רצח, תעלומה וחתונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רצח, תעלומה וחתונה
מכר
מאות
עותקים
רצח, תעלומה וחתונה
מכר
מאות
עותקים

רצח, תעלומה וחתונה

3.3 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: נועם רחמלוביץ'
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 56 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 56 דק'

מארק טוויין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני". מקור שם העט מרק טוויין, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.

תקציר

איכר עלוב, ג'ון גריי, נחוש בדעתו להשיא את בתו מרי לצעיר אמיד, בן למשפחה העשירה ביותר בעיירה. הופעתו הפתאומית של זר שנמצא חסר הכרה בשלג לא רק משבשת את תכניתו של ג'ון גריי, אלא גם מובילה לרצח מסתורי.

פרק ראשון

פרק ראשון


בפאתי כפר נידח ומבודד בדרום־מערב מיזורי חי לו חוואי זקן ושמו ג'ון גריי. שמו של הכפר היה דיר ליק. זה היה כפר קטן, מפוזר ומנומנם ובו שש מאות או שבע מאות תושבים. אנשים אלו ידעו במעורפל שבעולם הגדול שבחוץ יש דברים הנקראים רכבות, ספינות קיטור, טלגרף ועיתונים, אך לא הכירו אותם באופן אישי, ולא גילו בהם עניין רב משגילו בענייני הירח. כל מעייניהם היו נתונים לתירס ולחזירים. ספרי הלימוד של בית הספר הכפרי הנחשל היו בני למעלה מדור; איש הדת הפּרֶסביטריאני המזדקן, הכומר ג'ון הרלי, עדיין עסק באש ובגפרית של תאולוגיה מיושנת; אופנת הלבוש של האנשים לא השתנתה בטווח זיכרונו של איש.
ג'ון גריי היה אמיד בגיל חמישים וחמש בדיוק כפי שהיה בעת שירש את חוותו הקטנה שלושים שנה לפני כן. הוא הצליח להתפרנס בעמל רב מאדמתו; אך עד כמה שלא התאמץ, לא הצליח להגיע ליותר מזה. היו לו יומרות לעושר, אך התקווה להשיגו בעמל כפיו דעכה אצלו אט־אט, ובסופו של דבר נעשה אדם קמל ונרגן. נותר לו רק סיכוי אחד, אחד בלבד: האפשרות להשיא את בתו לאיש עשיר. הוא הבחין בסיפוק שבין מרי גריי לבין יוּ גרגורי הצעיר נקשרה ידידות קרובה; ויוּ, נוסף על היותו טוב לב, מכובד וחרוץ, יהיה פחות או יותר מסודר לכשימלאו ימיו של אביו הזקן. ג'ון גריי עודד את הבחור הצעיר ממניעים אנוכיים; מרי עודדה אותו משום שהיה גבוה, ישר, יפה תואר וגלוי לב, ומכיוון שאהבה שיער מתולתל חום־זהוב יותר מכל שיער אחר. שרה גריי, האם, עודדה אותו כי מרי חיבבה אותו. היא הייתה מוכנה לעשות כל דבר שישמח את מרי, מכיוון שחיה אותה ולמענה.
יו גרגורי היה בן עשרים ושבע, ומרי בת עשרים. היא הייתה יצור עדין, יפה ובעל לב טהור, צייתנית וממושמעת, ואפילו אביה אהב אותה, עד כמה שהיה מסוגל בכלל לאהוב. חיש מהר החל יו לבוא מדי יום ביומו לבקר את מרי; כאשר מזג האוויר הסביר פנים, יצאו הוא והיא לרכיבות ממושכות, ובערבים, בפינת הסלון, ניהלו שיחות נעימות וגלויות, בעוד הזקנים ואחיה הצעיר טום עוסקים בשלהם ליד האח ולא שמים לב. אופיו של ג'ון גריי התרכך במהירות. בהדרגה הוא הפסיק לנהום ולרטון. פניו המחמירים לבשו ארשת של שביעות רצון, ופה ושם אפילו חייך חיוך ניסיוני.
ליל חורף סוער אחד באה גברת גריי למיטה שעה אחרי בעלה, כולה זורחת, ולחשה:
"ג'ון, בסופו של דבר הכל הסתדר. יו ביקש את ידה של מרי!"
ג'ון גריי אמר:
"תגידי את זה שוב, סאלי, תגידי את זה שוב!"
היא אמרה את זה שוב.
"אני רוצה לקום ולצרוח, סאלי. יותר טוב מזה לא יכול להיות! עכשיו נראה מה יגיד דייב! שילך לעזאזל עם הכסף שלו – למי אכפת".
"ובכן, קשישי, לאיש לא אכפת. וטוב שכך, כי אם אחיך התכוון אי־פעם להשאיר לנו את כספו, הרי שעכשיו לעולם לא יעשה זאת, כי הוא שונא את יו שנאת מוות – הוא שונא אותו עוד מאז שניסה לגזול במרמה את חוות הִיקורי פלאט מאביו של יוּ, ויו התערב ומנע את זה".
"אל תדאגי בקשר לכסף שהפסדנו מדייב, סאלי. מאז שרבתי אתו לפני שתים־עשרה שנה, הוא כל הזמן שונא אותי יותר ויותר ואני שונא אותו יותר ויותר. מריבות בין אחים לא מגלידות בקלות, אישה. הוא התעשר והתעשר והתעשר, וזו הסיבה לשנאה. אני עני, והוא האיש הכי עשיר בכל המחוז – ועל כך אני שונא אותו. הרבה כסף הוא היה יכול להוריש לנו!"
"נו, אתה יודע שלפני שרבתם, הוא היה מפנק את מרי לא מעט, כך שחשבתי שאולי –"
"ששש! זה היה פינוק של רווק זקן, למרי לא היה צומח מזה שום כסף – את יכולה להיות בטוחה. וגם אם היה, עכשיו הכל נגמר, כמו שאמרת; הוא לא ייתן לה סנט אחד אם זה יגיע לידיו של יו גרגורי".
"דייב הוא כילי זקן וצר עין, איך שלא תסתכל על זה, קשישא. הלוואי שיו היה יכול לישון במקום אחר כשהוא בא לכפר ללילה, ולא באותו בניין עם דיוויד גריי. פעם אחר פעם ניסה אביו של יו לגרום לדייב לפנות משם את משרדו, אבל הוא דבק בחוזה השכירות שלו. הם אומרים שבבוקר הוא תמיד עומד בכניסה, מוכן לעלוב ביוּ כשהוא רק יורד במדרגות. גברת סייקס אמרה לי שבוקר אחד, לפני שישה שבועות, היא שמעה את דייב מעליב את יו בשעה ששלושה או ארבעה אנשים עברו שם. היא ציפתה שיו ישבור לו את הראש, אבל הוא לא עשה זאת. הוא שלט ברוחו ולא אמר דבר מלבד 'מר גריי, אתה עלול להגזים יום אחד'. דייב גיחך אליו בלעג ואמר, 'הו, בוודאי, כבר אמרת את זה לא פעם – מדוע אינך עושה משהו? למה אתה רק מדבר כל כך הרבה?'"
"נו, נלך לישון, זקנתי. נראה לי שלאחרונה הדברים מסתדרים. שיהיה במזל טוב ועד מאה ועשרים ליו ולמרי – הילדים שלנו – אלוהים יברך אותם!"

מארק טוויין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני". מקור שם העט מרק טוויין, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.

עוד על הספר

  • תרגום: נועם רחמלוביץ'
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 56 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 56 דק'
רצח, תעלומה וחתונה מארק טוויין

פרק ראשון


בפאתי כפר נידח ומבודד בדרום־מערב מיזורי חי לו חוואי זקן ושמו ג'ון גריי. שמו של הכפר היה דיר ליק. זה היה כפר קטן, מפוזר ומנומנם ובו שש מאות או שבע מאות תושבים. אנשים אלו ידעו במעורפל שבעולם הגדול שבחוץ יש דברים הנקראים רכבות, ספינות קיטור, טלגרף ועיתונים, אך לא הכירו אותם באופן אישי, ולא גילו בהם עניין רב משגילו בענייני הירח. כל מעייניהם היו נתונים לתירס ולחזירים. ספרי הלימוד של בית הספר הכפרי הנחשל היו בני למעלה מדור; איש הדת הפּרֶסביטריאני המזדקן, הכומר ג'ון הרלי, עדיין עסק באש ובגפרית של תאולוגיה מיושנת; אופנת הלבוש של האנשים לא השתנתה בטווח זיכרונו של איש.
ג'ון גריי היה אמיד בגיל חמישים וחמש בדיוק כפי שהיה בעת שירש את חוותו הקטנה שלושים שנה לפני כן. הוא הצליח להתפרנס בעמל רב מאדמתו; אך עד כמה שלא התאמץ, לא הצליח להגיע ליותר מזה. היו לו יומרות לעושר, אך התקווה להשיגו בעמל כפיו דעכה אצלו אט־אט, ובסופו של דבר נעשה אדם קמל ונרגן. נותר לו רק סיכוי אחד, אחד בלבד: האפשרות להשיא את בתו לאיש עשיר. הוא הבחין בסיפוק שבין מרי גריי לבין יוּ גרגורי הצעיר נקשרה ידידות קרובה; ויוּ, נוסף על היותו טוב לב, מכובד וחרוץ, יהיה פחות או יותר מסודר לכשימלאו ימיו של אביו הזקן. ג'ון גריי עודד את הבחור הצעיר ממניעים אנוכיים; מרי עודדה אותו משום שהיה גבוה, ישר, יפה תואר וגלוי לב, ומכיוון שאהבה שיער מתולתל חום־זהוב יותר מכל שיער אחר. שרה גריי, האם, עודדה אותו כי מרי חיבבה אותו. היא הייתה מוכנה לעשות כל דבר שישמח את מרי, מכיוון שחיה אותה ולמענה.
יו גרגורי היה בן עשרים ושבע, ומרי בת עשרים. היא הייתה יצור עדין, יפה ובעל לב טהור, צייתנית וממושמעת, ואפילו אביה אהב אותה, עד כמה שהיה מסוגל בכלל לאהוב. חיש מהר החל יו לבוא מדי יום ביומו לבקר את מרי; כאשר מזג האוויר הסביר פנים, יצאו הוא והיא לרכיבות ממושכות, ובערבים, בפינת הסלון, ניהלו שיחות נעימות וגלויות, בעוד הזקנים ואחיה הצעיר טום עוסקים בשלהם ליד האח ולא שמים לב. אופיו של ג'ון גריי התרכך במהירות. בהדרגה הוא הפסיק לנהום ולרטון. פניו המחמירים לבשו ארשת של שביעות רצון, ופה ושם אפילו חייך חיוך ניסיוני.
ליל חורף סוער אחד באה גברת גריי למיטה שעה אחרי בעלה, כולה זורחת, ולחשה:
"ג'ון, בסופו של דבר הכל הסתדר. יו ביקש את ידה של מרי!"
ג'ון גריי אמר:
"תגידי את זה שוב, סאלי, תגידי את זה שוב!"
היא אמרה את זה שוב.
"אני רוצה לקום ולצרוח, סאלי. יותר טוב מזה לא יכול להיות! עכשיו נראה מה יגיד דייב! שילך לעזאזל עם הכסף שלו – למי אכפת".
"ובכן, קשישי, לאיש לא אכפת. וטוב שכך, כי אם אחיך התכוון אי־פעם להשאיר לנו את כספו, הרי שעכשיו לעולם לא יעשה זאת, כי הוא שונא את יו שנאת מוות – הוא שונא אותו עוד מאז שניסה לגזול במרמה את חוות הִיקורי פלאט מאביו של יוּ, ויו התערב ומנע את זה".
"אל תדאגי בקשר לכסף שהפסדנו מדייב, סאלי. מאז שרבתי אתו לפני שתים־עשרה שנה, הוא כל הזמן שונא אותי יותר ויותר ואני שונא אותו יותר ויותר. מריבות בין אחים לא מגלידות בקלות, אישה. הוא התעשר והתעשר והתעשר, וזו הסיבה לשנאה. אני עני, והוא האיש הכי עשיר בכל המחוז – ועל כך אני שונא אותו. הרבה כסף הוא היה יכול להוריש לנו!"
"נו, אתה יודע שלפני שרבתם, הוא היה מפנק את מרי לא מעט, כך שחשבתי שאולי –"
"ששש! זה היה פינוק של רווק זקן, למרי לא היה צומח מזה שום כסף – את יכולה להיות בטוחה. וגם אם היה, עכשיו הכל נגמר, כמו שאמרת; הוא לא ייתן לה סנט אחד אם זה יגיע לידיו של יו גרגורי".
"דייב הוא כילי זקן וצר עין, איך שלא תסתכל על זה, קשישא. הלוואי שיו היה יכול לישון במקום אחר כשהוא בא לכפר ללילה, ולא באותו בניין עם דיוויד גריי. פעם אחר פעם ניסה אביו של יו לגרום לדייב לפנות משם את משרדו, אבל הוא דבק בחוזה השכירות שלו. הם אומרים שבבוקר הוא תמיד עומד בכניסה, מוכן לעלוב ביוּ כשהוא רק יורד במדרגות. גברת סייקס אמרה לי שבוקר אחד, לפני שישה שבועות, היא שמעה את דייב מעליב את יו בשעה ששלושה או ארבעה אנשים עברו שם. היא ציפתה שיו ישבור לו את הראש, אבל הוא לא עשה זאת. הוא שלט ברוחו ולא אמר דבר מלבד 'מר גריי, אתה עלול להגזים יום אחד'. דייב גיחך אליו בלעג ואמר, 'הו, בוודאי, כבר אמרת את זה לא פעם – מדוע אינך עושה משהו? למה אתה רק מדבר כל כך הרבה?'"
"נו, נלך לישון, זקנתי. נראה לי שלאחרונה הדברים מסתדרים. שיהיה במזל טוב ועד מאה ועשרים ליו ולמרי – הילדים שלנו – אלוהים יברך אותם!"