החיים יפים, אחי

מבוא

 

המשרתת מלפנים, אַחְמֵט מאחוריה, כך נכנסו אל תחום השביל המרוצף. השביל היה רחב, אפלולי, צונן. מדוע הנערה הזאת הולכת ככה, על קצות אצבעותיה? האם יש חולה בבית? פתאום נוכחתי לדעת שגם אני פוסע כך. לעזאזל, נראה כאילו אני חושש שמא אעיר מישהו. אַחְמֵט התחיל להרעיש בעקבי נעליו המבורזלים כמו היו פרסות סוסים. בעיקשות.

 

הם נכנסו לטרקלין גדול. היה שם אפלולי אף יותר מאשר בשביל.

 

"שתחכה קצת, זה מה שהאדון אמר. הם באמצע הארוחה."

 

אַחְמֵט התיישב אפוא על אחת הכורסאות הגדולות המרופדות בבד פשתן. אני יודע מה יש מתחת לריפוד: תגליפי עץ מוזהבים, קטיפה אדומה. כמו הרהיטים בבית הפאר של סבא שלי באִיסְקִידָר.

 

חדר האוכל נמצא מאחורי דלתות הזכוכית האטומה הקבועות בקיר שמימין. בטני מקרקרת מרעב. תחושת הרעב של אַחְמֵט הלכה וגברה עוד ועוד בעטיו של ניחוח האוכל ולמשמע קרקוש הסכו"ם. לפניו עומדת שידה עשויה עץ אלון ובה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש… חמש מגירות. אני פוקח ועוצם עיניים פעם אחר פעם תוך שאני מביט בראי הקבוע בה. אני גם מגרד את האף. ומושך בלי הרף את שפמי, את שפמי הדקיק, שתהיה מן הסתם משום התרברבות מצידי לומר שכמוהו כשרוך משי, לעזאזל.

 

"ברוך הבא, אַחְמֵט ילדי."

 

אַחְמֵט קם על רגליו.

 

"ברוך הנמצא, דודי."

 

האדון שִׁיקְרִי היה צנום וגבוה ושׂערו אפור.

 

בפעם האחרונה פגש אַחְמֵט את דודו, האדון שִׁיקְרִי, כשנתיים קודם לכן, במוסקבה, בחורף של 1923. האדון שִׁיקְרִי נסע אז למוסקבה בענייני עבודה, בקשר לשטיחים, ולאחר שנעצר, מסיבה שאינני יודע מה הייתה, טען כי יש לו קרבה משפחתית הדוקה לאַחְמֵט שבאותה תקופה למד שם באוניברסיטה. באחד הערבים טלפנו אל אַחְמֵט מהצֵ'קָה[1] בסביבות השעה שבע. "זה נכון, הוא באמת קרוב שלי," אמרתי, "כן, הוא חבר לשעבר ב'אִטִּיחָט'.[2] והוא לא סוכן. אני לא חושב. בעצם, אני מוכן להיות עָרֵב לכך." כעבור שעה הביאו את האדון שִׁיקְרִי לחדרו של אַחְמֵט. נכנסתי אומנם לחובות ולא חסכתי טרחה, אבל הכנתי לכבודו סעודת מלכים, החל בקוויאר שחור וכלה בוודקה. האדון שִׁיקְרִי אכל, שתה ואמר: "אַחְמֵט ילדי, אני אזכור לך את הטובה הזאת עד יומי האחרון."

 

"מה שלומך, אַחְמֵט חביבי?"

 

"תודה, דודה, אני בסדר."

 

דודה גֵ'מִילֶה עדיין יפה. אם יש שטן ממין נקבה והוא גם חונן ביופי, הרי יופיה של הדודה הוא כיופי הזה.

 

בילדותי הייתי מאוהב בדודה גֵ'מִילֶה. עודני מסמיק כל אימת שמספרים איך בבית הפאר של סבא שלי באִיסְקִידָר הייתה הדודה נוהגת לדחוף אותי בין רגליה, ואני אז בן שלוש, כדי לקחת אותי איתה אל המרחץ.

 

האדון שִׁיקְרִי השתעל.

 

"במחילה מכבודך, אַחְמֵט ילדי, אבל איך זה שמצאת לנכון לכבד את העיר איזמיר בנוכחותך?"

 

"חשבתי, דודי, שאולי אצליח למצוא כאן עבודה. משהו שאוכל לעשות. לא משנה איזו עבודה… באיסטנבול אין סיכוי שאמצא עכשיו עבודה."

 

האדון שִׁיקְרִי השתעל. מה כבר היה לו להגיד.

 

"נשבע לך, אַחְמֵט ילדי, זה לא ששכחתי את הטובה שעשית לי. (הוא עשה אז דבר-מה שבשום פנים ואופן לא ציפיתי לו: ניגש לחלון הימני, אותת לי שגם אני אתקרב והסיט קמעה את הווילון. בינות לענפיה של המגנוליה שטופת השמש, מעל לחומת הגן נראה הרחוב.) תסתכל על הבחור ההוא שיושב ישיבה מזרחית בפינה שממול. הקבצן. הוא שוטר חרש, הנבלה… עוקבים אחריי. לא עוזבים את הדוד שלך בשקט. תשמע, ילדי, אַחְמֵט. אין לי עוד יד ורגל בפוליטיקה, ובכל זאת לא מסירים ממני עין. עשֵׂה לי טובה וחזור לאיסטנבול, אַחְמֵט ילדי. כשהבלגן יירגע קצת, אני איידע אותך. אם אין לך כסף לנסיעה לשם, אני אתן לך. אני עוד חייב לך ממוסקבה."

 

"יש לי כסף."

 

"אז גם את העיתונים שלכם סגרו?"

 

"בדיוק."

 

"זאת אומרת שכבר התחילו מעצרים, גם בין האנשים שלכם?"

 

"לא."

 

"בטוח שיש תמונה שלך במשטרה כאן."

 

"אני לא חושב."

 

"ועוד איך, ועוד איך. אם רק ייוודע להם שאתה באת אליי, שנינו גמורים. יעצרו אותנו ויעצרו גם את האנשים שלכם. יעמידו אותי אז למשפט בערכאות העצמאות.[3] זה מה שהם יעשו…"

 

משיצא אַחְמֵט לרחוב, נסתנוורו עיניו. כדי לא לעבור על פני הקבצן שבפינה החליט לפנות שמאלה. האם הבחור באמת שוטר חרש? או שהאדון שִׁיקְרִי בדה מליבו את הסיפור אך ורק כדי להיפטר ממני?

 

הוא החל לפסוע במורד הרחוב. לא הייתה נפש חיה ברובע העשירים הזה באיזמיר, פרט לאור השמש היוקדת על התריסים המוגפים, על המגנוליות ועל הרעפים, והלאה משם למרגלותיו נראה המפרץ של איזמיר – רחב ידיים, סגור ורגוע. מאין נכנסים לתוך המפרץ הזה? ומאין יוצאים במפרץ הזה אל הים הפתוח? במים האלה עגן הצי של יוון ב-1919. כף רגלו של הצבא היווני עלתה על החופים הללו לפקודת האנגלים בדרכו אל אדמַת אנטוליה ובעונת קציר החיטים, ומן החופים הללו שבו ונשפכו בלהטם חילותיו של אותו הצבא אל הים, בעודם משאירים מאחוריהם את העיר אשר שרפו. במבט מלמעלה נראו המקומות שהאש ליחכה בזמנה כמו קרחות יער ובהן ערימות ערימות מפוזרות פה ושם באנדרלמוסיה בקרבּהּ של העיר. אַחְמֵט ראה את הפרש הטורקי שנכנס לאיזמיר אפוף בלהבות. מכל מקום, היה זה פרש, ומכל מקום, במקורו היה הפרש הזה אחד הכפריים שבאו מאָדָנָה.[4] מדוע אחד הכפריים שבאו מאָדָנָה? ידו האחת החזיקה את דגל הלאום, ואילו ידו האחרת הניפה חרב שלופה… איפה נמצא עכשיו, בשנת 1925, אותו פרש מאָדָנָה שנכנס ראשון לאיזמיר בלהט של שנת 1922? מה מעשיו? בנחלתו של איזה אפנדי הוא עובד בזיעת אפו בתור שכיר יום? או בתור אריס? ומה היה על הקומוניסטים היוונים? לא על אלה שהועמדו בפני כיתת יורים מכיוון שעודדו את צבא יוון להתקומם. אלה ממילא כבר שוכבים מתחת לאדמת אנטוליה, קבורים במחיצת החיילים הטורקים, אלה לצד אלה. ואולם מה היה על האחרים, על אלה שנכלאו? האם עודם נמצאים אי-שם מאחורי הסורגים באיזשהו אי יווני?

 

אַחְמֵט פסע במורד הרחוב. כאשר היה כבר בעיר התחתית, איפשהו מאחורי הטיילת, נכנס לאחד מבתי הקפה. הוא הזמין גבינה צהובה, כעך סומסום, תה ונרגילה. אני הרי אמרתי לאנשינו מבעוד מועד שהאדון שִׁיקְרִי ימצא דרך להיפטר ממני. "לא ולא," אמרו לי, "סע ודבּר איתו. הדוד שלך ימצא לך עבודה." אז הינה מה שמצא לי… "חייבים לנסות למצות את כל ההזדמנויות החוקיות." אז ניסינו ומיצינו. הלוואי רק שהדוד שִׁיקְרִי שלנו לא יסגיר אותנו למשטרה. אַחְמֵט הזמין עוד גבינה. וכעך סומסום נוסף. אפילו להצטרף אליהם לארוחה לא הזמינו אותו. עכשיו ביקש מן המלצר שהביא לו את הנרגילה עוד כוס תה. האדון שִׁיקְרִי בוודאי ילך למשטרה וילשין עליו. יטלפן. אם התחילו בינתיים להלחיץ אפילו את אלה שהיו חברים ב"אִטִּיחָט", או-אז האדון שִׁיקְרִי בוודאי נמצא בראש הרשימה. בכל חייו עישן אַחְמֵט נרגילה רק פעמיים, באיסטנבול. אומרים שבאיזמיר הנרגילה דופקת את הראש למי שלא רגיל אליה. אמת ויציב. עתה היה ראשו סחרחר עליו. הוא עצם את עיניו. צהוב של קש שטוף שמש הציף את החושך שלו. שלום, אָנוּשְׁקָה. כאב עז כמו דקירת סכין פילח את הצד השמאלי של חזהו. הוא פקח אז את עיניו. היי שלום, אָנוּשְׁקָה. איזשהו בחור נכנס לבית הקפה. עיניו הביטו לכל עבר כאילו הוא מחפש מישהו. אחר כך התיישב לשולחן משמאלי. מתחת לעפעפיו התפוחים, הענקיים, הפקוחים למחצה, ריגלו עיניו אחריי בלי הרף. מששתה את הקפה שלו, הלך לדרכו. לא היה חסר הרבה שאשאל את המלצר מי הוא הבחור שעזב את השולחן משמאלי.

 

אַחְמֵט יצא מבית הקפה. אם כי כמעט היה כבר אחר הצוהריים, עדיין ההביל חום הצוהריים מעל למרצפותיה של איזמיר.

 

לפתע פתאום נעשה אַחְמֵט מודע לנוכחותו של הים במקום שלא מכבר בערה בו האש. היה זה ים עירום. עירום היה גם מקומה של האש. גם אני עצמי הייתי עירום ועריה ביניהם. מרגלים אחריי.

 

הוא פנה אפוא אל הסמטאות הפנימיות ונכנס לאיזשהו מסגד שכונתי. בחלל האוויר עמדו שם צחנה של חציר רקוב ושל שומן קרביים. לצד בימת הדרשן כרע על הברכיים בבלויי סחבות גבר צעיר ועיוור שהתנועע קדימה ואחורה וקרא בקוראן. רגליו היחפות היו נקיות מאוד, וכפותיהן מלאות יבלות.

 

אַחְמֵט התיישב והשעין את ראשו אל הקיר.

 

כשהיה תינוק, נהג סבא שלו להרדימו בעריסה בלוויית מֶסְנֵוִי.[5]

 

משסיימתי את לימודיי בפנימייה שבה התפללתי וצמתי בעל כורחי, חדלתי גם להתפלל וגם לצום. ממילא לא יכולתי אף פעם לקרוא כהלכה בקוראן. במקום לעזור לי, מראהו החיצוני, החריזה שבפסוקיו וכן צוויו תמיד הפתיעו אותי. אף על פי כן הייתי דתי. ליתר דיוק, מעולם לא חשבתי לכפור בקיומו של אלוהים. באחד הימים עלה על דעתי בכל זאת שהאדם הדתי אינו הוגה בקיומו של אלוהים או כופר בו, אלא מקיים את המצוות כדי לקבל מבורא עולם גמול, כדי לזכות בכניסה לגן העדן וכדי להשיג את חיי הנצח, וכך, בגלל חששו מהעונש, מחמת הפחד שלו מן הגיהינום הוא גם נמנע מלחטוא. ההיעדר הזה של החירות, כלומר התרכזותם של הדתיים בעצמם, הפתיע אותי כאילו אני עצמי מעולם לא הייתי דתי. למן אותו היום ואילך השתדל אַחְמֵט לבצע את כל משימותיו בלי הציפייה לגמול וללא הפחד מפני העונש. אחת הסיבות שבגללן עלה בידי לחמוק בקלי קלות מידו של האל הייתה דעתי על איש דת מאנטוליה שנזדמן לי לראותו בעבודתו. האדם הזה לא דמה כהוא זה לא לסבי המֶוְלֵוִי,[6] לא למורה המעונב ומגוהץ הבגדים שלימד אותנו דת בפנימייה, ואף לא לאימאם של המסגד השכונתי שלנו באִיסְקִידָר, איש שאמירות שנונות היו חביבות עליו. איש הדת שאליו אני מתכוון ישב כמו המפלצת באגדות על פי הבאר והביא לכך שהיא תתייבש כליל. לצידו התנפנף לו בגאון דגל, והיה זה הדגל של הבּוּרוּת, של האמונות התפלות, של הדו-פרצופיוּת, של חוסר הסובלנות ושל הטרור החשוך.

 

אַחְמֵט נרדם וראשו שעוּן אל הקיר. הוא הקיץ משנתו. העיף מבט בשעונו. המסגד בינתיים החשיך. שני גברים באים בימים נכנסו. בין אם בגלל זקניהם הלבנים ובין אם בגלל הגלימות המטולאות להפליא שלבשו, נראו השניים כמו שלישייה ביחד עם האיש בבלויי הסחבות. חָפִיז[7] העיוור הוסיף לשנן פסוקים מתוך הקוראן. לעזאזל, אני גם מודאג. "הַקְשֵׁב נָא וּשְׁמַע אֵיךְ הַנַּאי מְקוֹנֵן, כְּאִלּוּ שִׁיר הַפְּרֵדָה בּוֹ מִתְרַנְרֵן."[8]

 

אַחְמֵט יצא. שעה קלה עמד מתחת לפנס בכניסה אל חצר המסגד. מישהו ישב שם על המפתן. האיש דמה לקבצן שהאדון שִׁיקְרִי הראה לו. ואולי בעצם לא דמה לו. כלומר, כך או כך, עוקבים אחריי. אַחְמֵט חלף על פני הקבצן. האדון שִׁיקְרִי, כנראה, תכף ומייד לאחר שעזבתי… אם כי ייתכן גם שאף אחד לא יידע את הבחור, והוא פשוט עוקב אחריי ביוזמתו. אִיסְמָעִיל היטיב לתאר באוזני אַחְמֵט בבוקר את המקום שבו הם עתידים להיפגש בערב. בבת אחת נתקף אַחְמֵט בתחושה שעוקבים אחריו. עם זאת, נראה לו אווילי להסב את ראשו ולהסתכל. הציקה לו ההלמות העזה שפיעמה בחזהו. לפתע פתאום נעצר בפינה. כאשר נפנה להביט לאחור, גילה כי אין שם אף אחד. זהרורי האור שנשפכו מבעד לגומחות של חלונות הבתים הבליטו אף ביתר שאת את העובדה שהמקום ריק מאדם. לפיכך פנה שמאלה. או שהצלחתי להיפטר מן הבחור, או שהאימה עושה בי כבשלהּ, לעזאזל.

***

 

אִיסְמָעִיל ישב על מדרגת האבן התחתונה של שרידי מה שהיה פעם גרם מעלות, סיגריה בכף ידו, ועישן להנאתו. השניים יצאו לדרך. הירח החל לעלות בשמיים. הרחוב הצר התפתל בעקמומיות בין בתי עץ שהשחירו, הם, וברוב המקרים גזוזטרותיהם עימם, ורחובם מתמשך לו עד קצהו. אפוף היה בדומייה ובבדידות גם יחד. אני בסך הכול דג קטן. נתקפתי כבר פעם בעבר אותה תחושה עצמה, גם אז היה זה מתחת לאור הלבנה, כאשר ירדתי מרכבת חשוכה בחַרְקוֹב, עיר שבעבר לא הכרתי כלל ועיקר.

 

השניים יצאו את העיר. רעש עז של מנוע החל להציף בלב השממה את דומיית אור הירח. נעשיתי כל כולי דרוך. התקדמנו בכביש מאובק. מסביבנו לא נראו לא בית ולא עץ. הגענו אל מרגלות גבעה עירומה שניצבה מימין. רעש המנוע הלך וגבר. חושת אבן אחת ויחידה עמדה בודדה על מדרון הגבעה. בלי חלונות.

 

"מה זה הרעש הזה, אִיסְמָעִיל?"

 

"יומם ולילה שואבים שם מים. במרחק שעה מכאן."

 

אִיסְמָעִיל פתח את המנעול הענק שהשתלשל מדלת העץ של החושה. הוא הדליק את העששית. אַחְמֵט התיישב על אחת משתי המיטות המתקפלות.

 

"כאילו ידעת שאני מתכוון לבוא."

 

"זאת המיטה שזִיָּא השאיר אחריו."

 

האדמה שימשה שם רצפה. אִיסְמָעִיל הוציא מן המזווה לחם, גבינה לבנה, עגבניות, מלפפונים, מלח ובקבוק מים.

 

"אתה בטוח שלא עוקבים אחרינו, אִיסְמָעִיל?"

 

"הבחורים פה הם לא רוחות רפאים, אחי, הצלחנו לברוח מהם."

 

אַחְמֵט קם ובה בעת נגס בקצה המלפפון. לאחר מכן רקע ברגליו על הקרקע.

 

"הלוואי שלא תהיה כאן אפילו אבן אחת מתחת לאדמה."

 

"ולמה שתהיה אבן, אחי? וחוץ מזה יש לנו מכוש ואת חפירה. זִיָּא השאיר אותם כאן אחריו. אחד אחד אוכל להביא הנה גם כל דבר אחר שנצטרך, גזרי עץ, מסורים."

 

"אין אף אחד שיודע שאני אגור אצלך, נכון, אִיסְמָעִיל?"

 

"עדיין לא אמרתי לחברים אפילו שהגעת (לאט לאט התחיל להתפשט). אני אביא את המזוודה שלך מהמשרד לשמירת חפצים, עדיף שאתה בכלל לא תראה את הפרצוף שלך בעיר."

 

הוא נשאר בתחתונים מאריג פשתן ובחולצה שכפתוריה נתלשו. נחשפו אז כליל ידיו המוצקות, עורו השחום ונעוריו.

 

אַחְמֵט שב ובחן בכפות רגליו את הקרקע.

 

"מחר אני אמדוד פה את השטח ואשרטט איזושהי תוכנית."

 

"לפי דעתי, גם לעומק וגם לרוחב אסור שיהיו פחות משני מטרים וחצי. ובאותה הזדמנות אתה יכול לצייר גם אותי בעיפרון."

 

"תגיד, אִיסְמָעִיל, בית החרושת שאתה עובד בו נמצא רחוק מאוד מכאן?"

 

"בערך שעה הליכה. אני מתעורר מוקדם בבוקר (בינתיים כיוון שעון מעורר שעל מכסהו בלט פעמון גדול). גם את זה זִיָּא השאיר כאן אחריו (אמר ותחב את השעון הזה מתחת לכריתו). זה כדי שאתה לא תתעורר."

 

אַחְמֵט התחיל להתפשט. אִיסְמָעִיל משך את השמיכה מעלה מעלה, עד לסנטרו.

 

"יש פה במזווה תה, סוכר ועוד כל מיני דברים. והגזייה, אַחְמֵט, בפינה. זִיָּא השאיר אותה אחריו. עכשיו תנשוף על העששית."

 

"לסגור את הדלת?"

 

"אם אתה מסוגל לישון באור הירח, אז אל תסגור. שייכנס קצת אוויר… זִיָּא לא הצליח להירדם…"

 

אַחְמֵט נשאר בתחתונים וגופייה.

 

השמיכה העשויה בד גס עקצצה את סנטרו של אִיסְמָעִיל. כעבור שלוש-עשרה שנים, ב-1938, באנקרה, בכלא הצבאי, היו עתידים להחזיק את אִיסְמָעִיל שישה חודשים בבידוד. למעשה היה מדובר בתא אבן. באשנבו היו אומנם סורגי ברזל, אבל לא שמשה. השלג חדר מבחוץ. והרצפה הייתה מבטון. אז נזכר אִיסְמָעִיל בלילה הזה, בשמיכה שעקצצה בסנטרו בו בלילה, וכמה התקשה אַחְמֵט לכבות את העששית, אף על פי שנשף עליה כמה וכמה פעמים.

 

"נו, אַחְמֵט, תנמיך במקום זה את הפתיל."

 

לבסוף עלה בידו של אַחְמֵט לכבות את השלהבת בנשיפה, בלי שיצטרך להנמיך את הפתיל.

 

אור הירח זרם פנימה מבעד לדלת הפתוחה.

 

אִיסְמָעִיל התחיל לנחור. המשאבה הרעימה והרעישה עולמות…

 

אַחְמֵט הסתובב ימינה, הסתובב שמאלה, עצם בכל הכוח את עיניו, חזר ופקח אותן. לאחר מכן התיישב במיטה. פניו כמו טבלו באור הירח. הקול הטורדני של מנוע המשאבה לא פסק אף לרגע. בבית הפאר של סבי באִיסְקִידָר נהגתי לשבת במיטתי ולהקשיב בצער לרעש מנועיהן של הספינות שהיו יוצאות לדרך בלוויית ראשית ואחרית אשר נבצר ממני לדעת מה פשרן.

 

אַחְמֵט קם אז ושלף את חפיסת הסיגריות ואת הגפרורים מכיס מכנסיו, אותם מכנסיים שקודם לכן הניח על שרפרף קש ללא משענת. רק בקושי לא נשמט אקדחו מן הכיס האחורי. לירות אני עדיין לא יודע, אבל העיקר שאני סוחב אותו איתי, לעזאזל. הוא התיישב על מפתן החושה והדליק סיגריה. זעזע אותו הד קולה של המשאבה אשר נשמע למרגלותיו מכיוון הכביש השומם.

 

ממקום מושבי זקפתי מדי פעם בפעם את ראשי והסתכלתי על הבחורה כחולת העיניים שישבה מולי וקילפה כמוני תפוחי אדמה. שעת הצוהריים התקרבה. בחוצות מוסקבה ירד שלג, אבל מטבח האוניברסיטה היה חם עד מאוד. מדוע הבחורה היושבת מולי איננה מסירה את הרדיד שמכסה את שׂערותיה ואת כתפיה? משמאלי ישב המרצה שלי לכלכלה מדינית; מימיני האיראני חוּסֶיְנְזָאָדֶה, סטודנט; לצידו יושב הסיני סִי-יָא-אוּ, גם הוא סטודנט; לצידו אשתו של רקטור האוניברסיטה שלנו, אחת שנראתה כמו חלה עגולה עם כמות מוגזמת של ביצים ואבקת אפייה; לצידה פלוני אלמוני, רוסי מן הסתם, אם לשפוט לפי האף שלו; לצידו הבחורה כחולת העיניים שאני מביט בה מזווית עיני; לצידה פֶּטְרוֹסְיָאן בחולצה מכופתרת עד הצוואר ועיטור הדגל האדום על חזהו, הוא הרי המזכיר של תא הפעילות המפלגתית באוניברסיטה; כל אימת שהייתה המשמרת שלנו, היינו מצטופפים כולנו על ספסלי עץ ויוצרים יחד מעגל מסביב לדלי גדול. תפוחי האדמה שהוצאנו מתוך השקים היו ללא יוצא מן הכלל מסוקסים ומכוסים באדמה, לעזאזל. היינו מקלפים אותם ומשליכים אותם לתוך דלי. בכל פעם שהדלי היה מתמלא, היו שניים מאיתנו שופכים את תכולתו לתוך גיגית מלאה מים.

 

"תורך, אַחְמֵט."

 

קמתי.

 

סִי-יָא-אוּ פנה אל הבחורה כחולת העין:

 

"זה גם תורך, אָנוּשְׁקָה."

 

הבחורה קמה. תמירה הייתה. אחזנו בדלי, היא מצידו האחד ואני מצידו האחר. לא יכולתי לראות מה טיב רגליה, מפני שהיא נעלה מגפי לבד. שפכנו את תכולת הדלי לתוך הגיגית. היא שטפה את ידיה בברז. ידיים לבנות שאצבעותיהן שמנמנות וארוכות.

 

"הן ממילא יתלכלכו תכף שוב, אָנוּשְׁקָה."

 

היא לא טרחה לענות לי.

 

"את עובדת במזכירות?"

 

"ממתי אני בשבילך סתם 'את' ובלי שום נימוס?"

 

ידעתי כי מטעמי נימוס נהגו חברי מפלגה ותיקים, בעיקר הרוסים שביניהם, לפנות זה לזה בלשון רבים. ואולם אנחנו, הסטודנטים, בין אם הכרנו איש את רעהו ובין אם לאו, נהגנו לפנות זה לזה בגוף שני יחיד. התרעמתי:

 

"אז את, כפי הנראה, איזו אריסטוקרטית מהדור הישן."

 

"גם אדוני אינו נראה דומה לאחד מאנשי הפרולטריון."

 

חיפשתי את אָנוּשְׁקָה בחדר האוכל בשעת ארוחת הצוהריים, אך לא מצאתי אותה. ואולם לא היה בכך, מטבע הדברים, כדי למנוע ממני לטרוף את מרק הירקות חסר השמן שפיזרתי בתוכו חתיכות לחם שחור. באותה רעבתנות גם גמעתי את התה שלי, אף על פי שטעמו הזכיר לי מים שהדיחו בהם כלים.

 

פתותי השלג הכבד שהתחילו לרדת במוסקבה עם עלות השחר שככו לקראת הערב, אבל עם רדת הלילה התחדשו, אף על פי שהיו אז רכים וענוגים יותר. היום לקחתי על עצמי שתי משמרות רצופות. אני נמצא בתא המטען של משאית החונה בחצר האוניברסיטה, עומד על ראש הר של ארגזים המכילים דגים כבושים במלח. המשאית הגיעה באיחור, ולא הספקנו לפרוק את מטענה. כפות רגליי קופאות בתוך הנעליים הצבאיות. מה שצריך זה לקפץ בשלג. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. ירדתי מהמשאית. קיפצתי. התחממתי. תוך כדי כך ראיתי מהחצר את מגדל המנזר שבשדרות סְטְרַסְטְנוֹי. עברה מזחלת. כובעו המוזר של הנהג היה מכוסה שלג. נוסעיו הם בוודאי נֶפְּמָנִים.[9] כך מכל מקום התרשמתי הן מן הפרוות והן מן הקַלְפָּאקִים[10] שלהם. מובן שבמשך משמרת העבודה אסור לשיר. אף על פי כן אני חש רצון עז לצרוח בקולי קולות את שיר הלכת של בּוּדְיוֹנִי: "דָיוֹשׁ וַרְשָׁווּ! דַי בֶּרְלִין! – קדימה לוורשה ועד לברלין!"[11] הרצון המפעם בי נובע מן הסתם או מהנשק הצמוד לחיקי או ממראה הנֶפְּמָנִים שעברו על פניי. העפתי מבט בשדרות סְטְרַסְטְנוֹי. הן משתרעות מושלגות בחשכה. הבחנתי בתנועה כלשהי. עלה אז על דעתי הדבר הבלתי-אפשרי ביותר: אולי זו אָנוּשְׁקָה. נפניתי לראות. לצידי עמד באור הפנס ילד רחוב מיותם, כלומר אחד מאותם בני-בלי-בית. הוא היה לבוש בבלויי סחבות מכף רגל ועד ראש. כאשר ראה אותי, נשאר פיו פעור לרווחה, ועיניו הקטנות הבריקו בפניו השחורות מלכלוך. אפו הזערורי האדים. סביר להניח שהיה כבן שתים-עשרה.

 

"שלום, דוד."

 

"שלום."

 

"יש פה ריח של דגים, דוד."

 

"יכול להיות."

 

"המשאית עמוסה בדגים?"

 

"כן."

 

"אתה כבר הרבה זמן כאן במשמרת, דוד?"

 

"כן."

 

"יש פה ריח של דגים."

 

"יכול להיות…"

 

"תיתן לי איזה דג, דוד?"

 

"לא בא בחשבון."

 

"אני רעב."

 

"לא הצלחת לפלח היום שום דבר?"

 

"רק תיק יד קטן. והוא היה ריק."

 

"מרכזים אתכם במקום אחד ונותנים לכם אוכל ובגדים. למה אתה לא הולך לשם?"

 

"אני אוהב את החופש, דוד."

 

"מאיפה אתה במקור?"

 

"מאזור הוולגה."

 

"ואיך הגעת הנה?"

 

"ברגל. וגם ברכבת. בקרון השינה."

 

"זאת אומרת שהתפלחת לתיבה שבין הגלגלים של הקרון."

 

"מה שתגיד… בסך הכול דג אחד, רק דג אחד קטן, זה יהיה סוף העולם אם תיתן לי איזה דג קטן?"

 

"אני לא יכול."

 

"למה, הדגים ממוספרים? אחד יותר, אחד פחות, מי בכלל שם לב?"

 

"אני."

 

"נשבע לך שאני מת מרעב."

 

"ומה אם אתן לך כסף?"

 

"תן."

 

נתתי לו כסף. הילד תחב את הכסף בין סמרטוטיו.

 

"תביא גם איזה דג."

 

"הרי נתתי לך כסף."

 

"כל החנויות סגורות בשעה כזאת. אתה חושב שתמיד אפשר להשתמש בכסף? אני רעב. רק איזה דג קטנטן…"

 

"לא בא בחשבון."

 

"למה לא בא בחשבון, דוד?"

 

"אם אתן אחד לכל אחד, לא יישאר אף דג במשאית."

 

"ואני כל אחד?"

 

"אתה לא?"

 

"בטח שלא. אני פֶדְיָה בעל שש האצבעות."

 

"למה בעל שש האצבעות?"

 

הילד הושיט את כף ידו הימנית. לצד הזרת שלו נראתה מידלדלת חתיכת בשר.

 

"יש לך סיגריה, דוד?"

 

נתתי לו סיגריה.

 

"אתה רוצה גם אש?"

 

"זה לא בריא לעשן על בטן ריקה. תן לי גם דג."

 

נתתי דג לפֶדְיָה מאזור הוולגה, הילד בעל שש האצבעות.

 

"תן לי עוד אחד, דוד."

 

"לא ולא… עכשיו אתה כבר עובר כל גבול."

 

"אל תכעס. קח את הדג הזה ותן לי אחד גדול יותר."

 

לקחתי בחזרה את הדג. נתתי לו אחד גדול יותר. הוא הכניס אותו לאנשהו בין סחבותיו.

 

"למה אתה לא אוכל אותו? לא אמרת לי שאתה מת מרעב?"

 

"אני אוכַל אותו ביחד עם סַנְקָה."

 

"מי זאת סַנְקָה?"

 

"זאת שיוצאת איתי."

 

"בת כמה היא?"

 

"יותר קטנה ממני. תן לי דג גם בשבילה…"

 

"נו כבר, תעוף לי מהעיניים…"

 

"בסדר, רק אל תכעס, הינה אני הולך."

 

הוא ליטף בידיו את חזהו וגבו שׁח, אבל בשעה שהחל להתרחק, לפתע עצר, הסתובב ואמר:

 

"אני לא אגלה לאף אחד שאתה מחלק פה דגים, אבל אם כל מי ששומרים כאן הם כמוך, אז ברית המועצות אבודה… תהיה לי בריא, דוד…"

 

הוא יצא מהחצר ונעלם בחשכה המושלגת שבשדרות סְטְרַסְטְנוֹי.

 

כאשר חזרתי למעונות, הכול כבר ישנוּ, רק מיטתו של סִי-יָא-אוּ עמדה עדיין ריקה לצד מיטתי. ברגע שהסרתי את הסמרטוטים שעטפו את רגליי כחותלות במקום גרביים, נכנס סִי-יָא-אוּ לחדר. הוא היה הסטודנט היחיד באוניברסיטה שהסתובב במכנסיים ארוכים והדורים. לרגליו נעל נעלי עור מבריקות, ועל צווארו בלטה עניבת פרפר. אפילו כובע לבד מקושט בנוצה היה לו, אבל הוא לא חבש אותו עוד. פעם יצא לרחוב וכובע הלבד לראשו, והילדים בשדרות צְבְיֶטְנוֹי החלו לרדוף אחריו וצעקו שוב ושוב למראהו: "בּוּרְז'וּאָה, בּוּרְז'וּאָה…"[12] בצרפתית זאת מילה יפה מאוד. נדמה לי שהיא באה למוסקבה מפריז, אבל אני לא ממש בטוח. האנשים שאינם באים הנה בדרכון רשמי, וגם אני אחד מהם, אינם שואלים אלה את אלה שאלות מיותרות.

 

"סִי-יָא-אוּ, אפשר אולי לשאול אותך משהו. מה אתה יכול להגיד לי על אָנוּשְׁקָה?"

 

"היא הקצרנית של הרקטור."

 

"את זה אני כבר יודע, אבל מי ההורים שלה?"

 

"אבא שלה היה מהנדס. קוֹלְצָ'ק[13] תקע לו כדור וחיסל אותו. אימא שלה מתה מטיפוס הבּהרות. Bonne nuit."[14]

 

רעש המשאבה הפר את דומיית הלילה. אַחְמֵט גרר את כפות רגליו היחפות עד למיטה. שם השתרע אפרקדן. היי שלום, אָנוּשְׁקָה!

 

כאשר התעוררתי, אור היום התגנב רצועות רצועות אל תוך אפלולית החושה מבעד לחרכי הדלת. אִיסְמָעִיל סגר אותה כאשר עזב, אבל עכשיו אני פתחתי אותה. שתיתי תה מספל שזכוכיתו דקיקה מאוד, וסביר להניח שגם אותו השאיר כאן זִיָּא אחריו.

 

אַחְמֵט הדליק את העששית ושב וסגר את הדלת. שוב נשמע רעש המשאבה. הייתכן שגם קול מהלומות המכוש שלנו נשמע מבפנים החוצה? ליתר ביטחון הניח את האקדח על המיטה. צריך לראות אם יש דרך לחזק את הדלת הזאת. מה יהיה? אם יעלו עליי בשעה שאחפור, ידית הברזל תחזיק מעמד? אַחְמֵט העיף מבט בשעונו, השעה הייתה שמונה ורבע. הוא התחיל לחפור באמצע החושה. שוב העיף מבט בשעון. השעה הייתה כבר תשע וחצי. בסך הכול שעה ורבע, וכבר בקושי אפשר לנשום. לעזאזל. הוא שתה מים. הדליק סיגריה. פתח את הדלת. למרגלותיו השתרע הכביש בבדידות מזהרת, תחת אור השמש ותו לא, גדוש כל כולו אבק.

 

אַחְמֵט סגר את הדלת. מדי פעם בפעם אסף באחת הפינות את האדמה שהצטברה תוך כדי חפירה. הוא שב והביט בשעון. עשרה לשתים-עשרה. כפות הידיים שלי נמלאו שלפוחיות. החושה חמה כמו חמאם.

 

הקור במוסקבה יבש, הוא לא חודר לבנאדם עד לשד העצמות. אפילו הכושים מחזיקים בו מעמד בקלי קלות. הלכתי למסיבה של הסטודנטים במכון ללימודי המזרח ונעליי הצבאיות לרגליי, הצעיף לצווארי והחולצה הרוסית לגופי, חולצה מבד עבה. מטבע הדברים, גם אילו הייתי רוצה, לא הייתי יכול ללכת בבגדים אחרים. באולם הגדול רקדו. הצטופפו שם המונים, המוני המונים. ראיתי את סִי-יָא-אוּ. הבחור לבש חליפה תכולה מחויטת למופת ונראה כאילו הוא מככב בנשף מסכות. הוא לא ראה אותי.

 

התחלתי להזיע, לעזאזל. אַחְמֵט מחה בידיים חשופות את הזיעה הניגרת ממצחו לעיניו ונוטפת במורד פניו. בינתיים פשט את חולצתו. בעודו נשען על המכוש זקף את גוו.

 

אוי ואבוי לי, סִי-יָא-אוּ רוקד, ועוד עם אָנוּשְׁקָה. הבחורה ראתה אותי. היא שיגרה לעברי חיוך. שׂערותיה צהובות כערימת חציר. צווארה ארוך, עגלגל. הסתכלתי על רגליה. עבות. שמחתי שסוף סוף מצאתי בה משהו שלא לטעמי.

 

אַחְמֵט יצא את דלת החושה. באותה הזדמנות לבש את מקטורנו. אני מזיע שזה לא להאמין, תוך דקה אני חוטף פה נזלת, לעזאזל. תכף אכל את מה שייעד לארוחת הצוהריים, טרף את הפסטרמה, את הלחם ואת העגבניות. אוטובוס עבר בכביש, וענני אבק התרוממו בעקבותיו. אַחְמֵט סגר את הדלת. עלה על דעתו שיוכל לנוח קצת, הוא צנח אפיים על המיטה המתקפלת, וכאשר פקח את עיניו, ראה את אִיסְמָעִיל ניצב למראשותיו:

 

"עושה רושם שאתה הרוג."

 

"כמה שעות אני כבר ישן?"

 

דלת החושה הייתה פתוחה. בחוץ החל להחשיך, ערב צח ירד.

 

אַחְמֵט פתח את המזוודה.

 

אִיסְמָעִיל שאל:

 

"התוכנית מוכנה?"

 

"התחלתי לחפור בלי שרטוט, בלי תוכנית, אבל אני אסדר את זה. במוסקבה, במוזיאון המהפכה, ראיתי משהו שישמש לי דגם."

 

"ברגע שיהיה בחוץ חושך לגמרי, אני אוציא את כל האדמה שהצטברה כאן. מאחורי הבית יש סל נצרים. זִיָּא השאיר אותו אחריו. מה רציתי להגיד לך? שאנחנו נתכנס מחר בערב."

 

הם ישבו על המפתן. אִיסְמָעִיל הביא איתו חלווה.

 

"קְנֵה לי יום יום עיתון מאיסטנבול ועיתון מאיזמיר."

 

הם העבירו את האדמה מהחושה אל ראש הגבעה, נשאו את סל הנצרים יחדיו, בידיתו האחת אחז אַחְמֵט ובידית האחרת אִיסְמָעִיל (בדיוק כמו אז, כאשר נשא עם אָנוּשְׁקָה את דלי תפוחי האדמה).

 

"מחר, אִיסְמָעִיל, עדיף שנצא מהכינוס בנפרד. כדי שלא יֵדעו שאני מתגורר פה אצלך."

 

בלילה למוחרת חזרו מאוחר מן הכינוס, ואף על פי כן לא נשכבו לישון לפני שנשאו אל ראש הגבעה את האדמה שאַחְמֵט צבר כאשר חפר בחושה.

***

 

באיזשהו ערב גשום (שבו שמתי לב בפעם הראשונה עד כמה שונה הגשם הקיצי באיזמיר מהגשם היורד באיסטנבול), אמר אִיסְמָעִיל לאַחְמֵט בשעה שהושיט לו את העיתונים:

 

"המשטרה מחפשת אותך. כנראה מחפשים אותך כבר שבוע. באיסטנבול עצרו לחקירה שני אנשים שהשם שלהם אַחְמֵט קַדְרִי."

 

"האדון שִׁיקְרִי אחראי לזה."

 

"אולי… אבל במקרה כזה הוא גם היה אומר להם איך אתה נראה. הם לא היו חוטפים אז כל אַחְמֵט קַדְרִי שהיו נתקלים בו."

 

"אלה שתפסו אותם כנראה דומים לי. בטוח שהמשטרה כאן ביקשה את הפרטים שלי מאיסטנבול. דמיין למשל שעשו את זה מייד לאחר שנודע פה, ולך תדע ממי, שהגעתי לאיזמיר. ולכבוד מה בדיוק מחפשים אותי בהתלהבות כזאת?"

 

"התחילו המעצרים."

 

"מה אתה אומר?!"

 

ליבי פועם באורח מבשר רעות, בשפלוּת ובמהירות, ממש כמו בערב שהייתי סבור שעוקבים אחריי. בעיתונים אכן נכתב שעוצרים את הקומוניסטים באיסטנבול ובאנקרה, מעמידים אותם לדין בערכאות העצמאות ומחפשים בנרות את אלה ביניהם שעודם חופשיים. גם אני נמנה עם אלה שטרם נעצרו.

 

"מי ידע שאתה תבוא הנה?"

 

"אלה שידעו לא נעצרו… מה עם הטיפול של המשטרה באנשים שלנו כאן?…"

 

"פה לא מכירים אותם… אולי ייקחו את חִיסְנִי לחקירה. אם יסגרו את הסתדרות עובדי מסילות הברזל…"

 

"בטוח שיסגרו אותה."

 

הגשם שכך. באפלה הלחה והחמה נשמע קולה של המשאבה מעולף וצרוד.

 

השניים ישבו על מפתן החושה ואכלו זיתים, לחם וחלווה.

 

"איזה עונש אתה חושב שיטילו על האנשים שלנו, אַחְמֵט?"

 

"מדובר בערכאות העצמאות, זה כמו משפט שדה, לך תדע."

 

"רק אל תגיד לי, אחי: עלולים לתלות אותם?"

 

ביום ההוא חיכו שהערב ירד ותשתרר חשכה לא רק כדי שיוכלו להעביר את האדמה אל ראש הגבעה, אלא גם כדי שהזמן יחלוף, יעבור ולא יחזור. ממדי הבור שנחפר הגיעו בינתיים כמעט למטר מרובע, והשניים החליטו שתוך יומיים יכסו את הבור. היה בכוונתם להכין ארגז עץ, לכסות אותו באדמה ולהסתיר את פתח הכניסה לבור. האדמה על מכסה הארגז הייתה עתידה להתערבב באדמת הרצפה של החושה, וכך כל אימת שיִרצוּ, בור המקלט ייפתח, וכל אימת שיִרצוּ, הפתח שלו יוסתר.

 

אַחְמֵט לא השאיר עוד את דלת החושה פתוחה בימים, והוא גם חדל לשבת על המפתן. כל היום היה קורא לאור העששית בספרים שזִיָּא השאיר אחריו. אחד מהם היה ספר שירה.

 

"מה נחקק לך בזיכרון מהשירים האלה, אִיסְמָעִיל?"

 

"רק שורה אחת: 'לְאֵיזֶה נָמֵל מַפְלִיגָה סְפִינָה זוֹ וּבָהּ מֵאָה תְּרָנִים?'"

 

"ולמה דווקא השורה הזאת נחקקה לך בזיכרון?"

 

"בגלל התרנים שלה."

 

הסתדרות עובדי מסילות הברזל של איזמיר נסגרה. חברי ההנהלה וביניהם גם חִיסְנִי נלקחו לחקירה, אחר כך שוחררו.

 

בינתיים חלף חודש. במשך כל החודש הזה לא יצאתי אפילו פעם אחת. דחיתי לשלב מאוחר יותר את השתתפותי בהתכנסויות. סיימתי לקרוא את כל הספרים שזִיָּא השאיר אחריו. אני קורא אפוא אפילו את המודעות הקטנות בעיתונים. ניסיתי לצייר, לעשות ציור של ספינה ובה מאה תרנים, אך העליתי חרס בידי.

 

אִיסְמָעִיל הניח על השולחן אט אט את מצרכי המזון שהביא איתו. אחר כך פנה אל אַחְמֵט:

 

"האנשים שלנו הוציאו לאור בְּבּוּרְסָה עיתון שהשם שלו 'יוֹלְדָשׁ'."[15]

 

"איך? ממתי?"

 

"הם התחילו בכך לפני המעצרים. זה נודע לי היום."

 

"טוב, ולאחר מכן?"

 

"העיתון נסגר…"

 

לפני שאַחְמֵט בא לאיזמיר, אמרו לו באיסטנבול: "אתה תכין את התשתית לבית הדפוס שיפעל בחשאי, אבל אך ורק את המקום. בבוא העת ניידע אותך ביחס לכל היתר." רק עכשיו הבין אַחְמֵט מדוע כך ניסחו חבריו את דבריהם כאשר פנו אליו. היה בכוונתם לנסות למצות את כל ההזדמנויות החוקיות כדי להוציא לאור את העיתון "יוֹלְדָשׁ". טוב, אבל האם אין הם אמורים לאחסן איפשהו את הנייר, את האותיות, את הדיו ואת כל שאר הציוד אשר נחוץ לבית הדפוס שיפעל בחשאי, ולנסות למצות את כל ההזדמנויות החוקיות? עכשיו אנחנו תקועים כאן עם בור פתוח וזהו זה. כלום אנשינו אכן נתנו אמון בחוקה? וממתי הבורגנים שלנו מכבדים את הכתוב בחוקה? כאשר פרצה ההתקוממות של הכורדים, רק אנחנו כתבנו ש"לא מדובר בסתם פעילות של איזושהי כנופיה." הוספנו ואמרנו כי "חובתנו היא לחלק מייד את אדמותיהם של בעלי הקרקעות ושל השייח'ים הכורדים לאיכרים הכורדים." אמרנו גם ש"אם בעניין הזה מעורבת אצבעם של האנגלים, של תומכי הח'ליפה, הרי יש לעקור את האצבע הזאת מן השורש." וכן אמרנו ש"אסור שתהיה שפיכות דמים בין העם הכורדי לעם הטורקי." אמרנו ואמרנו ואמרנו. אז אמרנו, ומה יָצא מזה?

 

אִיסְמָעִיל דיבר כאילו היה קשוב למחשבותיו של אַחְמֵט.

 

"המנוולים האלה נדרו נדר להכחיד אותנו, אחי."

 

"למה, מה חשבת… בעלי האדמות אצלנו איבדו כבר מזמן את האופי המהפכני שלהם. שמונים אחוז מהם כמו כלום… זה מה שאנחנו צריכים להפנים, לעזאזל."

 

כעבור עשר שנים, כלומר ב-1935, היה זִיָּא יכול לתת דוגמה מאלפת לאִיסְמָעִיל כדי להעניק משנה תוקף לטענה שהשמיע אַחְמֵט:

 

"אִיסְמָעִיל," היה יכול זִיָּא לפנות אליו בדברים, "אתה יודע את מי פגשתי אתמול לגמרי במקרה? את אחד מאותם חברי פרלמנט שבשנת 1925 שימשו שופטים בערכאות העצמאות. אז שאלתי את הברנש: 'תגיד, למה עשינו זה לזה את המוות לפני עשר שנים?' הוא נעץ בי מבט ערמומי ואמר: 'תשמע, אדון זִיָּא, בכל הסיפור הזה אתם הרי יריתם לעצמכם ברגל. לי יש שתי חלקות אדמה. אילו היינו נותנים לאיכרים הכורדים את השדות של בעלי הקרקעות הכורדים, גם הדובים שלנו היו רוצים לקחת מאיתנו את האדמות שלנו. הייתי יכול להגיד אז לחלקות האדמה שלי שלום ולא להתראות, אדון זִיָּא…'"

***

 

אַחְמֵט נשען על השולחן וקם:

 

"אני אסע לאיסטנבול, אִיסְמָעִיל."

 

"אתה השתגעת, אחי?"

 

"צריך למצוא איזושהי דרך להעביר הנה את הנייר ואת יתר הציוד. צריך גם לחזק את הקשר עם החברים."

 

"באיסטנבול ממילא כבר בטח לא נשאר אף אחד. אתה יודע איזו ביקורת עושים עכשיו גם ברכבות וגם במעבורות?"

 

הם שבו והתכנסו בביתו של חִיסְנִי. הוחלט שאַחְמֵט לא יעזוב את איזמיר. גם אף אחד אחר לא נשלח במקומו לאיסטנבול (לא היה אדם כזה שאַחְמֵט ייתן בו אמון).

 

במשך היום אינני מדליק את העששית. מבעד לחרכי הדלת אני מביט בחלקיקי אבק המפזזים בזהרורי האור הדולפים מהשמש, ותוך כדי כך אני מבחין בחיוניותה, בהתחנחנותה, ברבגוניותה ובעליצותה המטורפת. "לְאֵיזֶה נָמֵל מַפְלִיגָה סְפִינָה זוֹ וּבָהּ מֵאָה תְּרָנִים?" אני שואל את אָנוּשְׁקָה. בערבים הושבתי את אִיסְמָעִיל מולי וציירתי שני דיוקנאות שלו. אחד מהם מצא חן בעיניו, זה שלא דמה לו.

 

בינתיים עברו שלושה שבועות.

 

לפתוח את הדלת ולצאת אל השמש, לשכב עשר דקות אפרקדן בתחתית הבור שחפרתי ושאת אדמתו פיזרנו על ראש הגבעה!… התחלתי לחשב מתי בדיוק יחזור אִיסְמָעִיל אל החושה. תחילה חישבתי כמה שעות עדיין חסרות עד שובו, אחר כך התחלתי לחשב כמה יחידות זמן של עשרים דקות ושל עשר דקות חסרות עד חזרתו. אני יכול לומר שמיציתי עד תום את זיכרונותיי. יש אנשים החיים שנים בכלא, בבידוד, בנפרד מהזולת. ניחא, ואף על פי כן נהיר להם מלכתחילה כי נבצר מהם לפתוח את הדלת ולצאת. ואילו אני יכול בזה הרגע לפתוח את הדלת ולצאת, אם אני רק רוצה. אני עומד אפוא בניסיון של התענותי בחוסר יכולתי לפתוח את הדלת ולצאת, אף על פי שנהיר לי מלכתחילה כי אני דווקא כן יכול לפתוח אותה.

 

בינתיים עבר שבוע נוסף.

 

זה אולי כשעה שאַחְמֵט מקרב את פניו אל חרכי הדלת ומסתכל החוצה. לא בכדי ליבי פועם בחוזקה. אעשה משהו רע, אני יודע זאת בבירור. אני יודע שאפתח את הדלת. זה מעשה שלא ייעשה. אני יודע. פתחתי את הדלת בשקט בשקט. רק בקושי התאפקתי לא לפרוץ בריצה בשעה שירדתי במדרון האחר של הגבעה. מבעוד מועד גילחתי את שפמי. לבשתי את הסרבל הישן של אִיסְמָעִיל. גם לכלכתי קצת בכוונה את פניי. אני חושב שעם המראה החיצוני הזה אני דומה במקצת לנפָּח. פסעתי לאורך הכביש במשך כרבע שעה. פיניתי דרך לאוטובוס שבא מהכיוון הנגדי והמשיך בדרכו העירה. באיזשהו שלב ראיתי מימיני גדר גבוהה שבסיסה עשוי אבן. דולב היתמר מעל לגדר, ושני אנשים ישבו מתחתיו. מאחורי הגדר היו תלויים לייבוש שורות שורות של עלי טבק, משתלשלים היו מכרכובה של בקתה. בקצה האחר של הגדר עמד ברז. דרכתי על קצה השוקת, ותוך כדי כך הצמדתי את פי אל הברז. שתיתי לרוויה עד שאפילו חזי וזרועי הימנית נרטבו… ללא השפם חשתי עתה ביתר שאת את קיומן המעורטל של שפתיי החשופות. הזדקפתי, ובעודי מנגב את פי בגב ידי הימנית, הרגשתי מעין דקירה של מוט ברזל בשוקי השמאלית. נפניתי להביט. כלב שפרוותו צהבהבה. הוא חשף את שיניו כאילו היה מחייך, אף כי ייתכן שלא חייך כלל ועיקר, ורק בשלב מאוחר יותר דימיתי כי חייך. הרוק נטף מפיו, אף כי ייתכן שבעצם רוקו לא נטף, ורק בדיעבד דמיינתי שנטף. כמסתלק בגנבה וזנבו שמוט בין רגליו התרחק לו הכלב צהבהב הפרווה בשקט מוחלט, כאילו נבהל לאחר שעיניו נתקלו במבטי. מיששתי את שוקי, ולאחר מכן הבטתי בכף ידי: דם. גם אלה שישבו בקרבת הגדר עקבו אחרי מה שאירע. הם קראו לי: "זה שום דבר, חבוב. תשים על זה קצת טבק וזהו. אבל מה פתאום הוא עשה לך את זה? זה הרי כלב שלא פוגע באף אחד." הוצאתי את קופסת הטבק מכיסי, הייתה זו קופסת כסף מתוצרת גרמניה, והצמדתי את הטבק לפצע. לאחר מכן חבשתי את הפצע בממחטה שהידקתי לשוקי.

 

בערבו של היום איחר אִיסְמָעִיל משום מה להבחין שאַחְמֵט גילח את שפמו. אַחְמֵט מצידו התאמץ לחתוך את פתיל העששית באמצעות גוזז הציפורניים כדי שייקל עליו לווסת את הלהבה. על פניו המהורהרות נראו מרצדים נצנוצי עשן.

 

"למה גילחת את השפם שלך, אחי?"

 

"הפנים שלי השתנו?"

 

"בהתחלה בכלל לא קלטתי את זה, אבל אם חושבים על שינוי, אז כן, בהחלט יש הבדל. לא כל כך מתאים לך להיות בלי שפם."

 

"זה כאילו מאריך לי כפליים את האף, לא?"

 

אַחְמֵט הסתיר מאִיסְמָעִיל את מה שעבר עליו במשך היום. בושה שיצאתי בסתר מהחושה וחרפּה שהסתרתי זאת מאִיסְמָעִיל, ובכל זאת לא גיליתי לו.

 

בינתיים עברו ארבעה ימים נוספים.

 

אַחְמֵט נגס בעגבניה גדולה לאחר שהטביל את צידה במלח, ובה בעת קרא בעיתון מאיזמיר. אִיסְמָעִיל דאג לרענן מדי פעם בפעם את מלאי העיתונים שסידר על מדפי המזווה.

 

"אִיסְמָעִיל!"

 

"מה קרה?"

 

"תסתכל מה כתוב פה. לפי העיתון משוטטים באזור כאן כלבים חולי כלבת."

 

"אז הם מסתובבים להם, בסדר. אומרים שכבר נשכו ילד או שניים. ורק אתמול נשכו את השומר שעומד אצלנו בשער של בית החרושת."

 

"ברור. אז מה יהיה עכשיו, אִיסְמָעִיל?"

 

"מה זאת אומרת 'אז מה יהיה'? שולחים מכאן לאיסטנבול את אלה שהכלבים נשכו, ושם מאשפזים אותם בבית החולים לחולי כלבת."

 

"ויש מישהו שחלה בכלבת?"

 

"איזו שאלה, איך אפשר שלא?"

 

"מעניין אם מטילים עונשים על בעלי הכלבים החולים…"

 

"נדמה לך, אחי, שמישהו מתייצב ומתנדב להודיע שהוא הבעלים של כלב חולה כלבת?"

 

"שלא נדע מצרות ולאלף עזאזל… מחר אנחנו מוכרחים להתכנס, אִיסְמָעִיל."

 

סיפרתי לו בפרוטרוט כל מה שקרה.

 

"זה המצב, אִיסְמָעִיל…"

 

אִיסְמָעִיל אמר אז כחוזר על דבריי: "ככה שזה המצב…" ולאחר מכן הוסיף:

 

"הכלב שנשך אותך שייך לפועלי הטבק שראית על יד הגדר. זִיָּא ואני שתינו איתם קפה לא פעם מתחת לדולב ההוא. מחר אני אלך לשם ואברר איפה העניינים עומדים. הכלב בטח ממשיך להסתובב שם. אילו הוא היה חולה כלבת, בטח היה כבר נושך מישהו לפניך. ובמקרה כזה, פועלי הטבק היו מחסלים אותו בלי חוכמות."

 

"ולמה לא יכול להיות שאני הראשון שהוא נשך? למה לא ייתכן שהוא התחיל לנשוך אחרים רק לאחר שנשך אותי?"

 

"בהחלט ייתכן. זה אפשרי. אבל למה לנו לחשוב דווקא על האפשרות הגרועה ביותר, אחי?"

 

ההתכנסות שוב נערכה בביתו של חִיסְנִי. היה זה בית עץ שלא צבעוהו, שני חדרים קטנים על מסד אבן. חלונות שקועים בגומחותיהם. האורחים חולצים את נעליהם כבר בשביל המרוצף אשר מוליך לבית, הם עולים במדרגות ונכנסים לחדר שמשמאל. משגע אותי הניקיון של הספות המרופדות בבד פשתן. רצפת העץ שכבר הלבינה כסיד מרוב טאטואים וניקיונות בוהקת שוב, ממורקת למשעי ורטובה. עולה ממנה ניחוח של סבון לבן, אם אינני טועה זה סבון פרחי אזוביון מתוצרת אֵדִירְנֶה, ורצפת העץ מדיפה כניחוח נלווה ריח של עץ אורן לח. בתו של המארח, תינוקת בת שישה חודשים, בוכה בחדר הסמוך. חִיסְנִי הוא שפתח בשיחה. אני הסברתי מה קרה. אחר כך נטל אִיסְמָעִיל את רשות הדיבור:

 

"הלכתי ודיברתי עם פועלי הטבק. 'איזה אוטובוס דרס את הכלב,' אמרו לי."

 

חִיסְנִי שוב קיצר את זקנו ואת שפמו, וחולצת הפלנל שלו נקייה עד מאוד.

 

"מתי דרסו את הכלב?" שאל.

 

"הבוקר."

 

"ומניין לנו לדעת שהאוטובוס באמת דרס אותו? אולי הבעלים שלו פשוט מפחדים שיטילו עליהם קנס והם עוד עלולים להסתבך בצרות? אולי הם בכלל משקרים."

 

"אתה רוצה להגיד לי שייתכן שהכלב היה חולה כלבת?"

 

חִיסְנִי נמנע מלהישיר את מבטו אל אַחְמֵט שישב ממש מולו, ובמקום זה פנה לאִיסְמָעִיל.

 

"ייתכן… תגיד, כשדיברת עם הבחורים ההם, אמרת להם שהכלב נשך את אַחְמֵט?"

 

"תגיד, אתה השתגעת, אחי?"

 

האישה הצעירה בכיסוי ראש לבן שוב הביאה קפה. בכל פעם שרכנה להגיש את המשקה, נראה כאילו שדיה הגדושים בחלב תופחים מתחת לשמלתה הרחבה. אי-אפשר אלא לחוש יראת כבוד מהסוג הנשגב ביותר כלפי האישה הזאת.

 

אַחְמֵט לגם מן הקפה שלו טיפין טיפין ותוך כדי כך החל לדבר כאילו אין לו יד ורגל בכל העניין:

 

"הכלב מת מכלבת והבעלים שלו טוענים שבעצם אוטובוס דרס אותו, מפני שהם פוחדים שיטילו עליהם קנס? ייתכן… זה בהחלט ייתכן, כפי שחִיסְנִי אמר… אבל עם זאת, ייתכן גם שהכלב בכלל לא היה חולה והאוטובוס באמת דרס אותו. אולי הוא נשך אותי מפני שהוא כלב, ולאו דווקא מפני שהיה חולה בכלבת. אתה לא חושב ככה, אִיסְמָעִיל?"

 

"אולי… אתה יודע מה? פתאום נזכרתי עכשיו שהכלב הזה פעם ניסה לנשוך גם לזִיָּא את היד."

 

חִיסְנִי שאל אז:

 

"למה?"

 

"זִיָּא שיחק עם החיה: פעם זרק לפני הכלב את העצם שהביא לו ופעם לקח אותה ממנו."

 

אַחְמֵט הקשיב בסבלנות לדבריהם של השניים ולאחר מכן אמר:

 

"אני לא לקחתי מהכלב שום עצם, אבל ייתכן שהוא סתם נשך אותי בגלל האופי הכלבי שלו. אם זה באמת העניין, אז גם אתם אמורים להטיל עליי עכשיו עונש משמעתי כבד ומרתיע, מפני שאני פרקתי עול ויצאתי מהחושה. ככה אנחנו נגמור אחת ולתמיד עם הסיפור הזה (נשמתי עמוק. גם הלמות ליבי וגם צערי הלכו וגברו בלי הרף). ומה אם הכלב מת מכלבת? זאת אומרת שבמקרה כזה הוא היה חולה עוד לפני שנשך אותי? אם כך, המסקנה היא שגם אני אהיה חולה כלבת, אֶתְכַּלֵּב (נתקפתי בתוך תוכי בצורך לפרוץ בצחוק, כי המילה שהשמעתי, "אֶתְכַּלֵּב", טומנת בחובה גם משהו מבדח, לעזאזל). אני חייב לנסוע לאיסטנבול ולקבל זריקה נגד הכלבת… הרופא הראשי בבית החולים לחולי כלבת מכיר אותי…"

 

חִיסְנִי הגיב ואמר:

 

"כבר החלטנו שאתה לא תיסע לאיסטנבול, אבל האירועים האחרונים מבטלים את ההחלטה הקודמת. ייתכן שתצליח להתחמק מהמעצר בנסיעה שלך לשם. על אחת כמה וכמה, אם מביאים בחשבון שהרופא הוא מכר שלך, ייתכן שהוא לא ילשין עליך למשטרה."

 

האישה הצעירה בכיסוי ראש לבן נכנסה לחדר כדי לאסוף את ספלי הקפה. מייד לאחר צאתה אמרתי:

 

"אנחנו יכולים לתמצת את כל העניין בדרך הבאה (כולם שם הבינו כבר מזמן מה טיבו של 'העניין', אבל רציתי לחזור ולגולל את ההתרחשויות פעם נוספת. מתוך גחמה לשמה): ישנם שלושה תרחישים. הראשון: הכלב היה חולה כלבת. אני איעצר בדרך לאיסטנבול, או שהרופא יסגיר אותי למשטרה. הוא לא יהיה מוכן להסתכן בכך שייתן בסתר זריקה לאדם שמבוקש בערכאות העצמאות. לאחר שיעצרו אותי, בכלל לא אחלה בכלבת, אבל כך או כך ייתנו לי את הזריקה, ליתר ביטחון. ובסופו של דבר מי שיטפלו בי יהיו ערכאות העצמאות. זה הוא התרחיש הראשון… בקשר לתרחיש השני: הכלב היה חולה כלבת. לא עוצרים אותי בדרך לאיסטנבול. הרופא מתגלה כאדם אמיץ, והוא מזריק לי את החיסון. אני לא חולה בכלבת, אלא ניצל ונושע. ומכאן לתרחיש השלישי: הכלב לא היה חולה כלבת. עוצרים אותי בדרך לאיסטנבול, או שהרופא מתקשר למשטרה. על לא עוול בכפי אני נלקח לערכאות העצמאות, למעשה יוצא שאני מסגיר את עצמי כמו חמור. המ… ויש עוד תרחיש אחד: הכלב היה חולה כלבת. אני לא נוסע לאיסטנבול וגם לא מקבל חיסון. אני חולה כאן. אז אני צריך לנסוע מכאן, כן או לא?"

 

הם לא החליטו. "תעשה מה שאתה רוצה," ענו לי.

 

אַחְמֵט שוב יצא ראשון מביתו של המארח. אִיסְמָעִיל שב והשיג אותו במקום שבו רעש המשאבה התחיל להישמע לאורך הכביש. השניים פסעו יחדיו בלי אומר ודברים.

 

כאשר הדליקו את העששית והתחילו להתפשט, פתח אַחְמֵט והכריז:

 

"אני לא נוסע לאיסטנבול."

 

אִיסְמָעִיל לא השיב לו מטוב ועד רע. הוא נכנס למיטה. אַחְמֵט גהר על השרפרף שעליו הניח זה עתה את מכנסיו. הוצאתי את האקדח מהכיס האחורי ושמתי אותו על השרפרף שאִיסְמָעִיל הניח עליו את מכנסיו.

 

"אני משאיר לך את הנשק שלי, אִיסְמָעִיל."

 

"בשביל מה?"

 

"קיימת אפשרות, סבירות של חמישים אחוז, שאני אתכלב…"

 

"ומה אם יהיה לך מספיק אומץ לנסוע לאיסטנבול?"

 

"לא, אני לא נוסע לשם. הסבירות שהכלב היה חולה היא חמישים אחוז. הרופא יסגיר אותי, זה בטוח במאה אחוז. קיים כמובן גם סיכון שיעצרו אותי כבר בדרך. אני לא נוסע לאיסטנבול… אם אחלה בכלבת, אז תירה בי… תזרוק אותי לתוך הבור הזה… ותכסה אותי באדמה… כדי שלא ירגישו בריח שלי (אני אומר את כל המילים האלה, 'תירה בי', 'תזרוק אותי לתוך הבור', 'שלא ירגישו בריח שלי', אך ורק כדי להתגרות באִיסְמָעִיל)… אף אחד כמובן לא יודע שאני גר כאן (אני מחייך). אבל ליתר ביטחון אני משאיר לך גם איגרת שבה אני מודה ששמתי קץ לחיי בגלל איזושהי אהבה נכזבת (זאת הפעם הראשונה שאני מתדרדר כך לשפל המדרגה, לעזאזל). זה המצב, אִיסְמָעִיל…"

 

"נשבע לך שירדת לגמרי מהפסים…"

 

"מה פתאום? למה, מה יהיה אם אתנפל עליך כדי לנשוך אותך? אה?"

 

אִיסְמָעִיל לא הגיב.

 

"אתה יודע להשתמש בנשק, אִיסְמָעִיל?"

 

"כן."

 

"אתה צלף טוב?"

 

"די טוב…"

 

אני מסתובב מצד לצד, נעמד לפני המזווה, פותח וסוגר את דלתו פעם אחר פעם.

 

"נו כבר, עשה טובה ולך לישון, אחי."

 

"תקנה מחר איזה ספר רפואה ותביא אותו הנה."

 

"ומה בדיוק נעשה בו?"

 

"נקרא על התסמינים של הכלבת. ממה שאני יודע, המחלה הזאת בטח לא מופיעה ביום אחד… אתה קודם כול סובל מכל מיני שלבים… ורק אחר כך אתה מתחיל להתנפל על אנשים, לנבוח עליהם ולהזיל רוק מהפה…"

 

"תגיד, כמה זמן אתה עוד תמשיך לנבוח ככה, אחי?"

 

"ראיתי על זה הצגת תיאטרון באיסטנבול… השחקן הראשי היה מוּחְסִין. השם שלה היה 'שומרי המגדלור', נדמה לי, או משהו בכיוון… העלילה מתרחשת באיזשהו מגדלור מרוחק מהיבשה. לילה אחד פורצת סערה נוראה, ואחד משומרי המגדלור, נדמה לי שזה היה הבן, מתכלב ומתנפל על השומר האחר במקום, על אבא שלו… ובהצגה הזאת הוא מיילל כמו זאב."

 

"נו, בחייך, תישן כבר. לך כבה את העששית…"

 

"אל תשכח להביא מחר את הספר הזה…"

 

"בסדר, אם אמצא אותו…"

 

"מה זאת אומרת 'אם אמצא אותו'? מצא אותו ותביא אותו הנה…"

 

"בסדר, בסדר…"

 

השיחה בערב ההוא החרישה אף את רעש המשאבה.

 

"אִיסְמָעִיל…"

 

"מה העניין?"

 

"אתה ישן?"

 

"אני לא מצליח להירדם."

 

אור הירח הסתנן מבעד לחרכי הדלת וחדר לתוך החושה החשוכה.

 

"על מה אתה חושב, אִיסְמָעִיל?"

 

"על שום דבר (ולא היא, הוא דווקא חשב. אלא שאַחְמֵט רצה שכל העולם כולו, ולא כל שכן אִיסְמָעִיל, יהגה עתה במצבו. הבחור, מבחינתו, צודק. ברם, מחשבותיו של אִיסְמָעִיל היו נתונות לאימו)…