הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו

האדון באחצ'ייב

כבר הייתי קרוב ליעדו של מסעי. כשחלפתי בעיירה הקטנה ב', שאחריה נותרו רק עשר ורסטאות עד סטפאנצ'יקובו, נאלצתי לעצור בנפחייה ממש ליד שער העיר בשל צמיג שהתפוצץ בגלגל הקדמי של הכרכרה שלי. לחזק אותו איכשהו, כדי לנסוע עשר ורסטאות, אפשר היה די מהר, ולכן החלטתי לא ללכת לשום מקום אחר ולהמתין ליד הנפחייה בשעה שיסדרו הנפחים את העניין. כשיצאתי מן הכרכרה ראיתי אדון שמן, שממש כמוני נאלץ לעצור כדי לתקן את כרכרתו. הוא כבר עמד שעה תמימה בחום הבלתי נסבל, צעק, גידף, ודרבן בקוצר רוח נרגן את בעלי המלאכה שהתרוצצו סביב מרכבתו הנהדרת. כבר ממבט ראשון נראה לי אותו אדון כועס כטיפוס זועף ונרגן במיוחד. הוא היה כבן ארבעים וחמש, גובהו בינוני, שמן וכולוֹ מצוּפה גומות. שומנו, גרוגרתו ולחייו התפוחות, המידלדלות, העידו על חיי בעל אחוזה מדושנים. היה דבר-מה בכל דמותו שהזכיר אשה, ושהזדקר מיד לעין. מלבושיו היו רחבים, נוחים, מהוגנים ונקיים, אך בהחלט לא על פי צו האופנה.
לא ברור לי מדוע התרגז גם עלי, בייחוד בהתחשב בכך שראה אותי לראשונה בחייו ועוד לא החליף אתי אפילו מלה. הרגשתי בכך ברגע שיצאתי מהעגלה, בגלל מבטיו הנרגזים עד מאוד. לי דווקא התחשק מאוד להתוודע אליו. על-פי פטפוטי משרתיו הבנתי שהוא מגיע כעת מסטפאנצ'יקובו, מאצל דודי, ולכן היתה לי הזדמנות לחקור אותו על דברים רבים. כבר הרמתי את מצחייתי וניסיתי, בכל הנועם האפשרי, להעיר עד כמה לא נעימים הם לפעמים העיכובים בדרך. אלא שהשמן סקר אותי באיזה חוסר רצון, במבט ממורמר ונרגן מלמעלה עד למטה, רטן לעצמו משהו מתחת לאפו והפנה אלי בכבדות את מלוא ישבנוֹ. הצד הזה באישיותו אמנם היה נושא די מעניין לתצפיות, אך אי אפשר היה, בסופו של דבר, לצפות ממנו לשיחה מענגת.
"גרִישקַה! אל תרטון לך מתחת לאף! אצווה להצליף בך!..." צעק פתאום על משרתו, כאילו לא שמע כלל את מה שאמרתי על העיכובים בדרך.
אותו "גרישקה" היה משרת עטור שיבה, מן הדור הישן, לבוש בזיג ארך כנפות ובעל פאות לחיים עצומות ואפורות. אם לשפוט על-פי סימנים מסוימים היה גם הוא נרגז מאוד, ורטן לעצמו ברוגז מתחת לאפו. בין האדון למשרתו התפתח תכף ומיד שיג ושיח.
"יצווה להצליף בי?! באמת, תצרח יותר חזק!" פלט גרישקה ריטון כאילו לעצמו, אך בקול רם כל-כך שהכול שמעו, והסתובב בזעם לסדר משהו בכרכרה.
"מה?! מה אמרת?! 'תצרח יותר חזק'?... חשבת להתחצף?!" צעק השמן, ארגמני כולו.
"ובאמת, למה זה הואלת בטובך להתנפל עלי, אדוני?! אסור להגיד מלה!"
"מה להתנפל?! שמעתם? הרי עלי הוא רוטן, ושאני לא אתנפל?!"
"ועל מה יש לי לרטון?"
"על מה לרטון... אפשר לחשוב שאין על מה? אני יודע על מה תרטון: על זה שנסענו מן הארוחה, זה למה."
"ולי מה אכפת! מצדי, שאדוני בכלל לא יאכל. אני לא עליך רטנתי. רק לנפחים אמרתי איזו מלה."
"לנפחים?... ולמה לרטון על הנפחים?"
"אם לא עליהם, אז על הכרכרה אני רוטן."
"ולמה לרטון על הכרכרה?"
"למה נשברה?! להבא אל תישברי, תהיי שלמה."
"על הכרכרה... לא, עלי אתה רוטן, ולא על הכרכרה. בעצמו אשם, ועוד מקלל לו!"
"מה זה אתך, באמת, אדוני, שנטפלת אלי ככה? עזוב אותי, בבקשה ממך!"
"אז למה כל הדרך ישבת קודר כמו ינשוף ולא הוצאת מלה, הא? הרי בדרך-כלל אתה מיטיב לדבר!"
"זבוב נכנס לי לפה, בגלל זה שתקתי וישבתי כמו ינשוף. שאתחיל לספר סיפורים לאדוני או מה? מספרת מעשיות קח לך אם אתה רוצה סיפורים."
השמן כבר פער את פיו כדי להשיב, אך נראה שהתבלבל והשתתק. ואילו המשרת, שבע רצון מאמנות הטיעון שלו ומשליטתו באדוניו שהופגנה לעיני עדי ראייה, הסתובב במשנה חשיבות אל הפועלים והחל להסביר להם משהו. נסיונותי להתוודע אליו עלו בתוהו, במיוחד לאור עילגותי. אלא שהתפתחות בלתי צפויה סייעה לי. פרצוף אחד אפוף שינה, מטונף ופרוע שיער הציץ במפתיע מחלונו הסגור של מרכב כרכרה שעמד מאז ומעולם בנפחייה חסר גלגלים, והמתין מדי יום לתיקונו, אך לשווא. עם הופעתו של אותו פרצוף בקע מקרב הפועלים צחוק כללי. העניין היה בכך שהאיש שהציץ מהכרכרה היה נעול בה על בריח, וכעת לא יכול היה לצאת. אחרי שישן בה בעודו בגילופין, התחנן עתה לשווא שיוציאוהו לחופשי, ולבסוף החל לבקש ממישהו שירוץ להביא לו את הכלים שלו. כל זה שעשע עד מאוד את הנוכחים.
יש טיפוסים כאלה, המפיקים שמחה ואושר בלתי רגילים מדברים מוזרים למדי. העוויותיו של איכר שיכור, אדם המועד ונופל ברחוב, חילופי קללות בין שתי נשים וכיוצא באלו משרים לפעמים על אנשים מסוימים התלהבות טובת לב במיוחד, לא ברור למה. בעל האחוזה השמן השתייך בדיוק לאותו סוג של נפשות. מעט מעט הפך פרצופו ממאיים וקודר למרוצה וחביב, ולבסוף הזדרח לחלוטין.
"זה וַאסִיליֵיב?" שאל במין השתתפות, "איך זה נקלע לשם?"
"ואסילייב, נכבדי סטֵפַּאן אַלֵכּסֵיִיץ', ואסילייב!" צעקו מכל עבר. "חגג, נכבדי," הוסיף אחד הפועלים, אדם מבוגר, גבוה וכחוש, בעל ארשת קפדנית מחמירה על פניו וכוונות סמויות לעליונות על עמיתיו, "חגג לו, נכבדי, כבר שלושה ימים הסתלק מהבעל-בית והוא מתחבא אצלנו, נדבק אלינו! עכשיו הוא מבקש איזמל. בשביל מה לך עכשיו איזמל, ראש חלול שכמוך! ת'כלי האחרון הוא רוצה למשכן!"
"איי, ארחיפושקה! הכסף הוא כמו יונה: כמו שבא, ככה עף! שחרר אותי, בשם בורא שמים וארץ," התחנן ואסילייב בקול דק, מרטט, משרבב את ראשו מהכרכרה.
"שב בשקט, גולם, טוב שאתה פה!" ענה ארחיפ בחומרה, "העיניים שלך הספיקו להחליף צבעים כבר שלשום. והיום, עם שחר, מהרחוב גררו אותך. תגיד תודה לאל שהסתרנו אותך, שלמאטביי איליץ' אמרנו שאתה חולה, 'כאבים ועודף פעימות, ז'תומרת, נהיה לו'."
הצחוק בקע בשנית.
"ואיפה האיזמל?!"
"אצל זוּאי שלנו! הוא שוב מתחיל! זה אדם שתוי, נכבדי סטפאן אלכסייץ'."
"חי-חי-חי! איי, נוכל! אז ככה אתה עובד בעיר: כלים אתה ממשכן לך!" חרחר השמן שהשתנק מרוב צחוק, מרוצה לחלוטין, ועבר לפתע למצב הרוח החביב ביותר.
"והוא נגר כזה שגם במוסקבה לא תמצא! הנה ככה הוא תמיד מפרסם את עצמו אצלנו, הנבלה!" הוסיף, פונה בהפתעה גמורה אלי, "שחרר אותו, ארחיפ: אולי הוא צריך משהו."
לאדון הם צייתו. המסמר שבו ריתקו את דלת הכרכרה, בעיקר כדי להשתעשע בוואסילייב כשזה יתעורר, נשלף. ואסילייב יצא לאוויר העולם מטונף, מרושל ומרופט. הוא מצמץ מחמת השמש, התעטש והתנודד. אחר-כך הפך את ידו לסוכך מעל עיניו והתבונן סביבו.
"כמה אנשים, כמה אנשים!" מלמל במנוד ראש. "וכולם בטח מפו...פוכחים," סלסל במעין עצבות מהורהרת, כאילו בגערה עצמית. "נו, בוקר טוב, אחַי, יום חדש היום."
ושוב צחוק כללי.
"יום חדש היום! שים לב כמה מהיום כבר עבר, אדם מבולבל שכמוך!"
"שקר לך חופשי – משישי עד שישי!"
"ולפי דעתנו, גם שעה קצרה שווה דהירה!"
"חי-חי-חי! איזה מצחצח לשון!" צעק השמן שפצח שוב בטלטולי צחוק ושוב הציץ בי במאור פנים, "ואתה לא מתבייש לך, ואסילייב?"
"זה מהצרות, נכבדי סטפאן אלכסייץ'," ענה ברצינות גמורה ואסילייב, מניף ידו בייאוש, וככל הנראה שמח שניתנה לו עוד הזדמנות להזכיר את צרתו.
"איזה מין צרות יש לך, מטומטם?"
"כאלה שעוד לא ראית עד עכשיו: על שמו של פומה פומיץ' נהיה רשומים מעתה!"
"את מי? מתי?" צעק השמן, נרעד כולו. גם אני פסעתי צעד קדימה: העניין, לגמרי במפתיע, נגע גם לי.
"את כל אנשי קאפיטונובקה. האדון שלנו, הפולקובניק, יוסיף לו אלוהים בריאות – את כל קאפיטונובקה שלנו, את כל נחלת אבותיו, הוא רוצה לתרום לפומה פומיץ'; בסך-הכול שבעים נפשות מפריש לו. 'קח לך, פומה, הוא אומר, עכשיו, פחות או יותר, אין לך כלום. אדון קטן אתה: בסך-הכול שני דגים צמיתים באגם לאדוגה יש לך – וזה כל הנפשות מן המניין שנשארו לך מאביך מולידך המנוח בירושה. מפני שאביך מולידך,'" המשיך ואסילייב במעין הנאה מרושעת, בעודו מתבל את סיפורו בפרטים הציוריים יותר בכל הנוגע לפומה פומיץ', "'מפני שאביך-מולידך מוותיקי האצולה היה, אין יודע מאיפה, אין יודע מי; כמוך גם כן אצל האדונים חי לו כאוכל חינם, במטבח הסתדר לו ברחמנויות. ועכשיו, כשארשום עליך את קאפיטונובקה, תהיה גם אתה בעל אחוזה, מוותיקי האצולה, ויהיו לך משרתים פרטיים משלך, וככה תשכב לך על התנור על תקן של אציל...'"
אלא שסטפאן אלכסייביץ' כבר לא הקשיב. הרושם שהותיר בו סיפורו של ואסילייב השיכור למחצה היה אדיר. השמן התעצבן ונרגז כל-כך עד שאפילו האדים נורא – גרוגרתו רטטה, עיניו הקטנטנות הוצפו דם. נדמה היה לי שתכף ייתקף שבץ.
"רק זה היה חסר!" פלט, משתנק, "פומה, הנכלול, הטפיל, יהיה אציל ובעל אחוזה! טפו! לכו לעזאזל כולכם! היי אתם שם! תגמרו כבר! הביתה!"
"הרשה לי לשאול אותך," אמרתי, צועד במהוסס קדימה, "הרגע הזכרת, בטובך, את פומה פומיץ'. נדמה לי ששם משפחתו, אם אינני טועה, אופיסקין. ראה, אדוני, הייתי רוצה... בקיצור, יש לי סיבות מיוחדות להתעניין באדם זה, והייתי, מצדי, רוצה מאוד לדעת באיזו מידה מותר להאמין לדבריו של האיש הטוב הזה, שאדוניו, ייגור איליץ' רוסטאנוב, רוצה להעניק אחד מכפריו לפומה פומיץ'. זה מעניין אותי במיוחד, ואני..."
"והרשה גם לי לשאול אותך," קטע אותי האדון השמן, "בתור מי תואיל להתעניין אתה באדם זה, כפי שהתבטאת, ולפי דעתי – באותו נכלול מזוהם ומקולל. ככה צריך לכנות אותו, ולא 'אדם'! איזה מין אדם זה, איזה מין פרצוף יש לו, לכינה הזאת! רק בושה וחרפה ולא פרצוף!"
הבהרתי לו שבנוגע לפרצוף אני שרוי עדיין בחוסר מידע מוחלט, אולם ייגור איליץ' הוא דוד לי, ואילו אני סרגיי אלכסנדרוביץ' פלוני-אלמוני.
"מה זה, האיש מלומד בכבודו ובעצמו?! חביבי מכובדי, הם הרי מחכים לך שם בכליון עיניים!" נזעק השמן, מאושר מקרב לב, "הרי אני בא עכשיו מהם, מסטפאנצ'יקובו זאת אומרת, הסתלקתי מארוחת הצהריים, קמתי באמצע הקינוח: לא יכולתי לשבת עם פומה! רבתי שם עם כולם והכול בגלל פומה המקולל... איזו פגישה נעימה! אתה, חביבי מכובדי, סלח נא לי. אני סטפאן אלכסייץ' באחצ'ייב, ואותך אני זוכר עוד בתור כזה קטן... אילו מישהו היה אומר לי... אז ברשותך..." והשמן התנפל עלי לנשקני.
לאחר כמה דקות ראשונות של התרגשות מסוימת ניגשתי מיד לחקירות: ההזדמנות היתה נהדרת.
"אבל מי הוא אותו פומה?" שאלתי, "ואיך זה שהשתלט שם על כל הבית? איך זה שלא מגרשים אותו מהאחוזה במלקות? מודה ומתוודה אני ש..."
"שאותו יגרשו? אתה השתגעת פתאום או מה? הרי ייגור איליץ' הוא שהולך על קצות האצבעות לפניו! הרי פומה ציווה פעם להפוך את יום חמישי לרביעי, וכולם שם, עד האחרון, החשיבו את יום החמישי לרביעי. 'לא רוצה שיהיה יום חמישי, מוטב שיהיה רביעי.' ובאמת, שני ימי רביעי היו באותו שבוע. נדמה לך שאני כיזבתי במשהו? לא הגזמתי כהוא זה! פשוט, חביבי, חתיכת שיגעון של אלכסנדר מוקדון מתרחש שם!"
"שמעתי על כך, אך, אני מודה ומתוודה ש..."
"עוד פעם מודה ומתוודה! כאילו אין מלים אחרות! מה יש להתוודות פה?! לא, כבר עדיף שתשאל אותי: 'מאיזה יער פראי צצתי אני?' האמא של ייגור איליץ', הפולקובניק ההוא, אמנם גברת נכבדה מאוד, ונוסף לכול גם גנרלית, אבל לפי דעתי השתגעה לגמרי מרוב זִקנה: היא אפילו פוחדת לנשום על פומקה המקולל! הרי היא הסיבה לכול: היא שהכניסה אותו הביתה. והוא הציף אותה בהטפות שלו, והיא – כל כוח הדיבור אבד לה. ולא עוזר שיש לה תואר "הוד מעלתך": היא כבר היתה בת חמישים כשרצה להתחתן עם גנרל קראחוטקין! ואל תזכיר לי את פראסקוביה איליניצ'נה, אחותו של ייגור איליץ', שכבר בת ארבעים שנה ועדיין בתור בתולה זקנה! עליה איני רוצה לדבר בכלל! נאנחת וגונחת ומקרקרת כמו תרנגולת. נמאסה עלי לגמרי, לעזאזל אִתה! רק זה מה שיש בה – המין הנשי: אז לך וחבב אותה על שום דבר, על שום כלום, רק על זה שהיא מהמין הנשי! טפו! לא נאה לדבר אפילו, היא דודה שלך. ורק אלכסנדרה ייגורובנה, בתו של הפולקובניק, אמנם רק תינוקת, בסך-הכול בת שש-עשרה – וחכמה יותר מכולם, לפי דעתי: איננה מכבדת את פומה. רק לראות את זה היה כבר תענוג. עלמה מקסימה וזהו זה! ואת מי יש כאן לכבד? הרי הוא, הפומקה הזה, אצל הגנרל המנוח קראחוטקין גר בתור ליצן החצר! הרי בשבילו, לשעשועי הגנרל שלו, כל מיני חיות גילם לו! כמו שאומרים, קודם עדר גינות, ועתה מפקד על מחנות. אז עכשיו אותו פולקובניק, אותו דוד, מוקיר את הליצן בדימוס כמו את אביו מולידו, מעטר ראשו של המנוול בהילה, לרגליו הוא משתחווה, לטפיל שלו עצמו! טפו!"
"אם כי העוני עדיין אינו בושה או חטא... וגם... אני מוכרח להתוודות לפניך... הרשה לי לשאול אותך מה הוא – יפה, פיקח?"
"מי, פומה? יפה כמו בציור!" ענה באחצ'ייב במין רטט בלתי רגיל של זעם בקולו. (שאלותי הרגיזו אותו משום-מה, וגם בי כבר החל להתבונן בחשדנות.) "עלם יפה להדהים! הקשיבו, אנשים טובים: עלם יפה מצא לו! הרי הוא דומה לכל חיה ובהמה, חביבי, אם ברצונך כבר לדעת הכול לאשורו. ואילו לפחות היתה לו שנינות! הלוואי ושנון היה המנוול – אז הייתי מוכן, אולי, בשפתיים חשוקות, לסבול אותו בזכות השנינות שלו. אבל דווקא שנינות – אין! פשוט איזה חוכמולוג ששיכר את כולם שם במשהו! טפו! נגמרה לי הלשון. רק לירוק על זה ולשתוק. ציערת אותי, חביבי, בדיבורים שלך! היי, אתם שם! גמור או לא?!"
"את השחור עוד צריך לפרזל," מלמל גריגורי קדורנית.
"את השחור? תכף אני אראה לך כזה שחור!... כן, נכבדי, כאלה סיפורים אני יכול לספר לך שאתה תפער את פיך, וככה גם תישאר פעור פה עד בואו המשיח בשנית. הרי גם אני עצמי כיבדתי אותו קודם. מה חשבת לך? חטאתי, וכעת אני מכה על חטא: הייתי טיפש! הרי גם אותי הוא הפיל בפח. הכול-יודע! את כל סודי הסודות יודע, על כל החוכמות עבר! הוא נתן לי טיפות: הרי אני, חביבי, אדם חולה, כבד תנועה. אתה אולי לא מאמין לי, אבל עובדה שאני חולה. אז אני כמעט והתהפכתי על הראש מהטיפות שלו. אתה שתוק ותקשיב – תגיע לשם בעצמך ותשבע מכל המראות. והוא עוד יגרום לפולקובניק לבכות עד שדמעות של דם יזלגו לו, הרי בדם עוד יבכה הפולקובניק בגללו, אבל יהיה מאוחר מדי. הרי בכל האזור כבר ניתקו אתו את היחסים בגלל פומה המקולל. הוא מצליח להשפיל את כל מי שרק מגיע לשם. אני עוד כלום: גם על דרגה בכירה לא יחוס! לכל אחד הוא מטיף מוסר, איזו מין מוסריות נפלה עליו, השרץ: 'חכם אני,' ז'תומרת, 'חכם מכולם, ורק לי תקשיבו. משמע אני 'מלומד'. אז מה אם מלומד! בגלל זה שאתה מלומד צריך וחייבים לקטול את הלא מלומד?! וכשיתחיל לדפוק בלשון המלומדת שלו, זה כבר טאם טרראם, טרראם טאם טאם! זאת אומרת לשון כזאת, אני אומר לך, קשקשנית, שאם תחתוך לו אותה ותזרוק לערימת הזבל, גם שם היא תתחיל לטרטר, ותמשיך לטרטר, עד שהעורב לא ינקר ויבלע אותה. השתחץ, התנפח, כמו עכבר בגורן! הרי עכשיו הוא כבר נדחף לכאלה מקומות שהראש שלו לא ייכנס שם. ועוד איך! הרי עלה לו לראש ללמד צרפתית את המשרתים! לא רוצה, אל תאמין. וזה, כאילו, לטובתו, לטובת המשרת, הבור! טפו, חסר בושה מקולל – ותו לא! למה לעלוב-חיים לדעת צרפתית, אני שואל אותך?! וגם למה לאחד משלנו לדעת צרפתית, בשביל מה?! להסתלסל עם הגברות במאזורקה, להתאהבהב עם נשים לא-לו? הפקרות ותו לא! ולפי דעתי, אם גמעת כוס וודקה אז כבר תדבר בכל השפות. ככה אני מעריך אותה, את השפה הצרפתית הזאת שלכם. בטח גם אתה מקשקש בצרפתית: "טאם טטטאם טראם טאם טאם, הדגים הלכו לים!" הוסיף באחצ'ייב, מתבונן בי בבוז ובתרעומת, "הא? אתה, חביבי, איש מלומד? לדרך המדעים פנית?"
"כן... אני קצת מתעניין..."
"וכנראה גם על כל המדעים עברת?"
"כ-ן, זאת אומרת לא... אתוודה בפניך שכעת אני מתעניין יותר בתצפיות. ישבתי כל הזמן בפטרבורג, וכרגע אני ממהר אל דודי."
"ומי גרר אותך אל דודך? היית יושב לך שם, אי שם בתוך שלך, אם היה לך איפה לשבת! לא, חביבי, כאן, אני אומר לך, במלומדות לא תגיע רחוק, וגם שום דוד לא יעזור לך, תיפול במלכודת! גם אני ממש רזיתי שם ביום אחד. אתה מאמין שאני רזיתי אצלם?! לא, נראה לי שאתה לא מאמין. נו טוב, יעזור לך אלוהים, אל תאמין."
"ל-א, במטותא ממך, אני דווקא מאמין מאוד. אלא שעדיין אינני מבין," עניתי, מתבלבל יותר ויותר.
"זהו זה, שאתה מאמין לי, אלא שאני לא מאמין לך! כולכם קופצנים,[29] אתם ודרך המדעים שלכם! אתם רק רוצים לקפֵּץ מפה לשם על רגל אחת ולהפגין את עליונותכם – זה מה שאתם מחפשים! אינני אוהב, חביבי, את המדעים. הנה, פה הם תקועים אצלי! הזדמן לי להיתקל באנשי פטרבורג שלך – חבורה מגונה! כולם פארמזונים,[30] מפיצים דברי כפירה. כוסית וודקה הוא פוחד לבלוע, כאילו שהיא תנשוך אותו! טפו! הרגזת אותי, אדוני, ואני לא רוצה יותר לספר לך כלום! הרי לא התנדבתי, סוף כל סוף, לספר לך מעשיות, וגם הלשון נגמרה לי. אי אפשר, חבוב, לגדף את כולם, וגם חטא הוא... רק שההוא אצל הדוד שלך, כמעט הביא את המשרת וידופליאסוב עד שיגעון, המלומד הזה שלך! אותו וידופליאסוב איבד את השכל בגלל פומה פומיץ'!"
"אני, את וידופליאסוב, כבר הייתי..." התערב גריגורי, שעד עתה עקב, קפדני ומחמיר, אחר השיחה, "אני, כבר מזמן הייתי מורה להלקות אותו, את וידופליאסוב, בפרגולים! שהוא רק ייפול לידיים שלי, את כל הטמטום הגרמני שלו אני אחבוט מתוכו! הייתי מחטיף לו ככה שמאתיים מלקות לא היו מספיקות לו."
"שקט!" צעק האדון, "שמור על הפה שלך. לא אליך מדברים!"
"וידופליאסוב?" אמרתי, מבולבל לגמרי, וכבר מבלי לדעת מה לומר, "וידופליאסוב... אמור לי, איזה מין שם משפחה משונה זה?"[31]
"מה כבר משונה בו? מה אתך! אוי ואבוי לי, מלומד, מלומד שכמוך!"
סבלנותי פקעה. "במחילה," אמרתי, "אבל למה אתה כועס דווקא עלי? במה אני אשם?! למען האמת, כבר חצי שעה אני מאזין לאדוני ואפילו איני תופס במה דברים אמורים..."
"ואתה, אדוני, מה נעלבת לי?" ענה השמן, "אין לך מה להיעלב! הרי רק מרוב אהבה אני אוֹמר לך את כל זה. אתה אל תראה אותי שאני כזה צרחן, ושעכשיו צעקתי על המשרת שלי. הוא אולי נוכל מלידה, הגרישקה הזה שלי, אבל דווקא בשל כך אני אוהב אותו, את המנוול. הרגשנות שבלב הרגה אותי. אומר גלויות: אך ורק פומקה אשם בכל זה! והוא עוד יחסל אותי, נשבע לך שיחסל! הנה עכשיו, ברוב חסדו, כבר שעתיים שאני נשרף בשמש. לפּרוֹטוֹפּוֹפ[32] המקומי הייתי רוצה להיכנס בשעה שהמטומטמים האלה מושכים את זמן התיקון. איש טוב, הפרוטופופ המקומי. אבל הוא כבר כל-כך עצבן אותי, הפומקה הזה, שאפילו לראות את הפרוטופופ לא מתחשק לי! שילכו כולם גם כן! הרי אפילו מסבאן הגון אין פה. כולם, אני אומר לך, מנוולים, כולם עד האחרון! ועוד מילא אם הדרגה שלו היתה איזו דרגה בלתי רגילה במיוחד!" המשיך באחצ'ייב, חוזר שוב אל פומה פומיץ', שממנו, כנראה, לא יכול היה לנתק עצמו, "נו טוב, אז היה אפשר לסלוח לו מפאת דרגתו. אבל הרי אפילו דרגונת הנמוכה ביותר אין לו. את זה אני יודע בוודאות, שאין לו. האמת, הוא אומר שנפגע אי שם בשנת ארבעים ומשהו, אז לך ותנשק לו על זה את הרגליים! כאילו איננו מפחד מן השטן עצמו! משהו טיפה לא נראה לו – מיד יתחיל לקפוץ ולצווח: 'מעליבים אותי,' ז'תומרת, 'את מסכנותי מעליבים, כבוד לא רוחשים לי!' בלי פומה אל תעז להתיישב לאכול, ואילו הוא עצמו לא רוצה לצאת: 'העליבו,' ז'תומרת, 'אותי. אני קבצן נודד עלוב, וגם בפת לחם שחור אסעד.' רק מתיישבים והוא מופיע. ושוב מיילל הניגון הישן: 'למה התיישבתם בלעדי לאכול? זה סימן שאתם חושבים אותי לאפס.' בקיצור, עושה את מה שרק עולה על רוחו! אני, חביבי, שתקתי הרבה זמן. הוא חשב לו שגם אני אכרכר לפניו כמו כלבלבון על הרגליים האחוריות, ה-נה, חבר, קח נגיסה. לא, חבר, אתה עוד רק רותם, אבל אני כבר דוהר! הרי אני שירתתי עם ייגור איליץ' ההוא באותו גדוד. אני פרשתי מן השירות כצוער, והוא, בשנה שעברה, הגיע לנחלה כפולקובניק בדימוס. אני אומר לו: 'היי אדוני, שמור על עצמך, אל תחמיא לפומה! עוד תשפוך דמעות!' 'לא,' אומר לי, 'הוא אדם דגול מאוד (וזה הוא אומר על פומקה!), ידיד הוא לי. הוא מלמד אותי מידות טובות.' נו טוב, חשבתי, נגד המידות הטובות לא תעמוד! אם כבר התחיל ללמוד מידות טובות, סימן שהסוף הגיע. ומה אתה חושב, למה היום שוב עשה סיפור? מחר יום אליהו הנביא (האדון באחצ'ייב הצטלב): לאיליושה, הבן-יקיר של הדוד, זה יום פטרונו הקדוש. התחלתי כבר לחשוב לבלות את היום אִתם, ולאכול שם, ואפילו הזמנתי צעצוע מהכרך: גרמני ממוכן מנשק את היד לנערתו, והיא מוחה דמעה במטפחת – חפץ נוי של ממש! (עכשיו כבר לא אתן להם מורגן פרי![33] זה שוכב אצלי בעגלה והאף של הגרמני נשבר, אני נוסע להחזיר אותו). אז גם ייגור איליץ' בעצמו היה מעדיף לחגוג ולהתהולל ביום כזה, אבל פומקה מטרטר: 'למה, כלומר, התחלתם להתעסק באיליושה?! ולי, על כן, לא מקדישים כבר תשומת לב!' הא? ראו אותו! איזה תרנגול הודו?! בזאטוט בן שמונה על יום הפטרון שלו הוא מקנא! 'ובכן לא,' הוא אומר, 'גם אני חוגג היום!' אבל יום אליהו היום הזה, ולא יום תומא![34] 'לא,' הוא אומר, 'גם אני חתן-שמחה ביום הזה!' אני רואה ומתאפק. ומה אתה חושב לך? הרי הם כבר הולכים להם על קצות האצבעות, ומתלחשים כיצד לפעול! לחשוב אותו לחתן השמחה ביום אליהו הנביא או לא, לברך אותו או לא? לא תברך – ייעלב אולי, ואם תברך – אולי יחשוב זאת ללעג. טפו, לעזאזל! התיישבנו לנו לאכול... אדוני, אתה מקשיב או לא?"
"אנא ממך, אני מקשיב. ואפילו נהנה במיוחד... כי הרי באמצעותך גיליתי כעת הכול... וגם... אני חייב להודות..."
"זהו זה! נהנה במיוחד! אני מכיר כבר את ההנאה שלך... ושמא בתור עקיצה אתה מספר לי על ההנאה הזאת שלך?"
"באמת, מדוע עקיצה? נהפוך הוא. ועם זאת אתה מתבטא באופן כל-כך... מיוחד, שאני מוכן אפילו לרשום את דבריך."
"מה זאת אומרת, חביבי, מה פירוש לרשום?" שאל אדון באחצ'ייב בבהלה מסוימת, בעודו מתבונן בי בחשדנות.
"בעצם, אולי לא ארשום... סתם כך אמרתי."
"אתה בטח רוצה איכשהו לפתות אותי ואחר-כך להפיל אותי בפח!"
"מה פירוש, לפתות?" שאלתי בפליאה.
"ככה. הנה, עכשיו אתה תפתה אותי, ואני אספר לך הכול כמו איזה פתי, ואתה אחר-כך תלך ותתאר אותי באיזו סיפור."
מיהרתי תכף ומיד להבטיח לאדון באחצ'ייב שאינני אחד מאלה, אלא שהוא המשיך עדיין להתבונן בי בחשדנות.
"ממש, לא אחד מאלה! אצלכם מי יודע! ואולי עדיף. עכשיו גם פומה התחיל לאיים שיכתוב עלי, ועוד ישלח לעיתונים."
"הרשה לי לשאול," קטעתי אותו, בין היתר מרצוני לשנות את הנושא, "אמור לי, האם נכון שהדוד רוצה להתחתן?"
"נו, אז מה אם רוצה? זה עוד שום דבר. תתחתן, אם זה כל-כך מתחשק לך, לא זה מה שרע, אלא משהו אחר..." הוסיף האדון באחצ'ייב, מהורהר. "המ... על זה, חביבי, אני לא יכול לענות לך לאשורו. הרבה נקבות נדחקו לשם עכשיו, כמו זבובים על הריבה. ולא תדע איזו רוצה להתחתן. ולך, חביבי, אומר כידיד: אני לא אוהב את המין הנשי, רק אומרים עליהן שהן מן המין האנושי, והאמת, רק ביזיון ותועבה, וגם את גאולת הנפש הן מקלקלות. ועל זה שהדוד שלך מאוהב כמו חתול רחוב, על זה אני חותם לך. על זה, חביבי, אעבור כעת בשתיקה. תראה בעצמך. רק זה מה שנבזי, שהוא מורח את כל העניין. אם להתחתן, אז תתחתן. אלא שלפומקה הוא פוחד לספר, וגם לזקנה שלו פוחד לספר: ההיא גם כן תרים צווחה על כל הכפר, וגם תעשה תרגילים. תומכת בפומקה, זאת: פומה פומיץ', ז'תומרת, ייעלב אם תיכנס רעיה הביתה, כי אז שעה הוא לא יחיה יותר בבית ההוא. הרי הרעיה במו ידיה תנפנף אותו החוצה, וגם, אם היא לא מטומטמת, תבשל לו, בעוד כמה אמצעים, מנה כזאת, שאחרי זה לא ימצא מקום לראשו בכל המחוז! אז לכן הוא מתפרחח עכשיו עם האמא'לה שלו, ודוחפים לו מין אחת כזאת... ואתה, חביבי, למה קטעת אותי? את הסעיף הכי מרכזי רציתי למסור לך, ואתה קטעת אותי! אני מבוגר ממך. להפריע לזקן, לא יאה..."
התנצלתי בפניו.
"אתה אל תתנצל! אני רציתי להציג לשיפוטך, כלאדם מלומד, איך הוא העליב אותי היום. תשפוט בעצמך, אם אדם הגון אתה. ישבנו לנו לאכול. ואני אומר לך, הוא כמעט טרף אותי בשעת הארוחה! ממש מההתחלה ראיתי: יושב לו ומתרגז, כאילו כל הנשמה מתפוצצת לו בפנים. היה שמח להטביע אותי במרק שלו, הנחש הזה! כזה גאוותן האיש, שכבר בתוך עצמו צפוף לו! ואז עלה לו לראש להיטפל אלי, וגם ללמד אותי מידות טובות התחשק לו. למה, תגידו לו, אני כזה שמן? אז נטפל אלי הבן-אדם: למה לא רזה אלא שמן?! אז אמור לי, אדוני, איזו מין שאלה זאת?! נו, רואים פה איזו שנינות?! אני עונה לו במחשבה תחילה: 'ככה כבר אלוהים סידר את זה, פומה פומיץ': האחד שמן, השני רזה. ונגד חסדי ההשגחה העליונה לא יוכל בן-תמותה להתקומם.' הרי זה לפי השכל הישר, מה דעתך? 'לא,' הוא אומר, 'אתה יש לך חמש מאות נפשות, אתה חי מן המוכן ולא מביא תועלת למולדת. צריך לשרת, ואילו אתה כל הזמן יושב בבית ומנגן לך על המפוחית.' וזה על באמת, כי כשנהיה לי עצוב אני באמת אוהב לנגן על מפוחית. ושוב אני עונה לו במתינות: 'לאיזה מין שירות אצטרף, פומה פומיץ'? איזה מעיל שרד כבר יעלה על הכרס שלי? הרי רק אלבש מעיל שרד, אתכפתר, אתעטש שלא כהלכה – וכל הכפתורים יעופו, ואולי עוד בפני המנהל הראשי, ועוד, ירחם השם, יחשיבו לי זאת כהוצאת דיבה רעה – ומה אז?!' אז אמור לי, אדוני חביבי, מה מצחיק פה במה שאמרתי? אבל לא, הוא מתפוצץ מצחוק על חשבוני, כאלה צחקוקים וגיחוכים הלכו שם... זאת אומרת שדרך ארץ אין לו בכלל, אני אומר לך, ועוד חשב ללכלך אותי בדיאלקט הצרפתי: 'קוֹשוֹן'[35] הוא אומר לי. נו, אז את הקושון הזה דווקא הבנתי מה פירושו. 'אוי, חוכמולוג מקולל שכמוך,' חשבתי לי, 'אתה חושב שמצאת לך גולם?!' התאפקתי ועוד התאפקתי עד שלא יכולתי יותר להתאפק, קמתי מהשולחן, וקבל עם ועדה אמרתי לו: 'אני,' אני אומר לו, 'חטאתי לפניך, פומה פומיץ' הצדיק. התחלתי כבר לחשוב שאתה אדם בעל חינוך, אבל אתה, אחי, יצאת חזיר ממש כמו כולנו.' אמרתי והסתלקתי, ממש מאמצע הפודינק.[36] אז בדיוק הגישו את הפודינק. 'לכו גם כן אתם עם הפודינק שלכם!'"
"במחילה מכבודך," אמרתי כששמעתי עד תום את סיפורו של האדון באחצ'ייב, "אני, כמובן, הייתי רוצה להסכים אתך לחלוטין. בעיקר איני יודע עדיין שום דבר בוודאות... אבל רואה אתה, בעניין הזה עלו לי עכשיו מחשבות משלי."
"איזה מין מחשבות עלו לך, חביבי?" שאל בחשדנות האדון באחצ'ייב.
"ראה," פתחתי, מבולבל משהו, בדיבורי, "זה אולי לא נוגע לעניין עכשיו, אבל אני אולי מוכן לומר זאת. זה מה שחשבתי: ייתכן ששנינו טועים בעניין פומה פומיץ'. ייתכן שכל המוזרויות האלה מסתירות אישיות מיוחדת, ואפילו מחוננת – מי יידע? ייתכן שנפש זו היא נפש ממורמרת, מוכת ייסורים כמו שאומרים, נוטרת לכל האנושות. שמעתי שקודם היה משהו דמוי ליצן חצר: ייתכן שזה השפיל אותו, בייש אותו, הרס אותו?... הבן: אדם אצילי... עם תודעה... ופתאום בתפקיד ליצן! אז עכשיו הוא נעשה חשדן כלפי האנושות כולה, ו... ואולי, אם נפייס בינו לבין האנושות, זאת אומרת, עם בני-האדם, אולי עוד תצא ממנו אישיות מיוחדת... וייתכן שאפילו מצוינת ביותר... וגם, וגם... הרי יש משהו באיש הזה?! הרי ישנה סיבה שבגללה כולם משתחווים לו?"
בקיצור, אפילו אני חשתי שהגזמתי מאוד. בשל גילי הצעיר זה עוד היה נסלח. אלא שהאדון באחצ'ייב לא סלח לי. ברצינות ובחומרה הוא הביט היישר בעיני, ולבסוף האדים פתאום כתרנגול הודו: "זה הפומקה הזה כזה בן-אדם מיוחד?!" שאל במקוטע.
"שמע-נא: אפילו אני עדיין לא משוכנע בכלום ממה שאני אומר עכשיו. סתם אמרתי זאת, בתור ניחוש..."
"והרשה לי, חביבי, להתעניין ולשאול: האם למדת פילוסופיה או לא?"
"באיזה מובן?" שאלתי בפליאה.
"לא, בלי מובן. אתה, חביבי, ישר ובלי שום מובנים תענה לי: למדת פילוסופיה או לא?"
"למען האמת, אני מתכוון ללמוד, אך..."
"נו, כמו שחשבתי!" צעק האדון באחצ'ייב, נותן דרור לכעסו, "אני, אדוני, עוד לפני שפערת את פיך כבר תפסתי שלמדת פילוסופיה! עלי לא תעבוד! לא היום! מורגן פרי! משלוש ורסטאות אני מריח פילוסופים! אז לך תתנשק עם פומה פומיץ' שלך! אישיות מיוחדת מצא! שיירקב כל העולם! אני כבר חשבתי שגם אתה אדם שוחר טוב, ואילו אתה... תתקרב!" צעק לרכב שכבר עלה על דוכנה של הכרכרה המתוקנת, "הביתה!"
רק במאמץ רב הצלחתי איכשהו להרגיע אותו. ואיכשהו, לבסוף, הוא נרגע. אך זמן רב עוד סירב להמיר את כעסו בחביבות. ובתוך כך עלה לכרכרה בעזרתם של גריגורי וארחיפ, ההוא שהטיף מוסר לוואסילייב.
"הרשה לי לשאול אותך," אמרתי כשניגשתי לכרכרה. "כבר לא תבוא יותר אל דודי?"
"לדוד? תירק בפרצוף של מי שסיפר לך את זה! נדמה לך שאני אדם נחוש, שאחזיק מעמד? זאת כל הצרה שלי, שאני סמרטוט ולא בן-אדם! שבוע לא יעבור ושוב אני אסחב לשם. ובשביל מה? תאר לך: בעצמי אני לא יודע למה, אבל אבוא; ושוב אתנגש עם פומה. וזה, אדוני, כבר מר גורלי! ריבונו של עולם שלח לי את פומה כפרת עוונותי. אופי של נקבה יש לי, בלי נחישות בכלל! אני פחדן, חביבי, ממדרגה ראשונה..."
עם זאת נפרדנו כידידים, והוא אף הזמין אותי לסעוד אצלו. "בוא, חביבי, בוא, נאכל צהריים ביחד. יש לי וודקה היישר מקייב, והטבח חזר מפריס. כזה פֶנֵזֵרב[37] יגיש, כזאתי פשטידת בשר יארגן שרק תלקק את האצבעות ותנשק לו את הרגליים, למנוול, מלומד שכמותו! רק שמזמן כבר לא הצלפתי בו, מתפנק אצלי... אז עכשיו, טוב שהזכרת. תבוא! כבר היום הייתי מארח אותך, אבל פתאום איכשהו קרסתי, התמקמקתי, נפלתי לגמרי מהרגליים. הרי אדם חולה אני, מוכה ליחה. אתה לא מאמין, כנראה... אז להתראות, חביבי! גם ספינתי צריכה לשוט לה. והנה גם הגלגלונת שלך מוכנה. ולפומקה תגיד שלא כדאי לו להיתקל בי, אחרת אני אסדר לו כזאת פגישה לבבית, שהוא..."
אבל את דבריו האחרונים כבר לא ניתן היה לשמוע. הכרכרה, שנישאה בחוזקה על-ידי רביעיית סוסים חסונים, נעלמה בענני אבק. קרבה גם העגלה שלי. עליתי לתוכה ומיד עברנו את העיירה. "מובן שהאדון הזה מגזים קצת," הרהרתי, "הוא מרוגז מדי, ואינו מסוגל להיות הוגן. אלא ששוב, מאוד מעניין כל מה שסיפר על הדוד. הנה, יש כבר שני עדים המסכימים על כך שהדוד אוהב את העלמה הזאת... המ!... שאתחתן או לא?" הפעם שקעתי עמוק במחשבות.