מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים

איך הכול התחיל
הסיפור שלי מתחיל, כמו חיבורים רבים, בשמש שנטתה אל פאתי מערב ובשמיים אדומים כאש. על הרקע הזה נמצאנו, שלוש בנות 18 ועוד קצת, בתוככי אוטובוס של פעם, עם מזוודות גדושות של פעם, כאלה שאינן נסגרות אלא כאשר מחזקים אותן בחגורות מכנסיים של פעם.
עברנו את נהריה, שתהפוך לימים לעיר הפלך המרכזית שלנו, ובצומת שעדיין לא נקרא על שם מושב בֶּצת פנינו מזרחה. קיבוץ ראש הנקרה, מצפון לצומת הזה כבר לא היה "שלנו". עזבנו אותו, בעקבות לבטים קשים, כדי ללמוד בסמינר להוראה – לא לפני שחברינו להכשרה ציידו אותנו במכתב נוזף כיאה לרוח הימים ההם, כתום מלחמת העצמאות. באותו מכתב נאמר כי בני ובנות הדור הצעיר אמורים לבנות את חייהם במסגרת קולקטיבית. לא לנטוש אותה על דעת עצמם, אפילו אם מדובר בהליכה ללמוד כיצד מנחילים תורה לדרדקים ואפילו אם הדרדקים האלה הם עולים חדשים. ההכשרה מחליטה מי הולך לאן ומתי ולאן נגיע אם כל אחד מחבריה יעשה דין לעצמו. שמרתי את המכתב הזה שנים רבות ובמהלכן ראיתי את החותמים עליו נוטשים את הקיבוץ, בזה אחר זה. רק אחד מהם נשאר בו עד היום.
נסענו בכביש הצפון של אותם ימים, מצוידות ברישיונות המיוחדים שהנפיקו השלטונות לצורך זה, ופנינו לביאדר אל חוארב, לימים גורן, כפר עבודה במרחק שלושה ק"מ ממזרח לקיבוץ אילון, ליד ואדי כרכרה, שישמש אותנו, לימים, כבסיס ללימודי הטבע.
היינו שלוש בוגרות של בתי חינוך, "תיכון חדש" ושל התנועה המאוחדת (ושתיים מאיתנו של בית החינוך בצפון תל־אביב), אמונות על רוחה של תנועת העבודה ועם עבר חינוכי שקוּצר פעמיים. תחילה הוציאו אותנו מהכיתה השביעית של בית־הספר התיכון כדי לסייע במלחמה שעמדה כבר לקראת סופה (מה שקיצר גם את שירותנו הצבאי) ואחר־כך קיצרו את לימודינו בסמינר גבעת השלושה, כי היה צריך להגיע במהירות לילדים העולים במקומות הריכוז שלהם.
 
הם ירדו אלינו ממורד ההר, לבושים שמלות תימן ודוברים אלינו בשפה שנשמעת אך אינה מובנת. הם ירדו אלינו מבין בתים לבנים שגגותיהם אדומים, "בתי סוכנות" מפוזרים על אדמת טרשים מסולעת, ללא ירק. הרושם החזק ביותר שנשאר בי מאותם רגעים היה תחושה של האם אדע אי־פעם להבדיל כאן בין בית לבית, בין אדם לאדם, בין מילה למילה.
המילים שלהם קלחו בשטף ולפתע הבחנתי שהן מוכרות. הם דיברו עברית, אם כי בנעימה שנשמעה מוזרה. אם כך, חשבתי, אפשר שתהיה לנו תקשורת ולכן יש סיכוי להבנה, אולי גם לשיתוף.
כך החלה תקופת חיי כ"מורה רנה". כך החלו חיי כמורה.
 
הספר הזה הוא ניסיון לעקוב אחרי הפגישה שלי עם זיכרונותי משנות החמישים, אחרי הפגישות שלי עם מכתבים ותמונות מאז, עם תלמידַי אז ומאז, בכפר העבודה גורן ובמעברות תל עדשים ותלפיות שבהם הייתי כעשר שנים. היו אלה עשר שנים של עיצובי שלי, ועיצובם שלהם, של כולנו כמדינה. עשר שנים של הרבה סימני־שאלה כלליים ופרטיים. עשר שנים שזכיתי להיות בהן שם.
הספר מתאר דיאלוג של תלמידַי ושלי עם עצמנו ועם עברנו, עם מילים של האתמול – קרן קיימת, אנו אוהבים אותך מולדת, טרקטור, התמונה של החורש עם התלמים והציפורים מעל הבתים וגגותיהם האדומים – בהקשר של היום. הסיפור נוצר על־ידי הדינמיקה של המפגש המחודש, לפי מה שאנחנו מעדיפים לזכור, כפי שהדברים נראים עתה בעיני תלמידַי ובעינַי.
אין בספר הרבה תשובות. יש בעיקר שאלות ותהיות מה היה לנו שם, לתלמידַי ולי, מה הסיפור שלנו והיכן הוא משתלב בסיפור של אחרים מסביבנו.
עברי, גם כאשר ניסיתי לא להתחשב בו, חשב עלי והלך אתי. אני הולכת בשביל זיכרונותי מאז. הם שבים אלי בכל אשר אלך, בכל אשר אחקור. הם חבויים, רבדים רבדים, בתוך תוכי, מקיימים עמי דיאלוג קבוע המסייע לי להבין את עצמי אז ועכשיו. עתה, משהם פרצו ועלו, החלו כותבים את עצמם, התעורר בי צורך לשתף גם אחרים בפגישה המחודשת הזאת עם עצמי ועם תלמידַי, עולי שנות החמישים.
על הסיפור שלנו, על הספר
ב־1995 הוקרן, במסגרת הסדרה "תקומה" בערוץ 1, ראיון אתי, "מורה רנה", מי שלימדה ילדי עולים בשנות החמישים. הראיון וההדים שחולל עוררו בי בעוצמה רבה את זכר הסיפור של תלמידַי ושלי בתקופה ההיא ולכך נוספו השגותי על השיח הציבורי המתעצם בנוגע ל"שגיאות של שנות החמישים". חשתי כי ה"האשמות" כלפי העוסקים במלאכת הקליטה בשנים ההן, ובכלל זה גם כלפַי, מוגזמות, וממילא לא יכולתי להשלים עם "הסליחה" שביקש אהוד ברק כעבור שנתיים־שלוש מבני עדות המזרח בשם "מפלגת העבודה לדורותיה". הוא דיבר לכאורה גם בשם הורי ובשמי, ולא ראיתי שום הצדקה לכך. יתר־על־כן, תגובות שהגיעו אלַי, בעיקר מתלמידים ומעמיתים לשעבר, דרבנו אותי להציג את הסיפור שלי/שלנו ולהראות שפני הדברים בשעת מעשה היו שונים מאוד.
ואפשר שהגורם הממריץ החזק ביותר היה משפט שאמרה תלמידתי בסוף הראיון האמור בסדרה "תקומה". כשסיפרה על לבטיה וקשייה לקראת בחינות הבגרות ציינה כי היא ניגשה אליהן, בסופו של דבר, כי "מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים". בכיתי מרוב התרגשות למשמע המילים האלה ובכתה אף היא לנוכח תגובתי. אולי אז נבטה בי ההחלטה לנסות להציג את הסיפור שלנו, כפי שהוא עולה מעדויות שונות שנצטברו אצלי במרוצת השנים, כפי שהוא עולה ממה שאנחנו זוכרים מאז על הרקע של היום. וכמובן, בידיעה שהזיכרון של כל אחד מאתנו, ושל כולנו יחד, עלול לתעתע ואין ספק בהיותו סלקטיבי.
התוצאה הראשונית הייתה סדרה של פגישות עם תלמידים מאז, בקבוצות וביחידוּת, ועם מורים שהיו חברַי לעבודה. בתחילתה של הסדרה הזאת לא ידעתי מה יקרה במהלכה ואילו פירות תוליד. הפגישות ריתקו אותי והולידו פגישות נוספות, מגעים חדשים, שיחות טלפוניות רבות ושורת התכתבויות שלא היו קודם. פעלנו כקהילה מתחדשת והמשכית למה שהיה לנו אז. חלף זמן רב יחסית עד שהתחלתי להעלות את הדברים על הכתב. האם עשיתי זאת מפני שהתלמידים אמרו כי יש צורך בכתיבה או מפני שחומרים נוספים התחילו להתדפק על דלתי? אני מתקשה לענות על שאלה זו, אבל הנה אני כאן. עם מה שמצאתי בסביבתי שלי, עם סיפורי ההתלבטויות ורישומי הפגישות המחודשות בין תלמידַי וביני.
בשונה ממחקרים אחרים לא יצאתי אל השדה עם שאלה. אספתי, ועודני אוספת, תעודות בכמה ארכיונים, יומנים, תמונות, מכתבים ורשימות מפרי עטי באותם ימים. תלמידותי, מעיין בלום ואורלי לביד, שהכינו את עבודות הגמר שלהן לתואר מוסמך בהתבסס על החומרים האלה, סייעו לי רבות במלאכת האיסוף ואני מודה להן על כך מקרב לב.
לא, זה אינו הסיפור האמיתי של שנות החמישים. מטבע הדברים יש הרבה "סיפורים אמיתיים" של אז וסביר שהם שונים אלו מאלו ושונים מהסיפור של תלמידַי אתי. זה הסיפור שלנו, של הפגישה שלנו אז, לאורך הדרך והיום. גם אין זה סיפור של "קליטה". אינני יודעת בבירור, והיום יותר מאי־פעם, מי בדיוק קלט את מי. אינני מתעלמת, למשל, מדברי תלמידתי ממעברת תל עדשים, "לא אתם קלטתם אותנו. אנחנו קלטנו אתכם".
במתכוון לא חיפשתי את "הסיפורים האמיתיים" של האחרים ואת כל מה שכתבו עמיתַי על הימים ההם, אף שחלק מהחומרים האלה התדפקו על דלתי ואני פתחתיה כאשר נראה לי שהם מעשירים את הסיפור שלנו ומשתלבים בו באופן טבעי. העדפתי להתמקד בסיפור הזה לבדו לא בשל חשיבותו אלא בגלל התחושה שהוא מוכר לי ולכן איטיב להציגו.
יכולתי לנתח את מה שהצטבר בידי באופן "אובייקטיבי", לפי לוח זמנים, כחומר שאספה קבוצה המדברת על שנות החמישים. ויכולתי להתייחס אל החומר הזה כאל שיח של אנשים שהיו יחד בשנות החמישים באותו מקום והם מדברים יחד על אז ועל היום. בחרתי, בשל מעורבותי האישית, בגישה השנייה, הסובייקטיבית יותר.
הגענו אל הפגישות, אז והיום, מנקודות־מוצא רבות ושונות זו מזו והבאנו אתנו מהעבר מטענים מגוונים ושונים זה מזה. אבל במהרה התברר, וגם יתואר להלן, כי הדומה רב מאוד ומאפיין אותנו הרבה מעבר למה שנהוג לחשוב או לציין כאשר עוסקים במה שאירע בארץ בשנות החמישים.
באותן שנים קריטיות, בוודאי לעיצוב שלנו, גיבורי הסיפור, היינו חלק מהחברה הרחבה, המורכבת מקהילות רבות אחרות. היינו גם קהילה שיצרה לעצמה מרחב משותף, מנותק לפעמים מהסובב אותנו. בשנים ההן התחלתי את חיי כבוגרת, עשיתי את ראשית צעדַי כמורה ובדיעבד אוכל לומר שגם קבעתי חלק נכבד ממסלול חיי לעתיד לבוא. עתה אנו מצטרפים יחדיו גם לקהילת זיכרון, שנזכרת יחד בדברים שהיו חשובים לחבריה. הדברים שאנחנו מעלים מהדיאלוג הייחודי שהיה לנו ונוצר בינינו מתייחסים בחלקם, באופן טבעי, לעניינים הנידונים בשיח הציבורי של ההווה. הטקסט הוא שלנו בקונטקסט של הימים ההם ושל הזמן הזה. כך אנסה לספרו.
תלמידַי ואני יוצרים יחדיו גם קהילה חיה ונושמת, לא רק זוכרת, שיש לה קודים אופייניים ורשתות חברתיות הקיימות גם היום. הפכנו מקהילה לומדת לקהילה יוצרת, בעלת עוצמה משלה, הפועלת על חבריה וממשיכה להפעיל אותם. עובדות אלו מסבירות, כך נראה, חלק ממה שקרה לכל אחד מאתנו ולכולנו יחד בפגישות דאז ובזיכרונות על הימים ההם.
במסגרת הסיפור נשאל לא רק מה היה שם אלא גם מה זוכרים ומה לא. מי זוכר מה. ואולי נצליח לזהות את הלמה.
תלמידַי הם שותפי הזיכרון שלי. אלמלא הם, אולי הייתי מתחילה לפקפק בקיומם של הדברים שליוו אותי באשר הלכתי מאז השנים ההן. כך גם שותפתי, נחמה צפריר (לימים מילוא), שצעדה יחד אתי בשנתיים הראשונות ל"עשור המעברות שלי" (והייתה הקוראת הראשונה של ספר זה). היא נענתה ברצון למשימה שביקשתי להטיל עליה, כדי לתקף את העובדות כפי שהן עולות בזיכרונותי מאז – והדיאלוג שהתפתח בינינו על הרקע הזה היה לחוויה בפני עצמה. הערותיה ופרקי יומנה האירו את עינַי. לאחר חמישים שנה, ולאחר שמסלולי חיינו נפרדו לחלוטין זה מזה, נמצא, למרבה העניין, כי זיכרונותיה זהים כמעט לאלו שלי.
 
מטבע הדברים, זהו מחקר רפלקסיבי־ביוגרפי, או "ביוגרפי מוגבל". מבחינות מסוימות, אני הנושא והמושא שלו. לכן אורבות לפתחו מהמורות רבות. הן לא נעלמו ממני ובמהלך הסיפור אני מנסה להפנות אליהן את תשומת־הלב של הקוראים. אחד הקשיים האימננטיים נובע מן העובדה שתלמידַי מדברים אתי, בין השאר, גם עלַי, כמי שהייתה מורתם (ולרובם, המורה הראשונה בארץ חדשה). ניסיתי להתגבר על קושי זה בכך ש"הוצאתי" את עצמי מהתמונה כל אימת שעסקנו במה שנקל להגדירו כ"עובדות" (בעניין זה הקלה עלי העובדה שהדברים התרחשו, בכל־זאת, לפני כחמישים שנה, בהשתתפותה של "מורה רנה" שהיא פרסונה בפני עצמה). השארתי את עצמי בתמונה במקומות אחרים, כשהתעורר הצורך בכך, תוך הקפדה יתרה, עד כמה שיכול אדם לנקוט לגבי עצמו, על דרך הביטוי והפירוש. לשם כך גם שילבתי בטקסט קטעים ונתונים של פעם. זו גם אחת הסיבות לכך שהעדפתי להביא בפני הקורא את השיחות עם התלמידים ועם המורים כמעט במלואן, כמסמך תיעודי. ובכל־זאת ראוי להדגיש: אני היא זו שהייתי שם עמם ואני היא זו שנפגשתי אתם במהלך השנים והיום, ואני היא המספרת ומפרשת היום את עברי, את עברנו. הכול עובר אפוא, בצורות שונות ובמידות שונות, דרך הפריזמה האישית שלי.
רשומות השיחות עם התלמידים מגוללות את הסיפור המרכזי. רשומות השיחות עם המורים יכולות ללמד על הנרטיבים הדומים והשונים שהיו למורי הדור ההוא במעברות ועל האינטראקציות שלהם עם הממסד. מצאתי שיש לא מעט ערך ומשמעות בהצגה בדרך זו.
ניתוח החומרים לימדני על שורה של מכנים משותפים לכל תלמידַי, ברמה של הפרט וברמה של הקבוצה כולה – השילוב החברתי, שאלות של הדרה מהסיפור הציוני והישראלי, תחושת הישראליות והזהות עם הנעשה כאן, מה אירע לנו בבית־הספר שלנו ובדיאלוג עם סביבותינו. כולם מעלים נושאים אלו ודנים בהם בצורה דומה, גם אם לא זהה.
בתחומים אחרים עלה מן החומרים בצורה ברורה קשר בין מאפיינים מקומיים ובין אופי התגובות וה"פתרונות" שנזכרו, על ציר של "ניתוק־חיבור" לחברה. גורן היה יישוב מבודד כמעט לגמרי, גיאוגרפית וחברתית, שקהילתו הומוגנית – כל התושבים היו יוצאי תימן – ושומרת על חלק מהסדרים החברתיים שנהגו בארץ המוצא. מעברת תל עדשים, בעמק יזרעאל, הייתה קרובה יותר למרכז הארץ, סמוכה לשלושה יישובים חקלאיים מבוססים שחשו אחריות מסוימת לנעשה בה וקרובה למדי לריכוז העירוני של עפולה. קהילתה הייתה הטרוגנית מבחינת המוצא (וכך גם צוות ההוראה) ונתונה בתנועה מתמדת. מעברת תלפיות, שבה היו לי שתי כיתות, בזו אחר זו, שכנה למעשה בתוככי ירושלים, אבל בשוליה. העיר הגדולה הייתה, לכאורה, בהישג־יד. בית־הספר לא היה המוסד החינוכי היחיד במעברה. הממסד ה"מפקח" לא תמיד פיקח ולא תמיד הבין. ומצד אחר, לתלמידים ניתנו הזדמנויות להיפגש עם אחרים וממילא גם לראות שאפשר אחרת. זה היה הרקע לבניית תחושות של ניכור והדרה וגם לעידוד ולאמון בעצמך כיחיד או כחלק מקבוצה.
 
גם אורח־חיי השתנה ממקום למקום. בגורן חיינו, אנו המורות, 24 שעות ביממה לאורך כל השנה, עם הפסקות תל־אביביות קצרות ומועטות שהלכו והתמעטו ככל שהתקרבנו לקראת סוף השנה. בתל עדשים היה לי פחון במעברה, שבו עשיתי חלק מהלילות, אך מגורי המורים היו לרוב מחוץ למעברה. נחמה ואני שכרנו חדרי מגורים אצל משפחות ממושב תל עדשים, ובתקופה זו גם נישאתי לאורי. במעברת תלפיות נחשבתי לבעלת "ניסיון בהוראת ילדים עולים", כפי שאמרה לי לימים ידידתי הטובה שגם היא לימדה שם. בעת ובעונה אחת הייתי סטודנטית להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתחילה התגוררתי עם אורי בחדרון סטודנטיאלי עם כוך־מטבח זעיר מתחת לחדר מדרגות. אחר־כך, לקראת לידתה של בתנו הבכורה עירית, עברנו לשיכון אמיתי, שניים וחצי חדרים ופרימוס (אבל חלקים גדולים של היום עדיין עברו עלי עם תלמידַי ומשפחותיהם במעברה). לקראת סוף התקופה הרשמית שלי כמורה במעברה עברנו כבר לדירת "פאר" בת שלושה חדרים קטנים בשיכון בבית הכרם. שם נולד בננו עפר (ומיכל נולדה אחרי המעברות, בתל־אביב, אבל עם תחילת הכתיבה על נושאים הקשורים בהן).
גם חיי שלי זרמו, אפוא, על פני ציר ניתוק־חיבור, בדומה לזה של תלמידַי. נדודַי מצפונה של הארץ אל מרכזה, מההומוגניות החברתית אל המרקם המגוון הרב־תרבותי, מהוראת ילדים שזה עתה ירדו מכנפי הנשרים ואני מורתם הראשונה, להוראת תלמידים שחלק מחינוכם כבר נעשה על־ידי אחרים, מהתנסות בוסר ראשונית לעבודה חינוכית הנתמכת גם במבט אקדמי מלווה ומפרש. כל אלו זיכו אותי בהתנסויות מגוונות ומעשירות ובחוויות שחשתי צורך לספר עליהן.
 
ייחודן של הקהילות השונות נראה לי, היום, בולט ודומיננטי עד כדי כך שחלוקת הספר לשלושה חלקים כמו התבקשה מאליה. אספר אפוא בנפרד – לא על־פי נושאים "חותכים", כנהוג במחקרים רבים מסוג זה – על גורן, על מעברת תל עדשים ועל מעברת תלפיות. לכל חלק, לכל יישוב־מקום, פרק המוקדש לפגישה אז, על־פי חומרים מאז. בכל חלק, פרק המוקדש לשיחות של היום על אז, ובו שיחות קבוצתיות ושיחות אישיות שנערכו בעקבות השיחות הקבוצתיות. בכל חלק יש גם מידע על "היכן הם" תלמידַי, שהיו לרעַי.
מטבע הדברים, לכל חלק אופי משלו, בהתאם למקום ולאנשים ולזמן ההתרחשויות, אך יש הרבה מהדומה בין הפרקים. בין השאר, בוודאי, כתוצאה מהיותי מורתם של הנוגעים בדבר בכל שלושת המקומות, על כל המשתמע מכך, ומהיותנו כולנו חלק ממה שקרה בשנות החמישים של כולנו, מהמרקם החברתי־תרבותי המשותף לכולנו.
במהלך האיסוף של החומרים ובמהלך השיחות עלו הרבה כותרות לספר. תחילה רציתי לקרוא לו "שנות החמישים – המסע של תלמידַי ושלי אל עברנו", אבל אז זכרתי כי השיחות מתנהלות היום ולכן לא נכון יהיה להדגיש רק את העבר. לא רציתי גם בכותרת שתדגיש את ההווה על חשבון העבר. היו שהציעו לקרוא לספר "אשכנזייה במעברה", אבל בוודאי לא יכולתי לעשות זאת לאור מה שאמרה לי אחת מתלמידותַי, בבואי כעבור שנים לחתונה של בתה: "רק עכשיו קלטתי שאת מה שקוראים 'אשכנזייה'". העובדה שנולדתי להורים יוצאי אירופה לא הופיעה בסיפור שלנו והחתך "מזרח־מערב" נזכר בשיחות עם התלמידים רק לנוכח השיח הציבורי העכשווי, ובעצם רק כסוגיה אקדמית.
לאחר שהרהרתי בכותרות כמו "להיות מורה של עולים", "להיות עם ילדי עולים", 'שיחות עם תלמידַי מאז", הזדקרו לנגד עינַי המילים של תלמידתי ממעברת תלפיות בסדרה הטלוויזיונית "תקומה": "מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים". כאן היו עבר והווה יחדיו. תלמידַי מאז מכנים אותי עד היום "מורה רנה". שלא לדבר על כך שלא חדלתי לרגע להאמין ביכולתו של הפרט לעצב את עולמו ותמיד רציתי להנחיל את האמונה הזאת לתלמידַי. דברים דומים שאמרו לי גם תלמידים אחרים במהלך השיחות חיזקו את הדעה כי זו אכן הכותרת המתאימה לסיפור שלנו.
ותורשה לי הערה אישית במישור האקדמי. מרבית מחקרַי עד היום נבעו מאירוע או מחוויה שהותירו שאלות התרות אחר מענה. מחקר אמיתי יכול, לדעתי, להיות רק כזה שמוציא את החוקר משלוותו וגורר אותו עם סימני־השאלה לפעול, לברר, לנתח. ודווקא על החוויות החזקות ביותר, על הטלטלות והסערות והיצירתיות שהייתי צריכה לחפש בי בתקופת המעברות שלי לא כתבתי עד עתה אלא בעקיפין. תקופת המעברות הייתה לי מאז ומתמיד מקור לא אכזב לתהיות ולשאלות חינוכיות חברתיות, אך עד עתה לא מצאתי בי כוחות לתהות עליה עצמה. נזקקתי, כנראה, לכל השנים האלה כדי שהדחף הדרוש יבשיל.
 
ועוד הערה ברמה המאוד אישית: אורי, רעי ובן־זוגי, שעמו התחלתי את דרכי כ"מורה רנה", עוד בטרם נישאנו, שהיה עמי בכל השנים האלו ובארבעים השנים שבאו אחריהן, הלך ללא שוב בעת שהייתי עדיין בעיצומה של הכתיבה. אוזנו הקשובה ועינו המבקרת חסרות לי עתה בתוך האין. הליכתו של אורי היא גם הסיבה לכך שכתיבתו של ספר זה התארכה יותר משצפיתי. אורי היה והינו חלק בלתי־נפרד מהסיפור של תלמידַי ושלי.