שושנת דוד

פתח דבר

אריאל שרון יצא נסער מישיבת הממשלה, שהייתה ארוכה מהרגיל. הסיכומים שהתקבלו לא השביעו את רצונו של האיש בעל העוצמה. מפלגתו, הליכוד, לא ששה לרעיון פינויָם של היישובים בחבל עזה ומציאת פתרונות למפונים. הוא אסף את ניירותיו והביט בשעונו: השעה הייתה שבע בערב. משב רוח רענן של ראשית אביב הרעיד את ניצני השקדיות. שרון נזכר בכפר מל"ל, מקום הולדתו. לולא הדאגות הכרוכות בתפקידו כראש ממשלה, היה רואה עצמו כאדם מאושר. הוא יצא לעבר ביתו, מוקף כתמיד במספר שומרי ראש. הבית, שעמד בלב הרובע המוסלמי, היה תחת אבטחה מתמדת.

הוא קם משולחן הממשלה והידק את החגורה שהתרופפה סביב בטנו, אחר־כך יישר את חולצתו הלבנה וסידר את העניבה במקומה. בתוך כך האזין לדבריו של אדם בעל מראה צנום, שנאמרו כמעט בלחש.

היה זה יום שישי. הוא מיהר להגיע לסעודת השבת, ונזכר שהוזמנו גם אורחים מתל אביב. חבריו ובני משפחתו חיכו לו. כולם ציפו לערב משפחתי נעים.

האיש סיפר לו על יהודי אמריקאי, שהגיע לישראל בראשית שנות השבעים עם אשתו, המכונה "הספרדייה". הם גרו תקופה קצרה בקיבוץ נחשולים וחשבו למצוא כאן ארץ זבת חלב ודבש. מאוחר יותר עברו להתגורר בירושלים, שם התבלטו בדעותיהם החתרניות.

"רעיונות הם יותר מסוכנים מפצצות", אמר שרון.

"אכן", מיהר לאשר איש סודו. "קשה מאוד לשנות את אופן החשיבה. כל־כך הרבה שנים אנו משקיעים בהסברה, בניסיון לבנות את ישראל התנ"כית, השלמה. למרות זאת, ישנם יהודים שעדיין מתווכחים על ירושלים, הגולן והגדה המערבית. הם מחלישים את עמנו ברעיונות של סובלנות. הם מתיימרים לחיות בדו־קיום עם אויבינו הערבים. יש לפעול בעניין, נץ שבניצים!"

שרון, המנהיג בעל אגרוף הברזל, גבר על האופוזיציה שקמה לו. הוא היה גאה בכינוי שזכה לו לאחר קרבות נועזים. בהיותו כבן ארבע־עשרה התגייס לגדודי הנוער של ה"הגנה" שפעלו במחתרת, ועמדו מול הפורעים הערבים.

הוא אסף את החומר שעל שולחנו. כיסאותיהם של חבריו לממשלה נותרו ריקים. שומרי ראשו המתינו ליציאתו. הוא הרווה את צימאונו במים. הייתה לו תחושת הקלה. בפני הממשלה ניצבו שאלות קשות. פינוי יישובי חבל עזה היה סבוך במיוחד. נושא זה עורר ויכוח סוער בקרב השרים. בחושבו על המחלוקת העזה סביב הפינוי, שאל את איש סודו:

"אבל מה הם רוצים, שמואל, מה הם רוצים? האם אחרי השואה – לאחר הקשיים שעברנו בדרך למדינה והפרחנו את השממה – ניתן עכשיו לעם הפלשתיני את הארץ המובטחת כשי? ייתכן שבסופו של דבר נמסור חלק ממנה. אני מוכן לוויתורים כואבים".

שרון היה גלוי במיוחד. נראה היה שרצה לשפוך את אשר על ליבו, כשאמר לאיש אמונו את שאולי לא העז לומר קודם:

"יותר לא יהיה שלום תמורת שטחים. שלום בעד שלום! לא למדינה הפלשתינית, לא להחזרת הגולן לסוריה, לא לחלוקת ירושלים – בירתה הנצחית של מדינת ישראל".

שמואל היטיב על ראשו את הכיפה, סידר את מעט שערותיו האפורות ונגע בציציות שלמותניו. הוא סמך מאוד על ראש הממשלה. הוא זכר את תמיכתו של שרון בגוש אמונים, למרות שלא היה דתי. הם הכירו ב־1982. היה זה במלחמת לבנון הראשונה, כאשר נכנסו יחד לצור ולצידון. כאיש "מוסד", הוא תפקד בלוחמה שהתנהלה ברחובות ביירות, אשר התמשכה מעבר למצופה. הייתה זו מלחמת בזק, שנועדה להשמיד את קיני הפת"ח. שרון הצליח להגשים את המטרה שקבע מנחם בגין. הייתה ביניהם חברות טובה, אלא שלדעת בגין שרון היה חסר כל יחס לדת ולמסורת.

בגין לא יכול היה להשלים עם הזוועות שהתרחשו במחנות הפליטים סברה ושתילה. הוא סלד מהפלנגות שטבחו שם במאות זקנים, נשים וטף חסרי מגן. שרון כונה אז "הקַצב מלבנון", אולם יעילותו לא הייתה מוטלת בספק. מנחם בגין אמר ש"הערבים מכבדים כוח, ושרון מגלם אותו".

שמואל ברר היטב את מילותיו:

"אריאל, עלינו להיות זהירים. יש לכבד ישות מדינית קטנטנה זו, המשתרעת על כארבעים אחוז מהשטח שנכבש ב־67'. היהודים האמריקאים תומכים בנו תמיד, אך יחד עם זאת הם נושמים דמוקרטיה, שעל ברכיה התחנכו. לפיכך, חשוב שיתקיימו כאן ארגונים הפתוחים לדו־שיח ושלום – כל עוד שסובלנות זו לא תהפוך לחולשה. אנחנו שוקלים כיצד לחדור לסביבתו של היהודי האמריקאי ואשתו 'הספרדייה'. נצטרך למצוא פתרון לאי־השקט שנוצר סביבם, מאחר שהם מערערים את רוחם של האנשים ויוצרים אוטופיות שגויות בקרב הצעירים והסטודנטים. הם גם נפגשים עם הפרנסיסקני מה'קאסה נובה', שיש לו קשרים בינלאומיים".

שרון נעץ בו מבט נוקב. הוא הכיר היטב את עבודתו המעולה של שמואל, שהיה מומחה במלאכת השכנוע. הוא היה בטוח שהעניין חשוב וכי עליו להתערב. משום כך אמר ללא היסוס:

"שמואל, עשה את עבודתך!"

הם ירדו במדרגות הבניין. מכונית השרד המתינה להם, כשדלתה פתוחה. הייתה זו השנה החמישית לפרוץ האינתיפאדה. שרון ידע היטב שהתגרוּת, כמו ביקורו הבלתי־צפוי ברחבת המסגדים, עלולה להוביל למהומות. אולם האם השימוש באלימות היה הכרחי לדיכויָן? ב־28 בספטמבר, שנת 2000, נשלח המסר: "ירושלים אינה נתונה למשא ומתן". ההתגרות הייתה כעין ניצחון עבורו.

בשבתות, כשנשאר בירושלים, שהה תמיד בביתו שברובע המוסלמי. עובדה זו הביאה לו פופולריות רבה, שהינה נשק ביד האסטרטג. הפעולה הפופוליסטית האחרונה הייתה כשדיבר עם עולים מרוסיה בשפתם, אותה למד מהוריו. היה זה כאשר הגיע להתפלל בכותל, דבר נדיר לגביו.

שרון היה מודע היטב לדעה הרווחת כלפיו: "אני אומר את מה שאני חושב, ואני מקיים את מה שאני מבטיח!"

מתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר הצדיקה את מדיניות היד הקשה שנקט. מעמדו צבר תאוצה בדעת הקהל. מדי יום דוּוח על התקפות הח'מאס והג'יהאד האסלאמי. המחבלים המתאבדים, שנשאו חומר נפץ על גופם, הדאיגו אותו ביותר. חוסר הביטחון הגיע לקצה גבול היכולת. ההתנגדות הפנימית לפינוי יישובי חבל עזה אף היא העיקה עליו מאוד. היה צורך לטפל בזה בכפפות של משי.

"שמואל, עשה את עבודתך!" חזר ואמר.

הוא רכש את ביתו בתקופה הקשה של מלחמת יום כיפור, במטרה להוכיח שהרובע המוסלמי נגיש ליהודים. במרפסת הבית עמדה חנוכייה שעוצבה כמנורת שבעת הקנים. היא הוצבה בצורה בולטת כדי שתיראה מכיוון הרחוב. ארבעה אנשי ביטחון שמרו בפתח והרחיקו תיירים סקרנים. דגלי ישראל התנוססו סביב. כזה היה אריאל – נועז במלחמה ובשלום. היותו איש צבא מחד, ופוליטיקאי מאידך, הפכה אותו מאריק הלוחם לשרון האסטרטג, היושב סביב שולחן הדיונים.

בבוקר עוד הספיק לטוס במסוק, כדי לראות את בניית החומה במלוא היקפה. החומה, שגובהה שמונה מטרים, הפרידה בין השטח הישראלי לזה הפלשתיני. היא השתרעה על פני מאתיים קילומטר, ואורכה הסופי תוכנן להגיע לשש מאות קילומטר.

בדרכו לישיבה, אכל ארוחת צהריים עם מנהל חוותו שבנגב. החווה, שהייתה מושא חלומותיו, נתנה לו גם תחושה של חופש ושחרור מלחצי היום יום. כאן יהיה מקום פרישתו.

שמואל נכנס לרכב השרד ואמר נחרצות:

"עלינו לקחת את הדברים לידיים. חברנו היהודי־אמריקאי נראה בטקסים לזכר יצחק רבין. אתה יודע שזה לא טוב. הוא מדבר רבות על רוח אוּר כשׂדים. בדוקטרינות שלו הוא מציג את נקודת המפגש בין ערבים, יהודים ונוצרים המתמקדת באברהם – אבי כל המאמינים".

שמואל ידע שנושא יצחק רבין לא היה לרוחו של אריאל שרון. הוא ניצל זאת כדי לרכוש את אמונו ולהצדיק כל פעולה שהתבצעה על־ידי השירותים החשאיים. לפני שהמאבטח סגר את הדלת, הוא הוסיף ואמר: "המודיעין מצא באינטרנט אתר שנקרא urpax.com, בו רשומות אלפי כניסות. באתר זה הוא מפיץ את הדוקטרינה שמתפשטת בקרב הסטודנטים הצעירים".

אריאל שרון הניח את ידו על כתפו של שמואל, ואמר לו: "חבר. בחן היטב את השימוש בכוח. איננו יכולים לבזבזו. גלה מה מעשיהם של היהודי האמריקאי ושותפתו, 'הספרדייה'. אגב, מה שמו?"

"אהרון, אהרון כהן, אדוני!"

"יהא שם ה' מבורך, שמואל!"

"ברוך הוא וברוך שמו לעולם וָעד!"

רכב השרד נבלע ברחובותיה הסואנים של ירושלים.