משמעות האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: חמוטל בר-יוסף
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: שירה, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 235 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 55 דק'

ולדימיר סולוביוב

ולדימיר סרגייביץ סולוביוב (1900-1853) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות, שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה.
בין מעריציו היה דוסטויבסקי, שתיאר אותו בדמות האב זוסימה ברומן האחים קרמזוב. אחד העם, דובנוב, ביאליק ושלום אש התייחסו בכתביהם לדעותיו. הראי"ה קוק אף ראה בו אחד מחסידי אומות העולם. "אני (...) נושאים את עינינו אל שירתו של סולוביוב (...) ורואים בה פתח תקופה", כתב עליו אברהם שלונסקי, שתרגם משיריו לעברית.
כתיבתו של סולוביוב נותנת ביטוי להשכלתו הרחבה, שכללה גם ידיעת עברית, תנ"ך, תלמוד וקריאה בזוהר.
סופיה, הראון בכתביוהמקובצים כאן, הוא חיבורו ההגותי הראשון שנכתב בצרפתית בזמן מסע על פני אירופה ומצרים. החיבור לא פורסם בחייו ונשאר בעיזבונו ככתב-יד.
את משמעות האהבה, חיבורו המפורסם ביותר, כתב לאחר שסיים כתיבת 130 ערכים פילוסופיים ל"מילון האנציקלופדי" הגדול, וחזר לכתיבת פילוסופיה "טהורה".

תקציר

ולדימיר סרגייביץ' סולוביוב (1853-1900) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות, שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה.
בין מעריציו היה דוסטויבסקי, שתיאר אותו בדמות האב זוסימה ברומן האחים קרמזוב. אחד העם, דובנוב, ביאליק ושלום אש התייחסו בכתביהם לדעותיו. הראי"ה קוק אף ראה בו אחד מחסידי אומות העולם.
"אנו (...) נושאים את עינינו אל שירתו של סולוביוב (...) ורואים בה פתח תקופה", כתב עליו אברהם שלונסקי, שתרגם משיריו לעברית.
כתיבתו של סולוביוב נותנת ביטוי להשכלתו הרחבה, שכללה גם ידיעת עברית, תנ"ך, תלמוד וקריאה בספר הזוהר.
"סופיה", הראשון בכתביו המקובצים כאן, הוא חיבורו ההגותי הראשון ונכתב בצרפתית בזמן מסע על פני אירופה ומצרים. החיבור לא פורסם בחייו ונשאר בעיזבונו ככתב-יד.
את "משמעות האהבה", חיבורו המפורסם ביותר, כתב לאחר שסיים כתיבת 130 ערכים פילוסופיים ל"מילון האנציקלופדי" הגדול, וחזר לכתיבה פילוסופית "טהורה".
"התלמוד והפולמוסים העכשוויים עליו באוסטריה ובגרמניה", כתב הגנה נלהב על רוחו המוסרית של החוק התלמודי, התפרסם לראשונה בשנת 1886.
תרגום מרוסית, מבוא והערות: חמוטל בר יוסף.

פרק ראשון

שָׁלֹש פְּגִישׁוֹת[14]
 
(מוסקבה – לונדון – מצרים, 1862, 1875, 1876)
  פּוֹאֶמָה
 
נִצַּחְתִּי אֶת הַמָּוֶת כְּבָר בַּהַתְחָלָה
 בָּאַהֲבָה שָׁבַרְתִּי אֶת כַּבְלֵי הָעֵת,
הוֹ יְדִידָה נִצְחִית, שְׁמֵךְ לֹא נִגְלָה,
תָּחוּשִׁי רַק בַּלַּחַן הָרוֹטֵט…
 
כְּשֶלֹא עוֹד הֶאֱמַנְתִּי בְּתֵבֵל הָרַמָּאִית
הַמְּכֻסָּה קְלִפָּה עָבָה שֶׁל חֹמֶר,
נָגַעְתִּי בְּשׁוּלֵי פַּרְפּוּרְיָה עִילָאִית
הזֹהר  הָעֶלְיוֹן נוֹדַע לִי בְּאֵין אֹמֶר.  
 
נִגְלֵית לְמַבָּטִי הַחַי לֹא פַּעַם, כִּי שָׁלֹש –
לֹא לִתְנוּעוֹת הַמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד, הוֹ לֹא!
הָיִית עֶזְרָה, אוֹ גְּמוּל, אוֹ אוֹת קָדוֹש,
תְּשׁוּבָה הָיִית לְבַקָּשׁוֹת הַלֵּב וּלְקוֹלוֹ.
 
1
 
לָרִאשׁוֹנָה – כָּל-כַּךְ מִזְּמָן הָיְתָה אוֹתָהּ פְּגִישָׁה!
חָלְפוּ שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁש שָׁנִים תְּמִימוֹת,
מֵאָז שֶׁנִּשְׁמָתִי, נִשְׁמַת יַלְדּוּת, לְפֶתַע מִשְּׁשָה
כְּמִיהָה לְאַהֲבָה וּבֶהָלָה סְתוּמָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת.
 
הָיִיתִי אָז בֶּן תֵּשַׁע, בַּת תֵּשַׁע הָיְתָה הִיא[15].
"הָיָה יוֹם מַאי יָפֶה בְּמוֹסְקְבָה", כְּדִבְרֵי פֶט.[16]
הִתְוַדֵּיתִי. שְׂתִיקָה. הוֹ אֱלֹהִים!
יֵשׁ מִתְחָרֶה. אַ! הוּא יִתֵּן דִּין, הוּא יִשָּׁפֵט.
 
דּוּ-קְרָב! דּוּ-קְרָב! תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּחַג הָעֲלִיָּה.[17]
הַנְּשָׁמָה רוֹתַחַת בְּשֶׁטֶף עִנּוּיֵי תְּשׁוּקָה.
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי…   נִשְׁמַת כָּל חַי…  תְּהַלֵּל  יָהּ[18]…
הַצְּלֵיל זִמְרֵר וְהִתְמַשֵּׁךְ, קָפָא, נִתְקַע.
 
פָּתוּחַ הַמִּזְבֵּחַ… אַךְ אֵי הַכֹּמֶר, הַדֲּיַאקוֹן?
וְאֵי הָאֲנָשִׁים, הַקְּהִלָּה הַמִּתְפַּלֶּלֶת?
דָּלַל לְפֶתַע זֶרֶם הַתְּשׁוּקוֹת עַד חִדָּלוֹן.
רַק תְּכֵלֶת מִסָּבִיב, בְּתוֹךְ נַפְשִׁי רַק תְּכֵלֶת.  
 
אוֹפֶפֶת אוֹר תָּכֹל,  זָהֹב  וּמְנַגֵּן,
וּפֶרַח בְּיָדֵךְ מֵאֲרָצוֹת  שֶׁל מַעְלָה
עָמַדְתְּ עִם חִיּוּךְ כָּל-כַּךְ קוֹרֵן
הֵנַדְתְּ רֹאש וְנֶעֱלַמְתְּ בָאֲפֵלָה.
 
אָז אַהֲבָה שֶׁל יֶלֶד נַעַשְׂתָה לִי מוּזָרָה,
נַפְשִׁי הָפְכָה עִוֶּרֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, לְכָל הַיֵּשׁ...
רַק הָאוֹמֶנֶת הַגֶּרְמָנִיָּה בְּעָגְמָה רַבָּה אָמְרָה:
ווֹלוֹדִינְקָה - אַח, זוֹ יוֹתֵר מִדַּי טִפֵּשׁ!"
 
2
 
שָׁנִים עָבְרוּ. M. A. וְגַם מַרְצֶה הָיִיתִי כְּבָר
כְּשֶׁגָּמָאתִי מֶרְחַקִּים לָרִאשׁוֹנָה בְּחוּ"ל:
בֶּרְלִין, הַנוֹבֶר, קֶלן -הַכֹּל חָלַף בָּהוּל,
לְפֶתַע צָץ,  וּכְבָר חָלַף לוֹ וְנִסְתָּר.  
 
לֹא לְפָּרִיז, מֶרְכַּז תֵּבֵל, לֹא לְקַצְוֵי סְפָרָד
לֹא בְּרַק הַצִּבְעוֹנִין שֶׁל הַמִּזְרָח אוֹתִי מָשַׁךְ,
הַמּוּזֵיאוֹן הַבְּרִיטִי הוּא לִי הָיָה חֲלוֹם אֶחָד,[19]
וּבַמָּקוֹם הָהוּא בָּא חֲלוֹמִיוְלֹא הֻפְרַךְ.
 
הַאִם אֶשְׁכַּח אֶתְכֶן, שָׁנָה וָחֵצִי מֻפְלָאוֹת?
לֹא מַרְאוֹת שָׁוְא שֶׁל יֹפִי מְעֻוָּת,
לֹא בִּלּוּיֵי חֶבְרָה, לֹא טֶבַע, לֹא תְּשׁוּקוֹת –
בְּנִשְׁמָתִי כֻּלָּהּ, כֻּלָּהּ,  מָשַׁלְתְּ רַק אַתְּ.
 
אַחַת הִיא לִי אִם הֲמוֹנִים כְּמוֹ בַּחֲלוֹם הוֹלְכִים
אִם מְכוֹנוֹת מְטַרְטְרוֹת נוֹשְׁמוֹת עָשָן. מִצִּדִּי -
שֶׁיִּתְמַסְּדוּ עַל מְכוֹנָם גּוּשִׁים  קְשׁוּחִים,
דְּמָמָה קְדוֹשָׁה, אֲנִי כָּאן יְחִידִי.
 
נוּ, כַּמּוּבָן, cum grano salis: י[20]
בּוֹדֵד הָיִיתִי אַךְ לֹא מִיזַנתְּרוֹפּ;[21]
לִפְגֹּש גַּם אֲנָשִׁים לֹא מְעַטִּים יָצָא לִי
אֶת שְׁמוֹ שֶׁל מִי מֵהֶם אוּכַל כָּעֵת לַחְשֹׂף?
 
חֲבָל, מִשְׁקַל שִׁירִי אֵינוֹ מַתְאִים
לִשְׁמוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹּא הָיוּ כֹּה בִּלְתִּי יְדוּעִים.    
אוֹמַר: שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה עוֹשֵׂי נִסִּים בְּרִיטִים
גַּם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דּוֹצֶנְטִים  מוֹסְקְבָאִים.
 
וּבְכָל זֹאת יְחִידִי אֲנִי עִם הַסְּפָרִים
וְהַאֲמִינוּ לִי אוֹ לֹא –  הָאֵל יוֹדֵעַ-
שֶׁכָּכָה בָּחֲרוּ  בִּי הַכּוֹחוֹת  הַנִּסְתָּרִים
לִקְרֹא כָּל מַה שֶׁרַק נִתָּן - עָלֶיהָ.
 
וְכַאֲשֶׁר הַחֵשֶׁק הַחוֹטֵא דָּחַק
לִקְרֹא סְפָרִים מֵ"אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת"
מָצָאתִי שָׁם רַק פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁל סְרָק
שֶׁהֵשִׁיבוּנִי לְבֵיתִי נָבוֹךְ עִם עֶרֶב.
 
וּפַעַם – זֶה קָרָה לִקְרַאת הַסְּתָו –
אָמַרְתְּי לָהּ: "הוֹ פֶּרַח אֱלֹהוּת!
אַתְּ כָּאן, אֲנִי מַרְגִּישׁ –  לָמָה עַכְשָׁו
אַתְּ לֹא נִגְלֵית, מֵאָז שְׁנוֹת הַיַּלְדּוּת?"
 
וְאַךְ אֶת הַמִּלִּים הָגִיתִי כָּכָה
וּפֶתַע הִתְמַלֵּא הַכֹּל זָהָב וּתְכֵלֶת
וְהִיא נִצֶּבֶת לְפָנָי זוֹרַחַת -
שֶׁלָּהּ, שֶׁלָּהּ הֵם הַפָּנִים הָאֵלֶּה.
 
וְהֶרֶף עַיִן  זֶה הָפַךְ לְאֹשֶׁר מְמֻשָּׁךְ,
לְעִנְיְנֵי חֻלִּין  שׁוּב אֲדִישָׁה  הַנֶּפֶשׁ,
וְאִם שְׁמוּעָה שֶׁל "רְצִינוּת" פָּגְשָׁה,
בִּלְתִּי-מוּבֶנֶת נִרְאֲתָה לָהּ, מְטֻפֶּשֶת.
 
3
 
אָמַרְתִּי לָהּ: "פָּנַיִךְ לִי נִגְלוּ לְפֶלֶא,
אוּלָם בְּכָל כֻּלֵּךְ אֶרְצֶה לַחֲזוֹת.
מַה שֶׁנָּתַּתְּ בְּלִי קַמְצָנוּת לַיֶּלֶד,
הַתְסָרְבִי לַנַּעַר שֶׁכַּזֹּאת?  
 
"לֵךְ לְמִצְרַיִם!" בְּתוֹכִי פָּשַׁט קוֹל חָם.
לְפָּרִיז! עִם הֶעָשָׁןנִשֵֹּאתִי שָׁמָּה לִהְיוֹת.
הָרֶגֶשׁ נֶגֶד הַתְּבוּנָה אֲפִלּוּ לֹא נִלְחָם.
שָתְקָה לָהּ הַתְּבוּנָה  כְּמוֹ אִידִיוֹט.
 
לִקְרָאת לִיוֹן, טוֹרִינוֹ, פִּיאצֵ'נצָה וְאַנְקוֹנָה,
אֶל פָּרְמָה, בָּארִי, בְּרִינְדִיזִי – וּכְבָר
בְּחֵיק כָּחֹל וּמְרַטֵּט מַמָּשׁ כָּמוֹנִי
סְפִינַת קִטּוֹר אַנְגְלִית תִּדְהַר.
 
קִבַּלְתִּי בְּקָהִיר קוֹרַת גַּג וְאַשְׁרָאי
מֵאֵת מָלוֹן "אַבַּאט". אֲבוֹי, הוּא כְּבָר שָׁבַק -  
מָקוֹם צָנוּעַ, נֹחַ, מְצֻיָּן, אַשְׁרַי!
כַּמָּה רוּסִים הָיוּ שָׁם גַּם, אֲפִלּוּ מִמּוֹסְקְבָה.
 
וְאֶת כֻּלָּם שִׁעְשֵׁעַ הַגֶּנֶרַל מֵחֶדֶר טֵי"ת
שֶׁאֶת מוֹרֶשֶׁת הַקַּוְקַז הִכִּיר.
לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ לֹא חֵטְא – מִזְּמָן הוּא מֵת,
לֹא לְרָעָה אוֹתוֹ אַזְכִּיר.
 
אוֹתוֹ פָדֶיֶב רוֹסְטִיסְלַב הָיָה דֵּי מְפֻרְסָם,[22]
עִם פְּרִישָׁתוֹ מִמִּלְחָמוֹת הִתְחִיל לִכְתֹּב.
עַל חֲתִיכוֹת מְקוֹמִיּוֹת אוֹ כְּנֵסִיּוֹת מִשָּׁם
יָדַע הֲמוֹן מִמְּקוֹרוֹת סְמוּיִים לָרֹב.
 
 
שְׁתֵי פְּעָמִים  בַּיּוֹם יָצָאנוּ לֶאֱכֹל  בְּיַחַד
וְהוּא בַּעֲלִיזוּת, כְּמוֹ יֶלֶד, לֹא שָׁתַק לְרֶגַע,
לֹא הִשְׁתַּמֵּט מֵאַנֶקְדּוֹטָה מְמֻלַּחַת
וְהִתְפַּלְסֵף כְּכָל שֶׁיְּכָלְתּוֹ הָיְתָה מַשֶּׂגֶת.
 
 וּבְתוֹךְ כַּךְ חִכִּיתִי לַפְּגִישָׁה הַיְּקָרָה.
וְהִנֵּה, פַּעַם, בְּשָׁעָה שְׁקֵטָה שֶׁל לַיְלָה חָם,  
כְּמוֹ רוּחַ חַשְׁתִּי נְשִׁימָה קְרִירָה:
" בְּלֵב מִדְבָּר אֲנִי – לֵךְ אַחֲרַי לְשָׁם".
 
לִצְעֹד בָּרֶגֶל (מִלּוֹנְדוֹן לְמִדְבַּר סַהֲרָה
אֵין נְסִיעוֹת לְנֹעַר בְּלִי תַּשְׁלוּם
וַהֲרֵי אֲנִי יָמִים רַבִּים חַי עַל אַשְׁרַאי
וּבְכִיסִי כָּעֵת אֵין וְלֹא כְלוּם.)
 
לְאָן? הָאֵל יוֹדֵעַ, בְּלִי כֶּסֶף, בְּלִי עֶזְרָה,
וּבְיוֹם יָפֶה  אֶחָד הֶחְלַטְתִּי לָזוּז
כְּמוֹ הַדּוֹד וְלַאג שֶׁעָלָיו כָּתַב נֶקְרַסוֹב[23]
(נוּ, אֵיכְשֶׁהוּ  מָצָאתִי גַּם חָרוּז).
 
בְּלֵב מִדְבָּר – אַתְּבְּוַדַאי צָחַקְתְּ-
בִּמְּעִיל וּבְצִּילִינְדֶּר, וְאָכֵן
כְּמוֹ שָׂטָן נִרְאֵיתִי לְבֶּדוּאִי עָנָק
שֶׁכָּל-כַּךְ נִבְהַל מִמֶּנִּי,  וְלָכֵן
 
 
כִּמְעַט הָרַג אוֹתִי, -  אַחַר כַּךְ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת,
בְּעַרְבִית, שְׁנֵי שֵׁיכִים בְּנֵי שְׁבָטִים זָרִים
טִכְּסוּ עֵצָה, קָשְׁרוּ לִי אֶת יָדַי הַמְפֻתָּלוֹת
כְּמוֹ לְעֶבֶד, בְּלִי דִּבּוּרִים מְיֻתָּרִים
 
הוֹבִילוּ אוֹתִי הָלְאָה, וּלְפֶתַע נָהֲגוּ כַּאֲצִילִים,
הִתִּירוּ אֶת יָדַי, וְהִסְתַּלְּקוּ מַמָּשׁ כְּמוֹת
שֶׁבָּאוּ. עִמָּךְ אֶצְחַק  נָא: אָדָם דּוֹמֶה לֵאלֹהִים
כְּשֶׁהוּא צוֹחֵק אַחֲרֵי צָרוֹת חוֹלְפוֹת וְנֶעֱלָמוֹת.
 
וּבֵינָתַיִם יָרַד לַיְלָה תָּמֵהַּ,
אִלֵּם, בְּלֹא כִּרְכּוּרִים וּמְלִיצוֹת.
סְבִיבִי רַק דּוּמִיָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ,
רַק אֲפֵלָה אֲנִי רוֹאֶה וְנִצּוֹצוֹת.
 
רָבַצְתִּי  עַל הָאָרֶץ, הִבַּטְתִּי וְהִקְשַׁבְתִּי…
לְפֶתַע תַּן בְּרֹב זָדוֹן פָּצַח בִּילֵל;
דִּמִּיתִי שֶׁהוּא כְּבָר אוֹכֵל אוֹתִי
וַאֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מֵרִים מַקֶּל.
 
תַּן זֶה עוֹד כְּלוּם! גַּם נוֹרָא קַר …
בַּיּוֹם לוֹהֵט כָּאֵשׁ, בַּלַּיְלָה כְּפוֹר צִנָּה,  
הַכּוֹכָבִים קוֹרְצִים בְּאוֹר בָּהִיר אַכְזָר,
וְהַנִּצְנוּץ וְגַם הַקּוֹר חוֹבְרִים נֶגֶד הַשֵּׁנָה.
 
זְמָן רַב שָׁכַבְתִּי כַּךְ, בְּנִים לֹא נִים אָיוֹם,
 וְהִנֵּה נְשִׁיבָה עָלַי: "הֵרָדֵם יְדִיד נָעִים!"
וְנִרְדַֹמְתִּי; וּכְשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֶל הַיּוֹם
גַּם אָרֶץ גַּם שָׁמַיִם נָדְפוּ וְרָדִים.
 
וּבְזֹהַר הַפַּרְפּוּרְיָה הַשְּׁמֵימִית
עֵינַיִךְ, מְלֵאוֹת אֵשׁ תְּכֵלֶת,
הִבִּיטוּ בִּי, כְּמוֹ זְרִיחַת בְּרֵאשִׁית
שֶׁל אוֹר בְּיוֹם בְּרִיאַת הַחֶלֶד.
 
 אֲשֶׁר הוֹוֶה, אֲשֶׁר הָיָה, אֲשֶׁר עָתִיד לִקְרוֹת –
הַכֹּל הָיָה עָטוּף שָׁם בְּמַבָּט דּוֹמֵם אֶחָד …
לְמַטָּה מַכְחִילִים יָמִים וּנְהָרוֹת,
שֶׁלֶג עַל פִּסְגּוֹת הָרִים, יַעֲרוֹת עַד.
 
כָּל זֹאת רָאִיתִי, וְהַכֹּל הָיָה אֶחָד בִּלְבַד –
הַכֹּל הָיָה רַק צֶלֶם יָפְיָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה…
כָּל מַה שֶׁאֵין מִדָּה לוֹ בָּהּ נִמְדָּד
מוּלִי, בְּתוֹךְ תּוֹכִי - רַק אַתְּ שָׁם.
 
הוֹ, הַזּוֹרַחַת! לֹא רִמִּית אוֹתִי:
אֶת כָּל כֻּלֵּךְ רָאִיתִי בַּמִּדְבָּר…
לֹא יִכְמְשׁוּ הַשּׁוֹשָנִים בְּנִשְׁמָתִי
בְּעֵמֶק הַבָּכָא בְּכָל אֲשֶׁר אֶדְהַר.
 
רַק הֶרֶף עַיִן! הַמַּרְאֶה שָׁב וְנִסְתָּר –
כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ צָנַח אֶל שִׁפּוּלֵי מָרוֹם.
דְּמָמָה. הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּלֶּלֶת בַּמִּדְבָּר
וּבָהּ קוֹל פַּעֲמוֹן אֵינוֹ חָדֵל  לִפְעֹם.
 
הָרוּחַ הָיָה עֵר! אֲבָל הִתְחַלְּתִי לֹא לִרְאוֹת.
בְּכָל זֹאת צַמְתִּי שְׁנֵי יָמִים  תְּמִימִים.
אֲבוֹי! גַּם אִם הַנֶּפֶשׁ אֲנִינָה מְאֹד
רָעָב הוּא לֹא בַּת-דּוֹדָה, כַּךְ אוֹמְרִים.
 
פָּנִיתִי לְכִוּוּן הַנִּילוּס, לַמַּעֲרָב
וּלְבֵיתִי שֶׁבְּקָהִיר הִגַּעְתִּי עַד הָעֶרֶב.
אֶת חִיּוּכֵי הַוֶּרֶד הַנְּשָׁמָה שָׁמְרָה,
חוֹרִים נִגְלוּ בַּמַּגַּפַּיִם וּבַגֶּרֶב.
 
לַמִּתְבּוֹנֵן הַכֹּל נִרְאֶה מְאֹד טִפְּשִׁי
(עוּבְדּוֹת סִפַּרְתִּי, כִּסִּיתִי הַמַּרְאֶה).
בַּדּוּמִיָּה, הַגֶּנֶרַל מֵעַל צַלַּחַת עֲדָשִׁים
אָמַר בַּחֲשִׁיבוּת, תּוֹקֵעַבִּי מַבָּט בּוֹהֶה:
 
מוּבָן, גַּם  לַטִּפְּשׁוּת הַשֵּׂכֶל מַעֲנִיק זְכוּיוֹת,
אֲבָל מוּטַב לְהִשְׁתַּמֵּש בִּזְהִירוּת בַּזְּכוּת:
הֲרֵי קֵהוּת הַשֵּׂכֶל הַכְּלָלִית לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת
אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין כָּל סוּגֵי הַהִשְׁתַּגְּעוּת.
 
לָכֵן, אִם שֵׁם שֶׁל מְטֹרָף
אוֹ סְתָם טִפֵּש נִרְאֶה לְךָ מֵבִישׁ,
עַל הַמְּאֹרַע הַזֶּה אָסוּר לְךָ הֶגֶה נוֹסָף
לוֹמַר בִּפְנֵי וּבְאָזְנֵי שׁוּם אִישׁ."
 
הוּא הִתְלוֹצֵץ הַרְבֵּה, אַךְ לְנֶגְדִּי
כְּבָר נָח אוֹרוֹ שֶׁל עֲרָפֶל כָּחֹל
וְכַךְ, חָדוּר בַּיֹּפִי הַסּוֹדִי
רָחַקְתִּי מִקּוֹלוֹת הַחֹל.
 
 --------
 
בְּהֶבֶל הָעוֹלָם הַזֶּה אָנוּס,
עָטוּף קְלִפָּה עָבָה שֶׁל גַֹשְׁמִיּוּת
כַּךְ נִפְקְחוּ עֵינַי אֶל אַרְגָּמָן  כָּמוּס,
נָגַעְתִּי כַּךְ בְּזִיו הָאֱלֹהוּת.
 
נִצַּחְתִּי אֶת הַמָּוֶת בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה
חֲלוֹם לִבִּי אֶת אֲזִקֵּי הָעֵת כּוֹפֵף,
הוֹ יְדִידָה נִצְחִית, שְׁמֵך לֹא נִגְלָה,
וְאַתְּ סִלְחִי לִי עַל הַלַּחַן הָרוֹפֵף.
 
ׁ29-26 בספטמבר 1898
 
הערה: ערב סתווי ויער עבות עוררו אותי לבטא בחרוזים מבודחים את הדבר משמעותי ביותר שארע לי בחיי עד כה. שני ימים של זכרונות והדים עלו וצפו בתודעתי ללא מעצור, וביום השלישי היתה מוכנה האוטוביוגרפיה הקטנה הזאת, שמצאה חן בעיני משוררים אחדים ובעיני גברות אחדות.

ולדימיר סולוביוב

ולדימיר סרגייביץ סולוביוב (1900-1853) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות, שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה.
בין מעריציו היה דוסטויבסקי, שתיאר אותו בדמות האב זוסימה ברומן האחים קרמזוב. אחד העם, דובנוב, ביאליק ושלום אש התייחסו בכתביהם לדעותיו. הראי"ה קוק אף ראה בו אחד מחסידי אומות העולם. "אני (...) נושאים את עינינו אל שירתו של סולוביוב (...) ורואים בה פתח תקופה", כתב עליו אברהם שלונסקי, שתרגם משיריו לעברית.
כתיבתו של סולוביוב נותנת ביטוי להשכלתו הרחבה, שכללה גם ידיעת עברית, תנ"ך, תלמוד וקריאה בזוהר.
סופיה, הראון בכתביוהמקובצים כאן, הוא חיבורו ההגותי הראשון שנכתב בצרפתית בזמן מסע על פני אירופה ומצרים. החיבור לא פורסם בחייו ונשאר בעיזבונו ככתב-יד.
את משמעות האהבה, חיבורו המפורסם ביותר, כתב לאחר שסיים כתיבת 130 ערכים פילוסופיים ל"מילון האנציקלופדי" הגדול, וחזר לכתיבת פילוסופיה "טהורה".

עוד על הספר

  • תרגום: חמוטל בר-יוסף
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: שירה, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 235 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 55 דק'
משמעות האהבה ולדימיר סולוביוב
שָׁלֹש פְּגִישׁוֹת[14]
 
(מוסקבה – לונדון – מצרים, 1862, 1875, 1876)
  פּוֹאֶמָה
 
נִצַּחְתִּי אֶת הַמָּוֶת כְּבָר בַּהַתְחָלָה
 בָּאַהֲבָה שָׁבַרְתִּי אֶת כַּבְלֵי הָעֵת,
הוֹ יְדִידָה נִצְחִית, שְׁמֵךְ לֹא נִגְלָה,
תָּחוּשִׁי רַק בַּלַּחַן הָרוֹטֵט…
 
כְּשֶלֹא עוֹד הֶאֱמַנְתִּי בְּתֵבֵל הָרַמָּאִית
הַמְּכֻסָּה קְלִפָּה עָבָה שֶׁל חֹמֶר,
נָגַעְתִּי בְּשׁוּלֵי פַּרְפּוּרְיָה עִילָאִית
הזֹהר  הָעֶלְיוֹן נוֹדַע לִי בְּאֵין אֹמֶר.  
 
נִגְלֵית לְמַבָּטִי הַחַי לֹא פַּעַם, כִּי שָׁלֹש –
לֹא לִתְנוּעוֹת הַמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד, הוֹ לֹא!
הָיִית עֶזְרָה, אוֹ גְּמוּל, אוֹ אוֹת קָדוֹש,
תְּשׁוּבָה הָיִית לְבַקָּשׁוֹת הַלֵּב וּלְקוֹלוֹ.
 
1
 
לָרִאשׁוֹנָה – כָּל-כַּךְ מִזְּמָן הָיְתָה אוֹתָהּ פְּגִישָׁה!
חָלְפוּ שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁש שָׁנִים תְּמִימוֹת,
מֵאָז שֶׁנִּשְׁמָתִי, נִשְׁמַת יַלְדּוּת, לְפֶתַע מִשְּׁשָה
כְּמִיהָה לְאַהֲבָה וּבֶהָלָה סְתוּמָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת.
 
הָיִיתִי אָז בֶּן תֵּשַׁע, בַּת תֵּשַׁע הָיְתָה הִיא[15].
"הָיָה יוֹם מַאי יָפֶה בְּמוֹסְקְבָה", כְּדִבְרֵי פֶט.[16]
הִתְוַדֵּיתִי. שְׂתִיקָה. הוֹ אֱלֹהִים!
יֵשׁ מִתְחָרֶה. אַ! הוּא יִתֵּן דִּין, הוּא יִשָּׁפֵט.
 
דּוּ-קְרָב! דּוּ-קְרָב! תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּחַג הָעֲלִיָּה.[17]
הַנְּשָׁמָה רוֹתַחַת בְּשֶׁטֶף עִנּוּיֵי תְּשׁוּקָה.
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי…   נִשְׁמַת כָּל חַי…  תְּהַלֵּל  יָהּ[18]…
הַצְּלֵיל זִמְרֵר וְהִתְמַשֵּׁךְ, קָפָא, נִתְקַע.
 
פָּתוּחַ הַמִּזְבֵּחַ… אַךְ אֵי הַכֹּמֶר, הַדֲּיַאקוֹן?
וְאֵי הָאֲנָשִׁים, הַקְּהִלָּה הַמִּתְפַּלֶּלֶת?
דָּלַל לְפֶתַע זֶרֶם הַתְּשׁוּקוֹת עַד חִדָּלוֹן.
רַק תְּכֵלֶת מִסָּבִיב, בְּתוֹךְ נַפְשִׁי רַק תְּכֵלֶת.  
 
אוֹפֶפֶת אוֹר תָּכֹל,  זָהֹב  וּמְנַגֵּן,
וּפֶרַח בְּיָדֵךְ מֵאֲרָצוֹת  שֶׁל מַעְלָה
עָמַדְתְּ עִם חִיּוּךְ כָּל-כַּךְ קוֹרֵן
הֵנַדְתְּ רֹאש וְנֶעֱלַמְתְּ בָאֲפֵלָה.
 
אָז אַהֲבָה שֶׁל יֶלֶד נַעַשְׂתָה לִי מוּזָרָה,
נַפְשִׁי הָפְכָה עִוֶּרֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, לְכָל הַיֵּשׁ...
רַק הָאוֹמֶנֶת הַגֶּרְמָנִיָּה בְּעָגְמָה רַבָּה אָמְרָה:
ווֹלוֹדִינְקָה - אַח, זוֹ יוֹתֵר מִדַּי טִפֵּשׁ!"
 
2
 
שָׁנִים עָבְרוּ. M. A. וְגַם מַרְצֶה הָיִיתִי כְּבָר
כְּשֶׁגָּמָאתִי מֶרְחַקִּים לָרִאשׁוֹנָה בְּחוּ"ל:
בֶּרְלִין, הַנוֹבֶר, קֶלן -הַכֹּל חָלַף בָּהוּל,
לְפֶתַע צָץ,  וּכְבָר חָלַף לוֹ וְנִסְתָּר.  
 
לֹא לְפָּרִיז, מֶרְכַּז תֵּבֵל, לֹא לְקַצְוֵי סְפָרָד
לֹא בְּרַק הַצִּבְעוֹנִין שֶׁל הַמִּזְרָח אוֹתִי מָשַׁךְ,
הַמּוּזֵיאוֹן הַבְּרִיטִי הוּא לִי הָיָה חֲלוֹם אֶחָד,[19]
וּבַמָּקוֹם הָהוּא בָּא חֲלוֹמִיוְלֹא הֻפְרַךְ.
 
הַאִם אֶשְׁכַּח אֶתְכֶן, שָׁנָה וָחֵצִי מֻפְלָאוֹת?
לֹא מַרְאוֹת שָׁוְא שֶׁל יֹפִי מְעֻוָּת,
לֹא בִּלּוּיֵי חֶבְרָה, לֹא טֶבַע, לֹא תְּשׁוּקוֹת –
בְּנִשְׁמָתִי כֻּלָּהּ, כֻּלָּהּ,  מָשַׁלְתְּ רַק אַתְּ.
 
אַחַת הִיא לִי אִם הֲמוֹנִים כְּמוֹ בַּחֲלוֹם הוֹלְכִים
אִם מְכוֹנוֹת מְטַרְטְרוֹת נוֹשְׁמוֹת עָשָן. מִצִּדִּי -
שֶׁיִּתְמַסְּדוּ עַל מְכוֹנָם גּוּשִׁים  קְשׁוּחִים,
דְּמָמָה קְדוֹשָׁה, אֲנִי כָּאן יְחִידִי.
 
נוּ, כַּמּוּבָן, cum grano salis: י[20]
בּוֹדֵד הָיִיתִי אַךְ לֹא מִיזַנתְּרוֹפּ;[21]
לִפְגֹּש גַּם אֲנָשִׁים לֹא מְעַטִּים יָצָא לִי
אֶת שְׁמוֹ שֶׁל מִי מֵהֶם אוּכַל כָּעֵת לַחְשֹׂף?
 
חֲבָל, מִשְׁקַל שִׁירִי אֵינוֹ מַתְאִים
לִשְׁמוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹּא הָיוּ כֹּה בִּלְתִּי יְדוּעִים.    
אוֹמַר: שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה עוֹשֵׂי נִסִּים בְּרִיטִים
גַּם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דּוֹצֶנְטִים  מוֹסְקְבָאִים.
 
וּבְכָל זֹאת יְחִידִי אֲנִי עִם הַסְּפָרִים
וְהַאֲמִינוּ לִי אוֹ לֹא –  הָאֵל יוֹדֵעַ-
שֶׁכָּכָה בָּחֲרוּ  בִּי הַכּוֹחוֹת  הַנִּסְתָּרִים
לִקְרֹא כָּל מַה שֶׁרַק נִתָּן - עָלֶיהָ.
 
וְכַאֲשֶׁר הַחֵשֶׁק הַחוֹטֵא דָּחַק
לִקְרֹא סְפָרִים מֵ"אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת"
מָצָאתִי שָׁם רַק פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁל סְרָק
שֶׁהֵשִׁיבוּנִי לְבֵיתִי נָבוֹךְ עִם עֶרֶב.
 
וּפַעַם – זֶה קָרָה לִקְרַאת הַסְּתָו –
אָמַרְתְּי לָהּ: "הוֹ פֶּרַח אֱלֹהוּת!
אַתְּ כָּאן, אֲנִי מַרְגִּישׁ –  לָמָה עַכְשָׁו
אַתְּ לֹא נִגְלֵית, מֵאָז שְׁנוֹת הַיַּלְדּוּת?"
 
וְאַךְ אֶת הַמִּלִּים הָגִיתִי כָּכָה
וּפֶתַע הִתְמַלֵּא הַכֹּל זָהָב וּתְכֵלֶת
וְהִיא נִצֶּבֶת לְפָנָי זוֹרַחַת -
שֶׁלָּהּ, שֶׁלָּהּ הֵם הַפָּנִים הָאֵלֶּה.
 
וְהֶרֶף עַיִן  זֶה הָפַךְ לְאֹשֶׁר מְמֻשָּׁךְ,
לְעִנְיְנֵי חֻלִּין  שׁוּב אֲדִישָׁה  הַנֶּפֶשׁ,
וְאִם שְׁמוּעָה שֶׁל "רְצִינוּת" פָּגְשָׁה,
בִּלְתִּי-מוּבֶנֶת נִרְאֲתָה לָהּ, מְטֻפֶּשֶת.
 
3
 
אָמַרְתִּי לָהּ: "פָּנַיִךְ לִי נִגְלוּ לְפֶלֶא,
אוּלָם בְּכָל כֻּלֵּךְ אֶרְצֶה לַחֲזוֹת.
מַה שֶׁנָּתַּתְּ בְּלִי קַמְצָנוּת לַיֶּלֶד,
הַתְסָרְבִי לַנַּעַר שֶׁכַּזֹּאת?  
 
"לֵךְ לְמִצְרַיִם!" בְּתוֹכִי פָּשַׁט קוֹל חָם.
לְפָּרִיז! עִם הֶעָשָׁןנִשֵֹּאתִי שָׁמָּה לִהְיוֹת.
הָרֶגֶשׁ נֶגֶד הַתְּבוּנָה אֲפִלּוּ לֹא נִלְחָם.
שָתְקָה לָהּ הַתְּבוּנָה  כְּמוֹ אִידִיוֹט.
 
לִקְרָאת לִיוֹן, טוֹרִינוֹ, פִּיאצֵ'נצָה וְאַנְקוֹנָה,
אֶל פָּרְמָה, בָּארִי, בְּרִינְדִיזִי – וּכְבָר
בְּחֵיק כָּחֹל וּמְרַטֵּט מַמָּשׁ כָּמוֹנִי
סְפִינַת קִטּוֹר אַנְגְלִית תִּדְהַר.
 
קִבַּלְתִּי בְּקָהִיר קוֹרַת גַּג וְאַשְׁרָאי
מֵאֵת מָלוֹן "אַבַּאט". אֲבוֹי, הוּא כְּבָר שָׁבַק -  
מָקוֹם צָנוּעַ, נֹחַ, מְצֻיָּן, אַשְׁרַי!
כַּמָּה רוּסִים הָיוּ שָׁם גַּם, אֲפִלּוּ מִמּוֹסְקְבָה.
 
וְאֶת כֻּלָּם שִׁעְשֵׁעַ הַגֶּנֶרַל מֵחֶדֶר טֵי"ת
שֶׁאֶת מוֹרֶשֶׁת הַקַּוְקַז הִכִּיר.
לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ לֹא חֵטְא – מִזְּמָן הוּא מֵת,
לֹא לְרָעָה אוֹתוֹ אַזְכִּיר.
 
אוֹתוֹ פָדֶיֶב רוֹסְטִיסְלַב הָיָה דֵּי מְפֻרְסָם,[22]
עִם פְּרִישָׁתוֹ מִמִּלְחָמוֹת הִתְחִיל לִכְתֹּב.
עַל חֲתִיכוֹת מְקוֹמִיּוֹת אוֹ כְּנֵסִיּוֹת מִשָּׁם
יָדַע הֲמוֹן מִמְּקוֹרוֹת סְמוּיִים לָרֹב.
 
 
שְׁתֵי פְּעָמִים  בַּיּוֹם יָצָאנוּ לֶאֱכֹל  בְּיַחַד
וְהוּא בַּעֲלִיזוּת, כְּמוֹ יֶלֶד, לֹא שָׁתַק לְרֶגַע,
לֹא הִשְׁתַּמֵּט מֵאַנֶקְדּוֹטָה מְמֻלַּחַת
וְהִתְפַּלְסֵף כְּכָל שֶׁיְּכָלְתּוֹ הָיְתָה מַשֶּׂגֶת.
 
 וּבְתוֹךְ כַּךְ חִכִּיתִי לַפְּגִישָׁה הַיְּקָרָה.
וְהִנֵּה, פַּעַם, בְּשָׁעָה שְׁקֵטָה שֶׁל לַיְלָה חָם,  
כְּמוֹ רוּחַ חַשְׁתִּי נְשִׁימָה קְרִירָה:
" בְּלֵב מִדְבָּר אֲנִי – לֵךְ אַחֲרַי לְשָׁם".
 
לִצְעֹד בָּרֶגֶל (מִלּוֹנְדוֹן לְמִדְבַּר סַהֲרָה
אֵין נְסִיעוֹת לְנֹעַר בְּלִי תַּשְׁלוּם
וַהֲרֵי אֲנִי יָמִים רַבִּים חַי עַל אַשְׁרַאי
וּבְכִיסִי כָּעֵת אֵין וְלֹא כְלוּם.)
 
לְאָן? הָאֵל יוֹדֵעַ, בְּלִי כֶּסֶף, בְּלִי עֶזְרָה,
וּבְיוֹם יָפֶה  אֶחָד הֶחְלַטְתִּי לָזוּז
כְּמוֹ הַדּוֹד וְלַאג שֶׁעָלָיו כָּתַב נֶקְרַסוֹב[23]
(נוּ, אֵיכְשֶׁהוּ  מָצָאתִי גַּם חָרוּז).
 
בְּלֵב מִדְבָּר – אַתְּבְּוַדַאי צָחַקְתְּ-
בִּמְּעִיל וּבְצִּילִינְדֶּר, וְאָכֵן
כְּמוֹ שָׂטָן נִרְאֵיתִי לְבֶּדוּאִי עָנָק
שֶׁכָּל-כַּךְ נִבְהַל מִמֶּנִּי,  וְלָכֵן
 
 
כִּמְעַט הָרַג אוֹתִי, -  אַחַר כַּךְ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת,
בְּעַרְבִית, שְׁנֵי שֵׁיכִים בְּנֵי שְׁבָטִים זָרִים
טִכְּסוּ עֵצָה, קָשְׁרוּ לִי אֶת יָדַי הַמְפֻתָּלוֹת
כְּמוֹ לְעֶבֶד, בְּלִי דִּבּוּרִים מְיֻתָּרִים
 
הוֹבִילוּ אוֹתִי הָלְאָה, וּלְפֶתַע נָהֲגוּ כַּאֲצִילִים,
הִתִּירוּ אֶת יָדַי, וְהִסְתַּלְּקוּ מַמָּשׁ כְּמוֹת
שֶׁבָּאוּ. עִמָּךְ אֶצְחַק  נָא: אָדָם דּוֹמֶה לֵאלֹהִים
כְּשֶׁהוּא צוֹחֵק אַחֲרֵי צָרוֹת חוֹלְפוֹת וְנֶעֱלָמוֹת.
 
וּבֵינָתַיִם יָרַד לַיְלָה תָּמֵהַּ,
אִלֵּם, בְּלֹא כִּרְכּוּרִים וּמְלִיצוֹת.
סְבִיבִי רַק דּוּמִיָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ,
רַק אֲפֵלָה אֲנִי רוֹאֶה וְנִצּוֹצוֹת.
 
רָבַצְתִּי  עַל הָאָרֶץ, הִבַּטְתִּי וְהִקְשַׁבְתִּי…
לְפֶתַע תַּן בְּרֹב זָדוֹן פָּצַח בִּילֵל;
דִּמִּיתִי שֶׁהוּא כְּבָר אוֹכֵל אוֹתִי
וַאֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מֵרִים מַקֶּל.
 
תַּן זֶה עוֹד כְּלוּם! גַּם נוֹרָא קַר …
בַּיּוֹם לוֹהֵט כָּאֵשׁ, בַּלַּיְלָה כְּפוֹר צִנָּה,  
הַכּוֹכָבִים קוֹרְצִים בְּאוֹר בָּהִיר אַכְזָר,
וְהַנִּצְנוּץ וְגַם הַקּוֹר חוֹבְרִים נֶגֶד הַשֵּׁנָה.
 
זְמָן רַב שָׁכַבְתִּי כַּךְ, בְּנִים לֹא נִים אָיוֹם,
 וְהִנֵּה נְשִׁיבָה עָלַי: "הֵרָדֵם יְדִיד נָעִים!"
וְנִרְדַֹמְתִּי; וּכְשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי אֶל הַיּוֹם
גַּם אָרֶץ גַּם שָׁמַיִם נָדְפוּ וְרָדִים.
 
וּבְזֹהַר הַפַּרְפּוּרְיָה הַשְּׁמֵימִית
עֵינַיִךְ, מְלֵאוֹת אֵשׁ תְּכֵלֶת,
הִבִּיטוּ בִּי, כְּמוֹ זְרִיחַת בְּרֵאשִׁית
שֶׁל אוֹר בְּיוֹם בְּרִיאַת הַחֶלֶד.
 
 אֲשֶׁר הוֹוֶה, אֲשֶׁר הָיָה, אֲשֶׁר עָתִיד לִקְרוֹת –
הַכֹּל הָיָה עָטוּף שָׁם בְּמַבָּט דּוֹמֵם אֶחָד …
לְמַטָּה מַכְחִילִים יָמִים וּנְהָרוֹת,
שֶׁלֶג עַל פִּסְגּוֹת הָרִים, יַעֲרוֹת עַד.
 
כָּל זֹאת רָאִיתִי, וְהַכֹּל הָיָה אֶחָד בִּלְבַד –
הַכֹּל הָיָה רַק צֶלֶם יָפְיָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה…
כָּל מַה שֶׁאֵין מִדָּה לוֹ בָּהּ נִמְדָּד
מוּלִי, בְּתוֹךְ תּוֹכִי - רַק אַתְּ שָׁם.
 
הוֹ, הַזּוֹרַחַת! לֹא רִמִּית אוֹתִי:
אֶת כָּל כֻּלֵּךְ רָאִיתִי בַּמִּדְבָּר…
לֹא יִכְמְשׁוּ הַשּׁוֹשָנִים בְּנִשְׁמָתִי
בְּעֵמֶק הַבָּכָא בְּכָל אֲשֶׁר אֶדְהַר.
 
רַק הֶרֶף עַיִן! הַמַּרְאֶה שָׁב וְנִסְתָּר –
כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ צָנַח אֶל שִׁפּוּלֵי מָרוֹם.
דְּמָמָה. הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּלֶּלֶת בַּמִּדְבָּר
וּבָהּ קוֹל פַּעֲמוֹן אֵינוֹ חָדֵל  לִפְעֹם.
 
הָרוּחַ הָיָה עֵר! אֲבָל הִתְחַלְּתִי לֹא לִרְאוֹת.
בְּכָל זֹאת צַמְתִּי שְׁנֵי יָמִים  תְּמִימִים.
אֲבוֹי! גַּם אִם הַנֶּפֶשׁ אֲנִינָה מְאֹד
רָעָב הוּא לֹא בַּת-דּוֹדָה, כַּךְ אוֹמְרִים.
 
פָּנִיתִי לְכִוּוּן הַנִּילוּס, לַמַּעֲרָב
וּלְבֵיתִי שֶׁבְּקָהִיר הִגַּעְתִּי עַד הָעֶרֶב.
אֶת חִיּוּכֵי הַוֶּרֶד הַנְּשָׁמָה שָׁמְרָה,
חוֹרִים נִגְלוּ בַּמַּגַּפַּיִם וּבַגֶּרֶב.
 
לַמִּתְבּוֹנֵן הַכֹּל נִרְאֶה מְאֹד טִפְּשִׁי
(עוּבְדּוֹת סִפַּרְתִּי, כִּסִּיתִי הַמַּרְאֶה).
בַּדּוּמִיָּה, הַגֶּנֶרַל מֵעַל צַלַּחַת עֲדָשִׁים
אָמַר בַּחֲשִׁיבוּת, תּוֹקֵעַבִּי מַבָּט בּוֹהֶה:
 
מוּבָן, גַּם  לַטִּפְּשׁוּת הַשֵּׂכֶל מַעֲנִיק זְכוּיוֹת,
אֲבָל מוּטַב לְהִשְׁתַּמֵּש בִּזְהִירוּת בַּזְּכוּת:
הֲרֵי קֵהוּת הַשֵּׂכֶל הַכְּלָלִית לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת
אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין כָּל סוּגֵי הַהִשְׁתַּגְּעוּת.
 
לָכֵן, אִם שֵׁם שֶׁל מְטֹרָף
אוֹ סְתָם טִפֵּש נִרְאֶה לְךָ מֵבִישׁ,
עַל הַמְּאֹרַע הַזֶּה אָסוּר לְךָ הֶגֶה נוֹסָף
לוֹמַר בִּפְנֵי וּבְאָזְנֵי שׁוּם אִישׁ."
 
הוּא הִתְלוֹצֵץ הַרְבֵּה, אַךְ לְנֶגְדִּי
כְּבָר נָח אוֹרוֹ שֶׁל עֲרָפֶל כָּחֹל
וְכַךְ, חָדוּר בַּיֹּפִי הַסּוֹדִי
רָחַקְתִּי מִקּוֹלוֹת הַחֹל.
 
 --------
 
בְּהֶבֶל הָעוֹלָם הַזֶּה אָנוּס,
עָטוּף קְלִפָּה עָבָה שֶׁל גַֹשְׁמִיּוּת
כַּךְ נִפְקְחוּ עֵינַי אֶל אַרְגָּמָן  כָּמוּס,
נָגַעְתִּי כַּךְ בְּזִיו הָאֱלֹהוּת.
 
נִצַּחְתִּי אֶת הַמָּוֶת בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה
חֲלוֹם לִבִּי אֶת אֲזִקֵּי הָעֵת כּוֹפֵף,
הוֹ יְדִידָה נִצְחִית, שְׁמֵך לֹא נִגְלָה,
וְאַתְּ סִלְחִי לִי עַל הַלַּחַן הָרוֹפֵף.
 
ׁ29-26 בספטמבר 1898
 
הערה: ערב סתווי ויער עבות עוררו אותי לבטא בחרוזים מבודחים את הדבר משמעותי ביותר שארע לי בחיי עד כה. שני ימים של זכרונות והדים עלו וצפו בתודעתי ללא מעצור, וביום השלישי היתה מוכנה האוטוביוגרפיה הקטנה הזאת, שמצאה חן בעיני משוררים אחדים ובעיני גברות אחדות.