האל הפראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האל הפראי
מכר
מאות
עותקים
האל הפראי
מכר
מאות
עותקים

האל הפראי

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

"האל הפראי" הנו ספר ייחודי ופורץ דרך העושה ניסיון כן, נועז, ורחב היקף לתאר את המצב המנטלי הכרוך בהתאבדות. הוא מפליא לחדור אל החוויה הסובייקטיבית של האדם האובדני, לתארה ולחקור אותה במגוון אופנים וסוגות, תוך שימת דגש מיוחד על תיאור "מבפנים", הקרוב  להתנסות האנושית של האדם המצוי במצב זה.
אלווארז פותח במֶמוּאָר המתאר את השבועות האחרונים בחייה של סילביה פלאת', איתה היה בקשר קרוב, ומביא מיצירתה בעת ההיא ששיקפה את סערות נפשה; בהמשך הוא מתחקה אחר העמדות התרבותיות, התיאוריות, האמיתות והכשלים המחשבתיים הקשורים בהתאבדות, מתבונן בהם ומשַבֵּר אותם, מָשל היו קרני אור, דרך אשנבי דיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכואנליזה, אמנות וספרות. הוא מקדיש מקום נרחב לבחינת הקשר בין התאבדות לספרות, מתעמק ברגישות בעולמם וביצירתם של יוצרים אשר שמו קץ לחייהם, תוך שהוא עוקב אחר קו דק, אפל, המוביל מדנטה דרך דון וייסורי הרומנטיקה,  לתנועת ה"דאדא" ופאבזה. לבסוף, מגולל אלווארז בגילוי לב סיפור אישי, אינטימי ועמוק על אודות ניסיון ההתאבדות הכושל שלו עצמו.
אחרית הדבר, אשר צירף למהדורה העברית פרופ' ישראל אור-בך, מדגישה את תרומתו החשובה של הספר להבנת ההתאבדות גם ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, ומתארת את ההשלכות התיאורטיות והקליניות שלה.
אל  אלווארז נולד בלונדון (1929) וחי בה עד היום. יצירתו כוללת שירה, סיפורת, ביקורת ספרות, אנתולוגיות וספרי עיון בקשת רחבה של נושאים: מהתאבדות, גירושין וחלומות – ועד פוקר וטיפוס הרים. במשך עשור (1966-1956) היה מבקר ספרות ועורך מדור השירה באובזרוור והביא לידיעתם של הקוראים הבריטיים את שירתם של סילביה פלאת', ג'ון ברימן, וזבינגייב הרברט. בשנת 2010 העניקה לו החברה המלכותית הבריטית לספרות את מדליית בנסון ליצירה בתחום הספרות היפה.
"האל הפראי", שפורסם ב-1971 ומאז הודפס במהדורות רבות ותורגם לחמש-עשרה שפות, הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

הקדמה
 
כשלמדתי בבית-הספר היה לי מורה לפיזיקה חביב במיוחד ודי מפוזר, שהיה מדבר שוב ושוב בנימה מבודחת על התאבדויות. הוא היה אדם קטן-קומה בעל פנים סמוקות, ראש גדול מכוסה תלתלים אפורים וחיוך מוטרד נסוך תמיד על פניו. אמרו עליו שהיה התלמיד המצטיין בתחומו בקיימברידג', שלא כמרבית המורים שלנו. יום אחד, בתום השיעור, ציין בניחותא שמי שרוצה לחתוך את גרונו צריך להקפיד לעטוף קודם-לכן את ראשו בשק, אחרת יישאר אחריו לכלוך נורא. כולם צחקו. אז צלצל הפעמון וכל הנערים מיהרו לארוחת הצהריים. המורה לפיזיקה רכב על אופניו הביתה, עטף את ראשו בשק וחתך את גרונו. לא נשאר אחריו לכלוך רב. המקרה הותיר בי רושם עז.
 
חסרונו של המורה הורגש עד מאוד, שכן קשה היה למצוא אנשים טובים בקהילה הקודרת והמסוגרת הזאת. אך בכל המהומה שהתרחשה בעקבות ההתאבדות לא עלה כלל על דעתי שאולי היה מעשהו פסול. מאוחר יותר בחיי עברה גם עלי תקופה ממושכת של דיכאונות והתחלתי להבין, כך חשבתי, מדוע פנה המורה למוצא זה של ייאוש. כעבור זמן-מה הכרתי את סילביה פלאת'. היה זה בתקופה היצירתית להפליא שקדמה למותה. לעתים שוחחנו על התאבדות, אבל בקור-רוח, כמו על כל נושא אחר. רק לאחר ששלחה יד בנפשה הבנתי שכמעט אינני יודע דבר על מעשה ההתאבדות שלה, אף-על-פי ששכנעתי את עצמי לאורך זמן שאני מבין אותו. ספר זה הוא ניסיון להבין למה קורים הדברים הללו.
 
הספר פותח במֶמוּאָר המתאר את סילביה פלאת' שאינו רק מחווה לפלאת', לדעתי אחת הכותבות המוכשרות ביותר בימינו, אלא הוא משמש גם להמחשת הנושא. בחרתי לפתוח את הספר ולסיימו בתיאור מפורט של מקרה התאבדות, כדי להמחיש באמצעות אדם מסוים את כל התיאוריות וההשערות שאני מביא. שום תיאוריה יחידה לא תצליח להבהיר מעשה כה רב-פנים ובעל מניעים כה מורכבים כמעשה ההתאבדות. הפרולוג והאפילוג נכתבו כדי להזכיר לנו שכל הסבר למעשה הזה הוא בהכרח חלקי. ניסיתי למַפּוֹת את שינויי הרגשות והבלבול שקדמו למותה של סילביה כפי שאני מבין אותם, מיפוי אובייקטיבי ככל האפשר. לאחר תיאור מקרה זה אני ממשיך באותו נושא אל מחוזות פחות אישיים.
 
התברר לי שהדרך ארוכה עד מאוד. בתחילתה חשבתי לתומי שלא נכתב חומר רב על התאבדות: חיבור פילוסופי יפהפה של קאמי, המיתוס של סיזיפוס; ספר עבה ובר-סמכא בתחום של אמיל דירקהַיים [Durkheim]; הספר החשוב מאין כמוהו של ארווין שְׁטֶנגֶל [Stengel], שיצא בהוצאת פינגווין; ומחקר נפלא (שלצערי אזל זה כבר ושוב אין להשיגו) של ז'יל רומילי פֶדֶן [Romilly Fedden]. כעבור זמן קצר נוכחתי לדעת שטעיתי. כמות עצומה של חומר נכתבה בנושא, וחומר נוסף מתווסף מדי שנה. אך רובו עשוי לעניין רק את המומחים בתחום, ורק מיעוטו קשור לידיעותיו של האדם הפשוט בנושא ההתאבדות. הסוציולוגים, ובמיוחד הפסיכיאטרים הקליניים, הרבו לכתוב על כך. למעשה ייתכן, ואפילו סביר, שאדם יעיין בכל אינספור הספרים והמאמרים הללו בלי להבין כלל שהם עוסקים במשבר האומלל, הנבוך והמיוסר המביא לרוב להתאבדות. נראה שאפילו הפסיכואנליטיקאים חומקים מן הנושא, המשתרבב לעבודתם כבדרך אגב בשעה שהם דנים בנושאים אחרים. יש אמנם כמה יוצאים מן הכלל הראויים לציון, שאותם אזכיר מאוחר יותר, אך לרוב נאלצתי לצרף אלה לאלה את קטעי המידע והמחקרים בכוחות עצמי ולהרכיב מהם, כמיטב יכולתי, את התיאוריה הפסיכואנליטית בדבר ההתאבדות מנקודת-מבט חיצונית של המתעניין בנושא, אשר אינו עובר אנליזה. כל זה מופיע בחלק השלישי. אך המבקש ניתוח מקיף של העובדות והסטטיסטיקה של ההתאבדות, כולל סיכום של מצב העניינים כיום,[1] הן בתיאוריה והן בחקר התחום, יכול לפנות למחקרו הבהיר והמאיר עיניים של פרופ' שטנגל התאבדות וניסיונות התאבדות.
 
ככל שגדלה כמות המחקרים המקצועיים שקראתי כן השתכנעתי שאם ברצוני להבין כיצד ומדוע מרתקת ההתאבדות את עולם הדמיון של אנשים יצירתיים, עדיף שאבחן אותה מנקודת-מבט ספרותית. לא זו בלבד שהספרות היא נושא שאני מבין בו משהו, אלא שהיא דיסציפלינה העוסקת, מעל לכול, במה שכינה צ'זארה פּאבֶזֶה החיים כמקצוע.[2] מכיוון שהאָמן, מעצם היותו אמן, מוּדע למניעיו יותר מאשר אנשים אחרים ומיטיב מהם להביע את עצמו, יש להניח שיוכל להגיה על הדברים אור שנעלם מעיני הסוציולוגים, הפסיכיאטרים והסטטיסטיקאים. מתוך קו המחשבה האפל הזה הגעתי לתיאוריה, שמבחינתי לפחות הריהי מסבירה, בדרך מסוימת, במה עוסקת האמנות כיום. אך כדי להבין מדוע נראית ההתאבדות כה חשובה בכתיבה בת ימינו הרחקתי לכת לאחור כדי לבחון כיצד התפתח הנושא בחמש או שש מאות השנים האחרונות. דבר זה היה כרוך בעבודה פרטנית ומעיקה, אך אני אינני כותב למען המומחה בתחום הספרות, ואם כך יתקבל הספר בסופו של דבר – פירושו של דבר הוא שנכשלתי במשימתי.
 
אינני מציע פתרונות. למעשה אינני מאמין שקיימים פתרונות, הואיל ולהתאבדות נודעת משמעות שונה בעיני אנשים שונים בזמנים שונים. לפֶּטרוניוס היתה ההתאבדות עיטור מסוגנן אחרון לחיים שהוקדשו לסגנון מהודר. לתומס צ'טרטון היתה זו חלופה לגוויעה איטית ברעב. לסילביה פלאת' היה זה ניסיון להיחלץ מן הפינה הנואשת ששירתה דחקה אותה אליה. לצ'זארה פּאבֶזֶה היתה ההתאבדות בלתי-נמנעת כמו זריחת השמש למחרת – אירוע שכל התשבחות וההצלחה שבעולם לא יוכלו לדחותו. הדבר היחיד העשוי אולי לסייע במניעת ההתאבדות הוא עזרה מסוג כלשהו: הבנה והזדהות עם מה שעובר על האדם, בין אם מצד אחד מאותם בעלי נשמות טובות או איש דת, או מצד אותם רופאים ספורים שיש להם רצון וזמן להקשיב, או עזרה מיומנת שמושיט פסיכואנליטיקאי, או קבוצה שפרופסור שטנגל מכנה אותה באופטימיות 'קהילה טיפולית', שהוקמה על מנת להתמודד עם מצבי חירום מעין אלה. ועם זאת ייתכן שהמתאבד כלל אינו רוצה עזרה.
 
במקום להציע תשובות ניסיתי פשוט להציב זו מול זו שתי עמדות מקובלות: הראשונה היא עמדה דתית מעיקרה – אף-על-פי שכיום רוב העושים בה שימוש הם אנשים שאינם משייכים עצמם לדת כלשהי – השוללת את ההתאבדות מתוך סלידה עמוקה ורואה בה פשע מוסרי, או חולי שלא ייתכן כלל לדון בו. העמדה השנייה היא צו האופנה המדעית בימינו, והיא מנסה לבחון את ההתאבדות כנושא למחקר כבד-ראש, ותוך כדי כך מצליחה להפקיע ממנה את כל משמעויותיה כבדות-הראש על-ידי צמצום המעשה לסטטיסטיקה יבשה.
 
כמעט לכל אדם יש דעה בקשר להתאבדות, ולכן אני חב תודה לאנשים רבים-מספור על תרומתם, רעיונותיהם והצעותיהם. אך חוב גדול במיוחד אני חב לטוני גודווין, אשר האמין – בניגוד לכל הסיכויים – ביכולתי להוציא את הספר הזה מתחת ידי, ובשל כך הצליח להשיג מקדמה נדיבה, שהקנתה לי את החופש לכתוב. תודתי שלוחה גם ל'מועצה הבריטית לאמנות' על המענק שהעניקה לי בנדיבותה בדיוק ברגע המכריע. ולדיאנה הארט, אשר נאלצה להתמודד עם כתב-היד והקלידה אותו שוב ושוב ללא לאות. תודה מיוחדת לאשתי, אן, שסייעה בידי, בחנה וביקרה את דברי, ובפשטות, עזרה לי לצלוח את המשימה.
 
א'א

עוד על הספר

האל הפראי אל אלווארז
הקדמה
 
כשלמדתי בבית-הספר היה לי מורה לפיזיקה חביב במיוחד ודי מפוזר, שהיה מדבר שוב ושוב בנימה מבודחת על התאבדויות. הוא היה אדם קטן-קומה בעל פנים סמוקות, ראש גדול מכוסה תלתלים אפורים וחיוך מוטרד נסוך תמיד על פניו. אמרו עליו שהיה התלמיד המצטיין בתחומו בקיימברידג', שלא כמרבית המורים שלנו. יום אחד, בתום השיעור, ציין בניחותא שמי שרוצה לחתוך את גרונו צריך להקפיד לעטוף קודם-לכן את ראשו בשק, אחרת יישאר אחריו לכלוך נורא. כולם צחקו. אז צלצל הפעמון וכל הנערים מיהרו לארוחת הצהריים. המורה לפיזיקה רכב על אופניו הביתה, עטף את ראשו בשק וחתך את גרונו. לא נשאר אחריו לכלוך רב. המקרה הותיר בי רושם עז.
 
חסרונו של המורה הורגש עד מאוד, שכן קשה היה למצוא אנשים טובים בקהילה הקודרת והמסוגרת הזאת. אך בכל המהומה שהתרחשה בעקבות ההתאבדות לא עלה כלל על דעתי שאולי היה מעשהו פסול. מאוחר יותר בחיי עברה גם עלי תקופה ממושכת של דיכאונות והתחלתי להבין, כך חשבתי, מדוע פנה המורה למוצא זה של ייאוש. כעבור זמן-מה הכרתי את סילביה פלאת'. היה זה בתקופה היצירתית להפליא שקדמה למותה. לעתים שוחחנו על התאבדות, אבל בקור-רוח, כמו על כל נושא אחר. רק לאחר ששלחה יד בנפשה הבנתי שכמעט אינני יודע דבר על מעשה ההתאבדות שלה, אף-על-פי ששכנעתי את עצמי לאורך זמן שאני מבין אותו. ספר זה הוא ניסיון להבין למה קורים הדברים הללו.
 
הספר פותח במֶמוּאָר המתאר את סילביה פלאת' שאינו רק מחווה לפלאת', לדעתי אחת הכותבות המוכשרות ביותר בימינו, אלא הוא משמש גם להמחשת הנושא. בחרתי לפתוח את הספר ולסיימו בתיאור מפורט של מקרה התאבדות, כדי להמחיש באמצעות אדם מסוים את כל התיאוריות וההשערות שאני מביא. שום תיאוריה יחידה לא תצליח להבהיר מעשה כה רב-פנים ובעל מניעים כה מורכבים כמעשה ההתאבדות. הפרולוג והאפילוג נכתבו כדי להזכיר לנו שכל הסבר למעשה הזה הוא בהכרח חלקי. ניסיתי למַפּוֹת את שינויי הרגשות והבלבול שקדמו למותה של סילביה כפי שאני מבין אותם, מיפוי אובייקטיבי ככל האפשר. לאחר תיאור מקרה זה אני ממשיך באותו נושא אל מחוזות פחות אישיים.
 
התברר לי שהדרך ארוכה עד מאוד. בתחילתה חשבתי לתומי שלא נכתב חומר רב על התאבדות: חיבור פילוסופי יפהפה של קאמי, המיתוס של סיזיפוס; ספר עבה ובר-סמכא בתחום של אמיל דירקהַיים [Durkheim]; הספר החשוב מאין כמוהו של ארווין שְׁטֶנגֶל [Stengel], שיצא בהוצאת פינגווין; ומחקר נפלא (שלצערי אזל זה כבר ושוב אין להשיגו) של ז'יל רומילי פֶדֶן [Romilly Fedden]. כעבור זמן קצר נוכחתי לדעת שטעיתי. כמות עצומה של חומר נכתבה בנושא, וחומר נוסף מתווסף מדי שנה. אך רובו עשוי לעניין רק את המומחים בתחום, ורק מיעוטו קשור לידיעותיו של האדם הפשוט בנושא ההתאבדות. הסוציולוגים, ובמיוחד הפסיכיאטרים הקליניים, הרבו לכתוב על כך. למעשה ייתכן, ואפילו סביר, שאדם יעיין בכל אינספור הספרים והמאמרים הללו בלי להבין כלל שהם עוסקים במשבר האומלל, הנבוך והמיוסר המביא לרוב להתאבדות. נראה שאפילו הפסיכואנליטיקאים חומקים מן הנושא, המשתרבב לעבודתם כבדרך אגב בשעה שהם דנים בנושאים אחרים. יש אמנם כמה יוצאים מן הכלל הראויים לציון, שאותם אזכיר מאוחר יותר, אך לרוב נאלצתי לצרף אלה לאלה את קטעי המידע והמחקרים בכוחות עצמי ולהרכיב מהם, כמיטב יכולתי, את התיאוריה הפסיכואנליטית בדבר ההתאבדות מנקודת-מבט חיצונית של המתעניין בנושא, אשר אינו עובר אנליזה. כל זה מופיע בחלק השלישי. אך המבקש ניתוח מקיף של העובדות והסטטיסטיקה של ההתאבדות, כולל סיכום של מצב העניינים כיום,[1] הן בתיאוריה והן בחקר התחום, יכול לפנות למחקרו הבהיר והמאיר עיניים של פרופ' שטנגל התאבדות וניסיונות התאבדות.
 
ככל שגדלה כמות המחקרים המקצועיים שקראתי כן השתכנעתי שאם ברצוני להבין כיצד ומדוע מרתקת ההתאבדות את עולם הדמיון של אנשים יצירתיים, עדיף שאבחן אותה מנקודת-מבט ספרותית. לא זו בלבד שהספרות היא נושא שאני מבין בו משהו, אלא שהיא דיסציפלינה העוסקת, מעל לכול, במה שכינה צ'זארה פּאבֶזֶה החיים כמקצוע.[2] מכיוון שהאָמן, מעצם היותו אמן, מוּדע למניעיו יותר מאשר אנשים אחרים ומיטיב מהם להביע את עצמו, יש להניח שיוכל להגיה על הדברים אור שנעלם מעיני הסוציולוגים, הפסיכיאטרים והסטטיסטיקאים. מתוך קו המחשבה האפל הזה הגעתי לתיאוריה, שמבחינתי לפחות הריהי מסבירה, בדרך מסוימת, במה עוסקת האמנות כיום. אך כדי להבין מדוע נראית ההתאבדות כה חשובה בכתיבה בת ימינו הרחקתי לכת לאחור כדי לבחון כיצד התפתח הנושא בחמש או שש מאות השנים האחרונות. דבר זה היה כרוך בעבודה פרטנית ומעיקה, אך אני אינני כותב למען המומחה בתחום הספרות, ואם כך יתקבל הספר בסופו של דבר – פירושו של דבר הוא שנכשלתי במשימתי.
 
אינני מציע פתרונות. למעשה אינני מאמין שקיימים פתרונות, הואיל ולהתאבדות נודעת משמעות שונה בעיני אנשים שונים בזמנים שונים. לפֶּטרוניוס היתה ההתאבדות עיטור מסוגנן אחרון לחיים שהוקדשו לסגנון מהודר. לתומס צ'טרטון היתה זו חלופה לגוויעה איטית ברעב. לסילביה פלאת' היה זה ניסיון להיחלץ מן הפינה הנואשת ששירתה דחקה אותה אליה. לצ'זארה פּאבֶזֶה היתה ההתאבדות בלתי-נמנעת כמו זריחת השמש למחרת – אירוע שכל התשבחות וההצלחה שבעולם לא יוכלו לדחותו. הדבר היחיד העשוי אולי לסייע במניעת ההתאבדות הוא עזרה מסוג כלשהו: הבנה והזדהות עם מה שעובר על האדם, בין אם מצד אחד מאותם בעלי נשמות טובות או איש דת, או מצד אותם רופאים ספורים שיש להם רצון וזמן להקשיב, או עזרה מיומנת שמושיט פסיכואנליטיקאי, או קבוצה שפרופסור שטנגל מכנה אותה באופטימיות 'קהילה טיפולית', שהוקמה על מנת להתמודד עם מצבי חירום מעין אלה. ועם זאת ייתכן שהמתאבד כלל אינו רוצה עזרה.
 
במקום להציע תשובות ניסיתי פשוט להציב זו מול זו שתי עמדות מקובלות: הראשונה היא עמדה דתית מעיקרה – אף-על-פי שכיום רוב העושים בה שימוש הם אנשים שאינם משייכים עצמם לדת כלשהי – השוללת את ההתאבדות מתוך סלידה עמוקה ורואה בה פשע מוסרי, או חולי שלא ייתכן כלל לדון בו. העמדה השנייה היא צו האופנה המדעית בימינו, והיא מנסה לבחון את ההתאבדות כנושא למחקר כבד-ראש, ותוך כדי כך מצליחה להפקיע ממנה את כל משמעויותיה כבדות-הראש על-ידי צמצום המעשה לסטטיסטיקה יבשה.
 
כמעט לכל אדם יש דעה בקשר להתאבדות, ולכן אני חב תודה לאנשים רבים-מספור על תרומתם, רעיונותיהם והצעותיהם. אך חוב גדול במיוחד אני חב לטוני גודווין, אשר האמין – בניגוד לכל הסיכויים – ביכולתי להוציא את הספר הזה מתחת ידי, ובשל כך הצליח להשיג מקדמה נדיבה, שהקנתה לי את החופש לכתוב. תודתי שלוחה גם ל'מועצה הבריטית לאמנות' על המענק שהעניקה לי בנדיבותה בדיוק ברגע המכריע. ולדיאנה הארט, אשר נאלצה להתמודד עם כתב-היד והקלידה אותו שוב ושוב ללא לאות. תודה מיוחדת לאשתי, אן, שסייעה בידי, בחנה וביקרה את דברי, ובפשטות, עזרה לי לצלוח את המשימה.
 
א'א