מול ההר בחומסר

א

בית מול ההר

 

ממרחק נשמעו קולותיהן של הנשים שהתאספו השכם בבוקר בפתחו של אחד הבתים הקטנים. כמו זמזומן הרוחש של להקת דבורים המגיעות בהולות אל הפרח הססגוני והמתבלט בשדה, נצמדות אליו ויונקות בחריצות את מִתקו. לראשן של הנשים המדברות בלחש מטפחת שקצותיה קשורים במהודק אל סנטריהן. 'אִיצִ'י נאבָה, אִיצִ'י נאבָה'.[1]

 

'בואי, יש הרבה בדים לכבס. הזדרזי, שנתפוס את הסלעים הרחבים שהשמש מאירה עליהם'. הוא זיהה את הקולות, ביניהם גם את קולה הרפה של אשת אחיו הביישנית, שנישאה לאחיו בקיץ, וככל הנשים האחרות הממעטות לצאת מביתן, היא מגיעה אליהם רק בשבת לביקור עם בעלה, אחיו החורג. הם יושבים ולוגמים תה רותח שאדיו חומקים מעלה מן הכוס וכמו מחממים את לחייו של הלוגם, שהולכים ומאדימים ממנו, ומוצצים את הנַבָּאט[2] שהכינה בעלת הבית.

 

'וֶולֶשְׁקָה, וֶולֶשְׁקָה',[3] היא מעזה למלמל, וקולה נשמע ברחש השקט של הסמטה. אם הוסיפה לדבר, נבלעו שברי מילותיה בקולן של הנשים, המדברות זו עם זו כאילו לא נפגשו יובלות, קוטעות בקולן הדק את דברי רעותן, שואלות ומשיבות בשאלה, כמו מבקשות לצנן את פניהן בשטף המילים שזורם מפיהן. רק מעשה משובה של ילדים, שחולפים במרוצה ותנועתם החדה כמעט שפוגעת באחת הילדות שסוחבת על גבה שק צרור כבסים גדול ממדים וממהרת להדביק את צעדיה של אמהּ, משבית את פטפוטיהן.

 

'צביה, בואי כבר', קוראת האם לבתה בקול מתנגן ודק. 'חבל להפסיד את השמש'. הן עומדות סמוכות זו אל זו, ובנענוע קל של סנטרן דוחקות זו בזו להתקדם, בידיהן חובקות את שק הכבסים הגדול והכבד. 'זה בסדר, חָהֵשְׁט מִיקוֹנָם, חָהֵשְׁט מִיקוֹנָם.[4] בואי תהיי את קודם, לך יש תינוק בבית שמחכה לך… אצלי זה ייקח זמן, היום יש לי הרבה כביסה', הן מתְרצות, ובכיווץ עיניים בוחנת כל אחת מהן בחטף את החבילה העטופה בסדין. בראשן חולף הרהור, מה הוסיפה כל אחת מהן לתבשיל השבת ומאיזה בית ייצאו ניחוחות של חמין כבר באישון ליל שבת, כשהקור העז עוטה את גגות הבתים הקטנים.

 

הן מנדבות מידע, בלי שנשאלו, על תבשיל השבת המסורתי האחרון או הטוב ביותר שהכינו אי-פעם, על הסירים המלאים בכל טוב, במה שנלקט בדי-עמל ונאגר במשך השבוע לתבשיל השבת המסורתי. הן לא תשאלנה זו את זו, הצנעה יפה גם בענייני בישול ומשק בית, חוץ ממַפַּארָה ששואלת תמיד, 'איך עשית את הצ'ולנט שלך הפעם?' ותמיד זוכה לתשובה דומה.

 

'מה שמת הפעם? עשית סיר גדול? גם המשפחה של בעלך תהיה בשבת?' היא שואלת במטר של שאלות קצרות, כלה צעירה שמתגוררת בבית חמותה וחמה, עם גיסתה הנשואה, שכרסה בין שיניה, והיא אם לשתי בנות פעוטות. הפעם מוכנות הנשים להישבע שהיא הגיסה, שכרסה בין שיניה, התכערה, ותודה לאל שזה כך, ובעזרת השם ימשיך להיות כך, כי זהו סימן מובהק לבנים.

 

'לא, הפעם לא הכנתי סיר גדול. שמתי רק כמה תפוחי-אדמה, גריסים, ביצים, וקצת בצל קצוץ, והעיקר שמתי את השעועית והחומוס, כמה חופנים טובים. הכי בריא וטעים!' היא מקערת את כף ידה, להראות את הכמות ולעורר בכך את דמיונן.

 

 'ולא שמת כרפס? היה בשפע אצל המוסלמי שעבר כאן השבוע פעמיים'.

 

 'איך אפשר בלי כרפס?' שואלת אחרת, נעלבת בשמו של הירק.

 

'בטח שמתי, בטח, איך אפשר צ'ולנט בלי כרפס והרבה בצל קצוץ? צ'ולנט זה לא יהיה. את צודקת'.

 

 'ושום, לא זרקת לסיר?' נשמעת אחרת בקול ידעני, כמעט נוזף, ואת הרוגז הקל שהצטבר בה על המאכל הלא-מושלם של רעותה היא מבטאת בגערה לאחד מהילדים המשתובבים בסמטה.

 

 'די, כבר לך הביתה. איפה אימא שלך, לך תקרא לה, לך. אני באמת מתפלאת איך לא שמה שום, ככה זה לא צ'ולנט… מה, איך אין לך שום בבית? אצלי תמיד אני שמה מתחת למזרן בבית, שיישנו טוב הבנים שלי והכלות שלי והנכדים, שיהיו בריאים!' היא נאנחת ומגלגלת עיניים לאות ביטול, ואת ערֵמת הבגדים היא מנדנדת בתנועות קצרות וחדות כאֵם טרוטת עצבים המערסלת חסרת סבלנות תינוק רגוז מעיים.

 

עגילי הזהב הכבדים שלאוזניה מעידים על סיר החמין שלה: נתחי הבשר המשובחים מסודרים לצד כרעי עוף, ביניהם עלי דפנה ופרוסות עבות של תפוחי-אדמה, ששפע גרגרי הקטניות מעטרים אותם. ומעל הכול נחים גבעולים בשרניים וריחניים של כרפס וריחון.[5]

 

'חמין דורש הכנה ותשומת לב עד הרגע האחרון… ביום שישי בלילה אני ערה כל הלילה…' נאנחת האישה, והיתר מהנהנות, מחרות אחרי אנחתה באנחה משלהן.

 

'בטח, בטח, צריך להיות ערה, להשגיח, אחרת זה לא ייצא לך טוב בכלל!' נכנסת לדבריה לאה האלמנה, 'לשים עוד מים אם חסר, ולראות שלא יישרף. זה תמיד צריך השגחה', היא נאנחת, ודבריה מנוגנים בטון בכייני שהנשים בכפר כבר רגילות לו. הן מהנהנות כמסכימות.

 

ביום נעים ושמשי כמו זה גם אלישבע צֶ'ל[6] יוצאת מהבית שקירותיו צוננים, משוטטת בין סמטאות הכפר, רוחה טובה עליה, מבטיה פזורים. היא מחייכת לכול, סונטת בלהקת ציפורים צפצפנית שחונה לרגעים על הגג למנוחה ולניקור שאריות לחם שנשכחו על הגג, משתהה ליד דלת שנפתחה או שלא נסגרה ונשארה כדי סדק, המאפשר להציץ פנימה. נכנסת למטבח לא לה ובוחנת בחושיה את תכולת הסיר שהמכסה מפזז מעליו, אדים לוהטים מסתלסלים ממנו וסילוני נוזל ניתזים לכל עבר. שואפת בקול את האדים שעולים מן הסיר, לוכדת ביד מונפת עננה מהבילה שנידפת מהתבשיל המבעבע ומביאה אותה ללשונה, מצחה חרוש קמטוטים… היא נרכנת לרצפה, מגרדת כתם שגילתה, יורקת עליו ומשפשפת אותו בשולי שמלתה, בוללת מילים בפיה כנושאת תפילה, ויוצאת אל הסמטה, אולי לבית המדרש ואולי לנהר ההומה, שהתמלא בנשים הכובסות.

 

בשעה זו של היום, מכוסים בתי הכפר בחוּמְסָר בצלו הנעים של ההר הענק, הניצב מעל גגות הבתים הלבנים ב'מהלה',[7] היא שכונת היהודים. כנפי הענק הקרירות פרושׂות ומעניקות הפוגה כמחווה של חסד בימי החמסין המתמשכים, הממיסים לכאורה כל רצון לצאת מן הסמטה המוצלת. גם קולם הקבוע של זרם המים הזורמים, הבתים הקטנים הצפופים ב'מהלה', שמנורות שבעה קנים עיטרו את אשנביהם הצנועים, שמעליהם ההר הכביר, שמורדותיו מחליפים צבעים עם עונות השנה, השדות הירוקים ועצי האגוז הזרועים בַּפרי החוּם לרוב, מכתרים את חומסר. כל אלה הִשרו רוגע ואווירה טובה שאותה ידע כל חומסרי מבטן ומלידה. לשכונת היהודים בכפר הקטן הזה נהגו להגיע יהודים מהעיר הגדולה, הרחוקה, מאיספהן. היו ביניהם רבנים ומורים, עשירים וידועים בקהילה היהודית, נדבנים ובעלי השפעה שטוו קשרים עם סוחרים מהערים הגדולות ושִמעם הגיע עד לארמון המלוכה שבטהראן. ועוד הגיעו לחומסר מחֶבל איספהן רחב הידיים כל מי שחפץ לקבל ברכה ממולא כּוּנְסָארִי,[8] הרב סולומון שלמה אַבְרָהַמִיַאן. כאבותיו, נולד אף הוא בכפר והיה אחד הרבנים האהובים על הכול. גם למוסלמים הגיע שמעוֹ והם כיבדו אותו בהוראת האימאם של הכפר, שחיבב את איש הדת היהודי המיוחד.

 

יהודי איספהן הרברבנים, אלו שנולדו בעיר הגדולה והיפה, כינו את יהודֵי חומסר, 'חֶרסי חומסר', 'דוב חומסר', על שום ממדיהם הפיזיים הגדולים, שבהם נודעו. יהודי חומסר לא אהבו את הכינוי שלימד על כי באזור מגוריהם ניתן היה לראות בעונת החורף המושלגת את חיית הטרף המסורבלת, שהתגוררה בנקיקי ההר, יוצאת לשוטט לרגלי הר הזגרוס המפואר, ולעתים אף נראה דוב מהלך על גדותיו של הנהר הסמוך. על אף הכינוי, אהבו יהודי איספהן את יהודי חומסר והִרבו לבקר בכפרם בשל הרוח היהודית ואהבת ישראל ששרתה בקרב הקהילה היהודית. יהודי חומסר אהבו מצדם לנסוע לאיספהן, לביקור אצל בני משפחה ולבדיקת אפשרות לשידוכים לילדיהם, ובכלל ראו בעיר זו את לבו של העולם המודרני.

 

ופעם יגיעו ל'מהלה' שלושה צעירים בעלי כיסוי ראש שונה מהמוכר, מילים קלילות ועולזות מלשון הקודש יישמעו מפיהם, גם יאמרו 'ישראל' במקום 'סִיוֹן'[9] וידברו בניגון זר ומיוחד. הם יצחקו בלשון הקודש, ובבית הכנסת תרבה הפליאה. האורחים לא יידעו להשתמש בסידור ולזמר את התפילות ויקשיבו ביראת-כבוד למתפללים החומסרים בני המקום.

 

באחד מהבתים בשכונת היהודים, כמעט בקצהו של טור הבתים הצמודים זה לזה, זה שצל ההר מכסה אותו מדי יום בהיר, ביתה של משפחת כהן. ילד בוגר, בסוף תקופת הילדות, נובר בקופסה העטופה סמרטוטים נקיים, תר אחרי שברי קרח. הוא מוצא רסיס זגוגיתי, אולי שבר אחרון, שנמס על לשונו ברגע שהניחוֹ בפיו. הוא צמא ורעב, ובעוד שאת הרעב יכול היה לשאת כי הכירוֹ, בתחושת הצמא לא אבה להכיר ועמה לא אבה להתיידד. אי-אפשר, זה כבר למעלה מכוחותיו.

 

'נַנַה, נַנַה,[10] איפה שמת את כד המים? אולי במקום מים תסכימי לתת לי חתיכת קרח או שאני עולה להר בעצמי ומביא?… אני כל-כך רוצה לעלות להר, אני כבר גדול ויכול לעלות בעצמי!' הוא מסביר ומנסה להתריע בקולו שפתאום שינה את גווניו, בן-לילה התחלף. הכול ידעו: הנער אינו מאלה שמרימים קול כדי לכעוס או לגעור. והפעם הזו שהגביר את קולו הייתה לו זרה ומשונה:

 

'נַנַה, אני מתנצל', הוא אומר בקולו המתון המוכר, 'אני רק מבקש כבר להיות עצמאי. את יכולה לסמוך עליי, אני כבר גדול, גם מולא יהודה נעזר בי. מותר לי לעלות להר?'

 

'נַא, נַא,[11] כַּפָּרַד בֶּרַם,[12] נסים-חי', מזדעקת בלחישה אמו, אישה צעירה, צנומה, הלבושה שמלה ארוכה מבד כחול, זרוע בפרחים שצבעם סגלגל, ומבקשת שיביא את כד החימר שבפינה וירד אִתה למטה.

 

 'אבא אולי עוד רוחץ למטה. מתי טבלת, ג'ונאם?[13] אם אבא טובל, למה לא ירדת אתו?' היא שואלת ולא באמת מצפה לתשובתו של בנה אהובהּ. לאחרונה הוא משתנה, כבר לא ילד שצמוד לשמלתה וטומן את פניו בה כשנכנסת שכנה הביתה. הוא עצמאי, עסוק בענייניו ומתעלם מאחותו הקטנה ברוריה שכמהה לנוכחותו. במקום לשחק אִתה בכדור שיצרו ממעיל קרוע ובלה, הוא מעדיף לצאת החוצה ולשחק עם חבריו ליד הנהר. הוא גדל וגם רעֵב יותר, והיא לא יודעת איך תגדיל את מנתו.

 

הוא נרתע ממקווה המים המפכה מים צוננים שזרמו יום ולילה, בכל ימות השנה, בפיר שמתחת לבית, במקום סגור ואפלולי, ולא ידע להסביר זאת. הוא ידע את נתיב זרימתם ואת הדרך הארוכה שהם עושים, ידע את קרירותם, אבל שם, במקווה שמתחת לביתו, לא אהב לטבול. במיוחד בימי החורף הקשים ובימי האביב הקרירים, כשהנהר מתעלם מן הרוחצים ומקבל אליו, כתמיד, את השלג הזורם בנהר ואת הקרחונים שיפשירו ויחליקו למימיו. בירידה למקווה נוטלת אמו את הכד בידה האחת, ואת ידו בידה השנייה, והוא מהדק את ידה, לוחץ ומרפה, והיא מהסה אותו, 'רק נמלא מים קרים ונראה אם אבא יוצא כבר'. וכבר הם למטה, באפלולית קרה ומענגת, שמוחה באחת את הכבדוּת המעיקה של החמסין השורר בשכונה המיוזעת שלמעלה.

 

אביו נמצא עם בנו באבא-ג'אן ושניהם משוחחים, 'בעזרת השם, בעזרת השם, נקווה שזה יהיה בן', בנו מהנהן עם כל מילה היוצאת מפי אביו, מולא מאיר.

 

'הנה, הגעת? עכשיו אני כבר יוצא, ג'ונאם, עכשיו אתה בא? וואלה, אם הייתי יודע אז הייתי מחכה לך, למה לא באת קודם, ג'ונאם?' מייסר האיש הגבוה את עצמו, והבן הצעיר עונה, 'באבא, בפעם הבא אני מבטיח לבוא אִתך. תגיד, באבא, מתי תרשה לי לעלות להר ולהביא קצת קרח הביתה?'

 

'אתה השתגעת, זה מסוכן לילדים…' אביו מישיר אליו את מבטו. 'תתכונן, עוד מעט נשב לקרוא בחומש. אתה לא עולה לשום הר, הבנת, ג'ונאם?'

 

ג'ונאם לא עונה. העלייה להר היא משאת נפשו והוא מרבה להשתעשע ברעיון בינו לבינו ומחכה שיגדל ויעמוד ברשות עצמו כדי לצאת אל ההר הגדול.

 

'הבנת, נסים-חי? כשמולא יהודה משחרר אתכם תבוא הביתה, לעזור לאימא. חוֹבּ?'.[14]

 

לפנות ערב הם לומדים חומש ביחד. מולא מאיר מביא את הספר השמור במגֵרה היחידה שבבית, הסמוכה למיטה הבודדה בחדר הצר, ושניהם, האב ובנו, יושבים במרכז המיטה וקוראים בספר שאותיותיו בשפת הקודש. שרה חאנום מגישה לשניים מים צוננים שהעלו ממי הנהר שלמטה ושֶבר של לחם צר וארוך כלבֵנה, גרגרי שומשום יחידים זרועים לאורכו והוא יבש, והנגיסה בו משמיעה צליל ולאחר לעיסתו הוא עושה דרכו אל הקיבה הריקה, המורגלת במעט, אך מעזה להכריז על תביעתה להתמלא בכל פעם מחדש. כמו מתואמים, מתעכבים שניהם באכילת הלחם ונוגסים לאִטם, יודעים שזו ארוחה מכובדת ומספקת ליום שבו מַמַן[15] מכבסת את לבניהם על גדות בנהר. חִכּם של השניים מעלה את זכר הטעם של תבשיל האורז, הבלול בעדשים הכתומות, שיימסו כמחית שיאכלו מחר בשעת צהריים מאוחרת. והידיעה הזו דוחקת את המחשבה המלבבת לטעם המיוחד שחיכו לו לרוב, זכר טעמה של השעועית הרכה והשחומה שיאכלו למחרת ואת תפוח-האדמה שיאכלו אחריו, מעוך ומרוסק עם הביצה, זה הצ'ולנט, החמין שיוגש בשבת. הם נוגסים בלחם, מעכבים את פיסת הלחם בפה, עיניהם נעוצות בדף החומש ולרגעים בנופים אחרים. אביו יביט באמו בהכרת תודה עמוקה, אולי על הסתפקותה בלחם צר ומים לחץ. וגם על שהשכילה לשמור מהלחם שקנה בדרכו הפתלתלה והמתמשכת מכפר לכפר, מרכולתו הדלה על גבו, ובשק שני הלחמים שהתאפק לא לגעת בהם עד שלא יכול היה לשאת את הרעב ואת המרחק הרב שעוד יהיה עליו לגמוא עד לביתו בחומסר שעל גדות הנהר, הרחק מקבוצת גויים קולניים שניסו לדוג בעזרת רשת שפרשׂו שוב ושוב על מי הנהר הקוצפים, מקללים את הנהר הגועש על שנרטבו עד לשד עצמותיהם. הוא חשש שאם יגלו אותו, יהפוך מטרה לאכזבתם. בין שיחים גבוהים, ליד עצי אגוז, הניח את השק לאִטו וצנח באפיסת כוחות לארץ. אגוזים שנשרו על האדמה שימשו לו תוספת למנה העיקרית, לחם ה'נַאן' הארוך שחיסל, וגם כקינוח לארוחה שימים רבים לא באה אל פיו. לחם הנאן הרגיע את קיבתו הצובטת. כשהתעורר, כבר לא היו קולות אדם בקרבתו, רק געש המים השוצפים, הנושאים את הזרמים והקצף הצחור הלאה, כשוליים ארוכים של שמלת כלה, זורמים ועוברים בכפרו הרחוק. הוא מבין שנרדם לכמה שעות טובות, שאכל את הלחם שקנה לאשתו ולשני ילדיו, ששקיק המטבעות מכוּוץ ונכלם בכיסו. שוב לא הצליח למכור את מרכולתו, חוץ מכמה מחטים וסליל אחד או שניים של חוט בצבע חום. כמה תיעב את הדרכים הארוכות האלה, לבד, נתון לחסדי שמים וחשוף למוסלמים שעברו בדרכו ולאלו שחיזר על פתחיהם כשהוא מציע להם את מרכולתו.

 

נסים-חי מביט מבעד החריץ הצר, שהבד המכסה את החלון אינו מסתיר, אל ההר. מתי יעלה אל ההר… עיניו, שצבען ירוק-כחול, בוחנות את הפסגה הלבנה כסוכר. הוא מתאווה למתיקותו של הנַבָּאט שיגלגל בפיו תוך כדי קריאת דף החומש, אבל חושש שפניה של אימא יתכרכמו והיא תתפתל כשתסביר לו שאין מספיק, ושצריך להשאיר כמה חתיכות לתה של מחר בבוקר ולתה של שבת, לאורחים שיבואו, כמו בכל שבת, אחיו החורגים הגדולים, וגם הדוד יעקב אברהמיאן ואשתו, טאוס חַאנוֹם,[16] שאינם מחמיצים את ביקור השבת אצלם בשעות הצהריים. הוא מרגיש את מתיקות הסוכר ואת קרירותו הפושטת בפיו, כמו הלובן המכסה את פסגת ההר כנבאט ענק. צבעה הצחור מעלה בזיכרונו מאכל מתוק וחם שהכינה אמו בחג מתן התורה האחרון, אורז בחלב. כל יום היה מוכן לאכול מנה ממאכל גן העדן הזה.

 

'שלא תזמום שום דבר, פרחח שכמוך', אומר לו אביו, קורץ בעין אחת לעברו, 'עכשיו תקרא בקול, אני רוצה לשמוע אותך'.

 

הנער קורא בדף החומש.

 

'לא בעל-פה, אני יודע, אתה מדקלם, ג'ונאם. אתה צריך לקרוא מהדף', מסביר האב.

 

הספר נלקח מברכיו המקופלות, ואביו פותח את ספר בראשית. 'הנה, עכשיו, ככה, ג'ונאם, תקרא', הוא עוצם את עיניו ומעיר, 'אני מקשיב לך'.

 

אבל גם את הדף הזה מכיר נסים-חי בעל-פה מהתרגולים הנשנים ב'חדר', והוא מדקלם בקול מהוסס, מפרק את המילים להברותיהן, ומתאמץ 'אה… אה לך לך אל ארצך… אל', ומרגיש את תקיעת מרפקו של אבא במותניו.

 

'טוב, אַרַא,[17] אני יודע שאתה מעמיד פנים, לא צריך, ב'און ספרי תורה',[18] לא צריך, באבא. אתה לא צריך להתל בי, מה, אני לא מכיר אותך?… התפוח לא נפל רחוק מהעץ… תלמד. תאמין לי, זה רק יעזור לך בחיים', הוא מדקלם את המנטרה הזו כאָב וכחכם בתורה, ובינו לבינו תוהה במה הועילה תורתו לפרנסתו.

 

לאחרונה נרמז לנסים-חי שבקרוב יהפוך עוזר הוראה וידריך את התלמידים בלימוד האותיות העבריות. בשבת יבשר זאת מולא יהודה למולא מאיר ולבאי בית הכנסת.