קרסקי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: יצחק קומם
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 420 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות

נושאים

תקציר

יאן קרסקי, שמו המחתרתי של ולידסלב קוז'יילבסקי (1914-2000), היה  חייל נועז במחתרת הפולנית, ארמיה קריובה, ושליח המחתרת; הוא ביקר פעמיים בגטו ורשה, הגיע למחנה בלז'ץ ושם היה עד למותם הנורא של אלפי ילדים, נשים וגברים. קרסקי העביר מידע מן המחתרת הפולנית אל הממשלה הפולנית הגולה ובמהלך המלחמה הגיע גם לבריטניה ולארצות הברית והעביר את רשמיו מפולין הכבושה ויהודיה למנהיגי העולם. בין השאר נפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט.
קרסקי היה גם חוקר מעמיק. ספרו על המחתרת הפולנית, סיפורה של מדינה במחתרת, עורר הד עצום.
קרסקי, שהיה פולני קתולי, היה לסמל הסולידריות עם העם היהודי המושמד בידי הנאצים. סיפור שליחותו אפוף מיתוסים ואגדות. הוא עצמו זכה לכינוי "האיש שניסה לעצור את השואה" וככזה הוא נרשם בזיכרון הדורות. לאחר המלחמה הוא פעל למען הקמת יד לזכר הקרבנות.
 
אנדז'י ז'ביקובסקי הוא היסטוריון, מרצה באוניברסיטת ורשה ואיש המכון ההיסטורי היהודי שם. הוא מחברם של פרסומים רבים המוקדשים לתולדות יהודי פולין במאה ה-19 ובמאה
ה-20, בהם יהודי קרקוב וקהילתם, המקורות של ידוובנה – יהודים באזורי הספר הצפון מזרחיים של הרפובליקה הפולנית השנייה ועוד.

פרק ראשון

מבוא
 
הזמן של הגיבור
 
נפתח את ספרנו בקטעים מהמסה של ויטוֹלְד גוֹמבּרוֹביץ' (המוקדשת להשפעתו של הנריק סיֶנקייֶביץ') על הדמיון הפולני הלאומי:
 
הפולנים חתרו תמיד להשגת "יופי המשרת אינטרס", להלכה בשם ערכים אחרים, עליונים. מה הפלא, אם כן, שמיצְקְיֶביץ',[1] שהיה במידה רבה נקי משאפתנות אישית אבל בעל כוח ספרותי אדיר, התחלף בהדרגה בסייֶנקייֶביץ',[2] שבשלב זה השתוקק בגלוי למצוא חן בכל מחיר. הוא שאף, בראש וראשונה להקסים את קוראיו. שנית, הוא רצה שהפולנים ימצאו חן זה בעיני זה, ושהאומה הפולנית תקסום לפולנים כולם. שלישית, הוא רצה מאוד לחבב את האומה הפולנית על האומות האחרות.
 
עוד אמר גוֹמְבְּרוֹביץ' במסתו:
 
ה"יופי" של סיֶינקייֶיביץ' הפך לפיז'מה אידאלית לכל אלה אשר לא חפצו להתבונן בעירומם המכוער. הפטריוטיות, אותה פטריוטיות פולנית שהייתה קלילה ורעננה בראשיתה אבל שותתת דם ונוראה בתוצאותיה, התבשמה מפולין של סיֶינקייֶביץ' עד לעילפון חושים.
 
לדעתי, מדובר באחת ההבחנות הקולעות ביותר של מצב התודעה העצמית של הפולנים בעשרים שנות העצמאות בין שתי מלחמות העולם ובמשך מלחמת העולם השנייה. כך בוודאי הרגיש גם יאן קַרְסְקי עד כישלון המרד הפולני בוורשה ב-1944 ועד שבעלות הברית המערביות זנחו סופית את העניין הפולני. אז התפכח קרסקי, ולא הוא בלבד, מן החלום על ייעודה הייחודי של פולין בתולדות העולם ועל הסגולות והערכים הפולניים המיוחדים.
 
חלפו ארבעים שנה של עבודה אוניברסיטאית אינטנסיבית בארצות הברית, ונולד קרסקי חדש, קרסקי שהיה עֵד ראייה לעידן הברבריות הגדול ביותר בהיסטוריה, עד ראייה להשמדת היהודים. נתבונן שוב במסה של גומְבְּרוֹביץ':
 
נקל להיווכח ששני המושגים האלה – אומה ואלוהים – אין ביניהם תואם כלל ועיקר, ועל כל פנים אינם עולים בקנה אחד. האל הוא מוסר אבסולוטי, האומה היא קבוצה אנושית בעלת שאיפות מוגדרות, הנלחמת על קיומה… על כן, עלינו להחליט אם הערך העליון שלנו הוא התחושה המוסרית או האינטרסים של הקבוצה שלנו.
 
הערך העליון של קרסקי, אכן היה החוש המוסרי. לא כולם – ולא מיד – הבינו את התמורה הזאת. בפולין, ובמיוחד בקרב הפזורה הפולנית, תקפו את קרסקי בשצף קצף. מדוע הוא מייחס חשיבות כה גבוהה לטרגדיה של היהודים ושוכח את הפולנים שסבלו בשנות המלחמה. מדוע הוא משוחח בכלל עם קלוד לַנצמן, במאי הסרט שואה, ואם עשה כך, מדוע אינו מזכיר את אלפי חסידי אומות העולם הפולנים? איש לא האזין לו כאשר אמר כי הפולנים נרדפו בגלל התנגדותם לכובש הגרמני אשר רצה להופכם לעבדים, ואילו את היהודים רצחו כי היו יהודים.
 
קרסקי הגיע להכרה הזאת בהדרגה, ובדרך לא פשוטה. הספר שלי כולו עוסק בדרך הזאת. קרסקי, כלומר יאן קוזיֶילֶבסקי, נולד ב-22 באפריל 1914, במשפחה שמוצאה חציו מן האצולה וחציו מהמעמד הבורגני. משנות הילדות הוא זכר בעיקר מחסור. משפחתו התגוררה בשכונה ענייה של לודז', שלא היה בה אפילו ביוב. האב ניהל בית מלאכה למוצרי עור, האם הייתה עקרת בית. להוריו לא הייתה השפעה רבה על דרך חייו – את אביו לא זכר כלל, מאמו וַלֶנְטינה ספג בעיקר אדיקות דתית. מי שהשפיע עליו באמת היה אחיו מָריאָן, שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות. האח הזה התגייס ל"לגיונות" של פּילסוּדסקי,[3] סיגל לעצמו את השקפות מפקדו והפך לחסידו המובהק. במרוצת השנים הוא עלה בסולם הדרגות במשטרת פולין. יאן ראה את אחיו כדוגמה ומופת. באישיותו הוא המחיש את אידאל השירות למולדת ולמדינה שקמה לתחייה אחרי שנים של עבדות. יתר על כן, הוא שימש כפטרון של אחיו הצעיר, והייתה לכך חשיבות לא מבוטלת.
 
כל ילדי משפחת קוֹזיֶילֶבסקי – משמונת אחיו של יאן שניים נפטרו בילדותם, אחד משחפת – נאלצו לפלס את דרכם בעולם בכוחות עצמם, אם כי ודאי סייעה להם הקריירה של האח הבכור, שהתפתחה בצעדים בטוחים. כל השישה סיימו לפחות בית ספר תיכון. לצערנו, לא ידוע לנו כמעט דבר על גורלם של שני האחים הנותרים של יאן. דומה, שאפילו לפני פרוץ המלחמה, ודאי בתקופת הכיבוש, לא היו ביניהם קשרים קרובים. אחד מהם היגר לאמריקה הדרומית, דומני אחרי המלחמה. קרסקי לא היה בטוח אם אמו נפטרה ב-1934 או ב-1935. היא טמונה בבית העלמין בוורשה. בזכרונותיו שנכתבו אחרי המלחמה הוא מזכיר לפעמים גם את אחת מאחיותיו, לָאוּרה, ואת בעלה אלכסנדר, שנרצח בזמן הכיבוש הגרמני.
 
יש לציין שאנחנו יודעים מעט מאוד על נעוריו של יאן קרסקי, על לימודיו בלבוב ועל תקופות התמחותו בחוץ לארץ. ייתכן שהטראומה של המלחמה, והאינטנסיביות של ההתנסויות באותה תקופה, מחקו אצלו את השכבות הישנות יותר של הזיכרון. אם כך ואם אחרת, יאן קרסקי התחיל לחלוק את פירורי זיכרונו עם אנשים אחרים רק בגיל מאוחר מאוד. הוא החל להיזכר בחבריו ללימודים, למשל, סאלי איז'ו פוּקס, כלומר הפרופסור האמריקני סֶוֶרין פוֹקס, קוּבָּה פְּשִיטיצקי המכונה "תיש", לייב אֵיְבוּשיץ, סשה גולדברג. בסרטים שנות נעוריי והשליחות שלי סיפר על היהודים חבריו ללימודים בתיכון בלודז', אולם לא הזכיר את שמותיהם. הוא סיים את התיכון על שם פילסודסקי ב-1931 ותיאר את חבריו אלה כאנשים בעלי כישרונות מתמטיים, שגילו כלפיו רצון טוב. חוקרי חייו המאוחרים הצליחו רק לקבוע שלמד בבית ספר יסודי ישועי והשתייך לעמותה דתית שתמכה בפולחן מריה, אמו של ישו. מאוחר יותר, כנראה בלבוּב, היה חבר בארגון הנוער "לגיון הצעירים", הקשור לסַנָאצְיה.[4] הארגון נוסד בסוף 1929 אך נחלש מאוד ב-1934 בעקבות עזיבתם של חברים שנטו לשמאל.
 
מכאן עולה שנקודות הזינוק הרעיוניות שלו הן קתוליות מסורתית ונאמנות לרעיון הלגיונות של המרשל פילסודסקי. קרסקי עצמו חזר בכתביו לאותם מקומות וזמנים הקשורים בשורשיו לעתים רחוקות בלבד. אולי כי מעולם לא העמיד עצמו במקום הראשון אלא ממש התחבא בצל המאורעות שהיה עד להתרחשותם. כיוון שכך, לא ברור לנו כיצד הפך לגיבור. בסרטים, שאותם הזכרתי, הוא רק אומר, כביכול בבדיחות הדעת, שלמד משפטים ודיפלומטיה בלבוב משום שחלם להיות שגריר. באוניברסיטה נתקל בפעם הראשונה באנטישמיות של האֶנדֵקים,[5] עם "ספסלי הגטו" לסטודנטים יהודים, עם מקלות הליכה שתקועים בהם סכיני גילוח. הוא לא הביע התנגדות לכל אלה, להבדיל מידידו יֶז'י לֶרְסְקי, שהיה אחר כך לשליח המפורסם המכונה יוּר.
 
אם כך, לפנינו שני קרסקי. האחד, שליח אמיץ, איש צעיר ושאפתן, הרגיש לסבלם של האנשים שחלקו עמו את האזרחות הפולנית; השני, פרופסור אמריקני בשל, אשר החליט שנים אחדות לפני יציאתו לגימלאות, לסכם את חייו ולהזכיר לעולם את האירועים שחווה לא רק כעד ראייה אלא גם כמשתתף פעיל.
 
נוסף ללימודי המשפטים והדיפלומטיה, סיים קרסקי ב-1936 קורס קצינים בבית הספר לקציני מילואים של חיל התותחנים. נשיא המדינה, איגנַאץ מוֹשְצ'יצְקי העניק לו במו ידיו חרב קצינים כפרס על זכייתו במקום הראשון בהישגי הבוגרים. את שנתון הקורס לשנת 1936 הכינה ועדת עורכים, שבראשה עמד היושב ראש קרסקי בשמו הקודם יאן קוזיילבסקי; המזכיר היה יֶז'י לֶרְסְקי. בשנתון זה ראה אור המאמר הראשון שקרסקי חיבר, תחת הכותרת "הזכרונות היקרים ביותר". המאמר מוקדש לזכרו של המרשל יוזף פילסודסקי ולגאווה על הממלכתיות הפולנית. קרסקי כתב:
 
המניע של הפעילות הציבורית במדינות אחרות הוא הפחד מפני טרור, או טכניקה מצוינת של שליטה במדינה, או פסיכוזה המונית, שאחר כך נרגעת כמו גלים בים. ואילו בפולין מתגבשת, אמנם לאִטה אך ללא מעצור, מנטליות חדשה, משמעות של הרוח – נוצר המושג של "מורל ציבורי". מושג זה כולל בתוכו את הגורמים החיוניים ביותר לחיים הממלכתיים, כלומר, יושר בחיים הפוליטיים, הבנת הצורך בעבודה יצירתית למען המדינה, הבנת הצורך ברפורמה גמורה של המשטר, שעד כה התגשמה חלקית.
 
בעת לימודי המשפטים והדיפלומטיה בלבוּב, בילה קרסקי את חופשותיו בטיולי אופניים, ובעיקר בעבודות התמחות בקונסוליות של פולין בצ'רנוביץ שהייתה אז ב-1933 חלק מרומניה, בבוקרשט ב-1934, ובאוֹפּוֹלֵה שבדרום פולין. בעת החופשה האחרונה, ביולי שנת 1935, צפה קרסקי בטקס לציון יום המפלגה הנאצית בנירנברג ערב כינוס הוועידה שאישרה את חוקי הגזע האנטישמיים. לאחר השלמת לימודיו בשנת 1936 וסיום הקורס הצבאי, התקבל לעבודה במשרד החוץ. במסגרת תפקידיו נשלח לשתי תקופות התמחות נוספות לחו"ל – לז'נווה (שמונה חודשים) וללונדון (אחד-עשר חודשים). בסוף 1938 ניגש למבחנים של משרד החוץ וסיים במקום הראשון מתוך עשרים נבחנים. מאחד בינואר 1939 עבד כרֶפֵרֵנט ומזכיר במדור מדיניות ההגירה. שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה התמנה למזכירו של מנהל משרד החוץ, ויקטור טוֹמיר דרִימֶר.
 
במסגרת הגיוס הכללי ב-23 בספטמבר 1939, התייצב קרסקי באושווינצ'ים, בקסרקטין של הגַיס החמישי של התותחנים (תותחים נגררי סוסים). הכובש הגרמני הפך את הקסרקטין הזה, כעבור פחות משנה ולאחר שביצע שינויים במבנים, למחנה אושוויץ. אמנם הממונה עליו, המנהל דרימר, נפרד ממנו בחיוך באומרו שאם הוא יוצא לתמרונים המלחמה בוודאי לא תפרוץ, אבל אשת אחיו מריאן, יַדְוִיגה, ציידה אותו, על כל מקרה, בבגדי חורף. האשליות נמשכו עוד שבוע, שבמהלכו בילה בנעימים כמה ערבים עם חבריו הקצינים בעיר הקרובה, קרקוב.
 
ב-1 בספטמבר, ב-5:05 לפנות בוקר, הופתעו כולם מהפצצה של מטוסים גרמניים. כמעט כל הסוסים ברחו, ועל כן נבצר מהתותחנים להציב תותחים נגד מטוסים. היחידה נסוגה לתחנת הרכבת, חשופה לצליפות של פולקסדויטשים.[6] הרכבת הופצצה בקרבת קרקוב, ומשם נמשכה הנסיגה ברגל. לאחר כמה ימי נדודים החליף קרסקי את מצלמת הלייקה שלו במזון, וגם השליך את החרב שקיבל למזכרת. הנמלטים הגיעו עד טַרְנוֹפוֹל, ושם הפתיע אותם הצבא הסובייטי שפלש לפולין. חיילי הצבא האדום נטלו את קרסקי למחנה השבויים בקוּזְ'יֶלְסְק, אחד משמונה מחנות השבויים הסובייטיים.
 
בתחילת אוקטובר, החליטו הרוסים לשחרר מן המחנות חלק מהחיילים שאינם קצינים. בין 7 ל-18 באוקטובר שוחררו 42,500 טוראים ובעלי דרגות אחרות שמוצאם מפולין המרכזית והמערבית. הסובייטים השאירו בשבי 25 אלף טוראים ובעלי דרגות אחרות, שנוצלו אחר כך לסלילת כבישים. שנים-עשר אלף איש הופנו לעבודות כפייה באזור עמק הדוֹניֵיץ. שמונה-עשר אלף קצינים, שוטרים ופקידי ממשלה מגויסים נרצחו באפריל-מאי 1940 ב"טבח יער קאטין". ב-24.11-23.10 מסרו הסובייטים את 42,500 אלף החיילים המשוחררים הנ"ל לשלטונות הצבא הגרמניים.
 
בין הטוראים שנשלחו לצד הגרמני דרך הגשר בפֶשְמישֶל נמצא גם קרסקי. הוא הצליח להסתיר את דרגות הקצונה שלו ולהתחזות לחייל פשוט כמתואר בספרו סיפורה של מדינה במחתרת ואחר כך פעמים רבות בראיונות מוסרטים. לצורך זה הוא החליף את נעלי הקצינים בנעלי חיילים רגילות, תלש מבגדיו את סמלי הדרגות והתחפש לפועל פשוט החרד לגורל אשתו המצויה בהיריון. השלב הראשון בשבי הגרמני היה מחנה ליד קִייֶלְצֶה, שבו שהה כנראה שבועיים. רגע המפנה המכריע בחייו היה בריחתו מן הרכבת שהובילה את השבויים למחנה עבודה. כעבור כמה ימי נדודים בסוף אוקטובר, הקיש קרסקי על דלת דירתו של אחיו מריאן, מפקד משטרת הבירה.
 
את הסיפור על נפתולי חייו של קרסקי ניתן להציב בכיוונים שונים, על פי ההתעניינות וההעדפה של המחבר. אנו נציג כאן את השאלה: מדוע אנחנו הפולנים גאים בקרסקי?
 
אינני סבור שדי בתשובה כי הוא היה אדם אמיץ, המסור לפולין ולידידיו במחתרת ושהנשיא רוזוולט בכבודו ובעצמו נפגש אתו לריאיון מיוחד. כמו כן הוא חיבר ספר על המחתרת הפולנית שזכה בפרסום אדיר. אלו סיבות חשובות, אך האם די בהן? רבים גאים בו כי היה אחד הפולנים המעטים מאוד שהזכירו בפומבי את יהודי פולין הנרצחים בידי הנאצים. הוא, פולני וקתולי, ביקר פעמיים בסכנת חיים בגטו ורשה, נסע למחנה ההשמדה בלז'ץ, וראה שם במו עיניו את סיוט מותם של אלפי יהודים, גברים, נשים וטף.
 
גאוותנו בקרסקי גדולה כל כך משום שתגובתו החריגה על הזוועה של תקופת המלחמה הייתה בולטת כל כך. איך נסביר את העובדה שהוא התנשא גבוה מעל האחרים, שלא נמצאו לו כמעט מחקים, אפילו בין ידידיו מן המחתרת? רבים ישאלו בוודאי מדוע כה מעטים היו בינינו אנשים כמו קרסקי, אם כי לא חסרו לנו גיבורים, ואפשר אפילו לומר שהיינו אחת האומות הלוחמות האמיצות ביותר במלחמה הזאת. זו שאלה חשובה לאנשים היודעים כי ביֶדוָאבּנֶה, ב-10 ביולי 1941, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, שרפו הפולנים המקומיים מאות משכניהם היהודים בעודם בחיים, לאנשים היודעים כי בוורשה, שבה התגורר קרסקי, היו ארבעת אלפים פולנים שמסרו יהודים מסתתרים במספר גבוה לפחות פי שניים לידי המשטרה הגרמנית.
 
יהיו אמנם שישאלו למה לחזור אל קרסקי ואל פעילותו הקשורה למסירת מידע לבעלות הברית על השמדת האוכלוסייה היהודית. הרי אפשר להסתפק באיזכור הטרגדיה הלאומית הפולנית, ברצח האליטות הלאומיות, בהתנגדות הכללית של הציבור לכיבוש, בגבורת חיילי צבא המולדת (ארמיה קְרַיוֹבָה)[7] ובטרגדיה של ההתקוממות בוורשה. הרי העולם שכח את כל אלה. אם נקבל את נקודת המבט הזאת, אין להקדיש תשומת לב לקרסקי או לפשע ביֶדוַאבּנֶה, שהיו עניינים שוליים, מלבד איזכורים מינימליים בתכניות הלימודים לבתי הספר.
 
להיסטוריון יש בעיה נוספת – מסירת מידע לבעלות הברית הלוחמות בגרמניה הנאצית על אודות השמדת יהודי פולין לא הייתה משימתו העיקרית של יאן קרסקי – לא הטילו עליו משימה כזאת, והוא לא סימן אותה לעצמו. קרסקי היה חייל המחתרת הפולנית האנטי-גרמנית, והמידע שמסר (לשלטונות הפולניים שמחוץ לפולין ולמדינאים של בעלות הברית) נגע בעיקר למחתרת ולבעיותיה. השלטונות הפולניים בלונדון שיגרו אותו לארצות הברית בשליחותו הראשונה שם – שאז התקבל לריאיון אצל הנשיא רוזוולט – כדי שיספר לאמריקנים על פעילותם של הפרטיזנים הסובייטים שהזיקה למחתרת הפולנית ולאוכלוסייה האזרחית ועל מעלליהם של הקומוניסטים הפולנים שהכשילו את פעולת המנהיגים החוקיים של המחתרת. על גורל היהודים דיבר מיוזמתו הוא, בשולי השליחות העיקרית שביצע בשם הארץ הכבושה. פרדוקס? אין ספק. אבל גם היענות לצו המצפון ולחובת הנאמנות.
 
יש עוד קרסקי אחד: אנליטיקן, מחבר של דוחות מקיפים, מומחה לבעיות כלל-ארציות. הוא לא היה – כפי שתיאר את עצמו בצניעות – תקליט פטפון שעליו רשמו קולות של פוליטיקאים ושל חיילי מחתרת. אני משוכנע שהדו"חות שלו נקראו בתשומת לב רבה, תחילה באַנזֶ'ה ואחר כך בלונדון, והמסקנות שניסח הובאו בחשבון כאשר עיצבו את המשימות שיש להוציא לפועל בפולין.
 
לבסוף, כמה מילים על זיכרון, פוליטיקה היסטורית ונרטיב. קרסקי ודאי אינו דמות אלמונית בפולין, בארצות הברית ובישראל; ספריו וספרים על אודותיו נגישים תמיד בכל הספריות, קל למצוא את הראיונות המוסרטים אתו ביוטיוב. אין פירוש הדבר כי הוא גיבור של הדמיון הציבורי דוגמת אלי ויזל או ראול ואלנברג. יש להילחם על הזיכרון – ביוגרפיות, סרטים היסטוריים דוקומנטריים ומסות, שנוצרו בידי דור אחר אינם עונים עוד על השאלות המוצבות על ידי הדורות הבאים – מידרג הערכים הוא שונה, ההתייחסויות בנות הזמן שונות, הסמליות לא תמיד מובנת. יתר על כן, ואל יקל הדבר בעיניכם, הרגישות בת זמננו, המעוצבת בעיקר על ידי סרטים היסטוריים עלילתיים ופחות על ידי רומנים ואמצעי החינוך בבתי הספר גם היא שונה. נראה הדבר כי אנחנו מנחילים את הידע על העבר, כמו בזמנים הקדומים ביותר, באמצעות התעמקות בקורות חייהם של גיבורים, ולאו דווקא באמצעות לימוד על מפעלותיהן של אומות, על מעמדות חברתיים או על תנועות פוליטיות. אלא שהגיבור אינו חייב עוד להיות שליט או מצביא גדול, עליו להיות גזור על פי מידתנו ולכוון את דרכו על פי הערכים המובנים לנו. אדם כזה – שהוא גם רגיל וגם יוצא דופן – יכול להיות מדריך בעולם ההיסטוריה המתועדת במסמכים, בעדויות ובאיקונוגרפיה.
 
כל מדינה וכל אומה מנחות את הפוליטיקה ההיסטורית שלהן בעיקר באמצעות הנצחת הזיכרון של גיבוריהן, וגם עלינו מוטלת החובה לזכור את חיילי המחתרת הפולנית האנטי-נאצית. הם מנו אלפים אך מובן שלא כולם מעניינים את הקוראים באותה המידה. ככל שמתמעטים האנשים שהשתתפו בה, כך חדל הזיכרון של מלחמת העולם השנייה להיות נושא חם המעורר רגשות עזים. עם זאת, יש פרסומים שמעוררים עדיין ויכוחים חריפים. יתר על כן, האמת ניתנה להיאמר שנושאים אשר נדחו על ידי הדורות הקודמים, חוזרים אלינו כמו בומרנג. לדוגמה: חשבונות לא-סגורים מתקופת המלחמה, שְׁכול שלא מוצה, חטאים שלא הודו בקיומם, מחדלים, אדישות ואטימות הלב. לכן אין להתפלא על כך שמדי פעם פורצים דיונים בדבר יחס הפולנים אל השמדת העם היהודי, שהתחוללה נגד עיניהם בשנות הכיבוש הנאצי. את הסיפור הזה יקשה עלינו מאוד לספר באמצעות קורות חייו של גיבור מלחמתי כי אמנם היו אנשים רגישים לטרגדיה היהודית אך מעורבותם בפעולת הסיוע הייתה רגעית ושולית בהשוואה לפעילותם העיקרית או שהצטמצמה בהצלת משפחות מעטות ויחידים ספורים. אמנם יש בנמצא ספרים וסרטים על אירֶנה סֶנדלֶר,[8] זוֹפְיה קוֹסאק-שְצ'וּצְקה[9] והֶנריק סְלאביק[10] אך פרסומם של אישים אלה עדיין נותר מקומי באופיו. הספר שלי תוכנן כניסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת-הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה.
 
בבואי אל השאלה כיצד לספר את סיפור חייו של יאן קרסקי כך שיעניין את הקורא בן ימינו, אני ניצב בפני משימה קשה. גורלו של קרסקי מסוגל לספק השראה; ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הוויכוח הלוהט המתנהל בצרפת מסביב לרומן יאן קרסקי של יַאנִיק אֶנֶל.[11] בראיונות שנתן הדגיש אֶנֶל חזור והדגש, כי גילה את הגיבור שלו הודות לסרט שואה של קלוד לנצמן. הוא התרגש מאוד מהווידוי של קרסקי שבוטא כעבור שנים רבות, מצערו העמוק האותנטי על כך שאיש לא אבה לשמוע את המסר שלו מגטו ורשה. הסצנות האלה המוכרות למדי מתוך הסרט פרטו על מיתרים נסתרים, הטרגיות של קרסקי הכריחה את אֶנֶל להציב בפעם המאה את השאלה מדוע איש ממנהיגי העולם של אז לא הזדעזע מן המסר שהביא קרסקי על העם המושמד בלב לבה של אירופה. האם זה קרה מפני שהנרצחים היו יהודים, או אולי מפני שהשליח הגיע למערב מארץ שהם לא רצו לחשוב עליה בגלל התכניות האימפריאליות הסובייטיות? גורל תושבי פולין תחת הכיבוש הגרמני והסובייטי התגלה לאֶַנֶל כתופעה מסתורית, כמו חור שחור של המאה העשרים, כתהום פעורה. ושם התרחשה הרעה – קודם כול השמדת היהודים – שלפי אֶנֶל לא הייתה לה שום סיבה מובנת. אֶנֶל לא השתדל כל כך להבין את הבעיה הזאת אלא רק להזכיר בפשטות למה מסוגלת האנושות.
 
לא כולם אוהבים את השימוש הפשטני בקורות החיים של קרסקי כדי להעלות השערות מדוע לא עצרו את ההשמדה. ברור שליאופולד אוּנגֶר[12] אינו אוהב זאת. לדבריו, התיאור הספרותי הבדיוני – הניסיון לתאר את מחשבותיו של קרסקי אחרי שנפרד מרוזוולט, אשר כלל לא הגיב על הידיעות בדבר הרצח ההמוני של האוכלוסייה היהודית – הוא מזויף ויומרני. זו טענה קשה, חבל שאונגר לא התייחס ביתר הרחבה לפרטי הרומן, למיני אי-אמת וחוסר דיוק שבהם השגיח. אונגר הוא אבי העיתונות הפולנית שמחוץ לפולין, הוא אמן המסה ההיסטורית-פוליטית. אם התעלמות הסופר הצרפתי מהשליחות המרכזית של קרסקי היא שהייתה חשובה לו, היה חייב לציין זאת במפורש. כי הרי הביקורת הקשה ביותר נגד הספר, שהוא חיבור שנוי במחלוקת על הגבול שבין מציאות לבדיה, לא תשנה את העובדה, שהודות לאֶנֶל שב קרסקי והופיע על הבמה הגדולה של הסיפור ההיסטורי. אך הוא הופיע עליה בעיקר מפני שדעת הקהל הבינלאומית מתעמקת עדיין במנגנון של פרויקט "הפתרון הסופי" הגרמני, ולא בגבורה הפולנית בתקופת המלחמה. אבל זהו נושא אחר.
 
קוראים אחרים של הרומן של אֶנֶל ודאי לא יאהבו את התיאור הדמיוני של פולין הכבושה, שבה כולם כביכול סייעו ליהודים הנרדפים. במאמר "J'etais Jan Karski" (הייתי יאן קרסקי), טוען ז'אן-שרל שוּרֶק נגד אידאליזציה כזאת של פולין תחת הכיבוש בספרו של אֶנֶל. שוּרֶק צודק, כמובן – גם אני בחושבי על חסידי אומות העולם הפולנים, זוכר את יֶדוַאבּנֶה. הרומן של אֶנֶל צבוע לעתים קרובות בשחור-לבן, ואינו משופע בגוונים של אפור, כמו נוטות החסד המצוין של ג'ונתן ליטל.[13] זה המצב, אין מה לעשות.
 
כששאלו את קלוד לנצמן על הרומן של אֶנֶל, גם הוא לא אהב אותו, אך מסיבות אחרות לגמרי. ראשית, אֶנֶל תיאר את הנשיא רוזוולט באור גרוע מאוד, כליצן ומגלומן ולא כמדינאי החשוב ביותר של בעלות הברית הלוחמות ברייך השלישי. זהו שימוש לרעה בדיווח של קרסקי. הלה אמנם חיקה בצורה משעשעת את המחוות האופייניות לנשיא ארצות הברית, אך בכל זאת דיבר עליו ביראת כבוד, והדגיש את ההוד האותנטי שלו, שריגש כל מי ששוחח עמו. לנצמן גם לא אהב את היחס החופשי למדי לכרונולוגיה של מהלכי המלחמה, ועליי להסכים עמו במידה מסוימת. בדצמבר 1942, כאשר קרסקי הגיע ללונדון, נפתחה זה עתה המערכה בסטלינגרד, וכולם חשבו רק על האפשרות שרוסיה תיכנע לשיטפון הטנקים הגרמני. אבל ב-22 ביולי 1943, כלומר במועד הפגישה בין קרסקי לרוזוולט, כבר עבר זמן רב מאז המפנה החשוב ביותר במלחמה, ורוזוולט הרהר ללא ספק בהסדר הפוליטי לאחר המלחמה יותר משעשה זאת כמה חודשים לפני כן. בריאיון דלעיל, משנת 2010, לנצמן הדף גם את הטענות שלא כלל בשואה את הריאיון השלם עם קרסקי. תשובתו משכנעת חלקית: הסרט עסק בהשמדה ולא בהצלת יהודים, שאותם הרי לא הצליחו להציל, לכן הייתה לו הזכות להחליט מה שהחליט. פחות משכנעת טענתו שוויתר על החלק השני בריאיון כי קרסקי התנהג בצורה יותר מדי תיאטרלית, ולסיפורו היה אופי אנקדוטי, שלא תאם את רצינות הנושא. מלבד זאת, קרסקי שוחח עם רוזוולט אך ורק על פולין ועל בעיותיה, והנושא הזה לא עניין את לנצמן.
 
על כל פנים, את סיפורו של יאן קרסקי יש לספר בהתאם לכרונולוגיה של מהלך המאורעות. המדריך החשוב ביותר שלי לאודיסאה המלחמתית שלו הוא הספר סיפורה של מדינה במחתרת[14] (בתרגום מילולי סיפורה של מדינה חשאית). זו סקירה, הכוללת יסודות בדיוניים, של פעילותו של יאן קרסקי, שליח של מדינת המחתרת הפולנית, בשנים 1939-1943. הספר יצא לאור בנובמבר 1944 והפך לרב מכר. באחד הפרקים הבאים אני כותב בהרחבה על כתיבת הספר, ועל הצלחתו התעמולתית והתקשורתית. כאן אציין רק, שהיה זה הספר החשוב ביותר על המחתרת הפולנית שיצא לאור בתקופת המלחמה. לא היה בכוחו למנוע חלוקה נוספת של פולין. הדבר נגזר מראש, כידוע לנו מתוך המידע הרב שעומד כיום לרשותנו על היחסים בין שלושת הגדולים: חוסר המעצורים של סטלין, הוותרנות של צ'רצ'יל, הציניות של רוזוולט. אבל הוא עורר גל גדול של אהדה לפולנים והוקרה למאמץ המלחמתי שלהם. הוא גם החליש במקצת את הדעות הסטריאוטיפיות על הלאומנות הפולנית האנוכית. סיפורה של מדינה במחתרת היה שיר הלל לפולין, שקרסקי נלחם עליה ועזב אותה לבלי שוב בסוף שנת 1942.

עוד על הספר

  • תרגום: יצחק קומם
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 420 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות

נושאים

קרסקי אנדז'יי זביקובסקי
מבוא
 
הזמן של הגיבור
 
נפתח את ספרנו בקטעים מהמסה של ויטוֹלְד גוֹמבּרוֹביץ' (המוקדשת להשפעתו של הנריק סיֶנקייֶביץ') על הדמיון הפולני הלאומי:
 
הפולנים חתרו תמיד להשגת "יופי המשרת אינטרס", להלכה בשם ערכים אחרים, עליונים. מה הפלא, אם כן, שמיצְקְיֶביץ',[1] שהיה במידה רבה נקי משאפתנות אישית אבל בעל כוח ספרותי אדיר, התחלף בהדרגה בסייֶנקייֶביץ',[2] שבשלב זה השתוקק בגלוי למצוא חן בכל מחיר. הוא שאף, בראש וראשונה להקסים את קוראיו. שנית, הוא רצה שהפולנים ימצאו חן זה בעיני זה, ושהאומה הפולנית תקסום לפולנים כולם. שלישית, הוא רצה מאוד לחבב את האומה הפולנית על האומות האחרות.
 
עוד אמר גוֹמְבְּרוֹביץ' במסתו:
 
ה"יופי" של סיֶינקייֶיביץ' הפך לפיז'מה אידאלית לכל אלה אשר לא חפצו להתבונן בעירומם המכוער. הפטריוטיות, אותה פטריוטיות פולנית שהייתה קלילה ורעננה בראשיתה אבל שותתת דם ונוראה בתוצאותיה, התבשמה מפולין של סיֶינקייֶביץ' עד לעילפון חושים.
 
לדעתי, מדובר באחת ההבחנות הקולעות ביותר של מצב התודעה העצמית של הפולנים בעשרים שנות העצמאות בין שתי מלחמות העולם ובמשך מלחמת העולם השנייה. כך בוודאי הרגיש גם יאן קַרְסְקי עד כישלון המרד הפולני בוורשה ב-1944 ועד שבעלות הברית המערביות זנחו סופית את העניין הפולני. אז התפכח קרסקי, ולא הוא בלבד, מן החלום על ייעודה הייחודי של פולין בתולדות העולם ועל הסגולות והערכים הפולניים המיוחדים.
 
חלפו ארבעים שנה של עבודה אוניברסיטאית אינטנסיבית בארצות הברית, ונולד קרסקי חדש, קרסקי שהיה עֵד ראייה לעידן הברבריות הגדול ביותר בהיסטוריה, עד ראייה להשמדת היהודים. נתבונן שוב במסה של גומְבְּרוֹביץ':
 
נקל להיווכח ששני המושגים האלה – אומה ואלוהים – אין ביניהם תואם כלל ועיקר, ועל כל פנים אינם עולים בקנה אחד. האל הוא מוסר אבסולוטי, האומה היא קבוצה אנושית בעלת שאיפות מוגדרות, הנלחמת על קיומה… על כן, עלינו להחליט אם הערך העליון שלנו הוא התחושה המוסרית או האינטרסים של הקבוצה שלנו.
 
הערך העליון של קרסקי, אכן היה החוש המוסרי. לא כולם – ולא מיד – הבינו את התמורה הזאת. בפולין, ובמיוחד בקרב הפזורה הפולנית, תקפו את קרסקי בשצף קצף. מדוע הוא מייחס חשיבות כה גבוהה לטרגדיה של היהודים ושוכח את הפולנים שסבלו בשנות המלחמה. מדוע הוא משוחח בכלל עם קלוד לַנצמן, במאי הסרט שואה, ואם עשה כך, מדוע אינו מזכיר את אלפי חסידי אומות העולם הפולנים? איש לא האזין לו כאשר אמר כי הפולנים נרדפו בגלל התנגדותם לכובש הגרמני אשר רצה להופכם לעבדים, ואילו את היהודים רצחו כי היו יהודים.
 
קרסקי הגיע להכרה הזאת בהדרגה, ובדרך לא פשוטה. הספר שלי כולו עוסק בדרך הזאת. קרסקי, כלומר יאן קוזיֶילֶבסקי, נולד ב-22 באפריל 1914, במשפחה שמוצאה חציו מן האצולה וחציו מהמעמד הבורגני. משנות הילדות הוא זכר בעיקר מחסור. משפחתו התגוררה בשכונה ענייה של לודז', שלא היה בה אפילו ביוב. האב ניהל בית מלאכה למוצרי עור, האם הייתה עקרת בית. להוריו לא הייתה השפעה רבה על דרך חייו – את אביו לא זכר כלל, מאמו וַלֶנְטינה ספג בעיקר אדיקות דתית. מי שהשפיע עליו באמת היה אחיו מָריאָן, שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות. האח הזה התגייס ל"לגיונות" של פּילסוּדסקי,[3] סיגל לעצמו את השקפות מפקדו והפך לחסידו המובהק. במרוצת השנים הוא עלה בסולם הדרגות במשטרת פולין. יאן ראה את אחיו כדוגמה ומופת. באישיותו הוא המחיש את אידאל השירות למולדת ולמדינה שקמה לתחייה אחרי שנים של עבדות. יתר על כן, הוא שימש כפטרון של אחיו הצעיר, והייתה לכך חשיבות לא מבוטלת.
 
כל ילדי משפחת קוֹזיֶילֶבסקי – משמונת אחיו של יאן שניים נפטרו בילדותם, אחד משחפת – נאלצו לפלס את דרכם בעולם בכוחות עצמם, אם כי ודאי סייעה להם הקריירה של האח הבכור, שהתפתחה בצעדים בטוחים. כל השישה סיימו לפחות בית ספר תיכון. לצערנו, לא ידוע לנו כמעט דבר על גורלם של שני האחים הנותרים של יאן. דומה, שאפילו לפני פרוץ המלחמה, ודאי בתקופת הכיבוש, לא היו ביניהם קשרים קרובים. אחד מהם היגר לאמריקה הדרומית, דומני אחרי המלחמה. קרסקי לא היה בטוח אם אמו נפטרה ב-1934 או ב-1935. היא טמונה בבית העלמין בוורשה. בזכרונותיו שנכתבו אחרי המלחמה הוא מזכיר לפעמים גם את אחת מאחיותיו, לָאוּרה, ואת בעלה אלכסנדר, שנרצח בזמן הכיבוש הגרמני.
 
יש לציין שאנחנו יודעים מעט מאוד על נעוריו של יאן קרסקי, על לימודיו בלבוב ועל תקופות התמחותו בחוץ לארץ. ייתכן שהטראומה של המלחמה, והאינטנסיביות של ההתנסויות באותה תקופה, מחקו אצלו את השכבות הישנות יותר של הזיכרון. אם כך ואם אחרת, יאן קרסקי התחיל לחלוק את פירורי זיכרונו עם אנשים אחרים רק בגיל מאוחר מאוד. הוא החל להיזכר בחבריו ללימודים, למשל, סאלי איז'ו פוּקס, כלומר הפרופסור האמריקני סֶוֶרין פוֹקס, קוּבָּה פְּשִיטיצקי המכונה "תיש", לייב אֵיְבוּשיץ, סשה גולדברג. בסרטים שנות נעוריי והשליחות שלי סיפר על היהודים חבריו ללימודים בתיכון בלודז', אולם לא הזכיר את שמותיהם. הוא סיים את התיכון על שם פילסודסקי ב-1931 ותיאר את חבריו אלה כאנשים בעלי כישרונות מתמטיים, שגילו כלפיו רצון טוב. חוקרי חייו המאוחרים הצליחו רק לקבוע שלמד בבית ספר יסודי ישועי והשתייך לעמותה דתית שתמכה בפולחן מריה, אמו של ישו. מאוחר יותר, כנראה בלבוּב, היה חבר בארגון הנוער "לגיון הצעירים", הקשור לסַנָאצְיה.[4] הארגון נוסד בסוף 1929 אך נחלש מאוד ב-1934 בעקבות עזיבתם של חברים שנטו לשמאל.
 
מכאן עולה שנקודות הזינוק הרעיוניות שלו הן קתוליות מסורתית ונאמנות לרעיון הלגיונות של המרשל פילסודסקי. קרסקי עצמו חזר בכתביו לאותם מקומות וזמנים הקשורים בשורשיו לעתים רחוקות בלבד. אולי כי מעולם לא העמיד עצמו במקום הראשון אלא ממש התחבא בצל המאורעות שהיה עד להתרחשותם. כיוון שכך, לא ברור לנו כיצד הפך לגיבור. בסרטים, שאותם הזכרתי, הוא רק אומר, כביכול בבדיחות הדעת, שלמד משפטים ודיפלומטיה בלבוב משום שחלם להיות שגריר. באוניברסיטה נתקל בפעם הראשונה באנטישמיות של האֶנדֵקים,[5] עם "ספסלי הגטו" לסטודנטים יהודים, עם מקלות הליכה שתקועים בהם סכיני גילוח. הוא לא הביע התנגדות לכל אלה, להבדיל מידידו יֶז'י לֶרְסְקי, שהיה אחר כך לשליח המפורסם המכונה יוּר.
 
אם כך, לפנינו שני קרסקי. האחד, שליח אמיץ, איש צעיר ושאפתן, הרגיש לסבלם של האנשים שחלקו עמו את האזרחות הפולנית; השני, פרופסור אמריקני בשל, אשר החליט שנים אחדות לפני יציאתו לגימלאות, לסכם את חייו ולהזכיר לעולם את האירועים שחווה לא רק כעד ראייה אלא גם כמשתתף פעיל.
 
נוסף ללימודי המשפטים והדיפלומטיה, סיים קרסקי ב-1936 קורס קצינים בבית הספר לקציני מילואים של חיל התותחנים. נשיא המדינה, איגנַאץ מוֹשְצ'יצְקי העניק לו במו ידיו חרב קצינים כפרס על זכייתו במקום הראשון בהישגי הבוגרים. את שנתון הקורס לשנת 1936 הכינה ועדת עורכים, שבראשה עמד היושב ראש קרסקי בשמו הקודם יאן קוזיילבסקי; המזכיר היה יֶז'י לֶרְסְקי. בשנתון זה ראה אור המאמר הראשון שקרסקי חיבר, תחת הכותרת "הזכרונות היקרים ביותר". המאמר מוקדש לזכרו של המרשל יוזף פילסודסקי ולגאווה על הממלכתיות הפולנית. קרסקי כתב:
 
המניע של הפעילות הציבורית במדינות אחרות הוא הפחד מפני טרור, או טכניקה מצוינת של שליטה במדינה, או פסיכוזה המונית, שאחר כך נרגעת כמו גלים בים. ואילו בפולין מתגבשת, אמנם לאִטה אך ללא מעצור, מנטליות חדשה, משמעות של הרוח – נוצר המושג של "מורל ציבורי". מושג זה כולל בתוכו את הגורמים החיוניים ביותר לחיים הממלכתיים, כלומר, יושר בחיים הפוליטיים, הבנת הצורך בעבודה יצירתית למען המדינה, הבנת הצורך ברפורמה גמורה של המשטר, שעד כה התגשמה חלקית.
 
בעת לימודי המשפטים והדיפלומטיה בלבוּב, בילה קרסקי את חופשותיו בטיולי אופניים, ובעיקר בעבודות התמחות בקונסוליות של פולין בצ'רנוביץ שהייתה אז ב-1933 חלק מרומניה, בבוקרשט ב-1934, ובאוֹפּוֹלֵה שבדרום פולין. בעת החופשה האחרונה, ביולי שנת 1935, צפה קרסקי בטקס לציון יום המפלגה הנאצית בנירנברג ערב כינוס הוועידה שאישרה את חוקי הגזע האנטישמיים. לאחר השלמת לימודיו בשנת 1936 וסיום הקורס הצבאי, התקבל לעבודה במשרד החוץ. במסגרת תפקידיו נשלח לשתי תקופות התמחות נוספות לחו"ל – לז'נווה (שמונה חודשים) וללונדון (אחד-עשר חודשים). בסוף 1938 ניגש למבחנים של משרד החוץ וסיים במקום הראשון מתוך עשרים נבחנים. מאחד בינואר 1939 עבד כרֶפֵרֵנט ומזכיר במדור מדיניות ההגירה. שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה התמנה למזכירו של מנהל משרד החוץ, ויקטור טוֹמיר דרִימֶר.
 
במסגרת הגיוס הכללי ב-23 בספטמבר 1939, התייצב קרסקי באושווינצ'ים, בקסרקטין של הגַיס החמישי של התותחנים (תותחים נגררי סוסים). הכובש הגרמני הפך את הקסרקטין הזה, כעבור פחות משנה ולאחר שביצע שינויים במבנים, למחנה אושוויץ. אמנם הממונה עליו, המנהל דרימר, נפרד ממנו בחיוך באומרו שאם הוא יוצא לתמרונים המלחמה בוודאי לא תפרוץ, אבל אשת אחיו מריאן, יַדְוִיגה, ציידה אותו, על כל מקרה, בבגדי חורף. האשליות נמשכו עוד שבוע, שבמהלכו בילה בנעימים כמה ערבים עם חבריו הקצינים בעיר הקרובה, קרקוב.
 
ב-1 בספטמבר, ב-5:05 לפנות בוקר, הופתעו כולם מהפצצה של מטוסים גרמניים. כמעט כל הסוסים ברחו, ועל כן נבצר מהתותחנים להציב תותחים נגד מטוסים. היחידה נסוגה לתחנת הרכבת, חשופה לצליפות של פולקסדויטשים.[6] הרכבת הופצצה בקרבת קרקוב, ומשם נמשכה הנסיגה ברגל. לאחר כמה ימי נדודים החליף קרסקי את מצלמת הלייקה שלו במזון, וגם השליך את החרב שקיבל למזכרת. הנמלטים הגיעו עד טַרְנוֹפוֹל, ושם הפתיע אותם הצבא הסובייטי שפלש לפולין. חיילי הצבא האדום נטלו את קרסקי למחנה השבויים בקוּזְ'יֶלְסְק, אחד משמונה מחנות השבויים הסובייטיים.
 
בתחילת אוקטובר, החליטו הרוסים לשחרר מן המחנות חלק מהחיילים שאינם קצינים. בין 7 ל-18 באוקטובר שוחררו 42,500 טוראים ובעלי דרגות אחרות שמוצאם מפולין המרכזית והמערבית. הסובייטים השאירו בשבי 25 אלף טוראים ובעלי דרגות אחרות, שנוצלו אחר כך לסלילת כבישים. שנים-עשר אלף איש הופנו לעבודות כפייה באזור עמק הדוֹניֵיץ. שמונה-עשר אלף קצינים, שוטרים ופקידי ממשלה מגויסים נרצחו באפריל-מאי 1940 ב"טבח יער קאטין". ב-24.11-23.10 מסרו הסובייטים את 42,500 אלף החיילים המשוחררים הנ"ל לשלטונות הצבא הגרמניים.
 
בין הטוראים שנשלחו לצד הגרמני דרך הגשר בפֶשְמישֶל נמצא גם קרסקי. הוא הצליח להסתיר את דרגות הקצונה שלו ולהתחזות לחייל פשוט כמתואר בספרו סיפורה של מדינה במחתרת ואחר כך פעמים רבות בראיונות מוסרטים. לצורך זה הוא החליף את נעלי הקצינים בנעלי חיילים רגילות, תלש מבגדיו את סמלי הדרגות והתחפש לפועל פשוט החרד לגורל אשתו המצויה בהיריון. השלב הראשון בשבי הגרמני היה מחנה ליד קִייֶלְצֶה, שבו שהה כנראה שבועיים. רגע המפנה המכריע בחייו היה בריחתו מן הרכבת שהובילה את השבויים למחנה עבודה. כעבור כמה ימי נדודים בסוף אוקטובר, הקיש קרסקי על דלת דירתו של אחיו מריאן, מפקד משטרת הבירה.
 
את הסיפור על נפתולי חייו של קרסקי ניתן להציב בכיוונים שונים, על פי ההתעניינות וההעדפה של המחבר. אנו נציג כאן את השאלה: מדוע אנחנו הפולנים גאים בקרסקי?
 
אינני סבור שדי בתשובה כי הוא היה אדם אמיץ, המסור לפולין ולידידיו במחתרת ושהנשיא רוזוולט בכבודו ובעצמו נפגש אתו לריאיון מיוחד. כמו כן הוא חיבר ספר על המחתרת הפולנית שזכה בפרסום אדיר. אלו סיבות חשובות, אך האם די בהן? רבים גאים בו כי היה אחד הפולנים המעטים מאוד שהזכירו בפומבי את יהודי פולין הנרצחים בידי הנאצים. הוא, פולני וקתולי, ביקר פעמיים בסכנת חיים בגטו ורשה, נסע למחנה ההשמדה בלז'ץ, וראה שם במו עיניו את סיוט מותם של אלפי יהודים, גברים, נשים וטף.
 
גאוותנו בקרסקי גדולה כל כך משום שתגובתו החריגה על הזוועה של תקופת המלחמה הייתה בולטת כל כך. איך נסביר את העובדה שהוא התנשא גבוה מעל האחרים, שלא נמצאו לו כמעט מחקים, אפילו בין ידידיו מן המחתרת? רבים ישאלו בוודאי מדוע כה מעטים היו בינינו אנשים כמו קרסקי, אם כי לא חסרו לנו גיבורים, ואפשר אפילו לומר שהיינו אחת האומות הלוחמות האמיצות ביותר במלחמה הזאת. זו שאלה חשובה לאנשים היודעים כי ביֶדוָאבּנֶה, ב-10 ביולי 1941, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, שרפו הפולנים המקומיים מאות משכניהם היהודים בעודם בחיים, לאנשים היודעים כי בוורשה, שבה התגורר קרסקי, היו ארבעת אלפים פולנים שמסרו יהודים מסתתרים במספר גבוה לפחות פי שניים לידי המשטרה הגרמנית.
 
יהיו אמנם שישאלו למה לחזור אל קרסקי ואל פעילותו הקשורה למסירת מידע לבעלות הברית על השמדת האוכלוסייה היהודית. הרי אפשר להסתפק באיזכור הטרגדיה הלאומית הפולנית, ברצח האליטות הלאומיות, בהתנגדות הכללית של הציבור לכיבוש, בגבורת חיילי צבא המולדת (ארמיה קְרַיוֹבָה)[7] ובטרגדיה של ההתקוממות בוורשה. הרי העולם שכח את כל אלה. אם נקבל את נקודת המבט הזאת, אין להקדיש תשומת לב לקרסקי או לפשע ביֶדוַאבּנֶה, שהיו עניינים שוליים, מלבד איזכורים מינימליים בתכניות הלימודים לבתי הספר.
 
להיסטוריון יש בעיה נוספת – מסירת מידע לבעלות הברית הלוחמות בגרמניה הנאצית על אודות השמדת יהודי פולין לא הייתה משימתו העיקרית של יאן קרסקי – לא הטילו עליו משימה כזאת, והוא לא סימן אותה לעצמו. קרסקי היה חייל המחתרת הפולנית האנטי-גרמנית, והמידע שמסר (לשלטונות הפולניים שמחוץ לפולין ולמדינאים של בעלות הברית) נגע בעיקר למחתרת ולבעיותיה. השלטונות הפולניים בלונדון שיגרו אותו לארצות הברית בשליחותו הראשונה שם – שאז התקבל לריאיון אצל הנשיא רוזוולט – כדי שיספר לאמריקנים על פעילותם של הפרטיזנים הסובייטים שהזיקה למחתרת הפולנית ולאוכלוסייה האזרחית ועל מעלליהם של הקומוניסטים הפולנים שהכשילו את פעולת המנהיגים החוקיים של המחתרת. על גורל היהודים דיבר מיוזמתו הוא, בשולי השליחות העיקרית שביצע בשם הארץ הכבושה. פרדוקס? אין ספק. אבל גם היענות לצו המצפון ולחובת הנאמנות.
 
יש עוד קרסקי אחד: אנליטיקן, מחבר של דוחות מקיפים, מומחה לבעיות כלל-ארציות. הוא לא היה – כפי שתיאר את עצמו בצניעות – תקליט פטפון שעליו רשמו קולות של פוליטיקאים ושל חיילי מחתרת. אני משוכנע שהדו"חות שלו נקראו בתשומת לב רבה, תחילה באַנזֶ'ה ואחר כך בלונדון, והמסקנות שניסח הובאו בחשבון כאשר עיצבו את המשימות שיש להוציא לפועל בפולין.
 
לבסוף, כמה מילים על זיכרון, פוליטיקה היסטורית ונרטיב. קרסקי ודאי אינו דמות אלמונית בפולין, בארצות הברית ובישראל; ספריו וספרים על אודותיו נגישים תמיד בכל הספריות, קל למצוא את הראיונות המוסרטים אתו ביוטיוב. אין פירוש הדבר כי הוא גיבור של הדמיון הציבורי דוגמת אלי ויזל או ראול ואלנברג. יש להילחם על הזיכרון – ביוגרפיות, סרטים היסטוריים דוקומנטריים ומסות, שנוצרו בידי דור אחר אינם עונים עוד על השאלות המוצבות על ידי הדורות הבאים – מידרג הערכים הוא שונה, ההתייחסויות בנות הזמן שונות, הסמליות לא תמיד מובנת. יתר על כן, ואל יקל הדבר בעיניכם, הרגישות בת זמננו, המעוצבת בעיקר על ידי סרטים היסטוריים עלילתיים ופחות על ידי רומנים ואמצעי החינוך בבתי הספר גם היא שונה. נראה הדבר כי אנחנו מנחילים את הידע על העבר, כמו בזמנים הקדומים ביותר, באמצעות התעמקות בקורות חייהם של גיבורים, ולאו דווקא באמצעות לימוד על מפעלותיהן של אומות, על מעמדות חברתיים או על תנועות פוליטיות. אלא שהגיבור אינו חייב עוד להיות שליט או מצביא גדול, עליו להיות גזור על פי מידתנו ולכוון את דרכו על פי הערכים המובנים לנו. אדם כזה – שהוא גם רגיל וגם יוצא דופן – יכול להיות מדריך בעולם ההיסטוריה המתועדת במסמכים, בעדויות ובאיקונוגרפיה.
 
כל מדינה וכל אומה מנחות את הפוליטיקה ההיסטורית שלהן בעיקר באמצעות הנצחת הזיכרון של גיבוריהן, וגם עלינו מוטלת החובה לזכור את חיילי המחתרת הפולנית האנטי-נאצית. הם מנו אלפים אך מובן שלא כולם מעניינים את הקוראים באותה המידה. ככל שמתמעטים האנשים שהשתתפו בה, כך חדל הזיכרון של מלחמת העולם השנייה להיות נושא חם המעורר רגשות עזים. עם זאת, יש פרסומים שמעוררים עדיין ויכוחים חריפים. יתר על כן, האמת ניתנה להיאמר שנושאים אשר נדחו על ידי הדורות הקודמים, חוזרים אלינו כמו בומרנג. לדוגמה: חשבונות לא-סגורים מתקופת המלחמה, שְׁכול שלא מוצה, חטאים שלא הודו בקיומם, מחדלים, אדישות ואטימות הלב. לכן אין להתפלא על כך שמדי פעם פורצים דיונים בדבר יחס הפולנים אל השמדת העם היהודי, שהתחוללה נגד עיניהם בשנות הכיבוש הנאצי. את הסיפור הזה יקשה עלינו מאוד לספר באמצעות קורות חייו של גיבור מלחמתי כי אמנם היו אנשים רגישים לטרגדיה היהודית אך מעורבותם בפעולת הסיוע הייתה רגעית ושולית בהשוואה לפעילותם העיקרית או שהצטמצמה בהצלת משפחות מעטות ויחידים ספורים. אמנם יש בנמצא ספרים וסרטים על אירֶנה סֶנדלֶר,[8] זוֹפְיה קוֹסאק-שְצ'וּצְקה[9] והֶנריק סְלאביק[10] אך פרסומם של אישים אלה עדיין נותר מקומי באופיו. הספר שלי תוכנן כניסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת-הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה.
 
בבואי אל השאלה כיצד לספר את סיפור חייו של יאן קרסקי כך שיעניין את הקורא בן ימינו, אני ניצב בפני משימה קשה. גורלו של קרסקי מסוגל לספק השראה; ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הוויכוח הלוהט המתנהל בצרפת מסביב לרומן יאן קרסקי של יַאנִיק אֶנֶל.[11] בראיונות שנתן הדגיש אֶנֶל חזור והדגש, כי גילה את הגיבור שלו הודות לסרט שואה של קלוד לנצמן. הוא התרגש מאוד מהווידוי של קרסקי שבוטא כעבור שנים רבות, מצערו העמוק האותנטי על כך שאיש לא אבה לשמוע את המסר שלו מגטו ורשה. הסצנות האלה המוכרות למדי מתוך הסרט פרטו על מיתרים נסתרים, הטרגיות של קרסקי הכריחה את אֶנֶל להציב בפעם המאה את השאלה מדוע איש ממנהיגי העולם של אז לא הזדעזע מן המסר שהביא קרסקי על העם המושמד בלב לבה של אירופה. האם זה קרה מפני שהנרצחים היו יהודים, או אולי מפני שהשליח הגיע למערב מארץ שהם לא רצו לחשוב עליה בגלל התכניות האימפריאליות הסובייטיות? גורל תושבי פולין תחת הכיבוש הגרמני והסובייטי התגלה לאֶַנֶל כתופעה מסתורית, כמו חור שחור של המאה העשרים, כתהום פעורה. ושם התרחשה הרעה – קודם כול השמדת היהודים – שלפי אֶנֶל לא הייתה לה שום סיבה מובנת. אֶנֶל לא השתדל כל כך להבין את הבעיה הזאת אלא רק להזכיר בפשטות למה מסוגלת האנושות.
 
לא כולם אוהבים את השימוש הפשטני בקורות החיים של קרסקי כדי להעלות השערות מדוע לא עצרו את ההשמדה. ברור שליאופולד אוּנגֶר[12] אינו אוהב זאת. לדבריו, התיאור הספרותי הבדיוני – הניסיון לתאר את מחשבותיו של קרסקי אחרי שנפרד מרוזוולט, אשר כלל לא הגיב על הידיעות בדבר הרצח ההמוני של האוכלוסייה היהודית – הוא מזויף ויומרני. זו טענה קשה, חבל שאונגר לא התייחס ביתר הרחבה לפרטי הרומן, למיני אי-אמת וחוסר דיוק שבהם השגיח. אונגר הוא אבי העיתונות הפולנית שמחוץ לפולין, הוא אמן המסה ההיסטורית-פוליטית. אם התעלמות הסופר הצרפתי מהשליחות המרכזית של קרסקי היא שהייתה חשובה לו, היה חייב לציין זאת במפורש. כי הרי הביקורת הקשה ביותר נגד הספר, שהוא חיבור שנוי במחלוקת על הגבול שבין מציאות לבדיה, לא תשנה את העובדה, שהודות לאֶנֶל שב קרסקי והופיע על הבמה הגדולה של הסיפור ההיסטורי. אך הוא הופיע עליה בעיקר מפני שדעת הקהל הבינלאומית מתעמקת עדיין במנגנון של פרויקט "הפתרון הסופי" הגרמני, ולא בגבורה הפולנית בתקופת המלחמה. אבל זהו נושא אחר.
 
קוראים אחרים של הרומן של אֶנֶל ודאי לא יאהבו את התיאור הדמיוני של פולין הכבושה, שבה כולם כביכול סייעו ליהודים הנרדפים. במאמר "J'etais Jan Karski" (הייתי יאן קרסקי), טוען ז'אן-שרל שוּרֶק נגד אידאליזציה כזאת של פולין תחת הכיבוש בספרו של אֶנֶל. שוּרֶק צודק, כמובן – גם אני בחושבי על חסידי אומות העולם הפולנים, זוכר את יֶדוַאבּנֶה. הרומן של אֶנֶל צבוע לעתים קרובות בשחור-לבן, ואינו משופע בגוונים של אפור, כמו נוטות החסד המצוין של ג'ונתן ליטל.[13] זה המצב, אין מה לעשות.
 
כששאלו את קלוד לנצמן על הרומן של אֶנֶל, גם הוא לא אהב אותו, אך מסיבות אחרות לגמרי. ראשית, אֶנֶל תיאר את הנשיא רוזוולט באור גרוע מאוד, כליצן ומגלומן ולא כמדינאי החשוב ביותר של בעלות הברית הלוחמות ברייך השלישי. זהו שימוש לרעה בדיווח של קרסקי. הלה אמנם חיקה בצורה משעשעת את המחוות האופייניות לנשיא ארצות הברית, אך בכל זאת דיבר עליו ביראת כבוד, והדגיש את ההוד האותנטי שלו, שריגש כל מי ששוחח עמו. לנצמן גם לא אהב את היחס החופשי למדי לכרונולוגיה של מהלכי המלחמה, ועליי להסכים עמו במידה מסוימת. בדצמבר 1942, כאשר קרסקי הגיע ללונדון, נפתחה זה עתה המערכה בסטלינגרד, וכולם חשבו רק על האפשרות שרוסיה תיכנע לשיטפון הטנקים הגרמני. אבל ב-22 ביולי 1943, כלומר במועד הפגישה בין קרסקי לרוזוולט, כבר עבר זמן רב מאז המפנה החשוב ביותר במלחמה, ורוזוולט הרהר ללא ספק בהסדר הפוליטי לאחר המלחמה יותר משעשה זאת כמה חודשים לפני כן. בריאיון דלעיל, משנת 2010, לנצמן הדף גם את הטענות שלא כלל בשואה את הריאיון השלם עם קרסקי. תשובתו משכנעת חלקית: הסרט עסק בהשמדה ולא בהצלת יהודים, שאותם הרי לא הצליחו להציל, לכן הייתה לו הזכות להחליט מה שהחליט. פחות משכנעת טענתו שוויתר על החלק השני בריאיון כי קרסקי התנהג בצורה יותר מדי תיאטרלית, ולסיפורו היה אופי אנקדוטי, שלא תאם את רצינות הנושא. מלבד זאת, קרסקי שוחח עם רוזוולט אך ורק על פולין ועל בעיותיה, והנושא הזה לא עניין את לנצמן.
 
על כל פנים, את סיפורו של יאן קרסקי יש לספר בהתאם לכרונולוגיה של מהלך המאורעות. המדריך החשוב ביותר שלי לאודיסאה המלחמתית שלו הוא הספר סיפורה של מדינה במחתרת[14] (בתרגום מילולי סיפורה של מדינה חשאית). זו סקירה, הכוללת יסודות בדיוניים, של פעילותו של יאן קרסקי, שליח של מדינת המחתרת הפולנית, בשנים 1939-1943. הספר יצא לאור בנובמבר 1944 והפך לרב מכר. באחד הפרקים הבאים אני כותב בהרחבה על כתיבת הספר, ועל הצלחתו התעמולתית והתקשורתית. כאן אציין רק, שהיה זה הספר החשוב ביותר על המחתרת הפולנית שיצא לאור בתקופת המלחמה. לא היה בכוחו למנוע חלוקה נוספת של פולין. הדבר נגזר מראש, כידוע לנו מתוך המידע הרב שעומד כיום לרשותנו על היחסים בין שלושת הגדולים: חוסר המעצורים של סטלין, הוותרנות של צ'רצ'יל, הציניות של רוזוולט. אבל הוא עורר גל גדול של אהדה לפולנים והוקרה למאמץ המלחמתי שלהם. הוא גם החליש במקצת את הדעות הסטריאוטיפיות על הלאומנות הפולנית האנוכית. סיפורה של מדינה במחתרת היה שיר הלל לפולין, שקרסקי נלחם עליה ועזב אותה לבלי שוב בסוף שנת 1942.