הקדמה: כריסטין דה־פיזן[1]
כריסטין דה־פּיזַן נולדה בשנת 1364 בוונציה. בהיותה כבת שנה נענה אביה להזמנתו של שארל ה־V, מלך צרפת, להסתפח אל חצרו. הוא נסע לשם לבדו והשאיר את משפחתו בבולוניה, שכן חשב להישאר שם שנה אחת בלבד. משנתארכה שהותו נסע להביא את משפחתו. בהיות כריסטין כבת חמש הגיעה לפאריז ונשארה לחיות שם עד סוף ימיה. היא ידעה איטלקית, אולם כתבה בצרפתית.
כריסטין הזכירה לא אחת בכתביה את אביה באהבה ובהערצה. אולם בחיזיון היא מתחילה את סיפור תולדותיה לא בדברים אודות אביה, כי אם אודות סבה מצד אמה, תומסו מנדיני דה פורלי. לדבריה, היה סבה זה רופא אקדמאי שהחזיק בתואר מאוניברסיטת בולוניה. לימים היה ליועץ שכיר בממשלת ונציה. הוא זכה שם להוקרה וחי בכבוד ובעושר. ייתכן, שכפי שסבורה כריסטין רנו, הרחיבה כריסטין את דבריה על אודות השכלתו וּתאריו האקדמיים של סבה יותר מאשר אודות אלה של אביה, כדי להציג את עצמה כבת לשושלת מלומדים.1
אביה של כריסטין, תומסו די בנבנוטו דה פיזנו, היה גם הוא בעל תואר אקדמי ברפואה ובאסטרולוגיה. הוא למד, ולאחר־מכן לימד באוניברסיטת בולוניה, עד שנת 1358 או 1359 כשהחל לשמש כרופא בשירות הרפובליקה הוונציאנית. הוא הכיר את סבה של כריסטין וזה השיא לו את בתו. בהיות כריסטין כבת שנה, בעת שביקר בבולוניה לרגל ענייני רכושו, הוזמן על־ידי שני שליטים לבוא לחצרם: לחצרו של שארל ה־V, כפי שהוזכר כבר, ולזו של לואי "הגדול" מלך הונגריה, ונענה להזמנה הראשונה. לאחר שהביא לפאריז את בני משפחתו, התקבלו כולם בדצמבר 1368 על־ידי המלך בארמונו, קבלת פנים שכריסטין הילדה הקטנה לא שכחה. תומסו נקרא על־ידי המלך בשם "רופאנו הנאמן" או "האסטרולוג שלנו" ומשלב מסוים אף בשם "יועצנו האהוב והנאמן". הוא שירת את שארל ה־V עד מותו ב־1380. כריסטין, ככל הנראה, הפריזה משהו בתארה את מעמדו בחצר המלך. (בין היתר היה, לדבריה, ל"יועצו הנאמן" מיד עם הגיעו לפאריז.) היא גם לא הזכירה את עיסוקו באלכימיה שאת העוסקים בה הוקיעה, ואף לא את הביקורת על תחזיותיו האסטרולוגיות שהתבדו. עם זאת אין ספק שנהנה ממעמד מכובד, מהכנסה קבועה נדיבה ואף ממתנות. אחרי מות המלך ירד במעמדו והכנסותיו הצטמצמו ביותר. שנת מותו של תומסו אינה ידועה; הוא מת בין 1385 ל־1389. אחרי מותו הוּרע עוד יותר מצבה הכלכלי של המשפחה, וכריסטין שככלל הרבתה בשבחו האשימה אותו, גם אם בעדינות, שבזבז את כספו ללא חשבון ולא דאג להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. אולם אביה עוד הספיק להשיאה.
בהיותה בת חמש־עשרה נישאה כריסטין לאטיאן דוּ קסטל, צעיר פיקרדי ממשפחת מלומדים, שמילא תפקידי נוטריון ומזכיר באדמיניסטרציה המלכותית, וניבאו לו עתיד גדול בשירות המלוכה. נולדו להם שני בנים ובת, אך אחד הבנים מת בילדותו הרכה. תקופת נישואיהם נמשכה עשר שנים. ב־1390 מת אטיאן אחרי מחלה קצרה. בכתביה, בעיקר בבלדות שחיברה, כתבה כריסטין על אהבתה הגדולה אליו ותיארה את חיי נישואיה כמאושרים ביותר. (ראיה נוספת לכך שנישואים שהוסדרו על־ידי המשפחות לא היו בהכרח אומללים.)
עשר שנות אלמנותה הראשונות היו קשות. היא נותרה עם אמצעי קיום מצומצמים ביותר והיה עליה להילחם בבתי־הדין על המגיע לה מרכוש בעלה ומיִתרת משכורתו, משימה קשה עבור אשה צעירה וחסרת ניסיון בחיי המעשה. היא היתה אחראית לפרנסתה שלה, לפרנסת ילדיה ואמה ואף לזו של אחייניתה שנותרה בפאריז, שכן אחֶיה של כריסטין נסעו לבולוניה לטפל ברכוש המשפחתי שנותר שם. בין אלה שפנתה אליהם לקבלת המגיע לה היו שזלזלו בה ודחוה בלך ושוב, ואחרים ריננו על אודותיה ש"ביקשה את אהבתם" של אלה ששיחרה לפתחם ולא את המגיע לה והנחוץ לה לפרנסת משפחתה. לא ברור ממה התפרנסה בעשר השנים הללו. היא כותבת רק שסבלה מחסור ונזקקה להלוואות, ואלה שפנתה אליהם לא מיהרו להיענות לבקשתה. היא חלתה קשה ודומה שמחלתה היוותה משבר, ובעקבותיו נקודת מפנה, והגם שהדיונים המשפטיים טרם הסתיימו, היא החלה לכתוב. את הפואמה הארוכה הראשונה שלה כתבה ב־1399.
משהחלה לכתוב המשיכה בכך במשך כעשרים שנה, ובקצב מדהים פרסמה עשרות יצירות (כשלושים במספר). פטרוניה החשובים ביותר היו לואי מאורליאן, ולאחר־מכן פיליפ "האמיץ", דוכס בורגויין. והיו לה גם פטרונים נוספים מקרב גברים ונשים משכבת האצולה, והיא דאגה להעתקת יצירותיה בכמה עותקים כדי שתוכל לתיתם לתומכיה. רבים מצאצאיהם של פטרוניה המשיכו לתמוך בה כהוריהם וכתביה נמצאו בספריותיהם. היא התפרנסה מהכתיבה בכבוד. כשמעמדה כסופרת הוכר והתבסס הוזמנה לחצרו של הנרי ה־IV מלך אנגליה ולזו של ז'אן גלאצו ויסקונטי, דוכס מילנו. היא סירבה לשתי ההזמנות ושלחה רק את בנה לפרק זמן מסוים לחצרו של הרוזן מסולסברי להתחנך שם. בתה היתה לנזירה במנזר פּוּאַסִי. היא קיימה קשרים עם ז'אן ג'רסון, מהדמויות הבולטות בכנסייה ובחיי הרוח של התקופה, ועם יוסטאש דישאן. את האחרון, שנחשב לגדול המשוררים הצרפתים של התקופה, כינתה באיגרתה אליו בשם "אח וידיד יקר". והוא כינה אותה בשם: "מוּזה, אמנית הדיבור... כריסטין אשר אין כיום מי שישווה לה ברכישת ידע ותורה". את שנות חייה האחרונות חייתה במנזר פּוּאַסי. היה זה נוהג מקובל למדי בקרב אלמנות בעלות אמצעים מסוימים לפרוש לעת זקנתן לחיים בצל המנזר, אך לא כנזירות. כריסטין האריכה ימים אחרי בנה שמת ב־1426, וייתכן ששכול נוסף זה היווה את הרקע לחיבורה תפילות התבוננות בייסורי אדוננו. ב־1429 אחרי ניצחונה של ז'אן ד'ארק והכתרתו של שארל ה־VII, הספיקה עוד לכתוב פואמה לכבודה אחרי כאחת־עשרה שנות אֵלם, ובה היא רואה בניצחונה ביטוי לכבודו של המין הנשי ולאהבת האל אותו.2 היה זה שיר ההלל הראשון שחובר על ז'אן והיחיד שחובר ופורסם בחייה. היא מתה ככל הנראה ב־1430, בהיותה בת שישים ושש. (שנת מותה אמנם אינה ידועה, אולם ידוע שב־1432 כבר לא היתה בחיים.)
במקביל לכתיבה הרחיבה והעמיקה את השכלתה. בערים היו בתי־ספר קטנים לילדות, ואף בתי־ספר עממיים מעורבים בהם למדו בנים ובנות כאחד. אך מהניתן להסיק מכתביה נראה שכריסטין לא נשלחה לבית־ספר, והיה זה אביה שלִימדה יחד עם אחיה. בחיבורה עיר הגבירות היא כותבת שאביה דאג להשכלתה, שמח על נטייתה ללימודים ולא ראה סכנה במתן השכלה לבנות. אולם בתהפוכות הגורל (היסטוריה אוניברסלית בחרוזים), היא כותבת שבשל מינה לא זכתה ללמוד ממנו די. בחיזיון היא אמנם מהללת את תכונותיה התרומיות של אמה ואת חסידותה הדתית, אולם בעיר הגבירות היא כותבת שאמה לא ראתה בעין יפה את נטייתה ללימודים ודרשה ממנה לפנות לעיסוקיהן המקובלים של נשים דוגמת טווייה. (36.4.II). אין ספק שאת עיקר השכלתה רכשה בבגרותה בכוחות עצמה. האוניברסיטאות ושאר מוסדות ההשכלה הגבוהה היו סגורים בפני נשים. מה שלבטח הקל עליה היתה העובדה שעמדו לרשותה ספרייתו של אביה וספרייתו של בעלה, ושקרוב לוודאי שהיתה לה גם גישה לספרייה שבארמון שגדלה ביותר בימי שארל ה־V, שהיה שוחר השכלה ואספן ספרים מובהק; ואולי אף ספריות חלק מפטרוניה ופטרוניותיה שלהם הקדישה מחיבוריה. היא ידעה לקרוא לטינית ואיטלקית אך כתבה רק צרפתית. בכתביה, ניכרת השפעתם של מחברים רבים מבין קודמיה ומבני תקופתה כאחד. (מבין האיטלקים בעיקר של דאנטה ופטררקה.) היא מצטטת מכתבי הקודש ומכתבי הסופרים הנוצרים לדורותיהם, ואף מכתביהם של הפילוסופים, הסופרים והמשוררים של העולם הקלאסי, ומשלבת אף סיפורים מהמיתולוגיה הקלאסית או זו של ימי־הביניים. החל בסיפורים על אודות קירקֶה וכלה באלה שבמחזור האגדות על אודות המלך ארתור, בהקשר אישי ופוליטי. בכתביה ניתן להכיר בבירור בהשפעתם של המחברים השונים וממי שָאלה מה. (ליקוט ושילוב קטעים מחיבוריהם של אחרים שנחשבו לבעלי סמכות היו מקובלים ביותר בימי־הביניים.) אולם לא את כל הכתבים מהם הושפעה או ציטטה הכירה בשלמותם. חלק ניכר מהם הכירה מאוספי קטעים באנציקלופדיות, בעיקר מאוספים שנודעו בשם florilagium וכללו קטעי שירה, היסטוריה, ופילוסופיה מכתבי המחברים הקלאסיים והנוצריים. היא מתארת את לימודיה כהתקדמות מהקל אל הכבד ביֶדע, ואת כתיבתה כתהליך הדרגתי של שפור ומציאת סגנונה וקולה האישי.
בראשית דרכה כתבה שירה לירית ובעיקר בלדות, בהן הביעה את אהבתה לבעלה המת וקוננה על מותו. היא נטלה חלק בוויכוח אודות חלקו השני של רומן הוורד לז'אן דה־מאן בו הגנה על הנשים מפני השמצותיו בשנים 1401-1403. אף בחלק נוסף מחיבוריה הגנה על הנשים, העלתה את תרומתן בהיסטוריה וכתבה עבורן ספרי הדרכה. בהדרגה החלה לכתוב על נושאים נוספים: על האבירות, על מלחמה ושלום, כתבי הדרכה לשליטים; ספרי היסטוריה; ספר הדרכה מוסרית לבני (שעותק ממנו נמצא בספרייתה של איזבּוֹ מבווריה, מלכת צרפת); ותגובות לאירועי התקופה, דוגמת על רעות מלחמת האזרחים שחיברה ב־1410. ביטוי מובהק למעמדה כסופרת היתה בקשתו של דוכס בורגויין, פיליפ "האמיץ" ב־1404 שתכתוב את הביוגרפיה של אחיו, המלך שארל ה־V. (הגם שהביוגרפיה הינה שיר הלל למלך המת, היא מקור חשוב לתקופת שלטונו.) פיליפ "האמיץ", שמ־1403 היה לפטרונה העיקרי, מת בטרם סיימה את הביוגרפיה והיא הגישה אותה לבנו, ז'אן "ללא חת".3 ידיעותיה במדע היו מוגבלות ביותר והתעניינותה בכתבים המדעיים לא היתה בשל תוכנם, כי אם כמודל לארגון והצגת החומרים הדידקטיים.4 כריסטין הותירה גם מספר גדול ביותר של איגרות, המוקדמות שביניהן בחרוזים והאחרות בפרוזה. חלקן ממוענות לדמויות מיתולוגיות וסימבוליות כשהאיגרת אינה אלא הסוּגה הספרותית בה בחרה, וחלקן, כפי שצוין כבר, למנהיגים ואנשי רוח מבני תקופתה. היא היתה בקיאה בכללים לכתיבת איגרות, אך ידעה כיצד להביא בהם שינויים על־פי צרכיה וטעמה.5 סקרנותה האינטלקטואלית היתה גדולה והיא שבה והעלתה את חשיבות ההשכלה כאמצעי להגיע לשלמות וכמקור אושר מאין כמוהו. והיא הכירה את הנושאים בתיאולוגיה ובפילוסופיה שעמדו במרכז השיח של משכילי התקופה. בתקופת המחלוקת על רומן הוורד, בטרם הגיעה למלוא ההכרה בה, היו מבין מתנגדיה שהוקיעו את העזתה: כיצד העזה אשה לחלוק על דבריו של אדם כז'אן דה מאן. אולם נמצאו ביניהם גם כאלה שעל אף שלא קיבלו את דעותיה הציגוה כבעלת הבנה גדולה, כמכובדת ומלומדת.6
יש להניח שגם משלד הביוגרפיה הקצר שהובא בזה יכול הקורא להיווכח שכריסטין דה־פיזן היתה דמות חריגה ביותר בתקופתה: אשה חילונית ובעלת משפחה שפִּרנסה את עצמה ואת משפחתה מכתיבה. השכלתה, אותה רכשה בבגרותה בכוחות עצמה, היתה יוצאת דופן לא רק בין הנשים החילוניות, כי אם אף בין רוב הנזירות. לנזירות מן השורה לא היתה השכלה דוגמת זו של אלואיז או הילדגרד מבינגן. והוא הדין באשר לסוגות היצירה ונושאיה שהיו אף הם יוצאי דופן. תרומתן הגדולה של הנשים בתרבות ימי־הביניים היתה בתחום המיסטיקה. רוב המיסטיקאיות היו נזירות או שהסתפחו לאחת הקהילות הדתיות (דוגמת "המסדר השלישי"). מהן שהעלו בעצמן את דבריהן על הכתב, ומהן שהכתיבו אותם למדריכים רוחניים או מוודים גברים. מעטות בלבד מבין הנזירות כתבו גם דרשות או על נושאים תיאולוגיים או מדעיים דוגמת הילדגרד מבינגן. מבין הנשים החילוניות ידוע רק על משוררות, שבניגוד לרבות מהנשים היוצרות במאות השנים הבאות וכמוה ככריסטין כתבו בשמן ולא בשם בדוי של גבר, ממארי דה פרנס ועד הנשים הטרובדוריות.7 גם אם יתגלה ביום מן הימים כתב־יד של יצירה בפרוזה של אשה חילונית מימי־הביניים, יצירה שלא נודעה משום שלא היתה לחלק מהקנון, על אחד הנושאים עליהם כתבה כריסטין דה־פיזן, קשה להניח שהמחברת תשווה לה בפרשת חייה, בהשכלתה, ברוחה ובמגוון יצירתה. לא קל לקבוע באם כריסטין הינה דוגמה למי (או למה) שהגדיר אדוארד גרנדי כייחוּדי טיפוסי, או נכון יותר לייחודי לא טיפוסי, ואשאיר את ההתייחסות לשאלה לאחרית דבר. אולם אין ספק שכך או כך חייה וכתביה מלמדים במישרין ובעקיפין על הגוּת, חברה ומגדר בתקופתה. אין אחדות דעים באשר למידת המקוריות של דעותיה ועמדותיה כפי שהן באות לידי ביטוי בכתביה (מה שמתקשר לשאלת "הייחודי טיפוסי" וה"לא טיפוסי"; או בניסוח אחר: בשאלת אפשרות ההסבר של הכללי באמצעות הייחוּדי).8 במחקר המודרני ביקרוה לא אחת על עודף הדידקטיקה והטפת המוסר שבכתביה ("מחנכת בלתי־נלאית"). אולם אין ויכוח באשר לייחוּדיות מעמדה כסופרת – הסופרת הצרפתית הראשונה.
הערות להקדמה
1 Le Livre de l'advision Cristine, eds. Ch. Reno et L. Dulac, Paris2001, p. 176, note III.12-14.
2 Ditié de Jeanne d'Arc, eds. A. Kennedy and K. Varty, Oxford 1977.
3 רשימה של כתבי כריסטין שראו אור בהוצאות מודרניות:The Vision of Christine de Pizan, trans. G. McCleod and Ch. Cannon Willard, Woodbridge Suffolk 2005, pp. 159-161.
4 B. Ribémont, "Christine de Pizan et l'encyclopédisme scientifique in The City of Scholars: New Approaches to Christine de Pizan, eds. M. Zimmermann and D. De Rentis, Berlin New York 1994, pp. 174-185.
5 ראו בנדון: E.J. Richards, "Seulette à part: The Little Woman on the Sidelines Takes up her pen: The Letters of Christine de Pizan" in Dear Sister. Medieval Women and the Epistolary Genre, eds. K. Cherewatuk and N. Wiethaus, Philadelphia 1993, pp. 139-170.
6 מובא אצל: J. Ferrante, "Public Postures and Private Maneuvers: Roles Medieval Women Play" in Women and Power in the Middle Ages, eds. M. Erler and M. Kowaleski, The University of Georgia Press 1988, pp. 226-227.
7 The Women Troubadours, ed. M. Bogin, New York 1976.
8 מובא אצל: M. Peltonen, "Clues, Margins and Monads: The Micro-Macro Link in Historical Research", History and Theory 40 (2001) pp. 347-349; הביוגרפיה המלאה ביותר של כריסטין דה־פיזן הכוללת סקירה של כל יצירותיה היא: Ch. C. Willard, Christine de Pizan. Her Life and Works. A Biography, New York 1990.
על ספר החיזיון של כריסטין
הספר פורסם בשנת 1405 והיה האחרון מבין כתביה של כריסטין שנכתב כאלגוריה. מספר חוקרים ראו בחיבורה זה את המקורי שבין כתביה. אך בניגוד לרבים מכתביה האחרים שנותרו במספר גדול של כתבי יד לא הגיעו לידינו אלא שלושה כתבי־יד של חיבור זה.1 כמו כן בעוד שמספר מיצירותיה תורגמו כבר בימי חייה ובעשרות השנים הבאות לאנגלית, גרמנית ופורטוגזית, לא תורגם החיזיון עד ימינו אלה. (התרגום הראשון לאנגלית הופיע ב־2005).2 ההתעניינות בחיבור זה, שהוא האוטוביוגרפי ביותר מבין כתביה, גדלה בעיקר בעשורים האחרונים, בעקבות התפתחות ההיסטוריה של הנשים והתבססות המגדר כקטגוריית ניתוח בדיסציפלינות השונות, ולצד התרגומים פורסמה אף שורת מחקרים אודותיו.
חלק מהדיונים ומהתיאורים בחיבור, עניינם בעבר הקרוב ובהווה הפוליטי של צרפת בעת חיבורו. היה זה הווה קשה. "מלחמת מאת השנים", שראשיתה ב־1337, היתה רחוקה מסיומה. אחרי תקופת התאוששות יחסית מבחינה כלכלית וצבאית, בימי שארל ה־V (1364-1380), ניטש מאבק בין הארמניאק והבורגויין, כלומר בין תומכי לואי מאורליאן, אחי המלך הקטין, לבין תומכיו של דודו, פיליפ "האמיץ" דוכס בורגויין. תחילה נאבקו על זכות האפוטרופסות על יורש העצר הקטין שהיה לשארל ה־VI, ולאחר־מכן בעקבות התקף הטירוף הראשון שלו ב־1392, על השלטון למעשה. הוא לא הודח מהשלטון ופורמלית המשיך למלוך עד יום מותו, אולם עם השנים הלכו תקופות השפיות שלו ונתקצרו, וגם בין התקפות ההלוצינציות והאלימות3 היתה יכולתו מוגבלת ביותר. בהפוגות שבין הקרבות עם האנגלים התקיימו שכירי החרב (שכונו בשם grandes companies) משוד התושבים, ועול המיסים הכביד על האוכלוסייה. בשנה בה סיימה כריסטין את כתיבת החיזיון (1405), כשקרבות התנהלו בין הצדדים בסביבות פאריז, פנתה בקריאה למלכה איזבו מבווריה למלא את תפקידה ולפעול להשגת פשרה בין דוכסי אורליאן ובורגויין, אולם קריאתה היתה ללא תוצאות. המלכה, שאף היא ריכזה כוח בידה, פעלה למען האינטרסים שלה בלבד. (כריסטין קראה לה להביא שלום בין הנסיכים הניצים ולבחור בין להיזכֵר בתולדות צרפת כבלאנש מקסטיליה שהביאה שלום בין תומכי בנה הקטין לבין הברונים שמרדו בו לבין להיזכר כאיזֶבֶל המקראית. האזהרה המוּסווה אך מעט שבדברים גרמה לאובדן תמיכתה של המלכה בה.)4 בשנים הבאות המצב רק החמיר. ב־1407 נרצח לואי מאורליאן בפקודת דוכס בורגויין ז'אן "ללא חת". ב־1412 פרצה המרידה הידועה בשם מרד קַבּוֹש – תנועה בה שיתפו פעולה לשעה תושבי פאריז, מהקצבים (שעל שם מנהיגם נקרא המרד) ועד מורי האוניברסיטה, וביקשו לחולל רפורמה במוסדות השלטון ולהביא לפיטורי הפקידים המושחתים. ההמון השתולל והדברים יצאו מכלל שליטה. התנועה דוכאה בשפיכות דמים ולא הביאה לשום תוצאה. הפלישה האנגלית חוּדשה ובנובמבר 1415 נחלו הצרפתים מפלה קשה בקרב אז'ינקוּר.
כפי שצוין כבר, חלק מכתביה של כריסטין מוקדש לנשים, דוגמת עיר הגבירות, על נשים גדולות בהיסטוריה, או ספר שלוש המידות הטובות (המכונה גם בשם אוצר עיר הגבירות) – ספר הדרכה לנשים. לעומת זה, בחלק אחר מכתביה, דוגמת ספר הגוף הפוליטי, אין הן נזכרות כלל. החיזיון אינו מוקדש לנשים, אולם היא מעלה בו בהקשרים שונים את פעולתן החיובית בהיסטוריה (בלא להתייחס לקדושות אליהן היא מרבה להתייחס בעיר הגבירות) ומעלה הארות אודות טבען לעומת מעמדן בחברה המשולבות גם בחלק האוטוביוגרפי של החיבור.
האוטוביוגרפיה בכלל, וזו של נשים בפרט, היתה עדיין סוגה נדירה בראשית המאה ה־15. חלק מקודמיה הבודדים של כריסטין שכתבו אוטוביוגרפיה מצאו לחובה להתנצל על כך ולומר שסיפור תולדות חייהם כשלעצמו לא היווה את מטרת חיבורם.5 חלק מהחוקרים רואים את הצגת האוטוביוגרפיה כמטרתו העיקרית של החיזיון ועיקר התעניינותם הינה בה. אחרים, לעומת זה, גורסים שהכתב הינו בעיקרו אמצעי להצגת מעבר מופתי להבנה ולספירה רוחנית, מעבר האמור להשתלב בתנועה כללית שתביא תיקון למצבה הקשה של צרפת באותה עת. על כן, ניתן, לדעתם, לראות בחיזיון טקסט הקרוב לסוגה הידועה בשם "מראת הנסיך". והיו שהרחיקו לכת וראו בחיבור תרומה לתורה המדינית של התקופה.6 הערכה זו נראית לי חסרת בסיס ואשוב להתייחס אליה באחרית דבר.
כריסטין מציגה את חיבורה כפרי חיזיון בחלום. בימי־הביניים היו אלה בראש ובראשונה המיסטיקאיות שהציגו את אשר כתבו או הכתיבו כמֶסֶר מחיזיון. הצגת דבריהן, בעיקר דברי הביקורת וההוכחה שהעלו אודות מוסדות זמנן כנובעים מפי סמכות גבוהה משלהן, הגנה עליהן מפני האשמה בהעזה ובחתרנות. אולם יש ואף פרשנות פוליטית פוּתחה לכביכול חלום אישי, גם על־ידי גברים.7 רבים מחזיונותיהן של המיסטיקאיות מוצגים כדיאלוג המשמש לא אחת כאסטרטגיה מרכזית להצגת האני.8 גם בחבורה של כריסטין הדיאלוג ממלא תפקיד מרכזי. אלא בעוד שהדיאלוג של המיסטיקאיות הוא עם אלוהים, הדיאלוג של כריסטין הוא עם לִיבֶּרָה, היא צרפת, בחלק הראשון, עם הגבירה "דעה" בחלק השני, ועם הגבירה "פילוסופיה" בחלק השלישי. (הפרסוניפיקציה של מידות טובות ורעות, כמוה כשל תופעות הטבע והמדעים והצגתן כדמויות נשים מקובלת היתה הן בספרות הלטינית הקלאסית והן בספרות ימי־הביניים).9
כתב־היד שעליו מתבססת ההוצאה הביקורתית שעל־פיה נעשה התרגום נפתח "בפירוש לחלקו הראשון של ספר זה". צורת האלגוריה היתה מקובלת ביצירות בימי־הביניים, ופירוש אלגורי לכתבי הסופרים הפגנים היה מקובל על חכמי הנצרות. פתיחה שנועדה לפרש את הטקסט שבא בעקבותיה היתה, לעומת זה, נדירה. אולם מאחר שהפירוש אינו מבהיר הרבה את המטפורות, בוודאי לא לקורא בן זמננו, נראה לי רצוי לסכם בקצרה ובנפרד את כל שלושת חלקי החיבור, כלומר גם את החלק הראשון. (זאת אחרי ה"פירוש").10 ההשפעות הבולטות ביותר בחיזיון הן נחמת הפילוסופיה של בּוֹאֶתיוּס, פרשנותו של תומאס מאקווינאס למטפיסיקה של אריסטו, הקומדיה האלוהית של דאנטה, דרשותיו של ז'אן ג'רסון, הכרוניקות הגדולות של צרפת וקטעים מכתביו של אוגוסטינוס מהִיפּוֹ, בעיקר מעל השילוש; את מיעוטם הכירה מהמקור המלא ואת רוּבם מאוספי קטעים.11
הערות על ספר החיזיון של כריסטין
1 ראו בנדון: Le Livre de l'advision Cristine, eds. Ch. Reno et L. Dulac, Paris 2001, pp. XI-XII. התרגום נעשה על־פי הוצאה ביקורתית זו. כריסטין נהגה לכתוב Lavision או Ladvision, כלומר כמילה אחת. חלק מההערות הן הערותיה של כריסטין רנו.
2 ראו: The Vision of Christine de Pizan, trans. G. McLeod and Ch. Cannon Willard, Cambridge 2005, pp. VII-VIII.
3 ראו בנדון: V. Green, The Madness of Kings. Personal Trauma and the Fate of Nations, Stroud, Gloucestershire 1993, pp. 70-85.
4 ראו בנדון: M. Quilligan, The Allegory of Female Authority. Christine de Pizan's "Cité de Dames", Ithaca London 1991, pp. 247-250.
5 ראו בנדון: גוף ראשון בשני קולות. האוטוביוגרפיות של ג'בר מנוז'ן ויהודה הרמן, תרגמה שולמית שחר, תל־אביב 2003, עמ' 9-11.
6 R. Brown-Grant, "L'Avision Christine: Autobiographical Narrative or Mirror for the Prince?" in Politics, Gender and Genre: The Political Thought of Christine de Pizan, ed. M. Brabant, Boulder 1992, pp. 95-111.
7 גם שניים מסופרי חצרו של שארל ה־V שאת כתביהם כריסטין לבטח הכירה הציגו את השקפותיהם הפוליטיות כפרי חיזיון בחלום: Le Songe du vergier, ed. P. Brunet, Paris 1731, reprint: Strasbourg 1957; N. Iorga, Philippe de Mezières et la croisade du XIVe siècle, Paris 1896. חיבורו נקרא בשם Le Songe du vieil pèlerin.
8 ראו בנדון: א.א. פטרוף, "המסורת החזיונית בכתיבת נשים: דיאלוג ואוטוביוגרפיה", בתוך גאולה וכוח. לתולדות הנצרות בימי־הביניים. ערך: א. קליינברג, תל־אביב 1999, עמ' 296-345.
9 E.R. Curtius, European Literature and the Latin Middle Ages, trans. W.R. Trask, New York, pp.38-48.
10 סכומים נעשו גם על־ידי עורכות ההוצאה הביקרותית ועל־ידי המתרגמות: ר. רנו ול. דולק, עמ' XV-XIII; ג. מקלאוד וצ. קנון וילרד, עמ' 142-158 (לעיל הערות 1-2).
11 הפניה לרוב מקורות ההשפעה על החיזיון מופיעה בהערות לשלושת חלקיו. פירוט מלא שלהם נעשה על־ידי (לעיל הערה 1) Ch. Reno, pp. 143-149. רשימת השפעות מופיעה גם אצל G. McCleod, p. 161 (לעיל הערה 2). מבין האוספים השונים הסתמכה בעיקר על ה־florilagium של תומס היברניקוס (hibernicus – האירי) בן המאה ה־14.
[הפירוש נכתב] כדי לסלול דרך להבהרת חלק מהדברים הנאמרים כאלגוריה בחלק הראשון של ספר זה ושהנם מעורפלים משהו. זאת למקרה שמאן־דהוּ בעתיד ירצה להבין כיצד לפרשם ביתר שלמות. אצל המשוררים חבויים לעתים קרובות במטפורה, כלומר בלשון נסתרת ידע סודי לרוב ואמיתות טהורות. ללשון הפיוט תדיר מובנים רבים; וכשהשירה יכולה לשמש בכמה מובנים וניתן לפרשה בהקשר לנושאים שונים, אזי הינה נאה ושנוּנה.
ועל־מנת לגעת בקצרה בכול בלא לפרש דבר במיוחד, איך יש להבין את האלגוריות המוצגות בחלק זה וכיצד ניתן יהיה על־ידי פירוש להבין ביתר קלות את הדברים הסתומים ואת משמעות החיבור, אומר שניתן לפרש את החלום כמחשבה, ואת העלייה לרגל כחיי אנוש. בדמות הגדולה המדברת בראשית ספר זה ניתן לראות את תבל ומלואה, כלומר את השמיים ואת הארץ ואת השאול. משמהּ החקוק על מצחה, "כאוס", ניתן להבין שבראשיתה כינו המשוררים העתיקים את המַסָּה שהאלוהים יצר ואשר ממנה ברא את השמיים ואת הארץ וכל אשר בהם בשם "כאוס", שפירושו תוהו ובוהו והוא שורר עדיין בעולם. את שני הפתחים של הדמות אשר דרכם אפשר להאכילה ולטהרה ניתן להבין כלידת כל החומרי, וכמות כל יצור חי. הבעתה המיוסרת כשלעצמה מעידה על כך.
כמו כן בלשון הפילוסופים המכנים את האדם תדמית המיקרוקוסמוס, ניתן לראות בדמות זו כל יצור אנושי יחיד. היא גדולה בבריאה כי אלוהים יצרהּ. ראשה בשמיים; רוחה היא זו שמשם באה ולשם עליה לשאוף. הכוכבים בהם מעוטר ראשה הם מידותיה הטובות של הנשמה דוגמת הבנה, ידיעה, זיכרון וכל השאר. בטנה מייצגת את פעולותיו החיצוניות [של האדם] למען חייו. רגליה הצועדות על פני התהום מייצגות את הגיהינום אשר לתוכו האדם ייפול אם לא ייזהר. שני הפתחים אשר לה הם שני טבעיו [של האדם], הטבע הארצי והטבע השמימי, כלומר הגוף והנשמה. יש והבעתה מעונה; זאת בשל התלאות הפוקדות אותה תדיר. ובדרך זו ניתן לפרש ביתר הרחבה.
כמו כן בגופה של דמות זו ניתן לראות את ממלכת צרפת שהינה גדולה ואינה אלא גוף [פוליטי] אחד. ראשה אשר הינו בשמיים הוא האמונה הקתולית אשר מני אז גדלה, פרחה וכוּבדה בממלכה זו יותר מאשר בכל מקום אחר. בכוכבים אשר סביב ראשה ניתן לראות את הנסיכים האצילים ואת הברונים. יש לה שני פתחים שהם הארצי והרוחני. היא צועדת על פני המעמקים, מעמקי כתבי הקודש והמדעים הנלמדים בבתי־האולפנא שעליהם התבססה ממשלתה הנאה.
הספר מספר בפרק השני, שצל גדול ומוכתר נוצר כדי לספק לדמות הגדולה מזון, והוא מקיף אותה כליל. בצל זה ניתן לראות את "הטבע" אשר אנו יכולים לכנותו בשם "צל", שכן אף־על־פי שאנו מכנים אותו "טבע" אין אנו רואים אותו כגוף חומרי. ניתן לומר שהוא מוכתר בשל כבוד סמכותו. הוא מזין את העולם אותו הוא מכיל. את כל אלה אנו יכולים לראות ברצף הדורות הטבעי אשר על־ידו העולם, כלומר המין האנושי ושאר המינים החיים, מתקיימים. את ארבעת הדברים השונים מהם מורכבת התערובת שלו ניתן לייחס לארבעת היסודות מהם מורכבים הדברים כולם. הכלים בהם הוא משתמש בתערובת הם גופי צורות מוזרות אותן הוא יוצר דוגמת בני־האדם, החיות ואף העצים והצמחים. לידת כל החי ברורה דיה להבנה נכונה של הכתוב.
כמו כן ניתן לייחס צל זה לחיי אנוש אשר כמוהם כצל עובר. עם זאת הוא זן כל אדם כל עוד הוא חי בעולם. אך במה הוא מזין אותו? במרירות הלענה, בהנאה אווילית כדבש, בכובד העופרת ובקלות־הדעת של נוצה. הלוע שלתוכו הוא מכניס תערובת זו הוא מחשבתו, אשר יש בה לרשותו כלים שונים, כלומר דרכי מחשבה שונות. הוא מניח להן להתבשל במשך זמן־מה ולאחר־מכן שולף אותן החוצה, אך לא את כולן בבת־אחת. אלה הן הפעולות אשר כצורות שונות מזנקות מתוכו ונופלות ארצה דרך מעשיו השונים.
כמו כן באשר לכך שניתן לראות בצל זה את ממלכת צרפת, הוא יכול גם לייצג את האמונה הקתולית אשר כבר בימים רחוקים היוותה את מזונה של ממלכה זו. ואין כל ספק שצרפת היתה נופלת מזה כבר לולא שמר עליה האלוהים בשל אמונתה הקתולית. איני מאמינה שבחלק כלשהו של הנצרות משרתים את הכנסייה טוב יותר מאשר בצרפת; השבח לאל. וזאת יכול לדעת כל הנוסע דרך ארצות אחרות. האמונה מערבבת ומרכזת יחד ארבעה חומרים שונים ביותר המבושלים בלועה של אותה דמות של צרפת למזונה ואלה הם: לענה, דבש, עופרת ונוצה. לוע הדמות הוא הכנסייה; הלענה היא ייסורי המצפון; הדבש הוא התקווה לרחמי אלוה; העופרת – פחד הגיהינום, והנוצה – החיים החולפים חיש מהר. הכלים השונים הם בעלי המקצועות השונים. האמונה הקתולית, אשר שמה אותם בבטן הכנסייה, מביאה מהם ללידת מעשים קדושים בצורות שונות.
בדברי כריסטין בפרק השלישי על רוחה שהושלכה אל תוך לוע הדמות ולאחר זמן־מה הוצאה אל תוך גוף קטן שנפל לבטנה של אותה דמות ושלאחר־מכן ניזון על־ידי בת־לווייתו של אותו צל עד שיכול היה לקיים עצמו ולצעוד, ניתן לראות בבירור את לידתה ואת המזון הראשון, שלה עצמה ושל כל יצורי אנוש.
כמו כן בפירוש מוסרי הדבר יכול להיות מיוחס לכל אדם: הדמות הגדולה בה אנו יכולים לראות אדם בשאיפותיו, דהיינו בתאוותיו, מפתח נוהג הנופל לידי הצל המסמל את חיי האנוש. חיים אלה נוטלים את הנוהג ומניחים לו להתבשל במשך זמן־מה וממנו נולדים גופים קטנים שהם המעשים השונים. לאחר־מכן באה בת־לווייתו של הצל הזנה את גופיו – זוהי התאוותנות הזנה ומחזקת בהתמדה את ההנאה עד שהאדם מתבסס בנוהג.
כמו כן באשר לממלכת צרפת ניתן לפרש את הצל בו אנו רואים את האמונה כך: הוא לקח את צרפת והניח אותה בפי הכנסייה להתבשל עד אשר נולדה לבטן האדמה, כלומר בלב האדמה, כפי שממלכה אצילה זו ישוּבה בתוככי אמונת האמת. והדבר יכול לסמל כיצד הובאה האמונה לצרפת ולאחר־מכן כיצד הוּזנה על־ידי משרתת ה"אמונה" הלוא היא התיאולוגיה הקדושה אשר הזינה את צרפת עד שהיתה חזקה דיה להתגבר על תנועות המינוּת ולרמוס אותן.
אמרנו כבר שהסיפור שבספר זה יכול לשמש כמשל בשלוש דרכים, דהיינו: ניתן לייחסו לכלל העולם שהוא האדמה, כמו כן לאדם היחיד ולאחר־מכן לממלכת צרפת; ועוד כיצד יכול כל אחד לדבר על אודות קיומו שלו. כך יכולים אנו להבין את דבריה של כריסטין בפרק הרביעי על אודות העברתה כילדה, יחד עם הוריה, בעקבות קריאתה של "תהילה" לארצה של גבירה אצילה שבראשה כתר. היא יכולה לומר שהאדמה בילדותה, כלומר בעת תמימותה – המסמלת את התקופה בה טרם ניתן חוק לעולם – הועברה על־ידי קריאתה של "תהילה" שיש להבינה כקריאתם של הנביאים הקדושים לחוק האלוהים הכולל את כל היפה. אולם בחורבות הגדולות שראתה ניתן לראות את כיתות המינוּת הרבות שהיו שם. והדבר יכול לסמל גם את עם ישראל המוּבל לארץ המובטחת, וכמו כן את האדם החוטא שעה שהוא מתנער מבערות החטא לעשיית תשובה בעקבות קולות כתבי הקודש או דרשות קדושות, ולאחר־מכן מגיע לחיי שלמוּת בהם הוא מגלה את כל היפה על־ידי מחשבה יראת שמיים. ואת החרבות עליהן הוא מדבר ניתן גם לפרש כמתקפת הפיתוי בחיי יושר.
כמו כן אותו פרק רביעי יכול לסמל כיצד הועברה כריסטין בילדותה יחד עם הוריה מארץ לומברדיה, בה נולדה, לצרפת – כפי שהיא מסבירה ביתר הרחבה בפרק השלישי – ארץ בה ראתה יופי אותו היא מתארת על דרך הפשט, ואף חורבות שנוצרו בעקבות המלחמות.
בפרק החמישי יש לראות את אשר יוכלו לומר העולם או האדמה אחרי שהחוק יתמיד לאורך זמן, והעולם או האדמה ישמחו כך שיוכלו לומר שזכו להכיר את "החוכמה" האלוהית הקדושה אשר כבר עשתה אותם לרשם עלילותיה, ועדים לדִברותיה כפי שאנו רואים את דִברות האלוהים שכוּננו על פני האדמה.
כמו כן הדבר יכול לסמל את האדם המתמיד כבר במידות הטובות וחש כבר את מתיקות ההתבוננות.
כמו כן הדבר יכול לסמל כיצד כריסטין כשכבר בגרה הכירה את מנהגיה של צרפת ועל־כן יכלה לתארם.
בפרק השישי בו נפתחת תלונתה של הגבירה בעלת הכתר יש להבין שכך יכולה האדמה להתלונן בפני הגבירה "יושר". והאדמה פותחת את תלונותיה בעלילותיה הראשונות, כלומר מראשית העידן המכונה "תור הזהב" בו חיו בני־האדם חופשיים ללא תאוות בצע וכיצד הסתיימה תקופה זו ובני־האדם היו לתאבי בצע ולָעולם בא ה"חמס" שניתן לראותו בנְמָלים אשר מטבען מִתאוות לצְבּור. אולם המידה הטובה לא נהרסה כליל בשל תאוות הבצע, כי אם נותרה במקומות שונים כך שבני־האדם היו לאחר־מכן למוסריים יותר משהיו בתחילה. ובסיפור אודות צמחי הזהב שהועברו ניתן להבין תולדות רבות מהעידן השני ויחידים שנולדו מבניו הטובים של אדם דוגמת האבות, הנביאים ועוד אנשים קדושים וראויים רבים.
כמו כן הדבר יכול לסמל את הנפש המשכלת המתלוננת בפני "תבונה" ומספרת כיצד ברא אותה אלוהים תמימה וטובה, וכיצד לאחר־מכן, בעקבות אסונות שונים, נגזלו ממנה המידות הטובות. אולם עדיין נותרו כמה נצרים טובים דוגמת הבנה ושאר טובה.
ניתן גם לראות בכך את כריסטין המדמיינת שצרפת מדברת אליה ושוטחת בפניה את תלונתה. תחילה היא אומרת לה כיצד החלו עלילותיה מהטרוייאנים האצילים, אותם מכנה כריסטין "עץ הזהב" בשל עושרם ואצילותם. יורשי הנמלים שעקרו את העץ הם היוונים שהרסו את הטרוייאנים. מדוע מכנה היא אותם בשם נמלים? בשל מספרם הגדול וכמו כן משום שהפרסים העתיקים אמרו שמוצאם של היוונים מהנמלים.1 בחוטרים של "עץ הזהב" שנִיטעוּ במקומות שונים ניתן לראות כמה מקרוביו של פְּריאם מטרויה שהועברו לארצות שונות ומהם באו כמה דורות אצילים דוגמת הרומאים ואחרים. ואף לצרפת באו טרוייאנים אלה שעליהם מתייחסים הנסיכים הצרפתים מאחד מאחייניו של פריאם מלך טרויה2 כפי שאפשר ללמוד מהכרוניקות המציינות זאת.
הפרק השביעי ממשיך את קודמו, וניתן לפרש את הכתוב בו בדרך דומה: לארץ זו הועבר חוטר מצמרת אותו עץ זהב אשר גדל ביותר והדבר יכול לסמל את שושלתה של "גבירתנו", ותחילה את אברהם ויתר הצאצאים; והאדמה יכולה לשמוח בזרע כה אציל שגדל כך שעלה על כל שאר הצמחים: היה זה ישו המשיח שעלה על כל היש. האדמה נטלה ממנו את שמו ונקראה בשם הגבירה "ליברה".3 ואכן האדמה שוחררה על־ידי צמח אציל זה: היה זה ישו המשיח ששחרר את האדם מה"אויב". הם הכתירו את החוטר השלישי, הפרסונה השלישית של השילוש – ישו המשיח, מלך השמיים והארץ שעשה פרי נעלה ביותר. ואת שאר הפרק ניתן להבין במידה מספקת באמצעות נושא זה.
כמו כן ניתן לייחס ולהשיב את כל אלה לנשמה ולחיי אנוש על־פי שלמות זו של המידה הטובה.
כמו כן הדבר יכול, כנאמר, לסמל את בואם לראשונה של מלכי צרפת אשר מהם נטלה את שמה, שכן יש אומרים שהיה זה אחד מנסיכים אלה ששמו היה פרנקיו.4 אחרים אומרים שקראו לה "צרפת" בשל החירות הגדולה שכוננו שם. לאחר בואם הכתירו את החוטר השלישי – הנסיך השלישי בסדר הירושה – ששמו היה פָּרָמוֹן והוא היה למלך צרפת הראשון כנאמר בכרוניקות.
מהנאמר בפרק השמיני ניתן להבין את אשר יכלה האדמה לומר בימיה הראשונים של הנצרות, בדבּרה אודות האפיפיורים הקדושים ושאר המטיפים הקדושים ומטפחיו של החוק הקדוש. כלולים בכך תולדותיהם של עובדי אלילים וחסרי אמונה רבים שהפכו ליבם לאמונה הנוצרית, והפיכת ליבו של הקיסר האציל אספסיאנוס אשר כיבד ביותר והפיץ את האמונה באלוהים.5
כמו כן הדברים יכולים להתייחס להתבוננות הנשמה יראת השמיים. ויכולה זו להיות גם צרפת המדברת על עצמה, על אודות התקופה שקדמה למלך הטוב כלוביס,6 שהיה המלך הנוצרי הראשון והיה נסיך ראוי ביותר. ובנאמר בכתובים אודות המים החיים אשר הנסיך הטוב משך ניתן להבין את התנצרותו של אותו כלוביס ואת טוּבו וערכו.
הנאמר בפרק התשיעי יכול לסמל את הזמן שלאחר־מכן, עת נסיכים נוצרים רבים מלאו תאוות בשרים וחטאים כבדים. ואפילו באפיפיורים וברבֵּי הכנסייה פשטה מינות חמורה והם זרעו כיתות כזב והוראה מושחתת; ויכולים להיות כלולים בו מעשים רבים מהעבר.
כמו כן הוא יכול לייצג את תלאות הגוף האנושי ואף את רוחו.
כמו כן הוא יכול לשמש סימן לשחיתותם של כמה מלכים צרפתים דוגמת כילדריך שגורש בשל תאוות הבשרים שלו, ולאחר־מכן לקח בכוח את אשתו של מי שאירַח אותו, ככתוב בכרוניקות.7 גם שאר המלכים היו עצלים ונעדרי מידות טובות, ויורשיהם האכזרים נשאו נשים אכזריות ביותר.
הגרעין מפרי העץ, על אודותיו מסופר בפרק העשירי, ושהוזכר כבר שהיה לצמח אציל וכו', יכול לייצג את הבנים בעלי המידות הטובות דוגמת האפיפיורים הטובים והקדושים ושאר הדוקטורים שכה שגשגו שהרסו את המינות והפיצו את האמונה הקתולית. הוא יכול לייצג את השליח הקדוש פאולוס או את אוגוסטינוס, או אנשים דגולים נוספים שהאדירו את הכנסייה ואת האמונה הקתולית. ובנאמר בהמשך אודות הירידה במידות הטובות ניתן לראות את האנשים הרמאים שבאו לאחר־מכן והשתלטו על מעמד רם באפיפיורות ובשאר צמרת הכנסייה הקדושה ובאמצעות טירניה אף על הסמכות החילונית, והחזיקו בה זה אחר זה. הנאמר לאחר־מכן יכול לשמש סימן לאסונות שפקדו פעמים רבות את האדמה בדרכים שונות בשל פורענויות [שהמיטו] זרים.
כמו כן ניתן לייחס את הדברים כולם גם לכל יחיד.
באשר לצרפת הדברים יכולים לייצג את שארלמן, מלך צרפת, שהעצים לתפארת את הנצרות ואשר [בגינו] תהילתה של צרפת עדיין קיימת. לאחר־מכן נטל את הכתר איג קָפֶּה שהיה משושלת זרה. ולאחר־מכן חזר הכתר לאב הקדוש, לואי, שהיה משושלתו של שארלמן.8 הדברים יכולים להתייחס גם לכל המרידות והרעות שפקדו את צרפת בצורות שונות.
בכּלול בפרק האחד־עשר ניתן לראות את האפיפיור הטוב אורבנוס9 אשר הביא תיקון גדול לכנסייה והשיבה לצדק ולשלום.
הדברים יכולים לייצג גם את המצפון הטוב המכוון לאלוהים.
באשר לצרפת הם יכולים לייצג גם את המלך הטוב ו"החכם" שארל, החמישי10 שנקרא בשם זה, ואשר על־ידיו שוקמה צרפת מהריסותיה הקודמות.
בשתי ציפורי הטרף שהגיחו מקרביו של זה שנזכר ושעליהן מדובר בפרק השנים־עשר ניתן לראות את שני המחזיקים בכס האפיפיורות זה כעשרים ושמונה שנים. את דברי השבח שנאמרו על האחד מהם ניתן להבין באמצעות הצורה הדקדוקית המכונה אַנְטִיפַרְסִיס שבה הכוונה היא להיפך מהנאמר. את הנאמר על הגבירה "גורל" שהפילה ברוח שהִשיבה את הבז האציל ניתן להבין כחורבן הכנסייה,11 הכנסייה שהינה כה אצילה שהיא מקיפה את העולם כולו, מה שפירושו הוא שעליה לכלול את העולם כולו.
כמו כן באשר לצרפת הדברים יכולים לייצג גם את המלך שארל, השישי הנקרא בשם זה והמולך עתה – את הטוב שבאופיו האציל ואת הרחמים על מחלתו ועל הזמן שגזלה ממנו,12 ויחד עמו את אדוני הדוכס מאורליאן, אחיו.13
את הנאמר בפרק השלושה־עשר ובהמשך בפרקים הבאים ניתן להבין כנבואות העתיקות של מֶרְלֶן, הסיבילות, יואכים ויוחנן14 אודות המגיפות שתפרוצנה בעולם בעתיד, בצרפת כמו במקומות אחרים, בשל החטאים הנפוצים בהם, כלומר בשל גאוות העשירים ובעלי הכוח, ובשל תאוות הבשרים, הרמייה, החמדנות והיעדר האמונה בעולם.
1 איזידורוס, ארכיהגמון סביליה (566 בקירוב-636) מזכיר בחיבורו האנציקלופדי אטימולוגיות (Ethymologiae) 75, 2, IX ששם עמו של אכילס, עם המרמידון, קרוב למילה יוונית שפירושה "נמלים":"…id est formicae".
2 בהצגתם של מלכי צרפת כצאצאיו של אחיינו של המלך פְּרִיאַם חוזרת כריסטין למסורת שהוצגה כבר על־ידי ונסן דה בּוִויה (1190-1264 בקירוב) וברנאר גי (1261-1331 בקירוב). לפרטים בנדון ראו: Le Livre de l'advision Cristine, eds. Ch. Reno et L. Dulac, Paris 2001, p. 143, notes 178-180.
3 יLibera.
4 יFrancius.
5 מקור האגדה על התנצרותו של אספסיאנוס קיסר במסורת אפוקריפית. האגדה מופיעה במספר כתבים מהמאות ה־12-15. לפרטים בנדון ראו: שם, עמ' 144, הערות 208-209.
6 כלוביס (481-511), אבי השושלת המרובינגית בפרנקיה (צרפת), התנצר על־פי המסורת לאחר ניצחונו על האלמאנים בשנת 496. הוא היה המלך הברברי הראשון שקיבל עליו את הנצרות הקתולית. (המלכים הברברים האחרים היו לאריאנים.) על ערעורם של היסטוריונים מודרניים על תאריך זה ראו: א. לימור וי. חן, ראשיתה של אירופה. מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך ב': ממלכת הפרנקים, האוניברסיטה הפתוחה 2003, עמ' 41-44.
7 כילדריך ה־I (436-481 בקירוב) היה מלך הפרנקים הסליים ואביו של כלוביס. גרגוריוס, הגמון טור (540-595 בקירוב), כותב בחיבורו תולדות הפרנקים (Historia Francorum) II, 12 שכילדריך נהג לפתות את בנות נתיניו ועל כן הודח מכיסאו ונמלט לתורינגיה. הוא הוחזר כעבור שמונה שנים ואשת מארחו, מלך תורינגיה, הצטרפה אליו והוא נשא אותה לאשה.
8 איג קָפֶה, אבי השושלת הקפטינגית, הדיח את אחרון המלכים הקרולינגים בפרנקיה ועלה לשלטון ב־987. הקפטינגים חיפשו הצדקה למעשה ולגיטימציה לשושלתם. כך התפתחו אגדות שונות על כך שאחרון הקרולינגים ויתר מרצונו על השלטון והעבירו לידי איג קפֶּה. כמו כן חיפשו דרכים לקשרי נישואים עם צאצאי הקרולינגים. לואי ה־VIII (1223-1226) אכן היה צאצא לשושלת הקרולנגית בגין אחת מסבתותיו וכן מצד אמו. אולם הוא לא היה לקדוש. היה זה בנו, לואי ה־IX (1226-1270) הצלבן, שהיה לסמל המלך הנוצרי האידיאלי שזכה לקנוניזציה.
9 הכוונה לאפיפיור אורבנוס ה־II (1088-1099), נאמנו וממשיך דרכו של גרגוריוס ה־VII (גם אם ביתר מתינות), ואחד הפעילים בתנועת הרפורמה של המאה ה־11. הוא זה שקרא בקלרמון ב־1095 ליציאה למסע הצלב ה־I.
10 שארל ה־V, שכונה בשם החכם (Le Sage), מלך בשנים 1364-1380. הוא התגבר על אחד המשברים הקשים בתולדות המונרכיה הצרפתית, משבר השנים 1356-1359, וביטחון וסדר יחסיים שררו בתקופתו. הוא התפרסם בהערצתו להשכלה, בספרייתו הגדולה ובמלומדים שכינס בחצרו. הוא היה המלך שהזמין לחצרו את אביה של כריסטין. על תקופת שלטונו של שארל החמישי ראו: R. Cazelles, Société, politique, noblesse et couronne sous Jean le Bon et Charles V, Genève-Paris 1982.
11 כריסטין מתייחסת בכמה מכתביה ל"קרע" הגדול (schisma) באפיפיורות (1378-1417) עת שלטו בכיפה שני אפיפיורים, האחד ברומא והשני באביניון. מדינות מערב אירופה נחלקו ביניהן בתמיכה בהם. ב־1403 התייצבו מי ששלטו בצרפת בשמו של שארל ה־VI לצד בנדיקטנס ה־XIII, האפיפיור שבאביניון. אולם ב־1405, כשסיימה כריסטין את l'advision, הצטרפו לשליטים שביקשו לאחות את הקרע.
12 התייחסות מאופקת של כריסטין לשיגעונו של שארל ה־VI. הוא מלך רשמית מ־1380 ועד 1422, אולם למעשה כבר מ־1392 היה מסוגל למלוך רק מדי פעם במשך פרק זמן קצר בלבד.
13 עד שנת 1403 לערך היה לואי, דוכס אורליאן, פטרונה החשוב ביותר של כריסטין. משנה זו ואילך היה זה דוכס בורגויין פיליפ "האמיץ" (le Hardi) והוא שהזמין אותה לכתוב את הביוגרפיה של אחיו, המלך שארל ה־V. לאחר־מכן היה לה לפטרון בנו, ז'אן "ללא חת" (Sans Peur).
14 מֶרְלֶן הינו דמות מהמיתולוגיה הקלטית ששולבה במחזור האגדות אודות המלך ארתור שהועלו על הכתב החל מהמאה ה־12. הוא הוצג כקוסם, ככוהן וכנביא, ונבואות רבות יוחסו לו. הסיבילות היו כוהנות חוזות חזיונות עתיד שישבו במזרח התיכון, ביוון ובאיטליה. חזיונותיהן הועלו על הכתב בטורים הכסאמטריים. מאוחר יותר חוברו על־ידי יהודים ונוצרים כאחד חזיונות שחיקו את אלה של הסיבילות הפגניות. מבין אבות הכנסייה היו שהאמינו שחזיונות אלה, שכונו בשם "חזון הסיבילות", אכן חוברו על־ידי הסיבילות היווניות, ומצאו בהם הוכחות לאמונה בישו ולאמיתות הנצרות. ארנסט קורציוס מנה אותן בין מאכלסי "הקוסמוס הפסיכולוגי" של שלהי העת העתיקה הכוללים גואלים וגורמי רעה כאחד:E.R. Curtius, European Literature and the Latin Middle Ages, trans. W.R. Trask, New York 1953, p. 102. כריסטין מזכירה אותן גם בעיר הגבירות (1.1.II-3.3.II). יואכים מפיורה (1132-1207) היה נזיר ציסטרציאני ומיסטיקן. הוא ידוע בעיקר בשל תורת העידנים שפיתח. הוא חילק את ההיסטוריה לשלושה עידנים: עידן האב והברית הישנה; עידן הבן והברית החדשה שהינו בסימן החסד; ועידן שלישי, שיחל ב־1260, ויהיה עידן הרוח (spiritus) בו יהיו כל בני־האדם לנוצרים וגאולה תבוא לעולם. מבין תלמידיו ומבין בני הדורות הבאים היו שגייסו את תורתו למטרות חברתיות ופוליטיות, ופירשו את רעיונותיו המשיחיים כנבואה חברתית ופוליטית. ביוחנן הכוונה למי שנחשב למחבר "חזון יוחנן" (Apocalypsis), הספר האחרון בברית החדשה הכולל נבואות אודות תחיית המתים ומשפט הנפשות, על "שמיים חדשים וארץ חדשה" ועל "ירושלים החדשה".
חלק ראשון
כאן מתחיל ספר החיזיון של כריסטין המחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מדובר על צורת העולם ועל הדברים המופלאים אשר ראתה בו.
בחלק השני מדובר על הגבירה "דעה" ועל צִלה.
בחלק השלישי מדובר על נחמת הפילוסופיה.
1. תחילה מספרת כריסטין כיצד הועברה רוחה
עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל1 כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי עצמי בידי יוצר הכול ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר־מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף־על־פי שאינני נבוכדנאצר, סקיפיו או יוסף, נראה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.2
נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר־מכן נדמה היה לי שרוחי הועברה על־ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק בו צפה על פני מים רבים. שם הופיעה בפני דמות גבר נאה, אך עצום בגודלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין־ספור כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה שהכול הואר, והאור השתקף אף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכול התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות. האחד היה פתח ללועה ודרכו קיבלה את מזונה והשני היה למטה ועל־ידיו טוהרה והתרוקנה. אולם השניים נשתנו בטבעם. זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל־ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים, מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת־קְיָמָא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: כ.א.ו.ס. שציינו את שמו.3 לא היה כל דבר מכוער בדמות. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם הוא משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני האלוהים.
2. כאן היא מספרת כיצד הוּזנה דמות זו
ליד הדמות נמצא צל בעל כתר בצורת אשה בדומה למלכה בעלת עוצמה המעוצבת באופן טבעי ללא גוף חומרי ונראה לעין. היא היתה כה גבוהה שהקיפה את גוף הדמות כולו והטילה עליו צל. היא התמנתה במיוחד לספק את מזונו. זה היה תפקידה, והיא היתה מוקפת באין־סוף כלים לחריטה, תבניות בדומה לתבניות להכנת אפיפיות שבפאריז, או מכשירים דומים אחרים. ומאחר שגבירה זו היתה חפּה מחטא העצלות, היתה עסוקה ללא הפוגה בעבודות חיוניות שונות. בלא לנוח ערבבה טיט והכניסה לתערובת לענה ודבש, עופרת ונוצה להיקרש יחד. לאחר־מכן שפכה כמות קטנה לאותן תבניות וסתמה וחתמה אותן. את כל אלה עשתה לא בצורה אחת, כי אם בצורות שונות בשימה את הכול בלועה של הדמות הגדולה למען יתבשל ויעוּצב. [לוע זה] היה כה רחב שדמה לתנור גדול שחוּמם כאמבטיה פושרת. היא השאירה [את הצורות] למשך זמן מתאים, אחת ליותר זמן מהשנייה על־פי ההבדלים שביניהן ומשקלם של המכשירים. כעבור זמן־מה, משהכירה הגבירה החכמה שעבודתה הגיעה לידי שלמות, פתחה את פי הדמות באמנות אשר כזו שיכלה להוציא את החומרים שכבר התבשלו דיים, ולהשאיר את האחרים להתבשל עד הַגיע שעתם. אז הגיחו מהתבניות גופים קטנים בעלי צורות שונות על־פי חותם המכשירים. והינה מעשה מופלא אירע: מיד לאחר שעזבו הדמויות הקטנות את תבניותיהן בלעה אותן הדמות הגדולה שבלועה התבשלו בתאווה אל תוך בטנה בבליעה אחת. וכך יומם ולילה וללא הפסקה נמשכה בידיה של אותה גבירה העבודה להאכלת הגוף הגדול אשר לא ידע שובעה.
3. כיצר נבלעה כריסטין בגוף אותה דמות
בעוד רוחי נתונה להתבוננות באותו פלא, הושלכה למקום זה, ועוצמת נשיפתה של הדמות הגדולה משכה אותה אליה עד שנפלה לידי הגבירה בעלת הכתר. אחרי שהכניסה זו את תבניות כל החומרים לתוך התנור, נטלה את רוחי והכניסה אותה פנימה, כפי שהיתה רגילה לעשות כדי לתת צורה לגופים אנושיים; ערבבה את הכול יחד והניחה לי להתבשל במשך זמן־מה עד שגוף אנושי קטן נעשה עבורי. ומאחר שהיה כפי שהיה בשל רצונה של זו שעיצבה אותו, ולא בשל התבנית, ניתן לי המין הנשי.4 ובדומה לכל האחרים נבלעתי במהירות בבטנה של הדמות. אחרי שנפלתי שמה מיד הופיעה משרתת הגבירה ובידה כדים מלאים משקה מתוק ונעים. היא הובילה אותי בניחותא לשתות ממנו ברציפות, ובזכותו הלך גופי וגדל, התחזק עוד ועוד ומלא עוז. והגבירה החכמה הגדילה והרחיבה את מזוני על־פי מידת כוחי, עד אשר יכולתי לשאת את עצמי ולהזין את גופי. בשל כך גדלה הבנתי והכרתי את מגוון הקרביים אשר בבטנה של הדמות שהיו מחצץ ומסלע קשה ואשר דרכם צעדתי בשתי רגלי דרך הרים ועמקים, יערות ומתכות ושאר עצמים שונים. החלל אותו הקיפה הדמות נראה לי כה ארוך ורחב שלא די היה במשך חיי אנוש כדי לבקר את כל הארצות השונות הכלולות בו.
4. כיצד עברה ממקום אחד למשנהו
באותה עת ש"תהילה" תקעה בכל השופרות והחצוצרות אשר לה (ועדיין תוקעת בהם בארץ בה הייתי) אמרה גם בקול רם וקראה ללא הפסקה שזה מכבר סיפרה על ערכה, כבודה, אצילותה הרמה ומעמדה הסמכותי של נסיכה אחת עטורה נזר יקר, שלה שרביט מלכות מפואר ועתיק ביותר, שישבה באזור המכונה פְרִיגיָה,5 ושאין דומה לה ביופי, אצילות, אומץ לב ותהילה בעולם כולו. בעקבות קריאותיה של "תהילה"6 ואחרי שידיעות מבוססות אישרו את הדבר, ביקשו אלה אשר תחת חסותם נמצאתי לשרת נסיכה אשר כזו ועזבו את המקום וכך צעדתי עמם דרך קרביה של הדמות. עברנו ארצות זרות, את האלפּים הגבוהים, אדמות בוּר פראיות, יערות עבותים ונחלים מפכפכים. צעדתי במשך ימים רבים עד אשר הופיע בפני מרחוק אור הארץ אשר אליה התקרבתי בזוהר גדוּלה, וככל שהתקרבתי יותר היטבתי להבחין ברוממותה. דרכי הארוכה הגיעה לקיצה בעיר הרֹאשָה המכונה בשם "אתונה השנייה".7 כשהסתיים עמל הדרך נתתי מנוח לאברי היגעים והרהרתי כיצד ובאילו אמצעים אוכל להכיר את הנסיכה. אולם בהיותי עדיין צעירה ביותר טרם ידעתי כיצד לפנות אליה, או ללמוד את השפה שהיתה שונה משפת הורי. עם זאת בפשטות תבונתי שטרם בגרה למדתי בהתמדה את מנהגיה, דרכיה וטבעה של אותה גבירה. אחרי שהמשכתי בכך במשך כמה שנים וזיכרוני גדל למדתי לדעת את כוחה ושליטתה. על־מנת לא להאריך, אעיד בכנות ובקצרה, ובלא להוסיף כל דבר שקר אומר שנראתה לי בעלת שם מהולל ושפע עושר, פורייה בפירות, גדולה ורחבה בשטחה. בנויות בה ערים רחבות, ערים בצוּרות, טירות, מבצרים, כפרים ואחוזות אצילות לאֵין־ספור. יש בה סניוריות חזקות ונסיכים חוקיים, לא אכזרים, אדיבים בהליכותיהם, קתולים באמונתם, אחראים בממשלם ונאים באבירות חזקה ותקיפה, וכמו כן נתינים נאמנים ועם ממושמע. את כל המעלות הללו אכן ראיתי בדרכי ועוד רבות וטובות אחרות שלמען הקיצור לא אוכל להמשיך ולדון בהן. אך מאחר שאין שום טוב שאינו מעורר קנאה, האמת היא שראיתי שם שטחים רחבים שהיו לשַמָה על־ידי זרים קנאים. על כן נדמה לי שהיו ויש עדיין בארץ זו מדי פעם רדיפות אכזריות ביותר.
5. כאן מסופר על רצונה להכיר גבירה מסוימת הנושאת כתר
הגעתי כבר לבגרות כשאחרי שהתמדתי [בנקיטת] אמצעים שונים ואחרי הרפתקאות רבות, השגתי את אשר רציתי. הכרתי באופן מלא את הגבירה המפורסמת אשר את יופייה, תבונתה ונדיבותה קצרה ידי מלתאר. על כן אעבור הלאה. אומר רק שלשֵמע העדויות הטובות על אודותיה בכל מקום, לא חשבתי את "תהילה" לשקרנית, והחוויה האמיתית, בה ראיתיה, תאמה אותן. ועתה, השבח לאל, הייתי לה לידידה כה קרובה, שבנדיבותה זיכתה אותי בגילוי סתרי ליבה. היא אף לא היססה להעניק לי, אשה, את הכבוד לשמש רשֶמֶת עלילותיה.8 והיא רצתה שאחבר אודותיהן שירים ודרשות, שכן ידעה כבר מה היו רגשותי ומי הייתי.
6. תלונתה של הגבירה בעלת הכתר באוזני כריסטין
ובדברה, כך אמרה: "ידידה יקרה, כמי שמשתוקקת לטפח את הטוב עבורי מן הראוי שרצונך הטוב יהיה לתועלת לך, שכן מן ההכרח הוא בטבע שכל לב אוהב יהיה אהוּב. ומאחר שליבך השתוקק להכירני, יבוא נא רצונך הטוב על סיפוקו. ידידה אשר אלוהים והטבע העניקו לה את מתת אהבת הדעת מעל ומעבר למקובל אצל נשים! הכיני קלף, דיו ועט והעלי על הכתב את המילים היוצאות מחזי, שכן רצוני לגלות לך הכול ולרצון יהיה לי שתהיי זו את שבעקבות רצונך הטוב והחכם תציגי מעתה את הזיכרונות הכתובים אודות כבודי. מן המפורסמות הוא שהמבקש להציג את עצמו מן הראוי שיציין תחילה את מקורו. אתחיל אפוא בסיפור ראשית עלילותי.
היה זה בעידן השני,9 עת שלטה שושלתו של נפטוּן10 בארץ אבירים במעונות נוחים, שבשל נערה נבחרת שנחטפה על־ידי רועה זר, באו יורשַי הנמלים רכובים על סוסי עץ.11 בכוח הנשק, ובמגן 'הרמייה' בסופו של דבר ניצחו.
אזי נעקר מאדמה זו עץ הזהב12 אשר על־פי שירי המשוררים נשמר על־ידי האלים העתיקים לתפארתם ואשר צלו הרחב הגיע עד ארצות רחוקות. כך בשל גורל מוזר שהאיר פנים לאותו קן נמלים שואף נקם נהרסתי, הועליתי באש והייתי לאפר. אולם על אף טירוף תשוקתן המרושעת של אותן נמלים, נמצאו כמה גננים שרצו בזרע אציל, וכשראו את עינויי הצמח האציל, במו ידיהם ובאמנות עדינה נשאו עמם ענפים קטנים וחוטָרים לרוב שקטפו מראשו של העץ האדנותי והאציל. ומאחר שגניבה זו היתה מקובלת על האל פֶלגוס13 התיר להם לעבור בארצו. כך הועברו והתפשטו בארצות שונות ובשל כבודם נשתלו בבוסתנים רבים ונעשו הרכבות שעד מהרה גוּדרו בגדרות קוצניות כדי להפר את חמדנותם של הגזלנים. וכך על אף השפעותיה של הגבירה 'גורל' חוּדש הצמח המכובד במקומות שונים, ולאחר־מכן חוטר יצא ממנו בגבולה של אירופה, בארץ לטינית, וגדולתו הטילה צל על העולם כולו. והוא עלה על שורשו הראשון לאין שעור."
7. כאן מספרת הגבירה בעלת הכתר על ראשיתה
"בתקופת גניבות אלה הועבר ענף אחד, בין היתר, מכתרו של אותו עץ זהב לארץ זו, ונִיטע בבוסתן אצילי, באדמה פורייה. והצמח גדל עד שמיופיו נטלתי את שמי ונקראתי לִיבֶּרָה.14 לאחר־מכן בעקבות התפשטות העיבוד, צמח וגדל שורש אצילי זה ללא הרף ובכבוד רב, עד כי הצמחים שהיו לחזקים וליפים יותר בכוחם, הכתירו את הנצר השלישי של שושלתם למלך. והמלך נשא פרי מכובד שכן הציל ארץ זו מרעות רבות. וכך אט אט גדל שֵם נחלתו בשגשוגה. ובמשך שנים רבות מלאה ארץ זו בבוסתנים נעימים ביותר. הנה כך סיפרתי לך אודות השורש הראשון של שמי ואודות טיפוחו. עוד אומר לך בוודאות שהגם שלמראית עין אני צעירה ונראית רעננה, חדשה, פורחת ויפה, עברו כבר אלף שנים מאז היוולדי."
8. הגבירה בעלת הכתר מספרת אודות עלילותיה
"שֵמע חירותי הגיע כבר לכל מקום, והשליטים ממוצא אצילי יחד עם ילדיהם לקחוני תחת חסותם. וכך החזיקו בי בידיהם במשך תקופה ארוכה ללא שושלת זרה. הוי אלוהים מהולל! לוּ סיפרתי לך על כל ההרפתקאות שאירעו לי בשנים שחלפו מאז הולדת שמי ועד היום הזה, ימי חייך לא היו מספיקים להאזנה. על כן אומר לך בקיצור, שפטרוני טרחו הרבה להגדיל את מעלת ירושתי. אולם מאחר שהבערות עדיין החזיקה אותם באפילה, לא ידעו כיצד למשוך מים מתוקים כדי להשקות במשך זמן ממושך את שורשי הצמחים. על כן צריך היה לעקור ולהעלות באש גפנים רבות ושאר גבעולים שיבשו. מגיפה זו נמשכה עד בוא הבן החמישי15 אשר בזכות עצה נבונה משך אור אשר כזה שחשכת היובש הממית גורשה כליל. בדרך זו ידע על אודות התעלות, ומקור המים שָפַע כך שאף הוא עצמו, שכמעט התייבש ואבד, הוּשקה והוּחיה. הוא כה התמיד בדרכי מורים חכמים ששֶפַע הנהר החי מילא יובלים, מעיינות ומזרקות בכמות אשר כזו שכל צמחי הוּשקו והוּחיו. איזה גנן אציל היה זה! שכן הגדיל בדרך זו את קביעות ירושתי כך שהיה לעד הראשון לתהילתי הגואלת. בידיו של זה גדלתי ביותר ויפיתי, וכל עוד היה קיים למעני, הוּגנתי היטב, וכֹה שמרו עלי ותמכו בי שכל רע לא אוּנה לי."
9. על אותו [נושא]
"לאחר־מכן נפלתי לידי גננים עצלים, ובשל טעות זו הפכה תפארת בוסתנַי לשדה בור, בו עשב וזרעים חסרי תועלת, ללא כל פרי טוב. מאחר שחטא הזימה נִיטע בעצמותיו של יורשם, הביאו מעשיו הרעים להגלייתו. דרכו הוליכה אותו לאזור גבול ראוי לאמון שריחם עליו בשל אומללותו. הוי חטא כפיות הטובה המסלק ומבטל את מעלת וגמול הנדיבות ומוחק את זיכרון הגמול הראוי! האם לא גרמת לו לשכוח כל סיבה לנאמנות כאשר במרמה הנחת לחיה מפֵרת השבועה לנטוש את התחייבותה ליצועה הראשון? לשֵמע החדשות אודות הפיוס שחל בין בנה של וֶנוּס לבין רודפיו באמצעות סימנו של חצי דינר, עזב בסתר את אשתו תְאֵבת הבצע ובניגוד לחוק הוכתר פעמיים. הצגת הדברים על־ידי אשה בוגדנית זו יכולה ללמד על משמעות חזיונותיו.16
אחרי אדם זה נולדו ליורשיו אנשי דמים וחמס, תאבי בצע וחסרי אמונה, שהגישו כמתנה לקרוביה רצח ומוות. הלביאה האכזרית והגאה, שבאה מספרד ומפילגשוּת, יעצה להם ורימתה אותם. בנקמתם לא חסו על זו שהואשמה בשפיכת דם נקיים בפני הצודק ואיבריה שוּסעו בגרירת סוסים."17
10. על ממשלותיה הטובות והרעות של הגבירה בעלת הכתר
"אחר הדברים האלה, גרעין מאותו עץ כה צמח באדמתי עד כי עליו, ענפיו, וצמרתו התפרשו הרבה מעבר לכל אדמותי. פריו היה בעל עוצמה, ריחני וחזק, שכן כחסד מיוחד העניק לו האל את היכולת לגרש את הרוחות הרעות והוא היה אף בעל תועלת רבה כנגד הרעל התמידי. בדרך זו ארצות רבות ניצלו ממוות בטוח. שוּמה על גרמניה לשבחו על כך, ודרך האלפּים האיטלקיים התפרס כוחו בואכה יבשת אפריקה. הוי אלי! עד כמה יצא שמי לתהילה, שגשגתי והוּללתי בזכות זוהרו ויופיו של צמח זה. כמוהו כדבר נצחי, ועל כן, על אף שזמן רב עבר כבר מאז, הוא עדיין מגדיל את זוהר תפארתי.18 טוּפחתי על־ידי זרעו במשך זמן מסוים, אולם כשמידותיו הטובות הלכו ופחתו, באו גננים חרוצים ממוצא זר והתגאו בכוחם כי רב מזה של הבעלים. ובצביעות ורשע נסתר המתחזים לשִיפוט אפוסטולי שמרו את הכס הריבוני אשר לי עבור עצמם ושושלתם החזיקה בו על־ידי כמה מצאצאיהם. אולם על אף שנחבא בין הקוצים שבשדה הבור, יצא בסתר נצר דקיק מהשורש העתיק והמהולל, ובהגיע זמן צמיחתו הופיעו העלים הירוקים של גדולתו.
אזי נעקרו הזרעים הזרים והעץ היפה הכניע את כל שאר השתילים שבבוסתני ופרח בכבוד רב. מצאצאיו יצא זרע יקר ונעים ונתן בעִתו פרי שהוקדש לאלוהים. הגננים הראשונים הוחזרו לאדמתם ועל אף הזמן הרב שחלף המשיכו בדרכם עד היום הזה.19 הוי ידידה יקרה ביותר! אם אֶמנה בפנייך את כל התלאות שעינוני בימים אודותם אני מספרת לך, תתמהי כיצד נותרתי כה יפה, שכן עמים זרים התקבצו כדי לבזוז ולשדוד אותי. בצבא גדול עשו שמות באדמתי; הציתו את ערי ואת אחוזותי, הביאו חורבן על אנשי ושדדוני. אין־ספור פעמים נמצאתי בסכנת אובדן, שוד, חטיפה וחילול גמור של כבודי, על אף התגוננותו של צבא מגיני ושל בני עמי שהתייצבו כנגד טירוף זעמם. ואל תחשבי שעינויים קשים אלה שהתחדשו מדי פעם בצורות שונות נעלמו למשך זמן רב. עד כה טרם נגזל ממני הכול. אולם עלי לומר לך שכבר בימי הוריך נהגו בי כה רע במצבים שונים עד כי לסכנות גדולות יותר מאלה להן הייתי נתונה באירועים דאז, לא הייתי נתונה מיום היוולדי. בסופו של דבר, אם לא נפלתי בפח האובדן הגמור, התהילה היא לאלוהים הכל יכול, שבזכות אמונתי הקתולית הצילני; כפי שאמר לפטרוס הקדוש שסירתו תטולטל ולא תאבד.20 הוי אלוהי מה גדולות היו זוועות תלאותי, שכן אויבים ממוצא משועבד התקיפוני בחוזקה, והגורל האיר להם פנים במשך זמן־מה. הוא התיר את ניצחונם על הכתרים של מגיני ועל אף אומץ ליבם הגדול והאצילי (שלא ניתן לדבר בו סרה) הניח שיתרחשו אסונות שלא היו ראויים להם.21 באותה עת מרדו תולעי האדמה22 שבשל רמיסת הסוסים הגיחו כדי לבזותני בפני בימים בהם נמצא מנהיגי בכבלי אויבַי. אולם אז הופיעו ציפורי הטרף23 והתולעה הארסית והנתעבת היתה להם לטרף. הוי! כה עצובה וקודרת הייתי בשל תלאות שונות עד כי זוהר יופיי שהיה פעם כה מהולל, נעים ומאיר נראה היה כמת. זאת יען כי דבר לא נשמע פרט לזעקות, בכי וקולות קינה. מה אומר לך אודותם? אין ספור רעות שונות אפפוני אין סוף פעמים. אולם על סופן יסוּפר לך."
11. כאן מדברת הגבירה בעלת הכתר אודות מושל טוב שהיה לה
"כשאלוהים פקח את עין חסדו עלי, המיוסרת, בדומה לאב רחום המבקש להביא קץ לשבט המכים של בתו האהובה, וסך בשמן רחמיו אל פצעי מחלתה, הופיע הרופא שוחר הטוב, אשר כבר בנעוריו נטש את קלות הדעת.24 ברצף לירושתי העתיקה, ובארמון אצילותי קיבל את עטרת הכבוד. הגבירה 'חוכמה', האלה הנערצת של הדברים המסודרים, הלבישה אותו כבן יקר במעיל מעלותיה. וכך אמרה: 'נוסו נוסו אויבי האושר! הניחו לתרופת התחייה להגיע'. הוא משך אליו את כל היפה וגירש את כל המביש. בתופסו בחרב הצדק לא חס על כלֶיה של אמו, כי אם על־פי שיפוטם הפעיל את הידיים לעבודה ממרום שיאו.25 חמוּש באומץ־לב מועיל צעד דרך הבוסתנים, ביקר בפינות המכוסות גבעולי קוצים ופקד על עוזריו לתקן את ההריסות. אז התקבצו מאות ואלפי מגויסים מקרב אנשים אלה – נתינים נאמנים ולא זרים – שעם חרבות חדות מגדלים שונים חדרו לאדמה החרבה והמלאה זרעים זרים שאינם הולמים את טבעם של אנשי, שרגילים היו להיות גננים נושאי פרי. הם החלו בעקירה של העשבים השוטים מכל צד, החיו את האדמה, זרעו בה ומשכו עדיה זרעים טובים. כך המשיכו בעיבוד הנכון ונתנו מקום לדשאים הקטנים ולשתילים הקטנים והמתוקים לצאת ממקום המסתור בו התחבאו מתחת לקוצים אשר החניקו הכול כאילו גווע כוחם. כל מי שראה אותם צומחים ומתחזקים וממלאים את הבוסתנים הללו בירק ובפרחים, נושאי פרי ומפיצי ריח ניחוח, לבטח אמר שגורלם אכן השתנה ביותר. מה אומר לך אודותיו? הוא לא הוטעה על־ידי מכשול הממון וזה לא שלט בצוויו שהופצו, ושום מאמץ לא עצר דבר מועיל זה, אשר הגבירה 'גורל' לא סלדה מפני מימוּשו ואשר נמשך לאורך כל ימיו של הגנן המועיל אשר לא חסך כל עמל. הוי אלוהי המהולל, איזה עובד היה זה! כיצד החיה את שמחתי! תלאות העבר נשכחו. אף אדמתי כולה שוחררה כמעט מהדברים המזיקים והחלה לשמוח ולשיר שירי הלל לאותו אציל אשר בזכות שקידתו התאוששתי והחילותי להחלים. בקצרה: הוא כה היטיב עמי עד כי זיכרון חסדיו עדיין משמחני. נאום ארוך אודותיו לא היה מייגע אותי. אך אויה, כשם שאחרי מזג אוויר נאה בא לעתים קרובות מטר סוחף, כך מן הראוי שאמיר עתה את נושא צחוקי בבכי מר ביותר. מאחר שמהלך הגבירה 'גורל' אינו יכול לשאת את אושרי במשך זמן ממושך, התקנאה בי שעה שתהילתי היתה גדולה יותר מאשר במשך רוב ימי חיי ושללה ממני את עוזרי החכם. הוא נטש אותי בעת רעה ובטרם הגיע הקץ הטבעי למסעו. הגבירה 'גורל' שלחה לי את זה אשר אינו חס על אף גוף חי לקחתו ממני בלא לחוס על אלמנותי. התוכלי עתה להבין את סימני השינויים שהביאה הגבירה 'גורל' בי, אשר פעם צחקתי בדברי על אהובי? עתה הנך רואה את פני המודאגים, שטופי הדמעות, העצובים בשל כוחו אשר נלקח ממני מוקדם מדי. נאלצתי להביא שינוי מדהים בסדר משימותי. אף־על־פי־כן זיו חסדו נותר על פני האדמה אחריו, כך שעל אף מתקפות ידיים שונות האור נותר עדיין על חלק פני היפה ביותר."
12. כאן מסופר על שתי ציפורי טרף אצילות
"מקרביו יצא מספר כפול של פרפרים קטנים, זהובים, חינניים ויפים ביותר.26 משגדלו העזו להתגאות יחד עם נחילי הצרעות שהם אפוטרופסַי ושומרי משכנותי. הם התכנסו יחד ובשל שם מוצאם העתיק הניחו להם, בצדק, להתיישב בראש הענפים הגבוהים ביותר; זאת בדומה למה שאומר [מחבר] על תכונות הדברים27 על עוף החול המגיח מן האֵפר תחילה בצורת תולעת קטנה ולאחר־מכן הוא גדל ומתפתח עד היותו ליפה מכל בעלי הכנף. כוחם של פרפרים אלה כה גדל והתחזק עד כי הפכו לזן של ציפורי טרף אצילות ביותר, בהבדל אחד: לחלקן היה כתר בראשן כמו לציפור המכונה בשם דוכיפת. כדי להיטיב להבחין בטרפן התעופפו יחדיו מעל לתעלות ולנהרות אשר לי. הן לא התכוונו להרוס כליל משכן זה ומשהשׂביעו את רעבונן עברו הלאה. הגבירה 'גורל' המושלת בכל האסונות! מי הניעך ליצור מכשול באמצעות הבז, עולה הרגל העף כה גבוה ושהחשש מפני התקפתו גורם לכל העופות העטים על טרפם לרעוד מפניו? מנין לקחת את הרוח הרעה שעל־ידיה הכית בו שעה שחג בגאווה במעגל בטרם השיג את טַרפּו? הטלת אותו ארצה בכוח אשר כזה שנשאר שכוּב כשלא רק כנפיו שסוּעות, כי אם כל גופו,28 ועל כן מאז ואילך נזקק לידי זרים כדי להאכילו. הוי אלוהי! מה צר על עוף כה אצילי שאוּלף לכל המנהגים הטובים, גאה ונועז במעופו, ממושמע, מלא חיים ונעים למראה ואשר ללא הסוס הגן על אגמי ונהרותי בפני כל ציפור דורסת וכל רֶשע. הרביתי לבכות והתאבלתי עליו כעל אבידה מיוחדת. והעוול לא עזבני, כי אם חוּדש מדי יום על־ידי אבידות מכאיבות."
13. כאן מספרת הגבירה בעלת הכתר על המחלוקות באשר לשליטתה
"אחר הדברים האלה באו רוחות, שהיו גנבים שוכני יערות וטענו שזו זכותם לחלק את הדברים הפרטיים והאישיים. הם עשו שימוש משותף בבתים הפרטיים וקנו בעלוּת עליהם עד שאף חיות הפרא הזדעקו נגדם.
באותה עת העירה קריאת הזיקית גזע מקולל של בני־אדם שאמרו שאין הם יכולים לשאת את צעקת הקולות הנשיים המעליבים. הם נכנסו לבתי הציפורים שביערותיהם ושהו שם עד שניתנו להם כנפיים למעוף. בעזרתן הגיעו בקבוצות עד למערות הגיריות שביערותי. הם אספו את בלוּטי האלונים והעלו באש את האנשים העניים שמצאו. הם לא נתקלו בשום התנגדות וכך מלאו אדמותי חלאה.29
הטעות הוכפלה בשל אסונות שונים, שכן הגיעה שעה שהמים כה עלו30 עד כי לא נותר עוד שדה שלא כוסה בהם. הדגים קפצו אל מחוץ לתעלותיהם ואכלו בשדות הזרועים מירק העשבים ועד לשורשי התבואות. כל אלה בישרו את ראשיתה של מגיפה.
הוי ידידה מתוקה ויקרה! עד כה סיפרתי לך חלק ניכר מתולדותי. אך מאחר שאיני יכולה לומר את הכול בבת־אחת, לשון הסבל של דברים אלה טרם חלפה. על כן, ידידה יקרה, תחילה עלי לספר לך על הפורענות המכאיבה שבעלטה הנוכחית, אשר אם תתמיד לאורך ימים תעלה על קודמותיה."
14. כאן מתלוננת הגבירה המיוסרת על ילדיה
"איזה כאב גדול יותר יכול להתעורר בליבה של אם מאשר לראות מחלוקות וזעם ממושכים, עד כדי תפיסת נשק המלחמה על־ידי הצבאות, בקרב ילדיה, צאצאים לאבות נאמנים? ואשר כה גדולה רשעתם עד כי אין הם שתים ליבם ליגונה של אמם האומללה אשר ברחמיה על צאצאיה מתייצבת ביניהם כדי להפריד בין צבאותיהם? הם מוּנעים על־ידי אומץ אלים, אינם חסים על כבוד אמם ואינם מפנים את פרסות סוסיהם מפני כבודה, כי אם מניחים להמון צבאות לעלות עליה עד כי הם מטילים בה מום ושוברים אותה כליל.31
לא היתה אכזריות אשר כזו מימי רומולוס וחבורתו, כאשר בשל חטיפת הבנות הסביניות על־ידי הרומאים התאספו האבות וקרובי המשפחה בצבא גדול כדי לנקום את חרפתן. אולם כשהמלכה ושאר הגבירות שריחמו על בעליהן, אבותיהן וקרוביהן התייצבו כדי למנוע את שפיכות הדמים, בבכי ובזעקות כששׂערן פרוע בין הצבאות ובשם האלוהים ביקשום לעשות שלום, איש מבין האבירים החזקים ובעלי הכוח הללו לא רמס את הגבירות בפרסות הסוסים, כי אם מתוך כבוד חס עליהן, והקשיב ברחמים לקולותיהן הנשיים, שהניעו את ליבם לעשות שלום אפילו בשדה הקרב.32 הוי ידידה, ראי ראי את הגדוֹלה ביגון!"
אז ראיתי את הנסיכה שטופת דמעות ופניה היפים שכרגיל היו בהירים, רעננים ופורחים, חיוורים ועצובים בקוראה: "אומללה אומללה שכמותי! אני היא האם המרירה אשר לה קרה מה שאני מספרת לך. הוי תלמידתי וידידתי היקרה, בת־לווייתי באבלי. אינך אמנם פרי אדמתי, אך טבעו האציל של ליבך אינו חסר הכרת תודה על הטובה לה זכית בה. בכי עמי מתוך ידידות אמת ורחמים על ימי תלאותי. ולמען תיווכחי באמת הדברים שסיפרתי לך, על אף יופיי, התבונני תחילה וחִשבי על הפצעים אשר בצדדי ואֵיבָרי."
לאחר־מכן הרימה הנסיכה הנערצת את כנף בִּגדה וגילתה את צִדֶיה הערומים באומרה: "ראי!" וכשמבטי הופנה שמה ראיתי את צִדֶיה הלבנים והעדינים שהשחירו והוכו בכוח לחץ ורמיסה ובמקומות מסוימים נפגעו עד הקרביים; ולא במכת חרב, כי אם בעוצמת המעיכה של המון גדול. המחשבה על הנסיבות החדשות והמעוררות רחמים ועל אי־הכבוד שבגרימת פציעות אשר כאלה לאֵם נערצת אשר כזו על־ידי צאצאיה הממה אותי כליל, וקראתי: "גבירתי, בשם אלוהים כסי אותם!" כאשה חלשה שמלאה רחמים ותימהון, עצובה ושטופת דמעות, משיכולתי לשוב ולדבר ניסיתי כמיטב יכולתי לנחמה ביגונה באומרי: "גבירה מהוללת! אנא הניחי לדמעות קינותיך, בטחי באלוהים, קווי לחסדו אשר מעולם לא אִכזב אותך, והרחיקי מעט את המחשבות הגורמות לך לבכי אשר כזה. אם תואילי לכבדני, משרתתך הבלתי־ראויה, ולדבר אלי, תשכחי לזמן־מה את דאגותייך. אנא, הואילי לגלות לי את הנסיבות הכאובות למחלוקות אלה. הרי לא יהיה זה מוזר בעינייך, לספר לי, ידידתך הקרובה, אודות אשמתם של צאצאייך."
"הוי ידידה יקרה! אם אאשים את אלה אשר בראתי, אטיל דופי במלאכתי שלי. על כן אומר לך שאיני מאשימה איש לא ברוע, ולא בכך שזמם דברים ברשעות או שהונע על־ידי בוז ושנאה כלפי, אם כי בהתחשב בכך שהנני ערש הווייתם ושאור תהילתם ממני בא, היה עליהם לרסן את המתקפות המכאיבות לי כל־כך. ועתה אספר לך על לידתו של שורש הריב שנזרע ביניהם.
אחרי שחלקים מנחלתי ניתנו על־פי נוהג אתונה לכל אחד ואחד מצאצאי, הכריז המבוגר שביניהם שמגיעה לו האפוטרופסות על הצעיר. ומאחר שהדבר לא נמנע ממנו, זעקו כנגדו בני סיעתו [של הצעיר] וכשנשמעו קולותיהם התכנסה משפחתו להיוועץ בדבר.
ילדי שהתאספו התנגדו לחלוטין לדעתו של המבוגר,33 ומסיבה זו כוּנסו מגלבֵי מעני, אשר כפי שכבר הראיתי לך, לא חסו עלי. תועבה זו שוררת עדיין בשדות: מביאה לקמילת העלים הירוקים, מייבשת את לשַד פירותי, הופכת את מעיינותי לחָרָבָה, ממעיטה את שם תהילתי ומענה אותי ביותר. ומה שמכאיב יותר מכול הוא הפחד מפני הגרוע יותר – שבהיעדר תרופה יהיו פצעי לסרטניים ובלתי־ניתנים לריפוי."
15. כאן מסופר כיצד הושמו המעלות הטובות שבעולם בכלא
"המחלה, ידידתי היקרה, שוכנת גם במקום אחר. ומאחר שכאב זה אינו דומה לזה הממלא את הלב במחשבה מרה, ניטל עלי לספר לך על שיא יסורי.
לא די היה לשרי הפורענות בחרפה שהעטו על השורש המשפחתי העתיק, כי אם גם את כבודי חִיללו. אויה! מי הנסיכה השווה לי אשר תוכל לשאת לראות סביבה את בנות־לווייתה הכבודות ממוצא אצילי, שמוּנו על־פי החוק העתיק לשמש לה כיועצות, לשאת את חותם צוויה ולהחזיק בשובל בִגדה הארוך ובקישוטי הזהב שלראשה, מסולקות בעוולה, מגורשות, מוגלות ונתונות במאסר, ובמקומן ממונות נשים מושחתות ומופקרות? אויה! ידידה יקרה, אני המדברת אלייך היא נסיכה זו. אך למען תיטיבי להאמין לי הייתי רוצה שבחוש הראייה אשר לך תחווי את אמת דברי. ואז בפותחה חלון קטן אמרה לי: ראי את האסירים, ובכושר הבחנתך תשפטי אם הצגת כבודם בארמון מלכותי לא תהיה נאותה יותר מאשר תחת גגות נסתרים. ראי את אלה אשר משלו בימי שמחתי ואשר נגזלו ממני על־ידי רודפי."
ואז כשנפנה מבטי לפתח הכלא ראיתי שלוש גבירות מכובדות ויפות להפליא אך שונות [זו מזו] בהתנהגותן. אהה אלוהַי! איזה יופי אלוהי ראיתי באחת מהן! גופה היה גבוה, זקוף וחטוּב ומיפי פניה זרחה קרן אור מרהיבה ביותר. בידה החזיקה מראה גדולה ובהירה אשר בבואת אותה קרן השתקפה בה, כך שאור ויופי אשר כאלה קרנו ממנה שאף פינה לא נותרה חשוּכה והכול הואר באור יקרות. הוי מה צר להסתיר יופי אשר כזה! היה עליה לשבת באסיפות ציבוריות כדי שהכול יוכלו לשמוח בזוהרה. היא היתה יפה להפליא ועוד יותר מכן אצילה, שכן אמרה שהיא בתו של אלוהים האב ושהינה חזקה מכל האחרים, והתהללה שניצחה כל דבר.34
שכובה במיטה ראיתי גבירה אחרת בעלת סמכות גדולה. חיוורת ועגומה היתה, והבעת פניה כשל אשה חולה ונכה, עצובה ושבורה. היא אמרה שהיא אחותה [של הראשונה]. בצִדה הימני ראיתי מאזניים מונחים ובצִדה השני ספל מדידה וסרגל.35
רחוק למדי ממנה ראיתי שכובה על הארץ באי־כבוד וישֵנה עוד גבירה. היא היתה גדולה, בעלת גוף וחמוּשה כולה. מונחים על הארץ לצִדה היו המגן, החנית והדורבונות אשר לה. ראשה היה מונח בחיקה של אשה קלת דעת ומשָׂרכת דרכיה אשר כדי להיטיב להרדימה שרה לה וליטפה את ראשה. בעודי מתבוננת בתשומת־לב גדולה בדמויות המופלאות הללו, ראיתי שכמה פעמים הגיעו אויבים ממקומות שונים. מהם שקראו בקול גדול לגבירה הישֵנה להתגונן, וזו הניעה מעט את ראשה ופקחה למחצה עין אחת בעוד האשה קלת הדעת מתאמצת להרדימה שוב. קבוצה אחרת שבה לצעוק באוזניה והיא באפיסת כוחות הרימה את ראשה והמופקרת שבה והרדימה אותה בשירתה. אחרים חזרו והִכו מכות חזקות על מגינה, אך האשה השפלה תפסה אותה בצווארונה ושבה והרדימה אותה. אז באו בריצה החזקים ביותר על־מנת להכותה, והיא התרוממה בזעם ונשבעה שתהרוג בכוחה את כולם. היא הִכתה בחניתה את אלה שיכלה להחזיק בם והרגה רבים מהם. לעתים קרובות רדפה אותם, ולעתים קרובות נרדפה על־ידיהם. אולם היא היתה שבה וחוזרת למקלט אותו לא יכלה לעזוב.36
16. כאן מסופר על החטאים אשר פשטו בכול
בעודי מתבוננת בדברים אלה אמרה לי הגבירה: "ראי אותה, גם ראי, את חסרת הבושה המופקרת המבזה את אנשי ומרדימה את מגיני. היא משפילה רבים מאנשי אמוני שהיא גבירתם. אהה! האם בימי תהילת אושרי היתה מעיזה להיראות או להימצא? אך בראותך אותה כאן על־מנת להחזיק את הגבירה החמושה רדוּמה בכלא, אל תחשבי שתמיד תהיה שם, שכן יש לה בנות רבות הדומות לה בצורות שונות. היא נוהגת להשאיר כמה מהן סביב הישֵנה והיא עצמה נעה במהירות בכל ערי וכפרי ובכל מקום בו מתכנסים אנשים כדי לראות את מי תוכל למשוך לשירותה המביש. אם אין היא נתקלת בהתנגדות חזקה, אין מקום אשר בחוצפתה אינה מבקשת לחדור אליו, ואפילו לחדריהן הסודיים של גבירותי אשר אינן נבונות דיין לדעת כיצד להתגונן בעוצמה.
הביטי, אחות מתוקה, איזו חברה מהווה בת־לוויה שהושלכה [אלי] על־ידי עלמה שכזו! אך ברצוני שתראי עוד כיצד ליווּני שתי גבירות שטניות אלה, יסכל האל את עצתן! התבונני בסביבות כלא זה וראי את תפקידה של בוגדנית זו אשר בעד מלאכתה חסרת התועלת היא מקבלת שכר גבוה."
לאחר־מכן הראתה לי מחוץ לכלא זקנה איומה, מכוערת ודוחה שללא הרף מילאה את החובה הבאה: יומם ולילה צעדה הלוך ושוֹב סביב הכלא כששׂמלתה מלאה אזוב שחפנה בה. היא השגיחה בתשומת־לב רבה פן יחדור הזוהר החזק של המראה לקיר. וברגע שראתה קרן אחת יוצאת מאחד הפתחים, מיד שמה אזוב וסתמה את הפתח בחוזקה כדי שמאומה לא יוכל לצאת ממנו.
ואני, בראותי דאגה מזויפת זו, לא יכולתי להחריש ואמרתי לגבירתי: "גבירה, בשם אלוהים אמרי לי מה שמה של אויבת זו של המידות הטובות. החרשתי באשר לאחרים, ולא שאלתי [לשמם] שכן תפקידיהם ברורים וידועים לי דיים, ואילו על זאת אני מבקשת לדעת, לא כדי להכירה, כי אם על־מנת להישמר מפניה." והיא השיבה לי: "ידידה מתוקה, מאחר שאת זו המחזיקה במראה המאירה הנך מכירה, אַל לך להתעלם מאויבתה המבקשת להחשיכה, ויישא חן בעיני אם תכירי אותה. על כן אומר לך שזו הגבירה 'רמייה'. יסכל האל את עצתה!" אזי קראתי אני בקול: "הוי בוגדת, אויבת האמת! מי הובילך לכאן? האם לא ראה אותך פעם דאנטה, גדול משורריה של פירנצה, בדמות נחש איום בעל זנב ארוך בבִיצת הגיהינום, כשוורגיליוס ליווה אותו שמה, כפי שהוא מספר בספרו?37 ולכאן באת?! עצתי שמוטב לך ללוות את פרוסרפינה יחד עם מגרה, אלקטו ותיספונה, אלות טירוּף השאול, מאשר להתיישב בחצר זו."
והגבירה אמרה לי: "עתה החרישי ותראי עוד." היא הובילה אותי למקום גבוה בארמון ולתוך חדר גדול מלא תיבות נעולות במנעולי ברזל, וראיתי בו גבירה זקנה, חיוורת, רזה, עגומה וקודרת, וצורתה כעורה ביותר. אך יותר מכול הפליאה אותי צורת ידיה, שהיו גדולות מעל למִידה וכה חזקות שאיש לא יכול היה להוציא מהן את מה שהחזיקה בו ללא מאמץ גדול. ציפורניה היו ארוכות, חדות ומעוקמות כאלה של גְרִיפִין ומגואלות בדם, מה שדחה אותי ביותר. ציפורניים אלה, בצורת טפרים, הניחה בכל מקום שיכלה לתקוע אותן, בין אם היתה זו אשפה בין אם בשר אדם, ללא הבדל. ולאחר־מכן היתה מושכת אותם אליה ומוציאה מהם ממון.38 וכדי שאכיר זאת מניסיון, הגבירה שנכנסתי עמה לא יכלה להגן עלי מפני ציפורני הדמים לבל תגענה עדי. כך נתלשו ממני כל נוצותי עד הבשר החי וסבלתי כאב.39 היא הניחה הכול בתוך התיבות והגבירה אמרה לי: "ראי ידידה, איזו מִשרה! המלוּוה אני כראוי? דעי שזו היא האחת שבעטיה שוכבת הנכה חולה ואסירה במיטתה, ובת האלוהים הישרה מכולם, שראית שכוּבה על האדמה באותו כלא אינה מעיזה אף להתלונן. וזו מחליפה אותה בניגוד לרצוני כבת־לווייתי! וכך, כפי שהנך שומעת, נגזלו ממני הגבירות בנות־לווייתי האהובות שהגיעו מהשמיים והוּמרו במושחתות אלה מהגיהינום. שפטי אפוא, ידידה, אחרי שראית את מצבי כולו אם עלי לשמוח.
יש עוד דבר המצער אותי ופוגע בי ביותר. כיוון שעלי לאהוב את צאצאי, את ידידי ואת נתיני הנאמנים, מה שאני עושה באופן טבעי, אני סובלת ממחלה קשה הנפוצה ביותר בארצי ובמיוחד בקרב הגדולים יותר מאשר בקרב הקטנים; מחלה שאין לה מרפא אלא אם יבוא בחסד האל. אומר לך מה הסיבה למחלה ומה אופייה.
אמת הדבר שרוח קלילה נושבת בסביבה זו בהרים יותר מאשר בעמקים, והיא כה רעילה עד שכל המותקף על־ידיה צָבֶה ומתנפח. יש והחזקים ביותר גרים במגדלים גדולים וגבוהים, או בבתים מתנשאים לגובה, וכך בהיותם גלויים הם סופגים ישירות את אותה רוח. ומאחר שהם אף רגישים יותר מהאנשים הפשוטים בהיות חייהם מעודנים יותר, הם נוטים ומועדים יותר לחדירה עמוקה של רוח זו לתוכם מאשר אנשים אחרים. הישמרי מדבר זה. תוכלי לראות רבים שהורעלו ממחלה ממארת זו. ומעטים הניצולים ממנה, אלא אם כן הם מגינים על עצמם בדאגה נבונה לשים לה מכשול. על כן יש שהנם בריאים בגין תבונה זו, אך הם מעטים. ואף ביניהם יש חולים, מי פחות ומי יותר על־פי מידת הרעל שספגו ונטייתם לחלות. מגפה זו כה נפוצה שהיא הגרועה שבמגפות שבכל ארצותי, וצר מאוד על כך. אף המשרתים אינם בריאים בדרך־כלל, ורבים מהם נפוחים ביותר, שכן הם נזהרים פחות מאדוניהם. אופייה של התנפחות זו שהיא משנה את המבט, את הבעת הפנים ואת הדיבור, והאדם הופך למבזה ונרגן;40 ועל רבים מביאה הנפיחות מוות אכזרי ללא מפלט. מכה זו נפוצה בממלכתי לא פחות מאלו של מצרים, עד כי גדולים, קטנים ובינוניים, עד התולעים אשר באדמה לוקים בה, וארצות זרות מוקיעות ומעליבות את נתיני."
17. אודות הרוח הזורעת חורבן על פני האדמה
"על ההתנפחות שבמחלה זו שפשטה בארצי ועל האסון שהיא מביאה למקום אליו היא מגיעה, מספר הנביא דניאל בפרק השלישי אודות החיזיון אשר ראה פעם המלך הגאה נבוכדנאצר. מסופר שראה עץ כה גדול, רם ונישא שהגיע עד השמיים. הוא היה כה ענֵף שענפיו הגיעו לעולם כולו. ומשפע פריו שׂבעו כל יצורי העולם. עוף השמיים בנה לו קן בין ענפיו ומתחתיו הילכו חיות הארץ. ואז לאחר שנראה הדבר, נשמע קול גדול קורא מהשמיים שציווה לגדוע את העץ עד פני האדמה ולכרות את כל ענפיו. ועוד אמר: 'אזי תתעופפנה כל הציפורים, ובעלי־החיים יעזבו והפרי יתפזר ויאבד.'41
עץ זה מסמל את הנפוּחים, עליהם דוּבר, החזקים מאוד והשוכנים במגדלים הגבוהים של ארצי וסופגים את רוח האובדן. בשל מעמדם הרם, כוחם וסמכותם הם מאמינים שיוכלו להגיע השמימה. הם כה זוהמו על־ידי נפיחות רוח זו שהם מתנשאים לא רק על היצורים ובוּזם נראה לעין, כי אם אף על האלוהים וכנסייתו. הענפים המתפשטים מסמלים נפוחים אלה המרחיבים את כוחם וסמכותם על פני כל הארצות, הכול חוששים ומתייראים מפניהם. הציפורים שקיננו ביניהם והחיות שחסו בצִלם מסמלים את הארצי ואת הרוחני אשר אותם הם מבקשים להכניע, למשול בהם ולנכס אותם לעצמם. ושפע הפרי מעץ זה מסמל את המחלה הבזויה והמידבקת אשר פשטה בקרב כולם.
הנבואה מתארת מחלה זו, אך האזיני לפירוש לפסק־הדין ולהסבר למותה ולסופה של זו. דבר הקול שקרא מהשמיים שהעץ יְגוּדַע עד פני האדמה וייעקר פירושו שברצון האל יבוא הקץ לכוחם וסמכותם של נפוחים אלה; הם יורחקו ויושלכו ארצה ממרום מעמדם. הענפים אשר ייכרתו והציפורים והחיות אשר יעזבו [את המקום] באים ללמדנו שאחרי שייתש כוחם של הנפוחים, נתיניהם וכל אלה אשר בשל בוזם ואכזריותם חששו והתייראו מפניהם, ינטשום שעה שיירָדפו. הפרי שיתפזר מסמל את איבריהם הקטנים יותר שהתנפחו כמוהם, וכמוהם ישפָּלו. אז תאוּמת נבואתה של הבתולה לומר: 'הָרס נדיבים מכסאותם וַיָרֶם שפלים.' "42
18. אודות העונש על החטאים
"שובי והאזיני לשבחים הנאים אודות שלוש העלמות הנקלות אשר ניתנו לי כבנות־לוויה במקום שלוש האהובות עלי ביותר אשר אותן ראית אסורות למטה. חשבי אם עלי לשמוח בחברת נשים שפלות אשר כאלה.
באשר לזו המחזיקה בחיקה את הגבירה החמושה שראית ראשונה, ואשר כה השחיתה והסיתה את אנשי ונתיני, שיתי ליבך לחיזיון בו ברוח הנבואה ראה אותה הנביא זכריה כפי שהוא מספר בפרק החמישי של ספרו: ראיתי, הוא אומר, אשה יושבת בתוך כלי מלא מים ומחזיקה כיכר עופרת אותה היא מכניסה לתוך פיה. לאחר־מכן ראיתי עוד שתי נשים בעלות כנפיים כשל דיה. הן נטלו את הכלי בו ישבה האשה ונשאו אותו בין הארץ והשמיים. שאלתי את המלאך לאן נשאו את הכלי בו ישבה האשה במים והוא השיב לי: 'כדי לבנות לה בית בארץ שנער.'43
על־פי נבואה זו, אותה אשה שפלה, שהוזכרה כבר, וכמוה כל אלה אשר אותם משכה לשירותה אמרו אומר להתמכר ללא מעצור לכל ההנאות ולכל תענוגי הבשר ולהניח להם לזרום כמוהם כמים הניגרים וזורמים. כיכר העופרת, מתכת קשה וכבדה, אשר אותה הכניסה לפיה, מסמלת את הפגיעה החמורה באלוהים [ואת המעשים] שהנם לחרפה ולדיראון, כבדים ומכאיבים, אותם הכריחה השפלה את כל האנשים והנשים שלכדה ברשתה לעולל. שתי הנשים הרעות הנושאות אותה תומכות בה ובבני־לווייתה ברצונם להתמכר לכל תענוג ותשוקת בשרים. האשה הראשונה מייצגת הפרזה בתענוגים ועל כן שתי כנפיים לה הנושאות אותה. האחת היא זללנוּת שאינה מבקשת אלא לשתות ולזלול בשר; והשנייה – עצלות שאינה מבקשת אלא לנוח ולשחק. האשה השנייה מייצגת עושר מופרז, ועל כן היא בעלת שתי כנפיים נוספות: האחת היא חמס שאינו מבקש אלא לגזול מהזולת, והשנייה – אכזריות שאינה יודעת כל רחמים. כנפיים אלה דומות לכנפיה של הדיה שכן כשם שעוף זה אינו חי אלא מטרף שנשדד, כך גם לרוב מקורו של עושר רע ומופרז בחמס וגזל.
אשת רמייה מושחתת זו מתוארת על־פי נבואתו של זכריה. אך מה יהיה בסופה? מה תעשינה בה אלה הנושאות אותה בצוּפה על פני המים? הן תישאנה אותה לארץ שנער לבנות לה בית. ושנער פירושו – סרחון, דהיינו שחיתות שהיא החרפה והתלאות אליהן תוּבל. ובסופו של דבר יבנו לה בית לגור בו בגיהינום ולחוות בו סרחון ועינויי נצח."
19. עוד על אותו נושא ועל תלונתה של הגבירה
"ידידה יקרה, מה נאמר אודות הבוגדת שנואת האל, הרמאית המושחתת המורעלת בשקר, החותמת ומסתירה את אור האמת כפי שראית סביב הכלא, ושאוי לי הסובלת מרשעותה? היזהרי! האינך רואה כיצד נשימתה המעוותת משחירה את הכול? אני מתרתחת מחימה בראותי אותה מפזרת לרוח את הכנסות המיסים שלי, לא באופן מקרי, כי אם ברשעות, על בסיס סחיטת כספים מכיסים שונים כדי להזין את האש שאינה כבה. בית־הדין הגבוה ביותר שבארמונותי מיישֵׂם את תקנותיה חסרות ההיגיון ואיש אינו מעז להתלונן. בראותי את הנתעבת העטופה ברשעות מאכילה את הרעים ואת בני מינה והורסת את התמימים, מה אוכל לומר, אם לא לזעוק לאלוהי? שכן העומדים בראש ממשלתי הם בני מינה. אהה, אלוהי, איזה פצע מכאיב בנוסף לשאר מכותי! כמוני כאלמנה שננטשה על־ידי בן זוג טוב, המותקפת על־ידי הכול ואיש אינו מרחם עליה. ומה היה לאבירי הצדק? האם לא ברחו? ואם נותרו אחדים, הבוגדת המושחתת אינה מניחה להם לבצע את תפקיד עשיית הצדק. ראו גם ראו כל ידידי הנאמנים כיצד שולטים בי בשל אובדן עטרת ראשי.44 וזאת עושה הרמאית שאינה שתה ליבה ליושר. ואני נותרתי ככבשה ללא מרעה ובלא שמחת ידיד. הנני אובדת עצות בראותי את שושלתי מוקפת על־ידי אשה זו היועצת לה ללכת בדרכיה הנלוזות. היש דבר מכוער יותר מזה אשר בו היא תומכת? כיצד זה האדם כה סכל שאין הוא נותן דעתו לסופו? הוי צרעה עיוורת! עקיצתך המרושעת רודפת רבים. הנך פועלת בעורמה. 'רוע' שולט בך ו'רמייה' מחזיקה בחרב משפטך אנשים אלה. לא נמצא עוד אדם כה חכם אשר יבחין בך בכל מצב, שכן את משנה עצמך לצורות מוזרות. את עוברת ערים, ארמונות, ואולמות בכל מקומותי. אין עוד דבר בלעדייך, והכול מורעלים – מכוסים באבקך. אויה אלוהי עד מתי תימשך מלחמה זו? אולם אני מוצאת נחמה 'אדונִי', בדמות שניבאו לי אודות שמשון החזק."
כך נאנחת, ובהבעת צער עמוק, שטחה הנסיכה הנכבדה ביותר את תלונתה. ולאחר שאמרה את כל הדברים הללו השתתקה כאשה מותשת, מוכת אבל ושטופת דמעות, שאינה יכולה לדבר עוד. ואני שהתבוננתי בהתנהגותה כבת־לווייתה בבכיה, ברחמים בשל כבודה, ושהייתי בלב טוב מביאה לה מרפא לוּ היה הדבר בידי, אמרתי לה כך:
20. עוד על אותו דבר
"הוי גבירה מכובדת ונעלה, אין זה הולם את כוחך כי רב להפגין חולשת לב נשית. הניחי לדמעות שאינן הולמות את אומץ ליבך וספרי לי עוד אודות מה שהזכרת קודם־לכן, כלומר אודות דמותו הזכורה של שמשון הגיבור, ואם טוב בעינייך, הסבירי לי." והיא אמרה לי: "מאחר שאני מצפה לשעת חורבנה של הרמאית המזויפת וילדיה הבוגדניים, אשמח בציפייה זו לדבר עמך אודות כך.
הכתוב בפרק החמישה־עשר של ספר שופטים של ישראל הוא נבואה ובשורה אודות עונשם של אויבתי ושל שותפיה לפשע. שמשון, מתורגם לשמש45 חזקה. הוא נרדף במשך זמן רב על־ידי רשעתם של הפלישתים אשר נשלטו על־ידי רמאית זו. אך בבוא העת אלוהים פתח בפניו את הדרך לנקמה צודקת. כך לקח שמשון כמה שועלים וחיברם יחד בקושרו את זנבותיהם אלה לאלה ובתבונתו הצית שם אש. עם רדת הלילה, באשמורת הראשונה, השליך את השועלים: חלק מהם לבתים המלאים תבואה של אויביו ואת חלקם האחר לשדות הקמה, ליערות ולכרמים. בדרך זו, ברצון האל, מתו בניה של הבוגדת, והיא עמם: הם נשרפו והושמדו בחטאם.
הוי, ידידתי היקרה, שיתי ליבך לנבואה אודות שעת תהילתי! אחרי שבוגדת זו תענישני דיי; כשהאל ירצה שיבוא קץ להענשתי וזעקות תלונתי תובאנה בפניו, כפי שהובאו לפנים אלה של עם ישראל עת הולופרנוס צר עליהם עם צבא גדול. אזי עלתה בדעת שמשון,46 השמש החזקה, עורמה גדולה כנגד אויביו; יהיה זה אחד מבני, זוהר כמוהו כשמש החזקה, שכן שמש הצדק תשכון בו, שבעורמה מוזרה יהרוס את אויביו, כלומר את הרמאית ואת אויבי מעלותיו הטובות אשר במשך זמן רב רדפו את ארצי ואותי. הוא ייקח שועלים ויחברם זה לזה בזנבותיהם, וביניהם ישים לפידים בוערים. ולאחר־מכן, לעת לילה, ישליכם על בוגדים ועל שדותיהם, וישרוף את הכול, והם ימותו ברשעתם.
השועלים מייצגים את דעתו החכמה שלו עצמו אשר על־פיה ינהג. חיבורם זנב אל זנב מציין את הנקודות השונות בהן יתפוס אותם בזדונם. לפידי האש שיָשׂים בין כל שניים הם העונש אשר ישית עליהם במשפט צודק על פשעיהם. הוא ישליכם עליהם עם רדת הלילה, באשמורת הראשונה, כלומר עת תגיע שעת עונשם וכשיירדמו בעיקשותם. הוא ישליך חלק מהשועלים על תבואתם ועל שדותיהם ופירוש הדבר שהנכסים שעל־פי שיפוטו רכשו בעוולה יחולקו בין היורשים החוקיים."
21. עוד אודות גינוי החטאים בכלל
"אולם מה אומר לך אודות זו בעלת הציפורניים המתועבות והמעוקמות אשר בשלטון השקר שלה השחיתה, כפי שהנך רואה, את הדבורים הקטנות בכוורותי והפכה את דבש הדונג שלהן למרירות פראית? האם לא התנסית בשירותיה? האם, יעזרך האל, צריכה מפלצת אשר כזו להימצא בביתי כדי שיוכלו ילדי להרעילני; כדי שיושחתו ויוסתו בצורה מבזה, ושיחוּלל כבודם על־ידי עצת השקר של חנופת האשה השפלה, המוציאה דיבתם רעה של כל מכריה אשר בשמיים ובארץ? היש דבר הראוי יותר לגינוי מהמקום אשר בו היא שוכנת גם אם הינו קדוש בשל מעלה טובה אחרת? אויה! אל לך לשבת כאן, שכן כל מי שהיא מלווה אותו אל לו להיכנס לאדמותַי. הוי חיה איומה וארסית! איך ביצעת קפיצה אשר כזו ממעמקי הגיהינום, מקום משכנך הטבעי, אל ליבותיהם של ילדי בהם אינך רגילה להתגורר? אנה הלכו שוערותי הוותיקות בעלות התכונות הנעלות, הגבירות 'רחמים' ו'חסד' אשר לא עצרו את נחישותך? ליבי רותח מזעם בראותי את אכזריותך אשר אינה מניחה לשום מידה טובה, כי אם ללא כל רחמים קוטפת את הפירות מגבעוליהם עוד בטרם בשלו. הדבר ממַקם את פשעך במרומי ביתי כמאמר הפתגם: 'בני הבית כמוהם כאדון'. השרים המרושעים הולכים באמצעות שקרייך בעקבות מנהיגיהם. ואת, מושחתת, מחזיקה בכוח במפתחות תיבותי, אותן את פותחת ונועלת על־פי רצונך. והם לבושתם ולחרפתם מתהדרים. הוי מכת עולם! עלוקה מהגיהינום! מי יוכל לגנותך כראוי לך? האינך זו המביאה על ארצי ייסורי שאול וזועקת ללא הרף 'הביאו, הביאו'? אש גדולה שלא ניתן לכבותה, מי יוכל לספקך? האם לא הציתה אִשך הבוערת הגרועה מהאש היוונית את חפצי היקרים ביותר? ועתה הנני רואה אותך כה חצופה בפומבי, ללא כל בושה. מבני־לווייתך כה התקשחו שאף הם אינם מתביישים.
שלמה היטיב לנבא בפרק השלושים של ספר משליו את הזמן שאני רואה ואת המקום בו הנך נמצאת באומרו: 'דור חרבות שיניו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם'.47 אויה דור מושחת המשתמש בחרבות במקום בשיניים, לא כדי לנשוך, כי אם כדי לחתוך לגזרים. אנו רואים זאת בבירור אצל הבוגדנית אשר לא די לה בנשיכה אם לא נגזר הכול לגזרים."
22. דבריה מעוררי הרחמים של הגבירה ועדות כתבי הקודש
"הוי ידידתי העדינה ותלמידתי היקרה, ביודעי שאלוהים צודק האם עלי לא לחשוב שלא ידחה לנצח את שלום צדקתו? האין הוא מעניק מחילה שעה שהפיכת הלב שבוששה לבוא מצפה לרחמיו? כשם שאם האוהבת באופן טבעי את צאצאיה על אף חטאיהם אותם היא רואה, אינה שוכחת את האהבה האמהית, וחרדה פן תראה בחורבנם, חורבן לו הם ראויים, כך אני, נאנחת ובוכייה, אחוזת אימה ופחד מנקמה פתאומית. אהה! האין לי יסוד לראות בכתוב בפרק החמישה־עשר של ספר מלכים48 את דמות חורבני [על־פיו] אֵל החוק האלוהי הרשיע את הצרעה המרשעת, שהוזכרה כבר, כאויבתו, שכן בגללה ובשל מטרתה גירש מעל פניו את המלך שאול שאותו פיתתה שעה שנשלח לקרב כנגד מלך עמלק? אלוהים אסר על שאול להשאיר איש בחיים תמורת כופר, וציווהו להכות את כולם בחרב כחוטאים איומים שהוחרמו על־ידי האלוהים. הוא לא רצה לא בחייו של עמלק ולא במאומה מהשלל. אך מאחר ששאול העדיף להישמע לעלוקה הבוגדנית אשר ציוותה עליו את ההיפך מצו האלוהים, הוא לא עשה מאומה מכל אלה, כי אם רצה להשמין בכרי המרעה הכוזבים אשר אלוהים אסר. אלוהים חס על המלך המורשע ועל כן קרא לשמואל הנביא ואמר לו: 'ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך'. כשרצה שאול להתנצל, לאחר שאותו נביא גער בו על חטאו, ואמר שהשלל שלקח נועד לקורבנות לאלוהים השיב לו הנביא: 'הנה שְמֹעַ מזבח טוב. יען כי האמנת לאזהרותיה של אותה תאבת בצע והמרית את פי אלוהים, תגורש מממלכתך'. אז הורידוֹ הנביא מכס המלכות ומשח את דוד למלך.
אהה, ידידה יקרה, האם עלי לחשוב שהאלוהים ישן? האם איני רואה את העת בה בניגוד לצוויו של אלוהים לא [בוצע] פסק־הדין שהוטל על הרשעים אשר על־פי החוק האלוהי נדונו לעונש? אם יש בידם מזון לשימו בלועה של הרמאית – הכול שקט. אך האמת היא שהם מצטדקים בהופעה מזויפת של טוּב, מוחלים להם וכך הם עושים את מעשיהם הרעים. הרואה את איך הוזנחו כל צווי החוק כדי להאכילה ולהזינה בלא לחוס על איש?
מה אומר אם לא אפחד? שאלוהים הינו בר־שינוי, מה שאינו יכול להיות? ואם אינו כזה מדוע אין בשורה זו נוגעת לי במקרה דומה? האם איני רואה את ההכנות? שהרי שוטה הוא העושה רע ומצפה לטוב – האין הזרים מוכנים לקבל טרף חדש כפי שהיו רגילים? – וכך המרגיש אשם אינו חי ללא ייסורי מצפון ההופכים אותו לפחדן, ופחד העונש אינו נוטש אותו.
באשר לחטאיה של ארורה זו, האם לא דיבר אלי ישו המשיח במשל הכרם, כפי שהוא אומר ב'בשורה' אודות עובדי האדמה הכוזבים. מאחר שנמנו עם משק ביתה של המרשעת, האם בחושקם בירושה לא הרגו את השליחים הנאמנים אשר בצדק ביקשו את היבול? ומשגדל פשע זה לא חסו חרבותיהם גם על היורש החוקי.49 המשפט האלוהי שלל מהם בשל פשעיהם את כל רכושם והעניקוֹ לעובדי אדמה זרים. האם עלי לא לחשוש מפני אותו פסק־דין כשאנשי שלי נפלו לאותה תהום? שהרי הגם שהאדון העליון הציבם כעובדי האדמה של כרמי למען יבול טוב, האם לא הרגו את השליחים שביקשוהו (וזו הסיבה להתרגשותי) ויתרה מזו, אף את היורש החוקי? כבוד החסד האלוהי היה עד עתה תמיד נחלתי. אך כמוה כאשה ההרה החוששת מפני ייסורי הלידה על אף שהיא משתוקקת לראות את פרי בטנה נולד בבטחה, כך אף אני; על אף שִמחת התקווה למחזיר הסדר הטוב העתיד להגיע כפי שהבטיח לי האל, אני חוששת מפני הרע אשר עלי לעבור בטרם אגיע שמה."
23. עוד על אותו נושא
"אויה! באשר לפחד מפני חורבני, האם אין לי סיבה לפחד בהתחשב בחטאיהם של נתיני? שהרי ייתכן שלפני החזרת העטרה ליושנה כמצופה, יהיה על רבים משלי למות, שכן אמת הדבר שהעתיד לקרות נסתר והוא סודו של האלוהים, דוגמת ההבטחה לאברהם שירבה זרעו כאדוני הארץ. ודבר האלוהים הינו לבטח אמת. אולם אף על פי כן בשל חטאיהם של עם ובני ישראל פעמים רבות שלח להם האל עונשים לתקופות ארוכות כידוע מכתבי הקודש בהם הדבר נזכר. ולאחר שהענישם, שב אלוהים וקרא להם. כיום אנו רואים אותם מפוזרים ונמלטים בשל חטאיהם. התיקון על־פי הפירוש להבטחה זו יבוא שעה שיינתן להם אור אמונת האמת.50 דוגמה זו מעוררת בי חשש מפני ייסורים גדולים שיבואו לפני תיקון חורבני; וזאת בדומה למה שאנו רואים על־פי־רוב בעת סערה: שאון חזק של רעם, ברק ורוח חזקה הגורמים נזק לפני שהשמיים מתבהרים. ואם אין ברצוננו להאמין לנבואות העתיקות דוגמת אלה של מֶרְלִין, הסיבילות, יואכים ושל רבים אחרים51 המודיעים לנו בפרוטרוט אודות מצוקותינו ונפילותינו [בעתיד], ואם ברצונכם לראותן הן נמצאות בפירוט ומילולית בכתבים רבים אשר השמטתי פן יהיה מי שיאמר שמאחר שהם אפוקריפיים אין לצטטם להוכחה ניצחת. אך על הדברים הכתובים בכתבי הקודש, שאין אנו יכולים להכחישם ואשר שקר אין בהם, לשמש לנו לפחות בסיס הן לחרדה והן אישור מסוים לאמת שבסיפורים המקובלים. מה יעצור בעדי אפוא מלרעוד ביודעי שבמשפט האלוהים דבר לא יעבור בלא עונש, ובראותי את מקרי הפשע הרבים, בעיקר של בנות הפורענות שתוארו כבר ושראית, ואת הרוח החודרת הגורמת לנפיחות הארורה ההופכת את שכלו של האדם ההגיוני לזה של חיה אילמת?"
24. אודות העונשים על חטא
"מה ירֵאה אני מפני העונש המַחֲלֶה את הקרובים לי במוצאי את הדוגמאות לזעם האלוהים בשל דברים פעוטים בהרבה מאלה שאני רואה נפוצים באדמותי. בפרק האחרון של ספר מלכים ב' מסופר שפעם אחת, כשהותקף המלך דוד על־ידי הרוח, שהוזכרה כבר, גָבַה ליבו שהתנפח משאפתנות והוא ביקש לדעת את כוחו וכמה אנשי צבא יוכל להעמיד. הוא ציווה, על כן, לספור את בני עמו בשל התנפחות זו בלבד. אלוהים כה זעם על כך שציווה עליו באמצעות גד הנביא לבחור באחד מבין שלושה עונשים: או שבע שנות רעב בכל ממלכתו; או שבמשך שלושה חודשים ינוס מפני אויביו, או שבמשך שלושה ימים ימיט על עמו דֶבֶר ממית. ואחרי שבחר בעונש השלישי באה מכת מוות אשר כזו על הממלכה ששבעים אלף איש מתו בה.52
הוי, ידידה עדינה, חשבי אודות העונש על דבר אשר בהשוואה לנפיחויותינו הגדולות נראה כנפיחות קטנה ביותר! אודות נפיחות זו והעונש ששלח אלוהים, שלא יכול לשאת את קיומה במשך זמן רב, כתוב גם בפרק הרביעי של ספר דניאל. כשהתהלך נבוכדנאצר באולם ארמונו הגדול אשר בבבל התהלל ואמר: 'האין זו בבל הגדולה אשר בניתי לבית מלכותי, סמכות כוחי ותפארת יופיי?' אך בעודו אומר דברים אלה נשמע קול משמים קורא: 'הסכת ושמע נבוכדנאצר! מלכותך הועברה ממך ואתה תגורש מחברת בני האדם. משכנך יהיה עם חיות הפרא ותאכל תבן עם השוורים'.53 הבטחה זו לא היתה שקר, שכן אלוהים לא התמהמה לבצעה כנגד האיש. הוא גורש מהחברה האנושית והוחזר בדמות חיה הרועה בשדה בגשם וברוח.
למה נחפש נבואות נוספות? הלא די לנו באלה? האין אנו יודעים שאלוהים, כנאמר, אינו משתנה והדברים הם עתה כפי שהיו אז. האין כתבי הקודש מלאים באמת עונשיו? וככל שהוא מתמהמה יותר כן עלינו להתיירא יותר, בדומה לקַשָׁת שככל שהוא מתמהמה יותר במשיכת הקֶשֶׁת כך חזקה יותר הירייה בפוגעה. קיימות לכך אין ספור דוגמאות, ומי שאינו מאמין שיקרא אודותיהן. די בתיאור זה אודות נפיחות רֶשע זו."
25. עוד אודות אותו נושא
"אוסיף עוד אודות הרמאית המחזיקה בכבליה את מגיני ושאר אנשי ואף את קרובי משפחתי וידידי הקרובים באמצעות התשוקות שהוזכרו קודם־לכן. אויה! גם מי שהינו בעל מידה רעה אחת בלבד אך מעט יהיה מאושר. ורע לזה המוקף ומלא בכמה מהן או בכולן. לא אוכל לחשות באשר לחיוב הגדול בדין על־ידי האלוהים בעוון חטא זה ואודות הרעות שהוא מביא כיום ואשר הביא כבר בזמנים קדומים. כמה וכמה ממלכות חרבו בשל כך. על כן עלי לפחד בראותי מקרה דומה ואת אותו עונש. למשל: דינה בת יעקב נאנסה על־ידי בנו של מלך שכם וזו היתה הסיבה לחורבנה של אותה ממלכה.54 אמנון הִתחַלָה למען תהיה לו אחותו תמר, ועל כן נהרג על־ידי אחיו אבשלום.55 אונס הלנה על ידי פריס ביוון הביא לחורבנה של טרויה. על־פי המסופר בכרוניקות, מלך צרפתי הוּדח והוּגלה בעוון זה.56 הכוח בו נהג טרקוויניוס הגאה בלוקרטיה, הגבירה הרומית הטהורה, ואשר בגללו הרגה את עצמה, היה הסיבה להדחתם של המלך טרקוויניוס ושל בנו ולכך שהרומאים נשבעו שלעולם לא יהיה להם עוד מלך.57 כל עוד לא הכיר חניבעל מלך קרתגו את האשה הבוגדנית היה כובש ומנצח בקרבות עם הרומאים ובכל מקום, ושֵם גבורתו יצא. אולם משעה שהתרגל לנוח והתעטף בתענוגים אשר באמצעותם הכיר מרשעת זו, נפל לעמֶק הגורל הרע ולא ראה עוד טובה.
עוד אומר לך ושימי לב שאין זה משנה מי האיש העטוף יחד עם אשה שפלה זו בשחיתות כללית. מפליא הדבר אם אי־פעם הִתְחַמֵש ואם הגבירה 'גורל' אינה מתייצבת כנגדו בכל מעשיו, שכן ליבו צף במימי שחיתות זו. לוּ מותר היה לדַבֵּר סרה באדם ברבים הייתי מביאה לך דוגמאות אמת של אנשים החיים בעולם ללא כבוד כבולים באזיקים אלה.58 ועוד אומר לך שאין ארץ, נחלה או ממלכה אשר היא גבירתם של שליטיה שתפרח בכבוד ובשם טוב. לשם מה לצטט דוגמאות נוספות? הניסיון הגלוי מכריז זאת באוזנינו. באשר לנפילתה, על אף כל מה שאמרתי קודם־לכן, אין עוד צורך בנבואה נוספת פרט לתוצאות המשפט האלוהי: בעוון הפקרות חסרת כל רסן בושה אשר מָלאו בני־האדם, פסק האלוהים שלא יחיה עוד אדם על פני האדמה, ועל כן הביא לפני ימים רבים את המבול ולא חס על אף יצור חי פרט לנֹח ובני ביתו שאותם הציל. חשבי אפוא, ושימי לב עד כמה עלי לישון בטוחה!"
26. עוד על אותו נושא
"עוד אודות זו החוסמת את הדרכים לבל תצא האמת לאור: זוהי הגבירה 'רמייה' המושחתת. וכפי שאומר וַלריוס הגדול בספר התשיעי: 'תחבולתה השקרית הינה רעה נסתרת אורבת אשר כוחותיה היעילים הם שקר ורמייה, שכן היא נהנית משקרים והטעיות שהם הכלים המושחתים של אוּמנוּתה המתוחכמת.'59 ואיזידור דן בכך במילים נרדפות שלו ואומר: 'שקר או רמייה הם הצגת דבר למראית עין ועשיית דבר אחר למעשה'.60 זה אשר השקר והרמייה בקרבו, הינו רמאי המעמיד פנים ומתחזה לבעל מידות טובות. מאשה רעה זו באות בוגדנות והפרת הבטחה. היזהרי, שכן אדמתי וכל חצרי זרוּעות עשבים שוטים והם מוּשרשים במקומות הגבוהים ביותר. אויה! כיצד חטא הפרת הבטחה, שקר ובגידה בין אחים, משפחות, קרובים וידידים לא יהיה רע בעיני אלוהים המצווה לאהוב איש את רעהו ולקיים אף הבטחה שניתנה לאויב? ואת זעמו על ההיפך מכן הוא מוכיח לנו בבירור בדוגמה המסמלת את עונשם הכבד של אנשיו, כלומר באמצעות הכתוב בפרק האחרון של ספר מלכים אודות צדקיהו מלך ירושלים, אשר הפר את השבועה אשר נשבע לנבוכדנאצר מלך בבל, ושעל כן בא נבוכדנאצר לצור על ירושלים ואלוהים נתן בידיו את המלך צדקיהו. וכה אמר לו נבוכדנאצר: 'אלוהים השונא כל בוגדנות על־ידי הפרת שבועה ושקר רוצה להענישך על־ידי'. וכך הרגו לעיניו את בניו, ניקרו את שתי עיניו ואסור בנחושתיים הביאוהו בבלה.61 ראי אפוא, לְמה על אנשי לצפות בעקבות הבגידות שהם מבצעים מדי יום ביומו שהנן כה מקובלות ונפוצות עד שאין איש מהם יכול לבטוח עוד ברעהו ונאמנות רק בקושי תימצֵא בין הגדולים והקטנים כאחד. מי ראה אי־פעם את אמנות הרמייה כה נפוצה? דומה שכל אחד הינו מורה לה. אמנות שטנית זו מהגיהינום כה חדרה למעמקי רוחם עד כי בקושי נאמרת מילה, נערכת הופעה, או נעשה מעשה שאינם התחכמות ליצירת מראית עין של טוּב שאינו קיים במציאות. בשל דברים אלה כמוני כאשה שאַלָה מונפת מעל לראשה והיא מחכה למכה."
27. עוד על אותו נושא
"כשם שהמעלות הטובות נובעות זו מזו, מלוות ומושכות זו את זו, כך גם בנות־הבליעל נתקלות זו בזו, מכירות זו את זו ומופיעות יחד. אמת הדבר שהרי לולא כן לשם מה נמצאת הגבירה 'רמייה' אם לא כדי למלא את ארגזיה של החמסנית? היא המארגנת של הסכמיה ושל עושרה. היא זו המוצאת את הדרך למשיכת כספים ולעריכת חוזיה. אהה! עד כמה היתה אובדת עצות לוּ היתה מאבדת אותה. מעולם לא היתה משרתת כה שוחרת טוב לגבירתה ובעלת דעה כה טובה אודותיה. אלוהי! איזו חברה ואיזה זוג הן הגבירות "תאוות בצע" ו'רמייה'! מידיהן המתועבות שַחררנו אלוהי!62
אלוהים! האם לא החלה אשה נלוזה זו בעלת הטְפָרים המעוקמים במעשיה כשלא היו על פני האדמה אלא שלושה אנשים, שעה שקין הביא מנחה לאלוהים את הגרוע שבפרי אדמתו ואת הגרועים שבבעלי־החיים שבעדרו?63 ומאחר שאלוהים היודע את הכוונות לא שעה אל מנחתו וכיהה בו, נפל לעוון שני, כלומר לחטא הקנאה ולאחר־מכן לשלישי – לרצח הבל אחיו. מי יוכל למנות את כל הרעות שהתרחשו בגללה ושעדיין לא פסקו? מדוע אספר לך אודות קיסרויות, ממלכות, ערים ועמים שנחרבו על־ידיה בעבר, כשאין דוגמה מתאימה יותר מזו שהינה מההווה? האין זו היא המביאה על כנסיית האלוהים פילוג וקרע? אלמלא היתה קיימת לבטח לא היה צורך בשני אפיפיורים; רק בקושי היה נמצא אחד שהיה רוצה בכך.64 האין היא האחראית למחלוקת בממלכתי? לולֵא היא איש לא היה מערער על דרכה של הממשלה. הֲנֹאמר שהיתה לפנים גדולה יותר ממלך בבל מאחר שהוא שדד את מקדש האלוהים רק פעם אחת? נחשוב כמה רבים מעשי הגזל של דברים אהובים עליו יותר ממקדשו, כלומר אלה של משרתיו העניים הסובלים מחסור ושאודותיהם נאמר שכדי לספק את צורכיהם מותר למכור גביעים, אבנים יקרות, ספרים וקישוטי מזבח. הם נרדפים בכל מקום והרכוש למחייתם נגזל מהם. אלוהים יודע למה הוא משמש! באשר לאותו מלך מדוע לא יהווה ראיה מראש ונבואה אודות אסון אשר כזה שלנו בעקבות עונש האלוהים? שהרי כתוב בפרק החמישי של ספר דניאל שבֵּלשַאצַר ערך משתה גדול. הוא ישב לשולחן עם אצילי ממלכתו וציווה להביא את כלי הזהב והכסף אשר לקח אביו מהמקדש בירושלים, כלים אשר נהגו לשרת בהם את אלוהים. מושחת בפאר שתה מהם ביהירות והשקה את פילגשיו אשר עשו להן מִגֶּזל זה תכשיטים, ובשייך לאלוהים נעשה שימוש נקלה. אולם האלוהים אשר שום כוח לא יוכל לעמוד בפניו ושגם אם יתמהמה הוא מיטיב לדעת כיצד לנקום, הביא לשעת הענשתו של עושה רע זה. ועל־פי דוגמה זו ניתן לראות ששעת חורבנם של היהירים מגיעה לא אחת כשהם מרגישים עצמם בטוחים ביותר. כך כשאותו בלשאצר מלך בבל, מלֵא שמחה, נשא עיניו אל כותל האולם ראה יד שכתבה שלוש מילים אלו: 'מְנֵא מנֵא תְּקֵל ופַרְסִין'. המילה הראשונה, 'מְנֵא', פירושה 'מספר' והיא מורה שאלוהים מנה את ימי חייו ושקיצו הגיע. המילה השניה, 'תְּקֵל', פירושה 'מאזניים' והיא מורה שאלוהים שקל את מעשיו הטובים והרעים ומשקלם של הטובים נמצא קל ושל הרעים כבד. המילה השלישית, 'פַּרְסִין', פירושה 'חלוקה' והיא מורה שאלוהים יחלק את ממלכתו ויפרידנה ממנו. וכך היה. עוד באותו לילה דַריָוֶש מלך מָדַי וכורש מלך פרס כבשו את העיר בבל. בֵּלשַאצַר נהרג וממלכתו הועברה לידי המדים והפרסים."65
28. עוד על אותו נושא
"ידידה מתוקה ויקרה, אוכל להביא לך אין ספור דוגמאות אשר כאלה לעונשים שונים על חטאים שונים. אך אהה! נתיני שלי אינם נזהרים. הלא נאמר בפתגם הכפרי המקובל: 'המכה עצמו מעניש עצמו בשל אחר', ו'הרואה את ביתו של אחר בוער ראוי לו לחרוד לשלו'? אין עונש נאה יותר מזה הבא מהאדם עצמו ללא כפייה. מכובד יותר לנטוש את המידות הרעות מתוך רצון טהור מאשר בכפייה. האם לא כתוב שאלוהים שמח יותר בחוטא השב אליו מאשר בצדיק אשר מעולם לא נכשל?66 אנושי הוא לחטוא, אך גֵיהינוֹמי הוא להתמיד בחטא. אהה! מתוק הוא ללכת בדרך המידה הטובה למבקש להיות מוּבל עדיה. הלא נאמר שרגלו האחת של הצדיק הינה כבר בשמיים? ולשם מה יתנשא האדם שהינו עפר ואפר? האין הוא יודע שימיו קצרים? האין הוא מתהלל בתענוגות העולם הזה שאינם אמיתיים ואינם שלו? איזה ערך יש לאדנות בעולם, לאוצרות גדולים, לאדמות, לנכסים ולסמכות ושלטון על אחרים במשך זמן קצר, אם על־ידי השימוש בהם האדם מועיד עצמו לאובדן נצחי? מי הוא זה המתעלם, מרצון או שלא מרצון, מתולעת המצפון כשהוא חש עצמו חוטא? האין הוא חש כבר את אחד מעינויי הגיהינום אשר אינו מניח לו להמשיך לחיות? מה הוא ביטחון גדול יותר מאשר מצפון נקי? זו היא שמחה שמימית. אך אויה! מדוע ולמי אומרת אני דברים אלה ביודעי שלא יאמינו לי? שהרי לא יוכלו לחדור ללב שהתקשח, כפי שאומרים אודות השוֹטה שאין הוא מאמין כל עוד לא התנסה בעצמו. שפע רצוני הטוב גורם לי לאומרם בדומה לדברי אם עדינה לילדיה. מה שמעיק עלי הוא שהם היו לעיקשים, דבר מעוות ביותר. אויה! אני פוחדת שאֶדמה לקסנדרה, בתו החכמה של המלך פריאַם, שבראותה את החורבן הצפוי לטרויאנים הזהירה אותם לשכך רוחם כלפי היוונים בטרם תקרה להם רעה גדולה יותר. אך לשווא טענה; הם לא האמינו לה. כך קרה להם כל אשר ניבאה שיקרה, שכן מאוחר מדי התחרטו על שלא האמינו לה.67 ואני, כדי לתקן את דרכיהם ולהשכין שלום ביניהם לבין אלוהיהם, אשר עתה אני רואה מלחמה עמו, מאוד הייתי רוצה שיתנו אמון בדברי, כך שיאמינו לי בטרם תבוא עליהם רעה גדולה והאל ישפוך עליהם חמתו בנקמה קשה.
הוי מלך נינווה החכם אשר שמעת לעצה טובה והאמנת ליונה הנביא אשר על־ידיו הודיעך אלוהים שבשל חטאיך וחטאי עירך תגיע עדיך ההרשעה בדין ועירך תחרב תוך ארבעים יום. אך כשחזרתם בתשובה והכיתם על חטא בצומות, דמעות ומכאוב, אתה וכל נתיניך ועד בעלי־החיים האילמים במשך שלושה ימים, וביקשתם רחמים מאלוהים כששׂק ואפר על ראשיכם, וכה השפלת עצמך עד כי אלוהים ריחם עליך בגין חרטתך וענוותך ונִחַם על הנקמה על־ידי פיוס מבורך.68
האין לאנשי די דוגמאות כדי להביאם לעשיית תשובה? האין הם יודעים שמרע בא רע? שהרי על אף שעל־פי הפשט נאמר בבשורה שהשערורייה הינה בלתי־נמנעת הלוא נאמר בהמשך גם שאוי לאיש אשר על־ידיו באה השערורייה?69 הרוצים הם להידמות לגנב אשר אינו מאמין בשום דוגמה להענשת עושי הרע שהוא רואה כל עוד החבל אינו מונח על צווארו? אויה! מאוחר מדי; שכן טוב יותר לאדם להישמר מפני דרך הרע אשר רק בקושי, או אף לעולם לא, יוכל להיחלץ הימנהּ לאחר שנכנס אליה."
29. סוף תלונתה של הגבירה בעלת הכתר
"ידידה נאה ומתוקה, מה אומר לך? האם לא החזקתי בך די בסיפור עלילותי ומהלכן? על הטוב ועל הרע סיפרתי לך, בהכללה ובפירוט מאז הולדת שמי ועד היום. וסיפור מצב תלאותי לך עודדני בגין רחמיך עלי בשל צרותי. הגיעה העת שלא ארשה לעצמי לומר לך עוד דבר שכן יהיה זה ארוך מדי. אהה! איזו קורת־רוח ואיזו נחמה לספר ולגלות לידיד או לידידה נאמנים את כובד המחשבות! הבשר המוגש לרעב אינו טעים עוד, כך שאל תאמרי לי שוב את אשר אמרת כבר קודם־לכן שהנני מהוללת ואחת היא מה הופעתי. הריני להבטיחך שאלא אם כן יביא האל מרפא לכל אלה אהיה נבוכה יותר מאשר הייתי במשך זמן ממושך. אך אהה! כיצד ניתן לקוות למרפא משמיים כשאני רואה עד כמה מעט ראויים לו אנשי. ועוד יותר מכן, ללא ספק, מצערת אותי סכנת הגרוע יותר. בראותי את הרע שהנני סובלת, והגם שהוכיתי קשות, כמוני כמי שרואה לנגד עיניו את זה אשר פצע ופוחד שהִכהו מכת מוות. בסוף דברי אני מודה לך, אהובה, על אהבתך וחברתך הנאמנות והנני מבקשת שלא תיטשיני עד הסוף, גם אם תתבקשי למקום אחר,70 ועל אף שהפקת ממני ומאנשי רק יתרון מזערי אל יניח לך ליבך הטוב לעזוב את מזון ילדותו. הישארי, אפוא, עמדי בקביעות בעבודה הנעימה על כתביך, אשר על־ידיהם תגרמי עוד עונג רב לי ולילדי אשר אני תפילה שתצילי למעני; תיידעי אותם אודות פשר תלונותי וזעקותי, והם כילדים נאמנים ואמיתיים ירחמו על אמם העדינה, אשר חלבה הינו מזון מתוק אשר עדיין נחוץ להם. אך עליהם לחוס על שדיה המתוקים ולא לינוק ממנה עד דם."
כאן הסתיימו דבריה של הגבירה בעלת הכתר. לאחר־מכן ניחמתיה כמיטב יכולתי, עד כמה שידעתי כיצד, באומרי לה שעל אף הסכנה הגדולה, הרי בזכות התפילות והתחינות של יצורים טובים רבים והמעשים הטובים הנעשים על אדמתה, על אף החטאים הנפוצים בה, מאחר שאלוהים הינו בעל רחמים הוא יצילנה ויוציאנה מכלל סכנה. הודיתי לה על הכבוד שחלקה לי ועל התפקיד שהטילה עלי שהבטחתי לה שאמלא אותו בנאמנות. ואז הנחתי לה לנוח.
תם החלק הראשון של החיזיון של כריסטין
הערות לחלק הראשון
1 בהשראת דאנטה: "ויהי בְּמַחֲצית נתיב חַיינו, וְאֶמָּצֵא אובד בְּיַער חֹשֶך". דאנטה אליגרי, הקומדיה האלוהית, תרגום ע. אולסוונגר, ירושלים 1956, התופת I.1. ביצירה זו חיי האדם הם עד שבעים שנה. בחיבורו המשתה (Convivio) IV.24, לעומת זה, הוא כותב שהגיל המרבי אליו יכול האדם להגיע הוא שמונים שנה. ב־1405 אכן הגיעה כריסטין למחצית מספר שנים זה – היא היתה בת ארבעים ואחת.
2 חלומו של נבוכדנאצר על־פי ספר דניאל ד' הועלה ברבות מהדרשות. חלומו של סקיפיו צוטט תכופות על־ידי סופרי התקופה על־פי פירוש לחלומו של סקיפיו (Commentarii in somnium Scipionis) – פירוש של מקרוביוס (Macrobius) מראשית המאה ה־5 לספירה לחלום הכלול בספר האחרון של הרפובליקה לקיקרו.
3 יc.h.a.o.z. ניתן להצביע על מספר מקורות אפשריים לצורת הצגתו של "כאוס" על־ידי כריסטין. תיאור היקום כיצור חי מופיע אצל אפלטון בפּוֹליטֵיאָה ספר ז' וכמו כן בטִימַיאוס 33. תיאור לבושו של "כאוס" דומה ללבושה של הגבירה "פילוסופיה" של בואתיוס בעל נחמת הפילוסופיה (Boethius, c. 480-c.524, De Consolatione Philosophiae, I.1) וכן תיאור עיניו המאירות דומה לתיאור עיניה. לפרטים נוספים ומקורות השפעה אפשריים נוספים ראו: Le Livre de l'advision Cristine, eds. Ch. Reno et L. Dulac, Paris 2001, p. 145, note I. 15-37. בואתיוס, שהיה פילוסוף ניאואפלטוני, נחשב לאחד מראשוני הרציונליסטים הנוצרים השיטתיים במערב. אחרי קריירה בשירותו של תאודריך, מלך האוסטרוגותים, הואשם ללא הצדקה בבגידה, נאסר והוצא להורג. על נחמת הפילוסופיה היה חיבורו רב ההשפעה ביותר. כריסטין הכירה את חיבורו זה מתרגום לצרפתית והיא מרבה לצטט ממנו לאורך כל החיזיון. תרגומיו של בואתיוס מיוונית ללטינית היוו מקור ממדרגה ראשונה להכרת קטעים מהמדע והמוסיקה היווניים עד שהופיעו התרגומים מערבית במאה ה־12.
4 בפואמה תהפוכות הגורל (Mutacion de Fortune), שסיימה אותה ב־1403, כריסטין כותבת שמינה נקבע על־פי רצונה של אמה־טבע ובניגוד לרצון אביה. בדברים אלה היא מערערת על הביולוגיה האריסטוטלית על־פיה לא היתה האשה אלא גבר לא־מושלם. ראו בנדון: רון ברקאי, מדע, מגיה ומיתולוגיה בימי הביניים, ירושלים 1987, פרק שני.
5 פריגיה (Frigia) – שמה העתיק של טרויה. הגיאוגרפיה הדמיונית שמפתחת כריסטין נועדה לקשר בין הגיניאָלוגיה של מלכי צרפת לזו של הטרויאנים.
6 פרסוניפיקציה של "תהילה" (Fama) היתה מקובלת כבר בספרות הלטינית הקלאסית. לדוגמאות מספרות המאה ה־14 ראו: Le Livre de l'advision Cristine, p. 146, note 53 IV 11 (לעיל הערה 3).
7 מחברי התקופה פיתחו את מושג "העברת מרכז הלימודים" translatio) (studii מהמזרח ליוון, משם לרומא ומשם למערב, ובראש ובראשונה לפאריז. בתיאור בתי־הספר החדשים של המאה ה־12 הציגו הכרוניקאים את פאריז כ"אתונה השנייה" ויש ואף כמרכז לימודים נכבד יותר משהיתה אתונה.
8 בהצגתה את עצמה כרַשמת הולכת כריסטין המחברת בעקבות חזון יוחנן א' 9-11; בעקבות דאנטה ואחרים – מחברים המציגים עצמם כמי שרושמים את הדברים מפי אחר. יוחנן שומע "קול גדול כקול שופר" המצווה עליו לכתוב את אשר יאמר בספר. דאנטה מצוּוה על־ידי באטריקס להעביר את דבריה: "וכמו מפי שמעת כן תְּתַנֶּה לדור החי בחלד", הקומדיה האלוהית, טור הטוהר XXXIII.52. לדעת גלנדה מקלואד, בהצגה זו היתה גם התגוננות מפני האשמתה על־ידי בעלי כוח וסמכות שבביקורתה את פני הדברים בצרפת היו משום העזה ויומרה. The Vision of Christine de Pizan, trans. G. McLeod and Ch. Cannon Willard, Cambridge 2005, p. 145.
9 מקור חלוקת תולדות העולם לשישה עידנים באוגוסטינוס מהיפו בעל השילוש (De Trinitate) IV.4, ורוב ההיסטוריונים של ימי־הביניים הלכו בעקבותיו. על־פי חלוקה זו נמשך העידן הראשון מאדם ועד נוח; השני – עד אברהם; השלישי – עד דוד; הרביעי – עד גלות בבל; החמישי – עד לידתו של ישו, והשישי יגיע לקיצו באחרית הימים.
10 נפטון היה תחילה אל המים המתוקים ברומא, ועם זיהויו עם פוסיידון היווני, היה לאל הים. מקור הגיניאלוגיה המקשרת בין נפטון לטרויאנים באגדה שעל־פיה נפטון הוא שבנה את חומותיה של טרויה.
11 "הנערה הנבחרת" היא הלנה מספרטה ו"הרועה הזר" שחטפה הוא פריס. על־פי אגדה מאוחרת מהאיליאדה נמסר פריס בינקותו לידי רועים שגידלוהו בשל חלום שחלמה אמו, הֶקוּבָּה, שהוא עתיד להביא לחורבנה של טרויה. כרוניקאים נהגו בימי־הביניים למנות בין האסונות שפקדו את העולם בעבר גם את חורבנה של טרויה. על כינוי היוונים בשם "נמלים" ראו הערה 1 לפירוש.
12 עץ הזהב מסמל את טרויה ואת שושלתו של פריאמוס. ייחוס מוצאם של מלכי צרפת לטרויאנים היה מקובל ביותר אצל הסופרים הצרפתים של ימי־הביניים המאוחרים. דימוי עץ הזהב, לעומת זה, נמצא רק בחיבורה של כריסטין. על מקורותיו האפשריים ולהקבלות לדימויים אחרים קרובים, ראו:Ch. Reno, p. 148, note VI.19 (לעיל הערה 3).
13 פלגוס הוא דמות שכריסטין המציאה.
14 פרסוניפיקציה של צרפת משתמעת כבר בהצגתה בכרוניקות הגדולות של צרפת Le Grandes Chroniques de France, Ch. Reno, p. 149, note VII 6, הטקסט ההיסטורי ששימש מקור עיקרי לאלגוריה שבהמשך. "ליבֶּרָה", או הגבירה בעלת הכתר המדברת, היא צרפת.
15 הכוונה למלך כלוביס, שזכה לאידיאליזציה בעיקר בימי־הביניים המאוחרים. ראו הערה 6 לפירוש.
16 הכוונה לפרשת המלך כילדריך ה־I, ראו הערה 7 לפירוש. הכרונולוגיה של כריסטין שגויה, שכן כילדריך היה אביו של כלוביס. בָּסִין, אשתו השנייה של כילדריך, אותה לקח ממלך תורינגיה, היתה מפרשת לו את החזיונות שראה בחלום.
17 הכוונה לסיגברט מלך אוסטרזיה ולכילפריך ה־I מלך נויסטריה ולנשותיהם ברונכילדיס ופרדגונדיס. היתה זו ברונכילדיס שנקשרה לזנבו של סוס דוהר לאחר שעונתה.
18 הכוונה בראש ובראשונה לשארלמן וחלקית אף לצאצאיו, עד עלייתו של איג קפה לשלטון ב־987. בדברים אודות "המתחזים לשפוט אפוסטולי" הכוונה לעזרתו של אדלברון ארכיהגמון לאן (Laon) לאיג קפה ולהדחת השליט הקרולינגי האחרון. דאנטה מוצא את איג קפה "בטור הטהור" ומתארו כאדם ממוצא נחות שהיה למלך במקום מלכים רמי יחס, וכשורש צמח רע, הקומדיה האלוהית, טור הטוהר, XX 49-55.
19 סביר להניח שהכוונה לעלייתו לשלטון של לואי ה־VIII (מלך ב־1223-1226) שהשתייך לשושלת הקרולינגית מצד אמו, איזבל מאיינו (Hainaut). ראו גם הערה 8 לפירוש. "בפרי שהוקדש לאלוהים" הכוונה ללואי ה־IX, "הקדוש".
20 באלוזיה למתי ח' 23-27; מרקוס ד' 35-41; לוקס ח' 22-25.
21 בדברים אודות ההתקפות והתלאות הכוונה ככל הנראה לקרבות עם האנגלים ב"מלחמת מאת השנים" (1337-1453) ולמפלות הגדולות של הצרפתים בקרסי (1346) ופואטייה (1356).
22 זו התייחסות למרד האיכרים, ז'קארי (Jacquerie 1358). כריסטין אינה מביעה כל אהדה לאיכרים, אולם היו כרוניקאים שתיארו את המרד אף ביתר איבה ובצבעים שחורים עוד יותר. המנהיג הנמצא בכבלי האויב הוא המלך ז'אן ה־II שנלקח בשבי על־יד האנגלים בקרב פואטיה (1356).
23 "בציפורי הטרף" הכוונה לשכירים בקרב הצבא האנגלי שכונו בשם ה־Grandes Compagnies. בהפוגות שבין הקרבות פוזרו ולא קיבלו שכרם וחיו משוד האוכלוסייה.
24 ראו הערה 10 לפירוש. במילים "נטש את קלות הדעת" רמז עדין לראשית דרכו של שארל ה־V שהיתה פחות ראויה לתהילה מאחריתו. שנה לפני סיום חיבור ה־l'advision, כלומר ב־1404, סיימה את חיבור הביוגרפיה שלו ספר מעשיו ודרכיו הטובות של המלך שרל ה־V. Le Livre des) .(faits et bonnes meurs du Sage roi Charles V כל המשך הפרק הוא הבעת צער על מותו בגיל 42 ודברי הלל אודותיו.
25 במכשירים הכוונה לנושאי המשרות הבכירים שבמדינה.
26 האלגוריה שבשורות אלה לא לגמרי ברורה. בפרפרים הכוונה ככל הנראה לשני בניו של שארל ה־V, שארל ה־VI ואחיו לואי מאורליאן שהיה פטרונה של כריסטין עד שנת 1403 לערך. הוא נרצח ב־1407 ביוזמת בן דודו ז'אן "ללא חת", דוכס בורגויין. בצרעות הכוונה ככל הנראה לדודיהם. בהמשך הם הופכים לשתי ציפורי הטרף, דימוי שכריסטין פיתחה ככל הנראה בעקבות כתב של מחבר בן תקופתה ומקורב לחצר המלכות, פיליפ דה־מזייר (Philippe de Mezières) שדימה אותם לשני בזים.
27 הכוונה לאנציקלופדיה שחוברה במחצית הראשונה של המאה ה־13 על־ידי ברתולומאוס האנגלי בשם "על תכונותיהם של הדברים" (Bartholomaeus Anglicus, Liber de Proprietatibus Rerum). האנציקלופדיה היתה פופולרית ביותר וכבר במאה ה־14 תורגמה לאנגלית וצרפתית. כריסטין הכירה אותה בתרגום צרפתי.
28 הכוונה להתקף הטירוף הראשון של שארל ה־VI שחל ב־1392 בהיותו במסע עונשין כנגד דוכס ברטאן. הוא החלים זמנית וחלה שוב, ומדי פעם היה חוזר ומחלים לפרקי זמן קצרים.
29 בדברים אלה כריסטין נוטשת את הסדר הכרונולוגי ומתייחסת למרידות ומאבקים שקדמו להתקף השיגעון הראשון של שארל ה־VI ב־1392, בעיקר למרידה נגד הטלתם של מיסים חדשים – מרד ה־Maillotins ב־1382. לפירוט בנדון ראו: Ch. Reno, p. 153-154, note 1-16 (לעיל הערה 3).
30 בכרוניקה של הנזיר מסן דני (La Chronique du religieux de Saint-Denys) מצוינת שנת 1404 כאחת השנים בהן התחוללו שיטפונות. בעקבות השיטפון ב־1404 פרצה גם מגפה.
31 דמות האם המוכה והבוכייה משתלבת במסורת ארוכה: החל מהצגתה של "פילוסופיה" ככזו אצל בואתיוס. אצל דאנטה בקומדיה האלוהית רומא מוצגת כאלמנה בוכייה, טור הטוהר VI. 112-113. אצל כריסטין האם הבוכייה היא צרפת – בעת כתיבת de l'advision ניטש מאבק בין לואי מאורליאן, אחיו של שארל VI, לבין בן דודו ז'אן "ללא חת", דוכס בורגויין.
32 הדברים מתייחסים לאגדה אודות חטיפת הנשים הסביניות על־ידי רומולוס ואנשיו, ועל השכנת השלום בין הרומאים לבין הסבינים על־ידי אמהותיהן של הנערות שנחטפו. הסיפור אודות הסבינות הפך למרכיב במיתוס היסוד של רומא. כריסטין מזכירה אותו גם בעיר הגבירות (II.1.33).
33 דומה שכריסטין ערפלה את הדברים שבקטע זה במתכוון. המדובר בסידורי הירושה של שארל ה־V אשר מינה בצוואתו כאפוטרופוס לבנו שהיה לשארל ה־VI, ושבמות אביו היה עדיין קטין, את אחיו לואי מאנז'ו, שאחיו האחרים ערערו לאחר מותו על מינויו. לואי מאורליאן, בנו השני של שארל ה־V, היה מעורב בפוליטיקה מאז התקף הטירוף הראשון של אחיו המלך ב־1392.
34 דמות אלגורית זו היא "תבונה" (Raison).
35 דמות אלגורית זו היא "צדק" (Justice).
36 דמות אלגורית זו היא "האבירות" אשר תאוות הבשרים מרדימה אותה. על מטיפים ומחברים נוספים שהוקיעו את הפריצות בחצר המלוכה באותה עת ראו: Ch. Reno, p. 156 et note XV 39-58.
37 זוהי המפלצת גיריון, שדאנטה מתאר בהקומדיה האלוהית, התופת, XVII 1-25 ושהינה שר ה"רמאות".
38 גריפין – יצור אגדי בעל ראש וכנפיים של נשר וגוף של אריה. דמות אלגורית זו היא "תאוות הבצע" (Avarice) המוצגת בדרך־כלל כמחזיקה בארנק או יושבת על ארגז.
39 רמז לקשייה הכספיים של כריסטין, בעיקר בתקופה הראשונה לאחר התאלמנותה. (היא מרחיבה את הדברים על כך בחלק השלישי.)
40 תדמית ה"גאווה" כרוח היתה מקובלת בעיקר בספרות המוסר של התקופה. ראו בנדון: Ch. Reno, p. 157, note XVI 73-77.
41 בעקבות דניאל ד', 7-23.
42 הציטטה היא מלוקס א' 52 על־פי תרגום הוולגטה. הפסוק מצוטט על־ ידי כריסטין בלטינית: deposuit potentes de sede et exaltavit humiles, אולם פירושה של כריסטין שונה מזה המקובל. על־פי פירושה הדברים הם נבואה. במקור הם תגובתה של הבתולה לבשורת המלאך שהיא עתידה ללדת את הגואל ישו.
43 בעקבות זכריה ה' 5-11. אולם במקור המלאך סותם בעופרת את פי האֵיפָה בה כלואה האשה המסמלת את הרִשְעָה, ואילו אצל כריסטין האשה מכניסה את העופרת לפיה. כריסטין מביאה את הפסוק אודות הבית בארץ שנער גם בלטינית: ut edificetur sibi domus in terra Sennaar. העופרת הינה המזון הרע, והמזון שימש לא אחת מטפורה לחינוך.
44 ייתכן שהכוונה היא שוב לשיגעונו של שארל ה־VI, המונע ממנו למלא את תפקוד הראש. וייתכן שזהו המשך לדימוי האלמנה.
45 פירוש זה של שמו של שמשון מופיע אצל איזידורוס מסביליה VII.6 (לעיל הערה 1 לפירוש): Samson sol eorum vel solis fortitudo. קרני השמש היו גם סמלם של שארל ה־V ושארל ה־VI.
46 לא ברור מדוע קשרה כריסטין בין הולופרנוס לשמשון, כאילו היה זה שמשון שגאל את העם מעונשו. בעיר הגבירות היא מזכירה את הפרשה בנוסח המסורתי המקובל (II.1.31).
47 בעקבות משלי ל' 14. כריסטין מביאה את הפסוק, לא במלואו גם בלטינית: Generatio que pro dentibus gladios habet ut commedat inopes de terra, et pauperes ex hominibus. בתרגום הווּלגטה מופיע הפסוק במלואו.
48 פרשת עמלק הינה בשמואל א' פרק ט"ו, ולא בספר מלכים.
49 בעקבות מתי כ"א 33-46; מרקוס י"ב 1-12; לוקס כ' 9-19.
50 כריסטין מביעה כאן ללא ארס מיוחד את הדעה המקובלת באשר לעתיד היהודים. יש עניין לציין שבביוגרפיה של שארל ה־V היא מציינת ששארל ה־V הוציא לאור משפטו של יהודי אשר רוּמה על־ידי נוצרי שנתן לו בעבוט כלי מזויף ושהוא נהג בצדק כלפי היהודים כפי שרצה שינהגו כלפי הכול, Christine de Pisan, Le livre des fait et bonnes meurs du sage roi Charles V, ed. S. Solente, Paris 1936, Vol. I, p. 61. בדברים אלה כריסטין מתבססת על גישה אנושית ולא על החסידות הדתית שהיוותה את ההצדקה המקובלת לסובלנות יחסית כלפי היהודים.
51 ראו הערה 14 לפירוש.
52 כריסטין טועה בציון המקור. הפרשה מופיעה לא בפרק האחרון של ספר מלכים ב', כי אם בפרק כ"ד של שמואל ב'.
53 בעקבות דניאל פרק ד'.
54 בעקבות בראשית ל"ד.
55 בעקבות שמואל ב' פרק י"ג.
56 הכוונה למלך כילדריך, ראו הערה 7 לפירוש.
57 על־פי המסורת נאנסה לוקרטיה, הגבירה הרומית היפה, על־ידי סֶקְסְטוּס, בנו של המלך טארקוויניוס. היא סיפרה על כך לבעלה ולאחר־מכן איבדה עצמה לדעת. הדבר עורר את העם למרידה שהסתיימה בגירושו של המלך האחרון, טארקוויניוס (534-510 לפנה"ס). טארקוויניוס הוא דמות היסטורית ותיאור דרך שלטונו הטירנית במקורות ככל הנראה אמין. כריסטין בלבלה כאן בין טארקוויניוס לבנו סקסטוס. בעיר הגבירות מוסיפה כריסטין בסיפור הפרשה את התנגדותה הנמרצת לדעה שנשים רוצות להיאנס (II.1.44).
58 הכוונה, ככל הנראה, ללואי מאורליאן שיחסיו עם אשת אחיו המלך, איזבו (Isabeau) מבווריה, עוררו שערורייה. איזבו הואשמה גם בבגידות נוספות בבעלה.
59 חיבורו החשוב ביותר של ההיסטוריון הרומי ולריוס מקסימוס, בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, הוא Facta et dicta memorabilia (מעשים ואמירות הראויים להיזכר). זהו אוסף של אירועים, מעשיות ואמירות שנועדו לשמש כדוגמאות להתנהגות טובה ורעה. ב־1401 הסתיים תרגומו לצרפתית. כריסטין קראה את המובאה באוסף הציטוטים של תומס היברניקוס: Manipulus florum, טקסט שהרבתה לצטט ממנו.
60 חיבורו של איזידורוס מסביליה מילים נרדפות (Synonyma) הוא צירוף של פריטים לשוניים ודוקטרינליים ובו מפגיע ההיגיון בנשמת החוטא לעשות תשובה. גם ציטוט זה לקוח מאוסף הציטוטים של תומס היברניקוס.
61 בעקבות מלכים ב' כ"ה 1-7. המשפט על ההענשה על הבגידה על־ידי נבוכדנאצר הינו תוספת של כריסטין.
62 "שחררנו אלוהי" נאמר בלטינית: Libera nos domine!
63 מתוך אי־ידיעה מייחסת כריסטין לקין גם את רעיית הצאן. באשר לאמירה שקין הביא מנחה לאלוהים את הגרוע שבפרי אדמתו – כך גם בפירושו של רש"י לבראשית ד' 3.
64 ראו הערה 11 לפירוש.
65 בעקבות דניאל פרק ה'.
66 ברוח מתי י"ח 13; לוקס ט"ו 7-10; פרשת הבן האובד: לוקס ט"ו 11-32.
67 קסנדרה היתה בתו של פְּריאם מלך טרויה. על־פי סיפור מיתולוגי אחד העניק לה אפולו את מתת הנבואה, אולם בסרבה לחיות עמו ירק לתוך פיה ובעקבות זאת לא האמינו לנבואותיה. היא הזהירה את הטרויאנים בפני סוס העץ אך הם לא שמעו לה. כריסטין מזכירה אותה גם בעיר הגבירות (II.2.5).
68 בעקבות יונה פרק ג'.
69 בעקבות מתי י"ח 7; מרקוס ט' 42-47; לוקס י"ז 1-2.
70 דברים אלה הם ככל הנראה רמז להצעות שקיבלה כריסטין מהנרי ה־IV מלך אנגליה ושליט מילנו ז'אן גלאצו ויסקונטי לבוא להתיישב ולכתוב בחצרם, הצעות שלא נענתה להן.
