מעבר מנדלבאום

לוחמת במחתרת

 

א

 

ינואר 1963.

 

ביום חורפי וגשום ביקרנו עשתר ואני בבית המעצר שניצב לא רחוק ממעבר מנדלבאום – אותו שער בעיר החצויה שחיבר בין מזרח למערב, שאיחד והפריד בין משפחות, שהוליך צליינים מהכנרת לעיר העתיקה ולהפך. נזכרתי בפגישותיהם הראשונות של עשתר וז'קלין, שציפתה כעת לביקורנו בבית המעצר. כבר אז ידעתי כי כשאול קנאה רשפיה של האהבה שהוא חש כלפיה. הוא הביט במבנה בית המעצר ואמר לי: "גליה, אנחנו חייבים להוציא אותה מכאן". הסכמתי לדבריו ונזכרתי באותו ביקור בביתה של ז'קלין.

 

אפריל 1958.

 

היא פתחה את הדלת וריח מתוק הביא את ניחוחות גלותה. אמרה: "ברוכים הבאים", וארוסי הסמיק. הוא הביט בספרים הפזורים כמו פטריות ביער ואמר: "כאן הייתי יכול לשבת ולכתוב". שאף אל קרבו את ניחוח ריבת הוורדים, שז'קלין בישלה זה עתה בסיר שעל הפתיליה, וצעד לעבר החלון לראות מה הנוף שעיניה מלטפות מדי הקיצה בבוקר. היא לבשה חולצה שחורה עם חצאית מנוקדת וחגורה שחורה הייתה מהודקת למותניה. עיניו קפאו על החגורה שסגרה כמו טבעת על מותניה הצרים. היא נטלה שני ספרים שהיו מונחים על הרצפה והרימה את זרועותיה למדף העליון של הספרייה הישנה; כשלא הצליחה, הרימה גם את עקביה. הוא אץ לסייע לה. לאחר שנחו הספרים בשלווה, יישרה את החצאית ולרגע הוא נותר לצדה, שוכח את המקום ואת הנוכחות. היא חייכה: "תודה". לפתע נזכר היכן הוא מצוי ושב לכיסאו. מעטות הנשים שהתלבשו כמותה בסביבותינו, בוודאי לא אני, שהגעתי עם חצאית חומה מבד גס וחולצה לבנה ולרגליי סנדלים פשוטים. היא הציעה לנו את עוגת הסולת שלה. קמתי לסייע לה בהכנת התה והנחתי ספל חם לפניו.

 

פתחתי במילות הקדמה. הודיתי לה על שהסכימה כי עשתר ארוסי, עורך מדור התרבות של העיתון שבו אני כותבת, יצטרף לראיון. ציינתי שסיפורה מרתק את כולם. קוראי העיתון, שכבר נתקלו ברשימה על חייה, רוצים לשמוע עוד על לוחמת המחתרת. היא חייכה: "כן, אני מבינה".

 

את המחברת הניח עשתר על ברכיו, כך אהב לכתוב. העביר ביד עצבנית את שערו הכתום הבהיר מימין לשמאל וייצב את משקפיו על אפו. מלמל כמה מילות נימוס. "כן, בוודאי, סיפור חייך מרתק". אני פתחתי מחברת כדי לכתוב אך הוא סימן לי כי אין צורך בכתיבה שלי, כי הוא עושה זאת במקומי. ויתרתי. מדוע? הרי באתי לכאן לצורך העמקת הראיון אִתה. איך הוא הצליח כך לדחוק את עצמו לכתיבת הספר שלי? הבטתי בו מוחה את מצחו ומביט בידיה בערגה של כלבלב אל אדוניו וידעתי שלא יכולתי להתנגד.

 

הוא פתח ואמר כי הוא שמח לראות אנשים כמותה בארץ. "הארץ זקוקה לך, ואת זאת הבנתי בפגישתנו האקראית. ואם את צריכה עזרה, דעי שאני עומד לרשותך. אני מתכוון אנחנו עומדים לרשותך".  דחקתי בו: "נעבור לראיון". הוא הסכים: "כן, בוודאי, נחזור לתחקיר, הלא לשם כך הזמנת אותי, לא?" הנהנתי ולא זכרתי שהזמנתי אותו. שאלתו הראשונה נגעה ליציאה מפריז לכיוון הדרום. מתי זה היה? היא דיברה באִטיות: "נסעתי עם אמי ודודי מפריז. זמן קצר לאחר שהגענו לדרום יצאה אחותי דרך מרסיי לניו יורק. זאת הייתה הבריחה של 1940 מפריז לדרום צרפת. חלק מהדברים לא זכורים לי בבהירות". הוא לגם בקול מספל התה ונגס מעוגת הסולת, לעס ושיבח אותה. "את אופה בכישרון רב. הרשי לי לציין כי העברית שבפיך מצוינת, מתי אמרת שהגעת לארץ? לפני שנתיים? זה מדהים". אמרתי: "יש לה שיטה משלה ללימוד עברית. אתה רואה את כל ספרי השירה האלה? היא לומדת מתוכם שורות ובתים בעל פה". הוא שרק בהתפעלות: "שירים שלמים בעל פה?" היא אמרה: "כן. אני מסמנת מילים לא ברורות, משננת ומנסה לזכור". הוא רצה לשמוע עוד על שיטה זו, הרי צריך להמליץ עליה בפני מנהלי האולפנים כשיטה להוראת השפה. היא אמרה: "כך למדנו בבית הספר, נבחנו על שירה". הוא ביקש לשמוע שיר אחד שהיא אוהבת במיוחד:

 

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.

 

כָּאן לֹא יַחְבֹּש הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,

 

אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה

 

כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָמָה לִתְחִיָּה.

 

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי­-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

 

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –

 

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמוֹלָדוֹת.

 

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

 

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

 

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים".[1]

 

שלושתנו שתקנו. הוא הניח את מחברתו על השולחן ואמר: "אני לא יודע מה להגיד. זה מעורר השתאות, יש לך יכולת מופלאה ללכוד את רזי השפה, ואת זוכרת את כל המילים בצלילות כזאת". אני הוספתי: "אתה מבין כיצד גייסו אותה למחתרת? זה ברור! היא מסוגלת ללמוד שפות ולהחליף זהויות בצורה מושלמת". היא חייכה: "אתה רואה? את השיר אני זוכרת היטב אבל אירועים פורחים מזיכרוני". אני התערבתי: "זה ברור. היית בת­-עשרה צעירה". חתני בהה בחלון, כאילו לא היה ממש כאן ואני השתתקתי. היא המשיכה: "אתה יודע, הכרתי רק את פריז. לפתע הייתי במקום זר, מקום שלא היה מוכר לי".  הוא קם על רגליו והביט בציפור שבכלוב.

 

– ומה עם הקוקייה הזאת? מה היא יודעת לעשות?

 

– היא לא יודעת לשיר או לדבר, קראתי לה ציפורה.

 

– והיכן קנית אותה?

 

– לא קניתי אותה אלא קיבלתי מבעלי הדירה שירשו אותה מדודתם שגרה כאן עד יום מותה.

 

סיפרתי לעשתר כי האישה שהתגוררה בדירה זו הייתה הציירת הידועה שאת ציוריה ראינו בבית חברינו. לאחר מות הציירת, ביקשה השכנה בקומה התחתונה לקבל את הציפור, אך לאחר זמן מה השיבה אותה למשפחת פישר, יורשי הציירת. היא הרי חשבה כי זו ציפור שיר ולא ידעה כי נקבות הציפורים אינן שרות. מה תעשה עם ציפור שחורה ועצבנית? משפחת פישר ביקשה מז'קלין לקחת את הציפור תחת חסותה עד שימצאו לה בית הולם, ואז שכחו בכלל מקיומה.

 

עשתר צעד כה וכה בחדר הקטן ושאל: "מדוע קראת לה ציפורה?" ז'קלין סגרה את החלונות, פתחה את דלת הכלוב וציפורה השחורה ניתרה ונעמדה על אצבעה.

 

– ציפורה, כי היא שחורה כמו אשת משה.

 

– אני מקווה שאין לה כישורים כירורגיים דומים לאלה של בת המדיינים.

 

הם המשיכו לדבר על בת המדיינים, אשת משה, ועל מילת בנה, ואני הבטתי בהם ונזכרתי במה שאמר לי עשתר לאחר הפעם הראשונה שפגש בז'קלין, איך הרגיש שהיה זה מתת משמים, מתנת האלים שהפגיש אותו עם גיבורת הרומן האהוב עליו – ז'וסטין. הרי היא צועדת מולו, לוחצת את ידו והוא יכול לדמיין מה היה רוצה להגיד לה. לפני חודשיים הביא לו אחד מחבריו את הספר שהופיע זה עתה בלונדון. רק פורסם הסיפור על ז'וסטין המסתורית והיפה שחיה באלכסנדריה וגורמת למספר להתאהב בה, וכבר היה לרב­-מכר. וכעת יושב ארוסי מול ז'וסטין הפרטית שלו.

 

חיכיתי לראות מי יהיה הראשון שיבקש לעצור את הראיון – היא או אני. הוא נטל את המחברת בידיו ושאל: "לא ביקרת בדרום צרפת בילדותך?" היא השיבה בשלילה. אני שאלתי: "היכן הייתם מבלים את חופשותיכם?" היא נאנחה: "היינו משפחה שלא בילתה את זמנה הפנוי בחופשות. השכמנו עם שחר לעבודה". שאלתי: "למה?" הוא פנה אליי: "יקירה, לא עכשיו. תני לי לשאול את השאלות בסדר מסוים". היא המשיכה: "הגענו לדרום צרפת והצטרפתי כנערה לאחד מיישובי ההכְשָרָה. אבי חיכה לנו שם". אני חייכתי ואמרתי: "את?! עברת הכשרה חקלאית?! קשה להאמין!" היא יישרה את חצאית הקפלים ואמרה: "כן. בנעוריי לא התלבשתי כך, בוודאי לא בשנות המלחמה. התאמנתי לעבוד בחקלאות. למדנו גם יהדות. כל זה עד סוף 1942".

 

הוא נגס מהעוגה ועיניו אורו כששמע את המילה "הכשרה". ניגב את פיו מפירורי העוגה, קם והתמתח, אחר כך צעד לכיוון החלון והשעין את זרועו על המשקוף, ידעתי שזה יקרה שוב. הוא הצית סיגריה: "אהה", אמר, "הכשרה. זה מזכיר לי..." התפרצתי: "היית בהכשרה?" והוא מוטרד אך ממשיך: "תכף אגיע להכשרה. הכול התחיל בנעוריי, בזמן המאורעות גם אני גויסתי להגנה. נו, ושם לא היה טוב, זה לא היה זה, ואת ז'קלין בוודאי מבינה זאת יותר מאחרים. אמרו לנו שצריך להבליג וזה לא נראה לנו". ז'קלין שאלה: "ואתה רצית בוודאי להילחם?" הבטתי בו ואמרתי: "באצ"ל?" מבטו עבר ממני אליה כשהוא מתעלם משאלתי. "הייתי חבר בנוער העברי, כן, ואנחנו לא ראינו בהבלגה ערך. אז עברתי לאצ"ל בשנת 1938". ז'קלין שאלה: "ואיפה נלחמת? היית בהכשרה?" הוא נטל קובייה נוספת מהעוגה ואמר: "לא, גם שם לא נשארתי. לאחר שנתיים היה פילוג עם הלח"י ואני עברתי אליהם. היינו אנשי לח"י בירושלים". הזדקפתי מופתעת: "לא אמרת לי שהיית חבר בלח"י ובוודאי השתתפת בפעולות שלהם בירושלים". הוא אמר: "אני מצטער, אבל גם שם לא נלחמתי. בסופו של דבר התגייסתי ב­-1947. חזרתי שוב להגנה ונלחמתי בירושלים".

 

ז'קלין שאלה: "כמה זמן נלחמת? באיזה אזור היו הקרבות?" הוא אמר בקול סדוק: "טוב, היו לי חילוקי דעות אִתם ושוב חברתי ללח"י, ואז, התגייסנו לצה"ל".

 

את הסיפור הפתלתל הזה שמעתי ממנו באופן אחר. שאלתי אותו: "אז בעצם, לא יצא לך ממש להילחם?" הוא צחק צחוק של מבוכה: "אפשר להגיד שעברתי ממקום למקום בדיוק לפני שקרה משהו גדול וחשוב". הוא תלה בז'קלין עיניים רכות: "טוב, אי אפשר להגיד שעברתי את הסכנות שאת עברת". ז'קלין סובבה את הטבעת שעל אצבעה מספר פעמים.

 

אלה היו ביטויי האהבה. לאחר כמה חודשים נראה את רשפי האש שלה. לפתע החל להשתעל ודמעות כיסו את עיניו. שאלתי אותו אם הכול בסדר. היא מיהרה להביא לו כוס מים. הוא שאל בלחש: "היו בוטנים בעוגה?" היא הבטיחה שלא היו בוטנים. הוא נאנח בהקלה ומחה במטפחתו את מצחו: "סלחי לי. לא התכוונתי להאשים אותך, רק רציתי לדעת". היא אמרה: "הכול בסדר. האם הוקל לך?" הוא הנהן, שם את ידו על לוח לבו ושוב התנצל: "סלחי לי, אני בדרך כלל אדם בריא רק עם רגישות קטנה לבוטנים". ואני הוספתי: "גם לפול". הוא מחה את צווארו: "כן, גם פול וגם שומשום". אמרתי שזה נכון. "תארי לך שהוא לא יכול לאכול חלבה". היא אמרה: "איך אפשר בלי חלבה?" הוא נשען לאחור כאילו התאושש מהתקף לב רציני: "יש לי גם רגישות למזג אוויר קיצוני". חייכתי: "בואו נחזור לענייננו".

 

הוא מתח את גרביו: "ספרי, במה עבדו חברי ההכשרה בדרום צרפת?" רגע הביטה בו עייפה, כאילו מאסה בכל השיחה הזאת. אחר כך אמרה: "נו, מה יש בהכשרה? מה יש בדרום צרפת? כבשים, עזים, עצי זית וגפנים". חיוכה היה עייף. "ספרי לי, מה למדתם בתחום גידול הכבשים? אמרת כבשים, לא? זה מרתק!" היא שתקה מעט. אני ניסיתי להסיט את השיחה למקום אחר. דיברתי על עדר כבשים שטיפלתי בו בקיבוץ בזמן שהותי בגליל. הייתי אז בת שבע­-עשרה. הוא לא הגיב. סיפורי מסעותיי בקיבוצים והעבודה עם עדרי הכבשים לא עניינו אותו. הוא חזר על דבריו: "ספרי לי על הכבשים. זה נושא שתמיד עניין אותי. אני מתכוון לא בארץ, אלא חקלאות באירופה".

 

היא אמרה: "אין הרבה מה לספר, עבדנו עם כבשים מסוג רמבויה שפותחו בדיר ברמבויה ליד פריז. הכבשים האלה עטופים בצמר לבן, פנים ורגליים". זה לא הספיק. "וכמה זמן נמשך ההריון?" היא לא ענתה. הוא חזר על דבריו: "כמה זמן הרה הכבשה?" היא אמרה בשלווה: "רוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב". השיחות על המלטות של כבשים שעממו אותי. לא הבנתי מה הטעם בנושא זה. שאלתי אותה מה עשה דודה בפריז. אמרה שהוא היה משחזר של יצירות אמנות, מרהיטים ועד ציורים עדינים. "לפעמים ביקשו אותנו לשחזר מסמכים וכך למדתי את הטכניקה שעזרה לי במחתרת. עוד בפריז סבל דודי ממחלת עיניים שהלכה והחמירה. לכן, כבר בגיל צעיר לימד אותי את המקצוע. הוא האמין ב'ממנטו מורי' – זכור כי תמות".

 

בשלב זה הוא היה מרותק לסיפורה, עיניו התגלגלו ועפעפיו מיהרו ללחלח את עיניו שהתייבשו בגלל עשן הסיגריות שלה. הוא הוציא מכיס מכנסיו המגוהצים בקבוקון קטן וטפטף ממנו לעיניו.

 

החלטתי בכל זאת לרשום כמה דברים בעצמי. פתחתי את המחברת ושאלתי אותה מתי החל הממשל הצרפתי להפגין מדיניות לא אוהדת כלפי אנשים שלא היו ברשותם מסמכים מסודרים. היא הסבירה כי חברים של דודה הציעו לצאת מפריז כבר בשנת 1938, שאז התחילו לחוש לא בנוח.

 

לאחר שהחזיר עשתר את טיפות העיניים לכיסו צצה שאלתו הבאה:  "כמה זרים כלאה ממשלת פטן כ'אמצעי הגנה'?" ז'קלין אמרה בשלווה: "ארבעים אלף איש בערך".

 

הרגשתי שהוא שוב לא יודע להפסיק. הגיבורה שלו ז'וסטין מתערבבת עם ז'קלין והוא רוצה לדעת עליה הכול. אין ספק, שבדומה לז'וסטין גם היא מסתירה חיים כפולים. פניתי אליה: "אמרת שיש לך יום עמוס, לא?" "כן", השיבה. אמרתי: "אולי נמשיך ביום אחר?" נשבעתי לעצמי שלא אביא אותו יותר לפגישות אִתה. הוא אמר: "יש לי רק עוד שתי שאלות וזהו". היא קמה ואמרה שהיא מדליקה את הרדיו לשמוע מעט מוסיקה. "מישהו רוצה לשתות? תה אולי?" כשצעדה לכיוון הרדיו סימנתי לו לסיים את דבריו. אמרתי לה: "את בטח עייפה מכל השאלות האלה. לא פשוט לדבר על תקופה קשה". היא הרימה את ראשה ממכשיר הרדיו ואמרה: "לא. אין שום בעיה. אני לא עייפה. מה עוד תרצה לדעת?" כשהלכה לכיוון המטבח להכין תה, לחשתי ללא קול: "בוא נלך! אני לא רוצה להמאיס את עצמי עליה!"

 

הוא אמר: "זהו, סיימנו להיום". אמרתי: "טוב מאוד", והוא בכל זאת הציג שאלה נוספת: "תזכירי לי מה היה המקום הראשון שאליו הגעת בדרום צרפת?" לא יכולתי להתאפק, התפרצתי: "כבר דיברנו על זה".  והיא אמרה בשלווה: "זה בסדר, אני יכולה לחזור על זה. דודי והוריי שלחו אותי ל'מחנה מדריכים' שהתקיים בוויארוז[2] שליד מואסק באמצע ספטמבר 1940". הוא אסף את ניירותיו ואמר: "כל זה מעניין. זאת תקופה הרואית". הוא קם על רגליו והניח את תיקו מתחת לבית השחי. "שאלה אחרונה רציתי לשאול בעניין אחותך שעזבה דרך מרסיי ויצאה לניו יורק". היא שאלה: "מה בעניינה?" "האם הרגשת שהיא בגדה בך? הרי לא נשארה לתמוך". ז'קלין אמרה: "דודי האמין כי כל אחד בסופו של דבר צריך לשאת את האשמה על גבו וצריך לחיות אִתה. דודי חשב שהיא בגדה בנו ולא סלח לה".

 

– ומה את חושבת על מה שעשתה? האם בגדה בכם?

 

– אני לא חושבת כמו דודי. היא הרגישה שזה מה שהיא צריכה לעשות באותו רגע כשנשמתה לא יכולה עוד לשאת את מה שקרה שם.

 

– חשבת מה תעשי כשתרצה לשוב?

 

– אגיד לה – לא חשוב אם את צדיקה או פושעת, העיקר 

שחזרת, אחותי.

 

עשתר צחק: "רואים שגדלת בסביבה נוצרית, או שקראת היטב את שירי המשוררת.[3] את דומה לאב שמקבל את הבן האובד באהבה. את זו שמוכנה לסלוח על בגידה". ז'קלין חייכה. "בגידה? זאת מילה חריפה מדי". הוא הביט בחגורה הדקה שלמותניה ואמר: "אם תחליטי לפרסם שירה, אשמח לערוך את השירים שלך ולהוציא אותם לאור".

 

לצד שולחן הכתיבה ראיתי ארגז ספרים שעליו היה כתוב באותיות לועזיות Naguib Mahfouz. תהיתי – מהם הספרים המקוטלגים תחת שם זה? שאלתי אותה מי האיש הזה. עשתר ניעור בהתרגשות: "מחפוז? מאיפה את מכירה אותו?" אני שאלתי: "מי זה?" הוא הסביר לי: "זהו סופר מצרי ידוע שפרסם לאחרונה רומן חשוב, חלק מטרילוגיה". היא אמרה: "כן, אני קוראת אותו. הוא חלק מעבודת המחקר שלי, אני משווה אותו לבלזאק". "מעניין", אמר, "החיבור מעניין, איך הגעת אליו?" היא אמרה: "על כל זה ארחיב בפעם אחרת", והוא אמר: "אז את קוראת ערבית?" היא אמרה: "כן, לצורך המחקר למדתי מעט ערבית".

 

הוא התיישב כי ראשו היה סחרחר. "ביקרת במצרים לצורך המחקר?" "כן", אמרה, "ביקרתי שם". הוא רצה לדעת הכול. משם התגלגלה השיחה והוא סיפר לה על עבודתו כעורך בכתב העת ובעיתון. כמה הוא נכסף לשמוע סיפורים כאלה, לשמוע אנשים שרגלם דרכה במקומות כאלה, שרואים את המגוון ולא את האחדות. "סיפורים?"  היא שאלה, "גם אני כתבתי סיפורים". הוא אמר: "בוודאי בצרפתית? אבל את יכולה לתרגם לעברית, לא? אני יכול לעזור לך את יודעת, על מה הסיפור? תרגמי ואני אערוך. אפרסם לך". הבטתי משתאה, הרי הוא דוחה כותבים צעירים שמביאים את כתב ידם שאינו ערוך. הוא אומר כי אין לו זמן לעשות עבורם את העבודה, הוא טרוד בתרגומי רומנים. הנה עכשיו החל לתרגם את הרומן החדש של המינגווי. אבל בשבילה הוא יכול לעשות הכול. הוא יכול אפילו לקבל סיפור שמעולם לא קרא. הבטתי בשניהם משוחחים על סיפור שכתבה וידעתי שהם מתאימים זה לזה יותר משאני מתאימה לו.

 

יצאנו לרחוב בזל. בחוץ היה חשוך. הוא אמר: "את זוכרת מה אמרתי לך בקשר לעריכת ראיון? צריך לשאול שאלות בלתי צפויות. התשובות עליהן יוצרות תמונה מאוד מעניינת של המרואיין". אני הצטערתי שהנחתי לחתני לעתיד לבוא אתי לראיין אותה. הרי התבקשתי על ידי הוצאת הספרים לאסוף חומר על עשר העולות החדשות של העשור לצורך כתיבת ספר. למה נתתי לו להתערב? כבר לפני שבוע, ברגע שראה אותנו מהלכות ברחוב דיזנגוף, אפשר היה לחוש שהוא לא יניח לה. וכך, במקום לשבת אתו ועם אבי ולדון במסיבת כלולותינו, סייעתי לו להתחבר עם מאטה הארי.

 

כשעברנו ליד השוק הוא נעצר, כתב דבר מה, הביט בי ואמר: "גליה, האם היא אמרה לפני כמה דקות – 'דודי והוריי שלחו אותי למחנה מדריכים בוויארוז'? מאיפה צץ האבא הזה? כל הזמן סיפרה שנדדה עם אימא שלה, אחותה והדוד. מאיפה קפץ האיש הזה?" עייפות נפלה עליי. לא הבנתי את מבול המחשבות הטורדניות בקשר אליה. אמרתי: "זאב", והוא אמר: "את יודעת שאני מעדיף להיקרא עשתר. מה כל כך מסובך בעשתר?!" "כן", תיקנתי, "עשתר, היית מצליח יותר כחוקר בשירותי הביטחון מאשר כעיתונאי והערות מסוג זה אינן ראויות אפילו לתגובה. סוף סוף, לאחר תלאות וקשיים, היא מצליחה להסתדר בארץ", אמרתי, "ומי כמוך יודע שהארץ צריכה אנשים כמוה. משכילים. היא עומדת להתחתן עם בחור שנולד כאן, שיוכל לתת לה יציבות". עשתר נעצר ופניו נפלו: "אה, מתחתנת, מה?" אמרתי: "כן, מתחתנת עם בחור ראוי".

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]    לאה גולדברג, "אילנות". מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 1959.

 

 

 

 

[2]      .Viarose

 

 

 

 

[3]   לאה גולדברג.