כשההר הזיז את הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשההר הזיז את הים

כשההר הזיז את הים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 6 דק'

נושאים

תקציר

ד"ר פנינה פרנקל (יבורסקי) נולדה באוזבקיסטן ועלתה לארץ מצרפת. בעלת תואר שלישי, ד"ר בפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית באוניברסיטת תל-אביב, לימודי תואר שני בחינוך ותואר ראשון ב"תולדות האמנות". כתבה והגישה בעבר תכנית לילדים בטלוויזיה הלימודית. חוקרת ומרצה בתחומי החינוך. עסקה בתפקידים מגוונים בהכשרת מורים ובהערכה ופרסמה מאמרים וספרים בתחומים אלה.
 
במהלך השנים פורסמו שיריה וסיפוריה למבוגרים במוספים ספרותיים ובכתבי עת לספרות. כתבה והוציאה לאור אחד עשר ספרים לילדים וארבעה ספרי שירה שבהם שולבו ציורים שציירה. ציוריה ופסליה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות.
 
"מה הם אמרו..." חלקי ציטוט מתגובות לספר -
 
"הקובץ מפגיש את הקורא עם עולמם של אנשים מורכבים ועוקב אחר דמות אחת בצומת משמעותי בחייה. עולמה הנפתל מתואר ברגישות ולוכד בכישרון רב את גורל הדמויות עם תהפוכות המאה העשרים."
ד"ר רוחמה אלבג
 
"הנה אני קוראת סיפור ואני מחייכת בהנאה ובנוסטלגיה. יפהפה, רגיש ונוגע ללב"
פרופ' רחל פרנקל מודן
 
"עוצמתם של הסיפורים מוקנית להם מהיצמדות לזווית ראייתה של מי שהיתה אז ילדה ולאחר מכן נערה, תמימה אך לעתים מבינה את ההוויה הישראלית טוב מהוריה, משקיפה ומתבוננת אך גם מעורבת ונושאת באחריות, שייכת וזרה, חווה כאב אך גם אהבה, ועם כל אלה נפתחת לעולם ולאדם. או אז כל המתואר מקבל משמעות נוספת, אוניברסאלית, וזו מאירה באור בהיר את הקיום האנושי ומעניקה לקורא חוויה גדולה. מומלץ מאד לקריאה!"
ד"ר ארנה גולן
 
"חוויות אישיות מהחיים היומיומיים של אז, שיש בהן מעברים דרמטיים, כמו: מכעס לפיוס, מאשליה לפיכחון, מתקווה לאכזבה ועוד, מונצחות במקבץ סיפורים זה בעיצוב אומנותי ספרותי, המשדר לקורא אנושיות חוצה זמן ומקום, מרגשת ומהנה."
ד"ר יפה עמנואל בנימיני
 
"ממוארים עדינים ומינוריים, המתארים עולם שאיננו עוד במשיכות מכחול אישיות ונוגעות ללב."
ד"ר אסתי ג. חיים

פרק ראשון

1. ואולי זה התחיל בפריס?
 
אני צועדת לאורך שדרת עצים נטועים בצד הדרך ומחפשת את הבית שלי. עיני חולפות על פני בתים אפורים. אני עולה במדרגות לולייניות ומגיעה לעליית גג חשוכה. אמא יושבת שם, בפינה, רכונה על מכונת תפירה. היא מניעה את רגליה על דוושת הברזל, והגלגל הגדול מסתובב בקצב עצוב כשהיא מזמזמת לעצמה שיר ביידיש. היא לא מבחינה בי. ידיה אוחזות בקצוות של בד חלק ודוחפות אותו מתחת ל"פִיסעלֶע", רגלית המתכת הצועדת ומובילה את החוט קדימה, פנימה והחוצה, ומשאירה עקבות של תפירה מתמשכת בשביל מוכר וידוע.
 
הטלאים הצבעוניים כמו נתפרים מעצמם מכח המבט הנוקב שאמי מטילה בהם. אני מתקרבת ונוגעת בידה: "מאַמע, וואַרט אַ מינוט... אמא, חכי רגע, אני מבקשת... מאַמע קוק מיך אָן!... אמא, תסתכלי עלי! תראי איך אני גדֵלה וצומחת".
 
אבל היא אינה מפנה אלי את פניה. אני מנסה לאחוז בגלגל העליון ולעצור את תנועת המכונה, אבל היא מגבירה את הקצב וממשיכה להניע ברגליה את הגלגל. עיניה צמודות אל המחט שנעה על פני הבד והיא שולטת בה כבכישוף. ידיה מובילות את התפר בפיתולים, מציירות על הבד, וגופה נע ונעשה כפוף יותר ויותר עם קצב תנועת התפירה, עד שהוא מתמזג עם המכונה והופך לחלק ממנה.
 
הבד מבחין בי פתאום. הוא נוזל, מתקדם ונשפך לקראתי. ספק עוטף ומחבק, ספק מלפף, מצמיד ומהדק, עד שאינני יכולה עוד לזוז, והוא נדחס בי, עד מחנק.
 
ימים רבים ישבתי בעליית הגג, על הכיסא הגבוה מול החלון, לבושה בשמלה כחולה בעלת קפלים, שתפרה לי. שתי צמות קלועות בקפידה מונחות על ראשי כמו כתר, ושני סרטים, שאריות מהבד של השמלה, קשורים כמו שני פרפרים בצדי הראש. כך נצבתי מול החלון כמו בובת תצוגה מגוהצת ונקייה מחוסר שימוש.
 
בחצר שבין הבניינים שיחקו ילדים. מבעד לחורים של וילונות התחרה הם נראו לי כמו נמלים כלואות בתוך סבך הרקמה. מפעם לפעם הצצתי אל אמא. היא ישבה רכונה על מכונת התפירה, עיניה עוקבות אחר המחט המתרוצצת על פני הבד, שקועה לגמרי בתפירה שאין לה סוף. בכל פעם שהייתי בטוחה שאין סיכוי שתפנה אלי את מבטה, תחבתי אצבע לתוך אחת הטבעות הקלועות ברקמת בד התחרה ומתחתי את החוטים עד שנקרעו. החור הלך והתרחב, עד שסוףֿסוף יכולתי לראות בברור את הנעשה למטה.
 
"צריך לעזוב את המקום הזה. הכל רקוב כאן. אפילו הווילונות מתפרקים מרוב יושן", שמעתי את אמא חוזרת ומתלוננת בפני אבא, ולא אמרתי מילה.
 
בכל בוקר היה אבא לוקח אותי לגן הילדים השכונתי. גם שם צפיתי בילדים מרחוק. שעות על גבי שעות ישבתי אל שולחן העבודה הקטן, לפני ניירות וצבעים, והתבוננתי בילדים המתרוצצים בחופשיות. מפעם לפעם ניגשה אלי הגננת ושאלה למעשיי. "קֶס קֶה טוּ פֵה, פּוֹלֶט?... מה את עושה, פולט", ביקשה לדעת בשפה שבקושי יכולתי להבין. ואני רק הנהנתי בראשי, משננת בלב את המילים הזרות, ואת שמי החדש – פּוֹלֶט, שניתן לי כאן. היא הסתפקה במבט הבוהה שלי, חייכה והניחה לי לנפשי. בחצר, כמו בתוך הגן, מצאתי לעצמי פינה מוגנת שתאפשר לי להביט בילדים. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מתרוצצת, משחקת ומפטפטת עם כולם, אבל לא זזתי ממקום מושבי.
 
באחד הימים, אחרי ארוחת הצהריים, ישבתי כדרכי במרומי עליית הגג והתבוננתי בילדים המשחקים בחצר. הם זרקו את הכדור זה לזה, קפצו, רצו וצחקו. אולי מפני שהיה זה יום שטוף שמש ואולי מפני שזיהיתי בין המשחקים ילדה מהגן שלי, הרגשתי שאינני יכולה להתאפק עוד. חיכיתי בסבלנות, עד שאמא נפנתה לעיסוקיה במטבח, ירדתי מהכיסא הגבוה, ונמלטתי כחתולה זריזה אל חדר המדרגות האפלולי. הירידה במדרגות הלולייניות הצרות התבררה כקשה יותר ממה שחשבתי. אך להפרת האיסור היה כח משכר. הרגשתי שאין דבר שאין בכחי לעשות. מוצפת באור שמילא את קומת הכניסה, יצאתי לחופשי.
 
רצתי היישר לחצר. הילדים, שנראו כנמלים מבעד לווילון התחרה שבעליית הגג, היו גבוהים ממני. הם עמדו במעגל, ומסרו זה לזה את הכדור, כשהם מדקלמים מילים של שיר בצרפתית בקצב אחיד. התקרבתי למעגל בגאווה, מסוחררת מהצלחתי במבצע ההתחמקות מעיניה הבולשות של אמא.
 
קצב הדקלום הלך והתגבר וכך גם מסירות הכדור. נעמדתי בין הילדים, משוכנעת שהכל מנחשים מה עבר עלי בדקות האחרונות של ההתחמקות והבריחה מהחדר שבעליית הגג. במעט הצרפתית שידעתי, הכרזתי בשמחה: "מוּאה אוֹסי! מוּאה אוֹסי!... גם אני! גם אני!" קראתי להם, מושיטה ידיים לכדור ומנסה למצוא לעצמי מקום בתוך המעגל. הם התעלמו מצעקותיי וצופפו את המעגל שנסגר מול עיניי. תחילה דחפו אותי מעט. "מוּאה אוֹסי! מוּאה אוֹסי!..." חזרתי על בקשתי. הושטתי את ידי אל הכדור שנמסר בתנופה מיד ליד, וניסיתי שוב את כחי, אך הילדים התעלמו מתחינותיי ודחפו אותי בגופם ובידיהם. עד מהרה מצאתי את עצמי מחוץ למעגל. כף יד גדולה ונוקשה חבטה בגבי ורק בדרך נס לא נפלתי. לו אמא היתה כאן, הייתי בוכה.
 
אחד הילדים חטף את הסרט שאמא קשרה לראשי, וברח. התחלתי לרדוף אחריו אבל שלושה ילדים אחרים תפסו אותי והקיפו אותי כטבעת. הם החלו נוגעים בי וצובטים, דוקרים אותי ומנקרים בגופי, כמו הציפורים שהצטופפו סביבי בכיכר בשעה שפיזרתי להן פרורי לחם. האחרים צחקו בינם לבין עצמם, וצעקו לעברי: "סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו!... יהודייה מלוכלכת".
 
וכאילו לא די בכך, הרים אחד הילדים את פח האשפה הציבורי, והשליך לעברי את תכולתו. עיתונים התעופפו מולי, שיירי אוכל שהתפזרו נזרקו עלי, ומצאתי את עצמי עומדת במרכז המעגל שעד לא מכבר שיחקו בו בכדור, ואילו עכשיו שיחקו בי. הם נופפו מולי באגרופיהם, חשפו שיניים, וקראו במקהלה: "סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו! סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו!..."
 
לפתע, נעה לעברי נקודה שחורה. כמו מהופנטת ליוויתי את תנועתה בקשת ענקית. היא קרבה לעברי ופגעה במצחי. מעוצמת הפגיעה, נפלתי. הרגשתי בדם שפרץ. לפני שנעצמו עיני, הספקתי לראות את הילדים בורחים מבוהלים, ומתפזרים.
 
איני יודעת כמה זמן שכבתי שם, בחצר. אטֿאט פקחתי עיניים, הושטתי יד ונגעתי במצחי. אצבעותיי חשו בשאריות דם, אך לא, לא היה סימן לפגיעה. גם לא היה כאב. התרוממתי בזהירות, והתיישבתי לאט, מסירה את הלכלוך שדבק בבגדיי, ואז ראיתי אותה: אבן עגלגלה בצבע ירקרק, לא שייכת לכאן, שונה לגמרי מאבני החצר. הרמתי אותה. היא היתה חלקה וחמימה למגע. ליטפתי בה את פניי ואת מקומות הפציעה ברגלי ובכל חלקי גופי, והכאב כאילו נעלם כלא היה. לרגעים נדמה היה לי שראיתי "עין קטנה" ממצמצת ומחייכת אליי מתוכה.
 
שמעתי את קולה של אמא קוראת לי ביידיש: "פּלָעלע, וִוי בּיסטוּ? קוּם אַ הַיים!... פולה'לה, איפה את, בואי הביתה!" החבאתי את האבן בכיס השמלה ומיהרתי לעלות. טיפסתי בכבדות, מוחה באמה את הזיעה ואת הדם שנקרש על מצחי. אמא חכתה לי על מפתן הדלת, וחיבקה אותי בזרועותיה הכחושות. משם, הובילה אותי לחדר הרחצה, מילאה את האמבט במים חמימים, ורחצה אותי בסבון הריחני שלה, השמור לאירועים מיוחדים. היא בחנה את גופי וכל אותו הזמן שתקה ועיניה היו לחות.
 
לעת ערב הגיע אבא מהעבודה, פניו מקומטות ועייפות כמו המעיל הישן שלבש. לאחר שהתרחץ והחליף את בגדיו, התיישבנו והתחלנו לאכול. פתאום, בלי שום הכנה, פניתי אליו. תחילה שאלתי בהיסוס: "טאַטעניו, ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?... אבא'לה, מה זה סַאל ז'וויוו?" השתררה דממה. אבא לא ענה. הוא הפסיק לאכול, אבל אני חזרתי והתעקשתי: "ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?"
 
אבא הפנה את פניו אל הקיר, ונעץ מבטו בתמונה הגדולה שהיתה תלויה שם תמיד: היו אלה בני משפחתו שעזב בפולין, שרובם הושמדו – אימו, עטופה במטפחת, אביו, איש מזוקן בעל פאות וכיפה, שתי אחיותיו ואחיו, ונער צעיר בעל פאות וכיפה שחורה לראשו, נאחז במשפחתו כמנסה להגן עליה, ומתבונן בנו במבט עצוב. זה היה הוא, אבא שלי, שעמד שם מהצד.
 
"ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?" לא ויתרתי והמשכתי לשאול ביתר תקיפות. עיניו של אבא התחבאו בתוך התמונה, וקפאו שם שעה ארוכה, כאילו ממתינות לקבל רמז לתשובה המיוחלת מבני המשפחה המביטים אליו.
 
אמא הסיטה את מבטה לכיוון הריצפה ומיהרה למטבח. רק קולי נשמע בתוך הדממה הגדולה שמלאה את החדר והידהד ללא מענה: "ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?" בעוד שוכני התמונה הגדולה שותקים ומביטים בי בעצב.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 6 דק'

נושאים

כשההר הזיז את הים פנינה פרנקל
1. ואולי זה התחיל בפריס?
 
אני צועדת לאורך שדרת עצים נטועים בצד הדרך ומחפשת את הבית שלי. עיני חולפות על פני בתים אפורים. אני עולה במדרגות לולייניות ומגיעה לעליית גג חשוכה. אמא יושבת שם, בפינה, רכונה על מכונת תפירה. היא מניעה את רגליה על דוושת הברזל, והגלגל הגדול מסתובב בקצב עצוב כשהיא מזמזמת לעצמה שיר ביידיש. היא לא מבחינה בי. ידיה אוחזות בקצוות של בד חלק ודוחפות אותו מתחת ל"פִיסעלֶע", רגלית המתכת הצועדת ומובילה את החוט קדימה, פנימה והחוצה, ומשאירה עקבות של תפירה מתמשכת בשביל מוכר וידוע.
 
הטלאים הצבעוניים כמו נתפרים מעצמם מכח המבט הנוקב שאמי מטילה בהם. אני מתקרבת ונוגעת בידה: "מאַמע, וואַרט אַ מינוט... אמא, חכי רגע, אני מבקשת... מאַמע קוק מיך אָן!... אמא, תסתכלי עלי! תראי איך אני גדֵלה וצומחת".
 
אבל היא אינה מפנה אלי את פניה. אני מנסה לאחוז בגלגל העליון ולעצור את תנועת המכונה, אבל היא מגבירה את הקצב וממשיכה להניע ברגליה את הגלגל. עיניה צמודות אל המחט שנעה על פני הבד והיא שולטת בה כבכישוף. ידיה מובילות את התפר בפיתולים, מציירות על הבד, וגופה נע ונעשה כפוף יותר ויותר עם קצב תנועת התפירה, עד שהוא מתמזג עם המכונה והופך לחלק ממנה.
 
הבד מבחין בי פתאום. הוא נוזל, מתקדם ונשפך לקראתי. ספק עוטף ומחבק, ספק מלפף, מצמיד ומהדק, עד שאינני יכולה עוד לזוז, והוא נדחס בי, עד מחנק.
 
ימים רבים ישבתי בעליית הגג, על הכיסא הגבוה מול החלון, לבושה בשמלה כחולה בעלת קפלים, שתפרה לי. שתי צמות קלועות בקפידה מונחות על ראשי כמו כתר, ושני סרטים, שאריות מהבד של השמלה, קשורים כמו שני פרפרים בצדי הראש. כך נצבתי מול החלון כמו בובת תצוגה מגוהצת ונקייה מחוסר שימוש.
 
בחצר שבין הבניינים שיחקו ילדים. מבעד לחורים של וילונות התחרה הם נראו לי כמו נמלים כלואות בתוך סבך הרקמה. מפעם לפעם הצצתי אל אמא. היא ישבה רכונה על מכונת התפירה, עיניה עוקבות אחר המחט המתרוצצת על פני הבד, שקועה לגמרי בתפירה שאין לה סוף. בכל פעם שהייתי בטוחה שאין סיכוי שתפנה אלי את מבטה, תחבתי אצבע לתוך אחת הטבעות הקלועות ברקמת בד התחרה ומתחתי את החוטים עד שנקרעו. החור הלך והתרחב, עד שסוףֿסוף יכולתי לראות בברור את הנעשה למטה.
 
"צריך לעזוב את המקום הזה. הכל רקוב כאן. אפילו הווילונות מתפרקים מרוב יושן", שמעתי את אמא חוזרת ומתלוננת בפני אבא, ולא אמרתי מילה.
 
בכל בוקר היה אבא לוקח אותי לגן הילדים השכונתי. גם שם צפיתי בילדים מרחוק. שעות על גבי שעות ישבתי אל שולחן העבודה הקטן, לפני ניירות וצבעים, והתבוננתי בילדים המתרוצצים בחופשיות. מפעם לפעם ניגשה אלי הגננת ושאלה למעשיי. "קֶס קֶה טוּ פֵה, פּוֹלֶט?... מה את עושה, פולט", ביקשה לדעת בשפה שבקושי יכולתי להבין. ואני רק הנהנתי בראשי, משננת בלב את המילים הזרות, ואת שמי החדש – פּוֹלֶט, שניתן לי כאן. היא הסתפקה במבט הבוהה שלי, חייכה והניחה לי לנפשי. בחצר, כמו בתוך הגן, מצאתי לעצמי פינה מוגנת שתאפשר לי להביט בילדים. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מתרוצצת, משחקת ומפטפטת עם כולם, אבל לא זזתי ממקום מושבי.
 
באחד הימים, אחרי ארוחת הצהריים, ישבתי כדרכי במרומי עליית הגג והתבוננתי בילדים המשחקים בחצר. הם זרקו את הכדור זה לזה, קפצו, רצו וצחקו. אולי מפני שהיה זה יום שטוף שמש ואולי מפני שזיהיתי בין המשחקים ילדה מהגן שלי, הרגשתי שאינני יכולה להתאפק עוד. חיכיתי בסבלנות, עד שאמא נפנתה לעיסוקיה במטבח, ירדתי מהכיסא הגבוה, ונמלטתי כחתולה זריזה אל חדר המדרגות האפלולי. הירידה במדרגות הלולייניות הצרות התבררה כקשה יותר ממה שחשבתי. אך להפרת האיסור היה כח משכר. הרגשתי שאין דבר שאין בכחי לעשות. מוצפת באור שמילא את קומת הכניסה, יצאתי לחופשי.
 
רצתי היישר לחצר. הילדים, שנראו כנמלים מבעד לווילון התחרה שבעליית הגג, היו גבוהים ממני. הם עמדו במעגל, ומסרו זה לזה את הכדור, כשהם מדקלמים מילים של שיר בצרפתית בקצב אחיד. התקרבתי למעגל בגאווה, מסוחררת מהצלחתי במבצע ההתחמקות מעיניה הבולשות של אמא.
 
קצב הדקלום הלך והתגבר וכך גם מסירות הכדור. נעמדתי בין הילדים, משוכנעת שהכל מנחשים מה עבר עלי בדקות האחרונות של ההתחמקות והבריחה מהחדר שבעליית הגג. במעט הצרפתית שידעתי, הכרזתי בשמחה: "מוּאה אוֹסי! מוּאה אוֹסי!... גם אני! גם אני!" קראתי להם, מושיטה ידיים לכדור ומנסה למצוא לעצמי מקום בתוך המעגל. הם התעלמו מצעקותיי וצופפו את המעגל שנסגר מול עיניי. תחילה דחפו אותי מעט. "מוּאה אוֹסי! מוּאה אוֹסי!..." חזרתי על בקשתי. הושטתי את ידי אל הכדור שנמסר בתנופה מיד ליד, וניסיתי שוב את כחי, אך הילדים התעלמו מתחינותיי ודחפו אותי בגופם ובידיהם. עד מהרה מצאתי את עצמי מחוץ למעגל. כף יד גדולה ונוקשה חבטה בגבי ורק בדרך נס לא נפלתי. לו אמא היתה כאן, הייתי בוכה.
 
אחד הילדים חטף את הסרט שאמא קשרה לראשי, וברח. התחלתי לרדוף אחריו אבל שלושה ילדים אחרים תפסו אותי והקיפו אותי כטבעת. הם החלו נוגעים בי וצובטים, דוקרים אותי ומנקרים בגופי, כמו הציפורים שהצטופפו סביבי בכיכר בשעה שפיזרתי להן פרורי לחם. האחרים צחקו בינם לבין עצמם, וצעקו לעברי: "סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו!... יהודייה מלוכלכת".
 
וכאילו לא די בכך, הרים אחד הילדים את פח האשפה הציבורי, והשליך לעברי את תכולתו. עיתונים התעופפו מולי, שיירי אוכל שהתפזרו נזרקו עלי, ומצאתי את עצמי עומדת במרכז המעגל שעד לא מכבר שיחקו בו בכדור, ואילו עכשיו שיחקו בי. הם נופפו מולי באגרופיהם, חשפו שיניים, וקראו במקהלה: "סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו! סַאל ז'וויוו, סַאל ז'וויוו!..."
 
לפתע, נעה לעברי נקודה שחורה. כמו מהופנטת ליוויתי את תנועתה בקשת ענקית. היא קרבה לעברי ופגעה במצחי. מעוצמת הפגיעה, נפלתי. הרגשתי בדם שפרץ. לפני שנעצמו עיני, הספקתי לראות את הילדים בורחים מבוהלים, ומתפזרים.
 
איני יודעת כמה זמן שכבתי שם, בחצר. אטֿאט פקחתי עיניים, הושטתי יד ונגעתי במצחי. אצבעותיי חשו בשאריות דם, אך לא, לא היה סימן לפגיעה. גם לא היה כאב. התרוממתי בזהירות, והתיישבתי לאט, מסירה את הלכלוך שדבק בבגדיי, ואז ראיתי אותה: אבן עגלגלה בצבע ירקרק, לא שייכת לכאן, שונה לגמרי מאבני החצר. הרמתי אותה. היא היתה חלקה וחמימה למגע. ליטפתי בה את פניי ואת מקומות הפציעה ברגלי ובכל חלקי גופי, והכאב כאילו נעלם כלא היה. לרגעים נדמה היה לי שראיתי "עין קטנה" ממצמצת ומחייכת אליי מתוכה.
 
שמעתי את קולה של אמא קוראת לי ביידיש: "פּלָעלע, וִוי בּיסטוּ? קוּם אַ הַיים!... פולה'לה, איפה את, בואי הביתה!" החבאתי את האבן בכיס השמלה ומיהרתי לעלות. טיפסתי בכבדות, מוחה באמה את הזיעה ואת הדם שנקרש על מצחי. אמא חכתה לי על מפתן הדלת, וחיבקה אותי בזרועותיה הכחושות. משם, הובילה אותי לחדר הרחצה, מילאה את האמבט במים חמימים, ורחצה אותי בסבון הריחני שלה, השמור לאירועים מיוחדים. היא בחנה את גופי וכל אותו הזמן שתקה ועיניה היו לחות.
 
לעת ערב הגיע אבא מהעבודה, פניו מקומטות ועייפות כמו המעיל הישן שלבש. לאחר שהתרחץ והחליף את בגדיו, התיישבנו והתחלנו לאכול. פתאום, בלי שום הכנה, פניתי אליו. תחילה שאלתי בהיסוס: "טאַטעניו, ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?... אבא'לה, מה זה סַאל ז'וויוו?" השתררה דממה. אבא לא ענה. הוא הפסיק לאכול, אבל אני חזרתי והתעקשתי: "ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?"
 
אבא הפנה את פניו אל הקיר, ונעץ מבטו בתמונה הגדולה שהיתה תלויה שם תמיד: היו אלה בני משפחתו שעזב בפולין, שרובם הושמדו – אימו, עטופה במטפחת, אביו, איש מזוקן בעל פאות וכיפה, שתי אחיותיו ואחיו, ונער צעיר בעל פאות וכיפה שחורה לראשו, נאחז במשפחתו כמנסה להגן עליה, ומתבונן בנו במבט עצוב. זה היה הוא, אבא שלי, שעמד שם מהצד.
 
"ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?" לא ויתרתי והמשכתי לשאול ביתר תקיפות. עיניו של אבא התחבאו בתוך התמונה, וקפאו שם שעה ארוכה, כאילו ממתינות לקבל רמז לתשובה המיוחלת מבני המשפחה המביטים אליו.
 
אמא הסיטה את מבטה לכיוון הריצפה ומיהרה למטבח. רק קולי נשמע בתוך הדממה הגדולה שמלאה את החדר והידהד ללא מענה: "ווס איז דאָס סַאל ז'וויוו?" בעוד שוכני התמונה הגדולה שותקים ומביטים בי בעצב.