לומדת לחיות

פתח דבר

הקשר של קלאריס ליספקטור ליהדותה היה מורכב. היא נולדה ב־10 בדצמבר 1920 בעיירה צֶ'צֶלנִיק שבאוקראינה בשם חיה פינחסובנה ליספקטור לאמה מריאן (מניה קרימגולד ליספקטור) ולאביה פדרו (פנחס) ליספקטור. כל בני משפחתה, למעט אחותה טניה, שינו את שמותיהם בהגיעם לברזיל ב־1922.

למרות שליספקטור לא נהגה לדבר על כך בפומבי, הספרייה שבביתה כללה כרכים רבים מכתביו של שפינוזה, והיא אף התעניינה בקבלה ובתלמוד. ואכן, ברבות מיצירותיה חזרה הסופרת אל הפלפול היהודי, של שאילת שאלות והטלת ספקות, במטרה לשלב אותו עם הנושאים שהעסיקו אותה בכתיבתה.

בריאיון שנערך עמה ב־1977, בתוכנית הטלוויזיה "פנורמה" המשודרת בברזיל, זמן קצר בטרם הלכה לעולמה, אמרה ליספקטור למראיין: "אתה יודע שאני יהודייה. אבל אני לא מאמינה בשטות הזאת שהעם היהודי הוא 'העם הנבחר'. זה שום־כלום. תראה מה עוללו הגרמנים לעם הנבחר. אני, בסופו של דבר, ברזילאית, נקודה". ליספקטור היא שבחרה להשתייך לאומה הברזילאית, כפי שהעידה לא אחת בטורים ובמאמרים שכתבה.

למרות זאת, יש הרואים בטור "סולחת לאלוהים" (ראה עמ' 218) התייחסות לשואה שפקדה את העם היהודי, כשהעכברוש הוא המטפורה.

כמו־כן, בספרה "שעת כוכב"[1] משולבים מיסטיקה ודת, חברה שמונחית בידי עיוות דתי של המציאות מוחצת את החלשים, והמציאות הקיומית הבלתי נסבלת של הגיבורה הראשית, מַכַּבֶּיָה, מקבילה לטרגדיה המיסטית־קבלית.

עשרים וחמש שנים לאחר שראה אור ספרה הראשון של קלאריס ליספקטור, "קרוב ללב הפראי" (1943), כאשר כבר נודעה כאחת מענקי הספרות הבינלאומית, החלה בכתיבת טורים שפורסמו מדי יום ראשון בעיתון "ז'וֹרנָל דוֹ בּרָזִיל" (בשנים 1973-1967).

"לומדת לחיות" הוא מבחר רשימות שבחר בנה, פאולו גוּרזֶ'ל וָלֶנטִי, לפרסם מתוך "גילוי העולם" (1984), ספר הרשימות המקורי שערך עם אחיו פדרו, ושבו הופיעו בסדר כרונולוגי כל הרשימות שכתבה ליספקטור ל"ז'ורנל דו ברזיל".

בטוריה אלה היא אינה שואפת להיות "ספרותית" או מעניינת, כפי שהיא מציינת לא אחת בעצמה בגוף הרשימות. סגנונה הוא דיבורי ולא רשמי עד כדי כך, שלפעמים היא מודיעה לקוראיה על הפסקת הכתיבה, כדי לשתות כוס קפה, לענות לטלפון או לעשן סיגריה, וכאשר היא חוזרת אל שולחן הכתיבה היא מוסיפה – כאילו הקורא ניצב ממש מולה – "חזרתי." לא זו בלבד שתכניו היומיומיים של הטקסט אינם גורעים דבר מעומק כתיבתה, הם מוסיפים לכתיבתה ממד נוסף.

מפתיע לגלות ברשימותיה של סופרת כה רצינית ומעמיקה, שבעבורה לכל רגע נודעת משמעות, הומור מעודן, לעתים ציני, אירוני, ואפילו ילדותי, כמו בסיפור על נסיעות לחו"ל המתגלה כמתיחה של האחד באפריל או בתיאור מפגשים הזויים עם אנשים. בעבור רבים, גילוי ההומור של ליספקטור יהיה בגדר חידוש מענג העולה בקנה אחד עם סגנונה החופשי והנועז בכתיבתה השבועית לעיתון.

ליספקטור מנתצת את מוסכמות המודל המסורתי לכתיבת רשימה או טור דעה, ומשלבת בטקסטים וידויים אישיים על עצמה, הרהורים פילוסופיים, קטעי יצירות הנמצאות בתהליך כתיבה; מאזכרת ספרים שקראה, אנשים שפגשה, משרטטת מתווים לדמויות, ראיונות שערכה עם אישים שונים, וטקסטים. כמי שאינה מבקשת דבר, וכמעט בלי לצאת מהמפלט שלה בשכונת לֶמִי, שבריו דה ז'ניירו, היא אחראית למהפך שקט ביחסים שבין סופר לעיתון, תוך כדי טשטוש הגבולות בין מדור ספרות, טור אישי, טור ביקורת וכתיבה מסאית. לכל אלה הוסיפה ממד אישי ייחודי שפרץ דרך לדור שלם של כותבי רשימות שכבש בעקבותיה את העיתונות בברזיל.

כנותה נטולת הפשרות הביאה את ליספקטור עצמה לייאוש ולכן פנתה לידידהּ רוּבֶּן בְּרָגָה:[2] "אני לא מחברת טורים, ומה שאני כותבת אישי מדי. מה עליי לעשות?" מודאגת מדבריו שנקיטת טון אישי היא בלתי נמנעת בטור אישי, הוסיפה: "אבל אני לא רוצה לספר את חיי לאף אחד...". פה ושם, היא אמנם מזכירה התנסויות אישיות, אך אינה מרחיקה לכת בגילויים נועזים.

עם זאת, בסופו של דבר, היא חושפת פן אינטימי משוחרר מסייגים של צניעות והתרחקות מרומנטיזציה.

חשיפה זו של ליספקטור, בלא מעט מהרשימות המובאות בספר, הופכת אותן לחוליות חיוניות לפיענוח חידת אישיותה של היוצרת. ממכלול הרשימות ב"לומדת לחיות" מצטייר דיוקנה המרובד של הסופרת, שבדצמבר 2020 חגגו מאה שנים להולדתה, שהותירה לעד את חותמה הייחודי על הספרות הברזילאית.

דלית להב־דורסט

[1] קשרי משפחה/שעת כוכב, תרגמה: מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999. 
[2] Rubem Braga (1990-1913), סופר, עיתונאי, דיפלומט. 

רחצה בים
25.1.1969

אבי האמין שרחצה בים מדי שנה, בחודשי הקיץ, הכרחית מטעמי בריאות. מעולם לא הייתי כל כך מאושרת כמו בעונות הרחצה בחופי אוֹלִינְדָה, שליד רֶסִיפֵה.[3]

אבי גם האמין שרחצה לפני זריחת השמש היא המועילה ביותר. איך אוכל לתאר את המתנה הנפלאה הזאת שהייתה בעיניי אותה יציאה מהבית לפנות בוקר, והנסיעה בחשמלית השוממה שהסיעה אותנו לאולינדה כשעוד היה חושך?

בערב שקדם ליציאה הלכתי לישון, אבל הלב שלי נשאר ער, בציפייה. בהתרגשות רבה הייתי מתעוררת בארבע וקצת לפנות בוקר ומעירה את שאר בני המשפחה. התלבשנו במהירות ויצאנו על בטן ריקה, כי אבא שלי האמין שכך צריך להיות: על בטן ריקה.

יצאנו לרחוב החשוך כולו, למשב הרוח הקר, המקדים את הזריחה, וחיכינו לחשמלית. עד שמרחוק שמענו אותה רוחשת ומתקרבת. התיישבתי על קצה המושב, והתחלתי להרגיש מאושרת. חציית העיר החשוכה נסכה בי תחושה מיוחדת שמעולם לא חזרתי להרגיש. בקרון החשמלית שררה אפלולית ואז הפציע אורה המרצד של שמש ביישנית והאיר אותנו ואת העולם.

ראיתי הכול – את עוברי האורח הבודדים שברחוב, את הכפרים והשדות, את בעלי החיים. "תראו חזיר אמיתי!" קראתי פעם, והמשפט הקסום הזה הפך לאחת הבדיחות המשפחתיות, ומאז היו מקניטים אותי: "תראו, חזיר אמיתי".

חלפנו על פני סוסים נהדרים שהמתינו לשחר בעמידה.

אין לי מושג על ילדותם של אחרים, אבל הנסיעה היומית הזאת הפכה אותי לילדה מאושרת מאוד. היא הייתה כמו הבטחה לעתיד מאוּשר. נחשפה היכולת שלי להיות מאושרת. ובילדותי, שהייתה אומללה מאוד, נאחזתי באותו אי קסום שהייתה הנסיעה היומיומית הזאת.

השחר עלה עוד כשהיינו בחשמלית. ככל שהתקרבנו לאולינדה, לבי הלם חזק יותר. לבסוף קפצנו מהחשמלית ופנינו אל המלתחות, צועדים בכבדות על אדמה חולית מעורבת בצמחים. במלתחות החלפנו בגדים. מעולם לא היה גוף שפרח כמו שלי כשיצאתי מהמלתחה וידעתי מה מצפה לי.

הים באולינדה היה מסוכן מאוד. עושים כמה צעדים על קרקעית רדודה – ופתאום צונחים לעומק של כשני מטרים, להערכתי.

עוד אנשים האמינו ברחצה בים עם הזריחה. היה מציל אחד, שתמורת קומץ מטבעות היה מלווה את הנשים למים. הוא היה פורשׂ את שתי זרועותיו – והנשים היו נאחזות בו, אחת בכל זרוע, ונאבקות בגלי הים החזקים.

ריח הים היה מציף ומשכר אותי. אצות צפו על פני המים. אה, אני יודעת שאני לא מצליחה להביע במילים את משמעות החיים הטהורים שביטאו אותן רחצות בים על בטן ריקה, כשהשמש העולה באופק, חיוורת עדיין. אני כל כך נרגשת, שאני לא מסוגלת לכתוב. הים של אולינדה היה ספוג הרבה יוד ומלוח. ועשיתי את מה שמאז אני עושה תמיד – כששתי ידיי אחוזות יחד בצורת קונכייה, הייתי טובלת אותן במים ומביאה מעט מהים אל פי – מדי יום הייתי שותה את הים. בדרך זו רציתי להתחבר אליו.

לא התעכבנו יותר מדי. השמש כבר עלתה במלואה, ואבא שלי נאלץ לצאת לעבודה מוקדם. התלבשנו, והמלח נספג בבגדים שלנו. השׂער המלוח שלי נדבק לקרקפת.

ואז עמדנו ברוח וחיכינו לחשמלית לרסיפה. בחשמלית הרוח ייבשה את שׂערי שהתקשה מהמלח. לפעמים הייתי מלקקת את הזרוע כדי להרגיש את שכבת המלח והיוד העבה שעליה.

היינו מגיעים הביתה ורק אז אוכלים ארוחת בוקר. וכשהייתי נזכרת שלמחרת שוב אחזור לשפת הים, הייתי מרצינה מהמחשבה על ההרפתקה הזו ומזלי הטוב.

אבי האמין שאסור להתקלח מיד במים מתוקים, שצריך לתת למי הים להשפיע על העור שלנו כמה שעות. באי־רצון הלכתי למקלחת, שממנה יצאתי נקייה למשעי לאחר שהמים שטפו ממני את כל שרידי הים.

מי יכול לשחזר את האושר הזה? איך אוכל להרגיש מחדש את תחושת התמימות הקורנת תחת השמש הארגמנית העולה?

האם לעולם לא שוב?

לעולם לא שוב.

לעולם לא.

[3] רסיפה היא בירתה של מדינת פֶּרְנַמְבּוּקוֹ שבצפון מזרח ברזיל. אולינדה היא עיר חוף בסמוך לרסיפה.(כל ההערות הן של המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת).