ספר הלילה

יום שישי, סוף דצמבר 2007
 
אחת בצוהריים. אני עדיין אפופה קורי שינה. זה לא חדש. תמיד הייתי כזאת. אוהבת לישון ושונאת לקום. לגן, לבית־ספר, לאוניברסיטה, לעבודה... 'הוֹ מַה נָּעִים הוֹ מַה טּוֹב/ לִשְׁכַּב כָּכָה עַד אֵין־סוֹף/ סְגוֹר עֵינַיִם אַף לַחֲלוֹם/ חֲלוֹמוֹת יָפִים כָּל הַיּוֹם'. העולם שייך למשכימים, אומר עידו, ואני מחדדת, המשכימים שייכים לעולם. מתַי התחלתי לבכר את השינה על פני הערות? לפני כמה דקות שׂמתי את המרק על האש, שיהיה משהו לאכול, וכעת, שוב מול המחשב. האינטרנט מחובר. רשת עצבים דרוכה. מִנַּיִן יגיע מכתב, ממי? עידו בקליניקה. הערב, כרגיל שוב נהיה לבדנו. לא מתחשק לי להזמין איש. אני עייפה ומדוכדכת. טלי אומרת שזה הגיל. לא דובים ולא זבובים. תמיד הייתי כזאת. חמוצה. נוחה לכעוס. על עצמי ועל כולם. מה שמפייס אותי לרגעים הוא כתיבת שיר, במיוחד אם טלי מתלהבת. זה המצב. זמני אוזל, ואני לא משתנה. 'אֶל סַלְעִי אֵכָּפֵת, אֵימָתַי אֶשְׁתַּחְרֵר וְאָעוּף', כתבתי לפני יותר מארבעה עשורים. ומה זז מאז? כבולה הייתי, ונשארתי. אילו, למִצער, הייתי מין פרומתאוס, אסירה למען האנושות. אבל אני כבולה סתם. לגלגל העינויים של הרוח, לסד הגוף, לגנטיקה המשפחתית שמחכה לשעת כושר. סרטן, מחלות לב. מכל טוּב הרע. שירו של ריה"ל 'עַבְדֵּי הַזְּמָן' תלוי בחדרי, ו'עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי' מודגש בקו אדום. הכיוון ידוע. תפסיקי לעבוד את עצמךְ. אַת לא מרכז היקום. תפָּתחי אל המֵעבֵֶר. ראשי מפריח עצות, אך הזרוע המבצעת משותקת. אף על פי כן, כשהשתוקקתי לילד, גיליתי בתוכי כוחות בלתי נדלים. רפיסותי הנוראית החווירה מול רצוני העז ללדת. שלוש ההפלות שעברתי, ותינוקי הבכור שנולד ללא רוח חיים, רק הגבירו את תשוקתי להיות אימא. כששַׁי השמיע את צעקתו הראשונה, הבּריאה, הייתי האדם המאושר עלי אדמות. שי בני האהוב. חבל שהוא גר במלבורן. מצא לו מקום. אילו השתקע בלונדון, בפריז, ניחא. חמש שעות טיסה אני מסוגלת לסבול, אבל שתי יממות בבטן הכריש המעופף? לפעמים נדמה לי ששַי בחר באוסטרליה, כי ידע שלא ארדוף אחריו עם שׂק החרדות שלי עד לשם. לא נורא, נִישְׁט גֶּפֶרְלִיש, כמו שהייתה אומרת אימי. אחרי האסון שנפל עליו כאן, העיקר שעכשיו טוב לו. ובהיסט חד, טעמתי מהמרק. יצא מצוין. הלוואי והייתי מסתפקת בהַצלחות קולינריות כסבתי ויקטוריה ז"ל, אֵם אבי. הריבות שרקחה המתיקו את ימיה, והממולאים שבישלה מילאו אותה. המטבח היה ממלכתהּ, וממלכות אחרות, למיטב ידיעתי, לא שאפה לכבוש. אבל אימי ואִמהּ לֶאונורה – שתי נמרות שהוכנסו לכלוב, טייפונים שנכרכו ברצועות של סינר. גם הן כבר מתו. לפני יומיים חל יום הולדתי העברי. צחוק עשה הגורל שנולדתי ביום הקדיש הכללי. אילו הגחתי מֵהרֶחם בחנוכה, אולי כשמי כן הייתי, רבת־אור. כך או כך, לא היה לי מצב רוח לחגוג. בין סורגי הזמן פרצופי הולך ומזקין, הולך ומחמיץ. עידו אומר: אַת הסוהרת של עצמֵך. ונניח שזה נכון, האם אני חופשייה לבחור תפקיד שונה בהצגה הקיומית?
 
מעֵבר לכל הבלבולים והתסכולים, קיים שַׁי, המאחז הטוטלי שלי בחיים. האימהוּת הצילה אותךְ, אמר עידו לא פעם, בלעדיה היית כבר בבית משוגעים. 'בְּנִי, מִשְׁקֹלֶת אֲבָנִים בְּכִיסִי/שֶׁלֹּא אֶפֹּל מִסְּעָרוֹת רֹאשִׁי' כתבתי כששַי היה בן שנה, וזו אולי ההוכחה שעידו צדק... צלצול טלפון קוטע את מחשבותַי. מִספר בלתי מזוהה. לא בא לי לענות. לא התרחצתי, לא התלבשתי. מה יהיה בסופי?
 
שלשום, תוך פשפוש ביומנַי הישנים, הופתעתי לגַלות שמה שהיה הוא שיהיה:
 
האישה הזאת שבעוד חודש תהיה בת ארבעים, ובעוד כמה שנים שייראו ככמה דקות גם תמות, הייתה אישה מוזרה, ואולי לא... רגע מדמיינת כיצד תתאבד לפני שהזִקנה והחולי יקפצו עליה, רגע משגעת את בעלה באין ספור תלונות, רגע אצה לבדוק אם יונק הדבש מרפרף בין פרחי הלבנדר...
 
היי שיצ'וק,
מה נשמע? מזמן לא שלחת איתות. איך מתקדמת העבודה? מה שלום פטרישיה? מקווה שאתם לא סובלים מהחום. החורף פה מקרטע, ויש חשש מבצורת. היום לשמחתי ירד קצת גשם. לפי הציוץ העליז על המרפסת נראה שהדרורים נהנו מהמקלחת. אצלנו כרגיל. אבא מטפל בנוירוטים שלו, ואני דואגת לעציצים. אתמול מצאתי כנימות על הגרניום. עשׁ המנהרות שוב התלבש על הלימון. אבקש מאבא שיזריק לו קונפידור וירסס את שאר החולירות. צריך להרוג אותם כשהם קטנים. ואגב 'וילדֶע חַיֶיעס', ראיתי השבוע סרט טבע מדהים על אוסטרליה. ידעת שזאת היבשת היחידה שבה הנחשים הארסיים עולים במספרם על הלא ארסיים? מזל שאתה לא מסתובב שם במדבריות. לא שבארץ חסרים זוחלים אנטיפתים... בכל מקרה, מוטב לא להיתקל בהם. עניין אחר: האם תגיעו לפסח? הלוואי שזה יסתדר לכם. שבת שלום, חיבוקים, אימא
 
היי טלי,
מה שלומך? איך המיגרנות? כאב הגב חלף? אני מקשקשת כמו אלטע וייב. לא רוצָה לחשוב על הגיל. אבל הראי מזכיר. גם הגוף. הכובד בבטן, ברגליים. נעזוב את זה. מזל שאת קיימת. מה הייתי עושה בלעדייך? מי מלבדך מצפה לשירים שלי? 'השירים שלי', אפשר לחשוב. אוסף ציוצים של ציפור בכלוב. יש בי גם נביחות ושאגות, ויום אחד עוד אשמיע אותן. זו לפחות הרגשתי ברגעַי האופטימיים. ביומן משנת 78' מצאתי את הקטע הבא, ונדהמתי. כאילו כלום לא השתנה. כאילו הזמן מעגלי, וראשי תקוע בזנבי. הסכיתי ושמעי: 'לפעמים ברגעים של תקווה חלומית, אני מאמינה שכלוא בי איזה אומן מכושף שאפשר לשחררו ע"י סיסמת קסמים, אבל כידוע, אפילו באגדות אין זבנג וגמרנו. הגיבור חייב לעבור מסכת ייסורים וניסיונות עד שהוא ראוי לנסיכה...' בקיצור, כשנסוכה עלַי רוח טובה, 'הַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּהּ נִפְקַחַת...', ובעת ייאוש, כל ישותי צורחת, לעזאזל, מי צריך את כל האוננות הזאת. עידו חוזר ואומר: תשמחי שיש לך יכולת לכתוב. זו מתנה. אך אם הכתיבה גורמת לך יותר סבל מהנאה, אולי תעשי משהו אחר. דבר אינו גזירה משמיים. ואַת, ודאי תאמרי: חס וחלילה ליאורוש, שלא תעזי. מי יכתוב לי את השירים שאני אוהבת? טלינקה, הראי הטוב שלי. שבת שלום, חיבוקים לך ולדובי, ל.
 
הוי ליאורָתי ההולכת בחושך
למה את לא סומכת עלַי קצת? נראה לך שאני אוהבת את השירים שלך רק מפני שאת חברה שלי? שכחת שזה בדיוק ההיפך? התחבַרתי אלייך, כי התחבַּרתי לשירים שלך. ובאשר לנדנדַת הייאוש־תקווה, כדאי מאוד שתרדי ממנה. עד מתַי לא תאמיני במשורר השוכן בך? בקיצור, די ליללות, די למספד, המשיכי לרוץ בשדות המוזה, והביאיני אל חדרייך. אוהבת, טלי
 
היי טלי הבלתי תליינית
לא אלמן ישראל/ ואנוכי לא אלך בטֵל/ כל עוד פיךְ אותי יהלל/ חושבת עלייך באור ובצֵל, לִיאוֹר בת מרור
 
עידו חזר מהקליניקה מותש. כשהוא עייף, הוא דומה לאביו בזִקנתו. הגב הנוטה מעט קדימה, החריצים העמוקים במורד הלחיים. אט אט אנחנו יורשים את פרצופי הורינו, את מחלותיהם, והסוף ידוע. בצוהריים ירדתי לזרוק את האשפה. מרחוק הבחנתי בלוֹטֶה, שכנתנו מקומת הקרקע, נשענת על הפיליפינית שלהּ. אחרי הצנתור היא הצטמקה פלאים, פניה נעשו חומים וצפודים. כשעוד הייתה בכושר ועצמאית, באתי אליה פעם לגבות מיסי ועד. מאיפה ציור השֶׁמֶן היפה הזה? שאלתי. לוֹטֶה ניצלה את הפִּרצה וגוללה לפנַי את סיפור חייה, תשעים שנה בתשעים דקות; מרפובליקת ויימאר דרך הקונגרס הציוני, פלשתינה, מלריה, נישואים, הריונות וילדים שנולדו כנגד כל הסיכויים. היום, למראה דמותה המדדָה כשלד עטוף מעיל, נשאתי רגלַי והסתלקתי. איך אנשים מתפוררים. בחיים לא הייתי מסוגלת לטפל באנשים חולים. לעולם לא הייתי יכולה להיות אחות, אפילו לא אשת רופא. לכן ברחתי מבועז. רק זה היה חסר לי, בן זוג פתולוג. בבקרים ינבור בגופות, ובלילות יפשפש באיברַי. את עידו הכרתי בנשף פורים סטודנטיאלי חצי שנה אחרי הפרידה מבועז. הוא חבש כובע ליצן, 'לצאת ידי חובה', כפי שהזדרז להבהיר, ואני התחפשתי לבּוֹנִי, אהובתו של קלייד. בֶּרֶט שחור, שפתיים צבע דם ורובה קַפצונים. שפנפנוֹת, אינדיאנים ושלל חייתו יער כרכרו ופיזזו בתוך זיקוקי האורות, כשעידו ואני התבוננו בהילולה מהצד כפְּיֶר בַּזוּחוֹב בשדה הקרב. מבטינו הצטלבו. מצא מין את מינו. מה־אתה־עושה־מה־את־עושה. לומדת סִפרות, ואתה? פסיכולוגיה. נשמתי לרווחה. זאת הפעם, שיחק לי קלף. גם אדם הראשון לא מצא מייד אישה כלבבו. קודם דבקה בו לילית, הגרגרנית המינית, רק אחר כך הופיעה חוה, עצם מעצמיו, עזר כנגדו. ובאמת, עידו התגלה כעוזר מוצלח. פריכותי לא נסתרה מעיניו, אך דומה שדווקא בזכותה נדלק עלַי. מול כיפה אדומה, הרגיש כנראה יותר זאב. מחולשתי שאב כוח. הקשיב לתלונותַי, עודד ללא הרף את רוחי הנופלת וקמה בקצב מסחרר. ברבות הימים, הלך ואיבד את סבלנותו. 'אני לא אבא שלך, וגם לא רוצה להיות'. אבל מה לעשות, בלי אב רחום ומסוכֵך חיי אינם חיים. השבוע, בְּלילה קר, לחש לי מתחת לשמיכה: אני אוהב את הגוף שלך, איתו אני מפויס לגמרי. ומה עם הנשמה שלי? אל תשאלי שאלות קשות. אני דווקא אוהבת את הנשמה שלךָ, צייצתי. והגוף שלי? מה, הגוף שלי לא בסדר? בסדר, אמרתי, הגוף שלךָ בסדר גמור. חששותיו הרגיעו אותי.