פרק 1
אני זוכרת את היום שבו הגיעה ספינת האָלֶאוּטים אל האי שלנו. בהתחלה היא נראתה כמו קונכייה קטנה שצפה על פני הים. אחר כך היא גדלה והייתה שחף שכנפיו מקופלות. לבסוף, בשעת הזריחה, היא הפכה למה שהיא באמת – ספינה אדומה עם שני מפרשים אדומים.
אחי ואני הלכנו אל פסגת הערוץ העמוק, המתפתל מטה עד לנמל קטן ושקט ושמו מעגן האלמוגים. יצאנו לאסוף שורשים הגדלים שם באביב.
הייתי אז בת שתים-עשרה, ואחי ראמוֹ היה ילד קטן, שגילו מחצית מגילי. הוא היה קטן בגופו יחסית למישהו שראה כל-כך הרבה זריחות ושקיעות, אבל היה זריז כצרצר. וכשהתלהב, היה גם טיפש כמו צרצר. משום כך, ומשום שרציתי שיעזור לי לאסוף שורשים ולא יברח, לא אמרתי דבר על הקונכייה או על השחף שכנפיו מקופלות.
המשכתי לחפור בין השיחים ובתוכם בעזרת המקל המחודד כאילו דבר אינו קורה בים, גם כשידעתי בוודאות שהשחף הוא בעצם ספינה עם שני מפרשים אדומים.
אבל כמעט שום דבר בעולם לא חמק מעיניו של ראמו. הן היו שחורות כעיניה של לטאה, וגדולות מאוד, וכמו עיניים של לטאה יכלו להיראות לפעמים מנומנמות. ודווקא אז היטיבו לראות. כך הן נראו עכשיו. הן היו סגורות למחצה, כמו עיניים של לטאה השוכבת על סלע ומתכוננת לשלוח במהירות את לשונה כדי לתפוס זבוב.
'הים חלק,' אמר ראמו. 'הוא אבן שטוחה בלי שום שריטה.'
אחי אהב להעמיד פנים שמשהו אחד הוא בעצם משהו אחר.
'הים הוא לא אבן בלי שריטה,' אמרתי. 'הוא מים, ובלי גלים.'
'בשבילי הוא אבן כחולה,' אמר, 'ורחוק רחוק, בקצה, יש ענן קטן שיושב על האבן.'
'עננים לא יושבים על אבנים, לא על אבנים כחולות ולא על אבנים שחורות ולא על אבנים בכלל.'
'הענן הזה דווקא כן.'
'הוא לא יושב על הים,' אמרתי. 'יש שם דולפינים, ושחפים, וקורמורנים, ולוטרות-ים, וגם לווייתנים, אבל לא עננים.'
'אז אולי זה לווייתן.'
ראמו נעמד על רגל אחת, ואז על הרגל השנייה, וצפה בספינה המתקרבת. הוא לא ידע שזו ספינה, משום שלא ראה ספינה מימיו. גם אני לא ראיתי ספינה מימיי, אבל ידעתי איך הן נראות כי סיפרו לי.
'בזמן שאתה בוהה בים,' אמרתי, 'אני חופרת ומוציאה שורשים. ולכן אני אוכל אותם, ואתה לא.'
ראמו התחיל להכות בקרקע עם המקל שלו, אבל המשיך להביט בספינה המתקרבת ובמפרשיה האדומים שהתגלו מבעד לערפילי הבוקר, אף-על-פי שכל אותו הזמן העמיד פנים שאינו מביט בה.
'ראית פעם לווייתן אדום?' שאל.
'כן,' עניתי, אף-על-פי שלא ראיתי מעולם.
'אני ראיתי רק לווייתנים אפורים.'
'אתה עדיין קטן, ולא ראית את כל מה ששוחה בעולם.'
ראמו הרים שורש אחד ועמד להניח אותו בסל. לפתע נפתח פיו לרווחה ואז נסגר שוב.
'זה קָאנוּ,' קרא. 'קאנו גדול, יותר גדול מכל הסירות שלנו ביחד. והוא אדום.'
קאנו או ספינה, לראמו לא היה אכפת. בשבריר הרגע הבא השליך את השורש באוויר, פרץ לו דרך בשיחים והתרחק ממני בריצה ובצעקות.
המשכתי לאסוף שורשים, אבל ידיי רעדו כשחפרתי באדמה, משום שהתרגשתי אפילו יותר מאחי. ידעתי שזו ספינה שם בים, ולא סירת קאנו גדולה, וידעתי גם שהספינה יכולה לבשר דברים רבים. רציתי להשליך את המקל מידי ולרוץ בעקבות ראמו, אבל המשכתי לחפור ולאסוף שורשים, משום שבכפר היו זקוקים להם.
עד שגמרתי למלא את הסל שטה ספינת האלאוטים סביב אחד ממרבדי אצות-הים העצומים המקיפים את האי שלנו, ובין שני הסלעים השומרים על מעגן האלמוגים. השמועה על בואה של הספינה כבר הגיעה אל הכפר גַלַס-אַט. הגברים מיהרו לצאת עם נשקם בשביל היורד אל החוף, והנשים התאספו בקצה הרמה השטוחה.
פילסתי לי דרך מבעד לשיחים הצפופים והמשכתי בזריזות במורד הגיא עד שהגעתי אל הצוקים המשקיפים על הים. שם כרעתי על ברכיי וידיי. מתחתיי היה המעגן הקטן. שעת השפל הגיעה, והשמש זרחה על החול הלבן שעל החוף. מחצית מאנשי הכפר שלנו עמדו על קו המים. השאר הסתתרו בין הסלעים שלרגלי השביל, מוכנים להסתער על הפולשים אם יתברר שאינם ידידותיים.
כרעתי בין שיחי הטוֹטְקוֹן, וניסיתי לא ליפול מהצוק. ניסיתי להישאר מוסתרת אך גם לראות ולשמוע מה מתרחש מתחתיי. סירה קטנה ניתקה מן הספינה. שישה אנשים חתרו במשוטים ארוכים. פניהם היו רחבות, ושיער כהה ומבהיק נפל על עיניהם. כשהתקרבו ראיתי שקישוטים עשויים מעצם היו נעוצים באפיהם.
מאחוריהם בסירה עמד איש גבוה עם זקן צהוב. מעולם לא ראיתי איש רוסי לפני כן, אבל אבי סיפר לי עליהם, וכשראיתי אותו עומד ברגליים מפושקות ובכפות ידיו המאוגרפות על מתניו, ומביט על הנמל הקטן כאילו הוא כבר שייך לו, תהיתי אם הוא אחד מאנשי הצפון שבני עמנו חששו מהם. הייתי בטוחה בזה כשהסירה החליקה אל החוף והוא קפץ החוצה תוך כדי צעקה.
קולו הדהד בין צוקי המעגן. המילים היו זרות, ולא שמעתי כמותן מעולם. אחר כך, לאט, הוא דיבר בלשוננו.
'פניי לשלום, ובאתי לשאת ולתת אתכם,' אמר לגברים שעל החוף.
איש מהם לא ענה, אבל אבי, שהיה אחד מאלה שהסתתרו בין הסלעים, יצא ממסתורו והלך לעברו במדרון החולי. הוא נעץ את חניתו בחול.
'אני המנהיג של גלס-אט,' אמר, 'שמי צ'יף צ'וֹוִיג.'
התפלאתי שמסר לאדם זר את שמו האמיתי. לכל אחד בשבט שלנו היו שני שמות: השם האמיתי, שהיה סוד, ובו השתמשו לעתים רחוקות, ושם נוסף, פשוט יותר, כי אם אנשים משתמשים בשם הסודי שלך, הוא נשחק ומאבד את קסמו. כולם הכירו אותי בשם ווֹן-אָ-פָּא-לֵי, שם שפירושו 'הילדה עם השיער השחור הארוך', ואילו שמי הסודי היה קָרָנָה. שמו הסודי של אבי היה צ'וויג, ומדוע אמר אותו לזר אינני יודעת.
הרוסי חייך והרים את ידו. הוא אמר ששמו קפטן אוֹרְלוֹב. גם אבי הרים את ידו. לא יכולתי לראות את פניו, אבל אני לא חושבת שהוא חייך בחזרה.
'באתי עם ארבעים מאנשיי,' אמר הרוסי. 'באנו לצוד לוטרות-ים. אנחנו רוצים להקים את מחננו באי שלכם בזמן שאנו צדים.'
אבי לא השיב. הוא היה גבוה, אם כי לא כמו קפטן אורלוב, ועתה ניצב זקוף, כתפיו החשופות מתוחות לאחור, וחשב על מה שהרוסי אמר. הוא לא מיהר להשיב, משום שהאלאוטים כבר באו בעבר לצוד לוטרות-ים. זה היה לפני זמן רב, אבל אבי עדיין זכר אותם.
'אתה זוכר ציִד אחר,' אמר קפטן אורלוב בזמן שאבי שתק. 'גם אני שמעתי עליו. בראש הציידים היה קפטן מיטריף. הוא היה טיפש, והוא כבר מת. הבעיה התעוררה משום שאתה ואנשי שבטך צדתם בשבילו.'
'צדנו,' אמר אבי, 'אבל זה שקראת לו טיפש רצה שנצוד מזריחת הירח ועד הזריחה הבאה, ולא נפסיק לרגע.'
'הפעם לא תצטרכו לעשות דבר,' אמר קפטן אורלוב. 'אנשיי יצודו, ואנו נחלק בינינו את השלל. חלק אחד לכם, ואותו נשלם בסחורות, ושני חלקים לנו.'
'עלינו להתחלק שווה בשווה,' אמר אבי.
קפטן אורלוב הביט אל הים. 'נוכל לדבר על זה אחר כך, כשנגמור להעביר את האספקה אל החוף,' השיב.
הבוקר היה בהיר, עם מעט רוח, ועם זאת היינו בעונה שבה היו צפויות סערות, ולכן הבנתי מדוע רצה הרוסי להתמקם באי.
'מוטב שנסכים עכשיו,' אמר אבי.
קפטן אורלוב התרחק מאבי שני צעדים ארוכים, ואחר הסתובב ופנה אליו. 'שליש אחד לכם זה הוגן, משום שהעבודה מוטלת עלינו, וכך גם הסיכון.'
אבי נענע בראשו.
הרוסי אחז את זקנו. 'מכיוון שהים אינו שלכם, מדוע עלינו לתת לכם חלק כלשהו?'
'הים המקיף את אי הדולפינים הכחולים שייך לנו,' השיב אבי.
הוא דיבר בנחת, כמו בכל פעם שכעס.
'מכאן ועד לחופי סנטה ברברה – מרחק של מאה קילומטרים?'
'לא, רק הים הנושק לאי ומקומות הקינון של הלוטרות.'
קפטן אורלוב השמיע קול מגרונו. הוא הביט באנשינו העומדים על החוף ובאלה שיצאו כעת מבין הסלעים. הוא הביט באבי ומשך בכתפיו. לפתע חייך, וחשף את שיניו הארוכות.
'נתחלק שווה בשווה,' אמר.
הוא אמר עוד דברים, אבל לא שמעתי אותם, משום שבאותו רגע הזזתי סלע קטן, מרוב התרגשות, והוא הידרדר ברעש מהצוק ונפל לרגליו. כל העומדים על החוף הביטו למעלה. עזבתי בשקט את שיחי הטוטקון ורצתי בלי לעצור עד שהגעתי אל הרמה השטוחה.
