וילט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וילט
מכר
מאות
עותקים
וילט
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: סיגל אדלר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 494 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 14 דק'

שרלוט ברונטה

שרלוט ברונטה (אנגלית: Charlotte Brontë‏; 21 באפריל 1816 - 31 במרץ 1855) הייתה‎ ‎סופרת אנגליה נודעת ומוערכת שיצירותיה מהוות חלק מקנון הספרות האנגלית.

ברונטה נולדה בתורנטון ביורקשייר, הבת השלישית למשפחה של חמש בנות ובן אחד. אביה פטריק היה כומר ממוצא אירי. ב-1820 המשפחה עברה לבית הכומר בהווארת', ושנה אחרי כן מתה אם המשפחה מריה.
שרלוט עם אחיותיה הגדולות מריה ואליזבת ואחותה הצעירה אמילי, נשלחו לבית הספר קוון-ברידג'. התנאים הקשים במוסד זה, באו לידי ביטוי ברומן "ג'יין אייר" בתיאור בית הספר לווד. התנאים הירודים ששררו בבית הספר, ומגפת שחפת שפרצה במקום, גרמו למותן של מריה ואליזבת. שרלוט ואמילי הוחזרו לביתן.
ב-1846 שרלוט אמילי ואן פרסמו ספר שירים משותף בשמות עט גבריים, שרלוט נקראה קורר בל. בתקופה זו היא סיימה את הרומן הראשון שלה "הפרופסור" אך לא הצליחה לפרסמו. למרות זאת התחילה לכתוב את "ג'יין אייר" שפורסם ב-1847 וזכה להצלחה מידית.

תקציר

בודדה על סיפון האונייה, בלי מכר וידיד ובלי איש מבני משפחתה, מפליגה לוסי סְנוֹ מאנגליה אל וילֶט שבבלגיה כדי לשמש שם מורה בפנימייה לבנות. במקום עבודתה החדש עליה להתמודד עם תלמידותיה הפורקות עול ועם המנהלת החשדנית, וגם עם מערכת הרגשות המורכבים שמעורר בה תחילה הרופא האנגלי של בית-הספר – ואחר-כך המורה לספרות מהיר-החימה, פול עמנואל.
"וילט", הרומן האחרון שכתבה שרלוט ברונטה, הוא האוטוביוגרפי שבכל ספריה. הוא מבוסס על האכזבות בחיי הרגש שבהן התנסתה היא עצמה כאשר למדה ולימדה נערות לפרנסתה בבריסל. היצירה מעלה בעוצמה ובדרך נוגעת ללב את קשיי הבדידות ואת ייסורי האהבה שאינה נענית, ומסופרת מפי גיבורה הנחושה בדעתה לשמר את עצמאותה ואת נכסי הרוח שלה חרף סביבתה העוינת.
 
שרלוט ברונטה (1855-1816) היא הידועה שבבני ברונטה, שהתברכו בדמיון עשיר ובכשרון כתיבה פורה. היא התייתמה מאמהּ בהיותה בת חמש; דודתה, שהתגוררה בביתם, השגיחה מאז עליה ועל ארבע אחיותיה (ביניהן אמילי ואַן, שאף הן כתבו רומנים בהתבגרן) ועל אחיה. האחיות והאח התחנכו חינוך נוקשה ומחמיר בידי אביהם הכומר. כדי להתגבר על האווירה הקודרת ששררה בבית ועל בדידותן, ארבע האחיות הרבו לקרוא, השתעשעו בחיבור עלילות דמיוניות וכתבו שירים. שרלוט בת השמונה, ושלוש אחיותיה הצעירות ממנה, למדו תחילה בפנימייה המנוהלת כמוסד צדקה בחסות הכנסייה; את הסבל שידעה שם הנציחה בספרה ג'יין אייר. מאוחר יותר למדה שרלוט בבית-הספר הפרטי של מרת ווּלֶר, שאליו שבה לאחר כמה שנים כדי ללמד בו. אחר-כך היתה אומנת במשפחה אמידה, ובהיותה בת עשרים ושש נסעה עם אמילי אחותה להשלים את השכלתה במוסד חינוכי פרטי בבריסל, שבו אף שימשה מורה לאנגלית. בבריסל כתבה כמה רומנים, ביניהם את וילט. כאשר התפרסם הרומן התגברה שרלוט על התנגדות אביה ונישאה לעוזרו הצעיר, אך לאחר שנה חלתה ונפטרה.

פרק ראשון

1
בְּרֶטוֹן
 
הסנדקית שלי גרה בבית יפה בעיר ברטון הנקייה והעתיקה. משפחת בעלה גרה שם מדורי דורות ובניה אפילו נשאו את שם מקום הולדתם – בני ברטון מברטון – אם בשל צירוף מקרים ואם משום שאחד מאבות המשפחה הקדמונים היה אדם רם מעלה די הצורך להוריש את שמו לאזור מגוריו, זאת איני יודעת.
 
בילדותי ביקרתי בברטון בערך פעמיים בשנה, ואהבה גדולה אהבתי את הביקורים האלה. בייחוד מצאו חן בעיני הבית ושוכניו. החדרים הגדולים והשלווים, סידור הרהיטים היפה, החלונות הרחבים והנקיים, המרפסת בחוץ המשקיפה על הרחוב העתיק והמהודר, שכמו שררה בו תמיד אווירת יום ראשון ויום חג – כה שליו היה והמדרכה בו כה נקייה – כל אלה מצאו חן בעיני מאוד.
 
ילד אחד בבית שדייריו כולם בוגרים, בדרך-כלל מכרכרים סביבו, ואכן זכיתי לתשומת-לב רבה, גם אם מאופקת, מגברת ברטון, שהתאלמנה מבעלה הרופא כשעוד היתה צעירה ויפה, בטרם הכרתי אותה, ונשארה עם בן אחד.
 
היא לא היתה צעירה, למיטב זיכרוני, אבל עדיין יפה, גבוהה, חטובה, ואף שהיתה כהה ביחס לנשים אנגליות, בכל-זאת ניכרו תמיד צחוּת בריאה בפניה השחומות, וחיוניוּת בזוג עיניה השחורות, היפות ומלאות השמחה. אנשים הביעו צער על שלא הורישה את גווניה לבנה. עיניו היו כחולות – אם כי, כבר בילדותו, היו נוקבות מאוד – ואת צבע שערו הארוך העזו חבריו להגדיר רק כשנפל עליו אור השמש, ואז כינו אותו זהוֹב. עם זאת ירש מאמו את תווי הפנים וגם את שיניה הטובות, את קומתה (או את ההבטחה לקומתה, שכן עדיין לא היה בוגר), ויותר מכול, את בריאותה המושלמת ואת האופי שאיכותו וייחודיותו לא יסולאו בפז.
 
בסתיו של אותה שנה שהיתי בברטון. הסנדקית שלי עצמה באה לקחת אותי מקרובי המשפחה שביתם היה מקום מגורי הקבוע באותה עת. אני חושבת שהיא ראתה אז בבירור את העתיד לבוא, את מה שלא יכולתי לנחש אפילו ברמז. ועם זאת החשד הקל שבקלים די היה בו להשרות עלי עצבות חסרת מנוח, ושינוי באווירה ובחברה שימח אותי.
 
הזמן חלף תמיד בנעימים בחברת הסנדקית שלי, לא בסערה, אלא בנועם, כמו נהר מלא עד גדותיו הזורם בעמק. ביקורי אצלה דמו לשהייתם של נוצרי ושאפתןי[1] ליד נחל מקסים ש'משתי גדותיו התנשאו עצים ירוקים ונפרשו אפרים שעוטרו כל השנה בפרחי שושן.'י[2] לא היה בהם לא קסמו של גיוון, ולא הריגוש שבהתרחשות, אבל שלווה היתה חביבה עלי כל-כך וביקשתי לי גירויים מעטים כל-כך, עד שכאשר הופיע אחד שכזה הוא היה בעיני כמעט מטרד, והייתי מעדיפה שבכל-זאת ישמור מרחק.
 
יום אחד התקבל מכתב שתוכנו הפתיע בלי ספק את גברת ברטון וקצת הדאיג אותה. תחילה חשבתי שזה מכתב מהבית, והצטמררתי מהציפייה למי-יודע איזו בשורה רעה, אבל דבר לא נאמר לי ונדמה שהעננה חלפה.
 
למחרת, כשחזרתי מטיול ארוך, גיליתי, כשנכנסתי לחדר השינה שלי, שחל בו שינוי לא צפוי. נוסף על המיטה הצרפתית שליי[3] בכוך האפלולי שלה, הופיעה בפינה עריסה קטנה מקושטת באריג לבן, ונוסף על שידת המהגוני שלי ראיתי שידה קטנטנה מעץ סיסם שחור. עמדתי על מקומי, בהיתי והרהרתי.
 
'מה מרמזים הסימנים והאותות האלה?' שאלתי. התשובה היתה ברורה. 'עוד אורח מגיע: גברת ברטון מצפה לעוד אורחים.'
 
כשירדתי לארוחת הערב ניתנו ההסברים. אמרו לי שילדה קטנה – בתו של חבר וקרוב רחוק של ד'ר ברטון המנוח – תהיה בקרוב שותפתי לחדר. הילדה הקטנה הזאת, הוסיפו וסיפרו לי, איבדה לא מזמן את אמהּ, אף שבעצם, הוסיפה מיד גברת ברטון, האבדה לא היתה גדולה כמו שהיה אפשר לחשוב ברגע הראשון. גברת הוֹם (נראה שהוֹם היה השם) היתה אישה יפה מאוד, אבל קלת דעת וחסרת אחריות, שהזניחה את ילדתה ואִכזבה את בעלה והכאיבה לו. נישואיהם היו כל-כך לא מוצלחים, עד שבסופו של דבר הסתיימו בפירוד – פירוד מתוך הסכמה הדדית, ללא שום הליך משפטי. זמן קצר אחר-כך התישה את עצמה הגברת בנשף, הצטננה, קדחה, ולאחר מחלה קצרה הלכה לעולמה. את בעלה – שהיה כמובן אדם רגיש מאוד, והידיעה הפתאומית מדי הכתה אותו בהלם שאין לתארו – היה קשה, כך נראה, לשכנע בשלב זה שלא קשיחות היתר שגילה והחסך בסבלנות ובחמלה הם שתרמו להחשת קִצהּ. הוא שקע במחשבות נוגות עד שנפלה רוחו. הרופאים התעקשו שאולי נסיעה תהיה המרפא ויש לנסות זאת, ובינתיים הציעה גברת ברטון לשמור על ילדתו הקטנה. 'ואני מקווה,' הוסיפה הסנדקית שלי לסיכום, 'שהילדה לא תהיה כמו אמא שלה, הפלרטטנית הכי טיפשה וריקנית שיכול אדם נבון בחולשתו לשאת לאישה. כי,' כך אמרה, 'מר הום אכן הוא אדם נבון בדרכו שלו, גם אם לא מעשי במיוחד: המדע חביב עליו, והוא מבלה את מחצית חייו בניסויים במעבדה – משהו שאשתו הפרפרית לא יכלה להבין ולסבול, ולמען האמת,' הודתה הסנדקית שלי, 'גם בעיני זה לא היה מוצא חן.'
 
בתגובה לשאלתי היא סיפרה לי עוד שבעלה המנוח נהג לומר שהמקור לזיקתו של מר הום למדע הוא מלומד צרפתי שהיה דודו מצד אמו, שכן מוצאו היה, כנראה, מעורב – צרפתי וסקוטי – והיו לו קרובי משפחה שהתגוררו בצרפת, בהם היה יותר מאחד שהוסיף de לפני שמו וכינה עצמו אציל.
 
בשעה תשע באותו הערב נשלח משרת לקבל את פני הכרכרה שהיתה אמורה להביא את האורחת הקטנה שלנו. גברת ברטון ואני ישבנו לבד בטרקלין וחיכינו לבואה, שכן ג'ון גרהם ברטון נסע לבקר חבר ללימודים שגר בכפר. בזמן שחיכתה קראה הסנדקית שלי את עיתון הערב. אני תפרתי. הערב היה גשום. הגשם הצליף בשמשות, והרוח נשמעה כעוסה וחסרת מנוח.
 
'ילדה מסכנה!' אמרה גברת ברטון מפעם לפעם. 'איזה מזג אוויר למסע! הלוואי שכבר היתה כאן בריאה ושלמה.'
 
מעט לפני עשר בישר פעמון הדלת על שובו של ווֹרֶן. ברגע שנפתחה הדלת רצתי אל המבואה, שם היו מונחים ארגז מסע וקופסאות כובעים. לידם עמדה מישהי, מעין ילדה-אומנת, ולמרגלות גרם המדרגות עמד וורן, בזרועותיו צרור עטוף ברדיד.
 
'זאת הילדה?' שאלתי.
 
'כן, מיס.'
 
הייתי פותחת את הרדיד ומנסה להציץ פנימה, אבל מיד הפנה ממני וורן את הצרור אל כתפו.
 
'תוריד אותי, בבקשה,' אמר קול קטן כשפתח וורן את דלת הטרקלין, 'ותוריד את הרדיד הזה,' המשיך הקול הדובר. בידו הקטנה שלף את הסיכה ובמעין דחיפות אנינה הסיר את הכיסוי המסורבל. היצור שנגלה עכשיו לעין עשה ניסיון זריז לקפל את הרדיד, אבל היריעה היתה כבדה וגדולה מכדי שהידיים והזרועות האלה יוכלו להחזיק בה ולהשתלט עליה. 'בבקשה, תן את זה להרייט,' נשמעה אז ההוראה, 'והיא תשים את זה במקום.' ואז הסתובב היצור ונעץ את עיניו בגברת ברטון.
 
'בואי הנה, חמודה קטנה,' אמרה הגברת. 'תני לי לראות אם אַת רטובה וקר לך, תני לי לחמם אותך ליד האח.'
 
הילדה התקרבה מיד. משנחלצה מהכיסוי היא נראתה קטנה ביותר, אבל דמותה הגמדית היתה נקייה ומטופחת מכף רגל ועד ראש, קטנה, שברירית וזקופה. כשישבה בחיקה השופע של הסנדקית שלי היא נראתה ממש כמו בובה. צווארה העדין כשעווה וראשה העטור תלתלי משי רק העצימו, בעיני, את הדמיון.
 
גברת ברטון אמרה משפטי חיבה קצרים, בעודה מעסה את כפות ידיה, את זרועותיה ואת כפות רגליה של הילדה כדי לחמם אותן. תחילה בחן אותה מבט נוגה, אבל עד מהרה היא נענתה בחיוך. בדרך-כלל לא היתה גברת ברטון אישה המגלה סימני חיבה: אפילו כלפי בנה היקר כל-כך ללבה נדיר שהיתה התנהגותה רגשנית, ולעתים תכופות היתה מסויגת. אבל כשהאורחת הקטנה הזאת חייכה אליה, היא נשקה לה ושאלה –
 
'ומה שמך, פצפונת שלי?'
 
'מיסי.'
 
'וחוץ ממיסי?'
 
'אבא קורא לי פּוֹלי.'
 
'האם פולי תשמח לגור אצלי?'
 
'לא לתמיד, עד שאבא יחזור הביתה. אבא נסע.' היא נענעה את ראשה נמרצות.
 
'הוא יחזור אל פולי או ישלח להביא אותה אליו.'
 
'באמת, גברתי? את יודעת את זה?'
 
'אני חושבת כך.'
 
'אבל הרייט לא חושבת כך. לפחות לא בקרוב. הוא חולה.'
 
עיניה מלאו דמעות. היא משכה את ידה מידה של גברת ברטון וזזה כדי לרדת מברכיה. תחילה נענתה התנועה בהתנגדות, אבל אז היא אמרה –
 
'בבקשה, אני רוצה לרדת. אני יכולה לשבת על שרפרף.'
 
הותר לה להחליק מהברך ולקחת שרפרף, והיא גררה אותו אל פינה אפלולית מאוד ושם התיישבה. גברת ברטון, אף שהיתה אישה סמכותית, ובעניינים חשובים אפילו שתלטנית, היתה אדישה כשהיה מדובר בזוטות. היא הניחה לילדה לעשות כרצונה. היא אמרה לי, 'עכשיו התעלמי ממנה.' אבל בכל-זאת הסתכלתי. ראיתי את פולי מניחה את מרפקה הקטן על ברכה הקטנה ומשעינה את ראשה על כף ידה. הבחנתי ששלפה ממחטה זערורית מהכיס הקטן בשמלתה הקטנה כשל בובה, ואז שמעתי אותה בוכה. ילדים אחרים הסובלים כאב או צער בוכים בקול רם, בלי בושה או מעצור. אבל היצור הזה בכה, ומפעם לפעם משיכות קלות ביותר באף הן שהעידו על רגשותיו. גברת ברטון לא שמעה זאת, וטוב שכך. כעבור שעה קלה תבע קול שבקע מן הפינה –
 
'אפשר לצלצל בפעמון להרייט?'
 
צלצלתי והאומנת שנקראה לבוא הגיעה.
 
'הרייט, צריך להשכיב אותי,' אמרה גברתה הקטנה. 'את צריכה לשאול איפה המיטה שלי.'
 
הרייט אמרה שכבר ביררה את הדבר.
 
'שאלי אם את ישנה אתי, הרייט.'
 
'לא, מיסי. את חולקת חדר עם הגברת הצעירה הזאת' אמרה האומנת והצביעה עלי.
 
מיסי לא קמה ממושבה, אבל ראיתי שהיא מחפשת אותי בעיניה. כעבור כמה דקות שבהן בחנה אותי בעיניה הגיחה מפינתה.
 
'אני מאחלת לך לילה טוב, גברתי,' אמרה לגברת ברטון, אבל על פניי חלפה בלי לומר דבר.
 
'לילה טוב, פולי,' אמרתי.
 
'אין צורך לומר לילה טוב כי אנחנו ישנות באותו החדר,' השיבה בטרם הסתלקה מהטרקלין. שמענו את הרייט מציעה לשאת אותה למעלה. 'אין צורך,' היתה שוב תשובתה, 'אין צורך, אין צורך,' ובצעדים קטנים ולאים טיפסה במעלה המדרגות.
 
כשנשכבתי לישון כעבור שעה מצאתי אותה עדיין ערה לגמרי. היא סידרה את הכריות שלה כדי שיתמכו בגופה הקטן בתנוחת ישיבה. ידיה השלובות נחו בנחת על הסדין, באיפוק לגמרי לא ילדותי שלא הלם את גילה. זמן-מה נמנעתי מלדבר אליה, אבל ממש לפני שכיביתי את האור המלצתי לה לשכב.
 
'עוד מעט,' היתה התשובה.
 
'אבל את תצטנני, מיסי.'
 
היא נטלה פריט לבוש קטנטן מהכיסא שלצד עריסתה ועטפה בו את כתפיה. הנחתי לה לעשות כרצונה. זמן-מה הקשבתי בחשכה וידעתי שהיא עדיין בוכה – בכי חנוק, חרישי ומהוסס.
 
כשהתעוררתי עם אור יום קלטה אוזני צליל טפטוף מים, והנה ראיתי שהיא קמה ועלתה על שרפרף סמוך לאגן הרחצה, ובמאמץ ובקושי הטתה את הקנקן (שלא יכלה להרים) כדי לשפוך את תוכנו לתוך האגן. היה מוזר לצפות בה מתרחצת ומתלבשת, קטנה, פעלתנית ושקטה כל-כך. אין ספק שלא היתה רגילה להתרחץ בעצמה, והכפתורים, השרוכים, הווים והלולאות הקשו עליה. העדות להתמודדותה הנחושה אתם היתה מרנינה. היא קיפלה את כתונת הלילה שלה, יישרה היטב את אריג מיטתה, נסוגה לפינה ונעמדה בלי לזוז, מוסתרת שם בווילון הלבן הרחב. התרוממתי קצת ושרבבתי את ראשי קדימה כדי לראות מה היא עושה, וראיתי שהיא מתפללת על ברכיה, ומצחה מונח על כפות ידיה.
 
האומנת שלה נקשה על הדלת. היא זינקה על רגליה.
 
'אני לבושה, הרייט,' אמרה. 'התלבשתי בעצמי, אבל אני לא מרגישה מסודרת. תעשי שאהיה מסודרת!'
 
'למה התלבשת בעצמך, מיסי?'
 
'ששש! דברי בשקט, הרייט, שלא תעירי את הילדה' (והתכוונה אלי, שכן עכשיו שכבתי בעיניים עצומות). 'התלבשתי בעצמי כדי שאדע אחרי שתעזבי אותי.'
 
'את רוצה שאלך?'
 
'הרבה פעמים כשאת מתרגזת אני רוצה שתלכי, אבל לא עכשיו. קִשְרִי את החגורה שלי ישר. תיישרי את השיער שלי, בבקשה.'
 
'החגורה שלך ישרה למדי. איזה בן-אדם קטן וקפדן את!'
 
'צריך לקשור אותה מחדש. בבקשה קִשְרִי אותה.'
 
'אז הנה. כשאלך תצטרכי שהגברת הצעירה תלביש אותך.'
 
'בשום אופן.'
 
'למה? היא גברת צעירה נחמדה מאוד. אני מקווה שאת מתכוונת להתנהג אליה יפה, מיסי, ולא להתרברב.'
 
'היא בשום אופן לא תלביש אותי.'
 
'יצור מצחיק שכמוך!'
 
'את לא מעבירה את המסרק בקו ישר בשיער שלי, הרייט, והוא יצא עקום.'
 
'איי, קשה להשביע את רצונך. זה בסדר?'
 
'לא רע. לאן אלך עכשיו שאני לבושה?'
 
'אקח אותך אל חדר ארוחת הבוקר.'
 
'אז בואי.'
 
הן התקדמו אל הדלת. היא נעצרה.
 
'אוי! הרייט, הלוואי שזה היה הבית של אבא! אני לא מכירה את האנשים האלה.'
 
'תהיי ילדה טובה, מיסי.'
 
'אני ילדה טובה, אבל כואב לי כאן,' היא הניחה את כף ידה על לבה ונאנחה בעודה אומרת שוב ושוב: 'אבא! אבא!'
 
קמתי וזינקתי על רגלי כדי לראות את המחזה הזה בעודו בטווח הראייה.
 
'אִמְרִי בוקר טוב לגברת הצעירה,' הורתה הרייט.
 
היא אמרה 'בוקר טוב' ואז יצאה מהחדר בעקבות האומנת שלה. באותו יום עזבה הרייט לזמן-מה כדי לבקר את חבריה שגרו בשכנוּת.
 
כשירדתי מצאתי את פולינה (הילדה קראה לעצמה פולי, אבל שמה המלא היה פולינה מרי) ישובה אל שולחן ארוחת הבוקר לצדה של גברת ברטון. לפניה היה ספל חלב, פרוסת לחם כיסתה את כל כף ידה שהיתה מונחת על מפת השולחן בלי לזוז: היא לא אכלה.
 
'אין לי מושג איך אפשר לנחם את היצור הקטן הזה,' אמרה לי גברת ברטון, 'היא לא אוכלת כלום, ולפי המראה שלה גם לא ישֵנה.'
 
הבעתי את ביטחוני בהשפעתם של זמן וטוב לב.
 
'אם מישהו בבית ימצא חן בעיניה, היא תסתגל במהירות, אבל לא עד אז,' השיבה גברת ברטון.

שרלוט ברונטה

שרלוט ברונטה (אנגלית: Charlotte Brontë‏; 21 באפריל 1816 - 31 במרץ 1855) הייתה‎ ‎סופרת אנגליה נודעת ומוערכת שיצירותיה מהוות חלק מקנון הספרות האנגלית.

ברונטה נולדה בתורנטון ביורקשייר, הבת השלישית למשפחה של חמש בנות ובן אחד. אביה פטריק היה כומר ממוצא אירי. ב-1820 המשפחה עברה לבית הכומר בהווארת', ושנה אחרי כן מתה אם המשפחה מריה.
שרלוט עם אחיותיה הגדולות מריה ואליזבת ואחותה הצעירה אמילי, נשלחו לבית הספר קוון-ברידג'. התנאים הקשים במוסד זה, באו לידי ביטוי ברומן "ג'יין אייר" בתיאור בית הספר לווד. התנאים הירודים ששררו בבית הספר, ומגפת שחפת שפרצה במקום, גרמו למותן של מריה ואליזבת. שרלוט ואמילי הוחזרו לביתן.
ב-1846 שרלוט אמילי ואן פרסמו ספר שירים משותף בשמות עט גבריים, שרלוט נקראה קורר בל. בתקופה זו היא סיימה את הרומן הראשון שלה "הפרופסור" אך לא הצליחה לפרסמו. למרות זאת התחילה לכתוב את "ג'יין אייר" שפורסם ב-1847 וזכה להצלחה מידית.

עוד על הספר

  • תרגום: סיגל אדלר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 494 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 14 דק'
וילט שרלוט ברונטה
1
בְּרֶטוֹן
 
הסנדקית שלי גרה בבית יפה בעיר ברטון הנקייה והעתיקה. משפחת בעלה גרה שם מדורי דורות ובניה אפילו נשאו את שם מקום הולדתם – בני ברטון מברטון – אם בשל צירוף מקרים ואם משום שאחד מאבות המשפחה הקדמונים היה אדם רם מעלה די הצורך להוריש את שמו לאזור מגוריו, זאת איני יודעת.
 
בילדותי ביקרתי בברטון בערך פעמיים בשנה, ואהבה גדולה אהבתי את הביקורים האלה. בייחוד מצאו חן בעיני הבית ושוכניו. החדרים הגדולים והשלווים, סידור הרהיטים היפה, החלונות הרחבים והנקיים, המרפסת בחוץ המשקיפה על הרחוב העתיק והמהודר, שכמו שררה בו תמיד אווירת יום ראשון ויום חג – כה שליו היה והמדרכה בו כה נקייה – כל אלה מצאו חן בעיני מאוד.
 
ילד אחד בבית שדייריו כולם בוגרים, בדרך-כלל מכרכרים סביבו, ואכן זכיתי לתשומת-לב רבה, גם אם מאופקת, מגברת ברטון, שהתאלמנה מבעלה הרופא כשעוד היתה צעירה ויפה, בטרם הכרתי אותה, ונשארה עם בן אחד.
 
היא לא היתה צעירה, למיטב זיכרוני, אבל עדיין יפה, גבוהה, חטובה, ואף שהיתה כהה ביחס לנשים אנגליות, בכל-זאת ניכרו תמיד צחוּת בריאה בפניה השחומות, וחיוניוּת בזוג עיניה השחורות, היפות ומלאות השמחה. אנשים הביעו צער על שלא הורישה את גווניה לבנה. עיניו היו כחולות – אם כי, כבר בילדותו, היו נוקבות מאוד – ואת צבע שערו הארוך העזו חבריו להגדיר רק כשנפל עליו אור השמש, ואז כינו אותו זהוֹב. עם זאת ירש מאמו את תווי הפנים וגם את שיניה הטובות, את קומתה (או את ההבטחה לקומתה, שכן עדיין לא היה בוגר), ויותר מכול, את בריאותה המושלמת ואת האופי שאיכותו וייחודיותו לא יסולאו בפז.
 
בסתיו של אותה שנה שהיתי בברטון. הסנדקית שלי עצמה באה לקחת אותי מקרובי המשפחה שביתם היה מקום מגורי הקבוע באותה עת. אני חושבת שהיא ראתה אז בבירור את העתיד לבוא, את מה שלא יכולתי לנחש אפילו ברמז. ועם זאת החשד הקל שבקלים די היה בו להשרות עלי עצבות חסרת מנוח, ושינוי באווירה ובחברה שימח אותי.
 
הזמן חלף תמיד בנעימים בחברת הסנדקית שלי, לא בסערה, אלא בנועם, כמו נהר מלא עד גדותיו הזורם בעמק. ביקורי אצלה דמו לשהייתם של נוצרי ושאפתןי[1] ליד נחל מקסים ש'משתי גדותיו התנשאו עצים ירוקים ונפרשו אפרים שעוטרו כל השנה בפרחי שושן.'י[2] לא היה בהם לא קסמו של גיוון, ולא הריגוש שבהתרחשות, אבל שלווה היתה חביבה עלי כל-כך וביקשתי לי גירויים מעטים כל-כך, עד שכאשר הופיע אחד שכזה הוא היה בעיני כמעט מטרד, והייתי מעדיפה שבכל-זאת ישמור מרחק.
 
יום אחד התקבל מכתב שתוכנו הפתיע בלי ספק את גברת ברטון וקצת הדאיג אותה. תחילה חשבתי שזה מכתב מהבית, והצטמררתי מהציפייה למי-יודע איזו בשורה רעה, אבל דבר לא נאמר לי ונדמה שהעננה חלפה.
 
למחרת, כשחזרתי מטיול ארוך, גיליתי, כשנכנסתי לחדר השינה שלי, שחל בו שינוי לא צפוי. נוסף על המיטה הצרפתית שליי[3] בכוך האפלולי שלה, הופיעה בפינה עריסה קטנה מקושטת באריג לבן, ונוסף על שידת המהגוני שלי ראיתי שידה קטנטנה מעץ סיסם שחור. עמדתי על מקומי, בהיתי והרהרתי.
 
'מה מרמזים הסימנים והאותות האלה?' שאלתי. התשובה היתה ברורה. 'עוד אורח מגיע: גברת ברטון מצפה לעוד אורחים.'
 
כשירדתי לארוחת הערב ניתנו ההסברים. אמרו לי שילדה קטנה – בתו של חבר וקרוב רחוק של ד'ר ברטון המנוח – תהיה בקרוב שותפתי לחדר. הילדה הקטנה הזאת, הוסיפו וסיפרו לי, איבדה לא מזמן את אמהּ, אף שבעצם, הוסיפה מיד גברת ברטון, האבדה לא היתה גדולה כמו שהיה אפשר לחשוב ברגע הראשון. גברת הוֹם (נראה שהוֹם היה השם) היתה אישה יפה מאוד, אבל קלת דעת וחסרת אחריות, שהזניחה את ילדתה ואִכזבה את בעלה והכאיבה לו. נישואיהם היו כל-כך לא מוצלחים, עד שבסופו של דבר הסתיימו בפירוד – פירוד מתוך הסכמה הדדית, ללא שום הליך משפטי. זמן קצר אחר-כך התישה את עצמה הגברת בנשף, הצטננה, קדחה, ולאחר מחלה קצרה הלכה לעולמה. את בעלה – שהיה כמובן אדם רגיש מאוד, והידיעה הפתאומית מדי הכתה אותו בהלם שאין לתארו – היה קשה, כך נראה, לשכנע בשלב זה שלא קשיחות היתר שגילה והחסך בסבלנות ובחמלה הם שתרמו להחשת קִצהּ. הוא שקע במחשבות נוגות עד שנפלה רוחו. הרופאים התעקשו שאולי נסיעה תהיה המרפא ויש לנסות זאת, ובינתיים הציעה גברת ברטון לשמור על ילדתו הקטנה. 'ואני מקווה,' הוסיפה הסנדקית שלי לסיכום, 'שהילדה לא תהיה כמו אמא שלה, הפלרטטנית הכי טיפשה וריקנית שיכול אדם נבון בחולשתו לשאת לאישה. כי,' כך אמרה, 'מר הום אכן הוא אדם נבון בדרכו שלו, גם אם לא מעשי במיוחד: המדע חביב עליו, והוא מבלה את מחצית חייו בניסויים במעבדה – משהו שאשתו הפרפרית לא יכלה להבין ולסבול, ולמען האמת,' הודתה הסנדקית שלי, 'גם בעיני זה לא היה מוצא חן.'
 
בתגובה לשאלתי היא סיפרה לי עוד שבעלה המנוח נהג לומר שהמקור לזיקתו של מר הום למדע הוא מלומד צרפתי שהיה דודו מצד אמו, שכן מוצאו היה, כנראה, מעורב – צרפתי וסקוטי – והיו לו קרובי משפחה שהתגוררו בצרפת, בהם היה יותר מאחד שהוסיף de לפני שמו וכינה עצמו אציל.
 
בשעה תשע באותו הערב נשלח משרת לקבל את פני הכרכרה שהיתה אמורה להביא את האורחת הקטנה שלנו. גברת ברטון ואני ישבנו לבד בטרקלין וחיכינו לבואה, שכן ג'ון גרהם ברטון נסע לבקר חבר ללימודים שגר בכפר. בזמן שחיכתה קראה הסנדקית שלי את עיתון הערב. אני תפרתי. הערב היה גשום. הגשם הצליף בשמשות, והרוח נשמעה כעוסה וחסרת מנוח.
 
'ילדה מסכנה!' אמרה גברת ברטון מפעם לפעם. 'איזה מזג אוויר למסע! הלוואי שכבר היתה כאן בריאה ושלמה.'
 
מעט לפני עשר בישר פעמון הדלת על שובו של ווֹרֶן. ברגע שנפתחה הדלת רצתי אל המבואה, שם היו מונחים ארגז מסע וקופסאות כובעים. לידם עמדה מישהי, מעין ילדה-אומנת, ולמרגלות גרם המדרגות עמד וורן, בזרועותיו צרור עטוף ברדיד.
 
'זאת הילדה?' שאלתי.
 
'כן, מיס.'
 
הייתי פותחת את הרדיד ומנסה להציץ פנימה, אבל מיד הפנה ממני וורן את הצרור אל כתפו.
 
'תוריד אותי, בבקשה,' אמר קול קטן כשפתח וורן את דלת הטרקלין, 'ותוריד את הרדיד הזה,' המשיך הקול הדובר. בידו הקטנה שלף את הסיכה ובמעין דחיפות אנינה הסיר את הכיסוי המסורבל. היצור שנגלה עכשיו לעין עשה ניסיון זריז לקפל את הרדיד, אבל היריעה היתה כבדה וגדולה מכדי שהידיים והזרועות האלה יוכלו להחזיק בה ולהשתלט עליה. 'בבקשה, תן את זה להרייט,' נשמעה אז ההוראה, 'והיא תשים את זה במקום.' ואז הסתובב היצור ונעץ את עיניו בגברת ברטון.
 
'בואי הנה, חמודה קטנה,' אמרה הגברת. 'תני לי לראות אם אַת רטובה וקר לך, תני לי לחמם אותך ליד האח.'
 
הילדה התקרבה מיד. משנחלצה מהכיסוי היא נראתה קטנה ביותר, אבל דמותה הגמדית היתה נקייה ומטופחת מכף רגל ועד ראש, קטנה, שברירית וזקופה. כשישבה בחיקה השופע של הסנדקית שלי היא נראתה ממש כמו בובה. צווארה העדין כשעווה וראשה העטור תלתלי משי רק העצימו, בעיני, את הדמיון.
 
גברת ברטון אמרה משפטי חיבה קצרים, בעודה מעסה את כפות ידיה, את זרועותיה ואת כפות רגליה של הילדה כדי לחמם אותן. תחילה בחן אותה מבט נוגה, אבל עד מהרה היא נענתה בחיוך. בדרך-כלל לא היתה גברת ברטון אישה המגלה סימני חיבה: אפילו כלפי בנה היקר כל-כך ללבה נדיר שהיתה התנהגותה רגשנית, ולעתים תכופות היתה מסויגת. אבל כשהאורחת הקטנה הזאת חייכה אליה, היא נשקה לה ושאלה –
 
'ומה שמך, פצפונת שלי?'
 
'מיסי.'
 
'וחוץ ממיסי?'
 
'אבא קורא לי פּוֹלי.'
 
'האם פולי תשמח לגור אצלי?'
 
'לא לתמיד, עד שאבא יחזור הביתה. אבא נסע.' היא נענעה את ראשה נמרצות.
 
'הוא יחזור אל פולי או ישלח להביא אותה אליו.'
 
'באמת, גברתי? את יודעת את זה?'
 
'אני חושבת כך.'
 
'אבל הרייט לא חושבת כך. לפחות לא בקרוב. הוא חולה.'
 
עיניה מלאו דמעות. היא משכה את ידה מידה של גברת ברטון וזזה כדי לרדת מברכיה. תחילה נענתה התנועה בהתנגדות, אבל אז היא אמרה –
 
'בבקשה, אני רוצה לרדת. אני יכולה לשבת על שרפרף.'
 
הותר לה להחליק מהברך ולקחת שרפרף, והיא גררה אותו אל פינה אפלולית מאוד ושם התיישבה. גברת ברטון, אף שהיתה אישה סמכותית, ובעניינים חשובים אפילו שתלטנית, היתה אדישה כשהיה מדובר בזוטות. היא הניחה לילדה לעשות כרצונה. היא אמרה לי, 'עכשיו התעלמי ממנה.' אבל בכל-זאת הסתכלתי. ראיתי את פולי מניחה את מרפקה הקטן על ברכה הקטנה ומשעינה את ראשה על כף ידה. הבחנתי ששלפה ממחטה זערורית מהכיס הקטן בשמלתה הקטנה כשל בובה, ואז שמעתי אותה בוכה. ילדים אחרים הסובלים כאב או צער בוכים בקול רם, בלי בושה או מעצור. אבל היצור הזה בכה, ומפעם לפעם משיכות קלות ביותר באף הן שהעידו על רגשותיו. גברת ברטון לא שמעה זאת, וטוב שכך. כעבור שעה קלה תבע קול שבקע מן הפינה –
 
'אפשר לצלצל בפעמון להרייט?'
 
צלצלתי והאומנת שנקראה לבוא הגיעה.
 
'הרייט, צריך להשכיב אותי,' אמרה גברתה הקטנה. 'את צריכה לשאול איפה המיטה שלי.'
 
הרייט אמרה שכבר ביררה את הדבר.
 
'שאלי אם את ישנה אתי, הרייט.'
 
'לא, מיסי. את חולקת חדר עם הגברת הצעירה הזאת' אמרה האומנת והצביעה עלי.
 
מיסי לא קמה ממושבה, אבל ראיתי שהיא מחפשת אותי בעיניה. כעבור כמה דקות שבהן בחנה אותי בעיניה הגיחה מפינתה.
 
'אני מאחלת לך לילה טוב, גברתי,' אמרה לגברת ברטון, אבל על פניי חלפה בלי לומר דבר.
 
'לילה טוב, פולי,' אמרתי.
 
'אין צורך לומר לילה טוב כי אנחנו ישנות באותו החדר,' השיבה בטרם הסתלקה מהטרקלין. שמענו את הרייט מציעה לשאת אותה למעלה. 'אין צורך,' היתה שוב תשובתה, 'אין צורך, אין צורך,' ובצעדים קטנים ולאים טיפסה במעלה המדרגות.
 
כשנשכבתי לישון כעבור שעה מצאתי אותה עדיין ערה לגמרי. היא סידרה את הכריות שלה כדי שיתמכו בגופה הקטן בתנוחת ישיבה. ידיה השלובות נחו בנחת על הסדין, באיפוק לגמרי לא ילדותי שלא הלם את גילה. זמן-מה נמנעתי מלדבר אליה, אבל ממש לפני שכיביתי את האור המלצתי לה לשכב.
 
'עוד מעט,' היתה התשובה.
 
'אבל את תצטנני, מיסי.'
 
היא נטלה פריט לבוש קטנטן מהכיסא שלצד עריסתה ועטפה בו את כתפיה. הנחתי לה לעשות כרצונה. זמן-מה הקשבתי בחשכה וידעתי שהיא עדיין בוכה – בכי חנוק, חרישי ומהוסס.
 
כשהתעוררתי עם אור יום קלטה אוזני צליל טפטוף מים, והנה ראיתי שהיא קמה ועלתה על שרפרף סמוך לאגן הרחצה, ובמאמץ ובקושי הטתה את הקנקן (שלא יכלה להרים) כדי לשפוך את תוכנו לתוך האגן. היה מוזר לצפות בה מתרחצת ומתלבשת, קטנה, פעלתנית ושקטה כל-כך. אין ספק שלא היתה רגילה להתרחץ בעצמה, והכפתורים, השרוכים, הווים והלולאות הקשו עליה. העדות להתמודדותה הנחושה אתם היתה מרנינה. היא קיפלה את כתונת הלילה שלה, יישרה היטב את אריג מיטתה, נסוגה לפינה ונעמדה בלי לזוז, מוסתרת שם בווילון הלבן הרחב. התרוממתי קצת ושרבבתי את ראשי קדימה כדי לראות מה היא עושה, וראיתי שהיא מתפללת על ברכיה, ומצחה מונח על כפות ידיה.
 
האומנת שלה נקשה על הדלת. היא זינקה על רגליה.
 
'אני לבושה, הרייט,' אמרה. 'התלבשתי בעצמי, אבל אני לא מרגישה מסודרת. תעשי שאהיה מסודרת!'
 
'למה התלבשת בעצמך, מיסי?'
 
'ששש! דברי בשקט, הרייט, שלא תעירי את הילדה' (והתכוונה אלי, שכן עכשיו שכבתי בעיניים עצומות). 'התלבשתי בעצמי כדי שאדע אחרי שתעזבי אותי.'
 
'את רוצה שאלך?'
 
'הרבה פעמים כשאת מתרגזת אני רוצה שתלכי, אבל לא עכשיו. קִשְרִי את החגורה שלי ישר. תיישרי את השיער שלי, בבקשה.'
 
'החגורה שלך ישרה למדי. איזה בן-אדם קטן וקפדן את!'
 
'צריך לקשור אותה מחדש. בבקשה קִשְרִי אותה.'
 
'אז הנה. כשאלך תצטרכי שהגברת הצעירה תלביש אותך.'
 
'בשום אופן.'
 
'למה? היא גברת צעירה נחמדה מאוד. אני מקווה שאת מתכוונת להתנהג אליה יפה, מיסי, ולא להתרברב.'
 
'היא בשום אופן לא תלביש אותי.'
 
'יצור מצחיק שכמוך!'
 
'את לא מעבירה את המסרק בקו ישר בשיער שלי, הרייט, והוא יצא עקום.'
 
'איי, קשה להשביע את רצונך. זה בסדר?'
 
'לא רע. לאן אלך עכשיו שאני לבושה?'
 
'אקח אותך אל חדר ארוחת הבוקר.'
 
'אז בואי.'
 
הן התקדמו אל הדלת. היא נעצרה.
 
'אוי! הרייט, הלוואי שזה היה הבית של אבא! אני לא מכירה את האנשים האלה.'
 
'תהיי ילדה טובה, מיסי.'
 
'אני ילדה טובה, אבל כואב לי כאן,' היא הניחה את כף ידה על לבה ונאנחה בעודה אומרת שוב ושוב: 'אבא! אבא!'
 
קמתי וזינקתי על רגלי כדי לראות את המחזה הזה בעודו בטווח הראייה.
 
'אִמְרִי בוקר טוב לגברת הצעירה,' הורתה הרייט.
 
היא אמרה 'בוקר טוב' ואז יצאה מהחדר בעקבות האומנת שלה. באותו יום עזבה הרייט לזמן-מה כדי לבקר את חבריה שגרו בשכנוּת.
 
כשירדתי מצאתי את פולינה (הילדה קראה לעצמה פולי, אבל שמה המלא היה פולינה מרי) ישובה אל שולחן ארוחת הבוקר לצדה של גברת ברטון. לפניה היה ספל חלב, פרוסת לחם כיסתה את כל כף ידה שהיתה מונחת על מפת השולחן בלי לזוז: היא לא אכלה.
 
'אין לי מושג איך אפשר לנחם את היצור הקטן הזה,' אמרה לי גברת ברטון, 'היא לא אוכלת כלום, ולפי המראה שלה גם לא ישֵנה.'
 
הבעתי את ביטחוני בהשפעתם של זמן וטוב לב.
 
'אם מישהו בבית ימצא חן בעיניה, היא תסתגל במהירות, אבל לא עד אז,' השיבה גברת ברטון.