לב החשכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לב החשכה
מכר
מאות
עותקים
לב החשכה
מכר
מאות
עותקים

לב החשכה

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אופירה רהט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ינואר 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

ג'וזף קונרד

ג׳וזף קונרד, מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומאבות המודרניזם, נולד ב-1857 בברדיצ׳ב למשפחה משכילה מהאצולה הפולנית. בגיל 11 התייתם מהוריו וכבר בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי. בשני עשוריו הבאים הוא היה יורד ים ובשעות הפנאי כתב יומנים, מכתבים וסיפורים שהתבססו על הרפתקאותיו ברחבי העולם.
 
בגיל 36 השתקע בלונדון, נשא אישה וכתב באנגלית, שלא הייתה שפת אמו. הוא החל לפרסם את כתביו, בהם 'שגיונו של אלמאיר' (1895), 'לב המאפליה' (1899), 'לורד ג׳ים' (1900) ו'נוסטרומו' (1904), אך רק כשהיה בן 57 זכה בהצלחה מסחרית. כתיבתו של קונרד מצטיינת בשפה חיונית ועשירה, ויצירותיו, שרבות מהן מתרחשות במסעות ימיים, השפיעו עמוקות על סופרים כגון וירג׳יניה וולף, אלבר קאמי, ויליאם פוקנר ועוד רבים. קונרד מת מהתקף לב ב-1925 ונקבר בקנטרברי.

תקציר

נובלה מאת ג'וזף קונרד. הופיעה לפני פרסומה ב-1902 ב-Blackwood's Magazine ב-1899 והפכה לסיפורו המפורסם ביותר של קונרד.
ב"לב המאפליה" בולטים הקצב האיטי, ריבוי התיאורים והאווירה החשוכה והדחוסה. ברובד הראשוני, החיצוני, זהו סיפור העוסק באימפריאליזם של המאה ה-19, וברובד הסמלי, הפנימי, זהו סיפור החוקר את מעמקיו הנפשיים של האדם.

פרק ראשון

המפרשית "נֶלִי" פנתה לעגון בלי כל רפרוף במפרשיה, ונחה. הגאות כבר נכנסה, הרוח כמעט שככה, ומכיוון שנקשרה בשפך הנהר, לא נותר לה אלא לעצור ולחכות לשעת השפל. שפך התמזה השתרע לפנינו כמו התחלת נתיב מים אינסופי. באופק היו הים והשמים מולחמים יחד בלי נקודת חיבור, ובמרחב המואר נראו מפרשיהן השחומים של הסירות שנסחפו במעלה הנהר כעומדות בלי נוע במקבצים אדומים של יריעות מחודדות מעלה, ובהבהוב של קורות מפרש משוחות בלכה. אובך נח על החופים הנמוכים שהתמשכו לעבר הים בשטיחוּת הולכת ונעלמת. האוויר היה כהה מעל גִרֵייבזֶנד, ובמרחק מאחוריה נראה מעובה לכדי קדרות עגומה, הרובצת ללא ניע על הגדולה והאדירה שבערים עלי אדמות.

הממונה על צוותי הספינות היה הקברניט והמארח שלנו. ארבעתנו התבוננו בחיבה בגבו כשעמד על החרטום והשקיף הימה. על פני הנהר כולו לא היה דבר שאפילו התקרב לדרגת הימיות שלו. הוא דמה לנווט, שנחשב להתגלמות המהימנות בעיניו של ימאי. היה קשה לתפוס כי עיסוקו איננו שם בחוץ בשפך הנהר המואר, כי אם מאחורי גבו, בתחום הקדרות הרובצת.

היתה בינינו, וזאת כבר אמרתי במקום אחר, הברית של הים. ברית, שלא זו בלבד שאיחדה את הלבבות שלנו במרוצת תקופות ממושכות של פרדה, אלא גם השפיעה עלינו כך שנעשינו סובלנים איש לסיפורי הבדים של רעהו – ואפילו להשקפותיו. לעורך דין – הטוב שבבחורים הוותיקים – ניתן, בזכות שנותיו הרבות ומעלותיו הרבות, הכר היחיד שנמצא על הסיפון, והוא שכב על השטיח היחיד. מנהל החשבונות כבר הוציא את קופסת קוביות הדומינו והשתעשע בהן כאדריכל. מַרלוֹ ישב ברגליים מצולבות בירכתיים הימניות, ונשען על התורן האחורי. היו לו לחיים שקועות, צבע פנים צהוב, גב זקוף, חזות סגפנית, וכששמט את זרועותיו וכפות ידיו פנו כלפי חוץ, דמה לפסל של אליל. המנהל, משהשתכנע כי העוגן נאחז היטב, פנה והלך אל הירכתיים הימניות, והתיישב בינינו. החלפנו מילים אחדות בעצלתיים. אחר כך שרר שקט על הסיפון. משום-מה לא התחלנו לשחק בדומינו. שקענו בהרהורים, ומצב הרוח שלנו לא התאים לשום דבר מלבד בהייה רגועה. היום הלך והסתיים בשלווה של בוהק דומם ונפלא. שאננים הבריקו המים; שמים ללא כתם היו מרחב עצום ונעים של אור שאין בו רבב; אפילו הערפִלים על בִּצות אֶסֶקס היו כאריג דקיק וזוהר המשתלשל מן הגבעות המיוערות שביבשה פנימה, ועוטף את החופים הרדודים בקפלים-קפלים שקופים. רק הקדרות ממערב, שרבצה על הקטעים הישרים העליונים של הנהר, כהתה מרגע לרגע, כאילו הכעיסה אותה התקרבות השמש

לבסוף צללה השמש בנפילה מתעקלת ולא ניכרת לעין, השתנתה מלבן לוהט לאדום עמום בלי קרניים ובלי חום, כעומדת לדעוך לפתע, כאילו הכה אותה למוות מגע הקדרות הרובצת על המון אדם.

כעת התחולל שינוי במים, והשלווה נעשתה מבריקה פחות אבל עמוקה יותר. הנהר שבע הימים נח בלי קמט בנטות היום, לאחר שהביא תועלת זה

יובלות לבני אדם שמושבם על גדותיו, וכעת התפרש בהדרת כבוד רגועה כנתיב מים המוליך לקצווי ארץ. לא התבוננו בנהר נשוא הפנים בשטף

התוסס של יום קצר המופיע וגז לעולמים, אלא באור הנשגב של זכרונות מתמידים. ואכן, אין דבר קל יותר לאדם שנעשה, כמו שאומרים, "יורד

ים" מתוך יראה וחיבה, מלעורר את הרוח הנעלה של העבר על שפך התמזה. הגאות והשפל שוטפים הלוך ושוב בתפקידם הבלתי פוסק, עמוסים זכרונות על בני אדם וספינות שנשאו עמם למנוחה בבית או לקרבות בים. מועדי הים הכירו ושירתו את כל האנשים שגאוות האומה עליהם, החל בסֵר פרנסיס דרֵייק וכלה בסֵר ג'ון פרנקלין, אבירים כולם, בין שהוענק להם תואר ובין שלא – גדולי האבירים ההרפתקנים של הים. מועדי הים נשאו את כל הספינות ששמותיהן כאבני חן מנצנצות בליל הזמן, החל ב"איילת הזהב" שחזרה וחמוקיה העגלגלים שופעים אוצרות, והוד רוממות המלכה בביקורה הפיצה את עלילותיה הכבירות, וכלה ב"אֶרֶבּוּס" וב"טרור" שפניהן היו מועדות לכיבושים אחרים – ולא שבו עוד. מועדי הים הכירו את הספינות והאנשים. הם הפליגו מדֶפּטפורד, מגרניץ', מאֶרית – ההרפתקנים והמתיישבים; ספינות של מלכים וספינות של תגרנים; קברניטים, אדמירלים, נדחקים מפוקפקים לסחר עם המזרח, וסוחרים מהצי של "חברת הודו המזרחית". ציידי זהב או שואפי תהילה, כולם הפליגו בנהר הזה, נושאים חרב ולעתים קרובות לפיד, שליחי העֹצמה שביבשה, נושאים ניצוץ מן האש הקדושה. כה רבה היתה הגדולה ששטה עם השפל היוצא של הנהר הזה לקראת המסתורין בארץ לא נודעת!… חלומות של אנשים, זרעים של מושבות, נבטים של אימפריות.

השמש שקעה; אפלולית ירדה על הנהר ואורות התחילו להופיע לאורך החוף. המגדלור של צֵ'פמן, מבנה בעל שלוש רגליים מזדקר מאדמה בוצית, הפיץ אור עז. אורות של ספינות נעו בנתיב השיט – תנועה סואנת של אורות במעלה הנהר ובמורדו. ורחוק יותר במערב, על הקטעים הישרים העליונים של הנהר, עדיין הצטייר ואיים על השמים מקומה של העיר המפלצתית, קדרות רובצת באור השמש, זעם מחריד לרגלי הכוכבים.

"וזה היה גם אחד המקומות החשוכים שעל פני האדמה," אמר מַרלוו לפתע. הוא היה היחיד בחבורה שעדיין היה "יורד ים". הדבר הגרוע ביותר שהיה אפשר לומר עליו הוא שלא ייצג את מעמדו. הוא היה ימאי, אבל גם נע ונד, ואילו רוב הימאים מנהלים, אם מותר להתבטא כך, חיים של ישיבת קבע. ברוחם הם מסוג יושבי הבית, וביתם תמיד אתם – הספינה; וכך גם ארצם – הים. ספינה אחת דומה מאוד לאחותה, והים תמיד אותו ים. ביציבותה של סביבתם, החופים בניכר, הפנים בניכר, כבירות החיים המשתנים ביעף איננה עטופה לוט של מסתורין אלא של אי-ידיעה הראויה לשמץ של בוז; כי מאום איננו מסתורי בעיני ימאי מלבד המצולה עצמה, שהיא האדונית של קיומו, ובלתי מובנת כמו אלת הגורל. ואשר לשאר, אחרי שעות עבודתו, צעידה אקראית או הילולה אקראית על החוף די בהן לגולל לפניו את סודה של יבשת שלמה, ובדרך כלל אין הסוד ראוי בעיניו לגלותו. במעשיוֹת של הימאים יש פשטות ישירה, ופשרן נמצא בקליפת אגוז מפוצח. אך מַרלוֹ לא היה ימאי טיפוסי (אם מוציאים מן הכלל את נטייתו לטוות מעשיות), בעיניו, משמעותה של אפיזודה לא נמצאת בפנים כמו גלעין, אלא בחוץ, עוטפת את הסיפור שהבליט אותו רק כמו אדמומית המבליטה אובך, בדומה לאחת ההילות הערפִליות שמתגלות לעין לפעמים הודות לתאורת הרפאים של הירח.

ההערה שלו לא הפתיעה כלל. היא היתה אופיינית למַרלוֹ. היא התקבלה בדממה. איש לא טרח אפילו לרטון; ומיד אמר מַרלו וֹלאט-לאט: "חשבתי על העבר הרחוק, בזמן שהרומאים באו הנה בפעם הראשונה, לפני אלף ותשע מאות שנה – לפני יום-יומיים… אור בקע מהנהר הזה מאז – אתם אומרים אבירים? כן. אבל זה כמו אש מתלקחת במישור, כמו הבזק של ברק בעננים. אנחנו חיים בתוך ההבהוב – והלוואי שיימשך כל עוד כדור הארץ הזקן מוסיף להסתובב! אבל חשכה היתה כאן אתמול. דמיינו לעצמכם את רגשותיו של מפקד של – איך אתם קוראים להן? – טרירֶמה בים התיכון, שציוו עליו פתאום להפליג צפונה; לעבור בחיפזון על פני הגאלים שביבשה; מפקידים בידיו את אחד מכלי השיט האלה שהליגיונרים – הם בוודאי היו גם חבורה נפלאה של אומנים – היו בונים כפי הנראה למאות, בתוך חודש או חודשיים, אם אפשר להאמין לדברים שאנחנו קוראים. דמיינו אותו לעצמכם כאן – בקצה העולם ממש, ים בצבע עופרת, שמים בצבע עשן, ספינה קשיחה בערך כמו קונצרטינה – והוא מפליג במעלה הנהר הזה, מעביר אספקה או הזמנות, או מה שתרצו. שרטונות חול, בִּצות, יערות, פראים – לאדם מתורבת כמעט אין דבר הראוי לאכילה, ורק מי תמזה לשתייה. יין איטלקי אין כאן, אל היבשה לא עולים. פה ושם מחנה צבאי אובד בשממה, כמו מחט בערמת שחת – קור, ערפל, סערות, מחלות, גלות ומוות – מוות אורב באוויר, במים, בסבך השיחים. הם בוודאי מתו כאן כזבובים. אמנם כן – הוא מילא את המשימה. ויש להניח שעשה זאת בהצלחה, וגם בלי לייחד לה מחשבה רבה, אלא אם כן התפאר אחר כך במה שעשה כששירת בצבא. הם היו גברים כהלכה שיכלו להתמודד עם החשכה. ואולי עודד אותו הסיכוי לקידום בדרגה לצי ברַוֶנה בקרוב מאוד, אם היו לו ידידים ברומא והוא ישרוד למרות האקלים האיום. או צאו וחישבו על אזרח צעיר ומכובד לבוש טוגה – אולי הפריז במשחקי קובייה, אתם יודעים – ובא למקום הנידח הזה בפמליה של איזה מושל, או מוכס, או אפילו סוחר, כדי לשפר את מצבו הכספי. הוא נוחת בתוך בִּצה, צועד דרך יערות, ובאחד המוצבים בפנים הארץ הוא מרגיש שהפראות, הפראות המוחלטת, סוגרת עליו – כל החיים המסתוריים של השממה השוקקים ביער, בג'ונגלים, בלבבם של פראי אדם. אין הכנסה בסוד של מסתורין כזה. הוא נאלץ לחיות בעיצומו של הבלתי מובן, ובד בבד גם מאוס. ויש בזה גם קסם הפועל את פעולתו עליו. הקסם שבתועבה – אתם יודעים, דמיינו לעצמכם את החרטה הגוברת, את הכמיהה להימלט, את הסלידה חסרת האונים, את הכניעה, את השנאה."

הוא השתתק.

"שימו לב," פתח שוב והניף זרוע אחת מהמרפק מעלה, כף ידו פנתה חוצה, וכך, ברגליו השלובות לפניו, ישב בתנוחה של בודהה מטיף בבגדים

אירופיים ובלי פרח לוטוס – "שימו לב, איש מאתנו לא ירגיש כך בדיוק. אותנו מצילה היעילות – הדבקות ביעילות. אבל הבחורים האלה חשיבותם לא היתה רבה, באמת. הם לא היו מתנחלים; לדעתי, המִנהל שלהם היה רק מסחטה ולא יותר. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כוח אכזרי – ואם יש לך כוח כזה, לא עליו תהיה גאוותך, מכיוון שכוחך הוא מקרי בלבד, הוא נובע מחולשתם של אחרים. הם חטפו מה שיכלו לקחת למען הלקיחה. זה היה שוד אלים, רצח חמור בקנה מידה גדול, והם עשו זאת בעיוורון – כיאה למתמודדים עם חשכה. כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה מידי מי שצבע עורם שונה, או אפם שטוח מעט יותר משלהם, איננו מעשה נחמד אם מתעמקים מדי בדבר. מכפרת עליו רק האידיאה. אידיאה שמתבססים עליה; לא אמתלה רגשנית אלא אידיאה; ואמונה חפה מאנוכיות באידיאה הזאת – משהו שאפשר להציב, ולהשתחוות לו, ולהעלות לו קרבן…"

הוא עשה הפסקה. להבות גלשו על הנהר, להבות קטנות וירוקות, להבות אדומות, להבות לבנות, והן רדפו, השיגו, התחברו, הצטלבו – ואחר כך נפרדו לאט או מהר. התעבורה של העיר הגדולה נמשכה בלילה המתכהה על הנהר שהשינה ממנו והלאה. אנחנו צפינו במתרחש, חיכינו בסבלנות – מלבד זה לא היה מה לעשות עד שתחלוף הגאות; אבל רק אחרי שתיקה ממושכת, כשאמר בקול מהסס: "אני מניח שאתם זוכרים, בחורים, כי פעם נעשיתי מלח במים מתוקים לזמן-מה," רק אז ידענו שנגזר עלינו לשמוע, לפני שיתחיל השפל במרוצתו, על אחת החוויות הבלתי פתורות של מַרלוֹ.


 

ג'וזף קונרד

ג׳וזף קונרד, מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומאבות המודרניזם, נולד ב-1857 בברדיצ׳ב למשפחה משכילה מהאצולה הפולנית. בגיל 11 התייתם מהוריו וכבר בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר הצרפתי. בשני עשוריו הבאים הוא היה יורד ים ובשעות הפנאי כתב יומנים, מכתבים וסיפורים שהתבססו על הרפתקאותיו ברחבי העולם.
 
בגיל 36 השתקע בלונדון, נשא אישה וכתב באנגלית, שלא הייתה שפת אמו. הוא החל לפרסם את כתביו, בהם 'שגיונו של אלמאיר' (1895), 'לב המאפליה' (1899), 'לורד ג׳ים' (1900) ו'נוסטרומו' (1904), אך רק כשהיה בן 57 זכה בהצלחה מסחרית. כתיבתו של קונרד מצטיינת בשפה חיונית ועשירה, ויצירותיו, שרבות מהן מתרחשות במסעות ימיים, השפיעו עמוקות על סופרים כגון וירג׳יניה וולף, אלבר קאמי, ויליאם פוקנר ועוד רבים. קונרד מת מהתקף לב ב-1925 ונקבר בקנטרברי.

עוד על הספר

  • תרגום: אופירה רהט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ינואר 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'
לב החשכה ג'וזף קונרד

המפרשית "נֶלִי" פנתה לעגון בלי כל רפרוף במפרשיה, ונחה. הגאות כבר נכנסה, הרוח כמעט שככה, ומכיוון שנקשרה בשפך הנהר, לא נותר לה אלא לעצור ולחכות לשעת השפל. שפך התמזה השתרע לפנינו כמו התחלת נתיב מים אינסופי. באופק היו הים והשמים מולחמים יחד בלי נקודת חיבור, ובמרחב המואר נראו מפרשיהן השחומים של הסירות שנסחפו במעלה הנהר כעומדות בלי נוע במקבצים אדומים של יריעות מחודדות מעלה, ובהבהוב של קורות מפרש משוחות בלכה. אובך נח על החופים הנמוכים שהתמשכו לעבר הים בשטיחוּת הולכת ונעלמת. האוויר היה כהה מעל גִרֵייבזֶנד, ובמרחק מאחוריה נראה מעובה לכדי קדרות עגומה, הרובצת ללא ניע על הגדולה והאדירה שבערים עלי אדמות.

הממונה על צוותי הספינות היה הקברניט והמארח שלנו. ארבעתנו התבוננו בחיבה בגבו כשעמד על החרטום והשקיף הימה. על פני הנהר כולו לא היה דבר שאפילו התקרב לדרגת הימיות שלו. הוא דמה לנווט, שנחשב להתגלמות המהימנות בעיניו של ימאי. היה קשה לתפוס כי עיסוקו איננו שם בחוץ בשפך הנהר המואר, כי אם מאחורי גבו, בתחום הקדרות הרובצת.

היתה בינינו, וזאת כבר אמרתי במקום אחר, הברית של הים. ברית, שלא זו בלבד שאיחדה את הלבבות שלנו במרוצת תקופות ממושכות של פרדה, אלא גם השפיעה עלינו כך שנעשינו סובלנים איש לסיפורי הבדים של רעהו – ואפילו להשקפותיו. לעורך דין – הטוב שבבחורים הוותיקים – ניתן, בזכות שנותיו הרבות ומעלותיו הרבות, הכר היחיד שנמצא על הסיפון, והוא שכב על השטיח היחיד. מנהל החשבונות כבר הוציא את קופסת קוביות הדומינו והשתעשע בהן כאדריכל. מַרלוֹ ישב ברגליים מצולבות בירכתיים הימניות, ונשען על התורן האחורי. היו לו לחיים שקועות, צבע פנים צהוב, גב זקוף, חזות סגפנית, וכששמט את זרועותיו וכפות ידיו פנו כלפי חוץ, דמה לפסל של אליל. המנהל, משהשתכנע כי העוגן נאחז היטב, פנה והלך אל הירכתיים הימניות, והתיישב בינינו. החלפנו מילים אחדות בעצלתיים. אחר כך שרר שקט על הסיפון. משום-מה לא התחלנו לשחק בדומינו. שקענו בהרהורים, ומצב הרוח שלנו לא התאים לשום דבר מלבד בהייה רגועה. היום הלך והסתיים בשלווה של בוהק דומם ונפלא. שאננים הבריקו המים; שמים ללא כתם היו מרחב עצום ונעים של אור שאין בו רבב; אפילו הערפִלים על בִּצות אֶסֶקס היו כאריג דקיק וזוהר המשתלשל מן הגבעות המיוערות שביבשה פנימה, ועוטף את החופים הרדודים בקפלים-קפלים שקופים. רק הקדרות ממערב, שרבצה על הקטעים הישרים העליונים של הנהר, כהתה מרגע לרגע, כאילו הכעיסה אותה התקרבות השמש

לבסוף צללה השמש בנפילה מתעקלת ולא ניכרת לעין, השתנתה מלבן לוהט לאדום עמום בלי קרניים ובלי חום, כעומדת לדעוך לפתע, כאילו הכה אותה למוות מגע הקדרות הרובצת על המון אדם.

כעת התחולל שינוי במים, והשלווה נעשתה מבריקה פחות אבל עמוקה יותר. הנהר שבע הימים נח בלי קמט בנטות היום, לאחר שהביא תועלת זה

יובלות לבני אדם שמושבם על גדותיו, וכעת התפרש בהדרת כבוד רגועה כנתיב מים המוליך לקצווי ארץ. לא התבוננו בנהר נשוא הפנים בשטף

התוסס של יום קצר המופיע וגז לעולמים, אלא באור הנשגב של זכרונות מתמידים. ואכן, אין דבר קל יותר לאדם שנעשה, כמו שאומרים, "יורד

ים" מתוך יראה וחיבה, מלעורר את הרוח הנעלה של העבר על שפך התמזה. הגאות והשפל שוטפים הלוך ושוב בתפקידם הבלתי פוסק, עמוסים זכרונות על בני אדם וספינות שנשאו עמם למנוחה בבית או לקרבות בים. מועדי הים הכירו ושירתו את כל האנשים שגאוות האומה עליהם, החל בסֵר פרנסיס דרֵייק וכלה בסֵר ג'ון פרנקלין, אבירים כולם, בין שהוענק להם תואר ובין שלא – גדולי האבירים ההרפתקנים של הים. מועדי הים נשאו את כל הספינות ששמותיהן כאבני חן מנצנצות בליל הזמן, החל ב"איילת הזהב" שחזרה וחמוקיה העגלגלים שופעים אוצרות, והוד רוממות המלכה בביקורה הפיצה את עלילותיה הכבירות, וכלה ב"אֶרֶבּוּס" וב"טרור" שפניהן היו מועדות לכיבושים אחרים – ולא שבו עוד. מועדי הים הכירו את הספינות והאנשים. הם הפליגו מדֶפּטפורד, מגרניץ', מאֶרית – ההרפתקנים והמתיישבים; ספינות של מלכים וספינות של תגרנים; קברניטים, אדמירלים, נדחקים מפוקפקים לסחר עם המזרח, וסוחרים מהצי של "חברת הודו המזרחית". ציידי זהב או שואפי תהילה, כולם הפליגו בנהר הזה, נושאים חרב ולעתים קרובות לפיד, שליחי העֹצמה שביבשה, נושאים ניצוץ מן האש הקדושה. כה רבה היתה הגדולה ששטה עם השפל היוצא של הנהר הזה לקראת המסתורין בארץ לא נודעת!… חלומות של אנשים, זרעים של מושבות, נבטים של אימפריות.

השמש שקעה; אפלולית ירדה על הנהר ואורות התחילו להופיע לאורך החוף. המגדלור של צֵ'פמן, מבנה בעל שלוש רגליים מזדקר מאדמה בוצית, הפיץ אור עז. אורות של ספינות נעו בנתיב השיט – תנועה סואנת של אורות במעלה הנהר ובמורדו. ורחוק יותר במערב, על הקטעים הישרים העליונים של הנהר, עדיין הצטייר ואיים על השמים מקומה של העיר המפלצתית, קדרות רובצת באור השמש, זעם מחריד לרגלי הכוכבים.

"וזה היה גם אחד המקומות החשוכים שעל פני האדמה," אמר מַרלוו לפתע. הוא היה היחיד בחבורה שעדיין היה "יורד ים". הדבר הגרוע ביותר שהיה אפשר לומר עליו הוא שלא ייצג את מעמדו. הוא היה ימאי, אבל גם נע ונד, ואילו רוב הימאים מנהלים, אם מותר להתבטא כך, חיים של ישיבת קבע. ברוחם הם מסוג יושבי הבית, וביתם תמיד אתם – הספינה; וכך גם ארצם – הים. ספינה אחת דומה מאוד לאחותה, והים תמיד אותו ים. ביציבותה של סביבתם, החופים בניכר, הפנים בניכר, כבירות החיים המשתנים ביעף איננה עטופה לוט של מסתורין אלא של אי-ידיעה הראויה לשמץ של בוז; כי מאום איננו מסתורי בעיני ימאי מלבד המצולה עצמה, שהיא האדונית של קיומו, ובלתי מובנת כמו אלת הגורל. ואשר לשאר, אחרי שעות עבודתו, צעידה אקראית או הילולה אקראית על החוף די בהן לגולל לפניו את סודה של יבשת שלמה, ובדרך כלל אין הסוד ראוי בעיניו לגלותו. במעשיוֹת של הימאים יש פשטות ישירה, ופשרן נמצא בקליפת אגוז מפוצח. אך מַרלוֹ לא היה ימאי טיפוסי (אם מוציאים מן הכלל את נטייתו לטוות מעשיות), בעיניו, משמעותה של אפיזודה לא נמצאת בפנים כמו גלעין, אלא בחוץ, עוטפת את הסיפור שהבליט אותו רק כמו אדמומית המבליטה אובך, בדומה לאחת ההילות הערפִליות שמתגלות לעין לפעמים הודות לתאורת הרפאים של הירח.

ההערה שלו לא הפתיעה כלל. היא היתה אופיינית למַרלוֹ. היא התקבלה בדממה. איש לא טרח אפילו לרטון; ומיד אמר מַרלו וֹלאט-לאט: "חשבתי על העבר הרחוק, בזמן שהרומאים באו הנה בפעם הראשונה, לפני אלף ותשע מאות שנה – לפני יום-יומיים… אור בקע מהנהר הזה מאז – אתם אומרים אבירים? כן. אבל זה כמו אש מתלקחת במישור, כמו הבזק של ברק בעננים. אנחנו חיים בתוך ההבהוב – והלוואי שיימשך כל עוד כדור הארץ הזקן מוסיף להסתובב! אבל חשכה היתה כאן אתמול. דמיינו לעצמכם את רגשותיו של מפקד של – איך אתם קוראים להן? – טרירֶמה בים התיכון, שציוו עליו פתאום להפליג צפונה; לעבור בחיפזון על פני הגאלים שביבשה; מפקידים בידיו את אחד מכלי השיט האלה שהליגיונרים – הם בוודאי היו גם חבורה נפלאה של אומנים – היו בונים כפי הנראה למאות, בתוך חודש או חודשיים, אם אפשר להאמין לדברים שאנחנו קוראים. דמיינו אותו לעצמכם כאן – בקצה העולם ממש, ים בצבע עופרת, שמים בצבע עשן, ספינה קשיחה בערך כמו קונצרטינה – והוא מפליג במעלה הנהר הזה, מעביר אספקה או הזמנות, או מה שתרצו. שרטונות חול, בִּצות, יערות, פראים – לאדם מתורבת כמעט אין דבר הראוי לאכילה, ורק מי תמזה לשתייה. יין איטלקי אין כאן, אל היבשה לא עולים. פה ושם מחנה צבאי אובד בשממה, כמו מחט בערמת שחת – קור, ערפל, סערות, מחלות, גלות ומוות – מוות אורב באוויר, במים, בסבך השיחים. הם בוודאי מתו כאן כזבובים. אמנם כן – הוא מילא את המשימה. ויש להניח שעשה זאת בהצלחה, וגם בלי לייחד לה מחשבה רבה, אלא אם כן התפאר אחר כך במה שעשה כששירת בצבא. הם היו גברים כהלכה שיכלו להתמודד עם החשכה. ואולי עודד אותו הסיכוי לקידום בדרגה לצי ברַוֶנה בקרוב מאוד, אם היו לו ידידים ברומא והוא ישרוד למרות האקלים האיום. או צאו וחישבו על אזרח צעיר ומכובד לבוש טוגה – אולי הפריז במשחקי קובייה, אתם יודעים – ובא למקום הנידח הזה בפמליה של איזה מושל, או מוכס, או אפילו סוחר, כדי לשפר את מצבו הכספי. הוא נוחת בתוך בִּצה, צועד דרך יערות, ובאחד המוצבים בפנים הארץ הוא מרגיש שהפראות, הפראות המוחלטת, סוגרת עליו – כל החיים המסתוריים של השממה השוקקים ביער, בג'ונגלים, בלבבם של פראי אדם. אין הכנסה בסוד של מסתורין כזה. הוא נאלץ לחיות בעיצומו של הבלתי מובן, ובד בבד גם מאוס. ויש בזה גם קסם הפועל את פעולתו עליו. הקסם שבתועבה – אתם יודעים, דמיינו לעצמכם את החרטה הגוברת, את הכמיהה להימלט, את הסלידה חסרת האונים, את הכניעה, את השנאה."

הוא השתתק.

"שימו לב," פתח שוב והניף זרוע אחת מהמרפק מעלה, כף ידו פנתה חוצה, וכך, ברגליו השלובות לפניו, ישב בתנוחה של בודהה מטיף בבגדים

אירופיים ובלי פרח לוטוס – "שימו לב, איש מאתנו לא ירגיש כך בדיוק. אותנו מצילה היעילות – הדבקות ביעילות. אבל הבחורים האלה חשיבותם לא היתה רבה, באמת. הם לא היו מתנחלים; לדעתי, המִנהל שלהם היה רק מסחטה ולא יותר. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כוח אכזרי – ואם יש לך כוח כזה, לא עליו תהיה גאוותך, מכיוון שכוחך הוא מקרי בלבד, הוא נובע מחולשתם של אחרים. הם חטפו מה שיכלו לקחת למען הלקיחה. זה היה שוד אלים, רצח חמור בקנה מידה גדול, והם עשו זאת בעיוורון – כיאה למתמודדים עם חשכה. כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה מידי מי שצבע עורם שונה, או אפם שטוח מעט יותר משלהם, איננו מעשה נחמד אם מתעמקים מדי בדבר. מכפרת עליו רק האידיאה. אידיאה שמתבססים עליה; לא אמתלה רגשנית אלא אידיאה; ואמונה חפה מאנוכיות באידיאה הזאת – משהו שאפשר להציב, ולהשתחוות לו, ולהעלות לו קרבן…"

הוא עשה הפסקה. להבות גלשו על הנהר, להבות קטנות וירוקות, להבות אדומות, להבות לבנות, והן רדפו, השיגו, התחברו, הצטלבו – ואחר כך נפרדו לאט או מהר. התעבורה של העיר הגדולה נמשכה בלילה המתכהה על הנהר שהשינה ממנו והלאה. אנחנו צפינו במתרחש, חיכינו בסבלנות – מלבד זה לא היה מה לעשות עד שתחלוף הגאות; אבל רק אחרי שתיקה ממושכת, כשאמר בקול מהסס: "אני מניח שאתם זוכרים, בחורים, כי פעם נעשיתי מלח במים מתוקים לזמן-מה," רק אז ידענו שנגזר עלינו לשמוע, לפני שיתחיל השפל במרוצתו, על אחת החוויות הבלתי פתורות של מַרלוֹ.