מבוא
סדר הוא מושג יסוד המנווט כל הבנה והתנהלות במרחב הפרטי או הציבורי. אנו מחפשים, מגלים, יוצרים או מגלמים סדר, במישרין או בעקיפין, בכל עיסוקינו. שאלות, כגון: האם הטבע מסודר? האם סדרי הטבע ניתנים לגילוי? כיצד נוצר סדר חברתי? מה הם הרגלי החיים הטובים, המועילים או הבריאים ביותר? האם קיים סדר בהלכי הנפש? מה הם דפוסי החשיבה הבסיסיים? איזה סדר מתקיים באמנות? שאלות אלה ואחרות עומדות במרכז הדיון הפילוסופי, המדעי, הפסיכולוגי, התרבותי, הפוליטי או הדתי-אידאולוגי.
כל תאוריה עניינה בסדר; כל מבט רפלקטיבי על הניסיון בהיבטיו השונים מבקש למצוא או לכונן סדר. הפילוסופיה מימי ראשיתה בתרבות המערבית תרה אחר סדר בטבע בכללו, בחשיבה, במערכות החברתיות ובמקומו של האדם ביקום. אולם, למרות מרכזיותו של מושג הסדר, ואולי דווקא בשל כך, אין בנמצא חיבור פילוסופי העוסק באופן שיטתי ומקיף במושג עצמו ובתבניות החשיבה הכרוכות בו.
עובדה מפתיעה זו בוודאי שאינה מעידה על חשיבותו המועטה של המושג. אדרבה, מפני שהמושג חדור כה עמוק בכל תחומי החשיבה, הוא נתפס כמובן מאליו, כיסוד ראשוני חיוני; כמוהו כמכנה כללי משותף שהמחשבה הרפלקטיבית אינה נפנית אליו, מפני שגם היא עצמה כפופה לו. מושג הסדר עולה בשיטות הפילוסופיות במישרין או בעקיפין, ובדרך כלל מתוך תשומת לב לנושא המיוחד הנדון ולא למושג הסדר המונח ביסוד הבנתו של אותו נושא. בתולדות הפילוסופיה אפשר למצוא עיסוק עשיר בסדרים מסדרים שונים הנוגעים לטבע בכללו ולאדם הן כישות טבעית והן כישות תרבותית. אך השאלה מהו סדר? – לא סדר מסוים זה או אחר, כי אם, מה טיבו של המושג המאפשר גילומים שונים? – שאלה זו לא זכתה לדיון שיטתי.
האם נחוץ לדון במושג עצמו? והאם אפשרי לדון במושג במנותק מתחום עניין מסוים? האם ניתן ללמוד משהו חדש מהעיון במושג עצמו, משהו שאיננו גלום כבר ביישומים הרבים שלו? יש שיפקפקו בכך. ספר זה נכתב מתוך האמונה שהמושג הנתפס על פי רוב כמובן מאליו טומן בחובו הפתעות למחשבה הרפלקטיבית, הן באשר למכנה הכללי המשותף לכל מצבי הסדר, והן באשר לסוגי הסדר ואי-הסדר שבאמצעותם מסבירים תופעות מורכבות.
הניתוק של הדיון המושגי מהקשריו הספציפיים אופייני לכל עיסוק תאורטי. כל תאוריה מציגה טענות או תובנות שהן בעלות אופי כללי, וההבדל בין תאוריות בעניין זה הוא בדרגת הכלליות שלהן. תאוריה מדינית איננה עוסקת במדינה מסוימת דווקא, ותאוריה פיזיקלית איננה מוגבלת לזמן או מקום מסוימים. כל תאוריה מגדירה את תחומה ואת מושגיה הבסיסיים במנותק מהמקרים הפרטיים שאותם היא מבקשת להסביר. הדיון הפילוסופי הוא, מן הסתם, בדרגת הכלליות וההפשטה הגבוהות ביותר מפני שהפילוסופיה בעיקרה איננה מסבירה מקרים אלא דרכי חשיבה על מקרים. הניתוח המושגי המרוחק מהמקרים הפרטיים טיפוסי לדיון הפילוסופי. ועוד, טיפוסי לפילוסופיה לעסוק במושגי היסוד, בהנחות הראשוניות ובתנאים הנחוצים כדי לפתח תאוריות על התופעות. אם מושג הסדר הוא אכן מרכזי בתאוריות השונות, אפשר לראות בטענות על טבעו של הסדר מעין הנחות קודמות של משנות מטאפיזיות, פסיכולוגיות, חברתיות או מוסריות.
הניתוח המושגי של "סדר", "אי-סדר", יחסיהם המורכבים והמושגים הכרוכים בהם, עשוי לחשוף בעיות והבחנות שנעלמות מהעין או נטמעות בתוך מה שמיוחד לכל תחום שהסדר מיוחס אליו. חיוניותו הרבה של המושג והעומס הרב שהוא עומס על גבו מצדיקים את הפניית הזרקור אליו עצמו. זרקור זה מאפשר לשוב ולהביט בהקשרים השונים שבהם מחפשים סדר, כשאנו מצוידים בהבחנות ברורות יותר, בתובנות נוספות ואולי אף בתהיות חדשות. ניתוח מושגי הוא דיון ב"תנאי מעבדה": המעבדה איננה דומה לממשות המורכבת, היא מעין הפשטה והגבלה שלה, ויחד עם זאת, החקירה בתנאי מעבדה עשויה לגלות תכונות של מושאיה, אשר בניסיון הממשי והמורכב מאוד אינן ניכרות לעין.
ההתעניינות בסדר עולה מתוך התבוננות בעולם סביבנו מתוך רצון להבין ולדעת כיצד להתנהל בו. התבוננות זו מעוררת שאלות כגון: האם הטבע מסודר? האם קיים אי-סדר בממשות? איזה סדר רצוי לנו יותר? התשובה לשאלות אלה תובעת הכרעות אונטולוגיות וערכיות לגבי הטבע בכללו או החברה האנושית. פון פורסטר (Heinz Von Forester), לדוגמה, מנסח את השאלה הנראית בעיניו בסיסית להבנת הסדר:
האם מצבי סדר ואי-סדר הם מצבים שמתגלים [בניסיון] או האם אלה מצבים מומצאים? (Von Forester, 1984: 77).[1]
תשובתו של פון פורסטר היא חד-משמעית: הסדר נוצר ומעוצב על ידי האדם המתבונן ואיננו שייך באופן אימננטי למושא ההתבוננות. השיח היומיומי, כמו גם עמדות פילוסופיות שונות מציעות תשובה מורכבת יותר: יש סדרים המתגלים לנו במחקר המדעי והניסיוני ויש סדרים שאנו יוצרים אותם באופן מכוון ומודע, ויש סדרים שהם ביטוי מובהק ליחסי הגומלין בין המתבונן ומושא התבוננותו. הדיון המושגי איננו מציע הכרעות בשאלה זו, אלא מברר מה כרוך בניסיון לענות עליה. הבירור המושגי חוקר את טיבן של הטענות השונות על סדר ואי-סדר, את ההנחות המובלעות, בהן כמו גם את השאלה: מדוע סוגיות פילוסופיות הנוגעות לסדר ואי-סדר ממשיכות להטריד גם לאחר שהוצעו להן תשובות מגוונות?
"סדר" ו"אי-סדר" נדונים כאן כמושגים, כתכנים מחשבתיים המביעים תובנות ביחס להיבטים שונים של הניסיון האנושי, ולתאוריות המבקשות לתת פשר לתופעות הניסיון. הפניה לדוגמאות מתחומים שונים נעשתה מתוך כוונה זו: אין לתחום כלשהו בכורה בנושא הסדר ואי-הסדר. תאוריה פיזיקלית, ביולוגית או פסיכולוגית, מחשבת יומיום, יצירת אמנות, משנה פילוסופית, דת, אידאולוגיה או עמדה מוסרית – כל אלה ועוד תורמים דוגמאות לדיון בחשיבה על סדר ולכולם מעמד שווה מבחינה זו. בכולם באים לביטוי מאפייניהם המורכבים, החמקמקים ואף הפרדוקסליים של מושגי הסדר ואי-הסדר.
הספר פותח בהבחנות כלליות הנוגעות לסדר ואי-סדר, ועובר באופן שיטתי אל הבחנות מורכבות ומפורטות יותר.
הפרק הראשון מברר "מהו סדר?" שאלה זו מכוונת לבירור התנאים הכלליים לאפשרותו של סדר והמכנה המשותף הרחב שיש למצבי הסדר השונים. הפרק מציע ניתוח של מושגי יסוד: עיקרון הסדר, המערכת המסודרת, פשטות ומורכבות, גבולות והיעדר גבולות, סדר בינארי וסדר רציף. הפרק בוחן את יחסי הגומלין בין מושגים אלה ותִפקודם בהבנת מצבי סדר שונים והערכתם. הסדר הבינארי הוא הסדר המסווג ואילו הסדר הרציף הוא הסדר המעריך דרגות שונות של סדר המתקיימות במערכות נבדלות. הדיון באובייקטיביות וסובייקטיביות בחלק האחרון של הפרק מטרתו להבחין בין בעיות הנוגעות למעמדם של סדרים אקטואליים, לבין הניתוח המושגי.
הפרק השני בוחן שתי סוגיות עיקריות: מעמדו של המושג "אי-סדר" בהשקפות מטאפיזיות, ובירור מעמדו כניגוד של "סדר". שני אלה כרוכים זה בזה. האמונה הרווחת, שהטבע מסודר בסדר מופתי הביאה להכחשת קיומו של אי-סדר, ומתוך כך גם להתעלמות ממושגו: במקום שנמצא סדר לא מתקיים אי-סדר. עמדת מיעוט רואה באי-סדר נקודת מוצא של הניסיון, שממנו הולך ונבנה הסדר, ועמדת מיעוט אחרת רואה באי-סדר מצב קבוע המצוי במינון נמוך בין מצבי הסדר שבטבע הארצי. הניתוח המושגי מראה, שאין להבין אי-סדר בפשטות, כהיפוך של סדר. אי-סדר הוא מושג עשיר המקיים יחסי גומלין מורכבים עם היבטים שונים של סדר הן בניסיון הממשי והן במישור התאורטי.
הפרק השלישי פורש את המשתמע מהרעיון, שאי-סדר הוא ניגודו אך לא היפוכו הגמור של סדר. בהיות מושג הסדר מורכב, גם ניגודיו מורכבים ובאים לידי ביטוי בסוגי אי-סדר שונים, שכל אחד מהם מנוגד לסדר בדרך שונה: אקראיות, כאוס, אדישות או אטומיזם, רגישות, התנגשות בין סדרים, סימטריה והומוגניות. סוגים אלה מוצגים בפירוט ומלווים בדוגמאות שונות. כל אחד מאלה מקיים יחסי גומלין עם מצבי הסדר בהתאם לניגוד המגולם בו.
הפרק הרביעי מציג הבחנה בין שני סוגי סדר רציף: הסדר הדיסקורסיבי והסדר האסתטי. הראשון מבטא הבחנה בין צורה ותוכן, ומאפשר חיזוי, והשני מבטא אינדיבידואליות, שבה צורה ותוכן אינם נפרדים ואינם מאפשרים חיזוי. הסדר הדיסקורסיבי תואם את תפיסת הסדר המסורתית, בעיקר בתורות דטרמיניסטיות. הסדר האסתטי מצוי באופן מובלע בתאוריות אסתטיות ומטאפיזיות שונות. הפרק בוחן את תרומתו החשובה של ברגסון לנושא זה, ומצביע על קשיים בהבחנותיו החדות והטהרניות מדי. הסדר האסתטי המוצג בחלקו האחרון של הפרק מהווה פיתוח והשלמה למושג הסדר הוויטלי של ברגסון.
הפרק החמישי דן ביחסי הגומלין שבין שני סוגי הסדרים וכן ביניהם לבין מצבי אי-סדר שונים. הפרק פותח בטענה שסדר מוחלט, כמו גם אי-סדר מוחלט, בלתי אפשריים בניסיון כמו גם בחשיבה התאורטית. כל מחשבת סדר כרוכה ביחסי התלות והגומלין בין הסדרים השונים; בכל מערכת מסודרת מצויים רבדים של כל סוגי הסדר יחד עם איים של אי-סדר. הפרק בוחן יחסים אלה, ומסיים במחשבות על הצורך והתועלת שבשני הסדרים.
