתוך תיק היד שלה, ואני שאלתי אותה אם זו הייתה הגלויה האחרונה. האם מאז ואילך לא שמעה עוד שום דבר מן הגבר? מַגְדָה הסיטה את השׂערות הרטובות ממצחה וסיפרה שפּוֹל שמר איתה על קשר בערך פעם בחודש, נהג לצלצל או לכתוב, לרוב היה שולח גלויות; נראה כאילו למרות גירושיהם מתעקש פּוֹל לשמור לכל הפחות על איזושהי נקודת אחיזה. אלא שעכשיו לא עוד דבר וחצי דבר, יותר מחצי שנה – לא מאומה.
 
העצים בחוץ התכופפו ברוח, משקופי החלון חרקו כמו באונייה. מַגְדָה אף לא נגעה בקפה שלה, והגשם שהשתתק בהדרגה נהפך בינתיים לטפטוף שאיננו מוצא נחמה. בלוח האבן של משטח השולחן בלט סדק, יובָל של נהר חָרֵב, ואצבעה של האישה החליקה שוב ושוב לאורכו. הצעתי למַגְדָה שאלווה אותה למלון, או אם היא מעדיפה, אעזור לה למצוא את אכסניית לַהְיָה שגם היא אינה רחוקה ממקום הימצאנו. הרי ייתכן שהאיש עודנו שם, או לפחות יעלה בידה לזכות באיזשהו מידע נוסף. מַגְדָה שוב נראתה מהוססת, ותהיתי אם היא אכן רוצה למצוא את הגבר, או שמא סיבה אחרת דחפה אותה לצאת למסע.
 
לבסוף נראה שהאישה גמרה בליבה מה בדעתה לעשות. היא קמה, היטיבה את שמלתה ואמרה שאומנם כן, היא אכן חיפשה את האכסניה ההיא, אלא שהמפות מעולם לא סייעו לה להתמצא, היא אינה מבינה בהן כהוא זה. בבילוי חופשותיהם המשותפות פּוֹל הוא שהורה תמיד את הכיוון, והיא רק נגררה אחריו, אולי משום כך בסופו של דבר התגרשו.
 
יצאנו מבית הקפה אל היום הקודר. חיכינו בקרן הרחוב עד שהחשמלית חלפה ברעש על פנינו ופנתה בחריקת בלמים לכיוון רובע פּוּנָווּאוֹרִי. הלכנו לאורך רחוב פְרֶדְרִיקִינְקָאטוּ עד צומת וִיסְקוּלְמָה, שם שבה הרוח והסתערה עלינו. מַגְדָה אחזה אז את שמלתה בשתי ידיה וחייכה כמו ילדה העומדת בפרץ לנוכח התנפלות חיבה פתאומית, אבל נעימה. פסעתי לצידה וחיוכה קסם לי: נראה כאילו הצליח למחות לרגע את העצב.
 
הלכנו עד קצהו המרוחק של רחוב טַרְקְּאַמְפּוּיַנְקָאטוּ, עד שראיתי על קיר הלבנים האדומות של בית הקומות העומד שם את השלט הכמעט סמוי מן העין של אכסניית לַהְיָה. הסתכלתי על הווילונות הדהויים שבחלונות, אפשר שאי-אז היו ירוקים. החלונות נראו כהים ולא-רחוצים, ולא היה אפשר להבחין מאחוריהם בשום תנועה, אפילו לא בְּצֵל.
 
פתחתי את דלת המפלס התחתון, ועלינו במדרגות לחדר קבלה קטן. האישה שישבה מאחורי הדלפק נראתה לי בשנות השישים לחייה, שׂערהּ היה אפור, ודומה כי ישיבה ממושכת עיקמה אותה כליל. המבואה הייתה מוארת באור קלוש ועמום, אחדות מהנורות כנראה נשרפו, ולאורך הקירות התפתלו להם פרחי חבצלות על הטפטים. פה ושם היו תלויים ציורים, ועל אחד ההדפסים של תמונת סיפור מכתבי הקודש הופיע ישוע המטביל אנשים סמוך לגדת נהר. הבריות בתמונה לבשו גלימות לבנות, וישוע עמד במים, ידו נחה על מצחו של גבר כלשהו בתנועה איטית שנעצרה. פסלון של הצלוב היה ממוסמר ללוח העץ שמאחורי הדלפק.
 
פקידת הקבלה חייכה בחביבות, הניחה את התשבץ על השולחן והנמיכה את קול הרדיו. אמרתי שלום, ומַגְדָה נשארה לעת עתה להמתין מאחוריי. אמרתי לפקידת הקבלה שהסיבה לבואי מוזרה במקצת, ומכל מקום אני מחפש אדם ששמו פּוֹל רוּ, איש שלמיטב ידיעתי התגורר באכסניה באביב. האישה מאחוריי היא אשתו, הוספתי, והבטחתי לה שאעזור לה בחיפושיה אחר בעלה. מַגְדָה הנהנה בראשה לאישה, אך לא פצתה פה. הוספתי שמַגְדָה הגיעה מפריז רק יום קודם לכן, והיא דואגת מאוד לפּוֹל, מפני שזה זמן רב לא שמעה ממנו דבר.
 
קול המוזיקה נישא חרש חרש מהרדיו, ופקידת הקבלה שאלה אם לא מוטב שנפנה למשטרה, אם מדובר במישהו שנעלם. עניתי לה שבוודאי נעשה זאת אם נעלה חרס בידינו בחיפושינו. אחר כך ביקשתי ממַגְדָה את הגלויה והושטתי אותה לפקידה. הסברתי שהגלויה הגיעה לנמענת באביב שעבר, באפריל, ושמצוינת בה כתובת האכסניה הזאת. מאז ואילך לא נודע עוד דבר על האיש. הפקידה הפכה את הגלויה והרהרה, אחר כך דפדפה בספר עבה שהיה מונח על השולחן שלפניה. כעבור רגע שלפה מגירת עץ שהכילה כרטיסייה מצהיבה. תוך כדי כך אמרה שהיא אינה נוהגת כשורה, כי מוטלת עליה חובת השתיקה.
 
המתנתי, נשענתי על הדלפק וחשבתי על המטופל שביקר במרפאה כשנה קודם לכן, אדם שסבל מהפרעה הקרויה פוּגָה דיסוציאטיבית. בבוקר קיץ בהיר אחד התעורר האיש לבוש למשעי בעיר לא-מוכּרה ובארץ זרה, בקרבת מכולה חשוכה בנמל. מאוחר יותר התברר לאיש שהוא נמצא בפולין, אבל לא היה לו שמץ של מושג איך בכלל הגיע לשם. אף כי זכר את שמו ואת כתובת בית מגוריו, לא זכר שום דבר מעבר לכך. משניגש לתחנת המשטרה המקומית וטלפן משם לביתו שבהלסינקי, הודיעה לו אשתו שמעבר לקו כי זה כחודש שהוא נעדר.
 
לימים, לאחר שפקד את המרפאה זמן-מה, החל אט אט להיזכר. באחד הימים ראה באקראי איזשהו נייר על שולחן העבודה שלי, ואותו נייר הזכיר לו את האיגרת שקיבל, כנראה ממש לפני שנטש את חייו הקודמים. ואז, טיפין טיפין, נזכר הגבר שהוא נהג לפגוש מישהי, אישה שלא הייתה אשתו, בהתחלה לא זכר אפילו מה שמה, מאומה זולת פניה. אולם לא עבר זמן רב והוא נזכר בשמה, ויתרה מזאת, בבת אחת נזכר במה שהאישה כתבה לו באיגרת, ותחושת החורבן הפתאומית שבה והציפה אותו: היא בישרה לו שבספטמבר ייוולד ילדם המשותף.
 
זמן-מה לאחר מכן חדל האיש לפקוד את המרפאה, ומאז ואילך לא שמעתי ממנו עוד. אולי בסופו של דבר שיחק לו מזלו, והכול בחייו הסתדר, אם כי שמעתי גם על כאלה שלא חזרו עוד לעולם אל חייהם הקודמים, אלא אימצו לעצמם זהות חדשה, וקורותיהם נמשכו בעיר אחרת ובארץ זרה, ללא היסטוריה אישית, ריקים, הם שזכו לחנינה מן השִּׁכחה. אנשים כאלה היו עשויים לבוא לקראתנו בעיר והם כאחד האדם, ואף על פי שהם מתהלכים כבחלום, המכניקה הקרה והאכזרית של הגוף פועלת בהם כשורה עד הסוף.
 
פקידת הקבלה נשאה את עיניה מהכרטיסייה ואמרה שעכשיו נזכרה במר רוּ, והיא זוכרת אותו היטב. לדבריה היה אדם אדיב מאוד אף כי שתקן, אם כי בשתקנות כשלעצמה אין שום דבר פסול. לפי התיעוד שבכרטיסייה נרשם האיש באכסניה בשלושה במרס ועזב את המקום בשבעה-עשר באוגוסט, כלומר לפני כחודשיים. בכרטיסו האישי צוין כי סיבת בואו לפינלנד היא עבודתו. היא ממש מצטערת, אמרה, אבל יותר מכך אינה יודעת. רבים מאורחינו, הוסיפה, באים מחוץ לארץ ושוהים כאן תקופה ארוכה. יש ביניהם אנשים שבאים מרוסיה, מגרמניה, מגמביה, המשיכה האישה ואמרה, מכיוון שעלות השהייה בלַהְיָה סבירה, ובעיקר משום שהחדרים הפונים לחצר שקטים מאוד.
 
הסברתי למַגְדָה מה אמרה לי פקידת הקבלה, בעלה אינו נמצא עוד באכסניה. כלום אמר מראה פניה כי רָווח לה קמעה, או שמא רק היה נדמה לי? פקידת הקבלה הושיטה מעבר לדלפק את הכרטיס שפּוֹל רוּ עצמו מילא בו את פרטיו האישיים. היה זה טופס שנראה מסמך רשמי, ובמקום החתימה הופיע איזשהו קשקוש אשר כמו שורבט כלאחר יד. לצד הסעיף "מקום לידה" היה כתוב לְיוֹן, ומימין למילה כתובת רשם האיש 258, Rue Marcadet, 75018, Paris, France. בחלק הכרטיס שבו נשאל על מטרת ביקורו סימן איקס במשבצת שלידה היה כתוב työ/arbete/work.
 
מַגְדָה החזיקה את הכרטיס ושאלה אם תוכל לראות את החדר שבעלה התגורר בו: האם החדר פנוי עכשיו? פקידת הקבלה נעצה באורחת מבט נבוך. השעון תקתק על הקיר, ידו של ישוע הוסיפה להשתהות על מצחו של הגבר, האנשים נשארו לכודים בציפייה מתמדת. אהיה אסירת תודה לך אם תאפשרי לי, אמרה מַגְדָה, ופקידת הקבלה שוב החלה לדפדף בספר שעל הדלפק, ואחר כך בחנה את ארונית המפתחות המוברגת לקיר. החדר אכן פנוי כרגע, אמרה, אבל… נקפוץ לשם רק לרגע וזהו, ממילא אין שם שום דבר מיוחד.
 
אחר כך הניחה פקידת הקבלה על הדלפק לוחית שהיה כתוב עליה "תכף אשוב", הגבירה את קולו של הרדיו וקמה מכיסאה ככפוית שד. תהיתי איזה חלק מחייה בילתה בישיבה על אותו כיסא, ובמשך כמה זמן שימש המקום הזה נקודת כובד מרכזית בעולמה. בסופו של דבר שאלתי אותה כמה זמן כבר קיימת האכסניה, והערתי שקודם לכן מעולם לא שמתי לב שיש במקום אכסניה, אף על פי שכבר עברתי באותו רחוב לא פעם ולא פעמיים.
 
פקידת הקבלה צלעה במעלה המדרגות ועצרה כשהגיעה למישורת. היא השיבה כי ייסדה את האכסניה יחד עם אימא שלה בשנת 1967, כלומר לפני ארבעים שנה. אולם אימהּ מתה כבר בשנות השמונים, ומאז היא מבלה במקום בגפה, מלבדה לא עובד שם איש פרט לחדרנית. הרי הכול כאן קטן כל כך, המשיכה כמתנצלת, בסך הכול עשרה חדרים, גם מבחינה זאת זה מקום רגוע. אולי דווקא משום כך שבים אל בית ההארחה בשמחה רבים מן האנשים שהתאכסנו בו בעבר, רבים מהם נמנים עם מכריה זה עשרים שנה ויותר.
 
מנורות קיר עשויות נחושת הפיצו את אורן בחדר המדרגות, ובחללו עמדה צחנה מעופשת של סגירוּת אסתמטית במקצת, ריח של סיגריות אשר כבו שם שנים רבות קודם לכן. במסדרון הקומה השנייה היו חמישה חדרים. האישה פתחה את חדר מספר שלוש, ונכנסנו לתוכו. בכול בלטה פשטות רבה. לצד הקיר עמדה מיטת ברזל, מצעיה צחורים ונקיים, ועל מרגלותיה היו מונָחות שמיכה אפורה ומגבת. מנורה ולצידה הברית החדשה עמדו על שידת הלילה, מול החלון ניצב שולחן עץ שנראה שחוק אך נקי, ולידו כיסא. על אחד הקירות היה קבוע מדף ספרים קטן ועליו כעשרה ספרים, אולי נועדו לטעת בחדר תחושה של ביתיוּת, שמץ של ביטחון למי שהרחיקו לנדוד במסעותיהם והיו עתידים להתגעגע למקומות שמהם באו. נראה כי הספרים נמנים עם אותם רומנים פיניים שאפשר למצוא כיום במרתפי חנויות ספרים יד שנייה של שוקי פשפשים ועל אצטבות של ספרים לחלוקת חינם במרכזי מִחזוּר; עולם שכוח-אל שסביר להניח כי רק מתי מעט מהאורחים ישובו אליו, ואף על פי כן היה בו כדי להעניק תחושת יציבוּת בעצם קיומו.
 
מַגְדָה ניגשה אל החלון והביטה החוצה. שמעתי בעודנו בחדר את החשמלית שהרעימה בקול נמוך וחולף. בחוץ ירד גשם חרישי, על שמשת החלון הופיעו יובָלים דקיקים של מים, מאחורי הקיר נשמעה חבטה. הסתכלתי על העתק הציור של וֶרְמֵיר, תמונת חדר השקוע בשלווה פסטורלית ובו נערה הקוראת מכתב. הנערה עומדת לפני חלון פתוח, האור שוטף את פניה, וכובד ראשה החגיגי העלה בדעתי תמונות קדומות יותר, מדונות מסְיֵנָה ומאוּמְבְּרְיָה שאי-אז ראיתי במסעותיי. אבל מה בדיוק קראה הנערה וארשת פניה בריכוז כזה, מסגירה שמץ של דאגה? מי שלח לה את המכתב? בוודאי היה מדובר במשהו חשוב ביותר. עד כדי כך חשוב שוֶרְמֵיר רצה לקבע את הנערה באותו הרגע, ואותנו מחוץ לו, לנצח נצחים.
 
מַגְדָה עמדה בשקט בחדר ונראתה אובדת עצות. אולי עלה אז על דעתה שמוטב הייתה עושה למרות הכול לולא באה, שהרי הינה כאן ועכשיו מגיע הכול לקיצו, בחדר ריק, וזה הסוף. היא לא תמצא את פּוֹל אף פעם, עקבותיו נמחו, כי זרים אחרים שהתארחו באכסניה כיסו אותם תחתיהם, ובינתיים הספיקו לטאטא גם את עקבותיהם של אלה. באור היום נראה הכול בוהק וברור מדי.
 
פקידת הקבלה, הלוא היא בעלת המקום, אמרה שיש דבר-מה נוסף שביכולתה לבדוק, מכיוון שזה שנים היא אוספת את החפצים שהמתארחים באכסניה משאירים אחריהם, ומספרם של אותם חפצים רב להפליא. היא נוהגת, סיפרה, לארוז את החפצים האלה בקופסאות מקרטון ולשמור את הקופסאות בחדר שמאחורי הדלפק, כי מדי פעם בפעם, אף על פי שלמעשה קורה הדבר לעיתים רחוקות מאוד בלבד, מישהו חוזר לקחת את מה שהותיר בחדרו, ובמקרים כאלה היא אוהבת להיות מסוגלת לסייע כמיטב יכולתה. עם זאת היא סבורה שבחדר האחורי שמורים, בין השאר, חפצים שבעליהם כבר מתו מזמן.
 
יצאנו מהחדר בציפייה לאורח הבא, לסוחר מגמביה או לצעיר מורמוני מסוֹלְט לֶיְק סִיטִי. וכאשר נעלה בעלת המקום את הדלת העפתי בחדר מבט אחרון וחשבתי שאם אדם צריך לברוח או להיעלם, הרי אין חדר מתאים מזה לצרכיו, כך ובשיא הפשטות: כאשר העולם מסביב רועש וגועש, אפשר לעצור כאן לרגע ואחר כך להמשיך במסע, שהרי על הקיר מחכה הנערה של וֶרְמֵיר.
 
ירדנו במדרגות, ולא אמרתי למַגְדָה מטוב ועד רע על החפצים שבחדר האחורי, לא רציתי לנסוך בה שום תקווה. האווירה במבואה הייתה רגועה בדיוק כמו לפני שעלינו, הלוחית "תכף אשוב" הוסיפה לחכות על הדלפק כמורה שהזמן טרם נעצר. בעלת המקום הורתה לנו להמתין רגע, אחר כך נעלמה בחדר האחורי והשתהתה שם כחמש דקות. מַגְדָה מיששה בינתיים את תיק היד שלה והביטה מבעד לחלון, נגעה באצבעה באגרטל ובפרח הפלסטיק שבו, ומייד נרתעה לאחור כאילו נגעה ידה בדבר-מה זר שלפתע הטיל עליה אימה.
 
בעלת המקום שבה עד מהרה, ובשובה העמידה על הדלפק קופסת קרטון שעל דופנה בלטה רשימת שמות. כולם היו מחוקים בקו, פרט לשם התחתון: פּוֹל רוּ. בקופסה הייתה שקית ניילון ובה חפצים אחדים. האישה הניחה אותם על הדלפק בזה אחר זה. מעטים היו: עט כדורי ועליו השם סוֹקוֹס; קופסת גפרורים ועליה כתוב Hôtel Negresco, 7,  Promenade des Anglais, Nice, tel:  04 93 88 39 51; רומן צרפתי שנקרא עד שקצות דפיו התקמטו – הספר, La dame du fond de la cour, פרי עטו של אִיב נָוָאר, ראה אור בהוצאת אַקְטֶה סוּד, פריז; פיסת נייר ועליה מספר טלפון ומתחתיו רשום: Mariankatu 24 B 18. כמה וכמה קווי הדגשה היו משורבטים מתחת לכתובת.
 
מַגְדָה הביטה בחפצים, ואצבעותיה רפרפו שוב ושוב על פניהם. מדוע השאיר בעלה אחריו דווקא את החפצים האלה, ולמה בעלת המקום טרחה בכלל לשמור אותם? כלום לא הציקו לה בעצם קיומם באפלוליתו של החדר האחורי, הם והסתמיוּת שלהם? אנשים הרי שומטים בלכתם אינספור דברים, שוכחים את הכפפות שלהם על המושבים ברכבת ומשאירים גלויות כתובות למחצה בחדרי המלונות שהם שוהים בהם. מן הכיסים נושרים פתקים, קבלות וגם מפתחות שלא יפתחו עוד אף פעם שום דלת. חפצים חסרי בית נסחפים בעולם, הבתים עומדים בשיממונם, המשפטים אינם נאמרים עד תום. פעם מצאתי בעליית הגג שבביתי ערימת תמונות שצולמו באיזשהו אתר נופש בדרום, בטֵנֵרִיף או בקוֹסְטָה דֶל סוֹל. האישה שכבה על החול ולצידה גבר. מאחורי התצלומים היה כתוב שמה של האישה. בהתאם לאופנה ולצבעים צולמו התמונות כשני עשורים קודם לכן, ועכשיו האישה בוודאי במקום אחר, מתגוררת אולי בעיירה קטנה, כנראה כבר שכחה או לפחות רצתה לשכוח. לא פעם דמיינתי איך אחפש את האישה ואטיל את התצלומים לתוך תיבת הדואר שלה, אחר כך אארוב לה ואביט בה בשעה שתיגש בחלוק הבוקר לשלוף את העיתון מתיבת הדואר, תמצא את התצלומים ותישאר לעמוד בחצר לבדה. והגבר בבית יוסיף לישון, שאנן ובלי דעת, שנת בוקר קלילה.
 
שאלתי את מַגְדָה מה היא חושבת על החפצים, האם הם מזכירים לה משהו? היא משכה בכתפיה ואמרה שהיא אינה בטוחה. אף על פי שזכרה שפּוֹל ביקר בנִיס, כבר עברו מאז למיטב זיכרונה כעשר שנים, וכבר אז היו להם קשיים. וייתכן גם שפּוֹל ביקר שם אף לאחר מכן, הרהרה מַגְדָה, היא איננה יודעת, אמרה. ובאשר לספר, ציינה, עכשיו נזכרה שגם היא עצמה קראה מתישהו משהו מכתביו של אִיב נָוָאר, אבל גם מאז כבר עבר זמן רב, ובינתיים הלך הסופר לעולמו. בעיתונים כתבו שהוא התאבד, נטל מנת יתר של ברביטורטים. מעניין, תהתה, מה פתאום נזכרה בכך?
 
הקשבתי למַגְדָה, הבטתי בתמונת אִיב נָוָאר ואמרתי בליבי שגורלו של האיש אינו נשמע מעודד במיוחד. מַגְדָה נראתה עתה עייפה, האנגלית שלה החלה לקרטע, פה ושם היו מילים שפרחו מזיכרונה. דומה כי ככל שהלך בעלה ונעלם, אבדה לה יותר ויותר יכולת השליטה בשפה. שאלתי את בעלת האכסניה אם מַגְדָה רשאית לקחת עימה את החפצים, ואולם האישה הנידה את ראשה ואמרה שהיא לא תמסור אותם אלא לפּוֹל רוּ אישית, שהרי לעולם אין לדעת, הן ייתכן שבכל זאת. העתקתי אפוא את מספר הטלפון שהיה רשום על הנייר וכן את הכתובת, ואחר כך החזירה האישה את החפצים לשקית וסגרה את הקופסה.
 
נפרדנו לשלום מבעלת האכסניה, והיא שבה והתיישבה מאחורי הדלפק, אפופה בפרחי חבצלות ובאבק כסוף. ירדנו במדרגות אל הרחוב שבינתיים התבהר קמעה וגם נעשה רועש קצת יותר, מעברו האחר התרוצצו ילדים. צעקותיהם התגלגלו לאוזנינו אף מעבר לפינה כמתהדהדות בין הכתלים ונישאות לשמיים: תנועה חוזרת ונשנית של נדנדות ריקות.
 
פסענו ברחוב קוֹרְקֵאָווּאוֹרֶנְקָאטוּ, ומַגְדָה הידקה לגופה את המעיל שבו התעטפה כמבקשת לוודא ששום דבר לא יצליח עוד לחדור פנימה או להימלט החוצה. למה באה הנה בכלל? כלום היא עצמה יודעת זאת? כאשר הגענו לפתח המלון טוֹרְנִי, שאלתי אותה אם יש לה מושג מדוע בא פּוֹל להלסינקי, האם הייתה לכך איזושהי סיבה מיוחדת? מַגְדָה השיבה שכבר טרחתי למענה לא מעט באותו היום, אולי אף יותר מדי. עכשיו עליה לחשוב, אמרה, האואיל בטובי לבוא אליה מחר, בערב? הבטחתי שאבוא, אחר כך נפרדנו, ואני פניתי ללכת הביתה בשעה שהגשם שוב התחזק, מחשבות רבות טרדו את דעתי, ואור החורף כבר החל לנצנץ בקצה הרחוב.

עוד על הספר

  • תרגום: רמי סערי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יולי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 111 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 51 דק'

נושאים

נקודת ההיעלמות יואל האהטלה
אישה ברחוב
 
דבר-מה באישה משך את תשומת ליבי כבר ממרחק. אולי היה זה אופן הליכתה, חידתי במקצת, מתנודד, כאילו על כל צעד ושעל נאלצה לשוב ולהחליט לאן פניה מועדות. וייתכן כי הרושם לא נבע אלא מנעליה שלא התאימו כלל ועיקר למזג האוויר של אוקטובר, מעקביה הגבוהים אשר חרקו כל אימת שביקשה לפסוח על פני השלוליות בעודה מתקדמת לאורך שדרת בּוּלֵוַרְדִי הלומת הרוחות. היה זה לאחר ימים רבים שירד בהם גשם ללא הפוגה.
 
בבוקרו של היום ההוא יצאתי מן המרפאה שברחוב אַלְבֶּרְטִינְקָאטוּ, וכאשר חלפנו זה על פני זה, אחזה הרוח את מטרייתה של האישה במשב פתאומי עז. הרוח חטפה מידהּ את המטרייה, העיפה אותה באוויר, נשאה אותה אל-על, ונראה היה כאילו זרם האוויר המסולסל משתלט עליה.
 
עצרתי והתבוננתי במטרייה המסתחררת באוויר, תהיתי עד לאיזה גובה היא עוד תוכל להיתמר, כעת כבר נראתה מיטלטלת במרומי הגגות. האישה עצרה, משתאה נעצה גם היא את עיניה במטרייה ופרצה בצחוק. חייה החדשים והחופשיים של המטרייה נראו כה בלתי מתקבלים על הדעת, שגם אני צחקקתי.
 
צפיתי בהתרוממות המטרייה, בהתרוממות הנועזת האחרונה, היא דמתה לשִׂיאָם של חיים קצרים, ליפעתם הבלתי-צפויה. וכאשר הרוח שככה בבת אחת, עצרה המטרייה באוויר, שינתה קמעה את כיוונה וריחפה אז באיטיות עד שצנחה ברחוב. פסעתי פסיעות אחדות לעבר המטרייה כמי שעושה את מה שמוטל עליו לעשות, ואולם איחרתי את המועד. אוטובוס שבא רועם וחלף על פני מרצפות הרחוב, מחץ את המטרייה מתחתיו. שמעתי רק את קרקושה העמום של המתכת, וכאשר פניתי לאחור, עמדה האישה מולי.
 
ניצבנו שם רגע, ונראה כאילו האישה אינה שמה לב אליי. היא הייתה צנומה, גילה בין ארבעים לחמישים, תיק השתלשל מידהּ. המתכת המעוקמת התגוללה ברחוב, קול האוטובוס הלך והתרחק, שׂערותיה הרטובות של האישה נדבקו למצחה. אמרתי לה שצר לי על המטרייה, זה כנראה הסוף שלה.
 
העפתי באישה מבט והתקשיתי ולו רק לדמיין שזה עתה עוד צחקה. כל זה נמחה ונמחק בינתיים. סליחה, אמרה האישה כהרף עין באנגלית, לא קרה שום דבר, הוסיפה, לא תהיה לה שום בעיה להשיג מטרייה חדשה. אחר כך נרעדה מקור, בשלולית השתקפו השמיים, ואני שאלתי אותה אם הכול בסדר, כי היא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, וניכר בעליל כי בקצב הזה היא במהרה תחלה. אולם בקרבת מקום עמד בית קפה, ובתי הקפה ממילא מלאים מטריות שבעליהן שכחו אותן, אולי מתחשק לה לשתות כוס קפה?
 
האישה הנהנה, ואני הולכתי אותה לבית הקפה אֶקְבֵּרִי, לתוך האולם המואר והחמים, אל שולחן שעמד בקרבת החלון. האישה לא הסירה את מעילה, אף על פי שהיה רטוב כל כולו. הצווארון התחכך בעורה, ויציבתה הזכירה לי איזשהו אירוע קודם, יום אחר, זיכרון אפוף באפלולית. עכשיו שבה האישה והתחייכה, בכף ידה הייתה מונחת אבן קטנה, והיא מיששה אותה אט אט שוב ושוב, מאין צצה לה זו פתאום?
 
תודה, אמרה האישה, לדבריה אני נוהג בה בחביבות, היא הגיעה להלסינקי רק יום קודם לכן. למען האמת, כנראה תעתה קצת בדרכה, אף על פי שלמעשה לא הספיקה ללכת הרבה. ועם זאת, המשיכה האישה, נראה שהיום שום דבר אינו מסתדר לה. אני מצידי אמרתי שיש גם ימים כאלה.
 
בינתיים הלך הגשם והתחזק, והמים זרמו אדוות אדוות לאורך הזגוגית. הרחוב התקדר, בית הקפה כמעט התרוקן, העוגיות הוסיפו להמתין בחלון הראווה. אולם כעבור שעה קלה היו הבריות אמורות להתחיל להגיע לארוחה, והאולם היה עתיד להתמלא ברחש הצוהריים, בריחם החריף של המעילים הרטובים. הזמנתי קפה, ביקשתי מהמלצר את מדריך הטלפון ודפדפתי עד אשר מצאתי את הדף ובו המפה. הצבעתי על נקודה במרכז העיר, הינה פה בשדרת בּוּלֵוַרְדִי, אצבעי השאירה סימן רטוב על הנייר. כאן, אמרתי, אנחנו כאן, ולאן היא רוצה להגיע? מטבע הדברים, הוספתי, אוכל להנחות אותה ליעדה.
 
האישה הביטה במפה בפיזור דעת, עצבנית, כאילו כלל וכלל לא רצתה לדעת איפה בדיוק היא נמצאת. לבסוף אמרה שהיא מתגוררת במלון ששמו טוֹרְנִי, תהתה שמא מוטב שתחזור לשם עכשיו. אמרתי לה שטוֹרְנִי ממש קרוב, במרחק רחובות ספורים מאיתנו, לפיכך לא הרחיקה לכת כאשר תעתה בדרך. האישה שתקה, ומכיוון שחששתי שמא מצב רוחה שוב עלול להשתנות, התחלתי לספר לה על המרפסת המקורה שיש על גג המלון ועל הנוף היפה הנראה משם, נופה של העיר כולה ובכללו הים, אולי כבר ביקרה שם?
 
האישה הנידה את ראשה ואמרה שלא, זה בוודאי מה שהיא צריכה לעשות. מאז ומתמיד אהבה את הים, אבל מי אינו אוהב את הים? זרזיף של מים זלג במורד מצחה, וניעור בי הרצון למחות אותו, להצמיד את שרוולי היבש למצחה. שאלתי אותה מדוע באה להלסינקי, שמא היא בחופשה? האישה היססה רגע, ולאחר מכן אמרה כי באה לחפש את בעלה, פּוֹל. ליתר דיוק, הוסיפה, עברו כבר שנים אחדות מאז התגרשו.
 
כאשר שאלתי אותה אם אינה יודעת איפה האיש, שבה האישה והנידה את ראשה. לא, היא אינה בטוחה. אחר כך החלה לחטט בתיקה, שמטה מידהּ את קופסת הפודרה שלה, התכופפה להרים אותה מהרצפה, לחצה על מכסה הקופסה כדי לפתוח אותה, העיפה מבט במראֵה פניה שהשתקפו במראָה הקטנה והתחייכה. אני בטח נראית נורא, אמרה, סגרה את הקופסה ושוב החלה לחטט בתיקה. לבסוף מצאה את הגלויה שחיפשה, כל ארבע פינותיה היו מקומטות. דומה שזמן רב נתלוותה אליה הגלויה לכל מקום.
 
היא הושיטה לי את הגלויה ושאלה אותי אם אני יודע צרפתית, ואני מצידי השבתי שאני יודע כמה מילים, בעבר ידעתי הרבה יותר, אלא שכיום סביר להניח שאתקשה מאוד לדבר בשפה זו. הפכתי את הגלויה בידי. מצידה האחר היה נוף של שוּק בקיץ, עננים לבנים, דוגיות אחדות הצפות להן במימי הנמל. במקום שנועד לפרטי הנמען  היה כתוב: Magda Roux, 26, Rue Durantin, 75018 Paris, France. ניסיתי להתמודד עם כתב היד, ונראה כי בגלויה אין אלא ברכת שלום קצרצרה מבעלה לשעבר של האישה וכתובתו: אכסניית לַהְיָה, רחוב טַרְקְּאַמְפּוּיַנְקָאטוּ 2. הגלויה נכתבה באפריל, שישה חודשים לפני פגישתנו. על החתום – פּוֹל.
 
הבטתי בגלויה ונזכרתי איך שנים אחדות קודם לכן אשתי לעתיד ואני נסענו לצרפת וביקרנו בין השאר בעיר מוֹנְפְּלִיֵּה שנמצאת בה הפקולטה לרפואה הישנה ביותר באירופה ובתוכה מוזיאון לאנטומיה שאין שני לו. נזכרתי שסיפרתי לשומר המוזיאון שאני סטודנט לרפואה, והאיש הוביל אותנו אז לאולם יפה ובו ארונות זכוכית ומדפים מעץ כהה מבריק.
 
לוֹטָה ישבה בירכתי האולם וחיכתה, אבל אני התמסרתי כליל לסיור במוזיאון ולבחינת מוצגיו שהיו מעל ומעבר לכל מה שיכולתי בכלל להעלות על הדעת. עובָּרים בעלי שני ראשים צפו באור הירקרק שהפיצו בקבוקי זכוכית כמחכים לחיים אשר לא יִזכוּ לחיות, ושלדים מעוותים, אחדים מהם שלדי ילדים, נראו מתכופפים על מסדם. יציקות גבס תיארו את סממניהן של מחלות טרופיות על עור האדם והדגימו, כדרישות שלום ממסעות הקרב של נפוליאון, השלכות נודעות לשמצה של הרפתקות מין למיניהן. המכשירים המצוחצחים שבתצוגה נראו בארונות הזכוכית כממתינים לשימוש הבא בהם, אף על פי שאחדים מהצבתות, מהאזמלים, מהמסורים ומהמזרקים דמו למכשירי עינויים מוצלחים שהאינקוויזיציה המציאה, ולאו דווקא לכלים שבאמצעותם יצליחו להביא מזור לבני האדם.
 
צץ אז בזיכרוני איך הסתובבתי באולם, מתפעל למחצה ומזועזע למחצה, והתדהמה הולכת וגוברת בקרבי, וכיצד דמיינתי את אורם הצהבהב של המרתפים, גופות אשר נותחו בסתר, את ארשת פניו של האָנָטוֹמִיסְט, את התרגשותו ואת הרטט שאחז בו כאשר האיברים המוזרים נחשפו בפעם הראשונה לעין אנוש; מה חש כששב למרתף גם בלילות שלאחר מכן, מתגרה בגזר דין מוות אפשרי המרחף על ראשו, וכיצד במרוצת החודשים והשנים שלאחר מכן הלכו ונחשפו עוד ועוד חלקים קטנים יותר ויותר, עצבים, ורידים, ואף על פי כן הרבה כל כך עדיין נשאר חסוי; תמיד נותר מסתור כלשהו שהעין טרם הגיעה אליו.
 
ובשעה מאוחרת יותר, ברכבת, בעת הנסיעה לכיוון האוקיינוס האטלנטי. לא עוד חושך ואבק, אלא אור ושקשוק המסילות. הים הפתוח נגלה לפני סָן מָלוֹ, מרחב האוקיינוס, חדרנו שהיה מצטנן עם רדת ערב. התהלכנו על החוף, באותה שעה נסוגו המים בשפל, אצבעות רגלינו שקעו להן בחול, ובחלל האוויר עמד ריח אצות. בוא נקנה לנו כאן בית ונישאר לגור פה, אמרה לוֹטָה, אבל כבר אז ידענו שבכל זאת לא נישאר שם, אלא נחזור כלעומת שבאנו, שהרי החלומות מעצם טבעם נמוגים ברגע שמביעים אותם בקול. ואולם, לפני השׁיבה בא תורה של פריז, ובא גם תור תחנות הרכבות שגגותיהן גגות זכוכית, רחוב דִירַנְטָן. כאילו גם בצלילו מסתתר דבר-מה מוכּר.
 
האישה, מַגְדָה רוּ, תחבה את הגלויה בחזרה לתוך תיק היד שלה, ואני שאלתי אותה אם זו הייתה הגלויה האחרונה. האם מאז ואילך לא שמעה עוד שום דבר מן הגבר? מַגְדָה הסיטה את השׂערות הרטובות ממצחה וסיפרה שפּוֹל שמר איתה על קשר בערך פעם בחודש, נהג לצלצל או לכתוב, לרוב היה שולח גלויות; נראה כאילו למרות גירושיהם מתעקש פּוֹל לשמור לכל הפחות על איזושהי נקודת אחיזה. אלא שעכשיו לא עוד דבר וחצי דבר, יותר מחצי שנה – לא מאומה.
 
העצים בחוץ התכופפו ברוח, משקופי החלון חרקו כמו באונייה. מַגְדָה אף לא נגעה בקפה שלה, והגשם שהשתתק בהדרגה נהפך בינתיים לטפטוף שאיננו מוצא נחמה. בלוח האבן של משטח השולחן בלט סדק, יובָל של נהר חָרֵב, ואצבעה של האישה החליקה שוב ושוב לאורכו. הצעתי למַגְדָה שאלווה אותה למלון, או אם היא מעדיפה, אעזור לה למצוא את אכסניית לַהְיָה שגם היא אינה רחוקה ממקום הימצאנו. הרי ייתכן שהאיש עודנו שם, או לפחות יעלה בידה לזכות באיזשהו מידע נוסף. מַגְדָה שוב נראתה מהוססת, ותהיתי אם היא אכן רוצה למצוא את הגבר, או שמא סיבה אחרת דחפה אותה לצאת למסע.
 
לבסוף נראה שהאישה גמרה בליבה מה בדעתה לעשות. היא קמה, היטיבה את שמלתה ואמרה שאומנם כן, היא אכן חיפשה את האכסניה ההיא, אלא שהמפות מעולם לא סייעו לה להתמצא, היא אינה מבינה בהן כהוא זה. בבילוי חופשותיהם המשותפות פּוֹל הוא שהורה תמיד את הכיוון, והיא רק נגררה אחריו, אולי משום כך בסופו של דבר התגרשו.
 
יצאנו מבית הקפה אל היום הקודר. חיכינו בקרן הרחוב עד שהחשמלית חלפה ברעש על פנינו ופנתה בחריקת בלמים לכיוון רובע פּוּנָווּאוֹרִי. הלכנו לאורך רחוב פְרֶדְרִיקִינְקָאטוּ עד צומת וִיסְקוּלְמָה, שם שבה הרוח והסתערה עלינו. מַגְדָה אחזה אז את שמלתה בשתי ידיה וחייכה כמו ילדה העומדת בפרץ לנוכח התנפלות חיבה פתאומית, אבל נעימה. פסעתי לצידה וחיוכה קסם לי: נראה כאילו הצליח למחות לרגע את העצב.
 
הלכנו עד קצהו המרוחק של רחוב טַרְקְּאַמְפּוּיַנְקָאטוּ, עד שראיתי על קיר הלבנים האדומות של בית הקומות העומד שם את השלט הכמעט סמוי מן העין של אכסניית לַהְיָה. הסתכלתי על הווילונות הדהויים שבחלונות, אפשר שאי-אז היו ירוקים. החלונות נראו כהים ולא-רחוצים, ולא היה אפשר להבחין מאחוריהם בשום תנועה, אפילו לא בְּצֵל.
 
פתחתי את דלת המפלס התחתון, ועלינו במדרגות לחדר קבלה קטן. האישה שישבה מאחורי הדלפק נראתה לי בשנות השישים לחייה, שׂערהּ היה אפור, ודומה כי ישיבה ממושכת עיקמה אותה כליל. המבואה הייתה מוארת באור קלוש ועמום, אחדות מהנורות כנראה נשרפו, ולאורך הקירות התפתלו להם פרחי חבצלות על הטפטים. פה ושם היו תלויים ציורים, ועל אחד ההדפסים של תמונת סיפור מכתבי הקודש הופיע ישוע המטביל אנשים סמוך לגדת נהר. הבריות בתמונה לבשו גלימות לבנות, וישוע עמד במים, ידו נחה על מצחו של גבר כלשהו בתנועה איטית שנעצרה. פסלון של הצלוב היה ממוסמר ללוח העץ שמאחורי הדלפק.
 
פקידת הקבלה חייכה בחביבות, הניחה את התשבץ על השולחן והנמיכה את קול הרדיו. אמרתי שלום, ומַגְדָה נשארה לעת עתה להמתין מאחוריי. אמרתי לפקידת הקבלה שהסיבה לבואי מוזרה במקצת, ומכל מקום אני מחפש אדם ששמו פּוֹל רוּ, איש שלמיטב ידיעתי התגורר באכסניה באביב. האישה מאחוריי היא אשתו, הוספתי, והבטחתי לה שאעזור לה בחיפושיה אחר בעלה. מַגְדָה הנהנה בראשה לאישה, אך לא פצתה פה. הוספתי שמַגְדָה הגיעה מפריז רק יום קודם לכן, והיא דואגת מאוד לפּוֹל, מפני שזה זמן רב לא שמעה ממנו דבר.
 
קול המוזיקה נישא חרש חרש מהרדיו, ופקידת הקבלה שאלה אם לא מוטב שנפנה למשטרה, אם מדובר במישהו שנעלם. עניתי לה שבוודאי נעשה זאת אם נעלה חרס בידינו בחיפושינו. אחר כך ביקשתי ממַגְדָה את הגלויה והושטתי אותה לפקידה. הסברתי שהגלויה הגיעה לנמענת באביב שעבר, באפריל, ושמצוינת בה כתובת האכסניה הזאת. מאז ואילך לא נודע עוד דבר על האיש. הפקידה הפכה את הגלויה והרהרה, אחר כך דפדפה בספר עבה שהיה מונח על השולחן שלפניה. כעבור רגע שלפה מגירת עץ שהכילה כרטיסייה מצהיבה. תוך כדי כך אמרה שהיא אינה נוהגת כשורה, כי מוטלת עליה חובת השתיקה.
 
המתנתי, נשענתי על הדלפק וחשבתי על המטופל שביקר במרפאה כשנה קודם לכן, אדם שסבל מהפרעה הקרויה פוּגָה דיסוציאטיבית. בבוקר קיץ בהיר אחד התעורר האיש לבוש למשעי בעיר לא-מוכּרה ובארץ זרה, בקרבת מכולה חשוכה בנמל. מאוחר יותר התברר לאיש שהוא נמצא בפולין, אבל לא היה לו שמץ של מושג איך בכלל הגיע לשם. אף כי זכר את שמו ואת כתובת בית מגוריו, לא זכר שום דבר מעבר לכך. משניגש לתחנת המשטרה המקומית וטלפן משם לביתו שבהלסינקי, הודיעה לו אשתו שמעבר לקו כי זה כחודש שהוא נעדר.
 
לימים, לאחר שפקד את המרפאה זמן-מה, החל אט אט להיזכר. באחד הימים ראה באקראי איזשהו נייר על שולחן העבודה שלי, ואותו נייר הזכיר לו את האיגרת שקיבל, כנראה ממש לפני שנטש את חייו הקודמים. ואז, טיפין טיפין, נזכר הגבר שהוא נהג לפגוש מישהי, אישה שלא הייתה אשתו, בהתחלה לא זכר אפילו מה שמה, מאומה זולת פניה. אולם לא עבר זמן רב והוא נזכר בשמה, ויתרה מזאת, בבת אחת נזכר במה שהאישה כתבה לו באיגרת, ותחושת החורבן הפתאומית שבה והציפה אותו: היא בישרה לו שבספטמבר ייוולד ילדם המשותף.
 
זמן-מה לאחר מכן חדל האיש לפקוד את המרפאה, ומאז ואילך לא שמעתי ממנו עוד. אולי בסופו של דבר שיחק לו מזלו, והכול בחייו הסתדר, אם כי שמעתי גם על כאלה שלא חזרו עוד לעולם אל חייהם הקודמים, אלא אימצו לעצמם זהות חדשה, וקורותיהם נמשכו בעיר אחרת ובארץ זרה, ללא היסטוריה אישית, ריקים, הם שזכו לחנינה מן השִּׁכחה. אנשים כאלה היו עשויים לבוא לקראתנו בעיר והם כאחד האדם, ואף על פי שהם מתהלכים כבחלום, המכניקה הקרה והאכזרית של הגוף פועלת בהם כשורה עד הסוף.
 
פקידת הקבלה נשאה את עיניה מהכרטיסייה ואמרה שעכשיו נזכרה במר רוּ, והיא זוכרת אותו היטב. לדבריה היה אדם אדיב מאוד אף כי שתקן, אם כי בשתקנות כשלעצמה אין שום דבר פסול. לפי התיעוד שבכרטיסייה נרשם האיש באכסניה בשלושה במרס ועזב את המקום בשבעה-עשר באוגוסט, כלומר לפני כחודשיים. בכרטיסו האישי צוין כי סיבת בואו לפינלנד היא עבודתו. היא ממש מצטערת, אמרה, אבל יותר מכך אינה יודעת. רבים מאורחינו, הוסיפה, באים מחוץ לארץ ושוהים כאן תקופה ארוכה. יש ביניהם אנשים שבאים מרוסיה, מגרמניה, מגמביה, המשיכה האישה ואמרה, מכיוון שעלות השהייה בלַהְיָה סבירה, ובעיקר משום שהחדרים הפונים לחצר שקטים מאוד.
 
הסברתי למַגְדָה מה אמרה לי פקידת הקבלה, בעלה אינו נמצא עוד באכסניה. כלום אמר מראה פניה כי רָווח לה קמעה, או שמא רק היה נדמה לי? פקידת הקבלה הושיטה מעבר לדלפק את הכרטיס שפּוֹל רוּ עצמו מילא בו את פרטיו האישיים. היה זה טופס שנראה מסמך רשמי, ובמקום החתימה הופיע איזשהו קשקוש אשר כמו שורבט כלאחר יד. לצד הסעיף "מקום לידה" היה כתוב לְיוֹן, ומימין למילה כתובת רשם האיש 258, Rue Marcadet, 75018, Paris, France. בחלק הכרטיס שבו נשאל על מטרת ביקורו סימן איקס במשבצת שלידה היה כתוב työ/arbete/work.
 
מַגְדָה החזיקה את הכרטיס ושאלה אם תוכל לראות את החדר שבעלה התגורר בו: האם החדר פנוי עכשיו? פקידת הקבלה נעצה באורחת מבט נבוך. השעון תקתק על הקיר, ידו של ישוע הוסיפה להשתהות על מצחו של הגבר, האנשים נשארו לכודים בציפייה מתמדת. אהיה אסירת תודה לך אם תאפשרי לי, אמרה מַגְדָה, ופקידת הקבלה שוב החלה לדפדף בספר שעל הדלפק, ואחר כך בחנה את ארונית המפתחות המוברגת לקיר. החדר אכן פנוי כרגע, אמרה, אבל… נקפוץ לשם רק לרגע וזהו, ממילא אין שם שום דבר מיוחד.
 
אחר כך הניחה פקידת הקבלה על הדלפק לוחית שהיה כתוב עליה "תכף אשוב", הגבירה את קולו של הרדיו וקמה מכיסאה ככפוית שד. תהיתי איזה חלק מחייה בילתה בישיבה על אותו כיסא, ובמשך כמה זמן שימש המקום הזה נקודת כובד מרכזית בעולמה. בסופו של דבר שאלתי אותה כמה זמן כבר קיימת האכסניה, והערתי שקודם לכן מעולם לא שמתי לב שיש במקום אכסניה, אף על פי שכבר עברתי באותו רחוב לא פעם ולא פעמיים.
 
פקידת הקבלה צלעה במעלה המדרגות ועצרה כשהגיעה למישורת. היא השיבה כי ייסדה את האכסניה יחד עם אימא שלה בשנת 1967, כלומר לפני ארבעים שנה. אולם אימהּ מתה כבר בשנות השמונים, ומאז היא מבלה במקום בגפה, מלבדה לא עובד שם איש פרט לחדרנית. הרי הכול כאן קטן כל כך, המשיכה כמתנצלת, בסך הכול עשרה חדרים, גם מבחינה זאת זה מקום רגוע. אולי דווקא משום כך שבים אל בית ההארחה בשמחה רבים מן האנשים שהתאכסנו בו בעבר, רבים מהם נמנים עם מכריה זה עשרים שנה ויותר.
 
מנורות קיר עשויות נחושת הפיצו את אורן בחדר המדרגות, ובחללו עמדה צחנה מעופשת של סגירוּת אסתמטית במקצת, ריח של סיגריות אשר כבו שם שנים רבות קודם לכן. במסדרון הקומה השנייה היו חמישה חדרים. האישה פתחה את חדר מספר שלוש, ונכנסנו לתוכו. בכול בלטה פשטות רבה. לצד הקיר עמדה מיטת ברזל, מצעיה צחורים ונקיים, ועל מרגלותיה היו מונָחות שמיכה אפורה ומגבת. מנורה ולצידה הברית החדשה עמדו על שידת הלילה, מול החלון ניצב שולחן עץ שנראה שחוק אך נקי, ולידו כיסא. על אחד הקירות היה קבוע מדף ספרים קטן ועליו כעשרה ספרים, אולי נועדו לטעת בחדר תחושה של ביתיוּת, שמץ של ביטחון למי שהרחיקו לנדוד במסעותיהם והיו עתידים להתגעגע למקומות שמהם באו. נראה כי הספרים נמנים עם אותם רומנים פיניים שאפשר למצוא כיום במרתפי חנויות ספרים יד שנייה של שוקי פשפשים ועל אצטבות של ספרים לחלוקת חינם במרכזי מִחזוּר; עולם שכוח-אל שסביר להניח כי רק מתי מעט מהאורחים ישובו אליו, ואף על פי כן היה בו כדי להעניק תחושת יציבוּת בעצם קיומו.
 
מַגְדָה ניגשה אל החלון והביטה החוצה. שמעתי בעודנו בחדר את החשמלית שהרעימה בקול נמוך וחולף. בחוץ ירד גשם חרישי, על שמשת החלון הופיעו יובָלים דקיקים של מים, מאחורי הקיר נשמעה חבטה. הסתכלתי על העתק הציור של וֶרְמֵיר, תמונת חדר השקוע בשלווה פסטורלית ובו נערה הקוראת מכתב. הנערה עומדת לפני חלון פתוח, האור שוטף את פניה, וכובד ראשה החגיגי העלה בדעתי תמונות קדומות יותר, מדונות מסְיֵנָה ומאוּמְבְּרְיָה שאי-אז ראיתי במסעותיי. אבל מה בדיוק קראה הנערה וארשת פניה בריכוז כזה, מסגירה שמץ של דאגה? מי שלח לה את המכתב? בוודאי היה מדובר במשהו חשוב ביותר. עד כדי כך חשוב שוֶרְמֵיר רצה לקבע את הנערה באותו הרגע, ואותנו מחוץ לו, לנצח נצחים.
 
מַגְדָה עמדה בשקט בחדר ונראתה אובדת עצות. אולי עלה אז על דעתה שמוטב הייתה עושה למרות הכול לולא באה, שהרי הינה כאן ועכשיו מגיע הכול לקיצו, בחדר ריק, וזה הסוף. היא לא תמצא את פּוֹל אף פעם, עקבותיו נמחו, כי זרים אחרים שהתארחו באכסניה כיסו אותם תחתיהם, ובינתיים הספיקו לטאטא גם את עקבותיהם של אלה. באור היום נראה הכול בוהק וברור מדי.
 
פקידת הקבלה, הלוא היא בעלת המקום, אמרה שיש דבר-מה נוסף שביכולתה לבדוק, מכיוון שזה שנים היא אוספת את החפצים שהמתארחים באכסניה משאירים אחריהם, ומספרם של אותם חפצים רב להפליא. היא נוהגת, סיפרה, לארוז את החפצים האלה בקופסאות מקרטון ולשמור את הקופסאות בחדר שמאחורי הדלפק, כי מדי פעם בפעם, אף על פי שלמעשה קורה הדבר לעיתים רחוקות מאוד בלבד, מישהו חוזר לקחת את מה שהותיר בחדרו, ובמקרים כאלה היא אוהבת להיות מסוגלת לסייע כמיטב יכולתה. עם זאת היא סבורה שבחדר האחורי שמורים, בין השאר, חפצים שבעליהם כבר מתו מזמן.
 
יצאנו מהחדר בציפייה לאורח הבא, לסוחר מגמביה או לצעיר מורמוני מסוֹלְט לֶיְק סִיטִי. וכאשר נעלה בעלת המקום את הדלת העפתי בחדר מבט אחרון וחשבתי שאם אדם צריך לברוח או להיעלם, הרי אין חדר מתאים מזה לצרכיו, כך ובשיא הפשטות: כאשר העולם מסביב רועש וגועש, אפשר לעצור כאן לרגע ואחר כך להמשיך במסע, שהרי על הקיר מחכה הנערה של וֶרְמֵיר.
 
ירדנו במדרגות, ולא אמרתי למַגְדָה מטוב ועד רע על החפצים שבחדר האחורי, לא רציתי לנסוך בה שום תקווה. האווירה במבואה הייתה רגועה בדיוק כמו לפני שעלינו, הלוחית "תכף אשוב" הוסיפה לחכות על הדלפק כמורה שהזמן טרם נעצר. בעלת המקום הורתה לנו להמתין רגע, אחר כך נעלמה בחדר האחורי והשתהתה שם כחמש דקות. מַגְדָה מיששה בינתיים את תיק היד שלה והביטה מבעד לחלון, נגעה באצבעה באגרטל ובפרח הפלסטיק שבו, ומייד נרתעה לאחור כאילו נגעה ידה בדבר-מה זר שלפתע הטיל עליה אימה.
 
בעלת המקום שבה עד מהרה, ובשובה העמידה על הדלפק קופסת קרטון שעל דופנה בלטה רשימת שמות. כולם היו מחוקים בקו, פרט לשם התחתון: פּוֹל רוּ. בקופסה הייתה שקית ניילון ובה חפצים אחדים. האישה הניחה אותם על הדלפק בזה אחר זה. מעטים היו: עט כדורי ועליו השם סוֹקוֹס; קופסת גפרורים ועליה כתוב Hôtel Negresco, 7,  Promenade des Anglais, Nice, tel:  04 93 88 39 51; רומן צרפתי שנקרא עד שקצות דפיו התקמטו – הספר, La dame du fond de la cour, פרי עטו של אִיב נָוָאר, ראה אור בהוצאת אַקְטֶה סוּד, פריז; פיסת נייר ועליה מספר טלפון ומתחתיו רשום: Mariankatu 24 B 18. כמה וכמה קווי הדגשה היו משורבטים מתחת לכתובת.
 
מַגְדָה הביטה בחפצים, ואצבעותיה רפרפו שוב ושוב על פניהם. מדוע השאיר בעלה אחריו דווקא את החפצים האלה, ולמה בעלת המקום טרחה בכלל לשמור אותם? כלום לא הציקו לה בעצם קיומם באפלוליתו של החדר האחורי, הם והסתמיוּת שלהם? אנשים הרי שומטים בלכתם אינספור דברים, שוכחים את הכפפות שלהם על המושבים ברכבת ומשאירים גלויות כתובות למחצה בחדרי המלונות שהם שוהים בהם. מן הכיסים נושרים פתקים, קבלות וגם מפתחות שלא יפתחו עוד אף פעם שום דלת. חפצים חסרי בית נסחפים בעולם, הבתים עומדים בשיממונם, המשפטים אינם נאמרים עד תום. פעם מצאתי בעליית הגג שבביתי ערימת תמונות שצולמו באיזשהו אתר נופש בדרום, בטֵנֵרִיף או בקוֹסְטָה דֶל סוֹל. האישה שכבה על החול ולצידה גבר. מאחורי התצלומים היה כתוב שמה של האישה. בהתאם לאופנה ולצבעים צולמו התמונות כשני עשורים קודם לכן, ועכשיו האישה בוודאי במקום אחר, מתגוררת אולי בעיירה קטנה, כנראה כבר שכחה או לפחות רצתה לשכוח. לא פעם דמיינתי איך אחפש את האישה ואטיל את התצלומים לתוך תיבת הדואר שלה, אחר כך אארוב לה ואביט בה בשעה שתיגש בחלוק הבוקר לשלוף את העיתון מתיבת הדואר, תמצא את התצלומים ותישאר לעמוד בחצר לבדה. והגבר בבית יוסיף לישון, שאנן ובלי דעת, שנת בוקר קלילה.
 
שאלתי את מַגְדָה מה היא חושבת על החפצים, האם הם מזכירים לה משהו? היא משכה בכתפיה ואמרה שהיא אינה בטוחה. אף על פי שזכרה שפּוֹל ביקר בנִיס, כבר עברו מאז למיטב זיכרונה כעשר שנים, וכבר אז היו להם קשיים. וייתכן גם שפּוֹל ביקר שם אף לאחר מכן, הרהרה מַגְדָה, היא איננה יודעת, אמרה. ובאשר לספר, ציינה, עכשיו נזכרה שגם היא עצמה קראה מתישהו משהו מכתביו של אִיב נָוָאר, אבל גם מאז כבר עבר זמן רב, ובינתיים הלך הסופר לעולמו. בעיתונים כתבו שהוא התאבד, נטל מנת יתר של ברביטורטים. מעניין, תהתה, מה פתאום נזכרה בכך?
 
הקשבתי למַגְדָה, הבטתי בתמונת אִיב נָוָאר ואמרתי בליבי שגורלו של האיש אינו נשמע מעודד במיוחד. מַגְדָה נראתה עתה עייפה, האנגלית שלה החלה לקרטע, פה ושם היו מילים שפרחו מזיכרונה. דומה כי ככל שהלך בעלה ונעלם, אבדה לה יותר ויותר יכולת השליטה בשפה. שאלתי את בעלת האכסניה אם מַגְדָה רשאית לקחת עימה את החפצים, ואולם האישה הנידה את ראשה ואמרה שהיא לא תמסור אותם אלא לפּוֹל רוּ אישית, שהרי לעולם אין לדעת, הן ייתכן שבכל זאת. העתקתי אפוא את מספר הטלפון שהיה רשום על הנייר וכן את הכתובת, ואחר כך החזירה האישה את החפצים לשקית וסגרה את הקופסה.
 
נפרדנו לשלום מבעלת האכסניה, והיא שבה והתיישבה מאחורי הדלפק, אפופה בפרחי חבצלות ובאבק כסוף. ירדנו במדרגות אל הרחוב שבינתיים התבהר קמעה וגם נעשה רועש קצת יותר, מעברו האחר התרוצצו ילדים. צעקותיהם התגלגלו לאוזנינו אף מעבר לפינה כמתהדהדות בין הכתלים ונישאות לשמיים: תנועה חוזרת ונשנית של נדנדות ריקות.
 
פסענו ברחוב קוֹרְקֵאָווּאוֹרֶנְקָאטוּ, ומַגְדָה הידקה לגופה את המעיל שבו התעטפה כמבקשת לוודא ששום דבר לא יצליח עוד לחדור פנימה או להימלט החוצה. למה באה הנה בכלל? כלום היא עצמה יודעת זאת? כאשר הגענו לפתח המלון טוֹרְנִי, שאלתי אותה אם יש לה מושג מדוע בא פּוֹל להלסינקי, האם הייתה לכך איזושהי סיבה מיוחדת? מַגְדָה השיבה שכבר טרחתי למענה לא מעט באותו היום, אולי אף יותר מדי. עכשיו עליה לחשוב, אמרה, האואיל בטובי לבוא אליה מחר, בערב? הבטחתי שאבוא, אחר כך נפרדנו, ואני פניתי ללכת הביתה בשעה שהגשם שוב התחזק, מחשבות רבות טרדו את דעתי, ואור החורף כבר החל לנצנץ בקצה הרחוב.