אם הוא זוכר נכון, זה קרה כשהוא היה בן שלוש עשרה. בערך. הוא לא ממש זוכר איך הכול נראָה קודם, אבל הוא יכול לשחזר מתמונות שקפאו בזיכרונו. ואולי הוא בכלל משכתב. את הקמילה שלה הוא זוכר היטב, זוכר אותה מדדה בבית, נשענת על כל קיר, מתיישבת בנשיכת שפתיים להכין ארוחת צהריים ליד שולחן המטבח, נרדמת באפיסת כוחות על כיסא בסלון, כשמולה ערמת מבחנים שהיא אמורה לבדוק ולתת עליהם ציונים. בבית אמרו שיש לה פריצת דיסק. הוא האמין. מִנַיין היה לו לדעת איך נראית פריצת דיסק. אחר כך באו כיסא הגלגלים והביקורים התכופים בבית החולים. שנתיים נתנו לה הרופאים, סיפרו לו מאוחר יותר.
הוא זכר את אימא במעומעם. פֹּה רגע מהחופשות היפות בצפת ושם רגע מאירוסי אחיו הגדול. קצת מסעודות השבת המשפחתיות, ששמרה בקנאות על צביונן, קצת מקבלת הפנים החמימה בכל יום בשעת הצהריים. בטח הייתה אימא טובה. אולי קצת מרוחקת, לא מספיק מבינה, אבל טובה. איך יכלו להיראות חייו הבוגרים לו הייתה חלק מהם, לא ידע. הוא חושב שחייו היו נראים, מן הסתם, אותו דבר, אבל עם אימא מקשיבה ומנדנדת. היה אז גם בית רגיל לחזור אליו, ואוכל של אימא בסירים ובתבניות. ואולי הוא סתם מדמיין לו אידיליה. מולו עומדת דמותה השפופה, מתנשפת בכבדות, פניה מיוסרות ומלאות סבל. מי יודע אם הייתה יותר מזה.
באותו ערב היה בחדר האוכל של הישיבה, בוחן בחשדנות את המנה המוצעת. עוד יום עמד להסתיים. מישהו אמר שקוראים לו מבחוץ. מעולם אף אחד לא קרא לו מבחוץ וזה היה מוזר. בחוץ פגש את שמוליק, גיסו, שאמר לו שהמצב של אימא לא משהו וצריך לחזור הביתה. הוא הופתע, אבל הבין מיד. הרי רק אתמול היא ישבה בכיסא בנינוחות, תכננה להצטרף לטיול של הסמינר. שמוליק החל לגמגם דבר מה, אבל הוא סימן לו שזה בסדר. כל כך הרבה פעמים חשבתי על אלה שהתמוטטו מבשורות איוב, ולי זה לא יקרה, רצה במוחו המחשבה, ברגע שירמזו לי אני אבין. יחד הלכו ברחובות העיר השוממים, זה לצד זה. שותקים כל הדרך, מהורהרים, שקועים במחשבותיהם. מדי פעם הוא פלט שברי משפטים שנקטעו באִבּם ונדמה היה לו שהוא חושב בקול. מתאמץ להיות הגיוני. מאוחר יותר נסע עם אחיו לבית החולים, לשבת על יד המקרר שבו הוחזקה הגופה ולומר תהִלים. זה טוב לנשמה, אמרו להם. לנשמה של מי, תהה. בהלוויה היה מרוחק. מרוחק מאֶחיו הסופדים, מרוחק מההמונים המלווים, מרוחק מהמקום ומהזמן. הוא שמע את אֶחיו לוחשים שהוא מייסר את עצמו על מותה. שלא ראה את נשימותיה הכבדות בבוקר, שלא נזעק למראה מיטתה הריקה. והוא בכלל עסוק היה בללכת אחורנית, או אולי קדימה, להתרחק מההתרחשויות.
בימי השבעה דווקא היה בסדר. חייך למנחמים שגדשו את הבית. שוחח בפתיחות עם החברים לשיעור. סיפרו לו שמגיד השיעור ייעץ לתלמידים שלא להתעניין בימיה האחרונים. אבל הוא, מה אכפת לו. שיתעניינו. לגיסו, שטען שעם סיום השבעה ריקנות נוראה תיפול על הבית, ענה שזה לא נוגע לו. הוא בכלל הרי חי את חייו בישיבה, ובשנה הבאה כבר יעבור לפנימייה. לפני אָחיו, שהטיח בפניו שלבכות זו לא בושה, טען שהוא יודע ושהוא לא עושה לעצמו הנחות. עם סיום השבעה מיהר להשתלב בסדרי הישיבה. כולם נשארו בבית, לשהות עוד שעה אחת, להתמודד עם החלל שנפער. בשבילו היה הכול מיותר. בשבע בבוקר התייצב לתפילה ובשלוש אחר הצהריים התיישב לשיעור. הוא הרי בחור רגיל, שרק נעדר ימים מספר מסיבות אישיות. בשבילו היא כבר מתה כשהיה בן שלוש עשרה, וזה היה מזמן.
מאיר
