מצוקות נעורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מצוקות נעורים

מצוקות נעורים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דינה קטן בן-ציון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'

דנילו קיש

 
דָנילוֹ קיש (Danilo Kiš; בכתב קירילי: Данило Киш;‏ 22 בפברואר 1935, סובוטיצה, ממלכת יוגוסלביה – 15 באוקטובר 1989, פריז, צרפת) היה סופר ומשורר יוגוסלבי סרבי חשוב. ספריו תורגמו לשפות רבות, בהם לעברית.
 
קיש נולד ב- 1935 בפרובינציה וויבודינה (כיום בסרביה). אביו היה מפקח רכבות, יהודי מאוסטרו הונגריה. אמו הייתה נוצרייה אורתודוקסית מצטיניה (מונטנגרו). שם משפחתו המקורי של אביו היה קון, אך הוא שינה אותו כחלק מהתהליך בו זרים בהונגריה לקחו על עצמם שמות הונגריים כחלק מתהליך ההיטמעות שלהם. במהלך מלחמת העולם השנייה נספו במחנות ההשמדה אביו ובני משפחה נוספים. בתום המלחמה חזרו קיש, אמו ואחותו דניקה ליוגוסלביה והתגוררו באזור הנמצא כיום בתחום מונטנגרו, שם סיים קיש את לימודיו התיכוניים.
 
קיש כתב את יצירותיו בשפת האם שלו-סרבית–קרואטית. ב-1958 סיים את לימודיו בספרות השוואתית באוניברסיטת בלגרד, ולאחר מכן עבד במגזין "Vidici" עד לשנת 1960. בשנות השישים החל קיש לפרסם סיפורים קצרים ורומנים שכתב, וזכה בפרסים ספרותיים רבים ביוגוסלביה ובעולם.
 
קיש התגורר בעיר בלגרד והיה פעיל בה מבחינה פוליטית ותרבותית. ב-1972 אף זכה בפרס נין היוקרתי, אך כעבור מספר שנים החזיר אותו כחלק ממחאה פוליטית. משנות ה-80 ועד למותו התגורר בפריז, צרפת. זמן קצר לפני מותו ביקר בישראל, והתלווה לחברו הבמאי היוגוסלבי אלכסנדר מנדיץ' לצורך הפקת סדרת טלוויזיה.
 
בשנת 1989 נפטר קיש בפריז ממחלת הסרטן.

תקציר

מצוקות נעורים הוא ספר יחיד במינו במכלול יצירתו של דנילו קיש – בסגנונו, ברוחו ובתכניו הנפשיים, מכוח מגעם האינטימי של הסיפורים בחוויות ילדות ראשוניות, שהספר כתוב בשפתן. חלק מקסמו של הספר הוא מגעו – באמצעות תמונות מעולם הילדות – בחוויות היסוד של השנים המוקדמות, כמאגר עשיר מאין כמוהו של אוצרות בלתי נדלים, הנגלים לתובנה הבוגרת בכל שפעתם ומופלאותם.
זהו ספרו החמישי של דנילו קיש (1935-1989), מחשובי סופרי יוגוסלביה-לשעבר, הרואה אור בעברית. קדמו לו "גן, אפר" (עם עובד, 1980), "מצבת קבר לבוריס דוידוביץ'" (אדם, 1985), "אנציקלופדיה של המתים" (זב"מ, 1992) ו"שעון חול" (עם עובד/פרוזה אחרת, 1994).

פרק ראשון

בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות
 
בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות, נושרים עלי ערמון הבר. הם צונחים במהירות, פטוטרתם פונה מטה. ואז שומעים את הצליל: כאילו ציפור הכתה באדמה במקורה. ואילו פרי הערמון נושר בלי כל משב רוח, מעצמו, נופל כמו כוכב – בסחרור. עד שהוא נחבט בקרקע בזעקה עמומה. אין הוא נולד כציפור הבוקעת לאטה מהביצה, אלא בהתנפצות פתאומית של קליפתו השעירה, שמתוך פנימה הלבנבן מזנקים החוצה בני-תערובת דמויי שדים, כהי עור, שפניהם בוהקות כלחיי כושי צוחק. באחד התרמילים שוכנים תאומים; ובכל זאת, אפשר להבחין ביניהם: לאחד כתם על מצחו, בדומה לסוס. אמא תוכל אפוא תמיד להכירו – לפי הכוכב שעל מצחו.
 
הילד אוסף את ערמוני הבר החבויים בתוך שקערוריות הדשא וטומן אותם בכיסי לחייו. פיו מלא מרירות דביקה. הילד מחייך. צריך היה לטפס על הענף, לבחור באחד האשכולות ולחכות. לא לתת למלאך השינה להערים עליך. צריך היה לפחות שלושה ימים ושלושה לילות, בלי אוכל ושתייה, בלי שינה ומנוחה, להתבונן בפרי. כמו שמתבוננים במחוג הקטן על לוח השעון. הקוצים התקשחו וקצותיהם כהו. אם תיגע בהם בחוסר זהירות, הם ישאירו חור קטן באצבע שלך, וממנו יתחיל לזלוג דמך היפה, האדום. תצטרך אז למצוץ את האצבע המזוהמת, שלפני כן לַשְתָּ בה כדורים מבוץ וגללי סוסים. אתה עלול אפילו לפתח הרעלת דם. כשדבר כזה קורה, הילדים מתים. מניחים אותם בתוך ארונות קטנים מוזהבים ונושאים אל בית-הקברות, מוקפים ורדים. בראש התהלוכה נישא צלב, ואחרי הארון פוסעים אמו של הילד ואביו, וכמובן אחותו, אם היתה לו אחות. האם לובשת שחורים, פניה אינן נראות לעין. רק במקום שבו העיניים, המשי השחור לח מדמעות.
 
עלמה בהירת עור יושבת בסינר גימנזיסטית שחור בתוך מין אור גבישי החודר דרך התריסים המורדים למחצה. על בקבוקי הבושם הסגולים משרבטת השמש כוכבוני זהב.
 
והנה סוד ניחוח הסיגליות: העלמה, המוֹכֶרת תמונות פרפרים וחיות טרף, וגם בשָׂמים, אוהבת את ניחוח הסיגליות יותר מכל ריח אחר. והיא אכן עושה בו שימוש נדיב: על כפות הידיים, על שערה האדמוני השופע (אף שלשיער אדמוני היה מתאים יותר, כנראה, ריח מסוג אחר)…
 
צריך היה להלחין פוגה לתזמורת וללילך. להציב על הבימה באולם החשוך בקבוקים קטנים סגולים של ריחות אציליים.
 
מי שחֶרש, בלי קול זעקה, יאבד את ההכרה, יוּצא לאולם האחר, שבחללו רוחף ריח המרפא הילדותי של תִרזה ובבונג.

דנילו קיש

 
דָנילוֹ קיש (Danilo Kiš; בכתב קירילי: Данило Киш;‏ 22 בפברואר 1935, סובוטיצה, ממלכת יוגוסלביה – 15 באוקטובר 1989, פריז, צרפת) היה סופר ומשורר יוגוסלבי סרבי חשוב. ספריו תורגמו לשפות רבות, בהם לעברית.
 
קיש נולד ב- 1935 בפרובינציה וויבודינה (כיום בסרביה). אביו היה מפקח רכבות, יהודי מאוסטרו הונגריה. אמו הייתה נוצרייה אורתודוקסית מצטיניה (מונטנגרו). שם משפחתו המקורי של אביו היה קון, אך הוא שינה אותו כחלק מהתהליך בו זרים בהונגריה לקחו על עצמם שמות הונגריים כחלק מתהליך ההיטמעות שלהם. במהלך מלחמת העולם השנייה נספו במחנות ההשמדה אביו ובני משפחה נוספים. בתום המלחמה חזרו קיש, אמו ואחותו דניקה ליוגוסלביה והתגוררו באזור הנמצא כיום בתחום מונטנגרו, שם סיים קיש את לימודיו התיכוניים.
 
קיש כתב את יצירותיו בשפת האם שלו-סרבית–קרואטית. ב-1958 סיים את לימודיו בספרות השוואתית באוניברסיטת בלגרד, ולאחר מכן עבד במגזין "Vidici" עד לשנת 1960. בשנות השישים החל קיש לפרסם סיפורים קצרים ורומנים שכתב, וזכה בפרסים ספרותיים רבים ביוגוסלביה ובעולם.
 
קיש התגורר בעיר בלגרד והיה פעיל בה מבחינה פוליטית ותרבותית. ב-1972 אף זכה בפרס נין היוקרתי, אך כעבור מספר שנים החזיר אותו כחלק ממחאה פוליטית. משנות ה-80 ועד למותו התגורר בפריז, צרפת. זמן קצר לפני מותו ביקר בישראל, והתלווה לחברו הבמאי היוגוסלבי אלכסנדר מנדיץ' לצורך הפקת סדרת טלוויזיה.
 
בשנת 1989 נפטר קיש בפריז ממחלת הסרטן.

עוד על הספר

  • תרגום: דינה קטן בן-ציון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'
מצוקות נעורים דנילו קיש
בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות
 
בבוא הסתיו, כשמתחילות הרוחות, נושרים עלי ערמון הבר. הם צונחים במהירות, פטוטרתם פונה מטה. ואז שומעים את הצליל: כאילו ציפור הכתה באדמה במקורה. ואילו פרי הערמון נושר בלי כל משב רוח, מעצמו, נופל כמו כוכב – בסחרור. עד שהוא נחבט בקרקע בזעקה עמומה. אין הוא נולד כציפור הבוקעת לאטה מהביצה, אלא בהתנפצות פתאומית של קליפתו השעירה, שמתוך פנימה הלבנבן מזנקים החוצה בני-תערובת דמויי שדים, כהי עור, שפניהם בוהקות כלחיי כושי צוחק. באחד התרמילים שוכנים תאומים; ובכל זאת, אפשר להבחין ביניהם: לאחד כתם על מצחו, בדומה לסוס. אמא תוכל אפוא תמיד להכירו – לפי הכוכב שעל מצחו.
 
הילד אוסף את ערמוני הבר החבויים בתוך שקערוריות הדשא וטומן אותם בכיסי לחייו. פיו מלא מרירות דביקה. הילד מחייך. צריך היה לטפס על הענף, לבחור באחד האשכולות ולחכות. לא לתת למלאך השינה להערים עליך. צריך היה לפחות שלושה ימים ושלושה לילות, בלי אוכל ושתייה, בלי שינה ומנוחה, להתבונן בפרי. כמו שמתבוננים במחוג הקטן על לוח השעון. הקוצים התקשחו וקצותיהם כהו. אם תיגע בהם בחוסר זהירות, הם ישאירו חור קטן באצבע שלך, וממנו יתחיל לזלוג דמך היפה, האדום. תצטרך אז למצוץ את האצבע המזוהמת, שלפני כן לַשְתָּ בה כדורים מבוץ וגללי סוסים. אתה עלול אפילו לפתח הרעלת דם. כשדבר כזה קורה, הילדים מתים. מניחים אותם בתוך ארונות קטנים מוזהבים ונושאים אל בית-הקברות, מוקפים ורדים. בראש התהלוכה נישא צלב, ואחרי הארון פוסעים אמו של הילד ואביו, וכמובן אחותו, אם היתה לו אחות. האם לובשת שחורים, פניה אינן נראות לעין. רק במקום שבו העיניים, המשי השחור לח מדמעות.
 
עלמה בהירת עור יושבת בסינר גימנזיסטית שחור בתוך מין אור גבישי החודר דרך התריסים המורדים למחצה. על בקבוקי הבושם הסגולים משרבטת השמש כוכבוני זהב.
 
והנה סוד ניחוח הסיגליות: העלמה, המוֹכֶרת תמונות פרפרים וחיות טרף, וגם בשָׂמים, אוהבת את ניחוח הסיגליות יותר מכל ריח אחר. והיא אכן עושה בו שימוש נדיב: על כפות הידיים, על שערה האדמוני השופע (אף שלשיער אדמוני היה מתאים יותר, כנראה, ריח מסוג אחר)…
 
צריך היה להלחין פוגה לתזמורת וללילך. להציב על הבימה באולם החשוך בקבוקים קטנים סגולים של ריחות אציליים.
 
מי שחֶרש, בלי קול זעקה, יאבד את ההכרה, יוּצא לאולם האחר, שבחללו רוחף ריח המרפא הילדותי של תִרזה ובבונג.