הענק ממארוסי

 

לא הייתי נוסע ליוון לעולם אילולא נערה ושמה בטי ראיין, שגרה אתי באותו בית בפריז. ערב אחד, על כוס יין לבן, החלה לדבר על חוויות מנדודיה ברחבי העולם. תמיד הקשבתי לה בתשומת לב רבה, לא רק משום שההתנסויות שלה היו מוזרות, אלא מפני שכאשר דיברה על נדודיה, דומה שציירה אותם: כל מה שתיארה נותר בראשי כמו ציורים מוגמרים מעשה ידי רב-אמן. באותו ערב הייתה שיחה משונה: התחלנו לדבר על סין ועל השפה הסינית שהחלה ללמוד. עד מהרה היינו בצפון אפריקה, במדבר, בקרב עמים שלא שמעתי עליהם מעולם לפני כן. ואז היא הייתה לפתע לבדה, פוסעת על גדת נהר, והאור היה עז ואני עקבתי אחריה כמיטב יכולתי בשמש המסנוורת, אבל היא הלכה לאיבוד ומצאתי את עצמי משוטט בארץ זרה, מאזין לשפה שלא שמעתי מעולם לפני כן. היא לא בדיוק מספרת סיפורים, הנערה הזאת, אבל היא אמן מסוג כלשהו, מפני שאיש לא העביר לי מעולם אווירה של מקום בשלמות כזאת, כפי שהיא עשתה ביחס ליוון. כעבור זמן רב גיליתי שליד אולימפיה היא תעתה בדרך, ואני יחד אִתה, אבל באותו זמן זו הייתה פשוט יוון בשבילי, עולם של אור שמעולם לא חלמתי על שכמותו ולא קיוויתי מעולם לראותו.

 

במשך חודשים לפני שיחה זו קיבלתי מכתבים מיוון, מידידי לורנס דארל, שהפך את קורפוּ לביתו ממש. גם מכתביו היו נפלאים, ועם זאת מעט לא מציאותיים בעיניי. דארל הוא משורר ומכתביו היו פיוטיים: הם בלבלו אותי מעט, משום שהחלום והמציאות, ההיסטורי והמיתולוגי, התמזגו בכישרון רב כל כך. מאוחר יותר הייתי עתיד לגלות בעצמי שבלבול זה אמיתי, ולא פרי כישרון פואטי בלבד. אך בזמנו חשבתי שהוא מגזים, שזו דרכו לפתות אותי להיענות להזמנות החוזרות ונשנות לבוא ולהתארח אצלו.

 

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלטתי לצאת לחופשה ארוכה. מזמן רציתי לבקר בעמק הדורדון, ראשית כל. וכך ארזתי את מזוודתי ועליתי לרכבת לרוקָמָדוּר. הגעתי לשם השכם בבוקר, בשעת זריחה בערך, כשהירח עדיין נגה באור בוהק. זו הייתה הברקה מצדי לצאת לטיול בחבל הדורדון לפני הצלילה לתוך העולם הזוהר והעתיק של יוון. מבט חטוף בלבד בנהר השחור והמסתורי בדוֹם, מקצה הצוק היפהפה שבקצה העיירה, הוא משהו שאתה אסיר תודה עליו כל ימי חייך. עבורי, נהר זה, חבל ארץ זה, שייכים למשורר ריינר מריה רילקה. הוא לא צרפתי, לא אוסטרי, לא אירופי אפילו: זוהי ארץ הקסם שהמשוררים סימנו את גבולותיה ושהם לבדם רשאים לתבוע זכות עליה. זה הדבר הקרוב ביותר לגן עדן מהצד הזה של יוון. הבה נקרא לו גן העדן של הצרפתי, על דרך הפשרה. לאמיתו של דבר, זה היה בוודאי גן עדן במשך אלפי שנים. אני מאמין שזה היה בוודאי כך עבור איש הקרוֹ-מַניון, חרף הראיות המאובנות במערות הגדולות, המצביעות על תנאי חיים מזעזעים ומחרידים למדי. אני מאמין שאיש הקרו-מניון התיישב כאן מפני שהיה נבון מאוד ובעל חוש יופי מפותח ביותר. אני מאמין שהתחושה הדתית אצלו כבר הייתה מפותחת מאוד, ושהיא פרחה כאן גם אם הוא חי כמו חיה במעמקי המערות. אני מאמין שחבל ארץ נהדר ושלֵו זה של צרפת יהיה תמיד מקום מקודש לאדם, ושלאחר שהערים יחסלו את המשוררים, זה יהיה מקום מקלט וערש המשוררים שיבואו. אני חוזר ואומר, היה חשוב לי מאוד לראות את הדורדון: זה מעניק לי תקווה לעתיד המין האנושי, לעתיד העולם עצמו. צרפת אולי לא תתקיים יום אחד, אבל הדורדון ימשיך לחיות כשם שחלומות ממשיכים לחיות ולהזין את נשמות בני האדם.

 

במרסיי עליתי על ספינה לפיראוס. ידידי דארל היה אמור לפגוש אותי באתונה ולקחת אותי לקורפו. בספינה היו אנשים רבים ממזרח הים התיכון. סימנתי אותם לעצמי מיד, מתוך העדפה על פני האמריקנים, הצרפתים, האנגלים. היה לי רצון עז לשוחח עם ערבים וטורקים וסורים וכיוצא באלה. הייתי סקרן מאוד לדעת איך הם רואים את העולם. ההפלגה ארכה ארבעה או חמישה ימים, והעניקה לי שפע זמן להתוודע אל אלה שהייתי להוט לדעת עליהם יותר. הראשון שהתיידדתי אתו, לגמרי במקרה, היה סטודנט יווני לרפואה שחזר מפריז. דיברנו בינינו בצרפתית. בערב הראשון שוחחנו עד שלוש או ארבע לפנות בוקר, בעיקר על קנוט המסוּן, שהתברר לי שהיוונים גילו בו עניין רב. נראה מוזר בתחילה לדבר על גאון זה של הצפון בשעה ששטנו אל מים חמימים. אך מהשיחה ההיא למדתי מיד שהיוונים הם עם נלהב, סקרן, מלא רגש. רגש עז – משהו שחסַר לי בצרפת זה זמן רב. לא רק רגש עז, אלא סתירות, בלבול, כאוס – כל אותן תכונות אנושיות נעלות שגיליתי מחדש והוקרתי שוב באישיותו של ידידי החדש. ונדיבות. כמעט חשבתי שהיא עברה מן העולם. כך היינו, יווני ואמריקני, שיש ביניהם מן המשותף, ועם זאת שתי ישויות שונות במידה רבה. זה היה מבוא מעולה לעולם ההוא שעמד להיפתח לנגד עיניי. הייתי כבר מאוהב ביוון, וביוונים, לפני שראיתי את הארץ עצמה. יכולתי לראות מראש שהם עם ידידותי, מכניס אורחים, שקל להתקרב אליו, וקל לשאת ולתת אתו.

 

למחרת פתחתי בשיחה עם האחרים – טורקי, סורי, כמה סטודנטים מלבנון, ארגנטיני ממוצא איטלקי. הטורקי עורר בי סלידה מיד. היה לו שיגעון להיגיון שהרתיח אותי. מה גם שזה היה היגיון קלוקל. ובדומה לאחרים – עם כולם היו לי חילוקי דעות חריפים – מצאתי בו ביטוי לרוח האמריקנית במֵרָעָה. הקִדמה הייתה האובססיה שלהם. יותר מכונות, יותר יעילות, יותר הון, יותר נוחיות – רק על זה דיברו. שאלתי אותם אם שמעו על מיליוני המובטלים באמריקה. הם התעלמו מן השאלה. שאלתי אותם אם הם מבינים כמה ריקניים, חסרי מנוח ואומללים האנשים באמריקה עם כל הנוחות והמותרות שלהם שנוצרו בידי מכונות. הם היו אטומים לסרקזם שלי. עניינה אותם רק ההצלחה – כסף, עוצמה, מקום תחת השמש. איש מהם לא רצה לחזור לארצו; מסיבה כלשהי נאלצו כולם לשוב בניגוד לרצונם. הם אמרו שאין להם חיים בארצם-שלהם. מתי יתחילו החיים? ביקשתי לדעת. כשיהיו להם כל אותם דברים שהיו לאמריקה, או לגרמניה, או לצרפת. החיים היו מורכבים מדברים, ממכונות בעיקר, כפי שיכולתי להבין. חיים ללא כסף היו בלתי אפשריים: צריכים להיות לך בגדים, בית נאה, רדיו, מכונית, מחבט טניס, וכו’. אמרתי להם שאין לי מאומה מכל הדברים האלה ושאני מאושר בלעדיהם, שהפניתי עורף לאמריקה בדיוק מפני שלדברים הללו אין שום משמעות בעיניי. הם אמרו שאני האמריקני המוזר ביותר שפגשו אי-פעם. אבל הם חיבבו אותי. הם נדבקו אליי במשך כל ההפלגה, והמטירו עליי כל מיני שאלות, שלשווא השבתי עליהן. בערבים הייתי נפגש עם היווני. הבנו זה את זה טוב יותר, טוב בהרבה, למרות ההערצה שרחש לגרמניה ולמשטר הגרמני. גם הוא, כמובן, רצה לנסוע לאמריקה יום אחד. כל יווני חולם לנסוע לאמריקה ולחסוך כסף לעת צרה. לא ניסיתי להרתיע אותו; ציירתי לו תמונה של אמריקה כפי שהכרתי אותה, כפי שראיתי אותה וחוויתי אותה. דומה שזה הפחיד אותו מעט: הוא הודה שלא שמע מעודו דברים כאלה על אמריקה. “סע”, אמרתי, “ותראה במו עיניך. אולי אני טועה. אני מספר לך רק מה שידוע לי מניסיוני”. “זכור”, הוספתי, “קנוט המסון לא רווה שם נחת במיוחד, וגם לא אדגר אלן פו אהובך….”

 

היה שם ארכאולוג צרפתי שהיה בדרכו חזרה ליוון, והוא ישב מולי בשולחן; הוא היה יכול לספר לי הרבה דברים על יוון, אבל לא נתתי לו שום הזדמנות; סלדתי ממנו מהרגע שראיתי אותו. הטיפוס שבאמת הכי מצא חן בעיניי במשך ההפלגה היה האיטלקי מארגנטינה. אפשר לומר שהוא היה האדם הבוּר ביותר שהכרתי מעולם, ויחד עם זאת, איש מקסים. בנאפולי ירדנו לחוף יחד, לאכול ארוחה טובה ולבקר בפומפיי, שעליה אפילו לא שמע מעודו. למרות החום העז נהניתי מן הטיול בפומפיי; אילו נסעתי לשם בחברת הארכאולוג, הייתי משתעמם עד מוות. בפיראוס הוא ירד אתי לחוף לביקור באקרופוליס. החום היה כבד אף מזה שבפומפיי, שהיה כבד למדי בפני עצמו. בתשע בבוקר הגיע החום לארבעים ושמונה מעלות בשמש, קרוב לוודאי. בקושי הספקנו לעבור את שער הרציף כאשר נפלנו לידיו של מדריך תיירים יווני, שדיבר מעט אנגלית וצרפתית והבטיח להראות לנו את כל הדברים המעניינים תמורת סכום פעוט. ניסינו לברר כמה בדיוק הוא רוצה תמורת שירותיו, אך לשווא. היה חם מכדי לשאת ולתת על מחירים; נכנסנו למונית ואמרנו לו להסיע אותנו היישר אל האקרוֹפוֹליס. החלפתי את הפרנקים שלי בדרכמות על סיפון הספינה; חבילת השטרות שדחסתי לכיסי הייתה אדירה, וחשתי שאוכל לשלם את החשבון, מופקע ככל שיהיה. ידעתי שעומדים לרמות אותנו, וציפיתי לכך בהנאה ובכיליון עיניים. הדבר היחיד שהיה נטוע במוחי בנוגע ליוונים היה העובדה שאי-אפשר לבטוח בהם; הייתי מתאכזב אילו התברר שהמדריך שלנו אבירי ונדיב. בן לווייתי, לעומת זאת, היה מעט מודאג מהמצב. הוא התכוון להמשיך בדרכו לביירות. יכולתי ממש לשמוע אותו עושה חישובים בראשו שעה שעשינו את דרכנו באבק ובחום המחניק.

 

הנסיעה מפיראוס לאתונה היא מבוא מתאים להיכרות עם יוון. אין בה שום דבר מפתה. היא גורמת לך לתהות מדוע החלטת לבוא ליוון. יש במחזה משהו שאינו רק צחיח ושומם, אלא גם מבהיל. אתה חש כמי שעורו נפשט מעליו, מחוסל כמעט. הנהג דמה לחיה שלמדה באורח פלא להפעיל מכונה מטורפת: המדריך שלנו הנחה אותו ללא הרף לפנות ימינה או שמאלה, כאילו לא נסעו כאן מעולם לפני כן. חשתי אהדה עצומה לנהג, שידעתי שגם הוא ירומה. הייתה לי תחושה שהוא לא יודע לספור מעבר למאה; והייתה לי גם תחושה שהוא היה נוסע היישר לתוך תעלה אילו הנחו אותו לעשות זאת. כשהגענו לאקרופוליס – זה היה רעיון מטורף לנסוע לשם מיד – היו לפנינו במקום כמה מאות אנשים שהסתערו על השער. בינתיים נעשה החום נורא כל כך, שכל מה שחשבתי עליו היה היכן לשבת ולהתענג על מעט צל. מצאתי לעצמי מקום קריר למדי והמתנתי שם בעוד הבחור הארגנטיני מקבל את התמורה לכספו. המדריך שלנו נשאר בכניסה עם נהג המונית לאחר שהעביר אותנו לידי המדריכים הרשמיים. הוא התכוון ללוות אותנו למקדש יופיטר, לתסיאון ולמקומות אחרים ברגע שנמצה את הביקור באקרופוליס. מובן מאליו שלא הלכנו כלל למקומות הללו. אמרנו לו לנסוע העירה, למצוא מקום קריר ולהזמין גלידה. השעה הייתה עשר וחצי בערך כשהתמקמנו במרפסת בית קפה. כולם נראו סחוטים מהחום, אפילו היוונים. אכלנו את הגלידה, שתינו את המים עם הקרח, ואז עוד גלידה ועוד מים עם קרח. אחר כך הזמנתי תה חם, כי נזכרתי פתאום שמישהו אמר לי פעם שתה חם מצנן אותך.

 

המונית עמדה בשפת המדרכה ומנועה פעל. המדריך שלנו נראה כאדם היחיד שהחום לא הזיז לו. אני מתאר לעצמי שהוא חשב שנתקרר מעט ואחר כך נתחיל להתרוצץ שוב בשמש ולהתבונן בחורבות ובמצבות זיכרון. לבסוף אמרנו לו שברצוננו לוותר על שירותיו. הוא אמר שאין טעם להיחפז, שאין לו שום דבר מיוחד לעשות, ושישמח להתלוות אלינו. אמרנו לו שזה מספיק לנו להיום, וביקשנו לשלם. הוא קרא למלצר ושילם את החשבון מכיסו. הפצרנו בו שוב ושוב לומר לנו כמה לשלם, אך היה נראה שהוא מסרב בכל תוקף. הוא ביקש לדעת מה ערכם של שירותיו לדעתנו. אמרנו שאין לנו מושג – שאנו משאירים זאת להחלטתו. ואז, אחרי הפוגה ארוכה, לאחר שסקר אותנו מכף רגל ועד ראש, התגרד, הסיט את מגבעתו לאחור, מחה את מצחו, וכן הלאה, הודיע לנו בנועם שלדעתו 2,500 דרכמות יישבו את החשבון. שלחתי מבט לעבר בן לווייתי ואמרתי לו לפתוח באש. מובן שהיווני היה מוכן לגמרי לתגובה שלנו. וזה הדבר, מחובתי להודות, שאני באמת אוהב אצל היוונים, כאשר הם ממולחים וערמומיים. כמעט מיד הוא אמר, “טוב, בסדר, אם אתם לא חושבים שהמחיר שלי הוגן, הציעו לי מחיר”. כך עשינו. הצענו לו מחיר שהיה נמוך באופן מגוחך לא פחות מן המחיר הגבוה שלו. דומה שהתמקחות גסה זו נעמה לו. לאמיתו של דבר, כולנו נהנינו ממנה. היא הפכה את השירות למשהו מוחשי וממשי כמו סחורה. שקלנו אותו ואמדנו אותו, השתעשענו בו כמו בעגבנייה בשלה או שיבולת תבואה. ולבסוף הסכמנו, לא על מחיר הוגן, שכן זה היה מהווה עלבון לפיקחותו של המדריך שלנו, אלא שבשל מקרה יחיד במינו זה, בגלל החום, מפני שלא ראינו הכל, וכו’, וכו’, נשלם מחיר כזה וכזה וניפרד כידידים טובים. אחד הפרטים הקטנים שהתמקחנו עליו שעה ארוכה היה סכום הכסף ששילם המדריך שלנו למדריך הרשמי באקרופוליס. הוא נשבע שנתן לאיש מאה וחמישים דרכמות. ראיתי את העסקה במו עיניי, וידעתי שהוא נתן לו רק חמישים דרכמות. הוא טען שלא ראיתי היטב. החלקנו את העניין בהעמדת פנים שהוא מסר לאיש בהיסח הדעת מאה דרכמות יותר משהתכוון לתת לו – מעשה התחכמות זר כל כך לאופי היווני, שאילו החליט בו-במקום לשדוד מאתנו את כל מה שהיה ברשותנו, בתי המשפט ביוון היו מצדיקים אותו ופוסקים לטובתו.

 

כעבור שעה נפרדתי מבן לווייתי, מצאתי לעצמי חדר בבית מלון קטן במחיר כפול מהרגיל, התפשטתי ושכבתי במיטה עירום בשלולית זיעה עד תשע בערב. חיפשתי מסעדה, ניסיתי לאכול, אך לאחר כמה נגיסות ויתרתי על כך. מעודי לא היה לי חם כל כך. הישיבה ליד נורת חשמל הייתה עינוי. לאחר כמה משקאות צוננים קמתי ויצאתי מן המרפסת שישבתי בה, ועשיתי את דרכי אל הפארק. אנשים נהרו לפארק מכל הכיוונים. זה הזכיר לי את ניו-יורק בלילה של חום מחניק באוגוסט. זה היה שוב העֵדֶר, משהו שלא חשתי בו מעולם בפריז, חוץ מבשעת מהפכת הנפל. שוטטתי לי בנחת בפארק בכיוון מקדש יופיטר. לאורך השבילים המאובקים היו שולחנות קטנים שהוצבו שם כמו בהיסח הדעת: זוגות ישבו שם בשקט בחשכה, מדברים בקולות כבושים, על כוסות של מים. כוס המים… בכל מקום ראיתי את כוס המים. זה נעשה אובססיה. התחלתי לחשוב על מים כדבר חדש, יסוד חיוני חדש של החיים. אדמה, אוויר, אש, מים. ברגע זה היו המים היסוד החשוב ביותר. מראה זוגות האוהבים היושבים שם בחשכה, לוגמים מים, ישובים בשקט ובשלווה ומדברים בקולות כבושים, גרם לי לתחושה נהדרת בנוגע לאופי היווני. האבק, החום, הדלות, הפשטות, האיפוק של האנשים, ובכל מקום המים בכוסות קטנות שניצבו בין הזוגות השקטים, השלווים, גרמו לי לחוש שיש משהו קדוש במקום, משהו מזין ומחזק. שוטטתי לי מוקסם בלילה ראשון זה בזאפיון. הוא נותר בזיכרוני יותר מכל פארק אחר שהכרתי. זהו פארק בהתגלמותו המושלמת, הדבר שאתה חש לעתים תוך התבוננות בציור או בשעת חלום על מקום שהיית רוצה להיות בו אך אינך מוצא אותו לעולם. הוא מלבב גם בבוקר, כפי שהייתי עתיד לגלות. אך בלילה, בבואך אליו משום מקום, כשאתה חש בעפר הנוקשה תחת רגליך ושומע זמזום של שפה שאינה מוכרת לך כלל, הוא קסום – ואולי הוא קסום יותר בעיניי משום שהוא מלא וגדוש באנשים העניים ביותר בעולם, ונעימי ההליכות ביותר. אני שמח שהגעתי לאתונה במהלך גל החום המדהים ההוא, שמח שראיתי אותה בנסיבות הגרועות ביותר. חשתי בחוסן הפשוט של האנשים, בטוהר שלהם, באצילותם, בהשלמה מצדם. ראיתי את ילדיהם, מראה שחימם את לבי, מפני שבבואי מצרפת היה נדמה שהילדים נעלמו מן העולם, כאילו לא נולדו עוד. ראיתי אנשים בבלואי סחבות, וגם בזה היה משהו מטהר. היווני יודע כיצד לחיות עם בלואי הסחבות שלו: הם אינם מבזים ומכערים אותו לגמרי כמו בארצות אחרות שביקרתי בהן.

 

למחרת החלטתי לעלות על הספינה לקורפו, שם המתין לי ידידי דארל. הפלגנו מפיראוס בסביבות חמש אחר הצהריים, והשמש עדיין להטה ככבשן. עשיתי טעות וקניתי כרטיס למחלקה השנייה. כשראיתי את בעלי החיים העולים לסיפון, את כלי המיטה, את כל החפצים המטורללים שהיוונים גוררים אתם במסעותיהם, עברתי מיד למחלקה הראשונה, שהייתה יקרה רק במעט מן השנייה. מעודי לא נסעתי במחלקה הראשונה בשום כלי תחבורה, חוץ מהמטרו בפריז – אלה היו מותרות אמיתיים בשבילי. המלצר הסתובב ללא הרף ברחבי הסיפון עם מגש מלא כוסות מים. זו הייתה המילה היוונית הראשונה שלמדתי: נֶרוֹ (מים), איזו מילה יפה. הלילה ירד והאיים הופיעו במעורפל מרחוק, צפים על פני המים, לא מונחים עליהם. הכוכבים הגיחו בזוהר מופלא והרוח הייתה רכה ומרעננת. התחלתי להתרגל לזה, לתחושה של יוון, לְמָה שהייתה לפני כן, לְמָה שתמיד תהיה גם אם יקרה לה האסון ויפלשו אליה תיירים אמריקנים. כשהדייל שאל אותי מה אני רוצה לארוחת הערב, וכשהבנתי מה אנו עומדים לאכול בארוחת הערב, כמעט התמוטטתי ופרצתי בבכי. הארוחות על סיפונן של ספינות יווניות הן מדהימות. אני מעדיף ארוחה יוונית טובה על פני ארוחה צרפתית טובה, אף שזה חילול הקודש להודות בכך. היו שם מזון ומשקה בשפע: היה אוויר צח בחוץ והיו שמים זרועי כוכבים. כשעזבתי את פריז הבטחתי לעצמי שלא אנקוף אצבע ולא אעבוד במשך שנה. זו הייתה החופשה האמיתית הראשונה שלי זה עשרים שנה, והייתי מוכן לה. הכל נראה לי נכון. הזמן לא היה קיים עוד, רק אני הנסחף לי בספינה אטית, מוכן ומזומן לפגוש בכל הבאים ולקבל כל מה שיזדמן בדרכי. מתוך הים, כאילו ארגן זאת בשבילי הומרוס בכבודו ובעצמו, הגיחו פתאום האיים, מיותמים, שוממים, מסתוריים באור הגווע. לא יכולתי לבקש יותר מזה, ולא רציתי יותר. היה לי כל מה שאדם יכול לייחל לו, וידעתי זאת. ידעתי גם שאולי לא יהיה לי זאת שוב. חשתי במלחמה הקרבה ובאה – היא קרבה והלכה מיום ליום. במשך זמן-מה עדיין תשרור שלווה, ואנשים עדיין יוכלו להמשיך להתנהג כיצורי אנוש.

 

לא חצינו את התעלה הקורינתית מפני שהייתה שם מפולת אדמה: הפלגנו למעשה סביב הפלופונסוס. בלילה השני בים נכנסנו לפַּטְרַס מול מיסולונְגי. הגעתי לנמל זה כמה פעמים מאז, תמיד באותה שעה בערך, ותמיד חוויתי אותו קסם. אתה מפליג היישר לתוך כֵּף גדול, כמו חץ הקובר עצמו בצלע הר. נורות החשמל התלויות לאורך שטח הנמל יוצרות רושם יפני; יש משהו מאולתר בתאורה בכל הנמלים היווניים, משהו היוצר את הרושם של פסטיבל ממשמש ובא. שעה שאתה נכנס לנמל הקטן, הסירות הקטנות יוצאות לקדם את פניך: הן מלאות נוסעים ומטען ובעלי חיים וכלי מיטה ורהיטים. הגברים חותרים בעמידה, דוחפים במקום למשוך במשוטים. דומה שאינם מתעייפים כלל. הם מעתיקים את משאם הכבד כאוות נפשם בתנועות זריזות ובלתי מורגשות כמעט של פרק כף היד. כשהם קרבים אל דופן הספינה, מתחילה מהומת אלוהים. כולם פונים בכיוון הלא נכון, הכל מבולבל, מבולגן, במצב של תוהו ובוהו. אך איש אינו נפגע או הולך לאיבוד אף פעם, דבר אינו נגנב, אין חילופי מהלומות. זו מין אנדרלמוסיה הנוצרת בשל העובדה שעבור היווני, כל אירוע, נדוש ככל שיהיה, הוא תמיד מיוחד במינו. הוא תמיד עושה את אותו הדבר בפעם הראשונה: הוא סקרן, מלא סקרנות לוהטת, ורעב להתנסויות. הוא מתנסה לשם ההתנסות, לא כדי ליצור דרך טובה יותר או יעילה יותר לעשיית דברים. הוא אוהב לעשות דברים בידיים, בכל גופו, בנשמתו, אפשר לומר. לכן הומרוס ממשיך לחיות. אף שלא קראתי מעולם אפילו שורה אחת של הומרוס, אני מאמין שהיווני של ימינו לא השתנה בעצם מהותו. אם כבר, הוא יווני יותר משהיה אי-פעם. וכאן עליי לומר מילה במאמר מוסגר על ידידי מאיו, הצייר, שהכרתי בפריז. מאליאראקיס היה שמו האמיתי, ונדמה לי שהוא הגיע מכרתים במקור. על כל פנים, כשהתקרבנו לפטרס החלו לפקוד אותי בעוצמה מחשבות עליו. נזכרתי שבפריז ביקשתי ממנו לספר לי משהו על יוון, ופתאום, שעה שנכנסנו לנמל פטרס, הבנתי את כל מה שניסה לומר לי בלילה ההוא והצטערתי שהוא לא לצדי כדי לחלוק אתי את ההנאה. נזכרתי כיצד אמר מתוך שכנוע פנימי איתן, שלֵו, לאחר שתיאר לי את הארץ כמיטב יכולתו – “מילר, אתה תאהב את יוון, אני בטוח בזה”. איכשהו הרשימו אותי המילים הללו יותר מכל מה שאמר על יוון. “אתה תאהב אותה…” המילים האלה נתקעו לי בראש. “באלוהים, כן, אני אוהב אותה”, אמרתי לעצמי שוב ושוב שעה שעמדתי ליד המעקה, וספגתי לתוכי את התנועה וההמולה. נשענתי לאחור והרמתי את מבטי לשמים. מעודי לא ראיתי שמים כאלה. הם היו מופלאים. חשתי מנותק לגמרי מאירופה. באתי בשעריה של ממלכה חדשה כאדם חופשי – הכל חָבַר כדי להפוך את החוויה למַפְרָה ומיוחדת במינה. הייתי מאושר. ובפעם הראשונה בחיי הייתי מאושר תוך מודעות מלאה להיותי מאושר. טוב להיות פשוט מאושר; טוב אפילו יותר לדעת שאתה מאושר; אבל להבין שאתה מאושר ולדעת מדוע וכיצד, באיזה מובן, בזכות איזה צירוף של אירועים או נסיבות, ועדיין להיות מאושר, מאושר בכל ישותך ותודעתך, זה מעבר לאושר, זה חסד, ואם יש לך מעט שכל בקודקוד, עליך לחסל את עצמך בו-במקום ולגמור עם זה. ובמצב הזה הייתי – אלא שלא היה בי הכוח או האומץ לחסל את עצמי בו-במקום. וטוב שלא חיסלתי את עצמי, משום שנכונו לי רגעים גדולים אף מאלה, משהו מעבר לחסד אפילו, משהו שאילו ניסה מישהו לתארו באוזניי, ככל הנראה לא הייתי מאמין לו. לא ידעתי אז שיום אחד אעמוד במִיקֶנֶה, או בפאֶסטוס, או שאתעורר בוקר אחד ואראה במו עיניי תוך הצצה מבעד לאשנב את המקום שכתבתי עליו בספר, ושלא ידעתי מעולם שהוא אכן קיים ונושא אותו שם שהענקתי לו בדמיוני. דברים מופלאים קורים לך ביוון – דברים מופלאים טובים שאינם יכולים לקרות לאיש בשום מקום אחר עלי אדמות. איכשהו, כאילו בטעות, נשארה יוון עדיין תחת חסותו של הבורא. בני אדם יכולים לעסוק בתסבוכות הקטנות וחסרות התוחלת שלהם, אפילו ביוון, אך קסמו של אלוהים עדיין פועל, ולא משנה מה הגזע האנושי יעשה, או ינסה לעשות, יוון היא עדיין תחום מקודש – ואני מאמין שכך יהיה עד קץ הימים.

 

הייתה כמעט שעת צהריים כשעגנה הספינה בקורפו. דארל המתין על הרציף יחד עם סְפּירוֹ אמריקנוּס, המשרת שלו. בערך שעה נמשכה הנסיעה לקָלָאמִי, הכפר הקטן בקצה הצפוני של האי, שם היה ביתו של דארל. לפני שהתיישבנו לאכול ארוחת צהריים יצאנו לשחייה מול הבית. לא רחצתי בים כמעט עשרים שנה. דארל וננסי, אשתו, דמו לזוג דולפינים; הם ממש חיו במים. לאחר ארוחת הצהריים פרשנו לסייסטה, ואחר כך חתרנו אל מפרץ קטן אחר, במרחק מייל בערך. היה שם מקדש לבן קטנטן. כאן טבלנו שוב בעירום. בערב הוצגתי לפני קיריוֹס קָרָמֵנָאיוֹס, השוטר המקומי, ולפני ניקולא, מורה הכפר. מיד נוצרה בינינו ידידות אמיצה. עם ניקולא דיברתי צרפתית רצוצה; ועם קרמנאיוס מין שפת קרקורים הבנויה במידה רבה מרצון טוב ומשאיפה להבין זה את זה.

 

אחת לשבוע בערך הפלגנו העירה בסירה קלה. מעולם לא למדתי לאהוב את העיר קורפו. יש בה אווירת תזזית ההופכת לעת ערב למין טירוף שקט, מרגיז. אתה יושב כל הזמן ושותה משהו שאינך רוצה לשתות, או פוסע אנה ואנה בלי מטרה בתחושה נואשת של אסיר. בדרך-כלל פינקתי את עצמי בגילוח ובתספורת בכל פעם שהגעתי העירה: עשיתי זאת כדי להעביר את הזמן ומשום שזה היה זול עד כדי גיחוך. ספּר בית המלוכה הוא ששירת אותי, כך סיפרו לי, והמלאכה כולה הסתכמה בשלושה וחצי סנט בערך, לרבות התשר. קורפו הוא מקום גלות טיפוסי. הקַייזֶר הפך אותו למעונו לפני שאיבד את כתרו. עברתי בארמון פעם כדי להתרשם ממנו. כל הארמונות נראים לי מקומות נוגים ומשמימים, אבל בית המשוגעים של הקייזר הוא תצוגת הצעקנות הגרועה ביותר שראיתי אי-פעם. הוא יכול לשמש מוזאון מעולה לאמנות סוריאליסטית. אך בקצהו האחד של האי, מול הארמון הנטוש, יש מקום קטן, קאנוֹני שמו, וממנו אתה משקיף מטה על הטוֹטֶן אִינְסֶל[1] הקסום. ספירו יושב כאן בערב וחולם על חייו ברוד-איילנד, בזמנים שבהם המסחר הלא חוקי במשקאות חריפים מוברחים היה בעיצומו. זה מקום השייך בצדק לידידי האנס רייכל, המצייר בצבעי מים. האסוציאציות הן הומריות, אני יודע, אך בעיניי יש בו יותר משטוטגרט מאשר מיוון העתיקה. כשהירח בשמים ואין שום הגה מלבד נשימת האדמה, זו בדיוק האווירה שרייכל יוצר שעה שהוא יושב בחלום מאובן והופך ליצור קרוב לציפורים, לחלזונות ולפיות מרזבים מפוסלים, קרוב לירחים עשֵנים ואבנים מזיעות, או למוזיקה כבדת היגון המתנגנת דרך קבע בלבו בעודו מתרומם על רגליו האחוריות בדומה לקנגורו מטורלל ומתחיל לנפץ כל דבר סביב זנבו שנאחז בכל דבר. אם יקרא אי-פעם שורות אלו ויידע שחשבתי עליו שעה שהתבוננתי בטוטן אינסל, יידע שלא הייתי מעולם האויב, כפי שראה אותי בעיני רוחו, וזה ישמח אותי מאוד. אולי היה זה באחד מאותם ערבים שבהם ישבתי בקאנוני עם ספירו, והשקפנו מטה על מקום קסום זה, שרייכל, שלא הייתה בלבו אלא אהבה לצרפתים, נגרר מן המאורה שלו באָמְפָּאס רוּאֶה והוכנס למחנה ריכוז נאלח.

 

יום אחד הופיע תיאודור – ד”ר תיאודור סטֶפָנידֶס. הוא ידע הכל על צמחים, פרחים, עצים, סלעים, מינרלים, צורות חיים נחותות, חיידקים, מחלות, כוכבים, כוכבי לכת, כוכבי שביט, וכו’. תיאודור הוא האיש המלומד ביותר שפגשתי מעודי, וקדוש בנוסף לכך. תיאודור גם תרגם כמה שירים יווניים לאנגלית. כך שמעתי בפעם הראשונה את השם סֶפֶרִיס, כינויו הספרותי של גיאורג סֶפֶריאדֶס. אחר כך, במזיגה של אהבה, הוקרה והומור ממזרי, השמיע באוזני את השם קַטְסִימְבָּלִיס, שמסיבה כלשהי עשה עליי רושם מיד. באותו ערב העניק לנו תיאודור תיאורים הזויים של חייו בחפירות עם קטסימבליס בחזית הבלקן במלחמת העולם הראשונה. למחרת כתבנו דארל ואני מכתב נלהב לקטסימבליס, שהיה באתונה, והבענו תקווה שכולנו ניפגש שם בקרוב. קטסימבליס… השתמשנו בשמו דרך קִרבה, כאילו הכרנו אותו כל חיינו. זמן קצר אחר כך יצא תיאודור והגיעו הדוכסית X, עם ניקי ומשפחה של אקרובטים צעירים. הם נחתו עלינו במפתיע בספינה קטנה עמוסה מצרכי מזון ובקבוקי יין נדיר מאחוזתה של הדוכסית. עם חבורה זו של יודעי שפות, להטוטנים, אקרובטים ונימפות מים, התנהלו הדברים מלכתחילה על הצד הטוב ביותר. לניקי היו עיניים ירוקות בהירות ושיערה נראה עשוי מקלעות נחשים. בין ביקורה הראשון והשני של חבורה יוצאת דופן זו, שהגיעה תמיד בדרך הים בספינה עמוסה לעייפה דברים טובים, יצאנו הדארלים ואני לחיק הטבע, לרבוץ על חוף חולי מול הים. כאן נמחק הזמן לגמרי. בבקרים העיר אותנו רועה מטורף שהתעקש להוביל את עדר הצאן שלו על גופינו השכובים. על צוק בדיוק מאחורינו הייתה מופיעה פתאום מכשפה מטורללת כדי לקלל אותו בקולי-קולות. בכל בוקר זו הייתה הפתעה; היינו מתעוררים תוך רטינות וקללות, ורעמי צחוק בעקבותיהן. אחר כך צלילה מהירה לתוך הים, משם היינו צופים בעזים המטפסות במדרוני הצוק התלולים: המראה היה העתק כמעט מדויק של ציורי הסלע הרודזיים שאפשר לראות במוזאון האדם בפריז. לעתים, כשהיינו במצב רוח מרומם, היינו מטפסים בעקבות העזים, וירדנו מכוסים חתכים וחבורות. שבוע חלף בלי שראינו נפש חיה מלבד ראש כפר הררי במרחק כמה מיילים משם, שבא לתהות על קנקננו. הוא הגיע ביום שבו נמנמתי לבדי בצלו של סלע אדיר. ידעתי בערך עשר מילים ביוונית, והוא ידע בערך שלוש מילים באנגלית. ניהלנו שיחה מרשימה, בהתחשב במגבלות השפה. משנוכחתי לדעת שהוא מטורף למחצה, חשתי בנוח, ומכיוון שהדארלים לא היו שם כדי להזהיר אותי מפני ליצנים שכמותו, התחלתי לבצע עבורו שיר וריקוד מטורללים משלי, שנועדו לחקות כוכבי קולנוע – גברים ונשים – מנדרין סיני, סוס פרא, אלוף קפיצות למים, וכיוצא באלה. הוא נראה משועשע מאוד, ומסיבה כלשהי התעניין בעיקר במופע הסיני שלי. התחלתי לדבר אליו סינית, בלי לדעת מילה אחת של השפה, ולהפתעתי הרבה הוא השיב לי בסינית, סינית משלו, שהייתה טובה בדיוק כמו שלי. למחרת הביא אתו מתורגמן במיוחד כדי לספר לי שקר ענק, שכמה שנים לפני כן עלתה גרוטאה סינית על שרטון בחוף זה ממש, ושבערך ארבע מאות סינים התארחו על החוף עד שספינתם תוקנה. הוא אמר שהסינים מצאו חן בעיניו מאוד, שהם עם נפלא, וששפתם מוזיקלית מאוד, נבונה מאוד. שאלתי אם הוא מתכוון לכך ששפתם מובנת, אבל לא, הוא התכוון לנבונה. גם היוונית היא שפה נבונה. והגרמנית. ואז סיפרתי לו שהייתי בסין, וגם זה היה שקר, ולאחר שתיארתי את הארץ ההיא התגלגלתי לאפריקה וסיפרתי לו על שבט הננסים, שגם במחיצתם חייתי זמן-מה. הוא אמר שיש אצלם כמה ננסים בכפר שכן. כך התגלגלו הדברים משקר אחד לאחר במשך כמה שעות, ובמהלכן חיסלנו מעט יין וזיתים. מישהו שלף אחר כך חליל והתחלנו לרקוד, מחול אמיתי של ויטוס הקדוש,[2] שנמשך בלי סוף עד שהגיע לסיומו בים, שם צבטנו זה את זה כמו סרטנים וצרחנו ושאגנו בכל השפות עלי אדמות.

 

בוקר אחד פירקנו את המחנה כדי לחזור לקלאמי. היה יום מוזר, חם ומחניק, ונכונו לנו שעתיים של טיפוס כדי להגיע לכפר ההררי, שם חיכה לנו ספירו עם המכונית. תחילה היה עלינו לחצות בדהרה רצועת חול, מפני שאפילו בסנדלים חרך החול את כפות הרגליים. אחר כך בא מסע ארוך ומפרך דרך אפיק נהר יבש, שבשל גושי הסלעים היה מבחן גם לקרסוליים החזקים ביותר. לבסוף הגענו אל השביל שהוביל במעלה צלע ההר – מעֵין ערוץ יותר מאשר שביל – שהכביד אפילו על סוסי הפוני ההרריים שהעמסנו עליהם את חפצינו. בשעה שטיפסנו קידמה את פנינו נעימה מוזרה מלמעלה. כמו הערפל הכבד שנסחף במהירות מן הים כלפי מעלה, היא עטפה אותנו בקפליה הנוסטלגיים והתפוגגה לאחר מכן באותה פתאומיות. לאחר שטיפסנו כמה מאות מטרים נוספים הגענו לקרחת יער. במרכזה נמצא מכל עצום ובו נוזל רעיל, קוטל חרקים לעצי הזית, שהנשים הצעירות ערבבו בעודן מזמרות. זה היה מזמור מוות שנמזג באורח יוצא דופן בנוף המכוסה בערפל. פה ושם, במקומות שבהם התפצלו ענני הערפלים בעוברם וחשפו קבוצת עצים, או זיזי סלע עירומים, משוננים, דמויי ניבים, נשמעו הדהודי נעימתם שאינה מרפה בקול רם, כקבוצת כלי נשיפה בתזמורת. מפעם לפעם התרומם מתוך הערפל משטח כחול גדול של ים, לא בגובה פני האדמה, אלא באיזושהי ממלכת תווך, בין שמים לארץ, כמו לאחר סופת טייפון. נדמה שגם הבתים, שעה שחזותם המוצקה בקעה מבעד לחזיון התעתועים, היו תלויים בחלל האוויר. האטמוספרה כולה שפעה זוהר תנ”כי רוטט שהודגש על-ידי פעמוניהם המצלצלים של סוסי הפוני, הדהודי מזמור הרעל, השאון העמום של הגלים הנשברים אל החוף הרחק למטה, ורחש הררי בלתי ניתן להגדרה, שלא היה מן הסתם יותר מאשר הלמות הרקות באובך האדיר, החם והמחניק של בוקר יווני. עשינו הפסקות למנוחה בקצה הצוק התלול, מוקסמים מן החיזיון מכדי להמשיך הלאה בשביל אל העולם השגרתי הברור, הבהיר, של הכפר ההררי הקטן שמעבר לו. בממלכת האופרה ההיא, מקום שבו נמזגו מלך הטאו צה והוודות העתיקות באורח דרמטי בבליל קונטרפונקטי, טעמה של הסיגריה היוונית הקלה דמה עוד יותר לקש. כאן נעשה חוש הטעם עצמו מותאם באורח מטפיזי: הדרמה הייתה זו של הרוח, של המחוזות העליונים, של העימות הנצחי שבין הנשמה לרוח.

 

אחר כך בא השביל, שבו אראה תמיד פרשת דרכים של שפיכות דמים חסרת פשר. קרוב לוודאי שכאן בוצעו שוב ושוב מעשי הטבח המחרידים והנקמניים ביותר בכל עברו העקוב מדם אינסופי של האדם. זו מלכודת שטמן הטבע עצמו לחורבנו של האדם. יוון מלאה מלכודות מוות כאלה. הדבר דומה לקול קוסמי רב-עוצמה המעניק את טווח הצלילים לעולם האור המשכר, שבו דמויות הרואיות ומיתולוגיות מן העבר המפואר מאיימות דרך קבע לשלוט בתודעה. היווני הקדמון היה רוצח: הוא חי בלב בהירות אכזרית שייסרה והטריפה את הנשמה. הוא היה במצב מלחמה עם כולם, גם עם עצמו. מתוך אנרכיה בוערת זו בקעו הגיגי המזור המטפיזיים הצלולים המרתקים את העולם אפילו בימינו אלו. שעה שחציתי את השביל, פעולה שדרשה מין תמרוּן בצורת צלב קרס כדי להגיח אל השטח הפתוח של הרמה הגבוהה, היה לי הרושם של מעבר מאומץ בנהרות רפאים של דם; האדמה לא הייתה צחיחה ומחורצת בדרך היוונית הרגילה, אלא מולבנת ומקומטת כפי שהיו בוודאי האיברים המרוטשים, הדוממים כמוות, של הנטבחים שהושארו להרקיב ולהגיר את דמם כאן, בשמש האכזרית, אל שורשיהם של עצי הזית הפראיים הנאחזים במדרון ההר התלול בטופרי עופות דורסים. בשביל הררי זה היו בוודאי גם רגעים של ראייה צלולה, שעה שבני גזעים רחוקים ניצבו, אוחזים ידיים ומתבוננים זה בעיני זה בחמלה והבנה. כאן בוודאי עצרו גם אנשי כת פיתגורס למדוט בבדידות ובדממה, והפיקו צלילות רעננה, ראייה רעננה, מזירת הטבח המכוסה אבק. יוון כולה עטורה מקומות כאלה של התנגדות לחוקי המוסר; ייתכן שזה ההסבר לעובדה שיוון השתחררה כארץ, כאומה, כעם, כדי להמשיך כפרשת הדרכים הזוהרת של האנושות המשתנה.

 

הימים בקלאמי חלפו להם כמו שיר. מפעם לפעם כתבתי מכתב או ניסיתי לצייר בצבעי מים. היה שפע של חומר קריאה בבית, אך לא היה לי חשק לפתוח ספר. דארל ניסה לשכנע אותי לקרוא את הסונֵטות של שייקספיר, ולאחר שצר עליי במשך כשבוע, אכן קראתי אחת, אולי הסונטה המסתורית ביותר שכתב שייקספיר מעודו (אני חושב שזו הייתה ‘עוף החול והצב’). מיד אחר כך קיבלתי בדואר עותק של ‘הדוקטרינה החשאית’, ועל ספר זה התנפלתי בהתלהבות. כמו כן קראתי מחדש את יומנו של ניז’ינסקי. אני יודע שאקרא אותו שוב ושוב. יש רק ספרים בודדים שאני יכול לקרוא שוב ושוב – אחד מהם הוא ‘תעלומות’ ואחר הוא ‘הבעל הנצחי’. אולי מוטב שאוסיף גם את ‘עליסה בארץ הפלאות’. על כל פנים, היה הרבה יותר נעים לבלות את הערב בשיחה ובזמרה, או בעמידה על הסלעים שעל שפת הים עם טלסקופ לשם לימוד הכוכבים.

 

כשהופיעה הדוכסית שוב בזירה היא שכנעה אותנו לבלות כמה ימים באחוזתה שבחלק אחר של האי. בילינו שלושה ימים נפלאים יחד, ואז גויס הצבא היווני. עדיין לא הוכרזה מלחמה, אך את שיבתו החפוזה של המלך לאתונה פירשו כולם כאות מבשר רעות. דומה שכל בעלי האמצעים היו נחושים בדעתם לנהוג כמו המלך. העיר קורפו הייתה אחוזת בהלה אמיתית. דארל רצה להתגייס לצבא היווני ולשרת בחזית האלבנית; ספירו, שעבר את גיל הגיוס המרבי, רצה גם הוא להציע את שירותיו. בדרך זו חלפו כמה ימים במחוות היסטריות, ואז, ממש כאילו הוסדר העניין בידי אמרגן, כולנו מצאנו את עצמנו ממתינים לספינה שתשיט אותנו לאתונה. הספינה הייתה עתידה להגיע בתשע בבוקר; לא עלינו על סיפונה לפני השעה ארבע לפנות בוקר ביום המחרת. באותו זמן כבר היה הרציף מלא בכמות בל תתואר של מזוודות, שבעליהן היו סרוחים או ישובים עליהן, והעמידו פני חסרי דאגה, אך למעשה רעדו מפחד. האירוע המחפיר מכל בא לאחר מכן, שעה שסירות השירות נעצרו סוף-סוף ליד הרציף. העשירים התעקשו, כרגיל, לעלות ראשונים לסיפון. מכיוון שהיה לי כרטיס למחלקה הראשונה, מצאתי את עצמי בין העשירים. העניין הבחיל אותי עד עמקי נשמתי, ושקלתי שלא לעלות לספינה אלא לשוב בשקט לביתו של דארל ולהניח לדברים להתנהל מאליהם. ואז, בזכות תפנית מופלאה, גיליתי שלא היינו אמורים לעלות ראשונים לסיפון, היינו אמורים לעלות אחרונים. כל הכבודה הנאה הוצאה מסירות השירות והושלכה בחזרה אל הרציף. בראבו! זה חימם את לבי. הדוכסית, שהיה לה יותר מטען מלכל אחד אחר, הייתה האחרונה ממש שעלתה לסיפון. מאוחר יותר גיליתי להפתעתי שהיא זו שהסדירה את העניינים בדרך זו. חוסר היעילות הוא שהטריד אותה, לא שאלת המעמד או זכויות היתר. נראה שלא חששה כלל מן האיטלקים – היה אכפת לה מהמהומה, מההידחקות המבישה. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, כפי שאמרתי, וירח זוהר נגה על פני ים גועש, זועם, שעה שניתקנו מן הרציף בסירות הקטנות. לא ציפיתי כלל לעזוב את קורפו בנסיבות כאלה. כעסתי מעט על עצמי על שהסכמתי להפליג לאתונה. הייתי מוטרד יותר מקטיעת חופשתי המאושרת מאשר מסכנות המלחמה הממשמשת ובאה. עדיין היה קיץ, ובהחלט לא שבעתי מהשמש ומהים. חשבתי על הנשים הכפריות והילדים בבלואי הסחבות שייוותרו עד מהרה ללא מזון, ועל המבט בעיניהם שעה שנופפו לנו בידיהם לשלום. זו נראתה פחדנות, לברוח כך ולהפקיר את החלשים והתמימים לגורלם. זה עניין הכסף, שוב. אלה שיש להם, נמלטים; אלה שאין להם, נטבחים. מצאתי את עצמי מתפלל שהאיטלקים יעצרו אותנו, שלא ניחלץ ללא פגע בדרך מבישה זו.

 

כשהתעוררתי ועליתי לסיפון, חצתה הספינה לאטה מֵצר צר; משני העברים היו גבעות שוממות, נמוכות, תלוליות אדמה רכות, זרועות סגול, בעלות ממדים אנושיים אינטימיים כאלה שהיה בהן כדי לגרום לך לבכות משמחה. השמש הייתה כמעט בשיא השמים, והזוהר היה עז ומסנוור. הייתי בדיוק באותו עולם יווני קטן שאת גבולותיו תיארתי בספרי כמה חודשים לפני שעזבתי את פריז. דמיתי לאדם הניעור ומוצא את עצמו חי בחלום. היה משהו מופלא בקִרבה הקורנת של שני החופים הללו, הצבועים סגול. החלקנו לדרכנו בדיוק בדרך שבה רוסו, le douanier,[3] תיאר זאת בציורו. היה בזה יותר מאשר אווירה יוונית – זה היה פיוטי, לא שייך לשום זמן או מקום הידועים באמת לאדם. הספינה עצמה הייתה החוליה המקשרת היחידה למציאות. היא הייתה מלאה עד דפנותיה בנשמות אבודות שנאחזו נואשות בנכסיהן הארציים הספורים. נשים בבלואי סחבות, שדיהן חשופים, ניסו לשווא להיניק את עולליהן המייללים; אלה ישבו על רצפת הסיפון בתוך ערבוביה של קיא ודם, והחלום שפילסו בו את דרכם לא ליטף מעולם את עפעפיהם. אילו ספגנו אז, בו במקום, מהלומת טורפדו, היינו יורדים שאולה בדרך זו, בתוך קיא ודם ותוהו ובוהו. באותו רגע שמחתי שאני חף מנכסים, חף ממעצורים, מפחד וקנאה ורשעות. יכולתי לעבור בשקט מחלום אחד לאחר, בלי שאהיה בעליו של דבר, בלי להצטער על דבר, בלי לייחל לדבר. מעולם לא הייתי בטוח יותר שהחיים והמוות חד הם, ושאי-אפשר לדבוק באחד מהם או להתענג על אחד מהם בהיעדרו של האחר.