הנה זה מתחיל. לא. הנה זה מתחיל להיכתב. אות אחר אות, מילה אחר מילה, ננסה לאסוף את המחשבות עד כה לתוך סיפור שאיננו סיפור או, בעצם, בהחלט סיפור, כל כמה שסיפור הוא תיאור של הלך מחשבה, שמתחיל בנקודה מסוימת וחותר להיות תכליתי. מיד עולה ההשוואה לחיים וחיוך אירוני נלווה אליה. כה טריוויאלי? הרי לא חשבנו שנים כה רבות רק כדי לדבר על הברור מאליו. ואולי דווקא זו בדיוק מטרתנו? מטרתם של מי? של מי שסיפורם יסופר כאן באופן מאוד מגמתי (כמו כל סיפור), תוך השמטת מרכיבים מהותיים (כמו בכל סיפור), מתוך היצמדות למבטו האישי מאוד של כותב הסיפור (כמו בכל סיפור) עד שהסיפור יביא אותו על סיפוקו (כמו כל סופר).
זה שנים רבות או כמה שנים, תלוי בהיקף המבט, שאני עוקב אחר מספר דמויות, שמעולם לא נפגשו זו עם זו, חלקן מכירות זו את זו, אך רק אחת מהן מכירה את כולן (לא כולל אותי, שמכיר כמובן את כולן, עד כמה שהכרתי והיכרותי מגיעות).
הדמות הראשונה היא סוקרטס. מיד עולה בדמיון דמות עגלגלה, לבושת טוגה מלאת כתמים, שמתרוצצת ברגליה הזעירות מכאן לכאן בינות לעמודי השיש הלבנים של השוק היווני (האגורה! האגורה! הוי האגורה!). פסל ראש של סוקרטס משיש, שקניתי בחורבות מקדש דמטר באפסוס, אחד מפלאי העולם העתיק, ניצב על שולחני לצד פסלון מאבן חומה של בודהא, שמנמן אף הוא, וחייכן. הבודהא איננו מתבייש לחשוף את כרסו המשתפלת, בידו האחת צלחת ובשנייה שרשרת. סוקרטס איננו מחייך ועיניו נשואות לשמים. יש שאני מתבונן דקות ארוכות בשני הפסלונים וחושב על ההבדל שבין דמותו של חכם זה לבין דמותו של חכם זה, ותמיד מגיע למסקנה שההבדל הוא בפיסול ולא בחכמה, אף סוקרטס חייכן. מדוע, אם כן, מבטו כה יגע ועצוב לצד מבטו של הבודהא? נראה שהסיבה לכך היא שהמזרח נשאר בעבר והמערב הרצין כל-כך, זה שמר על חיוכו ודלותו וזה מביט לשמים בפחד וביראה (עד שיבוא שפינוזה ואז ניטשה ו…).
הדמות השנייה היא דקארט. בדמיוני הוא דומה לדון קיחוטה, פנים צרים ואציליים שתוגת הבדידות קורנת מהם. האחד משוטט לו במרחבים השוממים של ספרד, השני משוטט לו עם מחשבותיו במרחבים הצחיחים של הספק והוודאות. פסל עץ של דון קיחוטה שניצב אף הוא על שולחני ודיון יפה של מישל פוקו מחזקים אסוציאציה זו, ואולי גם דיוקנו הידוע של דקארט או הזייתו שהפכה לאמת.
הדמות השלישית היא שפינוזה. מבטו התָּמֵהַּ, שנשקף מכריכות ספרים רבים שעוסקים בהגותו, ספק יהיר ספק פגיע, איננו יכול להוליד אלא מחשבה חובקת כול, שנראית, אם נשאל את הדימוי מניטשה, כמערכת ביצורים שנועדה להגן עליו מפני כל פולש וזר. הן מי יוליד חשיבה פילוסופית בתחפושת של שיטה גיאומטרית, אם לא מי שחושש מעורמתן של הבריות, ובראש ובראשונה מעורמתו שלו עצמו?
דיוויד יוּם יתארח אף הוא בפגישה, ולו בזכות כך שהעיר את קאנט מתרדמתו הדוגמטית, שהרי מהי הפילוסופיה אם לא הפילוסופיה של קאנט, והפילוסופיה של קאנט, מלמדנו קאנט עצמו, מקורה במחשבתו של יוּם. היה זה דיוויד יוּם, אותו אתאיסט ספקן וסוער, שנאלץ להימלט לפריז עקב רעיונות הכפירה שלו, שידע לגעת בעצב הרגיש של הפילוסופיה, ששמו סיבתיות, כדי להוליד במחשבה הגאונית של קאנט את תפארת המחשבה הפילוסופית לדורותיה (ומה עם אריסטו? פשוט לא הגיע. יגיע? אולי). יוּם וקאנט, יוּם וקאנט, צמד שמספר סיפור שלם ממעמקי הספק של האדם ועד למרום חשיבתו השיטתית. הראשון, נהנתן, ששפתיו הבשרניות ידעו גם אוכל גם נשים, השני, קפדן, שעסקו העיקרי הוא סימון גבולות, גם בתאוריה וגם בחיים.
אחרון האורחים הוא ניטשה (אם כי במידה רבה הראשון ביניהם), מעין דמות של ג’וקר במשפחת המלוכה הפילוסופית. ליצן עצוב שידע להטיל באוויר עד לסחרור את מיטב הרעיונות של מיטב ההוגים, להעריצם ולבוז להם בו-זמנית, לקרוא את מעמקיהם ולפספס את מושגיהם הבסיסיים ביותר, למצוא בהם את אנושיותם ולגנות אותם עליה בעת ובעונה אחת. מי אם לא ניטשה הוא המחולל של סיפור זה.
דומני שהיה זה יום גשום בראשיתו של החודש או שמא בסיומו של החודש הקודם, כשדמות עגלגלה, ששמלתה נוטפת מים, הקישה על דלת ביתי. בדרך כלל אינני רגיל לקבל אורחים בשעות הבוקר, ולמען האמת, גם לא בשאר שעות היום, ולכן הופתעתי מהדפיקות על דלת ביתי. הייתי נכון לקבל את הדוור או שליח אחר כשפתחתי את דלת ביתי וראיתי מולי את סוקרטס, שלא ניתן לטעות בו. בלי לומר מילה נדחק סוקרטס הרטוב וסתור השער לביתי, כאילו ביתו הוא, כשהוא ממלמל מילים לא ברורות. מדי פעם נעצר, נעמד זמן ארוך במקום, התרכז בנקודה לא ברורה בתקרה, ברצפה או באחד הקירות, ואז שב להלך ולמלמל לעצמו. כשסגרתי את הדלת, הוא הביט בי בעיניו הגדולות והפיקחיות, חייך וסימן לי בידו להמשיך בעיסוקיי.
פניתי לחדרי ומצאתי אדם יושב אצל שולחני. הוא לא סובב את פניו אליי, גם כשנכנסתי לחדר והתקרבתי עד אליו. הייתי צריך לרכון לצדו ולהביט ישר בפניו כדי לראות במי מדובר. הוא הפנה בתנועה עייפה ועצלה את מבטו אליי בעודו מחזיק בעט נוצה מהודר מעל דף נייר משובח, לבן וריק. הביט בי בחוסר עניין ומיד החזיר את מבטו לדף והחל לכתוב באותיות גדולות, מעוגלות ויפות. לא הפרעתי לו, אינך מפריע לאדם כדקארט, גם אם הוא פולש ללא התנצלות לחדר העבודה שלך. פניתי לצאת מהחדר כדי לא להפריע לו במלאכתו והנה אני רואה שעל הכורסה ליד ארון הספרים יושב שפינוזה. הוא ישב ועלעל בספר כלשהו, דומני שהיה זה התנ”ך. קשה היה להבין אם הוא מביט בספר בעיון או בעוינות, אך מבטו היה מרוכז להפליא.
יצאתי מהחדר על בהונותיי ופניתי למטבח. אחרי סוקרטס, דקארט ושפינוזה לא הופתעתי לפגוש במטבחי את יוּם וקאנט. הראשון עומד ומציץ בסירים השונים שעל הכיריים והשני יושב זקוף על כיסא העץ הנוקשה, משיב באריכות לכל שאלה קצרה ששואל אותו יוּם. זה בין שאלה לשאלה מרים את מכסי הסירים וטועם מקרבם, וזה מנסה ללכוד את מבטו כדי להשיב לו כראוי. לפתע שמעתי קולות של גרגור ומציצה מתחת לשולחן. אף מבלי להביט ידעתי שאמצא שם את ניטשה. יושב, שעון על דופן השולחן, מיני צנצנות צבעוניות בידיו והוא לוגם מכל אחת מהם בהנאה גלויה, מגרגר בגרונו ואז בולע את הנוזל, ספק בפנים חמוצות, ספק בפנים עולצות.
“ניטשה”, קראתי בשמחה.
“אתה יכול לבקש שיפסיקו לברבר שם למעלה?”, הוא שאל במלוא הרצינות.
הרמתי את ראשי וראיתי את יוּם מקשיב בקשב רב לקאנט, מכסה של סיר בידו האחת וכף עץ בידו השנייה. “זהו בדיוק העניין”, שמעתי את קאנט מסביר לו, “בדיוק העניין. אין זו שאלה של ספק מדומה או של אמת נשגבת מבינת אנוש, זו שאלה שבין ספק מאולץ לבין אמת בכל מחיר, זו שאלה של חשיבה ביקורתית. ומהי חשיבה ביקורתית? על כך איננו חלוקים, לא אני, לא אתה, אפילו לא סוקרטס, דקארט או שפינוזה”. צחוק עז קטע את דבריו של קאנט. “גם לא שפינוזה?” צהל ניטשה מתחת לשולחן. קאנט ויוּם הביטו זה בזה בתמיהה, התכופפו בתנועות זהות, כאילו תיאמו אותן זה עם זה, והציצו מתחת לשולחן. הם התבוננו בניטשה ארוכות, כמו אינם מבינים מה נגלה לעיניהם. ניטשה החזיר להם מבט תָּמֵהַּ, ספק תם ספק מיתמם, אך חזר די מהר להתעסק בצנצנות הצבעוניות. קאנט ויוּם התרוממו שניהם יחדיו בחזרה וקאנט המשיך לדבר כאילו דיבורו לא נקטע זה עתה בצחוקו וצהלתו של ניטשה. “אנו מותחים את החשיבה עד לקצה גבולותיה…” “או, נכון יותר, כל אחד עד לקצה יכולתו”, קטע אותו יוּם. “לא, לא, לא”, הניד קאנט את ראשו בעצב, “זה לא עניין פסיכולוגי. אנו מדברים על פילוסופיה, על חשיבה, לא על משהו אישי. אני מבין את העניין הפסיכולוגי, אך רק במקום שמתגברים עליו מתחילה החשיבה הביקורתית. ראה את סוקרטס, למשל, היכן מתחילה החשיבה שלו להיות ביקורתית, האם לא בדיוק בנקודה שבה היא מפסיקה להיות חשיבה אישית? האם אין זה בדיוק הגילוי המרכזי שלו? דְחה את עולם הדימויים לטובת עולם המושגים והרי אתה בפילוסופיה”. יוּם נאנח. זה מכבר החזיר את המכסה לסיר והניח את כף העץ ליד הכיריים. “האמת”, אמר יוּם, “שאינני יודע מהיכן להתחיל. נגיד שנתחיל מסוקרטס, כמו שהצעת. מה זה אומר? האם החשיבה הסוקרטית היא הספק הסוקרטי, שננעץ בכל הכרה כחץ מורעל, או הביטחון העצמי המופרז של כל פילוסוף במחשבתו הוא? ננסח זאת כך, האם מחשבתו של סוקרטס היא מחשבתו של סוקרטס ולא מחשבתו של אף אדם אחר? ואם זה כך, האם מחשבתו של סוקרטס היא מחשבה אישית? ברור לי שאיננה סתם שיטוט אסוציאטיבי מקרי… אם כי אולי דווקא כן. יש בה ערך ביקורתי? בוודאי… או, כך לפחות נראה. אך חשיבה מושגית? מה זו חשיבה מושגית? יש חשיבה דימויית ויש חשיבה מושגית? האין מקורו של כל מושג בדימוי?”
בשלב זה יצא ניטשה מתחת לשולחן, הזדקף והביט בסקרנות בקאנט ויוּם. הם הביטו בו בחזרה, יוּם כמו מנסה לאמוד את גובהו וקאנט כמו מנסה לפענח את מבטו. כך התבוננו זה באלה ואלה בזה ארוכות. “קאנט”, פסק ניטשה אחרי שתיקה ארוכה והצביע על קאנט ביד מאוגרפת האוחזת צנצנת צבעונית. “דיוויד יוּם”, אמר אחר כך כשהוא מפנה את מבטו ליוּם עם חיוך.
“ואתה?” שאל יוּם בזהירות אך בחביבות.
“פרידריך ניטשה או דיוניסוס, תלוי מדוע אתה שואל”, ענה ניטשה ברצינות ובגאווה.
“דיוניסוס אתה לא”, פסק קאנט בחיוך, “באשר לשם הראשון שאמרת, ניטשה, אינני מכיר”.
“כיצד אתה כה בטוח שאינני דיוניסוס?” שאל ניטשה בחיוך.
“פשוט מאוד”, השיב קאנט, “דיוניסוס לא קיים. הוא לא יותר מדמות בסיפור מיתולוגי פגאני”.
“וישוע?”, השיב לו בשאלה ניטשה.
קאנט צחק באיפוק והוסיף “מהיכן צנחת עלינו?”
“לא בדיוק צנחתי”, השיב לו ניטשה בלחישה כשהוא מחייך, “הגחתי מעבר לגבולות המחשבה שלך”.
“הגחת, ליתר דיוק, מתחת לשולחן”, חייך יוּם לקאנט.
“אף זה נכון”, ענה ניטשה, “אך מה שחשוב יותר הוא שהגחתי מן הלא ידוע או מן הלא-מודע שלכם”.
“הלא ידוע איננו מעבר לגבולות המחשבה”, תיקן אותו קאנט בטון דידקטי, “עצם אפשרותו להיות ידוע ממקמת אותו בתוך גבולות המחשבה”.
יוּם הנהן בהסכמה.
