אין מה לחפש אסתטיקה על המצבה של קפקא. אין שום טעם לחפש את מה שממילא איננו. גם בשׁוּרות “הטירה” היא איננה. העמודים עמודי אבן, כמוהם כמצבה. הוא שוכב עם הוריו באדמה. קר יותר מהאבן. עמודי אבן כאלה הם גם קטעי הסיפֵּר. “האפוריזמים מִצִּירָאוּ”[1] הם אנחות, “המשפט” מדיף ריח של חלום. עמוס אילון כתב על תאודור הרצל כך: הוא הורה בצוואתו מה לעשות בעצמותיו, כמו יעקב. איך ייתכן שמאחורי האבן או המגבעת יסתתר דבר־מה טוב יותר מן הזוועה? לנוכח פְּרוּסְט קפקא כמוהו כמצבה שלו עצמו, היא שאינה יכולה להיות האחת והיחידה של איש. מדוע לא היה יכול לרדת בגפו אל בור הקבר? הרחק מהוריו? ביחידוּת. אז אולי היה אפשר למצוא שם איזושהי אסתטיקה. אלא שגם כאן רצה להיות כיאה וכנאה. אצלו השמש אף פעם אינה זורחת. המצבה היא אבן מטופשת, מרובת זוויות. חזיתה חקוקה בחלקה בבדולח, חלקה האחורי איננו. מוטב כך מתצלום מרוטש, או מאותה מודעת אבל עבת אותיות ושחורת מסגרת, בגרמנית ובצ’כית יחד: “unser Sohn, naš syn”. אילו כתב קפקא בצ’כית, הוא היה אובד כמחט בערימת שחת. כיום צ’כים כדת וכדין, בדיוק כמו ההונגרים, כבר קורנים בצילו החביב של קפקא.

 

[1] האפוריזמים מִצִּירָאוּ הוא אוסף של 109 אפוריזמים שקפקא כתב בין ספטמבר 1917 לאפריל 1918, ומַקְס בְּרוֹד פרסם אותם מן העיזבון בשנת 1931. המכלול טרם ראה אור בעברית. (הערות השוליים לאורך כל הספר הן תוספות שצירף המתרגם, אלא אם כן מצוין אחריהן במפורש שם הסופר בסוגריים. שינויי הנוסח המועטים שבין המקור ההונגרי לבין התרגום העברי בוצעו לבקשת המחבר.)