ז’וּלְיֵטָה באה למגדנייה במיוחד כדי לומר לי, שלפני הגרלת זר הפרחים יגרילו קומקומים; שהיא כבר ראתה אותם: נהדרים, לבנים, ועליהם ציור של תפוז חצוי לשניים שחרצניו גלויים לעין. לא התחשק לי ללכת לרקוד, ובכלל לא התחשק לי לצאת, כי כל היום עסקתי באריזת ממתקים, וקצות האצבעות כבר כאבו לי מרוב הידוק שרוכים מוזהבים וקשירת רצועות ולולאות. חוץ מזה, הכרתי את ז’וּלְיֵטָה, שבילוי לילי של שלוש שעות אף פעם לא הספיק לה, ובכלל לא הטריד אותה אם היא תספיק לישון או לא. אבל היא הצליחה בסופו של דבר לצרף אותי אליה, והיינו-הך מה אני רציתי, כי תמיד הייתי כזאת – סבלתי אם מישהו ביקש ממני משהו והייתי צריכה לסרב לו. יצאתי לבושה לבן מכף רגל ועד ראש: השמלה והתחתונית מעומלנות, הנעליים צחורות כחלב, עגילי מתכת לבנים, שלושת הצמידים המחושקים הולמים את העגילים ותיק-יד לבן, שז’וּלְיֵטָה אמרה לי שהוא משעוונית, ושמנעולו דמה לקונכייה מזהב.

 

התזמורת התחילה לנגן עוד לפני שהגענו לכיכר. תקרת הגגון שהוצב שם קושטה בשרשרות פרחים וברצועות נייר בכל מיני צבעים: בזו אחר זו שרשרת רצועות נייר ושרשרת פרחים. היו פרחים שבתוכם נורה, וכל התקרה נראתה כמו מטרייה הפוכה, כי קצות השרשרות היו תלויים בצדדים גבוה יותר מבאמצע, שם נפגשו כל השרשרות. רצועת הגומי, שהשחלתי לתחתונית בקושי רב בעזרת מכבנה מעצבנת ושרכסתי בלולאת חוט לכפתור, לחצה לי. על המותניים כבר נמתח בוודאי פס אדום, ומדי פעם נשמתי עמוק כדי להקל על הלחץ, אבל ברגע שנשפתי את האוויר החוצה, שבה הרצועה לענות אותי. במת התזמורת היתה מוקפת במעקה מענפי אספרגוס, והאספרגוס קושט בפרחי נייר שהוצמדו אליו בתיל דקיק. המוזיקאים ניגנו מיוזעים בשרוולים מופשלים. אמא שלי מתה כמה שנים קודם לכן, – במי עוד יכולתי להיוועץ? –, ואבא שלי התחתן בינתיים עם מישהי אחרת. אבא שלי התחתן בינתיים עם מישהי אחרת, ואני נשארתי בלי אמא שלי שחייתה אך ורק כדי לטפל בי. ואבא שלי נשוי, ואני צעירונת ובודדה בכיכר היהלום, בציפייה להגרלת הקומקומים, וז’וּלְיֵטָה צועקת לי כדי שקוֹלהּ יישמע מעל למוזיקה: אל תתיישבי, שהשמלה לא תתקמט לך! ולנוכח עיניי הנורות שהתחפשו לפרחים והשרשרות שהודבקו אלה לאלה בעיסת קמח ומים, כשכולם שמחים ואני מרחפת בעולמות אחרים, פתאום לחש לי איזה קול באוזן: נרקוד?

 

כמעט בלי משים עניתי שאינני יודעת לרקוד ונפניתי להסתכל. נתקלתי בפנים שהיו קרובות אליי עד כדי כך, שלא ממש ראיתי איך הן נראות, אבל אלה היו פנים של בחור. לא משנה, הוא אמר לי, אני רוקד מצוין ואני כבר אֲלַמֵּד אותך. חשבתי על פֵּרֶה המסכן שבאותן שעות, תקוע במרתף המסעדה שברחוב קולומבוס, עבד כטבח, לבוש סינר לבן, ועניתי כמו טיפשה:

 

– ואם זה ייוודע לארוס שלי?

 

אותו בחור התקרב אליי עוד יותר ואמר לי בצחוק: כזאת קטנה וכבר יש לך ארוס? כשהוא צחק, נפשׂקו לו השפתיים וראיתי לו את כל השיניים. היו לו עיניים קטנות כמו של קוף, והוא לבש חולצה לבנה עם פסים כחולים. השרוולים שלו היו מופשלים מעל למרפקים, וכפתור הצווארון לא היה מכופתר. הבחור הפנה אליי פתאום את הגב, נעמד על קצות האצבעות, השקיף לכל עבר, נפנה אליי שוב, אמר סליחה והתחיל לצעוק: הֵי! מישהו ראה אולי את הז’קט שלי? שמתי אותו ליד התזמורת! על איזה כיסא! הֵי!… והוא אמר לי שלקחו לו את הז’קט ושתכף הוא חוזר ושאני אעשה לו טובה ואחכה לו. הוא התחיל לצעוק: סִינְטֵט!… סִינְטֵט!

 

ז’וּלְיֵטָה הופיעה מאיזשהו מקום, לבושה בשמלה בצבע קנרית עם רקמה ירוקה, ואמרה לי: תסתירי אותי, אני חייבת לחלוץ את הנעליים האלה… אני פשוט לא מסוגלת יותר… אמרתי לה שאני לא יכולה לזוז, כי איזה בחור שהלך לחפש את הז’קט שלו והתעקש לרקוד אתי, יהיה מה שיהיה, ביקש ממני לחכות לו. ז’וּלְיֵטָה אמרה: אז תרקדי, תרקדי… והיה חם. הילדים העיפו קַפּצונים וחזיזים בקרנות הרחובות. על האדמה היו מפוזרים גרעיני אבטיחים ובכל פינה היו קליפות של אבטיחים ובקבוקי בירה ריקים, וגם בגזוזטרות הציתו חזיזים. ובמרפסות. ראיתי פנים בוהקות מזיעה ובחורים שניגבו את פניהם בממחטות. המוזיקאים ניגנו, מרוצים. הכול כמו תפאורה. והפָּאסוֹדוֹבְּלֶה. הרגשתי שאני מרחפת למעלה ולמטה, וכמו מאיזשהו מקום רחוק, אף-על-פי שזה היה מקרוב מאוד, שמעתי את הקול של הבחור ההוא שאמר לי: את רואה איך את כן יודעת לרקוד?! והרגשתי בריח זיעה עַז ובניחוח מי קולון מתפוגג. ועיני הקוף מבריקות בגובה עיניי, ומשני צִדֵּי פניו האוזניים כמו קישוטים. רצועת הגומי נעוצה לי במותניים, ואמא שלי מתה – במי עוד יכולתי להיוועץ? –, כי בינתיים סיפרתי לבחור ההוא, שהארוס שלי עובד בתור טבח ברחוב קולומבוס, והוא צחק ואמר לי שהוא ממש מרחם על הארוס שלי, כי בעוד שנה אני אהיה שלו, אשתו והמלכה שלו. וששוב נרקוד בהגרלת זר הפרחים, בכיכר היהלום.

 

המלכה שלי, הוא אמר.

 

והוא אמר, שהוא אמר לי שבעוד שנה אהיה אשתו ושאני אפילו לא הסתכלתי עליו, והסתכלתי עליו ואז הוא אמר: אל תסתכלי עליי ככה, כי עוד רגע ואני מתעלף, וזה היה אז שאמרתי לו שיש לו עיניים של קוף וכמה שהוא צחק. הרצועה נתקעה לי במותניים כמו סכין, והתזמורת רק המשיכה עם הטָרַמְטַמְטָם! טָרַמְטַמְטָם! וז’וּלְיֵטָה, כאילו האדמה בלעה אותה. נעלמה. ואני עם אותן עיניים שננעצו בי ולא הניחו, כאילו כל העולם כולו כלול באותן עיניים ואין שום דרך להימלט מהן. והלילה דהר קדימה במרכבת הכוכבים, והחגיגה נמשכה ונמשכה, וזר הפרחים הוגרל, והנערה שזכתה בו, כולה בכחול, עגה וחגה במחול… אמא שלי בבית הקברות סָן זֶ’רְוָזִי, ואני בכיכר היהלום… אז את מוכרת ממתקים? דבש וריבות?… והמוזיקאים, עייפים, כבר הכניסו את הכלים לנרתיקיהם ושבו ושלפו אותם מנרתיקיהם, כי איזה שכן שילם כדי שינגנו עוד ואלס לכבוד כל הנוכחים, וכולם כמו סביבונים. כשהוואלס הסתיים, התחילו האנשים להתפזר. אני אמרתי שאיבדתי את ז’וּלְיֵטָה, והבחור ההוא אמר שהוא איבד את סִינְטֵט, והוא אמר: כשנישאר רק שנינו, וכל האנשים יהיו בבית והרחובות ריקים, את ואני נרקוד את ואלס הסיום בכיכר היהלום… עוד סיבוב ועוד סיבוב… קוּלוּמֵטָה, נערת היונים… הבטתי בו באי-נחת ואמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, וכשאמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, הוא צחק שוב ואמר שלא יכול להיות לי שום שם פרט לקוּלוּמֵטָה, נערת היונים. אז התחלתי לרוץ, והוא רץ מאחוריי וקרא: אל תפחדי… את לא מבינה שאם תסתובבי לבד ברחובות עוד עלולים לגנוב לי אותך?… והוא תפס לי את הזרוע ועצר אותי: את לא מבינה שעלולים לגנוב לי אותך, קוּלוּמֵטָה? ואמא שלי בקבר, ואני עומדת שם כמו מטומטמת, ורצועת הגומי על המותניים לוחצת ולוחצת כאילו חיברו אותי למעקה האספרגוס בתיל.

 

והתחלתי עוד פעם לרוץ. והוא מאחוריי. החנויות סגורות, וגגוניהן הגליים מוגפים, וחלונות הראווה מלאים חפצים דוממים כמו, למשל, קסתות דיו וניירות סופגים וגלויות ובובות ובדים פרושׂים וסירי אלומיניום ומיני תחרה… ויצאנו לקָרֶה גְרָן,[1] אני במעלה הרחוב והוא אחריי, שנינו בריצה, ושנים לאחר מכן הוא עוד היה מסביר מדי פעם בפעם: קוּלוּמֵטָה, ביום שהכרתי אותה בכיכר היהלום, איזו ריצה היא הרביצה, וממש בתחנה של החשמלית, טראח! התחתונית צנחה לה על המדרכה.

 

לולאת החוט נקרעה, והתחתונית נשארה שם. דילגתי מעליה, ורגל אחת כמעט הסתבכה לי, אבל הוספתי לרוץ כאילו כל השדים והרוחות רודפים אחריי. הגעתי הביתה וצנחתי בחושך כמו אבן על מיטת הפליז שלי, מיטת הרווקה. התביישתי. וכשנמאס לי להתבייש, העפתי את הנעליים מרגליי ופיזרתי את שערי. וקִימֵט, כעבור שנים, היה עדיין מסביר כאילו מדובר בדבר-מה שאירע זה עתה: רצועת הגומי נקרעה לה והיא רצה כמו רוח סערה…