הסגת גבול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • שם במקור: Trespassing
  • תרגום: יעל ענבר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 365 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 5 דק'

תקציר

זמן קצר אחרי שאביה נהרג בדרך מסתורית מורדת דִייָה בכל המוסכמות, והיא מתאהבת בדַאניש, סטודנט שחזר מארצות הברית. דַאניש אינו מצליח להסביר לאיש כי אמראִיקה אינה עולם שכולו טוב, והוא נקרע בין המסורת לעולם המודרני; ובינתיים צופה בכל מהלכיהם סלמַאת, בן הכפר צופן הסוד שנאלץ לעבור לעיר…
אוּזְמה אַסלאם חאן, בת פקיסטן, מתארת את חיי היום־יום של כל רובדי החברה בכישרון וביכולת סיפורית מרשימה: העשירים והדלים, המסורת המגבילה את חירותן של נשים, המאבקים הפנימיים, הטרור שכמעט משתק את חיי היום־יום. חייהן של הדמויות כרוכים זה בזה באופן הרה אסון, עד שמתגלה סוד נורא.

פרק ראשון

1
דרך עוקפת
מאי 1992
 
דִייָה ישבה על עץ התות שאביהָ מצא בו מחסה בלילה שלפני מותו. איש גדול היה, אך גם גמיש. ישיבה שפופה הייתה עניין קל בעבורו. ההמון למטה כלל עיתונאים, שכנים ואנשי משטרה. הם שאלו אם אמנם נכון הדבר: האם איימו על חייו?
 
אביה שקל תשעים קילוגרם והשתוחח כמו קוף גדול בעודו מדשדש בתוך העלווה ואומד במבטו את הקהל בשתי עיניים קטנות וחומות שהבזיקו כזיקוקים. מדי דקות אחדות אזר אומץ מספיק כדי לנער עליהם תותים אחדים. כאשר פגעו בעיתונאי או בדודה דוחים במיוחד, הוא טפח על ברכו בעליצות. אחר כך בכה בלי בושה.
 
העץ ניטע ביום ההולדת של דִייָה. אביה אמר כי הפרי האדום הסגלגל המתוק, העדין, היה דומה לבתו היקרה כאשר החליקה אל העולם ביללות. ולכן, כאשר השליך את התותים אל תוך ההמון, ידעה דִייָה, שצפתה בו מהבית, כי הוא קורא לה. אבל אמהּ התעקשה שתישאר בפנים.
 
“הוא יצא מדעתו,” היא לחשה, ולפתה את דִייָה. “היה אסור לי לספר לו.”
 
לספר לו מה? תהתה דִייָה.
 
היום, במרומי העץ, מונח ספר אגדות כבד על ברכיה. המשקל הוא בחלקו פסיכולוגי. היה עליה ללמוד. היא נכשלה במבחן, והיה עליה להתכונן למועד הבא. במקום זאת עִלעלה בדפי הספר, שביניהם נחו תגזירים שונים שעסקו בהיסטוריה ובחרקים. היא מצאה דף שנתלש מספר ששאלה מספריית מועדון הספורט וקראה ממנו בקול:
 
המשי התגלה בסין לפני יותר מארבעת אלפים שנה, לגמרי במקרה. במשך חודשים רבים הבחין הקיסר הוּאַנג־טי כי שיחי התות בגנו השופע הולכים ומאבדים את עליהם בהתמדה. כלתו, סִי־לינג־שִׁי, התבקשה לחקור את העניין. היא הבחינה בחרקים קטנים הזוחלים על השיחים ומצאה כמה פקעות קטנות ולבנות. היא לקחה עמה את אחת הפקעות אל הארמון, ומתוך אינסטינקט בלבד העזה והניחה אותה במקום המתאים ביותר: בתוך גיגית מים רותחים. כמעט בִּן רגע נפרד מן הפקעת הרכה סבך של חוט דקיק ומוזר. הקיסרית משכה בחוט בעדינות. אורכו היה כשמונה מאות מטרים. היא ארגה מן החוט גלימת מלכות לבעלה, פריט המשי הראשון בהיסטוריה. ומאותו יום ואילך נותר ייצור המשי מלאכתן של נשים, ובייחוד מלאכתן של קיסריות.
 
דִייָה שבה ותחבה את הדף הגנוב אל תוך ספרהּ. המקרים המעניינים ביותר בהיסטוריה היו התגליות. היא אהבה להאט את מהלך השעון רגע אחד לפני שעמדה הקיסרית לשמוט את פקעת הגולם אל תוך המים, בדיוק לפני שהפכה לחלוצה. מה הניע אותה שלא למעוך כך סתם את המשחיתים הקטנים, כפי שרוב בני האדם נפטרים כיום ממזיקים? מה רגועה ורבת סקרנות הייתה היכולת השכלית שלה, ומה רב היה גמולה!
 
התפאורה גם היא הציתה את דמיונה של דִייָה. זו הייתה כנראה סככה בראש גבעה קטנה, שופעת אור שמש, עם שולחן אבן ארוך, אגני מים ומשרתים העומדים מוכנים עם מגבות וחומרי חיטוי. כאשר הקיפו במעגל את הקיסרית הורתה דִייָה למחוג הדקות לנוע. הקיסרית שמטה את פקעת הגולם אל תוך המים.
הגולם התכווץ ופלט את נשימתו האחרונה: סבך של סיבים דקיקים שהקיסרית מיהרה לכרוך סביב זרועה כמו צמר גפן מתוק על מקל. המשרתים התבוננו בה בתמיהה. גבירתם הזיעה. הרוח נשבה ברכוּת. השמש נלכדה בגדילי החוט, מנסרה מסנוורת ההולכת וצומחת על זרועה של הקיסרית, כאילו את אור השמש עצמו היא ליפפה. עד שקיעת השמש הספיקה לבשל את כל פקעות הגלמים שהיו בגן הקיסר. קילומטרים של חוט היו תלויים בסלילים סביב שתי זרועותיה. המשרתים ניגבו בעדינות את מצחה וסייעו לה לרדת במורד הגבעה בחזרה אל הארמון. הקיסר קרא אותה אליו כל הלילה. אבל היא לא הייתה יכולה לישון לצדו כאשר זרועותיה כבולות כך. המשרתות הדליקו מנורות נפט, דִיוֹת,[1] והיא נשארה ערה לבדה. מדי פעם הביטה החוצה בירח והשפילה את מבטה אל עצי התות, וארגה לבעלה גלימה, שעם אור הבוקר ישתקפו בה קרני השמש, ובערב הבא, אור הירח.
 
דִייָה חייכה בשביעות רצון. עכשיו תשחק “מה היה קורה אילו”, ותספר את הסיפור מחדש.
 
אילו למשל ניחשה הקיסרית סִי־לינג־שִׁי כיצד תשפיע תגליתה על גורלם של אחרים, האם הייתה נפטרת מהחוטים ולעולם לא מזכירה אותם שוב? אילו ידעה כי כאלף שנים לאחר מכן ישלמו כמה תריסרי פרסים בחייהם על שניסו להבריח תולעי משי אל מחוץ לסין, האם הייתה אורגת את הגלימה? לולא הייתה אורגת אותה, אולי אחת מבנותיהם התמימות הרבות של אותם בני אדם שנרצחו הייתה זוכה להזדמנות משלה לגלות דבר מה אחר.
 
האם הייתה הקיסרית מועכת את הזחלים אילו ידעה מה יקרה אלפיים וחמש מאות שנה לאחר התגלית? אילו כך היה, אולי לא היו הסיציליאנים, שניסו להכין משי מקורי עכביש, חוטפים ומענים את שכניהם, האורגים היוונים, כדי לדלות מהם את הידע שלהם. במקום זאת היו האורגים היוונים עשויים להאריך ימים עד שיבה טובה, וייתכן שאחד מהם היה מוליד נין־של־נין־של־נין, שהיה מסוגל לפתור למשל את תעלומת מותו של אביה של דִייָה.
 
ומה היה קורה אילו הייתה הקיסרית יכולה לצפות את העתיד הרחוק אף יותר? שבע מאות שנה אחרי ייסוריהם של היוונים חזרה ההיסטוריה על עצמה. עכשיו הגיע תורם של האורגים מבֶּנגל ומבֶּנָרסי שבהודו לסבול. אילו רק ידעה כיצד יקצצו הבריטים את האגודלים הזריזים שארגו משי דקיק כל כך עד שהיה יכול להחליק מבעד לחריר באוזן, אולי הייתה הקיסרית רומסת את הזחלים. אילו כך היה לא הייתה קופת האוצר של האומה המשועבדת מתרוקנת בכדי לייבא משי בריטי מאיכות ירודה.
 
אילו לא עצרו אותה כל הדברים האלה, האם היה מות אביה של דִייָה עוצר אותה?
 
דִייָה עצרה את מהלך השעון ועיצבה מחדש את זירת האירוע.
 
גופו המרוסק צף במורד נהר האינדוס וחלף על פני כפרי החוף. תושבי הכפרים ידעו הרס רב מכדי שיגלו עניין בגופה אחת נוספת. הם עמדו ואחזו במקלות הנעוצים בגדות הבוציות, ולטשו עיניהם בדממה. בסופו של דבר, כעבור ארבעה ימים, הגיעה השמועה לאוזני חוקר מקרי המוות. גופתו מנוקבת הכדורים של מר מנסוּר נשלתה מתוך הנהר כמו פירות ספוגי מים, ומעלת הרוחות של הכפר נשבעה שתמורת חמש מאות רופיות תוכל לסחוט אותו לתחייה. היא דרשה לקבל אחת מציפורני רגליו, טיפת רוק, טיפה נוספת של זיעה, ועוד טיפה מזרעו. לשמע הבקשה האחרונה התחילו אחדים מהמתבוננים לצחקק. דִייָה זיהתה שני עיתונאים מן הלילה שאביה נמצא על העץ. היא הסתערה לעברם, אבל הטבָּח אִינַאם גוּל הוביל אותה הצדה בעדינות. אך היא הספיקה לראות את החלק היחיד מגופת אביה שנותר חשוף: כפות רגליו הנפוחות, שנראו ממש כמו נהר כחול ומסתעף. אִינַאם גוּל ניסה לאטום את אוזניה אבל היא שמעה את השמועות: כליותיו נצרבו בזרם חשמלי, אגודליו נשברו, זרועותיו נחתכו והוא אולץ ללכת על גבי דוקרנים ושברי זכוכית. בגלל משקלו ננעץ בו המצע הדוקרני וחדר לעצם.
 
אילו לפני ארבעת אלפים שנה לא הייתה הקיסרית מגלה את המשי, היכן הייתה דִייָה נמצאת כיום?
 
הזקנים ניסו ללמד אותה כי אפשר לדחות את הגורל – אולי בשנה, או בכמה מאות שנים, באמצעות אחותו השובבה, יד המקרה – אבל אי־אפשר לשנותו. אי־אפשר לערער על אופן התגלגלות גורל האדם. אולי, אם יופיעו שחקנים בלתי צפויים, יהיה סיפורו ארוך יותר, אך בסופו של דבר הוא ילך בדרך שנועדה לו.
 
בסופו של דבר התזמון הטריד אותה. מי יכול להבדיל בין זמן אמתי לזמן דחוי? אם כל הדרכים העוקפות מובילות אל התוצאה שנקבעה מראש, לא הייתה כל חשיבות לכך אם אדם מקדים או מאחר, אם מתקיימת פגישה היום או מחר, אם נשלח מכתב באמצעות שליח, או אם מישהו תחב לכיסו את הבולים. בני אדם דיברו על כך שהמדינה נמצאת בתקופת מעבר. עוד מעט יירגעו הרוחות ובאורח פלא תיעלם מחבל סינד האלימות, שנטלה גם את חיי אביה. אבל הם לא יכלו להגיד מתי, או כיצד, או מי יביא לבחירת הנתיב המיועד. למעשה, הם אהבו להוסיף, אם חושבים על זה, הרוחות לא נרגעו בשום מקום; אפילו במערב המתועש יש בעיות. למעשה, הן מעולם לא נרגעו. מה עוד הוכיחה ההיסטוריה? הנהר תמיד זרם אל הים. אין כל חשיבות לשאלה איזו משלוחותיו נשפכת אליו ראשונה. עִזבו את המקום מחר, יעצו, וסִמכו על האל.
 
אלא שאמהּ האמינה בדברים אחרים. היא אמרה שהזקנים רוצים להרוות את העולם באדישות, לעטוף אותו בתחבושת המעכבת את כל הדברים המסוגלים להצעיד את הארץ קדימה. שהכול אינו אלא תחבולה שנועדה לגרום לעניינים להמשיך להתנהל באופן שיביא להם תועלת. כמו למשל הנישואים. הם רצו שהנישואים יישארו איחוד המתאים להם ולא לבני הזוג. היא אמרה לדִייָה שהדבר הגרוע ביותר שהיא יכולה לעשות הוא להקשיב לדבריהם, והייתה אולי האֵם היחידה בארץ שהזהירה אותה שוב ושוב להתחתן רק מתוך אהבה, ולא מתוך חובה.
 
דִייָה מיהרה לרדת מן העץ בעודה מחזיקה את הספר.
הגינה געשה בציוצי הבולבולים המצויצים ומקרקורי הזרזירים. עצי הגַ’אמוּן[2] ועצי התאנה עמדו במלוא פריחתם. היא פנתה במורד השביל שהוביל לפרגולה שמתחתיה נהגו בני המשפחה לשתות תה מדי ערב, חוץ מימי גשם. מאחר שאחד מאחיה נמצא בלונדון, והאחר היה מאוהב ועסוק במחשבים, נשארו רק היא ואמהּ כדי לשמר את המסורת.
 
המחשבה שמחר תבקר בחוות זחלי המשי רוממה את רוחה של דִייָה. הזחלים התחילו לטוות את הפקעות שלהם. אף שנודעו כמי שעושים את אומנותם בצנעה, בשנים הקודמות למדה אמנות משל עצמה: דממה. היא הייתה מסוגלת לקפוא על מקומה אפילו בחדר שהלחות בו עלתה על שבעים אחוזים, כשהזיעה נוטפת ממצחה, והמשקפת מתערפלת במהירות. מחר תצפה בהם.
 
אבל אז נזכרה דִייָה בהבטחה שהבטיחה לחברה. בעודה פותחת את דלת המטבח עצרה באמצע הצעד וקיללה: “לעזאזל עם הניני הזאת! למה אני נחמדה כל כך?”
 
הטבָּח הרים את מבטו. הוא לא כיסה את פיתות הצ’אפאטי כדי לשמור על חומן. דִייָה הזעיפה מבט וכיסתה בעצמה את הלחם, ואילו הטבח העמיד פנים כי אינו מבחין בכך. “למה אני נחמדה כל כך?” שבה ושאלה כדי שישמע גם הוא.
 
אִינַאם גוּל הניד את ראשו בהסכמה, והוסיף: “מִשֶּׁאַלְלָה, בעזרת האל, את נחמדה מאוד.” הוא היה חסר שיניים, נדיב, ותמיד סלחו לו.
 
“נִיסרִין המטופשת הזאת רוצה שאצטרף אליה מחר לקריאת הקוראן. היא הולכת לשם רק כדי להציץ בבן של האיש שמת. היא אומרת שמספרים עליו שהוא גבר נאה ולומד באמריקה. אתה מסוגל להאמין איך היא איבדה כל בושה?”
 
הוא השתתף בצערה; “את נחמדה מדי.” טיפה של יוגורט הייתה תלויה על סנטרו.
 
“נקה את הסנטר שלך, או שחסן יתרגז. קודם אתה מניח לצ’אפאטי שלו להתקרר, ואחר כך אתה מחסל את כל היוגורט.”
 
הטבח ליקק את הראיות המרשיעות. “אכלתי רק כפית קטנה.” אצבעותיו החולות בדלקת פרקים סימנו נקודה באוויר כדי לתאר את גודלה של הכפית.
 
“זה השקר השני שסיפרתָ היום. מכיוון שהראשון היה למעני, אספר שקר אחד למענך.”
 
הוא פתח את המקרר בחיוך והתחיל לדלות בכפו את שאריות סם החיים.
 
דִייָה המשיכה: “אלך בדיוק לשעה. אם ניני תרצה להישאר יותר זמן, היא תישאר לבדה. אני לא מסוגלת להאמין! גם אם אין לה שום כבוד כלפי עצמה, היא צריכה לפחות לכבד את המתים. מה היא מתכוונת לעשות, להתחיל אתו, כשהגופה של אבא שלו עוד חמה בקבר?”
 
כשהתרוקנה שקית הפלסטיק שהכילה את היוגורט זרק אותה הטבח לפח הזבל והסתיר אותה עמוק בתוך האשפה. “המתים יתבוננו בכן.”
 
“אולי תוכל לסלק אותה מפה כשהיא תבוא לאסוף אותי. אתה יודע, תגיד לה שיש לי שלשול, או משהו כזה. היא לא תרצה שאביך אותה כשארוץ לשירותים כל כמה דקות.” הטבח נהנה מדבריה. “או אולי אני כן צריכה להביך אותה?” מן הרעיון הזה הוא נהנה עוד יותר. אצבעותיו ליטפו את האוויר כשניסה להעלות בדמיונו את התמונה. דִייָה קיבלה השראה. “כן, זה מה שאני צריכה לעשות. אבל איך? מה כדאי לי לעשות? תעזור לי לתכנן משהו שיהרוס לה את התכנית.”
 
הטבח ליקק את שפתיו והרהר רגע. הוא גירד את אניצי השׂער הלבנים שתפחו סביב ראשו כמו פלומה, היסס, ושוב מילמל, “המתים יתבוננו בכן.”
 
“מחר, אני מבטיחה, יהיה עוד הרבה יוגורט,” דחקה בו דִייָה.
 
הוא לחש באוזנה את המזימה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Trespassing
  • תרגום: יעל ענבר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 365 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 5 דק'
הסגת גבול אוזמה אסלאם חאן
1
דרך עוקפת
מאי 1992
 
דִייָה ישבה על עץ התות שאביהָ מצא בו מחסה בלילה שלפני מותו. איש גדול היה, אך גם גמיש. ישיבה שפופה הייתה עניין קל בעבורו. ההמון למטה כלל עיתונאים, שכנים ואנשי משטרה. הם שאלו אם אמנם נכון הדבר: האם איימו על חייו?
 
אביה שקל תשעים קילוגרם והשתוחח כמו קוף גדול בעודו מדשדש בתוך העלווה ואומד במבטו את הקהל בשתי עיניים קטנות וחומות שהבזיקו כזיקוקים. מדי דקות אחדות אזר אומץ מספיק כדי לנער עליהם תותים אחדים. כאשר פגעו בעיתונאי או בדודה דוחים במיוחד, הוא טפח על ברכו בעליצות. אחר כך בכה בלי בושה.
 
העץ ניטע ביום ההולדת של דִייָה. אביה אמר כי הפרי האדום הסגלגל המתוק, העדין, היה דומה לבתו היקרה כאשר החליקה אל העולם ביללות. ולכן, כאשר השליך את התותים אל תוך ההמון, ידעה דִייָה, שצפתה בו מהבית, כי הוא קורא לה. אבל אמהּ התעקשה שתישאר בפנים.
 
“הוא יצא מדעתו,” היא לחשה, ולפתה את דִייָה. “היה אסור לי לספר לו.”
 
לספר לו מה? תהתה דִייָה.
 
היום, במרומי העץ, מונח ספר אגדות כבד על ברכיה. המשקל הוא בחלקו פסיכולוגי. היה עליה ללמוד. היא נכשלה במבחן, והיה עליה להתכונן למועד הבא. במקום זאת עִלעלה בדפי הספר, שביניהם נחו תגזירים שונים שעסקו בהיסטוריה ובחרקים. היא מצאה דף שנתלש מספר ששאלה מספריית מועדון הספורט וקראה ממנו בקול:
 
המשי התגלה בסין לפני יותר מארבעת אלפים שנה, לגמרי במקרה. במשך חודשים רבים הבחין הקיסר הוּאַנג־טי כי שיחי התות בגנו השופע הולכים ומאבדים את עליהם בהתמדה. כלתו, סִי־לינג־שִׁי, התבקשה לחקור את העניין. היא הבחינה בחרקים קטנים הזוחלים על השיחים ומצאה כמה פקעות קטנות ולבנות. היא לקחה עמה את אחת הפקעות אל הארמון, ומתוך אינסטינקט בלבד העזה והניחה אותה במקום המתאים ביותר: בתוך גיגית מים רותחים. כמעט בִּן רגע נפרד מן הפקעת הרכה סבך של חוט דקיק ומוזר. הקיסרית משכה בחוט בעדינות. אורכו היה כשמונה מאות מטרים. היא ארגה מן החוט גלימת מלכות לבעלה, פריט המשי הראשון בהיסטוריה. ומאותו יום ואילך נותר ייצור המשי מלאכתן של נשים, ובייחוד מלאכתן של קיסריות.
 
דִייָה שבה ותחבה את הדף הגנוב אל תוך ספרהּ. המקרים המעניינים ביותר בהיסטוריה היו התגליות. היא אהבה להאט את מהלך השעון רגע אחד לפני שעמדה הקיסרית לשמוט את פקעת הגולם אל תוך המים, בדיוק לפני שהפכה לחלוצה. מה הניע אותה שלא למעוך כך סתם את המשחיתים הקטנים, כפי שרוב בני האדם נפטרים כיום ממזיקים? מה רגועה ורבת סקרנות הייתה היכולת השכלית שלה, ומה רב היה גמולה!
 
התפאורה גם היא הציתה את דמיונה של דִייָה. זו הייתה כנראה סככה בראש גבעה קטנה, שופעת אור שמש, עם שולחן אבן ארוך, אגני מים ומשרתים העומדים מוכנים עם מגבות וחומרי חיטוי. כאשר הקיפו במעגל את הקיסרית הורתה דִייָה למחוג הדקות לנוע. הקיסרית שמטה את פקעת הגולם אל תוך המים.
הגולם התכווץ ופלט את נשימתו האחרונה: סבך של סיבים דקיקים שהקיסרית מיהרה לכרוך סביב זרועה כמו צמר גפן מתוק על מקל. המשרתים התבוננו בה בתמיהה. גבירתם הזיעה. הרוח נשבה ברכוּת. השמש נלכדה בגדילי החוט, מנסרה מסנוורת ההולכת וצומחת על זרועה של הקיסרית, כאילו את אור השמש עצמו היא ליפפה. עד שקיעת השמש הספיקה לבשל את כל פקעות הגלמים שהיו בגן הקיסר. קילומטרים של חוט היו תלויים בסלילים סביב שתי זרועותיה. המשרתים ניגבו בעדינות את מצחה וסייעו לה לרדת במורד הגבעה בחזרה אל הארמון. הקיסר קרא אותה אליו כל הלילה. אבל היא לא הייתה יכולה לישון לצדו כאשר זרועותיה כבולות כך. המשרתות הדליקו מנורות נפט, דִיוֹת,[1] והיא נשארה ערה לבדה. מדי פעם הביטה החוצה בירח והשפילה את מבטה אל עצי התות, וארגה לבעלה גלימה, שעם אור הבוקר ישתקפו בה קרני השמש, ובערב הבא, אור הירח.
 
דִייָה חייכה בשביעות רצון. עכשיו תשחק “מה היה קורה אילו”, ותספר את הסיפור מחדש.
 
אילו למשל ניחשה הקיסרית סִי־לינג־שִׁי כיצד תשפיע תגליתה על גורלם של אחרים, האם הייתה נפטרת מהחוטים ולעולם לא מזכירה אותם שוב? אילו ידעה כי כאלף שנים לאחר מכן ישלמו כמה תריסרי פרסים בחייהם על שניסו להבריח תולעי משי אל מחוץ לסין, האם הייתה אורגת את הגלימה? לולא הייתה אורגת אותה, אולי אחת מבנותיהם התמימות הרבות של אותם בני אדם שנרצחו הייתה זוכה להזדמנות משלה לגלות דבר מה אחר.
 
האם הייתה הקיסרית מועכת את הזחלים אילו ידעה מה יקרה אלפיים וחמש מאות שנה לאחר התגלית? אילו כך היה, אולי לא היו הסיציליאנים, שניסו להכין משי מקורי עכביש, חוטפים ומענים את שכניהם, האורגים היוונים, כדי לדלות מהם את הידע שלהם. במקום זאת היו האורגים היוונים עשויים להאריך ימים עד שיבה טובה, וייתכן שאחד מהם היה מוליד נין־של־נין־של־נין, שהיה מסוגל לפתור למשל את תעלומת מותו של אביה של דִייָה.
 
ומה היה קורה אילו הייתה הקיסרית יכולה לצפות את העתיד הרחוק אף יותר? שבע מאות שנה אחרי ייסוריהם של היוונים חזרה ההיסטוריה על עצמה. עכשיו הגיע תורם של האורגים מבֶּנגל ומבֶּנָרסי שבהודו לסבול. אילו רק ידעה כיצד יקצצו הבריטים את האגודלים הזריזים שארגו משי דקיק כל כך עד שהיה יכול להחליק מבעד לחריר באוזן, אולי הייתה הקיסרית רומסת את הזחלים. אילו כך היה לא הייתה קופת האוצר של האומה המשועבדת מתרוקנת בכדי לייבא משי בריטי מאיכות ירודה.
 
אילו לא עצרו אותה כל הדברים האלה, האם היה מות אביה של דִייָה עוצר אותה?
 
דִייָה עצרה את מהלך השעון ועיצבה מחדש את זירת האירוע.
 
גופו המרוסק צף במורד נהר האינדוס וחלף על פני כפרי החוף. תושבי הכפרים ידעו הרס רב מכדי שיגלו עניין בגופה אחת נוספת. הם עמדו ואחזו במקלות הנעוצים בגדות הבוציות, ולטשו עיניהם בדממה. בסופו של דבר, כעבור ארבעה ימים, הגיעה השמועה לאוזני חוקר מקרי המוות. גופתו מנוקבת הכדורים של מר מנסוּר נשלתה מתוך הנהר כמו פירות ספוגי מים, ומעלת הרוחות של הכפר נשבעה שתמורת חמש מאות רופיות תוכל לסחוט אותו לתחייה. היא דרשה לקבל אחת מציפורני רגליו, טיפת רוק, טיפה נוספת של זיעה, ועוד טיפה מזרעו. לשמע הבקשה האחרונה התחילו אחדים מהמתבוננים לצחקק. דִייָה זיהתה שני עיתונאים מן הלילה שאביה נמצא על העץ. היא הסתערה לעברם, אבל הטבָּח אִינַאם גוּל הוביל אותה הצדה בעדינות. אך היא הספיקה לראות את החלק היחיד מגופת אביה שנותר חשוף: כפות רגליו הנפוחות, שנראו ממש כמו נהר כחול ומסתעף. אִינַאם גוּל ניסה לאטום את אוזניה אבל היא שמעה את השמועות: כליותיו נצרבו בזרם חשמלי, אגודליו נשברו, זרועותיו נחתכו והוא אולץ ללכת על גבי דוקרנים ושברי זכוכית. בגלל משקלו ננעץ בו המצע הדוקרני וחדר לעצם.
 
אילו לפני ארבעת אלפים שנה לא הייתה הקיסרית מגלה את המשי, היכן הייתה דִייָה נמצאת כיום?
 
הזקנים ניסו ללמד אותה כי אפשר לדחות את הגורל – אולי בשנה, או בכמה מאות שנים, באמצעות אחותו השובבה, יד המקרה – אבל אי־אפשר לשנותו. אי־אפשר לערער על אופן התגלגלות גורל האדם. אולי, אם יופיעו שחקנים בלתי צפויים, יהיה סיפורו ארוך יותר, אך בסופו של דבר הוא ילך בדרך שנועדה לו.
 
בסופו של דבר התזמון הטריד אותה. מי יכול להבדיל בין זמן אמתי לזמן דחוי? אם כל הדרכים העוקפות מובילות אל התוצאה שנקבעה מראש, לא הייתה כל חשיבות לכך אם אדם מקדים או מאחר, אם מתקיימת פגישה היום או מחר, אם נשלח מכתב באמצעות שליח, או אם מישהו תחב לכיסו את הבולים. בני אדם דיברו על כך שהמדינה נמצאת בתקופת מעבר. עוד מעט יירגעו הרוחות ובאורח פלא תיעלם מחבל סינד האלימות, שנטלה גם את חיי אביה. אבל הם לא יכלו להגיד מתי, או כיצד, או מי יביא לבחירת הנתיב המיועד. למעשה, הם אהבו להוסיף, אם חושבים על זה, הרוחות לא נרגעו בשום מקום; אפילו במערב המתועש יש בעיות. למעשה, הן מעולם לא נרגעו. מה עוד הוכיחה ההיסטוריה? הנהר תמיד זרם אל הים. אין כל חשיבות לשאלה איזו משלוחותיו נשפכת אליו ראשונה. עִזבו את המקום מחר, יעצו, וסִמכו על האל.
 
אלא שאמהּ האמינה בדברים אחרים. היא אמרה שהזקנים רוצים להרוות את העולם באדישות, לעטוף אותו בתחבושת המעכבת את כל הדברים המסוגלים להצעיד את הארץ קדימה. שהכול אינו אלא תחבולה שנועדה לגרום לעניינים להמשיך להתנהל באופן שיביא להם תועלת. כמו למשל הנישואים. הם רצו שהנישואים יישארו איחוד המתאים להם ולא לבני הזוג. היא אמרה לדִייָה שהדבר הגרוע ביותר שהיא יכולה לעשות הוא להקשיב לדבריהם, והייתה אולי האֵם היחידה בארץ שהזהירה אותה שוב ושוב להתחתן רק מתוך אהבה, ולא מתוך חובה.
 
דִייָה מיהרה לרדת מן העץ בעודה מחזיקה את הספר.
הגינה געשה בציוצי הבולבולים המצויצים ומקרקורי הזרזירים. עצי הגַ’אמוּן[2] ועצי התאנה עמדו במלוא פריחתם. היא פנתה במורד השביל שהוביל לפרגולה שמתחתיה נהגו בני המשפחה לשתות תה מדי ערב, חוץ מימי גשם. מאחר שאחד מאחיה נמצא בלונדון, והאחר היה מאוהב ועסוק במחשבים, נשארו רק היא ואמהּ כדי לשמר את המסורת.
 
המחשבה שמחר תבקר בחוות זחלי המשי רוממה את רוחה של דִייָה. הזחלים התחילו לטוות את הפקעות שלהם. אף שנודעו כמי שעושים את אומנותם בצנעה, בשנים הקודמות למדה אמנות משל עצמה: דממה. היא הייתה מסוגלת לקפוא על מקומה אפילו בחדר שהלחות בו עלתה על שבעים אחוזים, כשהזיעה נוטפת ממצחה, והמשקפת מתערפלת במהירות. מחר תצפה בהם.
 
אבל אז נזכרה דִייָה בהבטחה שהבטיחה לחברה. בעודה פותחת את דלת המטבח עצרה באמצע הצעד וקיללה: “לעזאזל עם הניני הזאת! למה אני נחמדה כל כך?”
 
הטבָּח הרים את מבטו. הוא לא כיסה את פיתות הצ’אפאטי כדי לשמור על חומן. דִייָה הזעיפה מבט וכיסתה בעצמה את הלחם, ואילו הטבח העמיד פנים כי אינו מבחין בכך. “למה אני נחמדה כל כך?” שבה ושאלה כדי שישמע גם הוא.
 
אִינַאם גוּל הניד את ראשו בהסכמה, והוסיף: “מִשֶּׁאַלְלָה, בעזרת האל, את נחמדה מאוד.” הוא היה חסר שיניים, נדיב, ותמיד סלחו לו.
 
“נִיסרִין המטופשת הזאת רוצה שאצטרף אליה מחר לקריאת הקוראן. היא הולכת לשם רק כדי להציץ בבן של האיש שמת. היא אומרת שמספרים עליו שהוא גבר נאה ולומד באמריקה. אתה מסוגל להאמין איך היא איבדה כל בושה?”
 
הוא השתתף בצערה; “את נחמדה מדי.” טיפה של יוגורט הייתה תלויה על סנטרו.
 
“נקה את הסנטר שלך, או שחסן יתרגז. קודם אתה מניח לצ’אפאטי שלו להתקרר, ואחר כך אתה מחסל את כל היוגורט.”
 
הטבח ליקק את הראיות המרשיעות. “אכלתי רק כפית קטנה.” אצבעותיו החולות בדלקת פרקים סימנו נקודה באוויר כדי לתאר את גודלה של הכפית.
 
“זה השקר השני שסיפרתָ היום. מכיוון שהראשון היה למעני, אספר שקר אחד למענך.”
 
הוא פתח את המקרר בחיוך והתחיל לדלות בכפו את שאריות סם החיים.
 
דִייָה המשיכה: “אלך בדיוק לשעה. אם ניני תרצה להישאר יותר זמן, היא תישאר לבדה. אני לא מסוגלת להאמין! גם אם אין לה שום כבוד כלפי עצמה, היא צריכה לפחות לכבד את המתים. מה היא מתכוונת לעשות, להתחיל אתו, כשהגופה של אבא שלו עוד חמה בקבר?”
 
כשהתרוקנה שקית הפלסטיק שהכילה את היוגורט זרק אותה הטבח לפח הזבל והסתיר אותה עמוק בתוך האשפה. “המתים יתבוננו בכן.”
 
“אולי תוכל לסלק אותה מפה כשהיא תבוא לאסוף אותי. אתה יודע, תגיד לה שיש לי שלשול, או משהו כזה. היא לא תרצה שאביך אותה כשארוץ לשירותים כל כמה דקות.” הטבח נהנה מדבריה. “או אולי אני כן צריכה להביך אותה?” מן הרעיון הזה הוא נהנה עוד יותר. אצבעותיו ליטפו את האוויר כשניסה להעלות בדמיונו את התמונה. דִייָה קיבלה השראה. “כן, זה מה שאני צריכה לעשות. אבל איך? מה כדאי לי לעשות? תעזור לי לתכנן משהו שיהרוס לה את התכנית.”
 
הטבח ליקק את שפתיו והרהר רגע. הוא גירד את אניצי השׂער הלבנים שתפחו סביב ראשו כמו פלומה, היסס, ושוב מילמל, “המתים יתבוננו בכן.”
 
“מחר, אני מבטיחה, יהיה עוד הרבה יוגורט,” דחקה בו דִייָה.
 
הוא לחש באוזנה את המזימה.