רצפה בת איה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רצפה בת איה

רצפה בת איה

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'

אמנון סלע

אמנון סלע נולד בתל-אביב. פרופסור מומחה ליחסים בינלאומיים. תחומי התמחותו כוללים לימודים רוסיים וסובייטיים, הצבא האדום ודוקטרינות צבאיות סובייטיות. בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת אדינבורג. בעבר לימד באוניברסיטה העברית בירושלים, ושימש פרופסור אורח באוניברסיטאות אוקספורד וג`ורג`טאון.

מספריו: אל הבית המת, קוסם, רצפה בת איה 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yeymt9w3

תקציר

לא מעט דמויות מקראיות נותרות עלומות מחמת המידע הדל שהסיפור המקראי מוסר על אודותיהן. ספר זה מתחקה אחר אחת מהן – רצפה בת איה. הוא דולה פרטים המצויים בתנ"ך ובאמצעותם מרחיב ומגולל סיפור מופלא, דיוקן של אישה אמיצה ועשוקה שהעזה לקרוא תיגר על מלכות בית דוד ועל ניסיונה למחוק את זכר בית שאול ולהתנכל לבתו, מיכל. הפילגש מצטיירת בספרו של סלע כאישה חזקה וכובשת שעל אף מעמדה הנחות אינה מהססת להביע את מחאתה.

פרק ראשון

1. שמש בגבעון דום!
 
השמועות, כדרכן, פשטו לפני המחנה. עוד לפני שנראה ענן האבק שהעלו רגלי הבאים ובטרם עלה ריח העשן ממדורותיהם, כבר ידעו יושבי הארץ לספר כי ראו עמוד אש בלילות ועמוד ענן בימים, כי זרים קרבים והם אחרים – ענקים – איומים. כל יום הוליד שמועה חדשה וכל לילה רצו חזיזים וחצו את השמים ממצודות האש, שם מושב האלים, מטה אל האדמה הלחה. ברקים הציתו את קוצי הסנה ואלה זהרו בשלהבתיה עזה, מהפנטת, פלאית, עד שהיו לרמץ. הארץ, שידעה סכסוכי דמים ושבעה נקמת דם, התחלחלה עתה ונדרכה אל מול האיום. עופות שמים הוליכו קולות, הרוח רמזה וצמרות העצים ענו לה. הסכמים חדשים נכרתו ושטנת העבר נשכחה עד יעבור זעם. מפחד חברו המלכים הקטנים, נושאים עיניהם בתקווה אל הגדולים, מחדשים הסכמים שנכרתו והופרו, וברוח נמוכה קראו: 'מלחמה, נקם! לא נסכים'. הגדולים הגדילו ושאגו: 'לא יקום ולא יהיה, רק דם יכפר על דם', והיו גם עזים שהתלהמו ונשבעו: 'עד מוות, לא נזוז מפה'. סכסוכי הדמים נשכחו, נקמת הדם נסלחה ובריתות חדשות נחתמו בנשיקות, בזבח ובקטורת. כולם נקבצו יחדיו להילחם בפרא העולה מן המדבר. בפאתי הכפרים, מדי לילה, כבר נראו משפחות בורחות; בתחילה בודדים, אחר-כך טורים, שיירות ארוכות, משרכות דרכים באבק. אנשים נושאים צרורות על גבם, נשים נושאות משא על ראשן. בעיירות פרזות העיזו את הנשים והנערות הצעירות אל מערות ומקומות מסתור בהרים. נותרו רק נשים שהוטל בהן דופי, כישוף או עין רעה, והיו גם נשים ששמע גבורתם ואונם של הבאים דווקא הפיח בהן תקוות. בעת מהומה ובריחה, נברו בסתר ביתן, חיפשו עדיים ורקמה, קטיפה ושני ושאריות פוך, וחיכו. מי יודע מה יילד יום ומה צופן לילה. רבים חיפשו מקלט בערי חומה.
 
שבטי הפרא נדדו. היו שעלו כארבה מן המדבר ובאשר מצאו מים שם התיישבו; היו שחפרו בארות מים ואלה הקרו, מי מריבה, מי שטנה, ולפעמים גם מים טהורים שהרוו אדמה דשנה, שהניבה תרומות תבואה, ואנשים ששבעו נדודים ראו כי טוב, התיישבו ובנו רחובות בשממה. בימות זיכרון היו מבכים את משה, שראה את הארץ והותיר לאדם את נבו. המונים עברו את הירדן, במקום שבו בקיץ זרימתו מועטה, ובכל אשר הלכו עלה עשן כפרים לשמים. פרא זר עלה מן המדבר, נושא את אלוהיו בארון ועליו שני פסלי כרובים נוראי הוד בזוהר זהבם, בארשת פניהם, נושאים בשורת פריון למקווים – וחרדת הקץ לרכי הלבב. בתוך הארון, כך אמרו, היו לוחות אבן ודברים עליהם ומכיתות של לוחות ששוברו בזעם ואוחו אחר-כך ביד גסה ושוב נשברו בטלטולי הדרך. נביאים, כוהנים ולוויים טרחו סביב הארון בחרדת קודש, ויהושע השליח רץ לפניהם, כידון נטוי בידו, פניו לוהבות ומצחו נחושה. השמועות האדירו וריננו כי לא כרובים רוכבים על הארון, אלא שרפים יורקי להבים.
 
ככל עם פרא, גם בין הבאים ניטו אוהלים, ניסרו דברים, ולעתים הוחלפו מהלומות בין משפחות ושבטים. נסי השבטים התנופפו ברוח הרועשת וזבחים ועולות שלמים נתנו ריחם כריח אש. קודרות הם פניהם של מנהיגי השבטים, אצבעותיהם נקמצות לאגרופים בעת שבועות ואלות, ושוב לא נפרשות הן לברכת שלום. מלב המחנה וגם מעיבורו נצעקו קללות, חרמות ונדרים: והיה כנפול אויבי, והיה כדבר אלוהי צבאות, אלנקם, להכרית, להשמיד את כל העומדים בדרכנו. לא נרחם ואין נחמות כי לא אדם הוא אלוהינו ולא יינחם, וגם אם יינחם, הרי הוא אדוני אלוהינו, אדוני אחד. הרי אלוהים כבר ניחם כי ברא את האדם והתעצב אל לבו במפלי מים רבים, ששטפו למוות אדם וחיה, עד ששב מחרון אפו ויונים עפו על פני המים; והיו משונים שכבר ניחמו שבעתיים על כי נברא אלוהים בצלמם, שטושטש ברבות השנים ודבקו בו רבב וכתם, והיום כבר אין לדעת אם הלכה היא או אגדה, כי בחרב יצא האדם להגן על צלמו שנשחת. ריב ומדון בין אדם לחברו; יש הנוהים אחרי האדם שנברא בצלם, ויש הנוהים אחרי אלוהים, ואין שלום בין האדם לבין אלוהים. הברית הישנה ביניהם כבר הופרה. רק ברית אחת עומדת – ברית דמים, שאותה קידש אלוהי צבאות, עד אשר תופר כשיקומו אלוהים אחרים ולהם לגיונות חזקים מן הראשונים, ואלוהים יעמוד בראשם ומנגד יעמוד האדם, והם יכרתו ברית דמים משלהם. גם להם יהיו נביאים וכוהנים שיישאו את דברם, שהוא ורק הוא האמת. השמים, שעטפו עולם קטן כטלית, נבקעו ופרצו עולמות חדשים, והתפילות מרחפות שם, אובדות בחלל, ורק אותות סתומים מרצדים עם רדת ליל.
 
צבא השבטים עולה ברעם תופים, בקול שופר ובתרועת חצוצרות, ואין לפניו כפר או עיר-ממלכה, צדיק או רשע, עולל ואשה. כולם נסים או נכרתים לפי חרב. פני הבאים כפני רתת – ופני הנסים כפני אימה. הפליטים ראו גוויות-נופלים בשולי הדרך, שדות שעלו באש, כרמים שניטעו ברינה דורות רבים, סוקלו ועוזקו עד שנגעו שורשיהם בצור חלמיש, ועתה ניטשו והניבו באושים. עצי זית נגדעו לקול ענות והבורחים חרוכים נשרכו אין אונים עד שנפלו בחרב, או בצמא. קול השופרות נשמע יומם ולילה והילך אימים גם בערים בצורות. האגדות סיפרו כי מקול השופרות ומתרועת החצוצרות נבקעו החומות ונפרצו השערים. שמע הערים יריחו ועי, שנכבשו, נבזזו ונשרפו, הלך לפני הכובשים. שנים רבות עברו עד ששוקמה יריחו, ועי אבדה בשממה, אפילו שרידים לא נותרו. לימים יאמרו החכמים כי מן השמים נלחמו בעי, מן הכוכבים. מכיתות שנמצאו שם הותכו באש שמשות. ערים מובסות זקפו תלים חרבים, עמודים שאוכלו באש, קרעי לבוש, שברים של כלי בית ונוצות מכאן ומשם שהסתוללו כעלעולים עם כל רוח מצויה. חתולים וכלבים, חמורים ועזים שניטשו שוטטו בין החורבות, עד שנתפראו. כשעברו ימים רבים, טרפו כלבים רעבים חתולים מזי רעב כמותם. להקות להקות הם סבבו בערים הנטושות, נוהמים זה על זה ועל כל סביבותם ונושאים את חרטומיהם ביללות נוגות אל סהר גדול ממעל, או תחת שמים ריקים. בלטה שם כלבה צהובה שאוזנה האחת שמוטה וגרגור נהמה בגרונה תמיד. על חומות הערים שנותצו נתלו גוויות המובסים, ראשיהם כלפי מטה. את מלכי הארץ תלו על עצים עד בוא הערב, ועם בוא השמש הטילו את נבלותיהם בפתחי העיר והקימו עליהם גל אבנים גדול. נותרו הזונות וחוט השני בחלונן, אות לאורחים ופולשים, שמחת-עצבת במעונן והן טובות לבאים כמו שהיו להולכים. זהב, כסף ונחושת נערמו, קודש לכוהנים. הבקר, הצאן הנשים והטף היו שלל. אנשי הצבא בזזו איש שללו, ככל שיכלו לשאת ולכבוש, כי היו הנשים יפות תואר: בנות עמלק וכנען, מדיין, עמון, מואב ואדום. היצרים פרצו גבולות – גברים חסונים מול נשים כבושות, לא נותרה בושה, לא חמלה ואף לא חסד. כנען כולה, מהררי סיני עד ערי החוף בפלשת והרחק עד הדן והחצבני, נפרשה לפניהם כמתת. רק ערי רפאים נותרו שלמות וכנענים ופיניקים במחוזותיהם, גשור ואבל בית מעכה. כנען היפה, פרוצה ושופעת, ארץ באים והולכים, פעם מדרום ופעם מצפון, נוודים שהפכו לעמים – ועמים שהפכו לנוודים, ילידים, פליטים וגולים.
 
פחד הדביק את הבורחים, חלקם יחפים, אחרים בנעליים מטולאות ושלמותיהם בלות, ושקים בלים לחמוריהם, ונאדות יין בלים, מבוקעים ומצוררים. ילדים, נשים, קשישים, המון אדם, וכולם מבקשים:
 
"תנו לנו ברית. לשלום באנו, מרחוק… הנה כבר הלחם יבש בכלינו והיין סר טעמו".
 
הלוחמים הסתכלו משתאים. עוד ידם על חרבותיהם, עוד סערת הקרב רותחת בדמם. מכל קצות המחנה התקבצה העדה כולה. ילדים עמדו והצביעו על ההולכים, שנפלו על ברכיהם והתחננו על נפשם. היו נשים שהגישו דבלים וצפחת מים – והיו שלטשו עיניים קשות. גם גידופים נשמעו ודחיפות ומכות הומטרו, לא עד מוות, לא עד זוב דם, אבל קולות בכי וזעקות פחדים בקעו מן ההמון. הפליטים השפילו ראשם ותחת שערם המדובלל בחנו היטב את הסובבים אותם. הם סטו מן הלוחמים והתקבצו כגוף אחד לסוכך על נשים וילדים. לשעה קלה הסתודדו הזקנים עם הפמליה של יהושע. כל מועצת העם התכנסה ובאה, הנשיאים מכאן – והעם מכאן. צעקות קריאות וצרחות הבקיעו שמים. בתחילה שתקו הנשיאים נשואי הפנים והמורמים מעם, אבל גם הם נגררו אל תוך המהומה, ובמהרה לא ניתן עוד להבחין בין נשיא לבין לוחם – ובין נשוא פנים לבין חלכה. כולם צעקו יחדיו, איש לא הקשיב, איש לא שמע. הנשיאים שבו בפנים חתומות, רק מנוד ראש מפה לשם וקריצת עין ודי. עורמת שרידים – מול יוהרת כובשים. הונאה ורמייה הרימו ראש.
 
יהושע ישב על כסאו הרם. ארבעה עבדים נשאו סוכך מעל לראשו, שנרכן אל חזהו, עיניו עצומות והוא שותק. רק ניע קל בזקנו העיד כי ער הוא. חריץ עמוק חצה את מצחו, בין גביניו. מצחו נחרש קמטים, וקמטים מרירים חרצו את לחייו. ביד ימינו הוא אוחז בכידון ואצבעותיו לופתות ומרפות ושוב לופתות, עיניו זעומות והוא שותק. שערו שיבה סתורה וקווצה סוררת יורדת על עינו השמאלית, ומדי פעם הוא מניף את ידו לסלקה והיא חוזרת ונופלת. איש לא ראה בת-צחוק על פניו, פני איש קרבות, איש לא שמע דבר חיבוב. חרבו למותניו תמיד, ומדברו כמעט בלחישה עבה – ופעמים תוססת. אין הוא מנופף את ידיו ואין ניע בארשת פניו בדברו. לא איש דברים יהושע. הוא גדול מכוח מעשיו, וסביבו תמיד פמליה זעומת עיניים כמוהו. גם חרבות למותניהם, גם מגלבים בידם, לוחמים ושוטרים, ולכל אשר ייפנו – אנשים נופלים אפיים ארצה ונושקים עפר נעליהם. כולם לבושים גלימות חומות כצבע האדמה וחגורות עור חוצות את חזם מכתף עד מותן. אם תשאל אנשים לאור יום, כולם ינידו ראש, מילה לא יאמרו, גם ישפילו עיניים, כאילו המבט עצמו מסגיר. אם יעז אדם לומר דבר, רק שבחים יחלוק למנהיג. לב ולב לדוברים – והשותקים עוטים צעיפי חשד. כולם כבר הרחיקו לכת בברית הדמים, הדם עלה לראשם, במלחמות, בהרג, ועוד הדרך רב לפניהם, ועיני יהושע פקוחות תמיד.
 
בלב המרקחה היו בני שבט יהודה. אם תקרה מהומה – הם נחשוניהָ, ואם לא תקרה – הם יחוללוהָ. עוד העם נבוך תקעו השופרות, השוטרים הניפו את מגלביהם – והס הושלך. הנשיאים קירבו ראש אל ראש, והכרוז קרא בקול: 'ברית שלום בינינו לבינם עד עולם. כה ייתן לנו אלוהים וכה יוסיף'. בבת-אחת נשבר השקט. פנים נעוות נלבטו אל תוכו, ידיים, אגרופים. פה ושם נצנץ פגיון. 'איך', 'על מה', 'רמאים, נבלים אכולי כינים, צרועים, בני-נידה', וכבר נשלחו ידיים אל החרבות, עד שקם יהושע מכיסאו והרים את ידיו אל על.
 
"אני יהושע עושה לכם שלום וכורת לכם ברית חיים". כל נשיאי העדה הרימו את יד ימינם בשבועה, אבל העם נותר מריר וחשדן, והפליטים נפוצו לאוהליהם. שלושה ימים חנה העם במקום, והשמועות התגלגלו כדרך שמועות וגדלו ונערמו. אחד לחש, אחר שמע, שלישי אמר עד שיצא הקול, ואז נודע לכל כי אלה בעלי הברית, שהופיעו פתאום כערוב, לא מרחוק באו – אלא מכאן, מקרוב, מגבע. ההמון צבא על אוהל המשכן וצר על הנשיאים ואלה התחננו: 'ביהוה, אלוהי ישראל נשבענו. לא נוכל לנגוע בהם, שמא יהיה עלינו קצף על השבועה שנשבענו להם'. יהושע, אשר מיהר לכרות עם הגבעונים ברית שלום, כינס אותם שוב ולא אל העם פנה, אלא אל החיווים-הגבעונים. יהושע, כדרכו, איננו מרים את קולו, הכרוז חוזר אחריו – וכל העם שומעים את הקולות:
 
"רמאים, בני בליעל, בתוכנו אתם יושבים. על זאת יותן בכם סימן עבדים לעולם. נתינים תהיו, ארורים, בנים חורגים, שואבי מים וחוטבי עצים. את ידנו לא נרים לפגוע בכם. ברית שלום כרתנו, וכל אשר יפר את הברית דמו בראשו ובמשפחתו ובצאצאיו, גם אם נגידים יהיו משכמם ומעלה, מורמים מעם". יהושע ידע היטב כי אין שלום בברית אשר כרת, שנולדה בהונאה וכולה עורמה ורמייה. אבל בשעת ערב, לבדו, מתהפך על משכבו, כמכאוב חלף בו הרהור: אולי מוטב כך, לא עוד מלחמה, ברית שלום, שנים רבות של שקט. אש זרה בהרהוריו, הוא יודע כי זו עבודת אלילים, אין מנוח למנהיג גם על משכבו בלילות. שנים רבות כל-כך לא ידע אשה, כל עורקיו מלאו חרון. מאחורי עיניו העצומות להטו פגיונות אדומים. אפלה לא רחומה, לוהטת, צורבת את נפשו. שומריו לחשו, לא העזו לומר בקול איך זעק בשנתו. אבל עד בוקר כבר נתחשלה רוחו, סר הכאב, והדרך נפרשה לפניו בהירה. לא כן העם, לאחר שנים רבות כל-כך במדבר, כולו חרוץ קמטים מחום היום, מן הקור בלילות, ממראות מהפכים קרביים ולב, דכי הגלים מן הים המאיים להטביע, קולות ההר המתפרץ ומאיים לבלוע, הלוחות הנשברים. קרבות דמים לאורך כל הדרך, שמחירם כאב והם מותירים צלקות ופצעים שאינם נרפאים. אי-אפשר להכיל את כל אלה. עייף העם מתלאות המסע, הנשים סר חנן והן נחבאות מפני השמש, האבק – ועין אדם.
 
המדייניות עטו ירדו מן ההרים, שוקקות, יפות, פעורות. מן הכפרים, מחמדת האדמה, מן העדרים, מן הגדי ומן השה למדו מחול, ועל בימות אליליהן למדו משחק ופלאי-מסכות. במו-עיניו ראה יהושע את מעשה זמרי אשר קרב אל האשה המדיינית בין השיטים, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. כי כך יעשו אדונים לנשים שכבשו, לשפחות ולפלגשים, ולימים יעשו כך החותרים למלכות לפילגשי המלך. שמץ כזב לא היה בה, נעוריה רתתו למראה הפרא הזר, שכולו אונים. זמירות שר לה זמרי על יופייה, על שערה השופע, על שדיה המופלאים ועל להטוטי אהבתה. גם סיפר לה איך ייקח אותה, איך יבואו אל ארץ נפלאה, הרחק מכפרה העלוב. זמירות בפיו וזימה בלבו, והיא תמה וברה, לבה שבוי וגופה כולו רק קח. גם יהושע חשק לא פעם במדיינית דשנה, חשק עד רעד, אש זרה בעיניו וידיו רוטטות מתשוקה. המדייניות היו שופעות חן וחמודותיהן עליהן ואין הן מצטנצעות כבנות ישראל. לעיני השמש הן מחוללות, גאות בלבן ובגופן החשוף. גם רבב לשון הרע דבק בו: 'הגר, אשת אברהם, מצרית הייתה, רבקה, אשת יצחק, ארמית הייתה, משה לקח אשה כושית, ומדוע לא ייקח זמרי בן סלוא מדיינית?!' ובכזב בתוך כחש חשב, אין לבו מגלה לפיו: 'מדוע לא אני?'. בלבו ידע כי אין שלום בברית פינחס, כי הרומח אשר היכה את זמרי וכוזבי איננו צדיק, וכי הקנאה לאדוני איננה מכפרת על הדם. הרי הוא עצמו רצה לעשות כמעשה זמרי. בבת צור שילח פינחס את חניתו והיא מבנות השבט, בת למשפחת נשיאים. שנאה היא, קנאת-שווא, כך היו אהרון ומרים שהלינו והלכו רכיל על משה שלקח אשה כושית, כי אשה כושית לקח; וכך פינחס בן אלעזר, נכדו של אהרון, כוהן קנאי, מצאצאי יתרו, כוהן מדיין. הקנונייה בינו לבין הגבעונים קודשה בשבועה – והשבועה חזקה מן החיים. אכן, הארץ הייעודה כאן מנגד, ורק הוא יכול ורק הוא יודע איך ורק הוא מנהיג. הדרך חשובה מן המוסר – והמטרה מקדשת. הרי כשהוא מצווה להשמיד ולאבד, לשרוף ולא להותיר זכר, לא מלבו הקודח הוא בודה דברים, לא לשווא הוא נושא את שם אלוהיו, אלוהי צבאות, שהוא אֶרֶך אפיים ורב-חסד לאכזרים כפינחס – ואל קנוא ונוקם בגויים, שאינם יודעים ואינם הולכים בדרכיו. כן! יש שם ענקים בארץ המובטחת, אולם דיבת החגבים שווא היא. רק את פחדיהם מפני הארץ הזרה, הזרועה כפרים וירק יערות ושדות וכרמים, שׂחו המרגלים. זה פחדו של הנודד מפני יושבי הארץ. אני עצמי הייתי שם, אותי שלח משה עם המרגלים; ראיתי את הארץ הטובה ואת עם הארץ ראיתי, סר צלם, לחמנו הם, נוכל להם. תנו לי ענקים לשרות עמם. כל הארץ לפניי, לכבוש, ישראל קום רש! כי צו הוא, כן יאבדו כל אויבינו כי צו הוא. יש לחדש את ברית הדמים – וכך יהיה. ביעותי הלילה חלפו, אבל גם עתה, לאור היום, תעו מחשבותיו. קנאה, תאווה ויצר נהמו בדמו והוא ידע כי יכול יוכל, גם אם יטבעו קרסוליו בדם. מקהלות הלוויים, הנשיאים והכוהנים עונות: אמן, עיניהם מטייפות והם מהנהנים: אמן! ורק העם מזבחים ומקטרים בבמות, קדים למואביות ולמדייניות, עותרים ליפה הקרוב – ומונעים עצמם מן הנשגב הרחוק, נושאים את עיניהם לעגלי זהב, לנחשי נחושת, לצחוק ולשמחת התאוות.
 
המחנה גדול ורב, צאן ועזים וגמלים, וכל אלה מעלים ענן אבק יומם. בלילה מתקדרים עליהם השמים וכוכבי שביט, ניצוצות של חושך וברקים מתעים אותם בדרכם אל ארץ לא נודעת, והרעם מחריש את קולות לבם. משפחות ושבטים הלכו ימים רבים במדבר הגדול. מן החום בימים ומן הקרה בלילות מצטיירים לפניהם נחשי נחושת ועקרבים, ומן הרעב עולים זיכרונות על סיר הבשר, ועל רוב בצלים ושומים מבעבעים בתוכו, ועל היאור ועל הדגה שהייתה שם חינם, ועל העושר שהיה – עד שחזק עליהם שבט הנוגשים ושילח אותם מאזור החיים אל הצייה, מעבודת השמש אל יקוד חומה, משפעת היאור אל הצחיח הזה, שחורך את הנשמה ומעלה חזיונות בהקיץ.

אמנון סלע

אמנון סלע נולד בתל-אביב. פרופסור מומחה ליחסים בינלאומיים. תחומי התמחותו כוללים לימודים רוסיים וסובייטיים, הצבא האדום ודוקטרינות צבאיות סובייטיות. בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת אדינבורג. בעבר לימד באוניברסיטה העברית בירושלים, ושימש פרופסור אורח באוניברסיטאות אוקספורד וג`ורג`טאון.

מספריו: אל הבית המת, קוסם, רצפה בת איה 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yeymt9w3

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 39 דק'
רצפה בת איה אמנון סלע
1. שמש בגבעון דום!
 
השמועות, כדרכן, פשטו לפני המחנה. עוד לפני שנראה ענן האבק שהעלו רגלי הבאים ובטרם עלה ריח העשן ממדורותיהם, כבר ידעו יושבי הארץ לספר כי ראו עמוד אש בלילות ועמוד ענן בימים, כי זרים קרבים והם אחרים – ענקים – איומים. כל יום הוליד שמועה חדשה וכל לילה רצו חזיזים וחצו את השמים ממצודות האש, שם מושב האלים, מטה אל האדמה הלחה. ברקים הציתו את קוצי הסנה ואלה זהרו בשלהבתיה עזה, מהפנטת, פלאית, עד שהיו לרמץ. הארץ, שידעה סכסוכי דמים ושבעה נקמת דם, התחלחלה עתה ונדרכה אל מול האיום. עופות שמים הוליכו קולות, הרוח רמזה וצמרות העצים ענו לה. הסכמים חדשים נכרתו ושטנת העבר נשכחה עד יעבור זעם. מפחד חברו המלכים הקטנים, נושאים עיניהם בתקווה אל הגדולים, מחדשים הסכמים שנכרתו והופרו, וברוח נמוכה קראו: 'מלחמה, נקם! לא נסכים'. הגדולים הגדילו ושאגו: 'לא יקום ולא יהיה, רק דם יכפר על דם', והיו גם עזים שהתלהמו ונשבעו: 'עד מוות, לא נזוז מפה'. סכסוכי הדמים נשכחו, נקמת הדם נסלחה ובריתות חדשות נחתמו בנשיקות, בזבח ובקטורת. כולם נקבצו יחדיו להילחם בפרא העולה מן המדבר. בפאתי הכפרים, מדי לילה, כבר נראו משפחות בורחות; בתחילה בודדים, אחר-כך טורים, שיירות ארוכות, משרכות דרכים באבק. אנשים נושאים צרורות על גבם, נשים נושאות משא על ראשן. בעיירות פרזות העיזו את הנשים והנערות הצעירות אל מערות ומקומות מסתור בהרים. נותרו רק נשים שהוטל בהן דופי, כישוף או עין רעה, והיו גם נשים ששמע גבורתם ואונם של הבאים דווקא הפיח בהן תקוות. בעת מהומה ובריחה, נברו בסתר ביתן, חיפשו עדיים ורקמה, קטיפה ושני ושאריות פוך, וחיכו. מי יודע מה יילד יום ומה צופן לילה. רבים חיפשו מקלט בערי חומה.
 
שבטי הפרא נדדו. היו שעלו כארבה מן המדבר ובאשר מצאו מים שם התיישבו; היו שחפרו בארות מים ואלה הקרו, מי מריבה, מי שטנה, ולפעמים גם מים טהורים שהרוו אדמה דשנה, שהניבה תרומות תבואה, ואנשים ששבעו נדודים ראו כי טוב, התיישבו ובנו רחובות בשממה. בימות זיכרון היו מבכים את משה, שראה את הארץ והותיר לאדם את נבו. המונים עברו את הירדן, במקום שבו בקיץ זרימתו מועטה, ובכל אשר הלכו עלה עשן כפרים לשמים. פרא זר עלה מן המדבר, נושא את אלוהיו בארון ועליו שני פסלי כרובים נוראי הוד בזוהר זהבם, בארשת פניהם, נושאים בשורת פריון למקווים – וחרדת הקץ לרכי הלבב. בתוך הארון, כך אמרו, היו לוחות אבן ודברים עליהם ומכיתות של לוחות ששוברו בזעם ואוחו אחר-כך ביד גסה ושוב נשברו בטלטולי הדרך. נביאים, כוהנים ולוויים טרחו סביב הארון בחרדת קודש, ויהושע השליח רץ לפניהם, כידון נטוי בידו, פניו לוהבות ומצחו נחושה. השמועות האדירו וריננו כי לא כרובים רוכבים על הארון, אלא שרפים יורקי להבים.
 
ככל עם פרא, גם בין הבאים ניטו אוהלים, ניסרו דברים, ולעתים הוחלפו מהלומות בין משפחות ושבטים. נסי השבטים התנופפו ברוח הרועשת וזבחים ועולות שלמים נתנו ריחם כריח אש. קודרות הם פניהם של מנהיגי השבטים, אצבעותיהם נקמצות לאגרופים בעת שבועות ואלות, ושוב לא נפרשות הן לברכת שלום. מלב המחנה וגם מעיבורו נצעקו קללות, חרמות ונדרים: והיה כנפול אויבי, והיה כדבר אלוהי צבאות, אלנקם, להכרית, להשמיד את כל העומדים בדרכנו. לא נרחם ואין נחמות כי לא אדם הוא אלוהינו ולא יינחם, וגם אם יינחם, הרי הוא אדוני אלוהינו, אדוני אחד. הרי אלוהים כבר ניחם כי ברא את האדם והתעצב אל לבו במפלי מים רבים, ששטפו למוות אדם וחיה, עד ששב מחרון אפו ויונים עפו על פני המים; והיו משונים שכבר ניחמו שבעתיים על כי נברא אלוהים בצלמם, שטושטש ברבות השנים ודבקו בו רבב וכתם, והיום כבר אין לדעת אם הלכה היא או אגדה, כי בחרב יצא האדם להגן על צלמו שנשחת. ריב ומדון בין אדם לחברו; יש הנוהים אחרי האדם שנברא בצלם, ויש הנוהים אחרי אלוהים, ואין שלום בין האדם לבין אלוהים. הברית הישנה ביניהם כבר הופרה. רק ברית אחת עומדת – ברית דמים, שאותה קידש אלוהי צבאות, עד אשר תופר כשיקומו אלוהים אחרים ולהם לגיונות חזקים מן הראשונים, ואלוהים יעמוד בראשם ומנגד יעמוד האדם, והם יכרתו ברית דמים משלהם. גם להם יהיו נביאים וכוהנים שיישאו את דברם, שהוא ורק הוא האמת. השמים, שעטפו עולם קטן כטלית, נבקעו ופרצו עולמות חדשים, והתפילות מרחפות שם, אובדות בחלל, ורק אותות סתומים מרצדים עם רדת ליל.
 
צבא השבטים עולה ברעם תופים, בקול שופר ובתרועת חצוצרות, ואין לפניו כפר או עיר-ממלכה, צדיק או רשע, עולל ואשה. כולם נסים או נכרתים לפי חרב. פני הבאים כפני רתת – ופני הנסים כפני אימה. הפליטים ראו גוויות-נופלים בשולי הדרך, שדות שעלו באש, כרמים שניטעו ברינה דורות רבים, סוקלו ועוזקו עד שנגעו שורשיהם בצור חלמיש, ועתה ניטשו והניבו באושים. עצי זית נגדעו לקול ענות והבורחים חרוכים נשרכו אין אונים עד שנפלו בחרב, או בצמא. קול השופרות נשמע יומם ולילה והילך אימים גם בערים בצורות. האגדות סיפרו כי מקול השופרות ומתרועת החצוצרות נבקעו החומות ונפרצו השערים. שמע הערים יריחו ועי, שנכבשו, נבזזו ונשרפו, הלך לפני הכובשים. שנים רבות עברו עד ששוקמה יריחו, ועי אבדה בשממה, אפילו שרידים לא נותרו. לימים יאמרו החכמים כי מן השמים נלחמו בעי, מן הכוכבים. מכיתות שנמצאו שם הותכו באש שמשות. ערים מובסות זקפו תלים חרבים, עמודים שאוכלו באש, קרעי לבוש, שברים של כלי בית ונוצות מכאן ומשם שהסתוללו כעלעולים עם כל רוח מצויה. חתולים וכלבים, חמורים ועזים שניטשו שוטטו בין החורבות, עד שנתפראו. כשעברו ימים רבים, טרפו כלבים רעבים חתולים מזי רעב כמותם. להקות להקות הם סבבו בערים הנטושות, נוהמים זה על זה ועל כל סביבותם ונושאים את חרטומיהם ביללות נוגות אל סהר גדול ממעל, או תחת שמים ריקים. בלטה שם כלבה צהובה שאוזנה האחת שמוטה וגרגור נהמה בגרונה תמיד. על חומות הערים שנותצו נתלו גוויות המובסים, ראשיהם כלפי מטה. את מלכי הארץ תלו על עצים עד בוא הערב, ועם בוא השמש הטילו את נבלותיהם בפתחי העיר והקימו עליהם גל אבנים גדול. נותרו הזונות וחוט השני בחלונן, אות לאורחים ופולשים, שמחת-עצבת במעונן והן טובות לבאים כמו שהיו להולכים. זהב, כסף ונחושת נערמו, קודש לכוהנים. הבקר, הצאן הנשים והטף היו שלל. אנשי הצבא בזזו איש שללו, ככל שיכלו לשאת ולכבוש, כי היו הנשים יפות תואר: בנות עמלק וכנען, מדיין, עמון, מואב ואדום. היצרים פרצו גבולות – גברים חסונים מול נשים כבושות, לא נותרה בושה, לא חמלה ואף לא חסד. כנען כולה, מהררי סיני עד ערי החוף בפלשת והרחק עד הדן והחצבני, נפרשה לפניהם כמתת. רק ערי רפאים נותרו שלמות וכנענים ופיניקים במחוזותיהם, גשור ואבל בית מעכה. כנען היפה, פרוצה ושופעת, ארץ באים והולכים, פעם מדרום ופעם מצפון, נוודים שהפכו לעמים – ועמים שהפכו לנוודים, ילידים, פליטים וגולים.
 
פחד הדביק את הבורחים, חלקם יחפים, אחרים בנעליים מטולאות ושלמותיהם בלות, ושקים בלים לחמוריהם, ונאדות יין בלים, מבוקעים ומצוררים. ילדים, נשים, קשישים, המון אדם, וכולם מבקשים:
 
"תנו לנו ברית. לשלום באנו, מרחוק… הנה כבר הלחם יבש בכלינו והיין סר טעמו".
 
הלוחמים הסתכלו משתאים. עוד ידם על חרבותיהם, עוד סערת הקרב רותחת בדמם. מכל קצות המחנה התקבצה העדה כולה. ילדים עמדו והצביעו על ההולכים, שנפלו על ברכיהם והתחננו על נפשם. היו נשים שהגישו דבלים וצפחת מים – והיו שלטשו עיניים קשות. גם גידופים נשמעו ודחיפות ומכות הומטרו, לא עד מוות, לא עד זוב דם, אבל קולות בכי וזעקות פחדים בקעו מן ההמון. הפליטים השפילו ראשם ותחת שערם המדובלל בחנו היטב את הסובבים אותם. הם סטו מן הלוחמים והתקבצו כגוף אחד לסוכך על נשים וילדים. לשעה קלה הסתודדו הזקנים עם הפמליה של יהושע. כל מועצת העם התכנסה ובאה, הנשיאים מכאן – והעם מכאן. צעקות קריאות וצרחות הבקיעו שמים. בתחילה שתקו הנשיאים נשואי הפנים והמורמים מעם, אבל גם הם נגררו אל תוך המהומה, ובמהרה לא ניתן עוד להבחין בין נשיא לבין לוחם – ובין נשוא פנים לבין חלכה. כולם צעקו יחדיו, איש לא הקשיב, איש לא שמע. הנשיאים שבו בפנים חתומות, רק מנוד ראש מפה לשם וקריצת עין ודי. עורמת שרידים – מול יוהרת כובשים. הונאה ורמייה הרימו ראש.
 
יהושע ישב על כסאו הרם. ארבעה עבדים נשאו סוכך מעל לראשו, שנרכן אל חזהו, עיניו עצומות והוא שותק. רק ניע קל בזקנו העיד כי ער הוא. חריץ עמוק חצה את מצחו, בין גביניו. מצחו נחרש קמטים, וקמטים מרירים חרצו את לחייו. ביד ימינו הוא אוחז בכידון ואצבעותיו לופתות ומרפות ושוב לופתות, עיניו זעומות והוא שותק. שערו שיבה סתורה וקווצה סוררת יורדת על עינו השמאלית, ומדי פעם הוא מניף את ידו לסלקה והיא חוזרת ונופלת. איש לא ראה בת-צחוק על פניו, פני איש קרבות, איש לא שמע דבר חיבוב. חרבו למותניו תמיד, ומדברו כמעט בלחישה עבה – ופעמים תוססת. אין הוא מנופף את ידיו ואין ניע בארשת פניו בדברו. לא איש דברים יהושע. הוא גדול מכוח מעשיו, וסביבו תמיד פמליה זעומת עיניים כמוהו. גם חרבות למותניהם, גם מגלבים בידם, לוחמים ושוטרים, ולכל אשר ייפנו – אנשים נופלים אפיים ארצה ונושקים עפר נעליהם. כולם לבושים גלימות חומות כצבע האדמה וחגורות עור חוצות את חזם מכתף עד מותן. אם תשאל אנשים לאור יום, כולם ינידו ראש, מילה לא יאמרו, גם ישפילו עיניים, כאילו המבט עצמו מסגיר. אם יעז אדם לומר דבר, רק שבחים יחלוק למנהיג. לב ולב לדוברים – והשותקים עוטים צעיפי חשד. כולם כבר הרחיקו לכת בברית הדמים, הדם עלה לראשם, במלחמות, בהרג, ועוד הדרך רב לפניהם, ועיני יהושע פקוחות תמיד.
 
בלב המרקחה היו בני שבט יהודה. אם תקרה מהומה – הם נחשוניהָ, ואם לא תקרה – הם יחוללוהָ. עוד העם נבוך תקעו השופרות, השוטרים הניפו את מגלביהם – והס הושלך. הנשיאים קירבו ראש אל ראש, והכרוז קרא בקול: 'ברית שלום בינינו לבינם עד עולם. כה ייתן לנו אלוהים וכה יוסיף'. בבת-אחת נשבר השקט. פנים נעוות נלבטו אל תוכו, ידיים, אגרופים. פה ושם נצנץ פגיון. 'איך', 'על מה', 'רמאים, נבלים אכולי כינים, צרועים, בני-נידה', וכבר נשלחו ידיים אל החרבות, עד שקם יהושע מכיסאו והרים את ידיו אל על.
 
"אני יהושע עושה לכם שלום וכורת לכם ברית חיים". כל נשיאי העדה הרימו את יד ימינם בשבועה, אבל העם נותר מריר וחשדן, והפליטים נפוצו לאוהליהם. שלושה ימים חנה העם במקום, והשמועות התגלגלו כדרך שמועות וגדלו ונערמו. אחד לחש, אחר שמע, שלישי אמר עד שיצא הקול, ואז נודע לכל כי אלה בעלי הברית, שהופיעו פתאום כערוב, לא מרחוק באו – אלא מכאן, מקרוב, מגבע. ההמון צבא על אוהל המשכן וצר על הנשיאים ואלה התחננו: 'ביהוה, אלוהי ישראל נשבענו. לא נוכל לנגוע בהם, שמא יהיה עלינו קצף על השבועה שנשבענו להם'. יהושע, אשר מיהר לכרות עם הגבעונים ברית שלום, כינס אותם שוב ולא אל העם פנה, אלא אל החיווים-הגבעונים. יהושע, כדרכו, איננו מרים את קולו, הכרוז חוזר אחריו – וכל העם שומעים את הקולות:
 
"רמאים, בני בליעל, בתוכנו אתם יושבים. על זאת יותן בכם סימן עבדים לעולם. נתינים תהיו, ארורים, בנים חורגים, שואבי מים וחוטבי עצים. את ידנו לא נרים לפגוע בכם. ברית שלום כרתנו, וכל אשר יפר את הברית דמו בראשו ובמשפחתו ובצאצאיו, גם אם נגידים יהיו משכמם ומעלה, מורמים מעם". יהושע ידע היטב כי אין שלום בברית אשר כרת, שנולדה בהונאה וכולה עורמה ורמייה. אבל בשעת ערב, לבדו, מתהפך על משכבו, כמכאוב חלף בו הרהור: אולי מוטב כך, לא עוד מלחמה, ברית שלום, שנים רבות של שקט. אש זרה בהרהוריו, הוא יודע כי זו עבודת אלילים, אין מנוח למנהיג גם על משכבו בלילות. שנים רבות כל-כך לא ידע אשה, כל עורקיו מלאו חרון. מאחורי עיניו העצומות להטו פגיונות אדומים. אפלה לא רחומה, לוהטת, צורבת את נפשו. שומריו לחשו, לא העזו לומר בקול איך זעק בשנתו. אבל עד בוקר כבר נתחשלה רוחו, סר הכאב, והדרך נפרשה לפניו בהירה. לא כן העם, לאחר שנים רבות כל-כך במדבר, כולו חרוץ קמטים מחום היום, מן הקור בלילות, ממראות מהפכים קרביים ולב, דכי הגלים מן הים המאיים להטביע, קולות ההר המתפרץ ומאיים לבלוע, הלוחות הנשברים. קרבות דמים לאורך כל הדרך, שמחירם כאב והם מותירים צלקות ופצעים שאינם נרפאים. אי-אפשר להכיל את כל אלה. עייף העם מתלאות המסע, הנשים סר חנן והן נחבאות מפני השמש, האבק – ועין אדם.
 
המדייניות עטו ירדו מן ההרים, שוקקות, יפות, פעורות. מן הכפרים, מחמדת האדמה, מן העדרים, מן הגדי ומן השה למדו מחול, ועל בימות אליליהן למדו משחק ופלאי-מסכות. במו-עיניו ראה יהושע את מעשה זמרי אשר קרב אל האשה המדיינית בין השיטים, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. כי כך יעשו אדונים לנשים שכבשו, לשפחות ולפלגשים, ולימים יעשו כך החותרים למלכות לפילגשי המלך. שמץ כזב לא היה בה, נעוריה רתתו למראה הפרא הזר, שכולו אונים. זמירות שר לה זמרי על יופייה, על שערה השופע, על שדיה המופלאים ועל להטוטי אהבתה. גם סיפר לה איך ייקח אותה, איך יבואו אל ארץ נפלאה, הרחק מכפרה העלוב. זמירות בפיו וזימה בלבו, והיא תמה וברה, לבה שבוי וגופה כולו רק קח. גם יהושע חשק לא פעם במדיינית דשנה, חשק עד רעד, אש זרה בעיניו וידיו רוטטות מתשוקה. המדייניות היו שופעות חן וחמודותיהן עליהן ואין הן מצטנצעות כבנות ישראל. לעיני השמש הן מחוללות, גאות בלבן ובגופן החשוף. גם רבב לשון הרע דבק בו: 'הגר, אשת אברהם, מצרית הייתה, רבקה, אשת יצחק, ארמית הייתה, משה לקח אשה כושית, ומדוע לא ייקח זמרי בן סלוא מדיינית?!' ובכזב בתוך כחש חשב, אין לבו מגלה לפיו: 'מדוע לא אני?'. בלבו ידע כי אין שלום בברית פינחס, כי הרומח אשר היכה את זמרי וכוזבי איננו צדיק, וכי הקנאה לאדוני איננה מכפרת על הדם. הרי הוא עצמו רצה לעשות כמעשה זמרי. בבת צור שילח פינחס את חניתו והיא מבנות השבט, בת למשפחת נשיאים. שנאה היא, קנאת-שווא, כך היו אהרון ומרים שהלינו והלכו רכיל על משה שלקח אשה כושית, כי אשה כושית לקח; וכך פינחס בן אלעזר, נכדו של אהרון, כוהן קנאי, מצאצאי יתרו, כוהן מדיין. הקנונייה בינו לבין הגבעונים קודשה בשבועה – והשבועה חזקה מן החיים. אכן, הארץ הייעודה כאן מנגד, ורק הוא יכול ורק הוא יודע איך ורק הוא מנהיג. הדרך חשובה מן המוסר – והמטרה מקדשת. הרי כשהוא מצווה להשמיד ולאבד, לשרוף ולא להותיר זכר, לא מלבו הקודח הוא בודה דברים, לא לשווא הוא נושא את שם אלוהיו, אלוהי צבאות, שהוא אֶרֶך אפיים ורב-חסד לאכזרים כפינחס – ואל קנוא ונוקם בגויים, שאינם יודעים ואינם הולכים בדרכיו. כן! יש שם ענקים בארץ המובטחת, אולם דיבת החגבים שווא היא. רק את פחדיהם מפני הארץ הזרה, הזרועה כפרים וירק יערות ושדות וכרמים, שׂחו המרגלים. זה פחדו של הנודד מפני יושבי הארץ. אני עצמי הייתי שם, אותי שלח משה עם המרגלים; ראיתי את הארץ הטובה ואת עם הארץ ראיתי, סר צלם, לחמנו הם, נוכל להם. תנו לי ענקים לשרות עמם. כל הארץ לפניי, לכבוש, ישראל קום רש! כי צו הוא, כן יאבדו כל אויבינו כי צו הוא. יש לחדש את ברית הדמים – וכך יהיה. ביעותי הלילה חלפו, אבל גם עתה, לאור היום, תעו מחשבותיו. קנאה, תאווה ויצר נהמו בדמו והוא ידע כי יכול יוכל, גם אם יטבעו קרסוליו בדם. מקהלות הלוויים, הנשיאים והכוהנים עונות: אמן, עיניהם מטייפות והם מהנהנים: אמן! ורק העם מזבחים ומקטרים בבמות, קדים למואביות ולמדייניות, עותרים ליפה הקרוב – ומונעים עצמם מן הנשגב הרחוק, נושאים את עיניהם לעגלי זהב, לנחשי נחושת, לצחוק ולשמחת התאוות.
 
המחנה גדול ורב, צאן ועזים וגמלים, וכל אלה מעלים ענן אבק יומם. בלילה מתקדרים עליהם השמים וכוכבי שביט, ניצוצות של חושך וברקים מתעים אותם בדרכם אל ארץ לא נודעת, והרעם מחריש את קולות לבם. משפחות ושבטים הלכו ימים רבים במדבר הגדול. מן החום בימים ומן הקרה בלילות מצטיירים לפניהם נחשי נחושת ועקרבים, ומן הרעב עולים זיכרונות על סיר הבשר, ועל רוב בצלים ושומים מבעבעים בתוכו, ועל היאור ועל הדגה שהייתה שם חינם, ועל העושר שהיה – עד שחזק עליהם שבט הנוגשים ושילח אותם מאזור החיים אל הצייה, מעבודת השמש אל יקוד חומה, משפעת היאור אל הצחיח הזה, שחורך את הנשמה ומעלה חזיונות בהקיץ.