המעגל של אהובה

אהובה

 

הזמן דוחק. היא מזדרזת. תכניתה ללחוץ את יד שכנתה האלמנה ולחמוק לפני שהכל יתחיל תלויה על בלימה אך כף יד נחושה, מחורצת, מעכבת אותה. היא נעצרת, מפשפשת בתיק, חובשת את הכובע שדחפה לשם בבוקר, כשנזכרה שנשים נשואות אמורות לכסות ראש בבתי קברות, ואחרי הושטת מטבע מחישה עוד את צעדיה, אך רוח נגדית מאובקת של עונת מעבר מקימה מהומה: מניפה שולי שמלת אישה, מלהטטת שקית ניילון באויר העכור ומעיפה את כובעה מראשה. היא נאלצת שוב לבלום. מביטה לאחור. הספיק להתגלגל רחוק למדי. עכשיו הוא בין רגליו של גבר שרוכן להרים אותו ומביט סביב. היא חוזרת על עקבותיה. הוא מגיש אותו, מחייך. תיכף יגער בעצמו פנימה: בית קברות אינו מקום לחיוכים. מי יודע מה מביא אותה לכאן, שלא לדבר על ה"כמו בסרטים" האידיוטי שפלט, אך גם היא חייכה לפני שהמשיכה ונטמעה בין האנשים.

 

מאוחר יותר יבחין בה שוב. פרושה במקצת מהקהל המתעגל סביב הקבר הטרי. רוב הזמן בני אדם ושינויי התנוחות שלהם מסתירים אותה, אך כשאל מלא רחמים מרעיד לבבות היא נגלית לפתע, נושאת ראשה אל השמיים שכתמים כחולים החלו נפערים בהם.

 

עצירה קצרה במינימרקט והביתה. אין הרבה קניות. אורי כמעט לא פה, לאביבי יש חמשוש רק אחת לחודש וענבל בין כה וכה כמעט לא אוכלת. רק אחרי הפצרות על גבול התחנונים תצטרף אליה לארוחת הערב, ואם תעיר לה משהו בעניין הזה תפרוש בתה מהשולחן בהפגנתיות ותשאיר גם אותה נטולת תיאבון.

 

בפעם האחרונה שאורי הגיע, אמנם עיקם את האף למראה הפירסינג בחוטמה של בתם אך ממש התכעס בעניין אחר:

 

"היא רזתה עוד מהפעם שעברה", אמר לה כשהיו לבד.

 

"אני עושה מה שאני יכולה", שמעה את עצמה מתנצלת אף על פי שחורה לה שהוא מצפה ממנה לפתרון, כאילו זו אחריותה הבלעדית. "השגתי טלפון של דיאטנית אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה".

 

"אין לא מוכנה".

 

"יש לך כביסה מלוכלכת במזוודה?" שאלה כדי לשנות נושא.

 

ענבל שוב במאורתה והיא במטבח, שוטפת שתי צלחות, שתי כוסות, מחבת. הטלפון מצלצל והיא מזנקת, מתפללת שזה אביבי. כבר כמעט שבוע לא השמיע אות חיים. לפני הגיוס ביצע כל בדיקה שנדרשה, המציא מסמכים המעידים שאין עוד זכר לאסטמת הילדות שהייתה לו וצלח את המיונים והגיבושים.

 

"מחמוד?" שואלים מעברו השני של הקו.

 

"טעות", היא נושפת ומנתקת ומשננת את המנטרה, נו ניוז גוד ניוז. היא ממלאת אמבטיה כדי להירגע אך לא המים החמים ולא הקצף הארומטי וגם לא המגבת המגולגלת תחת שקע הצוואר דוחקים את מה שמופיע בתודעתה: ילדה נושאת ילקוט בית ספר ואוצר טמון בו, "מעולה" בהכתבה, והיא ספק רצה ספק מדלגת כל הדרך הביתה. איזו נחת, הם יגידו לה וזה לזה וזה העיקר, הזה לזה הזה, אך בלילה כל זה יהיה כלא היה. הם חושבים שהיא ישנה אבל היא שומעת. עוד כשהייתה קטנה, באמצע הופעה עם המורה לריתמיקה בפני כל ההורים, בעודה מפזזת במעגל עם כל ילדי הגן לפתע זה היה ברור לה: הם רבים כי הם זקנים. הורים אחרים לא רבים כי הם לא זקנים.

 

לקראת סוף שירותה הצבאי פגשה את אורי, מילואימניק שהגיע יום אחד ללשכת האלוף כדי למסור שם חומר. כעבור חצי שנה עברה לגור איתו בדירה השכורה שלו. אחרי עוד שנה נישאו. אביבי נולד בחודש שבו מלאו לה עשרים ושלוש. אורי עבד כעוזר צלם בתעשית הפרסומות והיא עצמה טבלה באופורית אימהות שאף הביקורים בבית הוריה לא הצליחו לערער, כי זה כבר לא הגדיר אותה: בת יחידה להורים מבוגרים מדי שחוט עיקש של אכזבה הדדית שזור ביניהם. באותם ימים הלך אביה ונחלש. רק למראה התינוק היה עוד עולה חיוך על פניו ההולכים ונמוגים עד שמת בטרם מלאה לנכדו שנה.

 

כשאביבי הלך לגנון הלכה לאוניברסיטה. בראשית השנה השניה ללימודים, חודשיים אחרי שנתגלה במוחה גידול ממאיר אלים במיוחד, מתה גם אמה שמאז התאלמנותה התמלאה חיים. קשרים חברתיים שקופחו במשך שנים חודשו, היא הפכה סבתא זמינה ומעורבת, וגם לקוצר רוחה, שהקשה על אנשים לסיים משפט במחיצתה, לא נותר עוד זכר. גם בשל כך הותיר מותה תחושת יתמות צורבת. אמנם הלימודים והטיפול באביבי לא איפשרו לה להתפרק אך האבל לא שכך חודשים רבים, עד שהרתה שנית.

 

ענבל נולדה סמוך לסיום כל המטלות לקבלת התואר, וגם כשסמדר, חברתה מהלימודים, הקניטה אותה על כך שלא בחרה כמותה להמשיך לפסיכולוגיה קלינית, לא חשה חרטה.

 

את דירתם השכורה בתל אביב עזבו כבר בתחילת ההיריון. דירת הוריה נמכרה ואיפשרה להם לרכוש דירה בהרצליה הצעירה, אמנם בקומה שלישית ללא מעלית אך מוארת ומרווחת דיה למשפחתם המתרחבת. מה שנותר מכספי הירושה הושקע בחסכונות באפיקים סולידיים.

 

כשענבל הייתה כבת שנה החליט אורי להתחיל להיענות אך ורק להצעות עבודה כצלם ראשי. גם כשמצא עצמו מובטל במשך חודשים, לא חזר בו. המצב חייב היערכות חדשה. ענבל הוכנסה לפעוטון מוקדם מהמתוכנן והיא מצאה משרת מזכירה במשרד של אילן, עורך דין מומחה לדיני נזיקין. בעשור שבו דישדשה הקריירה של אורי הסתמכו בעיקר על משכורתה, צנועה, אמנם, אך יציבה, ועל החסכונות שעם הזמן התדלדלו עד שנמחקו לגמרי. כך עד לפני שנה ורבע, כשהוצע לאורי לעבוד בפראג.

 

היא יורדת שתי קומות לביקור תנחומים. בכל שנות השכנות שלהם, פעם אחת בלבד נכנסה אליהם, ביום שבו נתקעה עם המכונית במגרש החניה של האוניברסיטה. עד שיימצא מישהו עם כבלים שינסה לחלץ אותה, חשבה, סביר להניח שתאחר לגן. הם רק עברו להרצליה. טרם הזדמן לה להכיר אמהות מהגן, וציונה הייתה בררת המחדל. אחרי שתדבר עם הגננת ואיתו, אביבי יסכים להתלוות לשכנה שפגשו פעמיים-שלוש בשביל או בכניסה לחדר המדרגות. היא ביררה ב"בזק" את המספר של ציונה ודוד זינגר, ופיללה לתפוס אותה. איך נשמה לרווחה כששמעה אותה אומרת: "אין בעיה בכלל".

 

"את מצילה אותי", מלמלה אסירת תודה.

 

עכשיו פתוחה הדלת כדי חריץ למנחמים. עשרים איש לפחות יושבים במעגל המקיף את הסלון. ראשונה היא מבחינה בשושי, הבת. היא ניגשת ולוחצת את ידה. שושי מצביעה על אמה שיושבת על הספה לצד איש מבוגר בעל זקן ארוך.

 

"בואי, שבי במקומי", ציונה אומרת. "זרח כאן ידאג לך. אני תיכף חוזרת. הוא חבר יקר מלפני מיליון שנה. זרח זו אהובה, שכנה שלנו".

 

גבותיו מתקשתות. "אז לילד שלך ציונה עשתה בייביסיטר", הוא יותר פוסק משואל.

 

"אתה עובר כל גבול", ציונה גוערת, אם כי ידוע שכל מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות שמור לעד במאגר שבין אזניו.

 

"זה היה כל כך מזמן ואיך אתה בכלל יודע מזה…"

 

"בטח התקשרתי כשהילד היה פה", הוא חצי מתנצל.

 

"זה לא היה בייביסטר. הוא חיכה אצלנו קצת עד שחזרת מהאוניברסיטה. נכון?" היא מוודאת. אהובה מאשרת.

 

"ומה למדת באוניברסיטה?" הוא מתעניין כשציונה משאירה אותם לבד.

 

"פסיכולוגיה".

 

"מממ… פסיכולוגית", הוא נועץ מבט תכלת נוקב.

 

"לא", היא מבהירה. "רק תואר ראשון".

 

אצבעותיו מחליקות חוטי כסף בזקנו. הוא עוצם עיניים. נדמה לה שעולם ומלואו רוחש מאחוריהן. מבטה מתחיל לשוטט בחדר.

 

על השידה שלשמאלה כמה תצלומים מטיולים בעולם של ציונה ודוד. באחד הם עומדים חבוקים על גשר קארל בפראג. היא מזהה בקלות כי בכריסטמס הייתה שם כשביקרה את אורי אך זנב זיכרון אחר מקשקש פתאום. מבליח וחומק. כמו חלום שמותיר אחריו שברי תמונות, ככל שתנסה לאחות אותו ישאר מפוצל, סתום. קורטוב מעילה באמון, זה מה שזכור לה, מן מפגש מביך, משהו שקשור בדוד אבל אין סיכוי. זה רחוק, בלתי נתפס והיא מתנערת. נדמה לה כעת שמתבוננים בה. היא מלכסנת מבט. זרח כבר איננו לצידה על הספה אך מישהו מוכר לא מוכר חוצה את החדר. תופס את מקומו לצדה.

 

"הכובע בבית הקברות", הוא פוטר אותה מהמאמץ להיזכר.

 

"אה בטח, היי, אני אהובה".

 

"היי, אהובה. אני מיכאל. דוד זיכרונו לברכה היה פעם הבוס שלי…"

 

מהלוויה הוא הוגה באפשרות להיתקל בה ב"שבעה" ובשל כך שב אפילו לביקור חוזר אבל שושי קרבה ומתיישבת מצדו האחר. "באת שוב, יפה מצדך", היא אומרת ללא שמץ עוקצנות, אך נדמה לו בכל זאת שנתפס בקלקלתו ולכן הוא מאריך בשיחה איתה. כשהוא סוף סוף מתפנה זרח צץ לפתע ומתחת לאפו גוזל לו את אהובה.

 

"יש לי רעיון", הוא שומע אותו אומר לה. "אולי נדבר בחדר השני?"

 

גם אחרי שהוסרו כל מודעות האבל היא מוצאת עצמה מהרהרת באלמנה שהסתננה בינתיים גם לחלומותיה. אולי צערה גלש מדלת אמותיה והוא מחלחל בניגוד לחוקי הטבע גם במעלה הקומה השלישית. ואולי זה בכלל בגלל השיחה עם זרח. לפני הצהריים ביום שישי אחד היא יורדת שתי קומות, ונוקשת על הדלת.

 

"רציתי רק לשאול מה שלומך ואם אולי את צריכה משהו", היא כמעט מתנצלת כשציונה פותחת.

 

"תודה, נחמד מצדך, אבל באמת לא צריכה כלום".

 

"את אישה חזקה", היא אומרת רק כי דבר אחר לא עולה בדעתה.

 

"איזה חזקה", ציונה מעקמת את הפה. "בחיים לא הייתי כל כך חלשה".

 

"אני מצטערת".

 

"אל תצטערי. רוצה להיכנס קצת?"

 

היא הולכת בעקבותיה והן מתיישבות.

 

"את נראית עייפה…"

 

"אני לא ישנה טוב. את מתארת לך מה זה לקום בבוקר ולמצוא את בעלך מת לך במיטה?"

 

"זה באמת לא נתפס".

 

"ב'שבעה' באמת עוד לא תפסתי מה קורה… בעצם גם עכשיו אני לא… כל רגע אני מחכה להתעורר מהסיוט הזה. תגידי, מתחשק לך קפה או תה? יש לך כמה רגעים?"

 

"יש לי המון רגעים".

 

"קבוצת תמיכה?" אורי זוקף גבות על המסך כשהיא מספרת לו בסקייפ על השיחה עם זרח. "תסבירי לי עוד פעם מי זה הטיפוס הזה?"

 

"אמרתי לך, איזה חבר של השכנה ציונה שפגשתי ב'שבעה'. לפני כמה שנים אחותו השתתפה בקבוצת תמיכה לאלמנים ואלמנות והוא חשב שמשהו כזה זה יכול להתאים לציונה".

 

"מה זה קשור אליך?"

 

"גם אני שאלתי. זה הזוי, נכון?"

 

"אם זה הזוי למה את חושבת על זה?"

 

דווקא ביקשה לא לחשוב על זה. לא כשהיא מתעוררת, לא בנסיעה לעבודה, לא במהלך היום ובעיקר לא בלילה כשהיא מנסה להירדם, אבל לא הצליח לה. במיוחד מאותו היום שבו ביקש ממנה אילן שתהפוך את המשרד ובלבד שתמצא מטען רזרבי לנייד שלו. במהלך החיפוש, באיזו מגירה נידחת, נתקלה בתוצאות איבחון גרפולוגי בן שתים עשרה שנה שנערך כשהגישה מועמדות למשרה. תמלא את התפקיד היטב, נכתב שם, אך הוא לא ימצה את כישוריה. בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה. אינה מכירה בפוטנציאל שלה. מתאימה יותר לעסוק במהות.

 

מדי פעם היא נכנסת לציונה לקפה. יום אחד היא מקבלת דרישת שלום מזרח. "נפגשנו אתמול בגילוי המצבה", ציונה מספרת. "הוא שאל אם סיפרת לי על מה שדיברתם. אמרתי לו שכן אבל שאני לא מבינה אותו. להציע לך דבר כזה. סיפרתי לו שאני אפילו נזהרת לא להגיד איזה דבר שיגרום לך לחשוב שאני מצפה לזה ואז קיבלתי על הראש נאום שלם…"

 

"איזה נאום?"

 

"שאני צריכה לחשוב רק את המחשבות שלי ולא את המחשבות שאני חושבת שאת חושבת, ושזו לא הייתה בקשה מצדו אלא הצעה, ושאם בעצמך העלית את הנושא יותר מפעם בשיחות שלנו זה כנראה לא סתם. אולי זה מדבר אליך. בכל זאת פסיכולוגיה היה הכיוון שלך. הוא גם אמר שאחרי יותר מחמישים שנה הגיע הזמן שאני אסמוך על האינטואיציות שלו". היא עושה אתנחתא כדי לקחת אוויר. "מה אני אגיד לך", היא ממשיכה. "מיום ליום יותר קשה… מגיל שש עשרה, את יודעת, אני לא מכירה, לא זוכרת את עצמי בלעדיו. לחברים שלנו אין לי סבלנות. לשבת איתם ולבכות לא מתאים לי ועוד פחות מתאים לי שהם יבכו איתי או לעשות את עצמי כאילו שאני בסדר. שום דבר לא מתאים, כמו שאת רואה… בגלל זה התחלתי לחשוב ש… שאולי לפגוש אנשים שנמצאים באותו מצב זה רעיון לא רע. אז אני שואלת עכשיו, את באמת מעוניינת?"

 

"בואי נלך על זה", אהובה שולפת.

 

"את בטוחה!?" ציונה מופתעת. "את לא רוצה לחשוב על זה עוד קצת?"

 

"את רוצה לחשוב במקומי? אני אלשין עליך לזרח".

 

ציונה שותקת ומתחייכת.

 

"אני אפרסם מודעה באינטרנט שמתארגנת קבוצה לימי שישי בבוקר. כדאי להגדיר את זה לבני שישים פלוס. שלא יגיעו אנשים שיש להם עוד ילדים בבית כי אז זו התמודדות אחרת קצת. וגם שזה מיועד למי שהבן זוג שלו נפטר נגיד בשנה האחרונה, שכולם יהיו פחות או יותר באותו השלב".

 

"כבר השקעת בזה הרבה מחשבה…"

 

"זה לא יצא לי מהראש מאותו היום שזרח תפס אותי", אהובה מתוודה. "הוא אמר שאחרי שעשית הכרות בינינו, הוא הלך לשבת קצת בחדר האורחים שלכם, כי לפעמים רק כשהוא מתבודד בעיניים עצומות, הוא רואה מה שצריך לראות, ואחרי זה הוא ביקש לדבר איתי והתחיל עם שאלות, למשל במה אני עובדת ואם אני שמחה ללכת לעבודה וכשהייתי קטנה מה רציתי לעשות כשאגדל והזכיר את אחותו שהשתתפה פעם בקבוצה. שאלתי למה אני, אין לי כישורים לזה, אפשר לחפש באינטרנט קבוצה בשבילך, והוא אמר שזה פלאן בי. שאלתי מה פלאן איי והוא אמר קבוצה שלך. שלי זאת אומרת. שאלתי ממתי קיים פלאן איי כזה והוא אמר מזמן. אמרתי איך מזמן, הרי הכרנו רק הרגע, והוא ענה שאפשר להכיר גם בלי שנפגשים. זה נשמע לי כבר יותר מדי מוזר, אז אמרתי לו רק שאני אחשוב על זה ושאני צריכה ללכת".

 

"מכשף", ציונה מצטחקת. "ככה קראנו לו עוד בסאו-פאולו כשהוא הדריך אותנו בתנועת הנוער. הוא ידע עלינו דברים עוד לפני שאנחנו ידענו. אני עוד פעם אומרת, קחי את הזמן, אהובה. לא צריך למהר".

 

"גם ככה יקח זמן לארגן את זה, אם בכלל יהיו אנשים שירצו".