חיילי סלמיס

חלק ראשון

חברֵי היער

 

היה זה בקיץ של 1994, לפני יותר משש שנים, אז שמעתי לראשונה על הוצאתו להורג של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס.[1] שלושה דברים קרו לי בדיוק בעת ההיא: הראשון הוא מות אבי; השני – אשתי נטשה אותי; השלישי – אני נטשתי את הקריירה שלי כסופר. שקר וכזב. האמת היא שמבּין אותם שלושה דברים, שני הראשונים מדויקים, מדויקים עד מאוד; לא כן השלישי. למעשה, הקריירה שלי כסופר מעולם לא יצאה לדרך, וממילא בקושי יכולתי לנטוש אותה. נכון יותר יהיה לומר שנטשתי אותה כמעט בראשיתה. בשנת 1989 פרסמתי את הרומאן הראשון שלי; כפי שאירע לקובץ הסיפורים שראה אור שנתיים קודם לכן, גם ספר זה התקבל באדישות בולטת, אולם רברבנותי וסקירה משבחת של חבר מאותה תקופה חָבְרוּ זו לזו כדי לשכנע אותי שאוכל להצליח להיות סופר, ומוטב שאעזוב לשם כך את עבודתי במערכת העיתון ואתמסר כליל לכתיבה. פועל יוצא של אותו שינוי בחיי היה חמש שנות מצוקה כלכלית, פיזית ומטפיזית, שלושה רומאנים בלתי-גמורים ודיכאון מחריד שהטיל אותי למשך חודשיים על כורסה, מול הטלוויזיה. כשנמאס לה לשלם את החשבונות, ובכלל זה את הוצאות הקבורה של אבי, ולראות אותי בוהה במרקע הכבוי ובוכה, הסתלקה לה אשתי מהבית תכף כשהתחלתי להחלים, ולא נותרה לי בררה אלא לשכוח אחת ולתמיד את יומרותיי הספרותיות ולבקש שישובו ויקבלו אותי לעבודה בעיתון.

  בדיוק מלאו לי אז ארבעים שנה, אבל למרבה המזל קיבלו אותי – או כיוון שאינני סופר טוב אך גם לא עיתונאי גרוע, או, כפי שסביר יותר, כיוון שבמערכת לא יכלו להעלות על הדעת אף אחד אחר, שיהיה מוכן לעשות את מלאכתי בשכר זעום כשכרי. צירפו אותי למדור לתרבות, לשם מצרפים את האנשים שאין מושג לאן אמורים לצרף אותם. בהתחלה, במטרה לא מוצהרת אך ברורה להעניש אותי על חוסר-נאמנותי – שהרי יש עיתונאים הסבורים כי עמית הנוטש את עבודתו העיתונאית לטובת כתיבת רומאנים הנו לכל הפחות בוגד –, אילצו אותי לעשות הכול חוץ מאשר להביא לעורך הראשי קפה מהבר שבפינה, ורק עמיתים מעטים חסכו ממני את הערותיהם הסרקסטיות או האירוניות. הזמן עמעם כנראה את זכר בוגדנותי: במהרה התחלתי לשכתב חדשות, לכתוב מאמרים, לערוך ראיונות. כך אירע שביולי 1994 ראיינתי את רָפָאֵל סַנְצֶ'ס פֶרְלוֹסְיוֹ,[2] שבאותה עת קיים באוניברסיטה סדרת הרצאות. ידעתי שפֶרְלוֹסְיוֹ אינו שש כלל ועיקר לשוחח עם עיתונאים, אבל הודות לחבר (או ליתר דיוק הודות לחברה של אותו חבר שארגן את שהותו של פֶרְלוֹסְיוֹ בעיר), זכיתי שהוא ייאות לשוחח אתי שעה קלה. תהיה זו הגזמה לכנות את השיחונת ההיא ראיון; ואם היא בכל זאת היתה ראיון, הרי מימיי לא ערכתי ראיון מוזר יותר מזה. ראשית, פֶרְלוֹסְיוֹ הופיע במרפסת הבִּיסְטְרוֹ מוקף בעדת ידידיו, תלמידיו, מעריציו ונושאי-כליו; עובדה זו, שנוספה על רישול מלבושיו ועל חזות שהתמזגו בה להפליא ארשת של אציל קסטיליאני הנכלם באצילותו וצביון של לוחם מזרחי קשיש – ראש איתן, שׂער פרוע שהשׂיבה נשזרה בו, פנים קשות, כחושות וחתומות שאף יהודי חולש עליהן וזקָן מֵצֵל על לחייהן –, הזמינה צופה מזדמן לראות בו גורו המוקף בכת מאמיניו. אולם יתרה מזו, פֶרְלוֹסְיוֹ סירב בנחרצות לענות ולו רק על אחת מן השאלות שהעליתי בפניו, הוא שב וטען כי בספריו העניק זה מכבר את התשובות הטובות ביותר שהיה ביכולתו להשיב. אין פירוש הדבר שהוא לא רצה לדבר אתי; אדרבא ואדרבא: הוא כמו ניסה להפריך את השם שיצא לו כאדם סר וזועף (ואולי אותם מוניטין היו חסרי-שחר), כל כולו שפע לבביות, ובילינו את הערב בשיחה. הבעיה היתה שכאשר אני, בניסיון להציל את הראיון שלי, שאלתי אותו (נניח) על ההבדל בין דמויות שעיקרן אופיין לבין דמויות שעיקרן גורלן, הרי הוא מצא לו דרך לענות לי בהרצאה על (נניח) הגורמים לתבוסת הצי הפרסי בקרב סָלָמִיס, ואילו כאשר ניסיתי לחלוב ממנו את דעתו על (נניח) החגיגות לציון חמש-מאות שנה לכיבוש אמריקה, הוא השיב לי בתיאור שופע מחוות ופרטי פרטים שעניינם (נניח) השימוש הנכון שיש לעשות במַקצועה. זאת היתה משיכת חבל מתישה, ורק בשעת הבירה האחרונה של אותו ערב סיפר פֶרְלוֹסְיוֹ את הסיפור על ההוצאה להורג של אביו, הסיפור שלא נתן לי מנוח במשך השנתיים האחרונות. אינני זוכר מי העלה את שמו של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ובאיזה הקשר (אולי היה זה אחד מידידי פֶרְלוֹסְיוֹ, אולי פֶרְלוֹסְיוֹ עצמו). אני זוכר שפֶרְלוֹסְיוֹ סיפר:

  "ירו עליו קרוב מאוד לכאן, בבית-התפילה בקוּלֶיְל." הוא הביט בי. "היית שם פעם? גם אני לא, אבל אני יודע שהוא נמצא ליד בַּנְיוֹלֶס. זה קרה בסוף המלחמה. ה-18 ביולי תפס אותו במדריד, והוא נאלץ לבקש מקלט בשגרירות צ'ילה, הוא בילה שם יותר משנה. לקראת סוף שנת שלושים ושבע הוא ברח מהשגרירות ועזב את מדריד, מוסתר במשאית, אולי במטרה להגיע עד צרפת. בכל אופן, עצרו אותו בברצלונה, וכשהגדודים של פְרַנְקוֹ הגיעו לעיר, לקחו אותו לקוּלֶיְל, קרוב מאוד לגבול. שם ירו עליו. זו היתה הוצאה להורג המונית, כאוטית ככל הנראה, כי המלחמה היתה כבר אבודה והרפובליקנים ברחו לפירינאים כל עוד רוחם בם, כך שאני מעריך שלא היה להם מושג שהם יורים על אחד ממייסדי הפָלַנְגָה, חבר אישי של חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ פְּרִימוֹ דֶה רִיוֵרָה[3] בנוסף על הכול. אבי שמר בבית את מעיל הפרווה ואת המכנסיים שהוא לבש כשירו עליו, הוא הראה לי אותם פעמים רבות, ייתכן שהם עדיין שמורים שם; המכנסיים היו מנוקבים כי הקליעים רק התחככו בו, והוא ניצל את המולת הרגע ההוא כדי לרוץ להסתתר ביער. משם, מתחבא באיזו שׁוּחה, הוא שמע את נביחות הכלבים ואת היריות ואת קולות אנשי המיליציה שחיפשו אותו, בידיעה שהם אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד זמן יקר בחיפושים אחריו, מפני שהפרנקיסטים כבר מזנבים בנחשליהם. באיזשהו רגע אבי שמע רחש ענפים מאחוריו, הוא הסתובב וראה איש מיליציה מסתכל עליו. נשמעה אז צעקה: 'הוא שם?' אבי סיפר שאיש המיליציה הוסיף להסתכל עליו עוד כמה שניות ושלאחר מכן, בלי להסיר ממנו את מבטו, צעק: 'אין פה אף אחד!', נפנה לאחור והסתלק."

  פֶרְלוֹסְיוֹ עשה הפסקה, ועיניו שנהפכו לחרכים הביעו תבונה ושובבוּת עד אין קץ, כמבע עיניו של ילד המתאפק לא לפרוץ בצחוק.

  "הוא הסתתר ימים אחדים ביער, ניזון ממה שמצא או ממה שנתנו לו במשָׁקים. הוא לא הכיר את האזור, וכמו לא היה די בכך, משקפיו נשברו, והוא בקושי ראה; לכן הוא תמיד אמר שהוא לא היה שורד אלמלא נתקל בכמה בחורים מכפר סמוך, קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי היה שם הכפר ואולי הוא עדיין נקרא כך, ואותם בחורים הגנו עליו והאכילו אותו עד שהלאומיים הגיעו. הם התיידדו מאוד, ואחרי שהכול נגמר הוא נשאר עוד כמה ימים בביתם. אני לא מאמין שהוא התראה אתם שוב, אבל לי הוא סיפר עליהם יותר מפעם. אני זוכר שהוא תמיד קרא להם בשם שבו הם כינו את עצמם: 'חברֵי היער'."

  זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור, וכך שמעתי אותו מסופר. אשר לראיון עם פֶרְלוֹסְיוֹ, הצלחתי בסופו של דבר להציל אותו, ואולי בעצם המצאתי אותו: עד כמה שזכור לי לא צצו ועלו בו אפילו פעם אחת לא שמו של קרב סָלָמִיס (אך כן ההבדל בין דמויות שעיקרן גורלן לבין דמויות שעיקרן אופיין) ולא השימוש הנאות שיש להשתמש במַקצועה (אך כן החגיגות לציון חמש-מאות שנה לגילוי אמריקה). בראיון לא נזכרו גם לא ההוצאה להורג בקוּלֶיְל ולא סַנְצֶ'ס מָסָס. על הדבר הראשון ידעתי רק מה ששמעתי שעה קלה קודם לכן מפי פֶרְלוֹסְיוֹ; על הדבר השני, קצת יותר: בעת ההיא לא קראתי אף שורה מאת סַנְצֶ'ס מָסָס, ושמו לא היה בשבילי אלא שם מטושטש של עוד אחד מהפוליטיקאים והסופרים הפלנגיסטים הרבים שהשנים האחרונות בהיסטוריה של ספרד נחפזו לקבור, כאילו חששו הקברנים שמא מתיהם לא מתו לגמרי.

  ואכן, הם לא מתו. או לכל הפחות הם לא מתו לגמרי. כיוון שסיפור ההוצאה להורג של סַנְצֶ'ס מָסָס בבית-התפילה בקוּלֶיְל והנסיבות שחברו לה הרשימו אותי מאוד, אחרי הראיון עם פֶרְלוֹסְיוֹ התחלתי לגלות עניין בסַנְצֶ'ס מָסָס וכמוהו גם במלחמת האזרחים שעד אותה עת לא ידעתי עליה הרבה יותר מאשר על קרב סָלָמִיס או על השימוש המדויק במקצועה, וכמו כן התחילו לסקרן אותי העלילות המדהימות שאותה מלחמה הניבה, ושעד אז נראו לי תמיד אמתלות לנוסטלגיה של הזקֵנים ודלק לדמיונם של סופרים נטולי-דמיון. במקרה (או לא כל כך במקרה) נהיה אז אופנתי בקרב הסופרים הספרדים לטהר את שמם של סופרים פלנגיסטים. שורשי התופעה היו למעשה בעבר, באמצע שנות השמונים, תקופה שהוצאות לאור אנינות-טעם ורבות-השפעה כאחד מצאו בה לנכון לפרסם קובץ כלשהו של סופר פלנגיסט כלשהו, אנין-טעם ושכוח כאחד, אלא שכאשר התחלתי להתעניין בסַנְצֶ'ס מָסָס, באחדים מן החוגים הספרותיים לא עסקו עוד אך ורק בטיהור שמם של סופרים פלנגיסטים טובים, אלא גם בטיהור שמם של בינוניים ואפילו גרועים. היו תמימים, ובכללם שומרי הגחלת של השמאל האורתודוקסי וכן שוטים אחדים, שטענו כי טיהור שמו של סופר פלנגיסט כמוהו כטיהור שמו (או כהכנת השטח לטיהור שמו) של הפלנגיזם עצמו. האמת היתה בדיוק להפך: טיהור שמו של סופר פלנגיסט לא היה אלא טיהור שמו של סופר; או ליתר דיוק: מטהרי שמו של סופר טוב טיהרו בעצם את שמם שלהם כסופרים. ברצוני לומר שבמקרים הטובים (על הרָעים בכלל לא שווה לדבר), התפשטה אותה אופנה בגלל הצורך הטבעי שיש לכל סופר להמציא לעצמו מסורת מִשלו, מתוך דחף מסוים להתגרות, מחמת הוודאות הבעייתית ביחס לעובדה שהספרות היא דבר אחד והחיים הם דבר אחר, ושמשום כך סופר מצוין יכול להיות אדם נאלח (או אדם שתומך ברעיונות נאלחים ומפיץ אותם), בגלל האמונה שמבחינה ספרותית נעשה עוול לסופרים פלנגיסטים מסוימים, אשר – אם להשתמש באמרתו של אַנְדְרֵס טְרַפְּיֶלְיוֹ[4] – נחלו ניצחון במלחמה, אך נחלו מפלה בהיסטוריה של הספרות. יהיה אשר יהיה, גם סַנְצֶ'ס מָסָס נשלף כלאחר כבוד מתהום הנשייה: בשנת 1986 התפרסם לראשונה קובץ כל שיריו; בשנת 1995 יצאה בסדרה פופולרית מאוד מהדורה חדשה של הרומאן חייו החדשים של פֶּדְרִיטוֹ דֶה אַנְדִיָּה; בשנת 1996 שב והתפרסם גם הרומאן מפרי עטו רוֹזָה קְרִיגֶר, שלמעשה ראה אור לראשונה רק ב-1984. קראתי אז את כל הספרים האלה. קראתי אותם בסקרנות, אפילו בעונג, אך לא בהתלהבות: לא נאלצתי לדוש בהם שוב ושוב כדי להסיק שסַנְצֶ'ס מָסָס היה סופר טוב אבל לא סופר גדול, אם כי אני מוכן להתערב שלא הייתי מסוגל להסביר בבירור מה מבדיל בין סופר גדול לבין סופר טוב. אני זוכר שבחודשים או בשנים שלאחר מכן נודעו לי תוך כדי קריאה כמה וכמה חדשות מזדמנות ביחס לסַנְצֶ'ס מָסָס, ונתקלתי אפילו ברמיזות, כוללניות ומעומעמות ביותר, למקרה שאירע בקוּלֶיְל.

  הזמן עבר. התחלתי לשכוח את הסיפור. באחד הימים של ראשית פברואר 1999, יובל השישים לתום מלחמת האזרחים, העלה מישהו במערכת העיתון את הרעיון לכתוב מאמר לזכר סופו העצוב עד מאוד של המשורר אַנְטוֹנְיוֹ מָצָ'אדוֹ אשר בינואר 1939, בעקבות התקדמות הגדודים הפרנקיסטיים, נמלט בחברת אמו, אחיו חוֹסֶה ומאות אלפי ספרדים מבועתים אחרים, מברצלונה לקוֹלְיוּר שמעבר לגבול הצרפתי, שם מת זמן קצר לאחר מכן. המקרה היה ידוע ברבים, ולא בכדי חשבתי שלא יהיה עיתון קטלאני (או לא קטלאני) שלא יזכיר איכשהו את האירוע באותם ימים. משום כך ניאותי לכתוב את המאמר השגרתי והנדוש, אך בה בעת נזכרתי בסַנְצֶ'ס מָסָס ובהוצאתו להורג שלא יצאה אל הפועל, אירוע שהתרחש פחות או יותר באותו זמן כמו מות מָצָ'אדוֹ אבל מן הצד הספרדי של הגבול. עלה אז על דעתי שהדמיון והשוני בין שני המאורעות האיומים הללו – כמעט הכלאה של ההיסטוריה – אולי אינם מקריים וכי, אם רק אצליח לספּרם נאמנה באותו מאמר עצמו, ייתכן שההקבלה המוזרה ביניהם תוכל להעניק להם משמעות מקורית. אותה תחושת בטן צברה תאוצה כאשר התחלתי לעיין בחומר ונתקלתי באקראי בסיפור מסעו של מָנוּאֵל מָצָ'אדוֹ אל קוֹלְיוּר, זמן קצר אחרי מות אחיו אַנְטוֹנְיוֹ. אז התחלתי לכתוב. התוצר היה מאמר שנשא את הכותרת "סוד מהותי". כיוון שבדרכו המאמר ההוא מהותי לסיפור הזה, אני מעתיק אותו בהמשך:

  

"שישים שנה חלפו מאז מות אַנְטוֹנְיוֹ מָצָ'אדוֹ בשלהי מלחמת האזרחים. מכל קורותיה של אותה מלחמה, סיפורו של אַנְטוֹנְיוֹ מָצָ'אדוֹ הוא ללא ספק אחד הסיפורים העצובים ביותר כי סופו רע ומר. הוא סופַּר פעמים רבות. מָצָ'אדוֹ הגיע מוולנסיה לברצלונה באפריל 1938, בחברת אמו ואחיו חוֹסֶה, והוא השתכן תחילה במלון מָזֶ'סְטִיק ולאחר מכן בטוֹרֶה דֶה קַסְטַנְיֵר, ארמון ישָׁן הממוקם בטיילת סָן זֶ'רְוָזִי. במהלך שהותו שם הוסיף לעסוק במה שהעסיק אותו למן פרוץ המלחמה: בהגנה על הממשלה החוקית של הרפובליקה באמצעות כתביו. הוא היה זקֵן, מותש וחולה, ולא האמין עוד בתבוסת פְרַנְקוֹ; כך כתב: 'זה הסוף; ברצלונה תיפול בכל יום שהוא. למצביאים, למדינאים, להיסטוריונים הכול נהיר: הובסנו במלחמה. אולם מבחינה הומנית איני בטוח כל כך... אולי ניצחנו בה.' מי יודע אם הוא צדק במילותיו האחרונות; אין ספק שהוא צדק בראשונות. בליל ה-22 בינואר 1939, ארבעה ימים לפני שגדודי פְרַנְקוֹ השתלטו על ברצלונה, מָצָ'אדוֹ ומשפחתו יצאו בשיירה אל הגבול הצרפתי. במסע התלאות ההזוי הזה התלוו אליהם סופרים אחרים, ביניהם קוֹרְפּוּס בְּרָגָה וקַרְלֶס רִיבָּה. השיירה נעצרה בסֶרְוְיָה דֶה טֵר ובמַס פָשָׁט, ליד פִיגֵרֶס. לבסוף, בליל ה-27, אחרי שצעדו שש-מאות מטרים בגשם, הם חצו את הגבול. הם נאלצו לנטוש את מזוודותיהם; לא היה להם כסף. בעזרת קוֹרְפּוּס בְּרָגָה עלה בידם להגיע לקוֹלְיוּר ולהשתכן במלון בּוּנְיוֹל קִינְטָנָה. פחות מחודש לאחר מכן הלך המשורר לעולמו; אמו נפטרה שלושה ימים אחרי מות בנה. בכיס מעילו של אַנְטוֹנְיוֹ, מצא אחיו חוֹסֶה פתקים אחדים; באחד הפתקים היתה שורת שיר, אולי השורה הראשונה של שירו האחרון: "הימים הכחולים האלה והשמש הזאת של הילדוּת".

"הסיפור טרם תם ונשלם. זמן קצר אחרי מות אַנְטוֹנְיוֹ, נודעה החדשה באמצעות העיתונות הזרה לאחיו, המשורר מָנוּאֵל מָצָ'אדוֹ שחי בבּוּרְגוֹס. מָנוּאֵל ואַנְטוֹנְיוֹ לא היו רק אחים, אלא גם חברים קרובים. ההתקוממות של ה-18 ביולי תפסה את מָנוּאֵל בבּוּרְגוֹס, אחד האזורים המתקוממים; את אַנְטוֹנְיוֹ במדריד, אחד האזורים הרפובליקניים. סביר להניח שאילו מָנוּאֵל נמצא אז במדריד, הוא היה נשאר נאמן לרפובליקה; אולי אין טעם לתהות מה היה קורה אילו אַנְטוֹנְיוֹ נמצא אז בבּוּרְגוֹס. מה שבטוח הוא שתכף אחרי שנודעה למָנוּאֵל החדשה בדבר מות אחיו, הוא סידר לעצמו אישור-תנועה, ואחרי שנסע ימים שלמים ברחבי ספרד החרוכה, הוא הגיע לקוֹלְיוּר. במלון נודע לו שגם אמו נפטרה. הוא הלך לבית-הקברות. שם, לנוכח קבריהם של אמו ושל אחיו אַנְטוֹנְיוֹ, הוא פגש את אחיו חוֹסֶה. הם שוחחו. יומיים לאחר מכן חזר מָנוּאֵל לבּוּרְגוֹס.

"אולם הסיפור – לפחות הסיפור שאני חפץ לספר היום – עדיין לא הסתיים. פחות או יותר באותו זמן שמָצָ'אדוֹ מת בקוֹלְיוּר, ירו על רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ליד בית-התפילה בקוּלֶיְל. סַנְצֶ'ס מָסָס היה סופר טוב; הוא היה גם חברו של חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ ואחד ממייסדי הפָלַנְגָה והאידאולוגים שלה. הרפתקותיו במהלך המלחמה לוטות במסתורין. לפני שנים אחדות סיפר לי בנו, רָפָאֵל סַנְצֶ'ס פֶרְלוֹסְיוֹ, את גרסתו. איני יודע אם היא נאמנה לאמִתוּת האירועים; אני מספר אותה כפי שהוא סיפר לי אותה. כיוון שההתקוממות הצבאית תפסה את סַנְצֶ'ס מָסָס במדריד הרפובליקנית, האיש מצא מקלט בשגרירות צ'ילה. הוא בילה שם חלק ניכר מהמלחמה; לקראת סופה הוא הסתתר במשאית וניסה להימלט, אבל עצרו אותו בברצלונה, וכאשר גדודי פְרַנְקוֹ הגיעו לעיר, הרפובליקנים לקחו אותו בדרך אל הגבול. לא רחוק מהגבול ירו בו; אף-על-פי-כן, הקליעים רק שרטו אותו, והוא ניצל את המהומה ורץ להתחבא ביער. משם הוא שמע את קולותיהם של אנשי המיליציה שרדפו אחריו. בסוף אחד מהם גילה אותו. הוא הסתכל בעיניו. לאחר מכן צעק לחבריו: 'אין פה אף אחד!', נפנה לאחור והסתלק.

"«מכל הסיפורים של ההיסטוריה», כתב חַיְמֶה חִיל,[5] «העצוב ביותר הוא ללא ספק סיפורה של ספרד,/ כי סופו רע ומר.» האומנם סופו רע ומר? לעולם לא נדע מי היה אותו איש מיליציה שהציל את חייו של סַנְצֶ'ס מָסָס, ולא מה עלה על דעתו בשעה שהסתכל בעיניו; לעולם לא נדע מה אמרו חוֹסֶה ומָנוּאֵל מָצָ'אדוֹ איש לרעהו לנוכח הקברים של אחיהם אַנְטוֹנְיוֹ ושל אמם. אינני יודע למה, אבל מדי פעם בפעם אני אומר לעצמי שאם יעלה בידנו לגלות אחד מאותם שני סודות מקבילים, אולי נצליח לגעת גם בסוד מהותי הרבה יותר".

  

הייתי מרוצה מאוד מהמאמר. כאשר הוא התפרסם, ב-22 בפברואר 1999, בדיוק שישים שנה לאחר מותו של מָצָ'אדוֹ בקוֹלְיוּר, בדיוק שישים שנה ועשרים ושניים ימים לאחר היריות שנועדו לשים קץ לחיי סַנְצֶ'ס מָסָס בקוּלֶיְל (אם כי התאריך המדויק של אותן יריות נודע לי רק מאוחר יותר), בירכו אותי במערכת העיתון. בימים שלאחר מכן קיבלתי שלושה מכתבים; למרבה הפתעתי – מעולם לא הייתי בעל-טור מעורר-מחלוקות, מאלה ששמותיהם שבים ונשנים במדור המכתבים לעורך, ושום דבר לא העלה על הדעת שאירועים אשר התרחשו שישים שנה קודם לכן יוכלו להשפיע על מישהו יתר על המידה –, שלושת המכתבים התייחסו למאמרי. הראשון, שדמיינתי כי כתב אותו סטודנט לפילולוגיה באוניברסיטה, נזף בי על שרמזתי במאמרי (אני עצמי לא הייתי סבור שרמזתי, וליתר דיוק הייתי משוכנע שלא רמזתי) כי, אילו אַנְטוֹנְיוֹ מָצָ'אדוֹ נמצא בבּוּרְגוֹס בעת ההתקוממות הצבאית של יולי 36', הוא היה מתחבר לצד הפרנקיסטי. המכתב השני היה בוטה אף יותר; הוא נכתב בידי גבר מבוגר די צורכו כדי להעריך כי חווה את המלחמה. בניסוח שאין לטעות בו, הוא האשים אותי ב"רוויזיוניזם", משום שסימן השאלה בפסקה האחרונה, הסימן שנלווה לתהייתי בדבר הציטוט מדברי חַיְמֶה חִיל (''האומנם סופו רע ומר?"), נועד לטעון אף ללא כוונה להסתיר זאת כי לסיפורה של ספרד יש סוף טוב, טענה שלדעת הכותב הנה מופרכת מעיקרה. "הסוף היה סוף טוב לאלה שניצחו במלחמה", הוא גרס. "אך רע ומר לנו שהובסנו בה. איש אף לא טרח להודות לנו על שנאבקנו למען החופש. בכל הכפרים בספרד יש גלעדים לזכרם של מי שמתו במלחמה. בכמה מביניהם ראית שלכל הפחות מציינים את שמות הנופלים משני המחנות?" הטקסט הסתיים במילים: "וחרא בלבן על תקופת המעבר![6] בברכה, מָטֵאוּ רֵקָסֶנְס".

  המכתב השלישי היה המעניין מכולם. החתום עליו היה איזה מִיקֵל אָגִירֶה. אָגִירֶה היה היסטוריון, ולדבריו, הוא עסק זה שנים אחדות בחקר האירועים שהתרחשו במשך מלחמת האזרחים בנפת בַּנְיוֹלֶס. בין היתר, הוא ציין במכתבו עובדה שבאותה שעה נראתה לי מדהימה: סַנְצֶ'ס מָסָס לא היה הניצוֹל היחיד מההוצאה להורג בקוּלֶיְל; אדם ושמו חֵסוּס פַּסְקוּאָל אָגִילָר ברח אף הוא ונשאר בחיים. יתרה מזאת: ככל הנראה, פַּסְקוּאָל סיפר על האירוע בספר שנקרא נרצחתי בידי האדומים. "חוששני שכמעט אי-אפשר למצוא את הספר הזה", סיים אָגִירֶה בשחצנות למדנית מובהקת. "אך, אם אתה מעוניין, יש לי עותק לרשותך". בסוף המכתב צירף אָגִירֶה את כתובתו ומספר טלפון.

  התקשרתי לאָגִירֶה מיד. אחרי אי-הבנות אחדות שהסקתי מהן כי האיש עובד באיזושהי חברה או במוסד ציבורי, הצלחתי לדבר אתו. שאלתי אותו אם יש בידיו מידע על ההוצאות להורג בקוּלֶיְל; הוא השיב בחיוב. שאלתי אותו אם ההצעה להשאיל לי את ספרו של פַּסְקוּאָל עודנה בתוקף; הוא השיב בחיוב. שאלתי אותו אם מתחשק לו שנצא לאכול ביחד; הוא אמר לי שהוא גר בבַּנְיוֹלֶס אבל שבכל יום חמישי הוא בא לחֵרוֹנָה כדי להקליט איזו תוכנית ברדיו.

  "אנחנו יכולים להתראות ביום חמישי", הוא אמר.

  היה אז יום שישי, וכדי לחסוך מעצמי שבוע תמים של קוצר-רוח, עמדתי כבר להציע לו שנתראה עוד באותו אחר-צהריים, בבַּנְיוֹלֶס.

  "בסדר", אמרתי, למרות זאת. ובו ברגע נזכרתי בפֶרְלוֹסְיוֹ, בצביון הגורו התמים שלו ובעיניו השמחות בעוצמה, בשעה שסיפר על אביו במרפסת הבִּיסְטְרוֹ. שאלתי: "נתראה בבִּיסְטְרוֹ?"

  הבִּיסְטְרוֹ הוא בר ברובע העתיק, מראהו בעל אופי מודרניסטי קמעה, שולחנותיו שולחנות שיש ופלדה, יש בו מאווררים תלויים ומראות גדולות, ומרפסותיו הגדושות בפרחים פונות אל המדרגות העולות אל כיכר סָן דוּמֵנֶק. ביום חמישי, זמן רב לפני השעה שסוכמה עם אָגִירֶה, כבר התיישבתי לי ליד אחד השולחנות העגולים שבבִּיסְטְרוֹ ובירה בידי; מסביבי רחשו השיחות בחבורות של מרצים מהפקולטה למדעי הרוח אשר נוהגים לאכול במקום. בשעה שעלעלתי בכתב-עת כלשהו עלה על דעתי כי בשעה שתיאמנו להיפגש לארוחת צהריים, לא אָגִירֶה ולא אני חשבנו שכיוון שאיננו מכירים איש את רעהו, אחד משנינו צריך לשאת איזה אות מזהה, ותכף התחלתי לאמץ את דמיוני כדי לתאר לעצמי את אָגִירֶה, מסתמך אך ורק על הקול ששמעתי בטלפון שבוע קודם לכן. והנה נעמד לפני שולחני גוץ חסון ושחום, ממושקף, ועוטפן אדום מתחת לזרועו; פניו בצבצו בקושי מבעד לזיפים בני שלושה ימים ולזקַן-תיש של בן-בליעל. משום-מה ציפיתי שאָגִירֶה יהיה קשיש רגוע ופרופסורי ולא אותו ברנש צעיר מאוד שהתייצב לפניי ושהווייתו שידרה התפכחות משתייה (או אולי תמהונות). כיוון שלא אמר דבר, שאלתי אותו אם הוא אכן הוא. הוא השיב בחיוב. לאחר מכן הוא שאל אותי אם אני אכן אני. השבתי לו בחיוב. צחקנו. כשבאה המלצרית, אָגִירֶה הזמין תבשיל אורז ואומצת צלע ברוטב רוקפור; אני הזמנתי סלט וארנב. בשעה שחיכינו לאוכל אָגִירֶה אמר לי שהוא זיהה אותי על-פי תצלומי שהתפרסם על גב העטיפה של אחד מספריי, ספר שהוא קרא זמן-מה קודם לכן. אחרי שהתאוששתי מן הזחיחות הראשונית שתקפה אותי, הערתי במרירות:

  "אה, זה היית אתה?"

  "אני לא מבין."

  הרגשתי שחובה עליי להסביר:

  "זאת היתה בדיחה."

  התחשק לי לגשת ישר לעִניין, אבל כיוון שלא רציתי להיראות גס-רוח או מעוניין מדי, שאלתי אותו על התוכנית ברדיו. אָגִירֶה פלט צחקוק עצבני שחשף את שיניו: לבנות ולא אחידות בגודלן.

  "זאת אמורה להיות תוכנית הומוריסטית, אבל למעשה זאת סתם שטות. אני משחק בה מפקח משטרה פשיסטי שקוראים לו אַנְטוֹנְיוֹ גַרְגַלְיוֹ ושכותב דיווחים על החקורים. האמת? נדמה לי שאני מתאהב בו. בעירייה, כמובן, לא יודעים על כל זה שום דבר."

  "אתה עובד בעיריית בַּנְיוֹלֶס?"

  אָגִירֶה הנהן, ספק מבויש ספק מיוסר.

  "בתור המזכיר של ראש העירייה", הוא אמר. "עוד שטות. ראש העירייה הוא ידיד שלי, הוא ביקש ממני ולא ידעתי איך לסרב. אבל ברגע שהקדנציה הנוכחית מסתיימת, אני מתפטר."

  לא מזמן עברה עיריית בַּנְיוֹלֶס לשליטת קבוצה של אנשים צעירים מאוד מ'השמאל הרפובליקני של קָטָלוּנְיָה', המפלגה הלאומנית הרדיקלית. אָגִירֶה אמר:

  "אני לא יודע מה דעתך, אדוני, אבל לי נראה שבמדינה נאורה אין צורך שהאזרחים יבזבזו את זמנם על פוליטיקה."

  אותו 'אדוני' צרם לי אבל לא הוציא את הרוח ממפרשיי. אדרבא ואדרבא, הסתערתי על החבל שנזרק לעברי ותפסתי אותו בעודו באוויר:

  "בדיוק להפך ממה שקרה בשנת 36'."

  "אמת ויציב."

  הביאו לנו את הסלט ואת האורז. אָגִירֶה הצביע על העוטפן האדום.

  "צילמתי בשבילך את הספר של פַּסְקוּאָל."

  "אתה יודע בבירור על מה שקרה בקוּלֶיְל?"

  "בבירור – לא", הוא השיב. "היה שם בלגן."

  בעודו לועט כמויות אורז גדולות ושוטף אותן בכוסות יין אדום, אָגִירֶה – כאילו נראה לו חיוני להכניס אותי לעניינים – סיפר לי על ימי המלחמה הראשונים בנפת בַּנְיוֹלֶס: על הכישלון הצפוי של ההפיכה, על המהפכה שפרצה בעקבותיו, על אכזריותן משולחת-הרסן של המועצות, על השריפה השיטתית של הכנסיות ועל טבח אנשי הדת.

  "אם כי זה כבר לא באופנה, אני מוסיף להתנגד לכמורה; אבל מה שקרה אז היה טירוף קבוצתי", הוא העיר. "קל, כמובן, למצוא את הגורמים שיסבירו את הטירוף ההוא, אבל קל גם למצוא את הגורמים שיסבירו את הנאציזם... היסטוריונים לאומנים אחדים רומזים שמי ששרפו כנסיות והרגו כמרים היו אנשים מבחוץ, מהגרים וכאלה. שקר וכזב: הם היו מקומיים, וכעבור שלוש שנים קיבלו רבים מהם את פני הגדודים הלאומניים בקריאות הידד. ברור שכשואלים, אף אחד לא היה שם כאשר הציתו את הכנסיות. אבל זה כבר עניין אחר. מה שהכי עולה לי על העצבים זה הלאומנים האלה, שעדיין משתדלים לעבוד על מישהו בעיניים ולמכור את הבלוף, שהמלחמה היתה בעצם בין קסטיליאנים לבין קטלאנים, סרט על טובים מול רעים."

  "חשבתי שאתה לאומני."

  אָגִירֶה הפסיק לאכול.

  "אני לא לאומני," הוא אמר, "אלא דוגל בעצמאות."

  "ומה ההבדל בין שני הדברים?"

  "הלאומנות היא אידאולוגיה," הוא הסביר, מגביר קצת את קולו כאילו מפריע לו שהוא נאלץ להסביר את המובן מאליו, "אידאולוגיה הרת-אסון, למיטב הבנתי. התמיכה בעצמאות היא העלאת אפשרות בלבד. כיוון שמדובר באמונה, ועל אמונה אי-אפשר להתווכח, הרי גם על הלאומנות אי-אפשר להתווכח; לעומת זאת על העצמאות אפשר. זה עשוי להתקבל על דעתך או לא, אדוני. לי זה נראה מתקבל על הדעת."

  לא יכולתי לסבול את זה עוד.

  "אני מעדיף שתפסיק לקרוא לי 'אדוני'."

  "סליחה," הוא אמר, חייך והוסיף לאכול, "אני רגיל לפנות לאנשים מבוגרים בצורה מנומסת."

  אָגִירֶה המשיך בדבריו על המלחמה; הוא התעכב בפרוטרוט על ימיה האחרונים, על התקופה שהאנדרולומוסיה משלה בכיפה כיוון שהעיריות והשלטון המחוזי לא תפקדו כבר חודשים: כבישים פקוקים בשיירות אינסופיות של פליטים נמלטים, חיילים במדים ובכל הדרגות משוטטים נואשים בשׂדות ובוזזים בעל-כורחם, ערמות עצומות של נשק ושל ציוד מוטלות בשׁוּחות... אָגִירֶה הסביר שבאותו זמן נמצאו בקוּלֶיְל – מקום שנהפך לכלא כבר בפרוץ המלחמה – כאלף אסירים, ושכולם או כמעט כולם הובאו לשם מברצלונה: אותם אסירים הועברו לשם בגלל ההתקדמות הבלתי-פוסקת של גדודי המתקוממים, וכיוון שהם נחשבו למסוכנים ביותר או למסורים ביותר לעניינו של פְרַנְקוֹ. בניגוד לפֶרְלוֹסְיוֹ, אָגִירֶה היה סבור שהרפובליקנים דווקא ידעו במי הם יורים כי חשיבות חמישים האסירים שנבחרו היתה רבה מאוד. היו אלה אנשים שבתום המלחמה נועדו למלא תפקידים משמעותיים מבחינה חברתית ומדינית: המפקד המקומי של הפָלַנְגָה בברצלונה, מנהיגי קבוצות של הגיס החמישי, אנשי הון, עורכי-דין, כמרים. רובם בילו תקופות שבי בצינוקי הרפובליקנים בברצלונה ולאחר מכן באוניות-כלא דוגמת ארגנטינה ואורוגוויי.

  הביאו את האומצה ואת הארנב ופינו מהשולחן את הצלחות המשומשות (הצלחת של אָגִירֶה הבהיקה מניקיון). שאלתי:

  "מי נתן את הפקודה?"

  "איזו פקודה?" שאל אָגִירֶה בתורו ובָחן בשקיקה את אומצתו הענקית, סכין השוחט בידו והמזלג בכוננות תקיפה.

  "הפקודה לירות בהם."

  אָגִירֶה הסתכל עליי כאילו לרגע פרח מדעתו שאני יושב לפניו. הוא משך בכתפיו ונשם עמוק ובקולי-קולות.

  "אני לא יודע", הוא השיב ונשף בעודו חותך חתיכת בשר. "נדמה לי שפַּסְקוּאָל רומז שאחד ששמו מוֹנְרוֹי נתן את הפקודה, בחור צעיר וקשוח שאולי ניהל את הכלא כיוון שגם בברצלונה הוא היה אחראי על תאי צינוק ועל מחנות עבודה, גם בעדויות אחרות מהתקופה מסופר עליו... בכל אופן, אם זה אכן היה מוֹנְרוֹי, סביר להניח שהוא לא פעל בהתאם לשיקול דעתו, אלא ציית לפקודות מהשמ"ץ."

  "שמ"ץ?"

  "שירות מודיעין צבאי," הסביר אָגִירֶה, "אחד מאותם מוסדות צבאיים שבשלב ההוא עדיין תפקדו כהלכה."

  הוא חדל ללעוס להרף עין, ותכף לאחר מכן הוסיף לאכול בעודו מדבר: "זאת השערה מתקבלת על הדעת, כי השעה היתה שעת ייאוש, ואנשי השמ"ץ לא עסקו בזוטות. אבל יש גם השערות אחרות."

  "למשל?"

  "לִיסְטֶר.[7] הוא היה שם בסביבה. אבי ראה אותו."

  "בקוּלֶיְל?"

  "בסָן מִיקֵל דֶה קַמְפְּמָז'וֹר, כפר קרוב מאוד לקוּלֶיְל. אבי היה אז ילד, והוא מצא מחסה כפליט באחד ממשקי הכפר. הוא סיפר לי פעמים רבות שיום אחד פרצה למשק חבורת גברים, ביניהם היה גם לִיסְטֶר. הם דרשו שייתנו להם לאכול ולישון שם, ובילו את הלילה בוויכוחים בחדר האוכל. במשך זמן רב האמנתי שהסיפור הזה היה בדיה שבדה אבי, בעיקר אחרי שנוכחתי לדעת שרוב הזקֵנים שחיו אז ראו ככל הנראה את לִיסְטֶר, אדם אגדי כמעט למן התייצבותו בראש הגדוד החמישי; אולם במרוצת השנים התחלתי לקשר את הקצוות והגעתי למסקנה שאולי אותו סיפור היה אמת. אתה מבין," הכין אותי אָגִירֶה וטבל ברעבתנות חתיכת לחם בשלולית הרוטב שהאומצה שׂחתה בה. שיערתי שהוא התאושש בינתיים כליל מהתפכחותו, ותהיתי אם הוא נהנה מהאוכל יותר מאשר מהפגנת ידיעותיו בקשר למלחמה, "לִיסְטֶר מונה לתפקיד סגן-אלוף רק בסוף ינואר 39'. הציבו אותו בראש הגדוד החמישי של צְבָא האֶבְּרוֹ, או ליתר דיוק, בראש מה שנשאר מהגדוד החמישי: חופן יחידות הרוסות שנסוגו לכיוון הגבול הצרפתי בלי להילחם כמעט בכלל. במשך שבועות אחדים אנשי לִיסְטֶר שהו בנפה, ובטוח שאחדים מהם השתכנו בקוּלֶיְל. אבל בוא נחזור לָעניין. קראת את הזיכרונות של לִיסְטֶר?"

  השבתי בשלילה.

  "טוב, אלה לא ממש זיכרונות," המשיך אָגִירֶה, "הם כלולים בספר ששמו מלחמתנו, ספר טוב מאוד אף-על-פי שיש בו כמות עצומה של שקרים, כמו בכל ספרי הזיכרונות. העניין הוא שמסופר שם שבלילה בין ה-3 וה-4 בפברואר 39' (כלומר שלושה ימים אחרי ההוצאה להורג בקוּלֶיְל) נערכה באיזה משק של אחד הכפרים הסמוכים ישיבה של הלשכה המדינית של המפלגה הקומוניסטית, ובישיבה ההיא נטלו חלק, בין מנהיגים ומפקחים אחרים, גם הוא עצמו וטוֹלְיָטִי שהיה אז נציג האינטרנציונל הקומוניסטי. אם זיכרוני אינו מתעתע בי, התווכחו בישיבה על האפשרות לארגן התנגדות אחרונה לאויב בקָטָלוּנְיָה, אבל היינו-הך: מה שמשנה הוא שבהחלט ייתכן שהיה זה המשק שאבי מצא בו מחסה; לפחות הגיבורים הראשיים, התאריכים והמקומות מתאימים, ככה ש..."

  מבלי משים, אָגִירֶה סיבך אותי אז במארג עלילת מִשנה על יחסי אב ובן. אני זוכר שבאותו רגע חשבתי על אבי, ושעצם המחשבה ההיא נראתה לי מוזרה כי זה זמן רב לא חשבתי עליו; בלי לדעת למה, חשתי מועקה בגרוני, מעין צל של אשמה.

  "לִיסְטֶר היה אם כן מי שנתן את הפקודה לירות בהם?" קטעתי את אָגִירֶה.

  "יכול להיות," הוא השיב ומצא בלי קושי את קצה החוט שאבד לו בעודו מנגב את צלחתו בלחם, "אבל גם יכול להיות שלא. במלחמתנו הוא טוען שזה לא היה הוא, לא הוא ולא אף אחד מאנשיו. ומה כבר הוא יכול לומר? אבל להגיד לך את האמת, אני מאמין לו: זה לא היה הסגנון שלו, הוא היה טיפוס חדור מדי ברעיון להמשיך ויהי מה במלחמה שהוא כבר הפסיד בה. יותר מזה, חצי מהדברים שזוקפים לחובת לִיסְטֶר מצוץ מהאצבע, והחצי האחר... טוב, אני משער שהחצי האחר נכון. בכל אופן, מי יודע. מה שנראה לי ברור מעבר לכל ספק הוא שמי שנתן את הפקודה, ויהיה אשר יהיה, ידע בוודאות את מי הוא מוציא להורג, ומובן מאליו שידע מיהו סַנְצֶ'ס מָסָס. הממממ," התמוגג אָגִירֶה וניגב את שאריות רוטב הרוקפור בפיסת לחם, "הייתי מת מרעב! אתה רוצה עוד קצת יין?"

  פינו את הצלחות (את הצלחת שלי עם שפע שאריות ארנב; הצלחת של אָגִירֶה בהקה מרוב ניקיון). הוא הזמין קנקן יין נוסף, פרוסה של עוגת שוקולד וקפה; אני הזמנתי קפה. שאלתי את אָגִירֶה מה הוא יודע על סַנְצֶ'ס מָסָס ועל שהותו של זה בקוּלֶיְל.

  "מעט", הוא השיב. "שמו מופיע בפרוטוקול פעמיים אבל תמיד בקשר למשפט שערכו לו בברצלונה, אחרי שעצרו אותו בעקבות בריחתו ממדריד. גם פַּסְקוּאָל מספר עליו משהו. אבל למיטב ידיעתי, היחיד שאולי יודע יותר זה טְרַפְּיֶלְיוֹ, אַנְדְרֵס טְרַפְּיֶלְיוֹ. הסופר. הוא ערך את סַנְצֶ'ס מָסָס וכתב עליו דברים טובים מאוד; בנוסף על כך, ביומניו הוא תמיד מדבר על בני משפחתו של סַנְצֶ'ס מָסָס, כך שכפי הנראה הוא בקשר אתם. נדמה לי אפילו שבאחד מספריו קראתי את סיפור ההוצאה להורג... זה סיפור שהסתובב הרבה אחרי המלחמה, כל מי שהכיר אז את סַנְצֶ'ס מָסָס מספר אותו, להערכתי כיוון שהוא עצמו סיפר אותו לכולם. ידעת שהרבה חשבו שמדובר בשקר? ולמעשה יש מי שעדיין חושבים כך."

  "אני לא מתפלא."

  "למה?"

  "כי הסיפור הזה נשמע בדוי."

  "כל המלחמות מלאות סיפורים שנשמעים בדויים."

  "נכון, אבל לא נראה לך בכל זאת לא מתקבל על הדעת שגבר שכבר לא היה צעיר, כי הוא היה אז בן ארבעים וחמש, ושבנוסף על זה היה גם קצר-רואי...?"

  "בוודאי. ומלבד זה היה גם במצב מעורר-רחמים."

  "בדיוק. לא נראה לך לא מתקבל על הדעת שאדם כמוהו יצליח להיחלץ ממצב כזה?"

  "למה לא מתקבל על הדעת? היין, עוגת השוקולד וספלי הקפה שהובאו לשולחן לא הכשילו את שיקול-דעתו. – מפתיע כן. אבל לא לא מתקבל על הדעת. והרי אתה עצמך הסברת את כל זה באופן משכנע כל כך במאמר שלך! תזכור שזו היתה הוצאה להורג המונית. תזכור את החייל שהיה אמור להלשין עליו ולא הלשין. תזכור, בנוסף על זה, שאנחנו מדברים על קוּלֶיְל. ביקרת שם פעם?"

  השבתי בשלילה, ואָגִירֶה תיאר אז גוש אבן עצום המוקף יערות אורן צפופים ביותר ואדמת גיר, אזור הררי, פראי ונרחב ביותר, זרוע משקים וכפרונים מבודדים (אֵל טוֹרְן, סָן מִיקֵל דֶה קַמְפְּמָז'וֹר, פָרֶס, סָן פֶרְיוֹל, מְיֵרֶס) שבהם, במשך שלוש שנות המלחמה, פעלו רשתות מבצעיות אחדות שעסקו בפינוי תמורת תשלום (לפעמים גם בגלל חֲבֵרוּת ואפילו בגלל זיקות פוליטיות), ועזרו לקורבנות אפשריים של הדיכוי המהפכני ואפילו לצעירים בגיל צבא שביקשו להשתמט מהגיוס שהרפובליקה ביקשה לכפות עליהם, להבריח את הגבול. לדברי אָגִירֶה נמצאו באזור בשפע גם נמלטים, אנשים שכיוון שלא עלה בידם לצבור את הסכום הנחוץ לצורך הבריחה או ליצור קשר עם רשתות הפינוי, נשארו ביער והסתתרו במשך חודשים או שנים.

  "כך שזה היה מקום אידאלי להתחבא בו", הוא טען. "באותו שלב של המלחמה האיכרים היו יותר מסתם רגילים לקיים קשרים עם הנמלטים ולסייע בידיהם. פֶרְלוֹסְיוֹ סיפר לך על 'חברֵי היער'?"

  מאמרי הסתיים ברגע שאיש המיליציה לא הלשין בו על סַנְצֶ'ס מָסָס; 'חברֵי היער' לא הוזכרו בשום פנים ואופן. השתנקתי עם הקפה.

  "אתה מכיר את הסיפור?" שאלתי.

  "אני מכיר את הבן של אחד מהם."

  "אתה לא רציני."

  "רציני ועוד איך. קוראים לו זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס, הוא גר פה ממש קרוב. בקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי."

  "פֶרְלוֹסְיוֹ אמר לי שהבחורים שעזרו לסַנְצֶ'ס מָסָס היו מקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי."

  אָגִירֶה משך בכתפיו בשעה שאצבעותיו אספו את הפירורים האחרונים של עוגת השוקולד.

  "אני לא הגעתי בבירוריי רחוק כל כך", הודה אָגִירֶה. "פִיגֵרָס סיפר לי את העניין באופן שטחי ביותר; זה גם לא עניין אותי במיוחד. אבל אם אתה רוצה, אני יכול לתת לך את מספר הטלפון שלו, ותבקש ממנו בעצמך שהוא יספר לך."

  אָגִירֶה סיים לשתות את הקפה שלו ושילמנו. נפרדנו זה מזה ברַמְבְּלָה, מול הגשר לֶס פֵּשֵׁטֵרִיֶּס וֶלְיֶס.[8] אָגִירֶה חזר ואמר שהוא יתקשר אליי למחרת כדי לתת לי את מספר הטלפון של פִיגֵרָס, ובשעה שהושטתי לו את ידי, הבחנתי שכתם שוקולד הכהה את זוויות פיו.

  "מה אתה חושב לעשות בעניין הזה?" הוא שאל.

  עמדתי לומר לו שינקה את שפתיו.

  "באיזה עניין?" שאלתי בכל זאת.

  "בעניין הסיפור של סַנְצֶ'ס מָסָס."

  לא חשבתי לעשות שום דבר (הסיפור פשוט עורר בי עניין), כך שאמרתי את האמת.

  "שום דבר?" אָגִירֶה הביט בי בעיניו הקטנות, העצבניות, הנבונות. "חשבתי שאתה מתכוון לכתוב רומאן."

  "אני כבר לא כותב רומאנים", השבתי. "חוץ מזה, זה לא רומאן אלא סיפור אמתי."

  "גם המאמר היה סיפור אמתי", אמר אָגִירֶה. "אמרתי לך שהוא מצא מאוד חן בעיניי? הוא מצא חן בעיניי כי הוא היה כמו סיפור מתומצת, רק שהיו בו דמויות ומצבים ממשיים... כמו סיפור ממשי."

  למחרת אָגִירֶה התקשר אליי ונתן לי את מספר הטלפון של זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס. זה היה מספר של טלפון נייד. מי שהשיב לי לא היה פִיגֵרָס אלא קולו שהזמין אותי להקליט הודעה; הקלטתי: אמרתי את שמי, מה מקצועי, שאני מכיר את אָגִירֶה, שאני מעוניין לדבר אתו על אביו, על סַנְצֶ'ס מָסָס ועל 'חברֵי היער'; כמו כן השארתי לו את מספר הטלפון שלי וביקשתי ממנו שייצור אתי קשר.

  בימים שלאחר מכן חיכיתי בקוצר-רוח לצלצול מפִיגֵרָס אך לשווא. שבתי וצלצלתי אליו, שבתי והשארתי לו הודעה, שבתי וחיכיתי. בינתיים קראתי את נרצחתי בידי האדומים, ספרו של פַּסְקוּאָל אָגִילָר. זה היה ספר זיכרונות אכזרי על הזוועות שנחוו בעורף הרפובליקני, אחד מאותם ספרים רבים שראו אור בספרד בתום המלחמה אלא שספר זה התפרסם בספטמבר 1981. חוששני שהתאריך אינו מקרי, וכדאי לקרוא את הכתוב כמעין הצדקה למעשי המהפכנים שחוללו את הפיכת הנפל הנלעגת ב-23 בפברואר של אותה שנה (פַּסְקוּאָל מציין כמה וכמה פעמים משפט מאלף שחוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ פְּרִימוֹ דֶה רִיוֵרָה נהג לחזור עליו כאילו הוא ולא אחר המציא אותו: 'בדקה התשעים תמיד היתה זו כיתת חיילים שהצילה את הציביליזציה'), וכאזהרה שקדמה לאסונות שהתחוללו עם העלייה האדירה של המפלגה הסוציאליסטית לשלטון ועם קִצָּהּ הסמלי של תקופת המעבר; הספר, למרבה ההפתעה, טוב מאוד. פַּסְקוּאָל אשר לא שיני הזמן ולא השינויים שהתרחשו בספרד לא כרסמו כהוא זה באמונותיו הפלנגיסטיות מימים ימימה, מספר בשטף על הרפתקתו במלחמה, למן הרגע שההתקוממות הצבאית מפתיעה אותו בכפר סמוך לטֵרוּאֵל הנמצא באזור הרפובליקני, ועד לקורה ימים אחדים אחרי ההוצאה להורג בקוּלֶיְל – אירוע שלו הוא מקדיש עמודים רבים של פרטנות דקדקנית, לו וכמוהו גם לימים שקדמו לו ולאלה שבאו אחריו –, כאשר צבאו של פְרַנְקוֹ משחרר אותו אחרי שהוא מבלה בתקופת המלחמה חיים שיש בהם מחייהם של מרגנית השָּׂדֶה[9] ושל אַנְרִיק דֶה לָגַרְדֵר[10] גם יחד, בהתחלה בתור פעיל, לאחר מכן בתור מנהיג של קבוצה בתוך הגיס החמישי בברצלונה, ומאוחר אף יותר כמי שאתרע מזלו לבלות כאסיר בכלא וַלְמָז'וֹר. ספרו של פַּסְקוּאָל ראה אור בהוצאה עצמית; יש בו אזכורים אחדים של סַנְצֶ'ס מָסָס שפַּסְקוּאָל בילה במחיצתו את השעות האחרונות שקדמו להוצאה להורג. קשוב לעצת אָגִירֶה קראתי גם את טְרַפְּיֶלְיוֹ, ובאחד מספריו גיליתי כי גם הוא העלה על הכתב את סיפור ההוצאה להורג של סַנְצֶ'ס מָסָס, וכי הוא עשה זאת כמעט כפי ששמעתי את הסיפור מפי פֶרְלוֹסְיוֹ, פרט לעובדה אחת: בדיוק כפי שעשיתי אני במאמרי או בסיפורי הממשי, גם טְרַפְּיֶלְיוֹ לא הזכיר את 'חברֵי היער'. הדמיון המוקפד בין סיפורו של טְרַפְּיֶלְיוֹ לבין סיפורי הפתיע אותי. חשבתי שטְרַפְּיֶלְיוֹ שמע אותו מפֶרְלוֹסְיוֹ עצמו (או מאחד מבניו האחרים של סַנְצֶ'ס מָסָס, או מאשתו), ודמיינתי שסַנְצֶ'ס מָסָס סיפר את הסיפור בביתו פעמים כה רבות, עד שהסיפור קיבל נוסח כמעט אחיד בקרב בני משפחתו של האיש, כמו אותן בדיחות מושלמות שאי-אפשר להשמיט מהן אף מילה בלי לחסל את חִנָּן.

  השגתי את מספר הטלפון של טְרַפְּיֶלְיוֹ וצלצלתי אליו למדריד. ברגע שחשפתי בפניו את הסיבה להתקשרותי, הוא גילה כלפיי חביבות רבה, ואם כי לדבריו זה שנים לא עסק עוד בסַנְצֶ'ס מָסָס, נראה היה שהוא רווה נחת מכך שמישהו מתעניין באיש, באותו יוצר שטְרַפְּיֶלְיוֹ, אני חושד, לא ראה בו סופר טוב אלא סופר גדול. שוחחנו במשך יותר משעה. טְרַפְּיֶלְיוֹ הבטיח כי הוא איננו יודע על מה שהתרחש בקוּלֶיְל דבר פרט לסיפור שסיפר בספרו, והוא אישר באוזניי שאנשים רבים סיפרו את הסיפור הזה, בעיקר תכף אחרי המלחמה.

  "הסיפור הופיע לעתים קרובות בעיתוני ברצלונה זמן קצר אחרי שהעיר נכבשה בידי הפרנקיסטים, והיה נפוץ גם בכל עיתוני ספרד כי הוא שימש עדות לאחד מפרצי האלימות האחרונים בעורף הקטלאני, ונראה נחוץ להשתמש בו לצורכי תעמולה", הסביר לי טְרַפְּיֶלְיוֹ. "אם אינני טועה, רִידְרוּאֵחוֹ מזכיר את האפיזודה בזיכרונותיו, וכמוהו גם לָאִין. ואיפשהו צריך להיות לי מאמר מאת מוֹנְטֶס שגם מדבר על העניין... אני מעריך שבמשך תקופה מסוימת סַנְצֶ'ס מָסָס סיפר את הסיפור לכל מי שרק נקרה בדרכו. ברור שזה היה סיפור קשה, אבל בסופו של דבר, אני לא יודע... אני משער שהוא היה כזה פחדן (וכל העולם ידע איזה פחדן הוא היה) שכפי הנראה הוא האמין שאותו סיפור נורא גואל אותו איכשהו מפחדנותו."

  שאלתי את טְרַפְּיֶלְיוֹ אם הוא שמע דיבורים על 'חברֵי היער'. הוא השיב בחיוב. שאלתי אותו מי סיפר לו את הסיפור שהוא מספר בספרו. הוא ענה שלִילִיאָנָה פֶרְלוֹסְיוֹ, אשתו של סַנְצֶ'ס מָסָס שאצלה הוא ביקר כנראה לעתים קרובות לפני מותה.

  "מוזר מאוד", הגבתי. "פרט לנקודה אחת יש זהות מוחלטת בין הסיפור הזה לבין הגרסה שפֶרְלוֹסְיוֹ סיפר לי, ממש כאילו במקום לספר סיפור, שניהם דקלמו אותו נוסח."

  "ואיזו נקודה מבדילה בין הסיפורים?"

  "פרט חסר-חשיבות. בסיפור שלך (כלומר בגרסה של לִילִיאָנָה), כשאיש המיליציה רואה את סַנְצֶ'ס מָסָס, הוא מושך בכתפיו ולאחר מכן מסתלק. לעומת זאת בסיפור שלי (כלומר בגרסה של פֶרְלוֹסְיוֹ), לפני שאיש המיליציה מסתלק הוא נשאר שם כמה שניות ומסתכל לסַנְצֶ'ס מָסָס בעיניים."

  השתררה שתיקה. חשבתי שהקו ניתק.

  "הלו?"

  "באמת מעניין", הרהר טְרַפְּיֶלְיוֹ. "עכשיו שאתה אומר את זה, זה נכון. אין לי מושג מאין שלפתי אותו קטע של משיכה בכתפיים, אולי זה נשמע לי ספרותי יותר או יותר בסגנון של בָּרוֹחָה. כי נדמה לי שמה שלִילִיאָנָה בעצם סיפרה לי זה שאיש המיליציה התבונן בו לפני שהוא הסתלק. כן. אני אפילו נזכר שפעם אחת היא אמרה לי, שכשהיא נפגשה שוב עם סַנְצֶ'ס מָסָס אחרי שהם לא התראו במשך שלוש שנות המלחמה, בעלה סיפר לה לעתים קרובות על אותן עיניים שהסתכלו עליו. לעיניים של איש המיליציה, אני מתכוון."

  לפני שניתקנו דיברנו עוד רגע על סַנְצֶ'ס מָסָס, על שירתו, על הרומאנים שלו ועל מאמריו, על אופיו הקשה, על חברויותיו ועל משפחתו ('בבית ההוא כולם מדברים סרה בכולם, וכולם צודקים', סיפר לי טְרַפְּיֶלְיוֹ שגוֹנְסָלֶס-רוּאָנוֹ נהג לומר); כיוון שנדמה היה כי לטְרַפְּיֶלְיוֹ אין שום ספק שיש בכוונתי לכתוב דבר-מה על סַנְצֶ'ס מָסָס, אבל בגלל שמץ של חיישנות הוא אינו רוצה לשאול אותי מה, הוא נידב לי שמות אחדים וכמה הפניות ביבליוגרפיות והזמין אותי לבקר אצלו במדריד, בביתו שבו הוא שמר כתבי-יד ומאמרים מצולמים מהעיתונות וכן דברים נוספים של סַנְצֶ'ס מָסָס.

  אצל טְרַפְּיֶלְיוֹ לא ביקרתי אלא חודשים אחדים לאחר מכן, אבל תכף ומיד התחקיתי אחרי העקבות שהוא הורה לי עליהם. כך גיליתי שאומנם כן, בראש ובראשונה מיד בתום המלחמה, סַנְצֶ'ס מָסָס סיפר את הסיפור על ההוצאה להורג לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו. אֵאוּחֶנְיוֹ מוֹנְטֶס, אחד מידידיו הנאמנים ביותר, סופר כמוהו, כמוהו פלנגיסט, תיאר אותו ב-14 בפברואר 1939, בדיוק שבועיים אחרי האירועים בקוּלֶיְל, 'במעיל פרווה של רועים ובמכנסיים מנוקבי קליעים', כמי שהגיע 'כמעט כאילו שב מהעולם הבא' אחרי שלוש שנים של מחבואים ובתי-סוהר באזור הרפובליקני. סַנְצֶ'ס מָסָס ומוֹנְטֶס שבו ונפגשו בעליצות ימים אחדים קודם לכן, בברצלונה, במקום ששימש בזמנו לשכה לראש מטה התעמולה של המתקוממים, המשורר דְיוֹנִיסְיוֹ רִידְרוּאֵחוֹ. שנים רבות לאחר מכן, בזיכרונותיו, נזכר רִידְרוּאֵחוֹ עדיין באותו מעמד, בדיוק כפי שנזכר בו בזיכרונותיו שלו, זמן-מה לאחר מכן, פֶּדְרוֹ לָאִין אֶנְטְרַלְגוֹ, אף הוא בשעתו פלנגיסט צעיר, משכיל ורם-דרג. התיאורים שכתבו אותם מספרי זיכרונות ביחס לסַנְצֶ'ס מָסָס של אותם ימים – איש שרִידְרוּאֵחוֹ הכיר קצת, ואילו לָאִין, שלאחר מכן עתיד היה לשנוא אותו עד מוות, לא ראה מעולם – מתואמים באורח מעורר-מחשבה, כאילו סַנְצֶ'ס מָסָס הרשים אותם עד כדי כך שזיכרונם הקפיא את דמותו בתצלום בזק משותף (או כאילו לָאִין העתיק את רִידְרוּאֵחוֹ; או כאילו שניהם גם יחד העתיקו אותו מקור): גם בעיניהם הוא מצטייר כמי שקם לתחייה, צנום, עצבני ונבוך, שערו מסופר למשעי ואפו הנשרי חולש על פניו מזות הרעב; כמו כן השניים זוכרים שסַנְצֶ'ס מָסָס סיפר באותה לשכה עצמה את סיפור ההוצאה להורג שלו, אך ייתכן שרִידְרוּאֵחוֹ לא ממש האמין לכל מוצָא פיו (ומשום כך הוא ציין את 'הפרטים הספרותיים למדי' שסַנְצֶ'ס מָסָס תיבל בהם את סיפורו לכבוד מאזיניו), ורק לָאִין לא שכח שהאיש לבש 'מעיל פרווה גס וכהה'.

  בהסתמכי על מידע שהגיע אליי באקראי, ואחרי מספר פעולות נמרצות במיוחד, יכולתי להיווכח במו עיניי, בשעה שישבתי בתא-הצפייה של ארכיון הסרטים של קָטָלוּנְיָה, כי באותו מעיל פרווה גס וכהה ובאותו מראה של מי שקם לתחייה – צנום ושערו מסופר למשעי – סיפר סַנְצֶ'ס מָסָס גם בפני מצלמה את סיפור ההוצאה להורג שלו, ללא ספק באחד מאותם ימי פברואר של 39' שבהם הוא סיפר אותו לרעיו הפלנגיסטים בלשכת רִידְרוּאֵחוֹ שבברצלונה. הסרטון – אחד הסרטונים המועטים שנשתמרו מסַנְצֶ'ס מָסָס – הופיע באחד מיומני החדשות הראשונים שהופקו אחרי המלחמה, בין תמונות קרביות של חֵנֵרָלִיסִימוֹ פְרַנְקוֹ הסוקר את הצי בטָרָגוֹנָה ותמונות אידיליות של כַּרְמֶנְסִיטָה פְרַנְקוֹ המשחקת בגני המעון הממלכתי שבבּוּרְגוֹס עם גור אריות, מתנה ממוסד הסעד הלאומי. במשך כל סיפור קורותיו, סַנְצֶ'ס מָסָס עומד ובלי משקפיים, מבטו אבוד קצת; אף-על-פי-כן הוא מדבר במתינות של אדם הרגיל לשאת דברים בציבור, בהנאה של מי שמתענג על ההקשבה לדברי עצמו, בנימה שיש בה אירוניה תמוהה בהתחלה – בשעה שהוא מתייחס להוצאתו להורג – ובעליצות צפויה בסוף דבריו – בשעה שהוא מתייחס לאחרית מסע התלאובות שלו –, תמיד בומבסטי במקצת, אולם מילותיו מדויקות כל כך ושתיקותיו הקוטעות את מילותיו שקולות עד כדי כך, שהוא עצמו עושה מדי פעם בפעם את הרושם שבמקום לספר את סיפורו, הוא מדקלם אותו, כמו שחקן המשחק את תפקידו על הבימה; אשר לשאר הפרטים, דבריו אינם שונים במהותם ממה שסיפר לי בנו. משום כך, כאשר הקשבתי לסיפורו בעודי יושב על שרפרף ומכשיר הווידאו לפניי, בתא-הצפייה של ארכיון הסרטים, לא יכולתי להימנע מרטט בלתי-מוגדר – ידעתי כי אני מקשיב לאחת הגרסות הראשונות, מחוספסת עדיין וללא שיוף, של אותו סיפור שכמעט שישים שנה לאחר מכן עתיד היה לספר לי פֶרְלוֹסְיוֹ, והיתה לי הוודאות המוחלטת שהדברים שסַנְצֶ'ס מָסָס סיפר לבנו (ושבנו סיפר לי) לא היו זיכרונותיו ממה שאירע, אלא זיכרונותיו מהסיפור שהוא סיפר שוב ושוב קודם לכן. אוסיף ואומר שלא הפתיע אותי כלל וכלל שלא מוֹנְטֶס ולא רִידְרוּאֵחוֹ ואף לא לָאִין (אם אלה אכן ידעו על הדבר), ומובן מאליו כי גם לא סַנְצֶ'ס מָסָס עצמו באותו יומן חדשות שנועד לקהל גדול ואנונימי של צופים אשר חשו כולם הקלה לנוכח סוף המלחמה שהסתיימה זמן קצר לפני כן, לא הזכירו את מחוות החייל האלמוני שקיבל פקודה להרוג ובכל זאת לא הרג; ניתן לנמק את העובדה בלי לייחס אותה לשכחה של איש או לכפיות-טובתו: די לזכור כי באותה עת הדוקטרינה של ספרד הפרנקיסטית ביחס למלחמה, כמו כל הדוקטרינות ביחס לכל המלחמות, קבעה ששום אויב לא הציל אף פעם שום חיים: האויבים היו תמיד עסוקים מדי בעקירת החיים. ואשר ל'חברֵי היער'...

  עברו עוד כמה חודשים עד שעלה בידי לדבר עם זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס. אחרי שהקלטתי הודעות אחדות במשיבון של הנייד שלו, ואחרי שלא קיבלתי תשובה על אף אחת מהן, כבר כמעט הוצאתי מכלל אפשרות שהוא יתקשר אליי, ובמקביל שיערתי שפִיגֵרָס היה דמות שבדה דמיונו הפרוע של אָגִירֶה, או שפשוט, מסיבות שנבצר ממני לדעת אם כי לא היה קשה לדמיינן, פִיגֵרָס לא שש לשוב ולהיזכר באוזני איש בהרפתקת המלחמה של אביו. מוזר (או לכל הפחות נראה לי מוזר עכשיו): מאז שדברי פֶרְלוֹסְיוֹ עוררו את סקרנותי, מעולם לא עלה על דעתי שייתכן כי מישהו מבּין הגיבורים הראשיים באותו סיפור עודו בחיים, כאילו האירוע לא התרחש בקושי שישים שנה קודם לכן אלא היה עתיק-יומין ממש כמו קרב סָלָמִיס.

  יום אחד פגשתי במקרה את אָגִירֶה. זה קרה במסעדה מקסיקאית שהלכתי אליה כדי לראיין בה סופר מבחיל ממדריד אשר פרסם בראש חוצות את נפיחתו האחרונה, נפיחה שעלילתה מתרחשת במקסיקו; אָגִירֶה ישב שם בקבוצה, אני משער שהם חגגו משהו כי עודי זוכר את פרצי הצחוק העליזים שלו ואת משב הטקילה שנדף מפיו והלם בפניי. הוא ניגש אליי ובעודו מלטף בעצבנות את זקַן-התיש הבן-בליעלי שלו, הוא שאל אותי ממרחק אפס אם אני כבר כותב (כוונתו היתה אם אני כבר כותב ספר: כמעט כמו לְדעת כל העולם, גם לְדעת אָגִירֶה לכתוב בעיתון אין פירושו לכתוב); הרגשתי מבוכה כי אין דבר שמרגיז סופר שאינו כותב יותר מהשאלה על מה הוא כותב, והשבתי לו בשלילה. הוא שאל אותי מה עלה בגורלם של סַנְצֶ'ס מָסָס ושל סיפורי הממשי; מבוכתי גברה ועניתי לו ששום דבר. הוא שאל אותי אז אם דיברתי כבר עם פִיגֵרָס. ככל הנראה גם אני הייתי מבוסם במקצת, או אולי הסופר המבחיל ממדריד כבר הצליח להוציא אותי מגדרי, מכל מקום השבתי שוב בשלילה והוספתי בזעם:

  "אם הוא קיים בכלל."

  "אם מי קיים בכלל?"

  "מי כבר יכול להיות? פִיגֵרָס."

  ההערה שלי מחקה את החיוך משפתיו, והוא חדל ללטף את זקַן-התיש.

  "אל תהיה מטומטם," הוא אמר ומיקד בי את עיניו הנדהמות עד שהתחשק לי להכניס לו באבי אביו, ואולי בעצם מי שבאמת התחשק לי להכות היה דווקא הסופר ממדריד, "מובן שהוא קיים."

  התאפקתי.

  "אם כך הוא לא רוצה לדבר אתי."

  כמעט ביגון, בהתנצלות כמעט, הסביר לי אָגִירֶה שפִיגֵרָס הוא בנאי או קבלן (או משהו בכיוון), ושבנוסף על כך הוא חבר מועצה האחראי על הבינוי בקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי (או איזשהו מקום בכיוון), ויהיה אשר יהיה, מדובר באדם עסוק ביותר, דבר המסביר בוודאי מדוע הוא לא השיב לפניותיי; תכף לאחר מכן אָגִירֶה הבטיח לדבר אתו. כשהתיישבתי במקומי הרגשתי נורא: שנאתי בכל מאודי את הסופר ממדריד אשר נאם ונאם.

  שלושה ימים לאחר מכן התקשר אליי פִיגֵרָס. הוא התנצל על שלא יצר אתי קשר לפני כן (קולו נשמע בטלפון אטי ומרוחק, כאילו בעל המכשיר הוא אדם קשיש ביותר או אולי חולה), הוא הזכיר את שמו של אָגִירֶה ושאל אותי אם עדיין יש לי עניין לשוחח אתו. השבתי בחיוב; אך התקשינו לתאם פגישה. לבסוף, אחרי שעברנו על כל ימות השבוע, סיכמנו להתראות בשבוע שלאחר מכן; ואחרי שעברנו על כל הברים שבעיר (החל בבִּיסְטְרוֹ שפִיגֵרָס לא הכיר), קבענו להיפגש בנוּרְיָה, בכיכר פּוֹאֵטָה מַרְקִינָה, קרוב מאוד לתחנה.

  שם ציפיתי לו שבוע לאחר מכן, מקדים כמעט ברבע שעה את המועד שנדברנו עליו. אני זוכר היטב את הערב ההוא כי למחרת התכוונתי לטוס לחופשה בקַנְקוּן עם חברה שהכרתי כבר זמן-מה קודם לכן (השלישית מאז פרידתי מאשתי: הראשונה היתה מכּרה מהעיתון; השנייה – בחורה שעבדה בפַּנְז אֶנְד קוֹמְפָּנִי). קראו לה קוֹנְצִ'י, ועבודתה היחידה, למיטב ידיעתי, היתה בתור מגדת-עתידות בטלוויזיה המקומית: שמה האמנותי היה יסמין. קוֹנְצִ'י נסכה בי קצת חששות, אבל אני חושד שתמיד מצאו חן בעיניי נשים שנסכו בי קצת חששות, ומטבע הדברים עשיתי כמיטב יכולתי כדי ששום מכּר לא יפתיע אותי בחברתה, לאו דווקא מפני שהתביישתי שיראו אותי יוצא עם מגדת-עתידות מפורסמת, אלא בעיקר בגלל הופעתה שעוררה לא מעט תשומת-לב (שׂער מחומצן, חצאית מיני מעור, חולצות צמודות ועקבים דקיקים); וגם כי, לָמה לי לשקר, קוֹנְצִ'י היתה קצת מיוחדת במינה. אני זוכר את היום הראשון שהבאתי אותה הביתה. בשעה שהתאמצתי לפתוח את מנעול הדלת החיצונית, היא אמרה:

  "איזו עיר מחורבנת."

  שאלתי אותה לָמה.

  "תראה", היא אמרה, ובהעוויה שהביעה גועל תהומי הצביעה על שלט שהודיע: 'שדרות לְיוּאִיס פֵּרִיקוֹט. פריהיסטוריון'. "הם יכלו לפחות לקרוא לרחוב על-שם מישהו שלמד היסטוריה עד הסוף, לא?"

  קוֹנְצִ'י אהבה לצאת עם עיתונאי (עם אינטלקטואל, היא נהגה לומר), ואם כי אני משוכנע לגמרי שהיא מעולם לא קראה שום מאמר שלי עד הסוף (או אולי איזה מאמר קצר מאוד דווקא כן), היא תמיד העמידה פנים שהיא קוראת אותם, ובמקום הכבוד בסלון ביתה, צמודים לתמונה של בתולת גוּאָדָלוּפּ שניצבה על מסד, היא החזיקה עותקים של כל אחד מספריי עטופים במיומנות בפלסטיק שקוף. 'הוא החבר שלי', דמיינתי אותה מספרת לחברותיה האנלפביתיות למחצה, ומרגישה שהיא הרבה מעליהן, בכל פעם שכף רגלה של אחת מהן דרכה בביתה. זמן קצר לפני שהכרתי אותה, קוֹנְצִ'י נפרדה מאקוואדורי בשם שתיים-שתיים גוֹנְסָלֶס, שכנראה קיבל את שמו הפרטי מאביו לזכר משחק כדורגל, שבּו הקבוצה שהאיש אהד כל ימי חייו זכתה בפעם הראשונה והאחרונה בליגה של מולדתו. כדי לשכוח את שתיים-שתיים שאליו היא התוודעה כשהתעמלה באיזה חדר-כושר – ושבזמנים טובים היא נהגה לכנות 'תיקו' ובזמנים רעים 'מוח-מוח גוֹנְסָלֶס' כי היא לא ראתה בו בחור מבריק במיוחד –, קוֹנְצִ'י עברה לגור בקוּאַרְט, כפר שנמצא בקרבת מקום ושבו היא שכרה בזיל-הזול בית אחוזה רופף, כמעט בלב היער. בפיקחות אך גם בהתמדה התעקשתי שהיא תחזור לגור בעיר; התעקשותי הסתמכה על שני נימוקים: האחד מפורש והאחר עקיף, האחד גלוי והאחר כמוס. הנימוק הגלוי גרס כי באותו בית מבודד מרחפת על ראשה סכנה, אולם ביום ששני ברנשים ניסו לפרוץ לתוכו, וקוֹנְצִ'י שלרוע מזלם נמצאה בפנים, רדפה אחריהם ליער ויידתה בהם אבנים, נאלצתי להודות שבאותו בית מרחפת סכנה על ראשו של כל מי שינסה לפרוץ לתוכו. הנימוק הכמוס גרס שכיוון שלא היה לי רשיון נהיגה, הרי בכל פעם שנסענו מביתי לביתה של קוֹנְצִ'י או מביתה של קוֹנְצִ'י לביתי, נאלצנו לעשות זאת בפולקסוואגן של קוֹנְצִ'י, גרוטה מיושנת עד כדי כך שמן הראוי היה שהפריהיסטוריון פֵּרִיקוֹט יגלה בה עניין. קוֹנְצִ'י נהגה בה תמיד כאילו היא חשה לביתה כדי לעצור ניסיון פריצה לתוכו, וכאילו אספסוף של פושעים דוהר לו בכל המכוניות הנוסעות מסביבנו. בגלל כל האמור לעיל, כל נסיעה במכונית עם חברתי שבנוסף על הכול גם אהבה לנהוג, טמנה בחובה סיכון שאני הייתי מוכן ליטול רק בנסיבות חריגות; נסיבות כאלה התקיימו כפי הנראה בתכיפות רבה, לפחות בתחילת הקשר בינינו, כי באותה תקופה הימרתי על חיי לא פעם בנסיעה בפולקסוואגן שלה מביתה לביתי ומביתי לביתה. דרך אגב, ואם כי חוששני שלא הייתי מוכן במיוחד להודות בכך, אני סבור שקוֹנְצִ'י מצאה מאוד חן בעיניי (מכל מקום יותר מהמכּרה מהעיתון ומהבחורה שעבדה בפַּנְז אֶנְד קוֹמְפָּנִי; פחות, אולי, מאשתי לשעבר); בכל אופן היא מצאה חן בעיניי עד כדי כך שכדי לחגוג לרגל העובדה שאנחנו יוצאים יחד כבר תשעה חודשים, הנחתי לה לשכנע אותי שנבַלֶּה יחדיו שבועיים בקַנְקוּן, מקום אשר דמיינתי שהוא מזוויע באמת, אבל (קיוויתי כי) העונג של הימצאותי עם קוֹנְצִ'י והיחשפותי לשמחתה המדהימה יהפכו אותו לכל הפחות לנסבל. כך אירע שבערב שהייתי אמור סוף כל סוף לפגוש בו את פִיגֵרֶס, מזוודותיי היו כבר ארוזות ולבי חפֵץ לצאת לנסיעה שמדי פעם (אך רק מדי פעם) נראתה לי נועזת.

  התיישבתי לאחד השולחנות בנוּרְיָה, הזמנתי ג'ין טוניק והמתנתי. השעה עוד לא היתה שמונה בערב; לפניי, מן העבר השני של קירות הזכוכית, המרפסת הָמְתָה אדם, והלאה משם המוני נוסעים עברו לפרקים על גשר פסי הרכבת. משמאלי, בגן, ילדים מלֻווים באמותיהן שיחקו בנדנדות בצִלָּם הנטוי של עצי הדולב. אני זוכר שחשבתי על קוֹנְצִ'י אשר לא מזמן הפתיעה אותי כשאמרה לי שאין בדעתה למות לפני שתעשה ילד, ותכף לאחר מכן באשתי לשעבר ששנים רבות קודם לכן פסלה בצדק את הצעתי לעשות יחד ילד. עלה על דעתי שאם הכרזת קוֹנְצִ'י היתה גם רמז (ועכשיו נדמה לי שאני מבין שזה מה שהיא אכן היתה), הרי הנסיעה לקַנְקוּן הנָּה טעות כפולה ומכופלת כי לי לא היתה עוד שום כוונה שבעולם להיות אבא, ולעשות ילד עם קוֹנְצִ'י נראה לי גחמה מגוחכת. משום-מה חשבתי שוב על אבי, ושוב הרגשתי אשם. 'עוד מעט', הפתיעה אותי מחשבתי, 'כשאפילו אני לא אחשוב עוד עליו, הוא יהיה מת לגמרי.' בו ברגע, שעה שראיתי גבר כבן שישים שדמיינתי כי הוא עשוי להיות פִיגֵרָס נכנס אל הבר, קיללתי על שום שבמהלך חודשים מועטים תיאמתי שתי פגישות עם שני אלמונים וללא תיאום מוקדם ביחס לסימן-היכר כלשהו, קמתי ממקומי ושאלתי אותו אם הוא זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס; הוא השיב לי בשלילה. חזרתי לשולחני: השעה היתה שמונה וחצי כמעט. תרתי במבטי אחרי גבר בודד בבר; אחר-כך יצאתי למרפסת, גם זה לשווא. תהיתי אם פִיגֵרָס היה במשך כל הזמן הזה בבר, בקרבתי, ומשנמאס לו לחכות, הלך לו לדרכו: אמרתי לעצמי שזה לא בא בחשבון. לא היה לי אתי מספר הטלפון הנייד שלו, ומשהסקתי שפִיגֵרָס התאחר מסיבה כלשהי ושהוא עשוי לבוא בכל רגע, גמרתי אומר להמתין. הזמנתי עוד ג'ין טוניק, התיישבתי במרפסת והסתכלתי בעצבנות מצד לצד. בשעה שהעפתי מבטים הופיעו שני צוענים צעירים – גבר ואישה –, מצוידים באורגן אלקטרוני, במיקרופון וברמקול, והתחילו להשמיע מוזיקה בפני לקוחות הבר. הגבר ניגן והאישה שרה. הם השמיעו בראש ובראשונה פָּאסוֹדוֹבְּלֶה: אני זוכר את זה מצוין כי קוֹנְצִ'י אהבה פָּאסוֹדוֹבְּלֶה עד כדי כך שהיא עשתה כמיטב יכולתה, אך לשווא, כדי שאֶרָשֵׁם לקורס שבּו אלמַד לרקוד פָּאסוֹדוֹבְּלֶה, אבל זה זכור לי אף יותר כיוון שלראשונה בחיי שמעתי אז את מילות השיר אנחות ספרד, פָּאסוֹדוֹבְּלֶה מפורסם מאוד שלא ידעתי כלל כי יש לו מילים:

  

רָצָה הָאֵל בְּאוֹנוֹ

אַרְבַּע קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ לִשְׁזֹר

וְאִשָּׁה מֵהֶן לִיצֹר,

וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה רְצוֹנוֹ

נוֹלַדְתִּי בְּגַן סְפָרַדִּי

כְּמוֹ פֶּרַח בְּגַן וְרָדִים.

אֶרֶץ אַהֲבָתִי הַמְּתוּקָה

הִתְבָּרְכָה בִּבְשָׂמִים וּבִתְשׁוּקָה,

סְפָרַד, בְּכָל פֶּרַח שֶׁלְּרַגְלַיִךְ מֻנָּח

לֵב אֶחָד נֶאֱנָח.

אוֹי, כְּאֵבִי מָשׁוּל לְמוֹתִי,

כִּי אֲנִי מִתְרַחֶקֶת מִמֵּךְ, סְפָרַד,

מֵהַגַּן שֶׁל וְרָדַי עוֹקְרִים אוֹתִי.

  

בשעה ששמעתי את הצוענים מנגנים ושרים, חשבתי שזה השיר העצוב ביותר בעולם; כמו כן, כמעט בחשאי, שהיה מוצא חן בעיניי לרקוד אותו באחד הימים. בתום המופע השלכתי מאה פֵּסֵטוֹת לכובעה של הצוענייה, ובשעה שהאנשים עזבו את המרפסת, גמרתי לשתות את הג'ין טוניק שלי והסתלקתי.

  כשהגעתי הביתה, מצאתי במשיבון שלי הודעה מפִיגֵרָס. הוא ביקש את סליחתי על שעיכוב של הרגע האחרון מנע ממנו לבוא לפגישה; הוא ביקש שאתקשר אליו. התקשרתי אליו. הוא שב והתנצל, שב והציע שניפגש.

  "יש לי משהו בשבילך", הוא הוסיף.

  "איזה מין משהו?"

  "אתן לך אותו כשנתראה."

  אמרתי לו שלמחרת אני נוסע (התביישתי לומר לו שלקַנְקוּן) ושלא אחזור אלא כעבור שבועיים. קבענו פגישה בנוּרְיָה לשבועיים אחרי-כן, ואחרי שהשלמנו את המטלה המטופשת של תיאור עצמי שטחי כדי שנוכל לזהות זה את זה, נפרדנו לשלום.

  אין מילים לתאר את הקטע בקַנְקוּן. קוֹנְצִ'י שארגנה את הנסיעה הסתירה מפניי, שפרט לשני טיולים לחצי-האי יוּקָטָן ולערבים רבים שהוקדשו לקניות במרכז העיר, כל הנסיעה הסתכמה למעשה בבילוי של שבועיים, כלואים במלון, במחיצת חבורה של קטלאנים, אנדלוסים ואמריקאים, שנשלטו בידי מדריך תיירים מצויד במשרוקית ושני מאמנים שלא היה להם מושג מהי הפסקה, ושבנוסף על כך לא דיברו אף מילה ספרדית; אשקר אם לא אודה, ששנים לא הייתי מאושר כל כך. אוסיף ואומר, שגם אם זה נראה מוזר, אני חושב שאלמלא אותה שהות בקַנְקוּן (או במלון שבקַנְקוּן) לעולם לא הייתי מחליט לכתוב ספר על סַנְצֶ'ס מָסָס, כי במהלך אותם ימים התפניתי לסדר את מחשבותיי ביחס אליו ולהבין שהדמות וסיפורה נהפכו במרוצת הזמן לאחד מאותם קיבעונות, המתַפקדים בתור הדלק החיוני לכתיבה. בשעה שישבתי במרפסת חדרי ובידי כוס מוֹחִיטוֹ, בעודי משקיף על המאמנים המאיצים בטירופם הספורטיווי בלי רחמים בקוֹנְצִ'י ובחבורת הקטלאנים, האנדלוסים והאמריקאים שלה לאורך מִתקנֵי המלון ולרוחבם ('ועכשיו לברֵכה!'), לא חדלתי לחשוב על סַנְצֶ'ס מָסָס. מסקנה אחת הסקתי חיש-קל: ככל שידעתי עליו יותר, הבנתי אותו פחות; ככל שהבנתי אותו פחות, הוא סִקרן אותי יותר; ככל שהוא סִקרן אותי יותר, רציתי לדעת עליו יותר. ידעתי כבר קודם לכן – אך לא הבנתי את זה, והדבר עורר את סקרנותי – שאותו אדם משכיל, תרבותי, נוגה ושמרני, נטול אומץ גופני ואלרגי לאלימות, ללא ספק כיוון שידע שממנו עצמו נבצר להיות אלים, פעל במשך שנות העשרים והשלושים כמעט יותר מכל אחד אחר כדי שארצו תשקע במרחץ דמים פראי. איני יודע מי הוא שאמר כי היינו-הך מי מנצח במלחמות, המשוררים תמיד מפסידים בהן; אני יודע כי זמן קצר לפני חופשתי בקַנְקוּן קראתי שב-29 באוקטובר 1933, במופע הציבורי הראשון של הפָלַנְגָה הספרדית, בתאטרון הקומדיה במדריד, חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ פְּרִימוֹ דֶה רִיוֵרָה, שהתהלך תמיד מוקף במשוררים, אמר ש'העמים לא הונעו מעולם אלא בידי המשוררים'. הטענה הראשונה היא שטות; השנייה – לא: נכון שנלחמים בעבור בצע כסף, שהוא הכוח, אולם הצעירים יוצאים לחזית והורגים ונהרגים בעבור מילים, שהן השירה, ומשום כך דווקא המשוררים הם המנצחים במלחמות, ומשום כך סַנְצֶ'ס מָסָס, אשר עמד תמיד לצדו של חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ, ואשר הודות לאותה זכות יתרה שנפלה בחלקו הצליח לרקוח שירה פטריוטית אלימה של הַקְרָבָה ומטלות וחצים וקריאות קרב, שירה שהציתה את דמיונם של מאות אלפי צעירים ובסופו של דבר שילחה אותם אל בית-המטבחיים, נושא באחריות רבה יותר לניצחון הצבאות הפרנקיסטיים מאשר כל התמרונים הצבאיים העלובים של אותו גנרל בן המאה התשע-עשרה, פְרַנְסִיסְקוֹ פְרַנְקוֹ. אני ידעתי – אך לא הבנתי את זה, והדבר עורר את סקרנותי – שבתום המלחמה שהוא תרם להתלקחותה כמעט יותר מכל אחד אחר, פְרַנְקוֹ מינה את סַנְצֶ'ס מָסָס לתפקיד שר בממשלת הניצחון הראשונה, אולם כעבור זמן קצר ביותר הוא פיטר אותו מתפקידו כי, בהסתמך על השמועות, סַנְצֶ'ס מָסָס אף לא טרח להגיע לישיבות הקבינט. למן אותו רגע ואילך נטש סַנְצֶ'ס מָסָס כמעט כליל את הפעילות הפוליטית, וכיוון שנדמה כי היה שבע-רצון ממשטר הסיוט שהוא סייע להשליט בספרד וכי חש שתפקידו תם ונשלם, הוא הקדיש את עשרים שנות חייו האחרונות לכתיבה, לבזבוז הירושה המשפחתית ולבילוי שפע עתות הפנאי שעמדו לרשותו בתחביבים תמוהים במקצת. אותה תקופה סופית של פרישה ושוויון-נפש סִקרנה אותי, אבל יותר מכול גירו את סקרנותי ההרפתקה הסבוכה של שלוש שנות המלחמה, העניין המדהים של ההוצאה להורג, איש המיליציה שהציל אותו ו'חברֵי היער' שלו, ובאחר-צהריים אחד בקַנְקוּן (או במלון שבקַנְקוּן), בשעה ששרפתי את הזמן בבר בציפייה לארוחת הערב, החלטתי, שאחרי כמעט עשר שנים שלא כתבתי בהן אף ספר, הגיעה השעה לנסות מחדש. כמו כן החלטתי שהספר שאכתוב לא יהיה רומאן, אלא סיפור אמתי בלבד, סיפור שמחובר למציאוּת ושנלוש מדמויות ומעובדות אמתיות, סיפור שיתרכז בהוצאה להורג של סַנְצֶ'ס מָסָס ובנסיבות שלפניה ואחריה.

  אחרי שחזרתי מקַנְקוּן, בערב שפִיגֵרָס ואני קבענו להיפגש בו, התייצבתי בנוּרְיָה לפני הזמן, כדרכי, אבל עוד לפני שהזמנתי את הג'ין טוניק שלי, ניגש אליי גבר מוצק ורחב-כתפיים, בן כחמישים ומשהו, מתולתל, בעל עיניים עמוקות וכחולות וחיוך כפרי צנוע. זה היה זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס. כיוון שציפיתי מן הסתם לגבר מבוגר בהרבה (כפי שאירע לי עם אָגִירֶה), חשבתי: 'הטלפון מזקין.' הוא הזמין קפה, אני הזמנתי ג'ין טוניק. פִיגֵרָס התנצל על שלא הגיע לפגישה הקודמת וגם על שאין לו זמן רב לפגישה הנוכחית. הוא נימק זאת בכך שבעונה זו של השנה מצטברות אצלו עבודות והוסיף, שכיוון שהוא גם הציע למכירה את קָן פִּיזֵ'ם, בית משפחתו בקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי, הוא טרוד מאוד בסידור הניירת של אביו שנפטר עשר שנים קודם לכן. ברגע ההוא נשבר קולו של פִיגֵרָס, ברק לחלוחית עלה בעיניו, הוא בלע את רוקו וחייך כשב ומתנצל. המלצר פוגג בקפה ובג'ין טוניק שהביא את המבוכה שבשתיקתנו. פִיגֵרָס לגם מן הקפה.

  "זה נכון שאתה מתכוון לכתוב על אבא שלי ועל סַנְצֶ'ס מָסָס?" הוא ירה לעברי.

  "מי אמר לך את זה?"

  "מִיקֵל אָגִירֶה."

  'סיפור אמתי,' חשבתי, אבל לא אמרתי, 'זה מה שאני מתכוון לכתוב.' חשבתי גם שפִיגֵרָס חושב, שאם מישהו כותב על אביו, אביו איננו מת לגמרי. פִיגֵרָס התעקש.

  "ייתכן", שיקרתי. "אני עוד לא יודע. אבא שלך סיפר לך לעתים קרובות על הפגישה שלו עם סַנְצֶ'ס מָסָס?"

  פִיגֵרָס השיב בחיוב. למרות זאת הודה כי הוא אינו יודע את העובדות אלא במעורפל.

  "תבין," הוא שב והתנצל, "מבחינתי זה היה בסך הכול סיפור משפחתי. שמעתי את אבא שלי מספר אותו כל כך הרבה פעמים... בבית, בבר, כשהיה רק אתנו או מוקף באנשים מהכפר, כי בקָן פִּיזֵ'ם היה לנו בר במשך שנים. בכל אופן, נדמה לי שאף פעם לא ממש שמתי לב אליו. ועכשיו אני מתחרט."

  מה שפִיגֵרָס ידע הוא שאביו שירת בצבא הרפובליקה לאורך כל המלחמה, ושכאשר שב הביתה, לקראת סופהּ, הוא פגש שם את אחיו הקטן, ז'וּאָקִים,[11] וחבר של אותו אח, מישהו ששמו דָּנִיאֵל אַנְזֵ'לַטְס. השניים ערקו זמן קצר קודם לכן משורות הרפובליקנים. כמו כן ידע שכיוון שאף אחד משלושת החיילים לא רצה לצאת לגלות עם הצבא שהובס, שלושתם החליטו להסתתר ביער סמוך ולחכות שם להגעתם הממשמשת ובאה של הפרנקיסטים, ושבאחד הימים ראו גבר עיוור למחצה מגשש בסבך ומתקרב אליהם. הם עצרו אותו באיום אקדח ואילצו אותו להזדהות: האיש אמר ששמו רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ושהוא הפלנגיסט הוותיק ביותר בספרד.

  "אבא שלי ידע מיד במי מדובר", אמר זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס. "אבא היה אדם שקרא הרבה, הוא ראה תמונות של סַנְצֶ'ס מָסָס בעיתונים וקרא מאמרים שלו. או לפחות זה מה שהוא תמיד אמר. אני לא יודע אם זה נכון."

  "יכול להיות שכן", הסכמתי. "ומה קרה אחר-כך?"

  "במשך כמה ימים הם מצאו מקלט ביער," המשיך פִיגֵרָס אחרי ששתה בלגימה אחת את שאר הקפה, "ארבעתם. עד שהלאומיים הגיעו."

  "אבא שלך לא סיפר לך על מה הוא דיבר עם סַנְצֶ'ס מָסָס במשך הימים שהם בילו ביער?"

  "אני משער שכן," השיב פִיגֵרָס, "אבל אני לא זוכר. כבר אמרתי לך שלא ממש שמתי לב לדברים האלה. הדבר היחיד שאני זוכר זה שסַנְצֶ'ס מָסָס סיפר להם על ההוצאה להורג בקוּלֶיְל. אתה מכיר את הסיפור, נכון?"

  הנהנתי.

  "הוא סיפר להם עוד הרבה דברים, בטוח", המשיך פִיגֵרָס. "אבא שלי תמיד אמר שבמשך הימים ההם סַנְצֶ'ס מָסָס והוא התיידדו מאוד."

  פִיגֵרָס ידע שבתום המלחמה, אביו היה אסיר בכלא, ושאך לשווא התחננה בפניו משפחתו פעמים רבות שיכתוב לסַנְצֶ'ס מָסָס, אשר בזמן ההוא היה שׂר, כדי שזה יתערב לטובתו. והוא ידע גם שאחרי שאביו השתחרר מהכלא, נודע לו שמישהו מהכפר שלו או מאיזה כפר שכן, מישהו שידע על קשרי החברוּת ביניהם, כתב לסַנְצֶ'ס מָסָס מכתב שבו הוא הציג את עצמו כאחד מ'חברֵי היער' וביקש טובה כספית בתור תשלום של חוב המלחמה שהאיש חב להם, ושאביו כתב לסַנְצֶ'ס מָסָס וגילה לו את התרמית.

  "סַנְצֶ'ס מָסָס ענה לו?"

  "נדמה לי שכן, אבל אני לא בטוח. בינתיים לא מצאתי שום דבר ממנו בין הניירות של אבי, והייתי מתפלא לגלות שהוא זרק אותם. הוא היה גבר זהיר מאוד ושמר הכול. אני לא יודע, אולי הוא אבד בין ניירות אחרים, ואולי באחד הימים הוא עוד יתגלה." פִיגֵרָס תחב את ידו לכיס חולצתו וחסך במילים: "מה שכן מצאתי זה זה."

  הוא הושיט לי פנקס קטן וישן, עטוף בשעוונית שהשחירה ושהיתה אי-אז ירוקה. דפדפתי בפנקס. רוב רובו היה ריק, אולם אחדים מן הדפים הראשונים והאחרונים היו משורבטים בעיפרון – אותיות שנכתבו במהירות, לא בלתי-קריאות לגמרי ורק בקושי מתבלטות לנוכח הנייר המרובע בצבע קרם מלוכלך. מבט ראשון חטוף הסגיר גם שאחדים מדפי הפנקס נתלשו.

  "מה זה?" שאלתי.

  "היומן שסַנְצֶ'ס מָסָס נשא עמו אחרי שברח ושוטט ביער," השיב פִיגֵרָס, "או ככה זה נראה. קח אותו, אבל אל תאבד לי אותו, זה כמו זיכרון מהמשפחה, אבא שלי העריך אותו מאוד."

  הוא העיף מבט בשעונו, צקצק בלשונו ואמר:

  "טוב, עכשיו אני חייב ללכת. אבל תתקשר אליי ביום אחר."

  בשעה שקם והשעין על השולחן את אצבעותיו העבות והמיובלות, הוא הוסיף:

  "אם אתה רוצה, אני יכול להראות לך את המקום ביער שבו הם הסתתרו, מָז דֶה לָה קָזָה נוֹבָה.[12] עכשיו לא נשאר שם אלא בית משק הרוס למחצה, אבל אם תספר את הסיפור הזה, בטח יתחשק לך לראות אותו. ברור שאם אתה לא מתכוון לספר אותו..."

  "אני עוד לא יודע מה אעשה", שיקרתי שוב וליטפתי את כריכת השעוונית של הפנקס שבער בידיי כאוצר. כדי לרענן את זיכרונו של פִיגֵרָס, הוספתי בכנות: "אבל להגיד לך את האמת, ציפיתי שתספר לי יותר."

  "סיפרתי לך כל מה שאני יודע", הוא התנצל בפעם המי יודע כמה, אך עכשיו נדמה היה לי ששמץ של ערמומיות או של חשדנות נמסך במִשטח האגמים של עיניו הכחולות. "בכל מקרה, אם אתה באמת מתכוון לכתוב על אבא שלי ועל סַנְצֶ'ס מָסָס, מי שאתה צריך לדבר אתו זה הדוד שלי. הוא על בטוח יודע את כל הפרטים."

  "איזה דוד?"

  "הדוד שלי ז'וּאָקִים." הוא הבהיר: "האח של אבא שלי. עוד אחד מ'חברֵי היער'."

  לא מאמין למשמע אוזניי, ממש כאילו סיפרו לי זה עתה כי אחד מחַיָּלֵי סָלָמִיס קם לתחייה, שאלתי:

  "הוא חי?"

  "איזו שאלה?" צחק פִיגֵרָס צחוק מאולץ, ומחווה מלאכותית של ידיו גרמה לי לחשוב שהוא בסך הכול מעמיד פנים שפליאתי מפליאה אותו. "לא סיפרתי לך? הוא גר במֵדִינְיָה, אבל הוא מבלה חלק ניכר מזמנו על החוף במוֹנְגוֹ, וגם באוֹסְלוֹ, כי הבן שלו עובד שם, בארגון הבריאות הבינלאומי. אני לא מאמין שתמצא אותו עכשיו, אבל בדצמבר הוא ישמח לדבר אתך. אתה רוצה שאני אציע לו?"

  המום במקצת למשמע החדשה, אמרתי שמובן מאליו שכן.

  "באותה הזדמנות אנסה לברר מה עלה בגורלו של אַנְזֵ'לַטְס", אמר פִיגֵרָס ולא ניסה להסתיר את שביעות-רצונו. "בזמנו הוא חי בבַּנְיוֹלֶס, וייתכן שהוא עוד בחיים. מי שבטוח בחיים זאת מָרִיָּה פֵרֶה."

  "מי זאת מָרִיָּה פֵרֶה?"

  ניכר בפִיגֵרָס שהוא מדכא את הדחף לפלוט עוד הסבר.

  "אני אספר לך בהזדמנות", אמר אחרי ששב והעיף מבט בשעונו. אחר-כך הושיט לי את ידו: "עכשיו אני מוכרח ללכת. אתקשר אליך ברגע שאצליח לתאם לך פגישה עם הדוד שלי. הוא יספר לך הכול מאל"ף ועד ת"ו, אתה עוד תראה, יש לו זיכרון יוצא מן הכלל. בינתיים, תקדיש קצת זמן לפנקס, אני חושב שהוא יעניין אותך."

  ראיתי אותו משלם, יוצא מנוּרְיָה, נכנס לג'יפ מאובק שהוחנה ברשלנות בכניסה לבר ונוסע. ליטפתי את הפנקס, אך לא פתחתי אותו. גמרתי לשתות את הג'ין טוניק, ובשעה שקמתי לצאת, ראיתי רכבת חולפת על הגשר, הָלְאָה מהמרפסת ההומה אדם, ונזכרתי בצוענים ששבועיים קודם לכן ניגנו פָּאסוֹדוֹבְּלֶה באור היגע של ערב כמו הערב הזה. גם אחרי שהגעתי הביתה והתחלתי לבדוק בשקט את הפנקס שפִיגֵרָס הפקיד בידי, טרם נפטרתי מזכר המנגינה העצובה עד מאוד של אנחות ספרד.

  כל הלילה עלעלתי בפנקס. חלקו הקדמי הכיל, אחרי כמה דפים תלושים, יומן קטן כתוב בעיפרון. במאמץ לפענח את הכתב קראתי:

  

"... מגורים בבית שביער – אוכל – שינה במתבן – חיילים עברו.

3 – בבית שביער – שיחה עם הזקן – לא מעיז לתת לי לגור אצלו – ביער – הכנת מִקלט.

4 – נפילת חֵרוֹנָה – שיחה עם העריקים ליד המדורה – הזקן מתנהג אליי טוב יותר מהגברת.

5 – יום של ציפייה – מִקלט: המשך ההכנות – תותחים.

6 – פגישה ביער עם שלושת הבחורים – לילה – שמירה [מילה בלתי-קריאה] במִקלט – פיצוץ גשרים – האדומים מסתלקים.

7– פגישה בבוקר עם שלושת הבחורים – ארוחת צהריים ככה ככה ממטבח החברים."

  

היומן נפסק בנקודה הזאת. בסוף הפנקס, אחרי עוד כמה דפים תלושים, מופיעים באותיות אחרות, אך גם הם כתובים בעיפרון, שמותיהם של שלושת הבחורים, 'חברֵי היער':

  

פֶּדְרוֹ פִיגֵרָס בָּאִי

חוֹאָקִין פִיגֵרָס בָּאִי

דָּנִיאֵל אַנְזֵ'לַטְס דִילְמֶה

  

ומתחתיהם:

בית פִּיזֵ'ם בקוּרְנֶלְיָה

(מול התחנה)

  

עוד יותר למטה מופיעות, בדיו – לא בעיפרון כמו בשאר הפנקס –, החתימות של שני האחים פִיגֵרָס, ובעמוד הבא:

  

פָּלוֹל דֶה רֵבַּרְדִיט

בית בּוּרֵל

משפחת פֵרֶה

  

בעמוד אחר, גם בעיפרון ובאותו כתב שביומן, אלא שהרבה יותר בבירור, מופיע הטקסט הארוך ביותר בפנקס. זו לשונו:

  

"אני הח"מ, רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס, מייסד הפָלַנְגָה הספרדית, חבר המועצה המדינית, הנשיא לשעבר של הוועד המדיני וכיום הפלנגיסט הוותיק ביותר בספרד ורם-הדרג ביותר באזור האדום, מצהיר בזאת:

1. שב-30 בינואר 1939 הועמדתי מול כיתת יורים בכלא של קוּלֶיְל ביחד עם עוד 48 אסירים אומללים, ברחתי בדרך נס אחרי שני מטחי היריות הראשונים ונמלטתי ליער –

2. שאחרי שצעדתי שלושה ימים ביער, הלכתי בלילות וביקשתי נדבות במשָׁקים, הגעתי לקרבת פָּלוֹל דֶה רֵבַּרְדִיט, ושם נפלתי לשוחה ואיבדתי את משקפיי, כך שנשארתי עיוור למחצה..."

  

הדף שלאחר מכן נתלש והוא חסר, אבל הטקסט נמשך:

  

"... בקרבת קו האש הסתירו אותי בביתם עד שהגיעו הגדודים הלאומיים –

4. שלמרות סירובם האדיב של דיירי משק בּוּרֵל, באמצעות מסמך זה אני חפץ לאשרר את הבטחתי לגמול להם בפיצוי כספי נאות, ובזאת אני מציע להעניק לבעל המשק [יש כאן רווח לבן] עיטור כבוד אם רשויות הצבא יסכימו לכך, והריני חב תודה עצומה לו ולבני ביתו במשך כל ימי חיי, אף שכל זה הוא כאין וכאפס בהשוואה למה שהם עשו למעני.

מסמך זה נחתם להלן במשק קָזָנוֹבָה דֶה אוּן פְּלָה שליד קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי ב-1..."

  

עד כאן הטקסט שבפנקס. קראתי אותו כמה וכמה פעמים בניסיון להעניק משמעות קוהרנטית לאותן הערות מפוזרות ולקשר אותן לעובדות שידעתי. בראש ובראשונה פסלתי את החשד שהתגנב לדעתי במהלך הקריאה, שהפנקס הוא תרמית, זיוף שבני משפחת פִיגֵרָס יזמו כדי להוליך שולל אותי או מישהו אחר: ברגע ההוא נראה לי מופרך לדמיין משפחת איכרים צנועה חורשת מזימה כה מתוחכמת. כה מתוחכמת, ויותר מכול, כה אבסורדית, שהרי כל אימת שסַנְצֶ'ס מָסָס חי, כאשר אותו מסמך יכול היה לשמש בידי המובסים מגן כנגד פעולות התגמול של המנצחים, ממילא ניתן לברר בקלות את מידת אמינותו, ואחרי שמת, ממילא לא היה לפנקס עוד שום ערך. אף-על-פי-כן חשבתי, שכדאי לי מכל מקום לוודא שכתב היד בפנקס (או אחד מכתבי היד, כי היו בו אחדים) זהה לכתב של סַנְצֶ'ס מָסָס. אם זה המצב (ושום דבר לא הצביע על כך שיש לשער דבר-מה אחר), סַנְצֶ'ס מָסָס בכבודו ובעצמו כתב את היומן הקטן, יומן שללא ספק נכתב במהלך הימים שבעליו שוטט ביער, או לכל היותר זמן קצר ביותר לאחר מכן. בהסתמך על הטקסט האחרון שבפנקס, סַנְצֶ'ס מָסָס ידע שתאריך ההוצאה להורג היה 30 בינואר 1939; למרות זאת, המספור שקדם לכל פירוט ביומן התאים לימי חודש פברואר של אותה שנה (למעשה, הכוחות הלאומיים נכנסו לחֵרוֹנָה ב-4 בפברואר). מן הכתוב ביומן הסקתי, שלפני שמצא לו חסות בקבוצה של האחים פִיגֵרָס, סַנְצֶ'ס מָסָס מצא לעצמו מחסה פחות או יותר בטוח בבית כלשהו באזור, וכי אותו בית לא היה יכול להיות אלא הבית או המשק של בּוּרֵל, שהוא הודה לדייריו והבטיח להם 'פיצוי כספי נאות' ו'עיטור כבוד' בהצהרה הסופית המורחבת. כמו כן הסקתי שאותו בית או משק חייב להימצא בפָּלוֹל דֶה רֵבַּרְדִיט – מועצה מקומית הגובלת בקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי – ושדייריו היו בוודאי בני משפחת פֵרֶה, אשר אחת מהם היא בנוסף על הכול וללא ספק אותה מָרִיָּה פֵרֶה, היא שעליה נודע לי מפי זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס בסופה החטוף של שיחתנו בנוּרְיָה כי היא עודנה בחיים. כל מה שנאמר לעיל נראה נהיר, בדיוק כפי שמיקומם הנכון של חלקי תצרף נראה נהיר אחרי שמרכיבים אותו. אשר להצהרה האחרונה במסמך, זו שחוברה במשק קָזָנוֹבָה, אותו מקום ביער שארבעת הנמלטים הסתתרו בו – ובלי צל של ספק אחרי שכבר נודע להם שלא יאונה להם רע –, נראה נהיר שמדובר הן באופן שנועד למסד את החוב שסַנְצֶ'ס מָסָס חב למי שהצילו את חייו, והן בתעודה שמטרתה לאפשר למציליו לעבור בשלום את צוק העתים מיד בתום המלחמה, בלי שייאלצו לסבול את כל העלבונות וההשפלות שהיו מנת חלקם של רוב האנשים, אשר בדומה לאחים פִיגֵרָס ולאַנְזֵ'לַטְס, הרחיבו את שורות הצבא הרפובליקני. הפליא אותי, בכל זאת, שאחד הקטעים התלושים מהפנקס היה דווקא הקטע של ההצהרה, אשר בה סַנְצֶ'ס מָסָס הודה ככל הנראה לאחים פִיגֵרָס ולאַנְזֵ'לַטְס על עזרתם. תהיתי מי תלש את הדף ההוא, ולשם מה. תהיתי מי תלש, ולשם מה, את הדפים הראשונים של היומן. כיוון שתהייה אחת מולידה את רעותה, תהיתי גם – אם כי זאת היתה, למען האמת, תהייה שתהיתי זה זמן רב – מה באמת קרה במשך אותם ימים שסַנְצֶ'ס מָסָס תעה ושוטט במהלכם בלי שום כיוון בשטח הפקר. מה הוא חשב, מה הוא הרגיש, מה הוא סיפר לבני משפחת פֵרֶה, לאחים פִיגֵרָס, לאַנְזֵ'לַטְס. מה הם זכרו מסיפוריו. ומה הם עצמם חשבו והרגישו. בערתי בתשוקה לדבר עם דודו של זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס, עם מָרִיָּה פֵרֶה ועם אַנְזֵ'לַטְס, אם הוא עדיין חי. אמרתי בלבי שסיפורו של זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס אינו יכול להיות אמין (ומכל מקום לא אמין יותר מסיפורו של פֶרְלוֹסְיוֹ), שהרי אמִתוּתוֹ אינה תלויה אף בזיכרון (שלו), אלא בזִכרוֹ של זיכרון (של אביו), ואילו סיפוריהם של דודו, של מָרִיָּה פֵרֶה ושל אַנְזֵ'לַטְס, אם הוא עדיין חי, הם סיפורים ממקור ראשון ולפיכך, לכל הפחות עקרונית, מהימנים בהרבה מסיפורו. תהיתי אם אותם סיפורים תואמים את אמִתוּת העובדות או אם, באורַח בלתי-נמנע כמעט, הם מצופים באותה לכה של אמִתוֹת למחצה ושל כזבים המעניקים תמיד יוקרה לאפיזודה מרוחקת הנתפשת אולי כאגדית בעיני גיבוריה, וממילא מה שהם אולי יספרו לי שאירע, לא יהיה מה שאירע באמת ואף לא מה שהם זוכרים שאירע, אלא אך ורק מה שהם זוכרים שהם סיפרו בפעמים קודמות.

  מוצף בשאלות ומשוכנע שגם אם יתמזל מזלי, אצטרך לחכות עוד חודש לפני שיעלה בידי לדבר עם דודו של פִיגֵרָס, בתחושה שאני מהלך באזור של חולות טובעניים ושעליי לדרוך על אדמה מוצקה, צלצלתי למִיקֵל אָגִירֶה. זה היה ביום שני והשעה כבר היתה מאוחרת מאוד, אבל אָגִירֶה היה ער עדיין, ואחרי שסיפרתי לו על שיחתי עם זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס, על דודו ועל הפנקס של סַנְצֶ'ס מָסָס, שאלתי אותו אם אפשר לוודא באמצעות מסמכים שפֵּרֶה פִיגֵרָס, אביו של זָ'אוּמֶה, אכן היה בכלא אחרי שהמלחמה הסתיימה.

  "בקלי קלות", הוא השיב. "בארכיון ההיסטורי יש קטלוג ובו רישום שמותיהם של כל העצורים שנכלאו בבית-הסוהר העירוני עוד מלפני המלחמה. אם כלאו את פֵּרֶה פִיגֵרָס, שמו מוכרח להופיע שם."

  "לא ייתכן ששלחו אותו לבית-סוהר אחר?"

  "בשום פנים ואופן. את אסירי אזור בַּנְיוֹלֶס שלחו תמיד לכלא של חֵרוֹנָה."

  למחרת, לפני שהלכתי לעבוד בעיתון, התייצבתי בארכיון ההיסטורי, הממוקם במנזר ישן שעבר שיפוצים, ברובע העתיק. עקבתי אחרי השילוט, עליתי במדרגות אבן ונכנסתי לספרייה, אולם מרֻווח ושטוף-שמש, אשר חלונותיו גדולים וכל אחד משולחנות העץ המבריק שלו מצויד במנורה משלו. רק ההקלדה של אחד העובדים שם, חבוי כמעט מאחורי מחשב, הפרה את הדממה. אמרתי לאותו ספרן – גבר ששׂערו פרוע ושפמו אפור – מה אני מחפש; הוא קם, ניגש לאצטבה ואחז בכורכן-טבעות.

  "תסתכל," אמר לי בשעה שהושיט לי את הכורכן, "ליד כל שם מצוין מספר התיק האישי. אם אתה מעוניין לעיין בתיק, תגיד לי."

  התיישבתי לאחד השולחנות וחיפשתי בקטלוג, שהתייחס לשנים החל ב-1924 וכלה ב-1949, איזשהו פִיגֵרָס, שנכנס לכלא ב-1939 או 1940. היות ששם-המשפחה הזה נפוץ למדי באזור, היו כמה, אך אף אחד מהם לא היה פֵּרֶה (או פֶּדְרוֹ) פִיגֵרָס בָּאִי, האיש שאותו חיפשתי: שום אדם שזהו שמו לא נכלא בבית-הסוהר של חֵרוֹנָה ב-1939, ולא ב-1940, ואפילו לא ב-1941 או 1942, התקופה שבה, בהתאם לסיפורו של זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס, אביו היה אסיר. נשאתי את עיניי מהכורכן: הספרן הוסיף להקליד במחשב, האולם עמד בשיממונו. מעֵבר לחלונות המוצפים באור נראתה תפזורת של בתים רעועים אשר, כך חשבתי, לא היתה שונה בהרבה מהנוף שנשקף משם שישים שנה וכמה חודשים מעטים קודם לכן, כאשר, בשלהי המלחמה, במרחק קילומטרים ספורים מהמקום, שלושה בחורים אלמונים וגבר נודע כבן ארבעים הסתתרו וארבו לקץ הסיוט. כנתקף בהארה פתאומית חשבתי: "הכול שקר." עלה על דעתי שאם העובדה הראשונה שניסיתי לעמת עם המציאות בכוחות עצמי – שהותו של פֵּרֶה פִיגֵרָס בכלא – התבררה ככזב, הרי שום דבר איננו מונע ממני להניח כי גם שאר הסיפור כוזב. אמרתי בלבי שאין ספק שאכן היו שלושה בחורים שעזרו לסַנְצֶ'ס מָסָס לשרוד ביער אחרי ההוצאה להורג – ודאות שנתמכה בכל מיני נסיבות, ביניהן ההתאמה בין רשימות הפנקס של סַנְצֶ'ס מָסָס לבין הסיפור שהאיש סיפר לבנו –, אולם פרטים מסוימים אפשרו את הסברה שלא היו אלה האחים פִיגֵרָס ואַנְזֵ'לַטְס. קודם כול, שמותיהם נכתבו בפנקס של סַנְצֶ'ס מָסָס בדיו, ובכתב-יד שונה מהכתב שביתר הטקסט הכתוב בעיפרון; לא היה ספק, אם כן, שלא ידו של סַנְצֶ'ס מָסָס היא שהוסיפה בדיעבד את שמותיהם. יתרה מזאת, ייתכן בהחלט כי הקטע שנתלש מן ההצהרה האחרונה, אותו קטע שבמהלך הקריאה בפנקס הייתי סבור כי שמותיהם של האחים פִיגֵרָס ושל אַנְזֵ'לַטְס לבטח מוזכרים בו, שהרי הוא נועד להודות להם על עזרתם, נתלש דווקא כיוון ששמותיהם לא הוזכרו בו; כלומר: במטרה שמישהו יסיק את המסקנה שאני הסקתי. ואשר לשהותו הכוזבת של פֵּרֶה פִיגֵרָס בכלא, מובן מאליו כי היתה זו בדיה של פֵּרֶה עצמו, או של בנו, או של מי יודע מי; מכל מקום, בנוסף על סירובו הגא של פֵּרֶה לצאת לחופשי באמצעות בקשת טובה מאח"ם פרנקיסטי רם-דרג דוגמת סַנְצֶ'ס מָסָס, ובנוסף על האיגרת שבה פֵּרֶה דיווח על הנוכל, המתחזה כאילו הוא הוא בכוונה לסחוט כספים מסַנְצֶ'ס מָסָס, הסיפור שימש מסד אידאלי לבניית אחת מאותן אגדות מעורפלות של גבורה אבהית, אגדות שרווחות מאוד אחרי מות האב בקרב משפחות מסוימות החפצות להנציח את קורותיהן המיתיות, אם כי איש אינו מצליח אף פעם להתחקות אחרי מקורן. מאוכזב יותר מאשר מבולבל, תהיתי מי היו אם כך 'חברֵי היער' האמתיים ומי יזם את התרמית הזאת ולשם מה; מבולבל יותר מאשר מאוכזב, אמרתי בלבי שאולי, בדיוק כפי שאחדים חשדו מלכתחילה, סַנְצֶ'ס מָסָס בכלל לא היה אף פעם בקוּלֶיְל, ושייתכן כי כל הסיפור על ההוצאה להורג ועל הנסיבות הקשורות אליו לא היה אלא הונאה אדירה שדמיונו של סַנְצֶ'ס מָסָס רקח בקפידה – בשיתוף-פעולה, מרצון או שלא מרצון, מצדם של קרובי משפחה, חברים, מכרים ופלונים – כדי להיפטר מתדמית הפחדן שדבקה בו, כדי להסתיר איזו אפיזודה מבישה מימי ההרפתקה המשונה שלו במהלך המלחמה, ובראש ובראשונה כדי שאיזשהו חוקר פתי התאב לסיפורי סבתא ישחזר את העלילה כעבור שישים שנה ויגאל את תדמית סַנְצֶ'ס מָסָס לעד בפני ההיסטוריה.

  החזרתי את כורכן-הטבעות למקומו באצטבה, והתכוונתי לצאת מהספרייה, נכלם ומרומה, אלא שכאשר עברתי על-פני המחשב, הספרן שאל אותי אם מצאתי מה שחיפשתי. אמרתי לו את האמת.

  "אוי, אבל אל תרים לי ידיים מהר כל כך." הוא קם ממקומו ועוד לפני שהספקתי להסביר לו משהו, הוא ניגש שוב אל האצטבה ושלף שנית את הכורכן. "איך קוראים לאיש שאתה מחפש?"

  "פֵּרֶה או פֶּדְרוֹ פִיגֵרָס בָּאִי. אבל אל תטריח את עצמך: הכי סביר להניח שהוא אף פעם לא היה בשום כלא."

  "אם כך, הוא לא יהיה כאן", אמר האיש, אך התעקש בכל זאת: "יש לך מושג מתי בערך הוא נכנס לכלא?"

  "ב-1939," ויתרתי, "או לכל המאוחר ב-1940 או ב-1941."

  הספרן איתר את העמוד במהרה.

  "אין כאן אף אחד בשם הזה," הוא אישר, "אבל ייתכן שפקיד הרישום בכלא טעה ולא כתב את השם כראוי." הוא ליטף את שפמו ומלמל: "בוא נראה..."

  הוא דפדף בעמודי הקטלוג כמה פעמים אחורה וקדימה, מעביר על-פני רשימות השמות אצבע בוחנת שנעצרה לבסוף.

  "פִּיקֵרָס בָּאִי, פֶּדְרוֹ", קרא הספרן. "בטוח שזה הוא. עשה טובה וחכה עוד רגע."

  הוא נעלם מבעד לדלת צדדית ושב כעבור רגע, מחייך ומצויד בעוטפן שכריכתו מרופטת.

  "הנה לך האיש שלך", הוא אמר.

  העוטפן אכן הכיל את התיק של פֵּרֶה פִיגֵרָס. בדקתי את התיק בהתרגשות אדירה, זוכה מחדש בבת אחת בהערכתי לעצמי, אומר בלבי שאם שהותו של פֵּרֶה פִיגֵרָס בכלא לא היתה בדיה, ממילא גם שאר הסיפור הוא אמת לאמתה. בתיק צוין כי מוצאו של פִיגֵרָס בסָן אַנְדְרֵאוּ דֶל טֵרִי, מועצה מקומית שבמרוצת הזמן סופחה למועצת קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי. צוין גם כי הוא חקלאי ורווק. שגילו עשרים וחמש שנים. שעד כמה שידוע אין לו עבר פלילי. שהממשל הצבאי הוא שהורה להכניסו לכלא ובלא שום האשמה נגדו, ב-27 באפריל 1939, ושהאסיר השתחרר מבית-הסוהר פחות מחודשיים לאחר מכן, ב-19 ביוני. בתיק צוין גם שהאסיר שוחרר בהוראת השופט הצבאי, וזאת בהתאם לפקודה שנכללה בתִיקו של אחד וִיסֶנְטֶה וִילָה רוּבִּירוֹלָה. חיפשתי את רוּבִּירוֹלָה בקטלוג, מצאתי אותו, ביקשתי את תִיקו מהספרן, והוא הביא לי אותו. רוּבִּירוֹלָה, פעיל 'השמאל הרפובליקני', היה כלוא בגלל מעורבותו במהפכה של אוקטובר 34', והוא חזר לבית-הסוהר בסוף המלחמה, בדיוק ביום שנאסרו בו גם פֵּרֶה פִיגֵרָס ועוד שמונה מתושבי קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי. כל אלה שוחררו אף הם ב-19 ביוני, באותו יום שפִיגֵרָס השתחרר בו, בהתאם להוראה של השופט הצבאי, הוראה שלא נומק בה שום גורם מן הגורמים שהביאו לפסיקה הזאת, אם כי וִילָה רוּבִּירוֹלָה חזר לכלא ביולי של אותה שנה, ואף שאחרי שנשפט והורשע, הוא לא יצא מבית-הסוהר אלא כעבור עשרים שנה.

  הודיתי לספרן הארכיון, וכשהגעתי למערכת העיתון, טלפנתי תכף לאָגִירֶה. רבּים משמות האנשים שנכלאו עם פֵּרֶה פִיגֵרָס צלצלו לו מוכּרים – רובם היו פעילים מפורסמים של מפלגות השמאל –, ויותר מכול שמו של וִילָה רוּבִּירוֹלָה, אשר בימי המלחמה הראשונים היה מעורב ככל הנראה במקרה רצח שאירע בברצלונה, רצח מזכיר המועצה של קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי. לדברי אָגִירֶה, העובדה שפֵּרֶה פִיגֵרָס ושמונת רֵעיו נאסרו בלי הסברים נתפשה כדבר נורמלי באותם ימים, כאשר עברוֹ של כל מי שקיים זיקה פוליטית או צבאית כלשהי לרפובליקה נבדק בדיקה מדוקדקת אם כי שרירותית, ובמהלך כל אותה בדיקה נשאר האדם בכלא. אָגִירֶה גם לא התפלא שפֵּרֶה פִיגֵרָס יצא לחופשי כעבור זמן קצר, כי כך קרה לעתים קרובות למי שמערכת המשפט היתה סבורה כי הוא אינו מהווה סכנה למשטר החדש.

  "מה שתמוה בעיניי מאוד זה שמישהו נודע כמו וִילָה רוּבִּירוֹלָה, ועוד כמה מאלה שנאסרו עם פִיגֵרָס, יצאו יחד אתו", ציין אָגִירֶה. "ומה שאני ממש-ממש לא מבין זה שכולם השתחררו באותו יום ובלי שום הסבר שהוא, וכאילו לא די בכך, כעבור כלום זמן וִילָה רוּבִּירוֹלָה, ולא אתפלא אם לא רק הוא, חוזר לכלא. אני לא קולט את זה." אָגִירֶה השתתק. "אלא אם כן..."

  "אלא אם כן מה?"

  "אלא אם כן מישהו התערב בעניין," הסיק אָגִירֶה והתחמק מאזכור השם ששנינו חשבנו עליו, "מישהו בעל כוח אמתי. איזה אח"ם."

  באותו לילה, בשעה שאכלתי ארוחת ערב עם קוֹנְצִ'י במסעדה יוונית, הודעתי לה בחגיגיות, כי היה לי צורך להודיע לה את זה בחגיגיות, שלאחר עשר שנים שלא כתבתי ספר, הגיע הזמן לנסות לעשות זאת שוב.

  "זין, זה אדיר!" צעקה קוֹנְצִ'י בתשוקה לצרף תוספת אל הספרים הצמודים לבתולת גוּאָדָלוּפּ בסלון ביתה. בשעה שחתיכת פיתה מרוחה בדזדזיקי עשתה את מסעה אל פי קוֹנְצִ'י, היא הוסיפה: "אני מקווה שזה לא יהיה רומאן."

  "לא," אמרתי בביטחון גמור, "זה סיפור אמתי."

  "מה זאת אומרת?"

  הסברתי לה; נדמה לי שהיא הבינה.

  "הספר יהיה כמו רומאן," סיכמתי, "אלא שבמקום שהכול בו יהיה שקר, הכול בו יהיה אמת."

  "טוב שזה לא יהיה רומאן."

  "למה?"

  "ככה", היא השיבה. "תשמע, מותק, אני פשוט חושבת שדמיון זה לא הצד החזק שלך."

  "נשמה שכמוך, קוֹנְצִ'י."

  "אל תיקח את זה ככה, חבּיבּי. מה שאני רוצה להגיד זה ש..." כיוון שהיא לא יכלה להגיד את מה שהיא רצתה להגיד, היא לקחה עוד חתיכת פיתה ואמרה: "תגיד, על מה הספר הזה?"

  "על קרב סָלָמִיס."

  "על מה?" היא צעקה.

  כמה זוגות עיניים נפנו להתבונן בנו, כבר פעם שנייה. ידעתי שהתחום שספרי יעסוק בו לא ימצא חן בעיני קוֹנְצִ'י, אבל כיוון שלא רציתי בתשומת-לב בעקבות השערוריה שהיא תחולל, ניסיתי להסביר לה בקצרה במה מדובר.

  "אין לך מה לעשות?" היתה תגובתה של קוֹנְצִ'י, והעוויית גועל נתלוותה אליה. "תראו אותו, כותב על איזה פשיסט בזמן שיש מלא סופרים אדומים שהם עשר! גַרְסִיָּה לוֹרְקָה, למשל. הוא היה אדום, לא? אוּיִיִיִי", היא אמרה בלי לחכות לתשובה ותחבה את ידה מתחת לשולחן. נרעש, הרמתי את המפה והסתכלתי: "שלא נדע, כמה מגרד לי בכּוּס."

  "קוֹנְצִ'י," גערתי בה בלחש, זוקף במהירות את גווי ומאלץ את עצמי לחייך בעודי תר מזווית עיני את השולחנות הסמוכים, "אני אודה לך מאוד אם לפחות כשאת יוצאת אתי, תלבשי תחתונים."

  "הצטרפת למשמרות הצניעות או משהו?" היא אמרה וחייכה את חיוכה הלבבי ביותר, אך בלי לשלוף ממחבואה את ידה השקועה במעשיה: באותו רגע שמתי לב לאצבעות רגליה שטיפסו במעלה סובך רגלי. "אתה לא קולט שזה יותר סקסי ככה? טוב, אז מתי נתחיל?"

  "אמרתי לך כבר אלף פעם שאני לא אוהב לעשות את זה בשירותים הציבוריים."

  "אני לא מתכוונת לזה, טמבל. אני מתכוונת למתי נתחיל את הספר."

  "אה, לזה התכוונת", אמרתי בעוד להבה אחת מטפסת על רגלי ולהבה אחרת יורדת לאורך פניי. "תכף", מלמלתי. "תכף ומיד. ברגע שאסיים לקבץ את החומר התיעודי."

  אולם האמת היא שהתעכבתי עוד זמן-מה לפני שגמרתי לבנות את העלילה שרציתי לספר ולפני שהתוודעתי, אם לא לכל אחד ואחד מנפתוליה, הרי לפחות לאלה שהייתי סבור כי הם חיוניים למכלול. למעשה, במשך חודשים רבים השקעתי את הפנאי שעבודתי בעיתון הותירה לי בלימוד חיי סַנְצֶ'ס מָסָס ויצירתו. שבתי וקראתי את ספריו, קראתי רבים מן המאמרים שפרסם בעיתונות, רבים מספרי חבריו ואויביו ורבים ממאמריהם, מִדִּבריהם של בני-זמנו, וכן מה שנפל לידיי ועסק בפָלַנְגָה, בפשיזם, במלחמת האזרחים, בטבעו הדו-משמעי וההפכפך של משטר פְרַנְקוֹ. סרקתי ספריות, גנזכי עיתונים, ארכיונים. נסעתי פעמים אחדות למדריד, ודרך קבע לברצלונה, כדי לדבר עם למדנים, עם פרופסורים, עם חברי סַנְצֶ'ס מָסָס ועם מכריו (או עם חברים של חברים ומכרים של מכרים.) ביליתי בוקר שלם בבית-התפילה בקוּלֶיְל. לדברי האב ז'וּאָן פְּרַטְס – הכומר בעל הקרחת המבריקה והחיוך האדוק, שהראה לי את הגן ובו הברושים והדקלים ואת האולמות העצומים הריקים, את המסדרונות הארוכים, את המדרגות שמעקיהן עשויים מעץ וחדרי כיתות שוממים, שסַנְצֶ'ס מָסָס ורֵעיו לַשבי שוטטו בהם כמו צללים מבשרי רע. בתום המלחמה שב בית-התפילה לשמש פנימייה לילדים, עד אשר, שנה וחצי לפני ביקורי, ירדה קרנו למצבו המשני הנוכחי, והמוסד נהפך למרכז כנסים של ארגונים דתיים ולאכסניה מזדמנת למטיילים. האב פְּרַטְס בכבודו ובעצמו, הוא שהיה רך נולד כשפרצו המאורעות בקוּלֶיְל, אך אף-על-פי-כן היה מודע להם, הוא שסיפר לי את הסיפור האמתי או הגנוז אשר לפיו, כשחיילי הסדיר של פְרַנְקוֹ השתלטו על בית-התפילה, הם לא השאירו בחיים אף סוהר בכלא, והוא שנתן לי את ההנחיות המדויקות כדי להגיע למקום שההוצאה להורג התרחשה בו. נהגתי בהתאם להנחיותיו, עזבתי את בית-התפילה בכביש הגישה למקום, הגעתי עד צלב אבן שהוקם לזכר הטבח, פניתי שמאלה במשעול שהתפתל בין אורנים ויצאתי בקרחת היער. נשארתי שם רגע, מטייל מתחת לשמש הקרה, תחת שמי אוקטובר הצלולים ועתירי הרוח, ולא עשיתי דבר אלא הקשבתי לדומייה הענֵפה של היער וניסיתי לשווא לדמיין את אורו של בוקר אחר, צח פחות, אותו בוקר בלתי-נתפש של ינואר, כאשר שישים שנה קודם לכן ובאותו מקום עצמו ראו חמישים גברים את המוות בבת אחת, ושניים מהם הצליחו לחמוק ממבט המדוזה שלו. כמצפה להתגלות שתפעפע אליי נשארתי שם שעה קלה, אך לא הרגשתי כלום. אחר-כך הסתלקתי מהמקום בדרכי לקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי: נדברתי לאכול ארוחת צהריים עם זָ'אוּמֶה פִיגֵרָס באותו יום, ואחר-הצהריים הוא הראה לי את קָן בּוּרֵל, הבית הישָׁן של משפחת פֵרֶה, את קָן פִּיזֵ'ם, הבית הישָׁן של משפחת פִיגֵרָס, ואת מָז דֶה לָה קָזָה נוֹבָה, מִקלטם הארעי של סַנְצֶ'ס מָסָס, של האחים פִיגֵרָס ושל אַנְזֵ'לַטְס. קָן בּוּרֵל היה משק שניצב על גבול המועצה המקומית של פָּלוֹל דֶה רֵבַּרְדִיט; קָן פִּיזֵ'ם נמצא בקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי; מָז דֶה לָה קָזָה נוֹבָה היה בין שני הכפרים ובלב היער. קָן בּוּרֵל עמד שומם אך לא חרב, כמוהו כקָן פִּיזֵ'ם; מָז דֶה לָה קָזָה נוֹבָה היה שומם וחרב גם יחד. אין ספק ששישים שנה קודם לכן היו שלושת הבתים שונים לגמרי, אולם הזמן טִשטש את השוני, ותחושת חוסר-המגן המשותפת לשלושתם, אווירה של שלדי אבן שבין צלעותיהם נטולות-הבשר מייללת הרוח בערבי הסתיו, לא רמזה בשום פנים ואופן שמישהו חי בהם אי-פעם.

  הודות לזָ'אוּמֶה פִיגֵרָס, אשר סוף-סוף קיים את הבטחתו ושימש מתווך זריז, עלה בידי לשוחח עם דודו ז'וּאָקִים, עם מָרִיָּה פֵרֶה ועם דָּנִיאֵל אַנְזֵ'לַטְס. שלושתם עברו את שנתם השמונים: למָרִיָּה פֵרֶה מלאו 88; לפִיגֵרָס ולאַנְזֵ'לַטְס, 82. השלושה שמרו על זיכרונם הטוב, או לכל הפחות שימרו היטב את זיכרון פגישתם עם סַנְצֶ'ס מָסָס ואת זכר הנסיבות שנלוו אליו, כמו היו אלה עובדה מכרעת בחייהם וכאילו נזכרו בה לעתים קרובות. בגרסות השלושה נמצאו הבדלים, אך לא סתירות, וביותר מנקודה אחת הגרסות השלימו אלה את אלה, כך שלא היה קשה להרכיב מחדש את תצרף ההרפתקה של סַנְצֶ'ס מָסָס בהסתמך על עדויותיהם, ואגב השלמת המקומות שחסרו בהן בעזרת היגיון ושמץ של דמיון. אולי כיוון שלאיש אין עוד זמן להקשיב לאנשים שהגיעו לגיל מסוים, קל וחומר כאשר הם נזכרים באפיזודות מימי נעוריהם, השלושה דיברו בחפץ-לב, ויותר מפעם נאלצתי לתעל את הזרימה חסרת-הסדר של זיכרונותיהם לאפיק הנכון. אני יכול להעלות על דעתי שהם קישטו פה ושם נסיבות זניחות כלשהן, איזשהו פרט צדדי, אך לא ששיקרו, מפני שאילו היו משקרים, השקר לא היה מוצא את מקומו בתצרף אלא מסגיר אותם. ממילא היו שלושתם כה שונים איש מרעהו, שבעיניי לא היה ביניהם שום דבר משותף פרט לעובדה ששלושתם היו ניצולים, זוכי התוספת המתעתעת של היוקרה שגיבורי ההווה – הווה שהוא תמיד רגיל, נדוש וחסר כל זוהַר – מעניקים לעתים קרובות לגיבורי העבר, עבר שאנחנו מכירים אך ורק באמצעות מסננת הזיכרון, ולפיכך הריהו תמיד חריג, סוער ועתיר מעללי גבורה: פִיגֵרָס היה גבוה וחסון, ומראהו כמעט שידר נעורים – חולצת משבצות, כובע מלחים, ג'ינס מהוה – גבר שהרבה לנסוע, בעל חיוניות אדירה, ושיחתו שופעת פרצי מחוות, קריאות ורעמי צחוק; מָרִיָּה פֵרֶה, שלפי מה שזָ'אוּמֶה פִיגֵרָס סיפר לי מאוחר יותר, מצאה לנכון להתגנדר והלכה למספרה לפני שקיבלה את פניי בביתה שבקוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי – בית שבזמנו שימש בר הכפר ומכולת גם יחד, ושעדיין שימר בכניסה, כמעט כמו שרידים קדושים, דלפק שיש ומאזניים – היתה פצפונת ומתוקה, סטתה מהעניין תדיר, ועיניה היו לסירוגין מרושעות ולחות, כי לא עלה בידה לפסוח במהלך השיחה על המלכודות שהנוסטלגיה טמנה לה, עיניים צעירות, שצבען וזרימתן הזכירו פלג קיצי. אשר לאַנְזֵ'לַטְס, הראיון אתו היה מכריע בחשיבותו. מכריע מבחינתי, ברצוני לומר; או, ליתר דיוק, מבחינת הספר הזה.

  זה שנים רבות שאַנְזֵ'לַטְס ניהל במרכז בַּנְיוֹלֶס אכסניה שתפסה חלק מבית אחוזה יפה ורעוע, אשר התברך בחצר גדולה עם עמודים ואולמות מרווחים ומוצלים. כשהכרתי אותו, היה בשלבי התאוששות מהתקף לב – גבר אטי ורצוץ, שתנועותיו, אשר ניחנו בחגיגיות נזירית כמעט, עמדו בניגוד לתמימות הילד של רבות מהבחנותיו, לצביון איש-העסקים הקטלאני הקטן ולהווייתו האטית ושפלת-הרוח. איני יודע אם אני מפריז בהאמיני כי, כמו לפִיגֵרָס ולמָרִיָּה פֵרֶה, גם לאַנְזֵ'לַטְס החמיא במידת-מה העניין שגיליתי בו; אני יודע שהוא נהנה מאוד להיזכר בז'וּאָקִים פִיגֵרָס – חברו הטוב ביותר במשך שנים ואדם שאותו לא ראה זה זמן רב – ובהרפתקה המשותפת של שניהם במלחמה, ובשעה שהקשבתי לו מתאמץ להציג אותה בתור משובת נעורים חסרת כל חשיבוּת, חשתי שיש לה כל החשיבוּת שבעולם בעיניו, אולי מפני שהוא הרגיש שהיא היתה ההרפתקה האמתית היחידה בחייו, או לפחות היחידה שבּה היה יכול להתגאות בלי מורא שמא שגה. הוא סיפר לי על-אודותיה שעה ארוכה; לאחר מכן סיפר לי על התקף הלב שעבר, על מצב עסקיו, על אשתו, על בניו, על נכדתו היחידה. הבנתי שכבר מזמן בער לו לדבר עם מישהו על העניינים האלה; הבנתי שהקשבתי לו רק כפיצוי על שסיפר לי את סיפורו. נכלם, ריחמתי עליו, וכשעלה על דעתי ששילמתי כבר את חובי, רציתי להיפרד ממנו לשלום, אבל כיוון שהתחיל לרדת גשם, אַנְזֵ'לַטְס התעקש להתלוות אליי עד לתחנת האוטובוס.

  "עכשיו שאני נזכר," אמר בשעה שחצינו מתחת למטרייה כיכר מלאת שלוליות – הוא התמהמה במילותיו, ולא יכולתי לא לחשוב כי אותו זיכרון לא היה אלא פתיון של הרגע האחרון, פתיון שנועד לעכב את הסתלקותי – "לפני שסַנְצֶ'ס מָסָס עזב, הוא אמר לנו שהוא מתכוון לכתוב ספר על כל זה, ספר שאנחנו נופיע בו ושיקראו לו חַיָּלֵי סָלָמִיס. שם מוזר, לא? הוא גם אמר שישלח לנו את הספר, אבל הוא לא עשה את זה." אַנְזֵ'לַטְס נשא אליי את עיניו: אור אחד הפנסים הטביע השתקפות כתומה בזגוגיות משקפיו, ולרגע ראיתי בארובות עיניו הגרומות וכן בהתבלטות מצחו ועצמות לחייו ובלסתו המזֻוותת את ציור גולגלתו. "אתה אולי יודע אם הוא כתב את הספר?"

  צמרמורת קור חלפה בגווי. עמדתי להשיב לו בחיוב, אך התעשתי מבעוד מועד: 'אם אגיד לו שסַנְצֶ'ס מָסָס אכן כתב את הספר, הוא ירצה לקרוא אותו ויגלה את השקר.' בתחושה שאיכשהו אני בוגד באַנְזֵ'לַטְס, עניתי לו ביבושת:

  "לא."

  "הוא לא כתב אותו או שאתה לא יודע אם הוא כתב אותו?"

  "אני לא יודע אם הוא כתב אותו," שיקרתי, "אבל אני מבטיח לך לברר את העניין."

  "תברר." אַנְזֵ'לַטְס הוסיף ללכת. "ואם יתברר שהוא כתב את הספר, הייתי רוצה שתשלח לי אותו. בטוח שהוא מספר עלינו, כבר סיפרתי לך שהוא תמיד אמר לנו שהצלנו את חייו. הייתי שמח מאוד לקרוא את הספר ההוא. אתה מבין את זה, נכון?"

  "בוודאי," אמרתי, ובלי שאחדל להרגיש שאני פשוט טינופת, הוספתי: "אבל אין לך מה לדאוג: ברגע שאמצא אותו, אשלח לך אותו."

  למחרת, ברגע שהגעתי לעיתון, ניגשתי ללשכת העורך הראשי וביקשתי חופשה.

  "מה?" הוא שאל באירוניה. "עוד רומאן?"

  "לא," השבתי בשביעות-רצון, "סיפור אמתי."

  הסברתי לו מהו סיפור אמתי. הסברתי לו במה עוסק הסיפור האמתי שלי.

  "מוצא חן בעיניי", הוא אמר. "יש לך כבר כותרת?"

  "אני חושב שכן", עניתי. "חַיָּלֵי סָלָמִיס."