אהרן מגד: חסד החיים

פרק ראשון: האדם אינו אלא תבנית נוף הוריו – משפחה וביוגרפיה

עד העלייה לארץ ישראל בשנת תרפ’ו/1926

 

א. הנחות יסוד

 

האם הביוגרפיה היא ‘סיפור חיים’ שמספר הביוגרף וסביבו הוא טווה את מהלך חייו ויצירתו של מושא כתיבתו? אין ספק שעל מנת שביוגרפיה תהיה מושכת, מגובשת ומאורגנת, יש צורך לארגן את העובדות בהתאם ל’סיפור’ שמספר הביוגרף. אבל האם קיים ‘סיפור’ כזה? האם חיי אדם הם ‘סיפור’? האם אין חיי אדם, לרבות חיי יוצר, שילוב של מקריות, מזל, גורל ואופי, על רקע היסטורי, חברתי וביוגרפי? שני ביוגרפים של אותה אישיות יספרו ‘סיפור חיים’ שונה, וכל ‘סיפור חיים’ כזה מטבעו שיש בו יותר משמץ של מלאכותיות. כל ‘סיפור’ מחייב התעלמות מעובדות מסוימות, שאינן עולות בקנה אחד עם ‘הסיפור’, ובאותה השעה מחייב הדגשת עובדות אחרות, המתאימות את עצמן ‘לסיפור’ ומדגישות אותו. מדיניות זו של בחירה והשמטה אינה מודעת בדרך כלל, ובעיקר אינה מוצהרת, והקורא אינו יכול לדעת את עקרונותיה. לא פעם אף יכחיש הביוגרף את קיומה, אבל היא קיימת. עצם בחירת הפרטים או השמטתם, מתוך הזרם השוטף של החיים, מבטאת מדיניות זו, גם כשאינה מודעת ומוצהרת. מי שבוחר לספר ‘הכול’, במידה שהדבר אפשרי, אינו זוכה לשבחי הביקורת והקוראים, למרות האִמרה ‘האלוהים מצוי בפרטים’. הטענה כלפיו היא שאין ‘סיפור’, שהפרטים מטשטשים את התמונה הכללית, שהפרטים משתלטים על הכלל ושלא הצליח לבחור ולהשמיט. אבל האם אין חיי האדם מורכבים מזרם שוטף של פרטים? גם זיכרון העבר הוא סלקטיבי, בהתאם לתמונה הכוללת שהאדם בוחר כדי לצייר את עברו. לכן המתח בין הפרטים שנבחרו לבין הפרטים שנשמטו, ובין אלה לבין ציור התמונה הכוללת, או ‘סיפור החיים’, קיים תמיד והכול תלוי במינון. לפיכך יש לזכור שכל ‘סיפור חיים’ הוא פרי התפיסה של הכותב, קונסטרוקציה מלאכותית שסביבה הוא מארגן את הפרטים, בהתאם למדיניות הבחירה וההשמטה שלו. למותר להוסיף ש’סיפור’ של אוטוביוגרפיה הוא עוד יותר ‘סיפור מסיפור’, קל וחומר רומן אוטוביוגרפי. גם ‘ריאיון’ שנותן סופר הוא ‘סיפור’ פרי עטם ודמיונם של המראיין והמרואיין. לאחר שנוצר ‘הסיפור’ הוא נהפך למציאות, ונעשה חלק מהזיכרון האישי והקולקטיבי.

 

מן המפורסמות הוא שביוגרפיה הנכתבת בידי כותבים שונים, בתקופות שונות, על אותו יוצר, תהיה ייחודית לכל כותב, והיוצר במרכזה יותאם לכותב ולזמנו. כל כותב יספר באופן שונה את ‘הסיפור’ הביוגרפי. כל ביוגרף ונקודת המבט המיוחדת לו. אינה דומה ביוגרפיה שכותב אחד מבני המשפחה לביוגרפיה שכותב מקורב – מזכיר, מו’ל או ידיד, ואין דומים שני סוגי ביוגרפיות אלה לזו שחוקר כותב בחיי היוצר או לאחר מותו. ביוגרפיה כמוה כ’רשומון’, המשתנה בהתאם לקולו ולמבטו של הכותב ובהתאם לזמן שבוֹ היא נכתבת. גם אוטוביוגרפיה שכותב היוצר תשתנה בהתאם לתקופות השונות של חייו שהיא נכתבת בהן. דברים אלה כוחם יפה גם לעדויותיהם של בני משפחת הסופר, הנקראים כ’רשומון’. מתוך ‘הסיפור’ שמספר כל אחד מהם צריך הביוגרף, המודע לכל הקשיים הללו, לחלץ את העובדות והפרטים המתאימים ל’סיפור’ שלו, ובעיקר להעניק להם משמעות.[1]

 

יש לחזור ולהדגיש: לביוגרפיה של סופר יש חשיבות בפני עצמה והיא אינה בבחינת כלי פרשני ליצירתו בלבד. ריאיון עם סופר הוא כלי פרשני מן המעלה הראשונה בתנאי, כמובן, שההסתייעות בו תהיה מושׂכלת.

 

פרקים אלה הם מִתווה ראשון למונוגרפיה מקיפה על אהרן מגד, שטרם נכתבה. הם מבוססים בעיקר על החומר הגלוי שפורסם ברבים, שחלק ניכר ממנו צפון בכתבי עת נידחים ונדירים. מונוגרפיה מקיפה צריכה להיות מבוססת גם על חומר ארכיוני שטרם פורסם. למונוגרפיה המשלבת את חיי היוצר עם יצירתו צורות רבות ומגוונות, ולמעשה כל ביוגרף מעצב אותה בהתאם לתפיסתו את הנושא. יש יתרונות לביוגרפיה הנכתבת בחיי היוצר, שבה הוא מעורב ויכול להעמיד דברים על דיוקם, אולם המעורבות וחוסר המרחק יכולים להיות לה גם לרועץ. לכן, בספרות העולם נכתבות מדי פעם בפעם ביוגרפיות חדשות של סופרי המופת, שכן כל ביוגרף הוא בן-תקופתו וכל ביוגרפיה מבטאת את רוח התקופה ואת ההערכה שהביוגרף רוחש ליוצר העומד במרכזה. אין דומה ביוגרפיה הנכתבת בחיי היוצר לביוגרפיה הנכתבת ממרחק השנים. כל דור מחויב ליוצרים בני הדור החיים עמו, ועליו לתאר אותם ואת יצירתם בהקשרים הכוללים. כל ביוגרפיה נכתבת מתוך ידיעה שהיא תחנה בדרך, ושממרחק השנים תיכתב על היוצר שבמרכזה ביוגרפיה שונה.

 

במִתווה זה תוארו הפרטים המרכיבים את הביוגרפיה הגלויה של אהרן מגד על רקע משפחתו, בית הוריו, עיירות הולדתם, והאווירה במשפחה טרם העלייה לארץ ובארץ ישראל. כמו כן תוארו התחנות המרכזיות בשלבי חייו הראשונים עד 1950 עם פרסום ספרו הראשון ‘רוח ימים’. בתקופה זו עזב את הקיבוץ, עבר לתל-אביב ונעשה לסופר פורה ולעורך מחונן המעצב את פני הספרות ומטפח את יוצריה. כמו כן הצטרף לחבורת הסופרים המשפיעה על חיי התרבות הספרות. לריאיונות הרבים שנערכו עם אהרן מגד וכן לדברים שכתבו בני המשפחה זה על זה ניתנה תשומת לב מיוחדת. במתווה משולבות תשובותיו והערותיו של אהרן מגד לשאלותי, וכן לפרקים ששלחתי אליו לקריאה. שילוב תשובותיו של היוצר, המסייע בדרך זו לכתיבת הביוגרפיה, הוא אחת המעלות של ביוגרפיה הנכתבת בחייו של היוצר.

 

יש לראות במִתווה זה הנחת יסודות ראשונים למונוגרפיה כוללת, שתיכתב בעתיד ותתבסס גם על חומר ארכיוני ועל עדויות נוספות. מִתווה זה הוא הפיגום שתיבנה עליו בעתיד המונוגרפיה המקיפה. תגובות, הערות, תוספות ותיקונים, לצורך המשך והשלמת דברי הכותבת או דברי כל מי שיבוא אחריה, יתקבלו בברכה.

 

אחת התרומות של מתווה ביוגרפי זה תהיה קריאה חדשה שתעמיק את הקשב בכלל יצירתו של אהרן מגד, לאחר ההיכרות עם בני משפחתו, ובמיוחד עם הוריו ועם הרקע והאווירה שבהם גדל והתבגר. קריאה כזו תגלה את חומרי הגלם הביוגרפיים המשוקעים ביצירתו ואת גלגוליהם, תחשוף את המנגנון האמנותי הפועל ביצירתו בהעברה מהמציאות לספרות, ותחדד את ההבנה של משמעויות היצירה, של גיבוריה ושל עלילותיה. כך, למשל, יתפענחו גיבורים ספרותיים לא מעטים ביצירתו של אהרן מגד, ששולבו בהם מאפיינים מדמויות האם, האב ובני משפחתו האחרים. גילוי זה יאפשר להבין טוב יותר את יחסו המסויג או המעריץ כלפיהן ואת תפקידן בעיצוב המשמעות הכוללת והמורכבת של היצירה. קריאה חדשה זו, על הרקע הביוגרפי, תחשוף את תבנית העומק המשותפת לכל יצירתו ותחשק אותה לחטיבה שלמה אחת, ובאותה השעה תדגיש את ייחודה של כל יצירה ויצירה.

 

קריאה ביוגרפית כזו אינה פוסלת אפשרויות של תבניות עומק נוספות, אלא באה להוסיף עליהן.

 

חשוב לחזור ולהדגיש – תכונות שוות, המאפיינות גיבורים שונים, משמשות בתפקידים שונים במרקם היצירות. כמו כן גם יצירות הנראות רחוקות לכאורה מהנושאים ‘המשפחתיים’, משמרות בתוכן מאפיינים של דמויות ההורים, שפוזרו בין גיבורים ספרותיים שונים. לא פעם סיפורים שנכתבו ממרחק השנים משקפים חוויות מוקדמות ואותנטיות יותר מיצירות שנכתבו ללא מרחק או ממרחק קטן, שכן היה צורך להגדיל את אמצעי ההסוואה.[2]

 

אין ספק שבמרוצת השנים נתון כל יוצר לשפע של השפעות נוספות על אישיותו ועל יצירתו. כותרת הפרק, שהיא פרפרזה על שירו של שאול טשרניחובסקי, מטרתה להבליט את ההדגשות הביוגרפיות המייחדות מחקר זה, מבלי לבטל את חשיבותן ואת תוקפן של ההשפעות האחרות.

 

מכיוון שאהרן מגד שייך ל’משפחה כותבת’, לא מעט מִפרשות חייו תוארו מזוויות ראייה שונות. כל אחד מבני המשפחה ו’האמת’ שלו. כל אחד ופרשנותו לעובדות. נוצרו זוויות ראייה כפולות ומכופלות. נוצר ‘רשומון’ של פרשות שונות בתולדות המשפחה. כל אחד מבני המשפחה כתב רומנים ונתן ריאיונות. כל אחד מתוכה השתמש בחומרי הגלם הביוגרפיים ברומנים שכתב, ופירש את חייו בריאיונות שנתן למראייניו השונים לאורך השנים. מדובר באהרן מגד, ברעייתו הסופרת אידה צורית, בבנם הסופר איל מגד, באח הסופר מתי מגד, ויחד עמם המראיינים הרבים לדורותיהם. ואם לא די במורכבות זו – גם יוצרים אחרים, מבני המשפחה ושאינם מבני המשפחה, ובעיקר אלה שהכירו את בני המשפחה היכרות קרובה, שיקעו ברומנים שלהם חומרי גלם מחייהם, כפי שהם הבינו אותם.[3] אהרן מגד עצמו עיצב ברומן ‘פרספונה זוכרת’ (2000) וביצירות נוספות שלו סוגיה זו, העוסקת במתחים בין רומן-יומן לבין רומן-ביוגרפיה, ובשאלת ‘המחיר’ שמשלמים בני המשפחה בגין העיסוק בספרות, יחד עם מצב ה’רשומון’ של תפיסת היחסים בתוך המשפחה. הראייה הרב-זוויתית מאפיינת רבות מיצירותיו של אהרן מגד, במיוחד בכל הכרוך ביחסים בתוך המשפחה, ובמרכזה עומדת התהייה על מהות ‘האמת’ בכלל ועל מהות ‘האמת בספרות’ בפרט.

 

בריאיון שנערך בין אהרן מגד לבנו איל מגד (1991) אמר האב: ‘אנחנו לא יודעים הרבה על הביוגרפיות של ההורים שלנו, על הילדות שלהם, ובמקרה של אמנים – על מקורות ההשראה שלהם. בקיצור, אנחנו יודעים מעט מאוד על ההורים שלנו. לא מוסרים זה לזה מספיק. עד היום אני מצטער מאוד שלא די שאלתי את אבי ואת אמי על ילדותם, על נעוריהם, על מה שהביא אותם לדרך החיים הזאת של מרד בהוריהם. כשיותר ויותר התעניינתי בזה, הם כבר עברו מן העולם’.

 

בריאיון עם יונה הדרי-רמג’ (1991) אמר אהרן מגד שהוא ‘לא כותב ביוגרפיה כי הוא מתגלגל בגיבוריו, אך מבטל כל ניסיון לאתר קווי דמיון בין חייו ודמויות מוכרות – לגיבוריו’. בריאיון זה, בתשובה לשאלתה של המראיינת על שירת בנו איל, ה’מסגירה ילדות של נטישה, תחושת יתמות,’ ענה: ‘הוא אומר עליה שהיתה ‘מושבת עונשין’,’ ומוסיף: ‘את זה את צריכה לשאול את איל. ה’מכתב אל אבא’ של קאפקא, הוא חשבון הבן עם אביו. חשבתי פעם לכתוב את תשובת האב לקאפקא הבן, אך התברר לי שנדין גורדימר הקדימה אותי’. זו אחת הדוגמאות למצב הקבוע של ‘רשומון’, המאפיין כל משפחה ומשפחה.

 

ספרו של הבן איל מגד, ‘ארץ אשה’ (2006), הוא שילוב מובהק של אוטוביוגרפיה ובדיון. ה’עובדות’ המתוארות מנקודת הראות האישית שלו שונות מאלה העולות מתיאוריהם ומזיכרונותיהם של הוריו.